שן שבורה

1

העניין עם פרידות, ככה גיליתי בגיל עשרים ומשהו, כשנפרדתי אחרי דקה וחצי של קשר, שבאמת היה אחד המיותרים, הוא שעומק הקשר לא משנה את הדינמיקה של הפרידה. משהו ממך, שהיה מושקע בדבר האחר, לא קיים יותר. הוא לא קיים כי הוא מתקיים בקשר בינך לבין הדבר האחר, אבל כשהדבר האחר הולך, את נשארת עם רקמה חסרה. ואז זה לנצח כמו שן שבורה: את מגלגלת את הלשון על השן השבורה כדי להתרגל לשינוי, הלשון שלך נפצעת, את מתרכזת בלשון הפצועה, המהות של השינוי מסתתרת מאחורי כאב כלשהו, הכאב עובר, ואת כשירה להתחיל לאכול דברים מוצקים שוב.

2

ניס לא הייתה עיר חלומותיי, אבל היא הייתה מאהבת נוחה מאד וריבאונד מושלם. הכל שם יפה ואלגנטי, האנשים שם נחמדים ולא מתנשאים, האוכל טוב ומהוגן אפילו במסעדות הכי תיירותיות (ויש שם כמה מפלצות תיירות בגודל שקיים באמת רק בערים שכל כולן נועדו לתיירות. וניס היא עיר כזאת כבר המון זמן, ולכן משחקי הפיתוי והחנחון של מסעדות שם הם ותיקים וממוסדים), הסופרמרקטים מציעים את מיטב מגוון תוצרת צרפת במגוון מחירים (ולצרפת יש הרבה הרבה תוצרת באמת מעוררת קנאה), ומסביב לכל זה הטבע הנוח בעולם כנראה: ארבע עונות שנה מוסדרות ולא קיצוניות, ים רגוע, עשרות עיירות עתיקות קטנות וישנוניות ומספיק פארקים לאומיים כדי להספיק לחמש שנים. וכל זה בתוך שקט נינוח, שלא נלחם באיום קיומי, ולא נלחם בתרבויות זרות (צרפת שאני מכירה חזקה מספיק כדי לדעת שהיא לגמרי האקטיבית), בעיר שתושביה מוכנים להשקיע נתח הגון מזמנם ומשאביהם בחיים הטובים.

3

הדינמיקה של כל הפרידות דומה, אבל עומק הפצע הוא שונה לגמרי. על הגיהנום שהוא פרידה עמוקה לא בא לי להרחיב עכשיו, אבל במקרים של פרידות קלות, כמו שמכנים אותן, את יכולה להרגיש את הקריעה-געגוע-איחוי-סקרנות בחמש דקות. ואם במקרה הפרידה הזאת כוללת היפרדות מחברים לרגע, שפגשת לפני שנה, ויותר כנראה לא תראי אותם לעולם, הסוף של ארוחת הפרידה המסורתית, אחרי שני בקבוקי יין, מרגיש אמיתי כמו צפייה בריאליטי. הנה יש מולך חברה, ואת מרגישה איתה בנוח, ואת מחבבת אותה, והיא הולכת לגור במקום שאת לא באמת מתכוונת להגיע אליו, והגיעה שעתכן להיפרד. גופנית, אתן עושות את הריקוד המסורתי המקובל: אתן מתחבקות (בצרפת זה סימן לחיבה אמיתית, בניגוד לנשיקה הצרפתית המקובלת של הפרחת קולות במספר משתנה של פעמים בקרבת הלחי), ואתן עומדות ליד הדלת במבוכה גדלה את מספר הדקות הנדרש. גם מילולית, לפעמים אתן אומרות את כל הדברים הנכונים, ואומרות כמה היה נחמד להיפגש וכמה אתן הולכות להיפגש במקום מוסכם בתאריך מוסכם. אבל נפשית, ברוב המקרים, את יודעת שזה יהיה חמוד אם תיפגשו, אבל אם לא, היא כבר התחילה לשקוע בתהום הנשייה, בעודכן שם, ליד הדלת. וזה תחושה מטלטלת, להרגיש את הרגש דוהה, כי זה גורם לכל העניין להרגיש לא אמיתי. אבל הוא כן, הוא אמיתי, רק רדוד.

4

וכמו מאהבת נוחה, כשאת הולכת ממנה, את מצטערת על הדברים שלא הספקתם לעשות הפעם. על הגבינות שלא הספקת לטעום בסופר, על העיירות שלא הספקת לאכול בהם את הארוחה המשפחתית המסורתית של שבת בצהריים, על היערות שלא הספקת לצעוד בהם בנחת, על הסיילים של הקיץ שהספקת ליהנות מהם רק יום אחד, על הטיילת שרצת בה כמה פעמים בשבוע ועכשיו תהיה שייכת לאחרים, על הצלילה שרצית ועל קורסיקה, כל כך קרובה ובכל זאת לא ראית אותה. אבל בכל זאת, מאהבת נוחה, ואת יודעת שברגע שתטלפני, ותשלמי את כמה שעולה כדי להגיע אליה שוב, היא תקבל את פנייך באותה חדווה גם בפעם הבאה, אז גם הצער שלך על ההחמצה הוא מוגבל ורגוע.

5

ויש את לונדון. נוחה, היא לא. זה בטוח. אבל מסעירה, שאין לתאר. והיא ממש פה, מעבר לפינה. וכל כולך נשימה עצורה.

6

אז:

  • דפוקה וזרוקה בניס ובלונדון (אהבתי ממש את הספר הזה של אורוול)
  • שנה אחת בניס ועוד כמה בלונדון?
  • ניס אחת, לונדון כמה
  • בין ניס ללונדון

מה יהיה השם החדש של הבלוג?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s