מחבר: meitalsha

1.

ללב יש שבוע חופש, אז לקחתי יום חופש גם, כדי לעשות איתו כיף. אי אפשר ללכת לשם כי קורונה. לשם דווקא אפשר ללכת, אבל צריך להזמין חודשים מראש. לשם אי אפשר כי קר ורטוב, ומזה כבר נמאס לי. לא ידעתי איך להיות כיפית, ואז הגיעה הודעה ממנהל הקייטנה שהוא נותן לנו עוד יום בחינם, אם אנחנו רוצים. ושאלתי את לב: יום כיף אתי או עוד יום בקייטנת כדורגל?
בקיצור, לקחתי יום חופש כדי לעשות אתי כיף.
ועליתי על האופניים, והגעתי לחדר המנויים בטייט, שנמצא בקומה החמישית, וזה מה שרואים משם.
אכלתי עוגת גזר קרה וטעימה, שתיתי קפה פושר ולא טעים, והודיתי הרבה פעמים על מזלי הטוב שהביא אותי לחיות בלונדון, עם הבעל הזה שעשה מנוי, עם הילד שבוחר בחברים שלו, ועם אופני בוריס שהביאו אותי בדרך עקלקלה במיוחד לקומה החמישית.

אצל טל

היינו אצל טל, כמו שעשינו במרבית אחרי הצהריים בשנות התיכון שלי. הייתה איתנו עוד חברה, שאני לא זוכרת איך קוראים לה. אני זוכרת שהיא הייתה עולה חדשה, או שההורים שלה היו עולים חדשים והיא כבר לא? בכל מקרה, עברית לא הייתה השפה שאיתה היא נולדה. עשינו מה שעושים מתבגרות, כלומר כלום. כלום מלבד לגדול. ואז מצאתי מחברת או פנקס, שלא ידעתי של מי הוא. זה היה מוזר, כי אני חושבת שהכרתי את החדר של טל יותר ממה שהכרתי את החדר שלי. ועלעלתי במחברת, וראיתי כתב עגול, ומלא כוונה, כזה שהתאמצו עליו. ואז שאלתי: ״טל, זה של אחותך הקטנה?״ (אולי גם הוספתי משהו על איזה כתב של ילדה יש לה. בטח הוספתי. לא נהגתי לסתום הרבה. אבל אני לא זוכרת). אני כן זוכרת, בסלואו מושן ולפרטי פרטים, את הפרצוף של החברה האחרת שהייתה איתנו, לגמרי בגילנו, שהמחברת או הפנקס היו שייכים לה. זה היה כאילו נתתי לה אגרוף: הראש שלה נזרק לאחור, השפתיים שלה דיממו, הגוף שלה התכווץ.
אני זוכרת שמרוב שכעסתי על עצמי שפגעתי בה ככה בלי כוונה, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה: תזכרי את זה! ככה זה נראה כשאת מדברת בלי לחשוב! תזכרי את זה!
אבל להתנצל לא התנצלתי. לא חושבת.
סליחה.
(ברור שאני זוכרת איך קוראים לה! נו, באמת, לא צריך להאמין לכל מה שקוראים באינטרנט)

2.

אחר כך הלכתי לתערוכה.
(החיים בלונדון בזמן הקורונה, כך אני מרגישה, הם אחרים ממה שאני מדמיינת את החיים בישראל בזמן הקורונה. אני לא אצלכם, אז אני לא יודעת, אבל עד כמה שאני מבינה, מה שקורה פה יותר קרוב לנורמליות. מותר ללכת ברחוב בלי מסיכה. אנשים רצים בפארק כל הזמן כאילו החיים שלהם תלויים בזה. ובעיקר, ההנחיות למקומות בילוי/תרבות/אוכל/שתייה הן מעומעמות כל כך שכל מקום מפרש את זה כדרכו. בבית קפה שהייתי אתמול החליפו את המסיכות של המלצרים במסיכת פלסטיק קשיח, שנגמרת בדיוק לפני האף, כך שלדעתי היא עושה יותר נזק מתועלת. בבית קפה אחר, צעקו עליי כי הלכתי לשירותים בלי מסיכה, על אף שהייתי לבד באיזור הזה של הקפה ובמרחק שלושה צעדים מהשירותים. במדרג הלחץ הזה טייט מנצח בענק. טייט מודרן הוא מבנה ענק ופתוח, שכל מטרתו הוא לגרום לך להרגיש בלופט מסדרות על פרסומאים מהניינטיז: כלומר, עשיר ובן תרבות, שהעולם פתוח בפניו. והנה, בזמן קורונה, בכל מקום יש חץ. לתערוכה הזאת רק משם. לחנות הזאת רק דרך פה. אם הגעת מחוץ לזמן שהזמנת, עמוד בבקשה באוויר הפתוח והמתן בסבלנות. ואפילו, אם יש אנשים שעולים במדרגות שמיועדות לירידה, עמוד בבקשה כאן – יש מדבקה על בפינת הרצפה – וחכה שהם יעברו. מאד משונה.)
התערוכה היא של ברוס נאומן, שכתוב עליו שהוא עשה מלא דברים כדי לבחון את השאלה מהי אמנות. יש לי סבלנות מועטה לאנשים שבוחנים את גבולות האמנות. זה תמיד נשמע לי כמו: חחחח, נראה אם אני אצליח לשכנע אתכם לשלם לי כסף על זה, פראיירים. איזה סוג של אווילות מעורבת ברישעות, שאי אפשר לצפות בשום תוצר שלה בלי לקחת חלק במשחק.
ובאמת, הכל שם היה חצי יפה וחצי בדיחה על אמנות, אבל בתור בדיחה, זה היה די מצחיק.

רשע

אחרי כל הפעמים שלמדתי שלמלים שאני אומרת יש כוח על אנשים אחרים, החלטתי שאני משתדלת לא להשתמש בו לרעה. אני לא תמיד נחמדה. והרבה פעמים אני מתנשאת. אני יכולה להיות רעה בלי להתכוון. ואני יכולה להתרגז ולהגיד דברים מרושעים. הרבה פעמים אני משתמשת במלים חזקות מדי, שמבטאות את מה שרציתי להגיד, אבל על ווליום שרוצח את עור התוף. אבל כמעט לא יוצא שאני משתמשת במלים שלי ככלי נשק בכוונה ומתוך קור רוח.
כלומר, לפעמים כן. לפני שבועיים או משהו כזה, ישבתי עם ההורים של החברים של לב. הורה אחד דיבר ודיבר ודיבר, וכל הזמן השווה את הילדים. זה יותר טוב בזה, וההוא יותר טוב בההוא. זה הכל היה פנקסני, אכול רגשות קטנות ופרנויה, ובלתי נסבל באופן כללי. אני שונאת שמשווים ילדים ויש לי סבלנות מועטה לאנשים שמרגישים צורך בלתי פוסק באישורים מהסביבה. (יש לי סבלנות מועטה להרבה דברים, אני יודעת). אז הייתי רעה אליו בכוונה, והבהרתי את העליונות של לב, באופן כזה שגרם לכל ההשואה להיראות טיפל׳ה פנקסנית ואכולת פרנויה. (זה היה גם נכון! אבל בכל נסיבות אחרות הייתי סותמת).
זה היה כיף? שאלתי את עצמי אחרי זה. זה לא היה לא כיף, זה בטוח. והאבא הזה הפסיק מייד עם המונולוג התחרותי שלו. אבל זה היה גם דוחה וכוחני. זה היה, בקיצור, כמו לאכול המבורגר. לא התנצלתי.

3.

יצא שבקומה החמישית של הטייט, הייתי צריכה לכתוב מריבה. כי זה מה שקורה בספר שלי עכשיו. אני כותבת מנקודת המבט של הבחור. זה מוזר, אבל זה מה שהספר מחייב, ואני משתדלת למלא את חלקי בצורה לא מביכה. הוא צודק (וגם לא צודק) במריבה הזאת, אבל הוא הולך להפסיד בה, כי זו מערכת היחסים שהוא נמצא בה. בדרך, אבל, הוא צריך להיות נבזי. מרושע. קטנוני. פנקסני. ביותר מדרך אחת.
בעודי יושבת שם וכותבת את זה, גיליתי שאני ממש גרועה בלכתוב את כל אלו. המגבלות ששמתי על עצמי בתור בנאדם, ממש מגבילות לי את הדמיון בצורה בלתי נסבלת.
אולי כולנו נספר על רגעים שהיינו בהם נבזיים ורשעיים. אני כבר התחלתי. (אני לא מעוניינת בשמות או מקומות או שום דבר מזהה. רק בביטויים של הרגש). אני לא אעתיק במדויק, אין מה לחשוש.

ללמוד לקרוא, 1998

אחד השיעורים הראשונים שהיו לי באוניברסיטה נקרא יסודות הקריאה האקדמית, או משהו מהז׳אנר הזה. לימדה אותו רוני הלפרן, שהייתה אז בתחילת דרכה כמרצה. (חיפוש גוגל מהיר שעשיתי עכשיו מראה דבר מוזר: שום דבר על רוני מאז 2015 או משהו כזה. אני מקווה שהכל בסדר איתה). (עכשיו עשיתי חיפוש קצת יותר ממוקד, ועדיין אין עליה כלום. משהו קרה שם!). (אני סוטה מהנושא, אבל עכשיו סקרנית!). (דרושה פסקה חדשה).
נרשמתי לקורס בחוסר סבלנות, כי מי צריך ללמד אותי לקרוא? אני יודעת לקרוא מגיל ארבע ( או כך לפחות מספרת האגדה המשפחתית). הדבר היחיד שאני טובה בו הוא לקרוא. אז מה עכשיו ילמדו אותי?
ובאמת, בהתחלה, למדנו כל מיני שטויות: איך קוראים טקסט אקדמי בצורה מהירה, איך מחפשים בספרייה, איך כותבים תשובה. דברים כאלו שהיו בעצם חזרה על שיעורי הבעה בתיכון. רוני היא מורה מצויינת. היא מסודרת. היא לבושה בבגדים יפים שכיף להסתכל עליהם. ויש לה הבעות פנים חזקות שריתקו אותי ממש. ולמרות כל מעלותיה, היא לימדה אותי לקרוא, ואני, איך לומר, טיפל׳ה זלזלתי.
אבל אז התחלנו ללמוד טקסט אחד במשך כמה שיעורים. הטקסט היה ״מה רוצה האישה?״ של פרויד. מאמר מכונן ביסודות הפמיניזם שאותו קראנו בהתחלה כפשוטו, ורוני נתנה לנו לדבר על מה הבנו ממנו. ואז, שיעור אחרי שיעור, הסתכלנו על כל אחד מהיסודות שעליהם הוא בנוי, וראינו איך הכל שם רעוע, מיזוגני ובהחלט לא ״נייטרלי ומדעי״ כמו שפרויד היה רוצה שנחשוב.
אני זוכרת שיצאתי מהשיעורים האלו עם עיניים פקוחות לרווחה ועם שתי תחושת חזקות. האחת הייתה: וואו, מי ידע שאוניברסיטה יכולה להיות מקום כל כך מדהים! השנייה הייתה: וואו, איזה חרא הפרויד הזה. אני לא מאמינה שהוא שינה את העולם.

ללמוד לפעול, אוקטובר 2012

רותו מודן ואני נפגשנו בבית קפה. זה היה אירוע מאד מרגש מבחינתי, כי הייתי כבר אז מעריצה ותיקה של רותו. התחלנו לדבר ורותו הייתה מצחיקה וחכמה ויפה ומלאת סטייל וכל מה שחשבתי שהיא תהיה. ומכל הדברים שהאישה הזאת יודעת לעשות, היא בחרה לדבר ב-12 דקות על הדרך הכי טובה שהיא מצאה לנהל זמן. מבחינתי, כאחת מאחראי התכנים ב-12 דקות, היא הייתה יכולה גם לעלות על הבמה ולשתוק, אז שמחתי שיש לה נושא, אבל זה לא בדיוק מה שציפיתי כשהגעתי לפגישה שלנו.
ההרצאה פה למעלה, ואתם מוזמנים לראות אותה, אבל וזו תמצית השיטה כמו שאני זוכרת אותה:

• זכרי היטב – זמן הוא משאב אחושילינג יקר. שמרי עליו!
• עשי רשימה – כתבי ברשימה דברים שאת רוצה שיקרו. אלו יכולים להיות דברים גדולים וחשובים (להיות מאיירת מפורסמת), דברים קטנים ושטותיים (אני רוצה ראש גשם במקלחת) או כל דבר באמצע. את לא מראה את הרשימה לאף אחד, אז אל תדפקי חשבון
• עשי כל יום דבר אחד לקראת משהו אחד מהרשימה – לפחות דבר אחד. אבל רק למען מטרה אחת. לא גם תעבדי שיהיה לך כסף לראש גשם וגם תעבדי קשה על איור כדי שתהיי מאיירת מפורסמת. לא. דבר אחד לקראת מטרה אחת.

ופתאום, כבר לא תהיתי האם באמת היא הולכת לדבר על הנושא הזה ב-12 דקות. היה ברור שזו שיטה טובה ושהיא נקנתה בדם, יזע ודמעות. זו הייתה תגלית כל כך מהפכנית בשבילי, שאני זוכרת שבכיתי. ככה, מול אישה זרה, שהולכת לדבר ב-12 דקות, אני בכיתי. לא היה לי אפילו ילד, אז אני לא יודעת למה חשבתי שניהול הזמן הוא כל כך מסובך, אבל אני זוכרת שהתרגשתי ממש. אני גם לא זוכרת אם הסתרתי את הדמעות, אז סליחה, רותו, אם הבכתי. בדרך כלל מול מרצים עתידיים של 12 דקות הייתי הכי קולית.
(רותו התרגשה ממש ביום של ההרצאה, והייתה קצת פחות קולית ממה שהייתה בבית הקפה. ולכן, אני חושבת שההרצאה לא טובה כמו שהיא הייתה אמורה להיות. אבל בעיניי זה לא פוגם בגאונות של השיטה עצמה).
ומאז אני נושאת בליבי את העצה הזאת. לאחרונה, חשבתי הרבה על האנתולוגיה של הזקנות, והגעתי למסקנה שאני פשוט צריכה להוסיף אותה לרשימה שלי, ואז לעשות דבר אחד בכל יום. ומאז, אני קוראת בכל יום מאמר אחד בנושא זקנה.

(ללמוד לקרוא, 1998)

היום הראשון שלי באוניברסיטה היה יום שני. הסמסטר התחיל בשיעור שחייה, שבו הייתה מורה סמכותית, שאמרה לנו: לקפוץ למים. ואז היא אמרה לנו: לשחות. ואז היא הלכה. או ככה לפחות אני זוכרת את זה. זה היה כיף.
ואז, בעיניים אדומות, רעבה כמו חיה, אבל מתקמצנת על האוכל בקפיטריה, הייתי גוררת את עצמי לחדר 144 בגילמן. זה חדר של הרצאות גדולות, ובשעה 10:15 הייתה עולה על הבמה חנה נוה. פרופסור חנה נוה. במשך שעה וחצי היא דיברה לכאורה על ״נוסעים ונוסעות – סיפורי מסע״. בעצם, מה שהיא לימדה שם היה לקרוא. לקרוא את המחבר, על כוונותיו, כשלונותיו, התרבות שלו, והאמצעים שבהם הוא משתמש, לתוך הטקסט. להפוך את הספרות ממשהו טבעי שקרה, למשהו שמישהו עשה. חנה היא מרצה מצויינת, למרות שאין לה בגדים שכיף להסתכל עליהם, ולמרות שפחות אכפת לה מי בדיוק מבין אותה ומי לא. ובכל שיעור, הסתכלתי מסביב, ולא האמנתי למזלי הטוב, שזה מה שאני עושה עכשיו. זה היה נראה לי כמו מעשה חתרני וכמעט ראוי לעונש: להבין ככה ספרות לעומק.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בבית, בין גיקים אחרים של ספרות, ואני חושבת שכל שיעור התקשרתי לאימא שלי – המורה לספרות האולטימטיבית – ובטח אמרתי כל מיני מילים, בזמן שכל מה שרציתי להגיד היה: אימא! את לא מאמינה! יש עוד אנשים כמונו!

ללמוד לכבד, 2020

אז אני קוראת כל יום מאמר על זקנות והתחלתי לגלות נושאים בתוך הנושא של הזקנות. ואחד מהם הוא פאקינג פרויד. אותו פאקינג פרויד מלפני 20 שנה, שכבר אז היה ברור שהוא חרא שהמשיג את העולם באופן נייטרלי עאלק, על פי האופן הצר שבו הוא הבין את העולם.
מסתבר שפרויד חשב שאנשים אחרי גיל מסויים – אני חושבת שחמישים היה הרף העליון שלו – הם כבר לא גמישים מספיק כדי לעשות אנליזה. בסך הכל, כך גורסת התיאוריה שלו, האירועים המשמעותיים בחיים שלנו מתרחשים בילדות, וכל מה שקורה אחר כך הוא שחזור של הדפוסים שנתקבעו בנו, או התרה של הדפוסים, במקרה של אנליזה מוצלחת. אבל כשאנחנו מגיעים לגיל 50, אז כבר קאפוט עלינו, אין לנו כבר את היכולת לפתח דפוסים חדשים. כל מה שיש לנו זה להיאנח על הגוף המידלדל ולגנוח מחרטה.
המאמרים שאני קוראת הם תיאורי מקרה של כל מיני נשים בגילאי 80 פלוס שהצליחו, ממקום מושבן בבית הזקנים או בביתן שלהן, לפתור משהו שהם לא הצליחו בעבר. להסתכל על נקודה בקיר שהם ראו כבר טריליון פעם ולהסתכל עליה מזווית חדשה. במלים של ספרות, הן הצליחו לעשות לעצמן הזרה. וההזרה הזאת, הזווית החדשה של ההסתכלות, מאפשרת להן לקרוא חלק מהסיפור של החיים שלהן מחדש, להסביר לעצמן משהו שהן לא הצליחו להסביר לעצמן עד כה. זה כל כך משמח ומלא תקווה, שכמעט שוב בכיתי מהתרגשות. שוב הייתי בבית קפה, אבל הפעם הסתרתי.
(יו, אני מקווה שאני באמת מבינה את מה שאני קוראת שם, ולא עושה פה עוול לאיזו תיאוריה).

תמונה ראשית: הבית של פרויד, מויקיפדיה

צריך סבלנות. כל הזמן צריך סבלנות. שאפשר יהיה ללכת ברחוב בלי המסכה המטופשת הזאת. שאפשר יהיה לבוא לישראל. שאפשר יהיה ללכת לים כמו שצריך, ואפילו לשחות. שאפשר יהיה לחזור לבריכה. שאפשר יהיה לנסוע לאיסלנד. שאפשר יהיה לנסוע ליפן. שאפשר יהיה לעבוד מהמשרד. שאפשר יהיה לשבת בבית באוקטובר ולקנות טיסה לאפריל ולדעת שהיא תקרה. שאפשר יהיה לדעת מתי אפשר יהיה לדעת. כשיהיה תאריך כלשהו שבו המועקה הזאת, אי הוודאות הסמיכה הזאת, השמיכה הכבדה הזאת תוסר מהחיים, ואפשר יהיה לחזור לחיים הרגילים.
כי באמת, איך אפשר לחיות ככה, בלי לתכנן? רק עבודה-אוכל-שינה גורמים אפילו לג׳ק על אפון הפלאים להיראות כמו טיפוס חסר תוחלת לעבר פיסת שמיים כחולה. בתאדם צריכה לחלום על משהו, והיא לא יכולה לנצח לחלום על היום שבו היא תוכל לחלום. אם היא לא מתכננת, מייד היא מרגישה את הריקבון אורב לה, לופת את הקרסוליים ומושך מטה.
חמישה דברים שיקרו יום אחד. אולי, כלומר. לא יודעת. מאיפה אני יודעת. לא יודעת כלום.

יהיה לנו בית משלנו

אנחנו הולכים להישאר פה בשנים הקרובות. את זה הבנו כבר זמן מה לפני הקורונה, אבל הקורונה חיזקה את ההחלטה שלנו. לא בגלל שהממשלה שלכם אפילו יותר סתומה משלנו – אבל היא כן! ולנו יש בנאדם שלא יכול אפילו להסתרק או לדבר משפט אחד באנגלית בלי להיראות כאילו הוא מקריא טקסט שהוא לא מבין! – אלא בגלל שאפילו כשהיה פה רע, ואפילו שאנחנו מתגעגעים עד כדי שמיעת שירים של שלמה ארצי בלופ, אף אחד לא גרר את השני להשתכרות של אמצע הלילה כדי לגלות שהוא חולם לחזור לישראל. וזה סימן שהשתקענו. התרגלנו. בנינו פה שלוחה. ועוד לא בא לנו לעזוב אותה. ואם ככה, מוטב אולי שנקנה מקום שאשכרה נגור בו.
מלבד שנה אחת בודדת, אף פעם לא גרתי במקום שהיה שלי. זו מחשבה מאד משונה, להיות הבעלים. להיות זו שמתקנת את המרזב כשצריך. שאחראית על בדיקות גז תקופתיות. שאכפת לה ממשקופים, וארונות מטבח, וחלונות. לפעמים זה נראה לי כמו פרוייקט מלהיב, שאני מוכנה להשקיע בו את כולי; לקנות חורבה, להרוס אותה, להביא מעצב, לקנות רהיטים, להתאים טפטים, לבחור וילונות. אנחנו אוהבים לראות את Grand Designs, סדרה בריטית בת 19 עונות, שבה מלווים זוגות ומשפחות בזמן שהם בונים את בית החלומות שלהם. הפרסומת שמלווה את הסדרה היא תמיד לאיזו חברת וילונות. ותמיד חשבתי, וילונות. בסדר. וילונות. לא משהו שצריך להתעכב עליו יותר מדי. אבל בפרסומת של עשרים שניות הם מזכירים שלושה סוגים: curtains, blinds and shatters. זה כל כך מופרך שיש שלוש מילים שונות לתיאור שלושה סוגים שונים של וילונות, שמייד בא לי לעזוב הכל ולנסוע לחנות שלהם ולבחור לי משהו.
ואז אני מדמיינת אותי עוזבת את הכל ורצה לחנות וילונות, או בוחרת משקופים או רבה עם נדב על איזו ספה אנחנו צריכים או איך ייראה האי שלנו במטבח, או אפילו איזה בית אנחנו רוצים לקנות, ואני מדמיינת משכנתא, וריבית, ועורך דין, ומס רכישה, ואיקאה, או דווקא לא איקאה, ואימס, ושעון קיר, ומעמד סכינים, ומכל זה קצת בא לי למות, שמישהו יהפוך אותי לחורבה, יהרוס את תוכי, יחלק מחדש ויצבע בצבע שמתאים לטפט.
אני יכולה רק לשער כמה זה כיף להיות נדב שצריך להתמודד עם תהפוכות מצב הרוח האלו, וגם להיות המבוגר האחראי שמתמצא בפיננסים. סליחה.

אנחנו ניסע לטיול בשמורות הטבע של ארצות הברית

בסופשבוע ראינו סרט לא טוב על אודות שמורות הטבע בארצות-הברית. זה סרט בלי נרטיב קוהרנטי, ועם קריינות מאד טיפשית של רוברט רדפורד, שמראה מקומות כל כך יפים, שאפילו אנשי התוכן הגרועים שעשו אותו לא הצליחו להרוס. אני לא יודעת להתמודד עם איתני הטבע, ואני שונאת אנשים שחושבים שהטבע מקרב אותנו אל עצמנו, והעיר יוצרת רעש שמרחיק אותנו מעצמנו. אבל אולי, רק אולי, יכול להיות, שלפעמים, בלי להתכוון, העיר יוצרת רעש שמרחיק אותנו מעצמנו. ואני לא אומרת שהטבע מקרב אותנו לעצמנו, ובטוח שהוא יוצר אצלנו צורך בלתי נסבל בכל מיני גאדג׳טים כעורים, אבל אני יודעת שהשהייה במקומות יפים מגרדת שכבה פנימית ויוצרת הדהוד של יופי בתוך הבפנוכו. אז אני מקווה מתישהו בעשור הקרוב, לפני שלב יהפוך להיות כדורגלן מקצועי, נוכל לקחת כולנו כמה חודשים ולבקר בכמה שמורות טבע כאלו. אבל בשום פנים אופן בלי גזיה! ובטח שלא פינג׳אן!

אני אלמד תואר שני באוקספורד

אני חיה עם בנאדם שיש לו תעודה מאוקספורד. ולכן, אנחנו מקבלים דיוורים פרסומיים מאוקספורד, שנראים ממש כמו הדיווחים הפרסומיים מאשכולות. אני ווי, אתמול הסתכלתי וחיפשתי לו קורס שיהיה לו מעניין, ופתאום הגעתי לתואר שני מסויים. הוא אינטרדיספלינרי וכולל ספרות, היסטוריה, אדריכלות, אורבניות, ואמנות. הוא מתרחש על פני שנתיים, בחמישה שבועות מרוכזים ועוד שני קורסים אונליין. והוא חוקר שלוש תקופות מרכזיות בבריטניה, ועל כל אחת הוא מתבונן דרך כל הדיספלינות. יש לי תואר שני. כבר שקעתי בחרא הזה של להקיף את עצמך במילים לא חשובות רק כדי לצאת מהצד השני, מתבוססת בקקי של עוד מילים לא חשובות, והפעם כאלו שאת בעצמך הוספת לעולם. אבל זה נשמע כל כך מושלם, שאני מרגישה שאני חייבת. כלומר, שבוע באוקספורד, עם מרצים שונים שמדברים על אותו דבר מזוויות אחרות, ואנשים אחרים שלקחו את השבוע הזה מהחיים שלהם כדי לדבר על דברים כל כך לא חשובים, ואני בתוך כל זה. אפשר להתנגד לזה? איך אפשר להתנגד לסמל סטטוס כמו תואר שני מאוקספורד? כן, בוודאי שאפשר להתנגד לזה. יש הרבה סיבות. ממש הרבה. אבל אולי לא צריך להתנגד לזה? מי יודע.

אני אסיים את הספר שאני כותבת

ובתוך כל המגיפה והשגרה מעוטת ההנאות שהיא מאפשרת, אני כותבת ספר. כל יום ראשון אני פוגשת בזום את ניקול. היא קוראת את מה שכתבתי, ותמיד מוצאת דברים יפים להגיד, וגם דברים לתקן. בין ראשון לראשון אני מחפשת ומוצאת כל מיני דרכים כדי לעבוד על עצמי ולכתוב למרות שאיזה שטויות זה לכתוב. ומילה מצטרפת למילה. רגש מצטרף לרגש. וחלקיק מצטרף לחלקיק. ששש, זה מאד סודי אבל. וצריך סבלנות. ואסור לפחד על זה יותר מדי. ואסור גם להזניח את זה יותר מדי. זה עניין מאד רגיש, הספר הזה, אני מרגישה. יותר מאלו שכבר כתבתי פעם (אמנם רק אחד יצא, אבל אני כתבתי שניים). צריך סבלנות, אני אומרת! סבלנות!

האנתולוגיה של הזקנה תצא לאור

וגם, אני קוראת הרבה על זקנה. ויש עוד אנשים נחמדים וחכמים שקוראים על זקנה. וכל הזמן אני מגלה עוד דברים שכבר עשו. ודברים שעדיין עושים. וזה הכל מצטרף, כך אני מרגישה לקלחת שבוערת על אש גדולה וסבלנית, שתביא אותנו בסופו של דבר למרקחת מתוקה מרירה שתייצר היהודי מחשבות ותעלה חיוך, אבל בינתיים אני עוד לא כל כך יודעת מתי ואיך. ומדי פעם אני זוכרת איזה יפה זה כשצורה ותוכן נפגשים, ואנחנו עושים דבר על זקנה בסבלנות של זקנים, ומדי פעם אני לא זוכרת.

* תמונה ראשית: Day Dreams, Alfred Walter Bayes, York Art Gallery
** תודה לצנצ על הרעיון להשתמש בשיר ככותרת לפוסט.

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – בגדים

סך הכל, שמתי לב בזמן האחרון, לא הרבה השתנה בבגדים שלי ב-25 שנה האחרונות. איזשהו ג׳ינס ואיזושהי חולצה. עדיף לא צמודה. אם צריך, ג׳קט. מעיל עור זה ממש אחלה. נעלי ספורט. או מגפיים בלי עקבים. נכון, בשנים האחרונות אני יכולה צעיף ואפילו שמלות, בלי להרגיש כאילו אני מתחפשת, ואם הייתי בת עשרים הייתי חושבת שזה מהפך מוחלט, אבל תודה לאל אני לא בת עשרים.

אבל בתוך הדבר הפשוט הזה – ג׳ינס וחולצה – התחוללו כמה דרמות גדולות שמקיפות אספקטים של החיים שכתבו עליהם ספרים: התבגרות, זקנה, שייכות מגדרית, דיאטה, ספורטיביות, הגירה, מעמד חברתי, מעמד כלכלי – דברים שלקח לי שנים לתרגם ממחשבות לחנות בגדים.

כשהקורונה הארורה פרצה לחיינו הרגשתי שאני שולטת בסיטואציה: היו לי בגדים של עבודה, קשים כראוי אבל כאלו שהרגשתי בהם בנוח בכל מיני סוגים של סטרטאפים, וידעתי איפה לקנות אותם, וידעתי לאיזה עונה הם שייכים, וידעתי מה הם משדרים עליי לעולם והכל הסתדר סבבה. היו לי גם בגדים של בית, ובגדים של השכונה, וכל אלו נכנסו בתוך שלוש מגירות וחצי ארון תלייה.  

ואז הכל השתנה, ואני מבינה שיש דברים חשובים מזה בעולם, אבל בת-אדם צריכה כל פאקינג בוקר להתלבש, ואין שום דרך לעשות את זה בלי להרגיש מפגרת. בכל זאת, אני עובדת בחדר השינה שלי, והבנאדם היחיד שאני פוגשת באמת רוב הימים כבר ראה אותי יולדת, אני לא בדיוק צריכה לשמור איתו על פאסון. מהניסיון שלי זה לוקח לפחות שני חורפים, שני סתווים, שני אביבים ושני קיצים כדי להרגיש בנוח עם ארון הבגדים שלך. מי יודע איך לעזאזל ייראה יום העבודה שלי עד אז?

דברים שאני חושבת עליהם – במה אני טובה ואיך זה קשור לעבודה שלי

לאחרונה הקשבתי לוובינר על ניהול קריירה, שהעיקר שלו היה שאי אפשר יותר לעבוד קשה ולקוות לטוב. פעם אפשר היה להיות עובדת פשוטה, לעבוד היטב, להתקדם לסגנית מנהל, לעבוד היטב, להתקדם למנהלת, לעבוד היטב להתקדם ליותר מנהלת, ואז לפרוש. אבל היום, גם אין לנו עצבים לכל השגרה הזאת, גם אנחנו עובדים בחברות שלא קיימות לכל כך הרבה שנים, גם שוק העבודה מתגמל אותנו הרבה יותר כשאנחנו עוברים, וגם יש בפנינו אפשרויות חדשות של להחליף קריירה, לגוון קריירה או סתם לפתח עיסוק צדדי, שעליהן אנחנו צריכים להחליט בעצמנו.

כדי לנהל את הקריירה שלך, את צריכה לדעת במה את טובה. אף פעם לא הייתי טובה לדעת בדיוק במה שאני טובה. אז הלכתי לאיזה אתר שיש בו שאלון, וזה מה שהוא אמר עליי.

יש לך אמונה בסיסית בשפע: ככל שאת נותנת יותר, את מקבלת יותר. ואת אחת האנשים הנותנים ביותר סביבך. הגאונות שלך היא בהפחת רוח חיים: את נותנת השראה לאחרים לעשות יותר עם מה שיש להם, כסף, משאבים, כישרון או רעיונות. לא משנה עם מי את מתקשרת – הצוות שלך, לקוח, הבוס שלך, הילד שלך, הבעל שלך – את גאונה בלתת לאנשים סביבך מוטיבציה לשרת את המטרה שלהם. את עקשנית, ותמיד חושבת במי את יכולה להיעזר כדי לתקן סיטואציה סבוכה או להחיות מטרה אבודה. את לא מוותרת.

אם שמים רגע בצד את העילגות – וחייבים לשים בצד את העילגות. לרגע. רק לרגע –  זה ממש נכון! אני מקווה שזה לא נכון רק כי כל תשובה מנוסחת ככה שהיא מחניפה לאגו של מי שקורא אותה. אבל אם לא, זה ממש נכון! אני עוד לא יודעת מה זה אומר שהדבר הבא שלי צריך להיות, אבל זה ממש נכון!

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – במקרה

נגיד יצאת מהמשרד והלכת לקנות לעצמך משהו מתוק. את חושבת על מאפינס אוכמניות בגיילס, אבל במקרה יש ריח טוב במרקס אנד ספנסר. את נכנסת פנימה, ומתאכזבת קצת, כי את כבר מכירה הכל. אבל אז עוברת בשדירה של היוגורט ומגלה שמישהו המציא יוגורט מאפינס אוכמניות. כבר היום שלך יותר טוב.

או נגיד את באופניים, בדרך למשרד, ופתאום את רואה אישה אחת מבוגרת, עם שיער מושלם, לבושה בחליפת אדידס של קארי, הגיבורה של Country life (הסדרה שנדב הכי אוהב, שעוקבת אחרי החיים המשמימים בעיירה קטנה באמצע אנגליה, והגיבורה שלה היא לסבית משועממת וקצת מפגרת ומצחיקה לאללה). ישר היום שלך יותר טוב.

את נגיד את באה לאסוף את לב, ואת עומדת עם שאר ההורים בחוץ, ומישהו במקרה קורא את הספר שכרגע סיימת לקרוא, ואת יכולה לדבר איתו.

או אפילו נגיד ללכת למקום שיש בו זרים, אנשים שעד עכשיו לא הכרת, ואז עשויה או עלולה להכיר תוך כמה שעות.

כל זה – אין יותר. אין יותר במקרה. זה הכל מתוכנן. לא יותר מדי מראש, כי בכל זאת, אבל העולם שלנו כל כך הצטמצם, שכל אפשרות של במקרה נותרה בידי הנגיף.

דברים שאני חושבת עליהם – לחרוש את עצמות המתים

אני קוראת ספר מאד יפה ומאד מאד משונה שנקרא באנגלית ״Drive your plow over the bones of the dead״, שכתבה סופרת פולניה בשם אולגה טוקרצ׳וק, שהיא זוכת פרק נובל לספרות. במרכז הספר אישה זקנה – אני קוראת עכשיו מלא על נשים זקנות, אולי אפילו רק על נשים זקנות – שגרה במקום שכוח אל בפולין, מקום שהוא כל כך שכוח אל, שבחורף נשארים בו רק שלושה אנשים. הסיפור מתחיל בכך שאחד מהשלושה האלו מת, והשניים האחרים מחליטים שאי אפשר להשאיר אותו ככה כמו שהוא, לא מסודר ולא מכובד, למשטרה, אז הם מלבישים אותו בחליפה ומסדרים קצת את הבית המטונף שהוא גר בו, והיא מגלה שהוא נחנק מעצם של אייל שהוא צד בצורה לא חוקית קודם. היא מחליטה שמי שבעצם רצח את האיש הזה היו החיות, שרצו להתנקם בו על זה שכל השנים הוא צד אותן. זה הפרק הראשו, חורפי ומוזר כמו ערבות פולין, ומשם הכל רק נהיה מוזר יותר.

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – הערכת סיכונים

לפני מיליון שנה עשיתי הרצאה ב-12 דקות שנקראה ״גם היום יצאת לא בסדר!״. מעולם – גם לא עכשיו – לא הצלחתי לצפות ביותר מ-20 שניות של הוידיאו הזה, אז אני לא יודעת איך אני נשמעת שם, והאם זו הרצאה טובה, אבל מה שניסיתי להגיד שם הוא שכל הזמן אנחנו נדרשים לבחור דברים יותר ויותר מסובכים.

למשל, תפוחי אדמה. פעם היה סוג אחד, וקנית אותו כי זה מה שהיה. אחר כך היו סוגים שונים של תפוחי אדמה למאכלים שונים. אחר כך היו תפוחי אדמה אורגנים ולא אורגנים. אחר כך היו תפוחי אדמה מזנים מהונדסים גנטית וזנים שאינם מהונדסים גנטית. אחר כך היו תפוחי אדמה שגדלו לוקאלית וכאלו שלא גדלו לוקאלית. תפוחי אדמה מהסופר או מהשוק. תפוחי אדמה חדשים או כאלו שהם שארית הפליטה ממקום אחר. כל פעם שאתה קונה תפוח אדמה, בתור צרכן של המאה ה-21, אתה אמור לחשוב על כל אלו, לשקלל את כל הגורמים השונים, ולקבל החלטה. וזה רק תפוח אדמה. מה קורה אם מכפילים את האחריות שמטילים עליך לכל אספקט של החיים? מה שמקבלים הוא שאתה תמיד אשם במשהו, ואם אתה מתווכח את הבנאדם הלא נכון בפייסבוק, תמיד הוא יכול להגיד לך באיזה עניין אתה צבוע או פשוט לגמרי מסוכן!

כל זה קורה, ככה אני חושבת, שמטילים יותר ויותר אחריות על הצרכן הבודד, ככל שיותר ויותר רשויות וארגונים מתנערים מהאחריות הזאת. אתה הוא זה שאמור לבדוק את הערך התזונתי, את הערך הסביבתי, את הערך הכלכלי ואת הערך החברתי של כל מה שאתה צורך, וזה גם בלתי אפשרי וגם בלתי נסבל.  

הקורונה הארורה עשתה את אותו דבר להערכת סיכונים. ברור שהאנשים שאמורים להיות אחראים על הסיטואציה לא ממש מבינים מה הם אמורים לעשות או סתם לא בא להם לעשות את זה, וכך הבנאדם הרגיל, נגיד אני, אמור להחליט מה נחשב מסוכן בשבילו ובשביל בני ביתו ומה אפשר להמשיך לעשות כרגיל. טיוב – זה טוב או לא? רכבת עילית? ואוטובוס? ולהיות במוזיאון? או ללכת לסופר? בית ספר זה בטוח טוב, אבל צהרון? חברים זה בטוח טוב, אבל בפארק או בבר? בלתי נסבל.

פנאי – 1

אחד הדברים החשובים שלמדתי בשלוש השנים האחרונות הוא שישראלים הם לא טובים בחופש. כל האופן שבו אנחנו מסתכלים על חופש הוא שגוי. בשבילנו, ואני חושבת שאני ישראלית מצויה בעניין הזה, חופש הוא מתנה, משהו שאפשר להעניק לנו או לשלול מאיתנו, משהו שאפשר לחיות בלעדיו אם צריך, ואם כבר זוכים בו, יש להסתפק בכל מספר של ימי חופשה שניתן לך. בסביבות המעמד הבינוני האירופי שבה אני מבלה את חיי כרגע, חופשה היא לא מותרות אלא זכות יסוד, משהו שצריך לקרות כדי שתוכל להתמודד עם כל השאר. זה כל כך הרבה יותר הגיוני!
החברה הבלגית שלי פעם התפטרה מעבודה כי הם לא הסכימו להתגמש בעניין חופשת הכריסמס שלה, ובילתה את חודש יולי ברחמים עצמיים גמורים ושלמים משום שבאותה שנה ספציפית הנסיבות הכלכליות והתעסוקתיות הסתדרו כך שהיא נאלצה לפסוח על השבועיים המסורתיים באוגוסט בבית המשפחה על חוף הים. כשסיפרתי לה שבישראל הסטנדרט הוא 12 ימי חופשה בתשלום מהעבודה, היא כמעט בכתה. חברה אחרת שלי, בריטית למהדרין, שאלה אותי אתמול, על גביע יין כתום צונן וקערה של איטון מס, מה התכניות שלי לחופש לשנה הקרובה, ואז הוסיפה: ״אוקטובר? דצמבר? אפריל? אוגוסט?״ כי כאן יש חופש ארבע פעמים בשנה למשך שבוע או שבועיים בכל פעם, ומלבד ארוחה משפחתית בכריסמס, מותר לך לעשות בחופש הזה מה שאת רוצה. זה כל כך מושלם, שאני לא יודעת אם אי פעם אוכל להתרגל בחזרה.
וכך יצא שכשהבאתי את לב לחבר שלו, שההורים שלו הם באמת סמל למעמד בינוני שבע, ושאלתי איפה האימא, האבא ענה: ״She is a woman of leisure. She is in germany״. זה ביטוי כל כך מושלם, שמייד מעלה בדמיון את ליז׳ר, בחור חביב שיודע להזמין את הדרינק הבא בדיוק כשמגיע הזמן, חוטף בחורה לבעלותו, אולי אפילו אותי, ואז מגיש לה (לי) גביע יין כתום צונן.

3 א'

מתישהו בשבועיים האחרונים חגגנו שלוש שנים בלונדון.

פנאי 2

החופשה המשפחתית השנתית שלנו השנה כללה חמישה ימים בוויילס, מקום שכדאי לכולם להגיע אליו, כל עוד הם יודעים להתעלם באופן לגמרי לא אלגנטי מהמצב של האנשים בו. עשרה מיליון כבשים זה אחלה, אבל לא אם אף אחד כבר לא צריך צמר טבעי, ולא אם אנשים אוכלים פחות בשר כבש, ולא אם המדינה הסתומה שלך מחליטה לצאת מהאיחוד האירופי, שמזרים מדי שנה חצי מיליארד יורו כדי לשמור את ווילס והחקלאות המסורתית בה בחיים. מה שמשאיר את הוולשים עם תיירות, וכולנו יודעים כמה התעשייה הזו שווה בימינו (ובכלל. כל אילתי יודע את זה).
בכל מקרה, בניכוי מצב התושבים והעובדה שהקולינריה המקומית נותרה תקועה בשנות השמונים, ווילס היא מושלמת. גבעות ירוקות, עוד גבעות ירוקות, ים כחול, עוד גבעות ירוקות, טירות הרוסות, עוד גבעות ירוקות, פיש אנד צ׳יפס, עוד גבעות ירוקות, וכבשים, וכבשים ועננים יפים, מסודרים בשכבות, גולשים במורדות.
ובתוך כל היופי הזה, באחד הימים, נגלה לעינינו החוף מעבר לסיבוב. אני והבן שלי עשינו ארמון. בג׳ינס ארוך, בחוף שמתכסה לגמרי בים בשעות הגאות, דנו בטקטיקות שונות של מצודות להגן על עצמן. מייד אחרי שהוא סיים לחפור את החפיר ואני סיימתי להתפלש עם עצמי בנוסטלגיה של לחפור מחילה בארמון משני צדדים ולפגוש שם אצבע של מישהו אחר שמגיע מהקצה השני, פתאום הגיעה הגאות, ואני הכנתי את עצמי להסבר ארוך על למה זה לא נורא שהארמון נהרס, והבן שלי צחק עד לב שמיים, נעץ את העקב שלו בלב הארמון, וצרח: ״תראי! עשינו הר געש!״
ואחר כך כולם הצטרפו אלינו וטיילנו במשך כמה שעות בצוק מעל החוף, שהוא בעצם יער, שהוא בעצם שכונת יוקרה, שהוא בעצם שביל, שמלא בשבילים סודיים שיורדים לחופים למטה, ואפשר היה לנשום אוויר של ים ושל יער ושל עשבים ושל קריספס באותו הזמן, ולכמה שעות בכלל לא הייתה קורונה.

3 ב'

בשלוש השנים האחרונות גדל לי בבית בריטי. זה משונה מאד לגדל ילד עם משהו שהוא מהותית שונה משלך. פעם קראתי איזה סיפור שהגיבורה בו היא אישה לבנה עם ילדה שחורה, ובמרכזו נמצאת המשפחה של בעלה, שמעקמת עליה פרצוף כי היא לא יודעת להסתדר עם אפרו. לי בבית יש בריטי. דוגמה:
לב: I've watched a video about getting birth
אני: giving birth?
לב: כן. It was a dog and a panda
אני: פנדה?
לב: Just kidding. Just a dog. And I wanted to ask you how does it feel to give birth
אני: מתה. שלולית. מהשאלה, אבל גם מהבדיחה המפתיעה. אבל עוד מארגנת לעצמי את התגובה בראש.
לב: I'm only asking cause you've had the experience. It's Ok to ask that, right?

פנאי 3

בבית שהתארחנו בו גם לא הייתה קורונה. הייתה בו, לעומת זאת, את ההפרדה האקוסטית האיכותית ביותר שראיתי מעודי בין המרחב הציבורי לפרטי, מיטה מושלמת להורים, ופליי סטיישן לילד, כולל פיפא! וכך יצא שבמשך חמישה ימים יפים מהחיים שלי לא הייתי צריכה לקום לפנות בוקר עם הבן התרנגול שלי, וגם לא להעמיד פנים שאני מצליחה לישון עם צרחות של שדרני כדורגל מיוטיוב. במקום זאת יכולתי לישון כהלכה, להתעורר בנעימים, לפתוח את דלת האימים שהפרידה את חדרי השינה מהסלון, ולפסוע מעדנות לשיעור הכדורגל שלי.
שיעורי הכדורגל שלי היו הפעם הראשונה בחיים שלי שבה הבן שלי לימד אותי משהו באמת. כלומר, כן, הוא כבר כאילו לימד אותי כמה טריקים של כדורגל, אבל האמת היא שהוא לא ממש ידע להסביר, ואני לא ממש הצלחתי לבצע, וגם לא הכי עניין אותי, אם לומר את האמת. אבל תמיד תמיד רציתי להיות גיימרית (בדמיון שלי אני גיימרית גמורה ומוחלטת), ואף פעם לא הייתה לי סבלנות ללמוד את השלט המסובך של הפלייסטיישן עם כל השבע מאות קומבינציות האפשריות שבו.
בחמישה בקרים של ווילס אני והוא ישבנו במשך זמן מה על הרצפה, מול טלוויזית ענק, ועשינו תרגילים מודרכים ושאינם מודרכים במשחק כדורגל, ולב הסביר לי שוב ושוב, כאילו לא ראיתי שלט בחיים שלי, על מה לוחצים בכל רגע. לפעמים, הוא אמר לי: Square, וכשלחצתי בטעות על משהו אחר (זה מלחיץ! יש מלא כפתורים!), הוא הסתכל לראות אם אני בכלל ערה, ואם אני מקשיבה לו, או שמא אני סתם סתומה, ואמר לי: Square! ריבוע!, כי אולי זו בעיה של תרגום.

3 ב'

כל פעם שלא הצלחתי משהו בפיפא, הבן שלי אמר: It was rubbish, but you are getting closer, וכל פעם שהצלחתי, הוא אמר: Brilliant kick, mum, but mine was better, כי אמנם נימוס טוב-לב זה חשוב, אבל תחרותיות חשובה יותר.

זקנה 1

בכל הזמן הזה קראתי את הספר הזה. דיאנה כתבה את הספר כשהייתה בת 89, והיא מספרת בו על החוויה שלה של זקנה (בהמשך כמובן לפוסט על זקנה). היא מספרת מעולה, שנזהרת מאד מקלישאות ומלעייף את הקוראת, והייתי שמחה להכניס קטע שלה לאנתולוגיה שלנו, ולמדתי ממנו הרבה על הלך הרוח הרווח בנוגע לזקנה ועל כמה ממנו היא חושבת שהוא שקר. אבל דבר אחד הפתיע אותי ממש, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו: היא אומרת שכשאנחנו מזדקנים הבשר שיש לנו בכפות הרגליים מתמעט, וכך יוצא שאנשים זקנים ממש הולכים על העצמות של עצמם, וזה כואב אחושרמוטה. לא בדקתי אותה מדעית, ואני משערת שהחוויה שלה היא אחת מני רבות אפשריות, אבל בכל זאת, מאז אני לא יכולה להפסיק למשש לעצמי את כפות הרגליים, להניח אותן בזהירות על הרצפה, ולהודות על מה שיש לי שם בינתיים.

פנאי 4

אחת העיירות בוויילס היא Hay on wie, מקום עם בערך שלוש מאות איש שיש בו שלושים חנויות ספרים, וופסטיבל ספרות שמביא מדי שנה כחצי מיליון איש לרחוב וחצי. איך שהגענו אליו הרגשתי כמו הקוראת האידיאלית, אותה הרגשה שיש כשקוראים ספר וברור שאת זו שאמורה לקרוא אותו, אלייך כיוונו. זו הרגשה כיפית ונדירה כל כך שמייד זנחתי את ההחלטה שלי לא לקנות שם שום ספר, ויצאתי למסע קניות אחוז תזזית.
נכנסתי לחנות אחת ולשנייה ולשלישית והרביעית, וגיליתי דבר מוזר: בעיירה היי, פיצ׳רלד וסלינג׳ר והמינגווי ואוסטין וקפוטה היו לגמרי בחיים ולגמרי בשיא הכותרות, ממש כמו סאלי רוני, זיידי סמית, הילרי מנטל ופול ביטי. בכל חנות הקלאסיקות המודרניות תפסו את מרכז הבמה ממש לצד הקלאסיקות של ימינו, כאילו בתוך תחומי העיירה היי יש לזמן הספרותי קצב אחר.
ואז הסתכלתי יותר מקרוב, וגיליתי דבר עוד יותר מוזר: מכל אחד מהסופרים האלו היה רק ספר אחד, את הספר המוכר ביותר – למי צלצלו הפעמונים, וארוחת בוקר בטיפני ושיניים לבנות, אבל לא שום ספר אחר של המינגווי או קפוטה או סמית. כאילו לזמן הספרותי בהיי יש קצב אחר, אבל אפילו בהיי חוקי השוק פועלים בדיוק אותו דבר.

100

אני יודעת שזה מוזר לחשוב על זה בזמן מגיפה עולמית, אבל רובנו נמשיך לחיות. כלומר, אם נצליח לא למות מהחנק שמשרה עלינו העבודה בשולחן שנמצא במרחק של שלושים סנטימטר מהמיטה, שנמצאת במרחק שני מטר מהבית ספר (סגור), במרחק ארבעה מטר מהמשרד של הבעל (סגור), ובמרחק חמישה מטר מהמטבח (פתוח לרווחה), אז אנחנו כנראה נמשיך לחיות. לפי מחשבון באינטרנט (דרך טובה להגיע לכל נתון שאתה רוצה להגיע אליו) אני הולכת לחיות עד גיל 92. סתם, לא יודעת עד מתי, אבל יש לי עוד מלא שנים. מלא! אני צריכה להמשיך לחשוב איך אני רוצה שייראו החיים שלי. כבר כתבתי על זה פעם.

זקנות

כל היום מראים לנו איך אנחנו אמורות להיראות. כל היום מסבירים לנו איך אנחנו אומרות להישמע. כל היום טוחנים לנו מה אנחנו צריכות לעשות ולא לעשות. שזה מעצבן, אין מה להגיד, אבל לא מבעית כמו השתיקה הדקה שממלאת את החדר כשאנחנו הופכות זקנות. אף אחד לא מדבר על זקנות. זקנות זה הדבר הזה שלא קיים במרחב הציבורי, אלא אם כן היא במקרה ניצולת שואה וחורף, חולה במסדרון או ענייה מרודה.

ככלל, זקנים הם האנשים האלו, שאנחנו מעוניינים לשמור מפניהם מרחק. בזמן מגיפה עולמית, אלו האנשים שאנחנו רוצים שיישארו בבתים שלהם, רצוי במרחק של יותר משני מטר. לפני ואחרי מגיפה עולמית, אלו האנשים שאנחנו לא רוצים להקדיש להם משאבים, לא רוצים להכיר במצוקות שלהם בצורה ממסדית, בצורה שתאפשר להם להיות חלק ממרקם החיים שלנו. אלו האנשים שעדיף לשים בנפרד, אחד עם השני, ולתת להם להסתדר, ואם חייבים, אפשר להביא אנשים ממקומות אחרים שיראו את הגוף שלהם, שיטפלו בו, שיסעדו אותו.

כל זה נכון שבעתיים על זקנות. ראשית זקנות, קצת כמו מכשפות, חיות הרבה שנים, וצריך לטפל בהן הרבה שנים, וצריך להקשיב להן ולצרות שלהן הרבה שנים. שנית, הגוף הנשי הוא תמיד הרבה יותר בעייתי. שלישית, נשים תמיד הרוויחו פחות, אם בכלל, כל השנים ועכשיו הן פשוט עניות יותר ונזקקות יותר, ולכן מכבידות יותר עלינו, האנשים הצעירים, יותר או פחות, שנושאים בעול.

20

בזמן שאנחנו מתעלמים מהזקנות ומהזקנים, כל יום אנחנו קצת יותר מעריצים את התחת של ילדים וילדות בני עשרים. זה כיף להיות בת עשרים! אבל על מה בדיוק אנחנו מעריצים אותם? על הטכנולוגיה? על הכסף? על העור? והאם לנצח אני אמורה לרצות לחזור לגיל שבו כל יום נראה לי הרה גורל? זה מאד לא טוב לעור הפנים שלי. הרבה יותר הגיוני להיות בת ארבעים פלוס ולדעת שאת בת ארבעים פלוס ולשמוח בזה. כמו שהרבה יותר הגיוני להיות בת ששים פלוס, ולשמוח בזה. לא?

להסתכל קדימה

אז אני לא רוצה להיות נוסטלגית לגיל עשרים או שלושים שלי, ואני רוצה להסתכל קדימה באומץ. אבל אני לא יכולה להאמין למה שהספרים הרגילים והטלוויזיה וקולנוע מספרים לי על הזקנה, כי הם עמוק בתוך המיץ של הערצת הנעורים האווילית. ואני פמיניסטית, אני יודעת שאני צריכה להתאמץ כדי לשמוע את הקולות שממעטים לשמוע. והקולות שאני רוצה לשמוע הן של נשים זקנות, או כאלו שחושבות על זקנה, והן מספרות לי על דרכים אחרות למסגר את הגיל, דרכים אחרות להתפתח, דרכים אחרות לחשוב על השנים שחולפות.

אז אני מכריזה על פרוייקט

הפרוייקט הוא אסופה של טקסטים שאינם בדיוניים, אודות זיקנה והאופן שבו החברה מתייחסת אליה. הטקסטים האלו יגיעו מהוגות שונות ממקומות אחרים (למשל, סוזן סונטאג, אורסולה לה גווין, רבקה סולניט ואחרות) שיתורגמו לעברית, וגם מטקסטים ישראליים מקוריים שייכתבו לצורך הפרוייקט, או שנכתבו בעבר ויכונסו תחת קורת גג אחת.
בתור התחלה גייסתי לפרוייקט הזה את מיכל לסטר, שהיא חברה שלי, וגם מנהלת עמותות, וגם אחת שיודעת לגרום לדברים לקרות. ביחד אנחנו בשלב התחלתי של איסוף חומרים לתרגום, ושאלות ארציות יותר (כמה טקסטים יהיו? איפה זה ייצא? איך זה ייראה? מה בדיוק הפורמט?) עדיין לא התבררו עד הסוף.

ואנחנו צריכות עזרה בבקשה

היכרויות – אנחנו מחפשות טקסטים לא בדיוניים (מסה או ממואר) שנכתבו על זקנה בידי נשים בשפות אחרות. אנחנו מתכוונות לטקסטים של עד ארבעת אלפים מילה שהשכילו אתכן, שריגשו אתכן, חידשו לכן, ואתן רוצות שכולם יכירו.
הנה, למשל, טקסט של סוזן סונטאג, שהוא בדיוק מה שאנחנו מתכוונות אליו. והנה למשל טקסט בעברית, של ארנה קזין, שהוא בדיוק מה שאנחנו מתכוונות אליו.
מכירות כאלו? ספרו לנו עליהם כאן.

קריאה – אנחנו מניחות שאחרי שנשלח את הקול קורא הזה לכמה וכמה וכמה חברות שלנו, נגיע לרשימה של טקסטים שצריך לקרוא ולהחליט מה דעתנו עליהם. אנחנו מחפשות קוראות שיעזרו לנו למלא דו"ח לקטורה על הטקסטים ולספר לנו האם הם ראויים לקריאה. הטקסטים האלו יגיעו לוועדת עריכה (שבינתיים כוללת את רוני גלבפיש וארנה קזין ואותנו), שתחליט על עתידם.
רוצה לקרוא בבוא העת? ספרי לנו על זה. אנחנו פה.

דברים שאנחנו לא יודעות – אם את חושבת על דרך טובה לממן את הפרוייקט הזה, מו"לית שבדיוק מתעניינת בזה, מענק שמחכה לנו ואנחנו לא מודעות לו, או סתם רוצה להגיד שזה נשמע לך אחלה, אנחנו פה.

התמונה הפותחת מתוך הספר The Family Silver של מייקל קולינס.

1.

כותבת פלאביה אידה, במכתב למערכת La Voce di New York ב-2015:

"אין מנוס מלהכיר בכך שהתרבות של המדינה שאימצנו שונה ביסודה מהתרבות במדינת המקור שלנו. אחד מהדברים האינסופיים שעלינו ללמוד הוא אמנות האבחנה בין האספקטים של התרבות שלנו שעליהם אנחנו יכולים עדיין לסמוך, ואלו שלא. דוגמה אחת למשל היא העובדה שאחרי שלושה עשורים באמריקה, עדיין אין לי מושג איך מודדים 'מרחב אישי'"

המקור החמוד כולו.

דבר שלמדתי על לב

במשך חצי שנה ב-2020 לב בילה בבית הספר חמישים שעות, שהתפרשו על פני חמישה שבועות. בשאר הזמן הוא היה איתנו, ההורים שלו. בזמן הזה הוא פיתח את אישיות הבית שלו, האישיות שיודעת שלא ממש צריך להתאמץ על לשכנע אנשים לאהוב אותך, הם פשוט אוהבים אותך. פתאום, כשהוא חזר לבית ספר לכמה שבועות, והתחיל לפגוש חברים גם אחרי צהריים, הוא היה צריך לעטות עליו בחזרה גם את אישיות החוץ שלו. לב הוא קטן, ארבעה חודשים זה אחוז ניכר מהחיים שלו, והוא שכח. הוא שכח איך עושה המצחיקן של הכיתה, איך עושה הפחדן, איך עושה זה שמשתדל לרצות וזה שמשתדל להוביל. גם החברים שלו שכחו. ואפשר היה לראות אותם מתרוצצים בגנים, מנסים על עצמם כל מיני דברים, ומתנערים, ומנסים שוב, וחוזרים הביתה אחרי חמש שעות מותשים כמו חיילים.
זה לא קל, האישיות של החוץ. גם לא לנו.

2.

מגיפה עולמית תופסת כל מדינה בקצב שלה, ומדגישה אותו.
אצלנו, כמו אצל בריטים, כמעט בלתי אפשרי לקבל החלטות (זה קומי כמה שהם גרועים בזה), ועל כן קשה להתניע דברים, אבל ברגע שדברים נכנסים למסלול, הם פשוט ממשיכים בו ומשתפרים ומשתפרים. ככה גם במגיפה, לקח פה רגע להיזכר מה הם מתים, איך זה משפיעים, מה אפשר לעשות נגד, אבל ברגע שהבינו, נהיה פה סגר רציני, ונהיו פה הקלות והטבות כלכליות מדודות, אחראיות, במקומות הכואבים, שאשכרה הגיעו לאזרחים. בוריס הוא עדיין אדיוט.
אצלכם, כמו בישראל, ההתגייסות המיידית למצב חירום הייתה ללא דופי, כי כולנו היינו בטירונות, ואף אחד לא רוצה שישאירו אותו שבת. אבל מהרגע שהוכרז על רגיעה, בלגן היסטרי.
אם במקרה את מהגרת מישראל לבריטניה, אז את חיה תמיד בשני המקומות. ובזמן מגיפה עולמית, את באמת חיה בשני המקומות, כי איך אפשר אחרת? אז ככה יצא שהשבוע, כשפה הייתה שמש, דברים נרגעו, אנשים התחילו לשבת בבתי קפה, מסעדות נראו פורחות, והסופר חזר לעומס הרגיל, כל מה שיכולתי להרגיש בלבב פנימה היה את בואו של הגל השני.

Girl taken

Girl taken הוא פודאקסט של הביביסי, שמספר על קאלה, שמכונה גם הג'ונגל, מחנה הפליטים בדרום צרפת, שאליו מגיעים כל המהגרים הבלתי חוקיים לאירופה. אחרי התמונות המזעזעות של הילד ההוא שמת עם הנעליים שנחבטו שוב ושוב בגלים, יצא אדם בשם רוב, חייל בריטי לשעבר וזוכה תכנית ריאליטי, לקאלה כדי לעזור שם ככל יכולתו. הוא מצא שם הרבה אנשים מיואשים וילדה אחת שמחה ואופטימית וגם את אבא שלה, שאמר לה ששניהם ברחו מאפגיניסטאן בגלל הטאליבאן. רוב, ברגע של חולשה, מנסה להבריח את הילדה לבריטניה. משם, הדברים מסתבכים בהרבה מאד אופנים.
הפודקאסט משתמש כל כך טוב בחוקי הז'אנר הדודומנטרי, שאפשר כמעט לראות איך היוצרת שלו מותחת קו של קשת עלילתית בדיונית בשמיים האמיתיים לגמרי של רוב והילדה האופטימית. זה מכמיר לב, כמה שהיוצרת היא איומה, עם קול מרגיז, ואישיות בעייתית, לעומת כמה שהסיפור עצמו כל כך מושלם, שאי אפשר להפסיק להקשיב לו. היה כל כך הרבה יותר טוב אם היא הייתה סותמת לפעמים.

3.

זה לא אומר שפה המצב ללא דופי. במרץ השנה היו 20 משפחות מוכרות לרווחה בבית הספר של לב. ביוני, 35 משפחות. אי אפשר להירגע מזה. אי אפשר שלא להרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליים של כל כך הרבה אנשים. אי אפשר להירגע מהבור שאנחנו צועדים כלפיו, ואי אפשר לחשוב עליו גם.
אני נזכרת הרבה בסיפור היפה מאד "הסוף" של אידה פינק. הסיפור הוא ביום ראשון של מלחמת העולם השנייה, כלומר "יש כבר חמש עשרה דקות מלחמה". הגבר סבור שהכל בסדר, ועולם ימשיך לנהוג כמנהגו. האישה מסבירה לו שדי, קאפוט על העולם כמו שהוא מכיר אותו. ביום הראשון של המלחמה אי אפשר לדמיין אותה. האם שם אנחנו נמצאים?
(ניתוח יפה של דרור בורשטיין של הסיפור)

ליאנה פינק

4.

בתוך כל זה, הפסקתי לעשן. לפי האפליקציה שלי, בזה הרגע, אני נטולת סיגריות כבר 4 ימים, 15 שעות, 9 דקות. אני עצבנית, עצובה, חרדה, וצועקת על כולם. לב לא יכול לברוח ונדב הבטיח להישאר.

לפעמים יש ספרים שהם בית ספר לכתיבה. לא שמונה מפגשים, לא כל יום שני גם אם זה לא מתאים לך, ולא תבואי בדיוק בשמונה לזום, ולא תעבירי ביקורת על אנשים שהכתיבה שלהם לא מעניינת אותך, ולא תחכי בסבלנות לתורך לזרוח. לא. זה הרבה יותר פשוט: יש פה סופר שהשאיר את הפיגומים פרוצים לרוח. אם תעלי שלב שלב בזהירות, תוכלי להתחקות אחרי עקבות הבנייה וללמוד איך הוא עושה את זה. את צריכה לכתוב מה את לומדת, כי נורא קל לשכוח.
(זה לא פוסט נורא מעניין למי שלא רוצה לכתוב, אני מניחה).
(אני אוהבת מאד סדנאות כתיבה. אני אוהבת לקרוא את כל האנשים שבאים לשם. ואני אוהבת מאד את זה שזה בכל יום שני בשמונה בדיוק).

תקציר העלילה

אוטופיה אבניו מספר את סיפור יצירתה, קיומה, קידומה, פריצתה ודעיכתה של להקה בשם אוטופיה אווניו, שהתחילה בסמטאות הסוהו בלונדון בשנת 1967, והוציאה את תקליטה השלישי ב2019.
הלהקה, שלה צליל מוזיקלי אקלקטי שנע בין פולק לפסיכדליה לפופ, מורכבת מארבעה אנשים: דין, הגיטריסט וכותב המלים שהוא גם יפה וגם קשוח וגם ריף רף; גריף, המתופף שכמו דין בא ממעמד הפועלים, ובגלל שבהיסטוריה של המוזיקה מתופפים הם לרוב פחות חשובים גם בספר הזה הוא פחות חשוב; אלף, שהיא אישה, וזה דבר יוצא דופן בתקופה ההיא, וגם כותבת שירים, יוצא דופן 2, וגם מנגנת בקלידים, וגם לא עלינו לסבית, כי אי אפשר סיקסטיז בלי לבטי יציאה מהארון; ג'ספר, שהוא גיסטריסט מחונן, ומשוגע על כל הראש, אבל באמת משוגע, סובל מסכיזופרניה קשה, וגם מהיותו בן ממזר למשפחה עשירה מהולנד.

לפעמים יש לך רעיון

לא דיברתי עם דייוויד מיטשל, ואני לא יודעת איך הוא כתב את הספר, אבל לדעתי זה התחיל מרעיון. או ליתר דיוק אוסף של רעיונות.

הרעיון הראשון חייב להיות קשור למוזיקה. נדמה לי שאפשר לסכם אותו במילים: מוזיקה זה כל כך מגניב!

רעיון אחר הוא הרעיון שדיוויד מיטשל אוהב להתעכב עליו: ספרים צריכים להיכתב מנקודות מבט שונות. הוא לא הראשון ולא האחרון בעניין הזה, אבל הוא נציג די מובהק של הדבר הזה, שיש לו שם מקצועי בתורת הנרטולוגיה, אבל אני לא זוכרת אותו (רק המילה פנאופטיקון תקועה לי בראש). הרבה מהספרים שלו כתובים ככה, וכשזה עובד, זו גם דרך טובה להראות שאין באמת מציאות אלא רק את מה שאנחנו תופסים בשכל המוגבל שלנו ויכולים לדווח הלאה. זו גם דרך טובה לעורר אמפתיה כלפי דמויות שונות, משום שאין בעל סמכות שמתאר את העניינים מבחוץ, אלא רק מצבור של דמויות הם בגובה העיניים של הקוראת.

על רעיון שלישי הוא דווקא מתוודה בעיתון:
the idea that a grouping of artists in a particular place at a particular time “can have a genius, where marketing arrangements, business models and of course a pool of hungry young talent in tune with the zeitgeist, just the few times in history, it all comes together perfectly. It never lasts long, it’s soon commoditised and exploited and imitated and it dissipates again until the next time it pops up elsewhere.”

ואם משלבים מוזיקה עם מקום ספציפי ועם כמה אנשים שונים, מקבלים להקה. בדרך כלל, כששומעים על הסטוריה של להקה, אז השלבים הם כאלו:

1. שומעים על כל אחד מחברי הלהקה בילדותו (נגיד, ג'ון לנון גר עם דודה שלו, ואין לו אבא, אבל אימא שלו חולה עליו. מקרטני דווקא בא מבית טוב).
2. שומעים על רגע הפגישה (באוטובוס מחוג מתמטיקה, או משהו כזה).
3. מהרגע הזה מדובר בלהקה. הלהקה עובדת קשה במועדונים שכוחי אל. נוסעת במיניבוס. מטלטלת במטוסים. אבל לחברי הלהקה אין חיים אישיים. אין יותר היסטוריה. אין יותר קשרים אישיים נפרדים. (הם היו באיזה סיבוב הופעות בברים בגרמניה).
4. הלהקה מצליחה, והמיניבוס מוחלף בלימוזינה או משהו.
5. הלהקה כל כך מצליחה שהיא נהיית אווילית בצורה שאי אפשר לא לסלוח עליה (יותר פופולריים מאלוהים וזה).
6. עד שמגיע הקשר האישי שהורס הכל (יוקו)
7. הלהקה מתפרקת.

באוטופיה אווניו, יש ארבעה גיבורים, שהם ארבעת חברי הלהקה. הספר כולל את כל הההיסטוריה שלהם, שהביאה אותם לנקודה שבה הם מצטרפים ללהקה, וכאן נגמר הדמיון לנרטיב הקלאסי, כי באוטופיה אווניו, חברי הלהקה ממשיכים להתקיים כאנשים לאורך כל הדרך. יש סיפורים על הלהקה, אבל יש להם גם חברים אחרים, משפחה, אהבה, בית. הם אנשים. הם מורכבים יותר מנרטיב פשוט אחד. זה רעיון מושלם לספר.

הרעיון מוביל למבנה

אני ודייויד מיטשל חולקים אהבה למבנים לא קונבנציונליים. לא דיברתי איתו על זה, אבל אם יום אחד אני אפגש איתו, זה בטוח יקרה. מבנה – האופן שבו הסיפור מחולק לפרקים, נקודת המבט של המספר, אורך הנשימה, זמן הסיפר – הוא הדרך של הסופר ליצור את מפת העולם שהוא בונה. להגיד איפה זה כביש ראשי, ואיפה סתם סמטה. או במלים אחרות, מה חשוב ומה שולי.
הספרות באה עם אוסף של מבנים און דה האוס, שבהם את יכולה להשתמש כרצונך בחינם לגמרי (נגיד, מעשייה, טרגדיה, קומדיה), כדי לספר סיפור בלי להטריד את עצמך באיך תספרי אותו. אבל יש גם מבנים פרימיום, כאלו שהם קצת יותר אישיים (אין באמת שום דבר אישי לגמרי בספרות. הכל כבר נכתב ונאמר ונעשה, אבל נגיד אישי כמו תמונה שלך על הקאבר של הטלפון), והם עוזרים כדי להעביר את הנקודה שלך וכדי להגדיל את ההנאה שלך.
במקרה של אטופיה אווניו, הרעיון שלהקה היא עדיין אוסף של פרטים הוא הרעיון המוביל. אם יש ארבעה אנשים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אז זה פשוט יחסית: מחלקים את ההתקדמות של הנרטיב של הלהקה לחלקים, וכל אחד מחברי הלהקה מקבל פרק בתוך כל אחד מהחלקים. זה מתמטי ויפה. ומה שעוד יותר יפה זה שבגלל שזה מבנה פרימיום פלוס, מיטשל מרגיש חופשי לשבור אותו כשהוא צריך.

יש דברים שצריך להימנע מהם

הבעיה של סופרים, או לפחות הרבה מהם, זה שלא על הכל קל לכתוב. אני לא מתכוונת לדברים הרגילים, נגיד, שגברים לא יודעים לכתוב נשים. אני לא מאמינה בזה. יש חוויות אוניברסליות שכולם יכולים לכתוב. נגיד, אם התקבלת פעם לעבודה שרצית, או לחוג, או אפילו סתם מצאת חברה, את יודעת לכתוב איך זה מרגיש להתקבל ללהקה. את לוקחת את החוויה הבסיסית של לרצות משהו ולהשיג אותו ומשנה קצת את העובדות. אילנה ברנשטיין תמיד אמרה שסופר יודע להפוך כאב ראש לסרטן.
אני מתכוונת לדברים הרבה יותר מינוריים. נגיד, אם מיטשל רוצה לכתוב על אלף (אגב, קוראים לה Elf, לא כמו החייזר) מהלהקה, הוא יכול לכתוב על איך זה לכתוב שירים, על איך זה להיות אאוטסיידר, על איך זה לאבד קרוב משפחה, על איך זה לעמוד מול ההורים שלך שחושבים שהמקצוע שלך הוא לא מקצוע, הוא אפילו יכול לכתוב על מערכות היחסים הדפוקות שלה עם גברים, ועל הרגע המופלא שבו היא מגלה שבעצם נשים זה הקטע שלה. אבל יהיה לו הרבה יותר קשה לכתוב איך זה מרגיש כשמשפילים אותך בתכנית טלוויזיה מול כל העולם רק כי את אישה. סופרים חכמים כמו מיטשל מבינים את החולשות שלהם ומוצאים דרכים לעקוף את הדברים הבעייתיים (נגיד לתאר אותם מנקודות מבט זמינות אחרות).

יש דברים שצריך להכביר בהם

לכל סופר יש את הדברים שהוא אוהב והוא נהנה לדבר עליהם בלי סוף. מיטשל בבירור אוהב מוזיקה. הוא אוהב את הרגע של זיקוק המציאות לכדי שיר. הוא אוהב את השפעות בין מוזיקאים ובין ז'אנרים. הוא אוהב את התרגום של חיי היומיום לשפה של מוזיקה. הוא מבין בזה. ובגלל זה גם רגעים שהיו יכולים להיות שיממון מוחלט, כמו למשל דיונים על אקורדים, יכולים להפוך לרגעים מבדחים או מרגשים. כל מה שצריך הוא לדעת משהו, ולדעת לתאר, ולא להירתע מהמחשבה שהדבר שלך לא מעניין את כולם. זה הפאקינג עולם שאתה פאקינג יוצר.

יש דברים שצריך להתבונן בהם מהצד

ברגע שאתה יוצר דמות, ושם אותה בתוך נרטיב, אתה מכניס את עצמך ואותה לתוך סד של חוקים. אמנם אתה קבעת את החוקים, אבל ברגע שהם נקבעו אסור לך לחרוג מהם. אם הדמויות שלך הן בנות עשרים וקצת, ומגלות את העולם הגדול ואת ההצלחה האמנותית שלהן, הן יטרחנו את עצמן ואת סביבתן בלבטי גיל העשרים, כולל אמיתות עמוקות לכאורה על יחסים, על פוליטיקה, על זהות ועל תפקידה של המשפחה. אי אפשר להימנע מזה, אם אתה באמת רוצה לכתוב על גיל עשרים ומה שהוא מביא איתו. לפעמים סופרים מכניסים לקטעים האלו את כל מה שהם יודעים וחושבים, והתוצאה היא הרצאה לא רלוונטית, ששוברת את החוקים של הספר. לפעמים, אם אתה מיטשל, אתה נותן לדמויות שלך לברבר את ההרצאות שלהן, בלי להתבייש, אבל גם בלי לדחוף את עצמך פנימה, והקוראת יכולה להרגיש איך גם אתה עומד מהצד וסופר את הרגעים שהן יסיימו, אבל בלי להפריע להן. מעט מדי סופרים מצליחים בזה.

יש דברים שצריך להתפלש בהם

יש איזה רגע בספר שבו ג'ספר מדבר על הסכיזופרניה שלו. מיטשל פוצח שם באיזה הסבר מקושקש לגמרי על Psych operation. איזה ניתוח – פיזית ניתוח. לא אנליזה – של הדמות בתוך הראש ככה שהיא לא תפריע לשאר הראש, ואיזו חקירה בנבכי העבר המשפחתי כדי לגלות מתי בדיוק הדמות הזאת נכנסה להיסטוריה המשפחתית. זה מקושקש מהתחת. אבל ניכר שמיטשל נהנה מזה. זה צדדי מספיק כדי שזה לא ישנה לכלום. זה מתיישב יפה עם הפסיכוזה של ג'ספר. זה באמת לא אמור להיות שם. אבל זה הפאקינג ספר של פאקינג מיטשל, והוא עף על זה. אם אני הייתי העורכת לא הייתי מרשה את זה, אבל זה מקסים לדלג על זה בנינוחות.
או למשל סמים. האם יש משהו משמים יותר מאנשים שעשו סמים ומספרים לך על הצבעים שהם ראו, על המלים שממתערבלות להם, על תחושת הכל-יכולות שלהם? רק חלומות של אחרים יכולים להיות משמימים יותר. ובכל זאת, מיטשל אוהב את זה ומיטשל עושה את זה כי זה הפאקינג ספר של פאקינג מיטשל. גם על זה דילגתי.

יש זמן. תמיד יש זמן.

אף פעם לא הבנתי איך אנשים כותבים אפוסים – רומנים עבי כרס שמשתרעים על פני שנות חיים רבות וגיאוגרפיות שונות. אבל אם הבנתי משהו בהקשר הזה מאוטופיה אווניו, העניין הוא פשוט לשאוף, לנשוף, ולכתוב עוד קצת. כל פעם להתקדם מילימטר בחיים של הדמות, ולא לחשוב כל הזמן מתי זה נגמר, מתי כבר אפשר יהיה להפסיק לכתוב. זה ייגמר כשזה ייגמר.

108 א'

ביום שבת שעברה נדב, שהוא חזק ביוגה, הזמין אותי לשיעור יוגה מיוחד לכבוד היום הארוך בשנה. בשיעור הזה עושים 108 ברכות שמש. פעם אחרי פעם אחרי פעם של אותו דבר. יש קצת וריאציות של התחלה, כשהגוף עוד קר. ויש קצת וריאציות של סיום, כשהגוף כל כך בעניין, שהוא יכול להמריא לגבהים שהוא לא הכיר קודם. באמצע, יש שוב ושוב ושוב את אותו תרגיל. בלי להתנצל על הרפטטיביות או על השעמום או על הדבקות במטרה. זה היה מושלם.

1.

ביום שני לב הלך לבית ספר בפעם הראשונה אחרי כמה חודשים. הוא התרגש כל כך, שכבר מיום שבת בערב אי אפשר היה לדבר איתו. ביום שני בבוקר אני ונדב עבדנו בבית. באמצע היום אכלנו יחד ארוחת צהריים בחצר. אחר כך חזרנו לעבוד.
היום אני נסעתי על אופניים ללונדון של מעלה. שוטטתי במייפייר, עצרתי בגרין פארק, המשכתי ללכת בסיינט ג'יימס פארק, ולביג בן, וליד הפרלמנט, ואז נסעתי באופניים הביתה.
שגרה מציצה עלינו, מחליטה אם טוב לה איתנו.

108 ב'

את ברכות השמש אפשר היה לעשות בפועל או במחשבה. כן, המורה ליוגה החתיך ביותר בעולם, שיכול כנראה לעשות את כל תרגילי היוגה של העולם ברצף מבלי ששערה אחת תזוז מהמקום. כלומר, אין לו שערות, הוא לא בן תמותה באמת. אבל נגיד בלי שקעקוע אחד שלו ייראה כאילו הוא מתאמץ. הוא אמר לאורך כל הדרך שאם הגוף שלנו מרגיש שהוא צריך הפסקה, אנחנו יכולים לעמוד במקום, לנשום עמוק, ולדמיין את עצמנו עושים ברכת שמש, והיא תיחשב לנו בדיוק אותו דבר כאילו עשינו ברכת שמש. והוא גם עשה את זה בעצמו – הפסקות יזומות.

2.

גם אני מציצה על השגרה, ומנסה להחליט מה אני רוצה ממנה. אני לא לגמרי מאמינה לכל העתידנים והעתידניות בכל מקום שמסבירים איך עתיד העולם הולך להשתנות בעקבות שלושה חודשי סגר, כי באמת כבר הייתי בשיחה הזאת, ב-1998, לפני שנסעתי למזרח וכולם אמרו לי להתכונן לכמה שהטיול הזה ישנה את החיים שלי. ושוב ב-2002, כשנסעתי לדרום אמריקה, וכולם, על אותו שטיח טחוב בלמטייל בסנטר, אמרו לי איך הטיול הזה באמת הולך לשנות את החיים שלי. הם לא. אף אחד מהם. ואני לא חושבת שלשלושת חודשי הסגר האלו, או לכל אפקט אחר של המגיפה, תהיה השפעה ארוכת טווח שאפשר לחזות כרגע.
אבל אני כן יודעת שמקום העבודה שלי החליט שאין משרד עד 2021. מקום העבודה של נדב החליט שמעתה כנראה יבואו למשרד יום או יומיים בשבוע. לאכול ולשתות בבית, ולא ללכת למסעדות או לפאבים, בהחלט הוכיח את עצמו מבחינה כלכלית. לפגוש פחות חברים בהחלט הוכיח את עצמו מבחינת זמן פנוי אחר לכתיבה וקריאה. השעמום, בגדול, הוכיח את עצמו כידיד יותר מאוייב. למרות שברור שהוא היה גם אויב!

108 ג'

הדבר הזה, שאם אתה רוצה להגיע אנשהו, לדמיין אותך עושה משהו עוזר לך כמו ממש לעשות אותו, הוא פשוט מושלם. הוא גם נכון. אחרי 108 ברכות שמש – חלקן מדומיינות – הגוף שלי היה מקום של שמחה, עד למחרת בבוקר ושבוע אחרי, כשהשרירים שלי היו כל כך תפוסים שלא יכולתי לזוז. כלומר, הגוף שלי התאמץ באמת, בלי לסבול.
זה כל כך מעולה, שאני לא מבינה למה לא משתמשים בזה יותר. נגיד, אם במקום לצפות ממני ללמוד מתמטיקה, היו אומרים לי תעשי מאה ושמונה תרגילי חילוק ארוך. אין קלים יותר וקשים יותר. יש את מה שאת יכולה ומה שלא. אם התעייפת, קחי כמה דקות לדמיין אותך עושה תרגילי חילוק ארוך. אחרי עשרים ושבעה תרגילים, קחי הפסקה ותודי לעצמך שהגעת עד הלום. תודי למוח שלך, להתעקשות שלך, לידיים שלך, למי שאת.
אם רק היו מלמדים אותי את זה בבית ספר, במקום סינוסים וקוסינוסים ארורים, החיים שלי היו אחרים, אני בטוחה בזה.

3.

מה אני רוצה, בעצם? אני בת מזל מספיק שאני יכולה (ברור שעם נדב) להחליט מה ואיך אני רוצה ללמוד מחודשי הסגר האלו כדי לנסות וליישם אותם הלאה, גם בחודשים ובשנים הקרובות. כי מצד אחד, זה נחמד, החיים בלי FOMO. מצד שני, זה נחמד, מסעדות חדשות והצגות חדשות ותערוכות חדשות וחברים חדשים ומוזיקה חדשה ורחובות חדשים. ואם רק עושים דברים רציניים, כמו 108 ברכות שמש, במחשבה או בגוף, אז מה קורה? האם נהיים יצורים משעממים וחדורי חשיבות עצמית? האם נהיים רכים רכים? האם לא מפסיקים לזמזם בלב: עברנו לצפון, אנחנו לא מתגעגעים! שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים ממש לא משתגעים! האם בעצם זה הפוך, ואם רק עושים יותר הפסקות יזומות, פחות דברים, מאטים, נרגעים, אז זה בעצם כמו להוסיף מלח לעוגה: זה מבליט את המתיקות ומחדד את המוח? האם זה אומר שאנחנו כבר זקנים מתים שרק רוצים ספה נוחה? ואיך בכלל אפשר לרצות לקצץ לעצמך את הכנפיים מרצון? איך אפשר לוותר על שיטוטים בחוץ ביום ובלילה (שני דברים שוים לגמרי)? איך אפשר לוותר על ההתרגשות של לצאת החוצה לטובת החפירה של התכנסות פנימה? ואם לא מקצצים את הכנפיים מרצון, איך לעזאזל אפשר להתמקד במשהו מספיק עמוק כדי להסתכל לו בלבן של העיניים? והאם באמת סופרים נעשים טובים יותר כשהם כולאים את עצמם בעליות גג, עם או בלי שחפת?

108 ד'

אני כמובן לא מדברת על יוגה. אני מדברת על כתיבה. על אוכל. על קריאה. על ריצה. על חברות. על אימהות.
אחותי אחת מתאמנת לקראת חצי איש ברזל אחרי שעשתה כמה טריאתלונים ועוד כל מיני תחרויות שהיא מספרת לי עליהן, אבל אני לא יכולה להגיד את השם שלהן, כי אני יכולה רק לחשוב: כמה קילומטרים אמרת שרצת?
אחותי אחרת החליטה להחליף מקצוע בגיל חמישים פלוס, והיא הצליחה!
אימא שלי (ביחד עם אבא שלי) עברה בית בגיל שבעים פלוס, חיה בתוך השיפוצים שלו, ולא נרגעה עד שהיא שיפצה אותו בדיוק כמו שהיא רצתה, ולא נתנה לשום דבר להפריע לה בדרך.
אבא שלי היה מנהל בית ספר איזה עשרים שנה בלי לקחת שבתון בכלל.
אני באה ממקום שבו אין דבר כזה הפסקות יזומות. הפסקות יזומות זה לאנשים חלשים יותר, נזקקים יותר, אמיצים פחות, עקשנים פחות. אנחנו יודעים להמשיך. או להמשיך יותר חזק. או להפסיק לגמרי ולעבור הלאה.
הפסקות יזומות. זה מושלם, אני אומרת לכם, לכולכם, גם לך, אבא.

4.

אז עכשיו אני מנסה לדמיין את ברכת השמש הבאה שלי, את החצי השנה הקרובה. אם אני אדמיין אותה, אולי גם אוכל לעשות אותה. עם הפסקות יזומות כמובן.

1.

בספר "לא ספר בישול", שכבר כתבתי שכדאי לקרוא, אביר אומר שמה שהלשון שלנו אוהבת זה שילובים של טעמים. תנו לנו מתוק, וזה אחלה. אבל תנו לנו מתוק ומלוח, זה כבר שמיימי. טענה דומה שמעתי השבוע בנטפליקס, אצל גברת אילסה קרופורד, מעצבת פנים שמככבת בפרק של הסדרה אבסטרקט (אישה מאד חמודה, שהיא רוק סטאר בעולם עיצוב הפנים, והסטודיו שלה בלונדון. יום אחד אולי היא תעצב את הבית שלי). היא אומרת שאנחנו לא יודעים את זה, אבל החומרים שמהם עשויים החדרים שאנחנו שוהים בהם, משפיעים עלינו, ושכדי לגרום לנו להרגיש בבית (זו המחמאה העליונה מבחינתה), תמיד צריך לשלב בין חומרים קרים לבין חומרים חמים. לא טענה הכי מהפכנית, אבל נדמה לי שהיא הייתה ממבשריה (או לפחות כך יוצרי הסדרה רוצים שאחשוב).

לחשוב / למיין – זורז' פרק

אני פריקית של זורז' פרק. הוא לא שם זין על אף אחד, ופשוט כותב את מה שנראה לו ראוי לכתיבה, באופן שנראה לו ראוי לכתיבה. הוא מקפיד להתחשב בקורא, כשבא לו. ומקפיד להתעלם מן הקורא, כשפחות בא לו. זה בערך כמו שמדריך בקבוצת הנוער של אמנות הפיתוי יראה קבוצת נערות, ויעשה את מה שאומרים להם לעשות: להקטין את החלשות ולרומם את החזקות (או שזה הפוך?), יצליח להביא בחורה אחת לפרוש מכולם וללכת איתו, ואז יגיד לה: יודעת מה, עזבי, לא בא לי על כל זה. רוצה אולי לבוא לקציצות וסלט אצל אימא שלי?
הספר לחשוב / למיין הוא לא בשביל כולם. אנשים רגילים שלא נפלו באמנות הפיתוי של פרק לא באמת ירצו לקרוא אותו. אין להם סיבה גם. כי זה לא ספר טוב. זה ספר לאנשים שכבר נפלו בשבי, ועכשיו הם יכולים לקרוא את הספר הזה כדי להבין איך בנוי השבי שלהם. אבל מי שכן נמצא בשבי, הו, איזה ספר כיפי! איזה חמוד פרק!

2.

אני חושבת שאפשר להכליל את אותה טענה גם על שיטוט עירוני. כמו מר קו, אני אוהבת לצאת מהבית, ושדברים יקרו (לא סתם הוא מקועקע על היד שלי).

אם אני עולה על אופניים ליד הבית ספר של לב, בדרך למשרד, אז הדרך מתחילה בנחת ואין בה אירועים מיוחדים, ואז אני מגיעה לצומת ענקי, שיש בו כאלף מסלולים, שמונה מאות אלף רוכבי אופניים, ועוד מאתיים אלף מכוניות. אני נוסעת בשביל האופניים שנמצא, בניגוד לרוב שבילי האופניים בלונדון, דווקא על המדרכה, ולא באמת יכול לקרות לי משהו נורא. אבל כל פעם שאני עוברת שם, אני מרגישה בסכנה. זו סכנה מהסוג המושלם: סכנה מגודרת. כזו שמאפשרת להרגיש בו זמנית את דקירות הפחד ברקות ואת נעימות המגננה בלחיים.

אחרי הצומת הנורא קורים שני דברים. הראשון הוא ירידה, נעימות שאי אפשר להתנגד לה אם את רוכבת באופניים. השני הוא שהנוף נפתח. במקום בניינים גבוהים וכעורים, שלידם ניצבים עוד שלדי בניינים גבוהים וכעורים שתיכף יצמיחו גם הם עוד מאתיים אף מכוניות ומאתיים אלף רוכבי אופניים, מגיע הנהר. וכך, בעודי מתגלגלת בנחת בירידה, אני מביטה בתמזה, בבניין הפרלמנט, בבתי סירות, ובברווזים, והדבר היחיד, אבל היחיד, שאני יכולה לחשוב עליו הוא: איזה מזל יש לי שאני גרה בלונדון! כל יום.

עשר דקות אחר כך, כשאני מגיעה לתחנת העגינה של האופניים, בתשעים אחוז מהפעמים אין מקום. ואני צריכה לנסוע לתחנת העגינה השנייה, מאתיים מטר אחר כך, ולפעמים גם לתחנת העגינה השלישית, עוד מאתיים מטר אחר כך. כל העניין לוקח שתי דקות, ובשתי דקות האלו אני מתרגזת רוגז עמוק על מתכנני פיזור האופניים של לונדון, שאיזה מן סתומים הם שיש להם את כל מכשירי המעקב של העולם, ועוד לא הצליחו להבין שיש גם אנשים שמגיעים לעבודה באיזור הזה מוקדם בבוקר, ולא רק פאקינג תיירים. כל פעם שאני מגיעה למחשבה הזאת – פאקינג תיירים – מייד יש בערך עשרה אחוז בראש שלי שחוזרים ל: "איזה מזל יש לי שאני גרה בלונדון!"

אחרי שעגנתי, והורדתי את הקסדה, ואת המעיל, ואת הכפפות, ושתיתי שלוק מים מהתיק, ונשמתי רגע, מימיני נמצא הלונדון איי. מעולם לא הייתי בו, ואין לי שום כוונה, וזו נראית לי אטרקציה תיירותית מן המיותרות שיש, ובכל זאת, מדובר בגלגל ענקי! ואי אפשר שלא לחשוב איזה דבר זה שמישהו חלם ובנה!

ככה סתם, נסיעה לעבודה, וכל כך הרבה שילובים של רגשות.

קתרזיס

אחת הסיבות שאני שונאת את הספרות ואוהבת את ז'ורז' פרק היא הקתרזיס. איזה דבר מושלם זה: הכל התחיל טוב, משהו רע קרה, הגיבורה עשתה משהו כדי להתמודד עם המשהו רע, ואז מגיע הרגע שבו המשהו הרע נפתר. הוא פשוט נפתר. לא אולי. לא בערך. לא מי יודע אם הסרטן שלך נגמר, גברת, אנחנו יודעים שכרגע הכל נקי. לא מי יודע אם לא יבוא תיכף גל שני של קורונה. לא מי יודע אם להתגרש היה הדבר הנכון, כי כרגע אין כסף והילדים מבולבלים והלב עוד כואב. לא. שום דבר מהשטויות האלו אין בספרות. יש פשוט סוף טוב. דברים נפתרים, והקוראת מחייכת.

בחיים, לעומת זאת, וגם אצל ז'ורז' פרק, אין קתרזיס. פשוט אין. יש נקווה לטוב. יש בואו נדפדף הלאה. יש מי יודע. אם לא הייתה את הספרות, ולא היינו מודעים לאפשרות של קתרזיס, החיים שלנו היו כל כך הרבה יותר טובים!

3.

הבעיה עם הפאקינג לוק דאון – שנמשך, מיינד יו, כבר שלושה חודשים! – היא שאין בו שילובי רגשות. יש בו את הבית שלי, אותי ואת נדב ואת לב. הם יפים ואהובים, ומספקים רק רגשות טובים שאינם הרפתקה כלל!

הבעיה 2 עם הפאקינג לוק דאון היא שנדמה שאיש אינו מעוניין או אינו יכול לספק קתרזיס. נכנסנו לסגר בקול תרועה מפוחדת, והיציאה מהסגר נעשית בצעדים כל כך איטיים ומדודים, שנדמה שהיא תימשך לנצח, ולא ככה בונים סוף לספר!

הבעיה 3 עם הפאקינג לוק דאון היא שהוא חייב להיגמר כבר.