מחכים

הגענו לארץ לשבועיים. עוד לפני שהגענו השבועיים נראו קצת מוגזמים. מה נעשה פה שבועיים, בחום הזה של יולי אוגוסט, בתוך מפגשים חברתיים בהולים של אמצע התרחקות, ואיך נשמור על הנינוחות היחסית של ניס בתוך המצב הזה, שבו אנחנו סוגרים פרק אחד בחיים שלנו ונעים לעבר האחר, מבלי שהאחר ייתן לנו סימן כלשהו שהוא מוכן לקראתנו? איך אפשר לחזור ממקום אחד, לעבוד במולדת, ולנסוע למקום שני, מבלי שהמולדת תסגור עליך כמו שמיכת פיקה לבנה בתוך מזגן אחרי יום בים? איך אפשר להמשיך להיות נחושים לעזוב במקום שבו כולם אומרים לנו כמה היו רוצים שנישאר פה? ואיך אפשר לענות על כל השאלות האלו בנוגע לפרק החדש, מבלי שתהיה לנו תשובה אחת אמיתית, שאפשר לשים בתוך אקסל או בבנק? איך אפשר לנוע בוודאות בתוך אי ודאות?

לא ידענו איך נעשה את זה, אבל בתוך האריזה של כל החפצים (אם מישהו מרגיש שהחפצים שיש לו חונקים אותו או שהוא רוצה להתנסות במינימליזם, הוא יכול לקרוא ספר ולהתפייט על זה, או שהוא מוזמן לארוז את כל החיים שלו, אבל את כל החיים שלו, כולל הכבלים שמשאירים לסוף, הניירות והצילומים ששומרים למזכרת, והכביסה שנשארת אחרי שעשית את כל הכביסה, לתוך חמש מזוודות. אחר כך לנצח לא יהיה לו שום חשק לצבור חפצים), החלטתי שיהיה בסדר. נדב האמין לי, כמו שהוא מאמין לי, בנפש חפצה ובראש דואג. ואני ידעתי שאני אצטרך להיות סופרת.

סופרת, לא הרבה יודעים את זה, זה המקצוע החשוב בעולם. אם את סופרת, הקשר שלך למציאות הוא לא מאה אחוז, שזה לא תמיד מבריק אם את צריכה להתנהל בעולם כמו אדם בוגר ואחראי, אבל אם נגיד יש לך נדב, שדואג לחזק את הקשר במקומות שבהם הוא רופף, ויש לך לב, שדואג להצחיק אותך בשטויות מתוקות בכל פעם שאת נהיית כבדת ראש מדי, אז את יכולה להיות סופרת של החיים שלך, שזו הכשרה חיונית מאין כמוה (הרבה יותר מחמש יחידות מתמטיקה, אם שואלים אותי. למרות שאל דאגה, אם חייבים אקסל, יש לי חמש יחידות מתמטיקה). כי אם את סופרת, את יכולה לדמיין משהו, ולתאר אותו בשכנוע כזה שהוא נראה אמיתי, וישר זה מרגיע את נדב.

london.png
דירה אמיתית מלוח הדירות

אז אני עצמתי את העיניים וראיתי את החיים שלנו בלונדון. ראיתי אותם כמו שאני רואה את הסצינות בספרים שאני כותבת: כמו מצלמה מפינה בתקרה. רואים את החדר, ואת הרהיטים בו, ואת הספרים בספרייה, ואת האנשים מתנועעים בו, ואת האינטראקציות ביניהם, ואת הזמנים שבהם הם יוצאים מהחדר וחוזרים אליו, ואת האנשים האחרים שמגיעים לחדר לפעמים. נכון. לא ממש שומעים מה האנשים מדברים, אבל אם שמים לב לתנועות הגוף, אפשר לדעת האם שוכנת ביניהם אהבה. ובחדר הזה שאני ראיתי, זה הסלון שלנו בלונדון, הכל היה בסדר.

והגענו. והייתה לנו דירה בפלורנטין. הלכנו ברחובות, המזגנים טפטפו עלינו, האנשים צעקו מסביב, והכיעור היה כל כך מכוער, שזה כאב לי בעיניים. ממש הרגשתי שאני חייבת למצוא פריים אחד, לא בשביל המצלמה, מבט עיניים אחד, שבו העין יכולה להירגע מגיבוב של דברים שלא במקומם, יכולה להירגע מצינורות שבורים, מקשקושים, ממכוניות שחונות על המדרכה, מחנויות שמוציאות את מרכולתן לרחוב, מקקי. ולא הצלחתי למצוא אחד כזה. ונזפתי בעצמי: פעם אהבת את האורבניות. מה קרה? נהיית זקנה כבודה מניס? אבל כל הנזיפות לא עזרו. הלכתי ברחובות והרגשתי שהם פוגעים בי. נדב הלך לצידי, והרגיש, ככה אני מבינה מהתיאורים שלו, כאילו הרחובות צועקים עליו. הרעש היה עבורו בלתי נסבל. וכך הלכנו, מוכי חום, כיעור ורעש, כמו קלישאה של אנשים שחוזרים לביקור בארץ, וניסינו להפיק מהביקור את המיטב (די בטוח שלא היינו במיטבנו בעצמנו. סליחה).

ואז זה קרה.

התברר כי ויזת העבודה שלה נדב מחכה כדי שנוכל לעבור ללונדון, ויזת העבודה שמוטבעת בדרכון שלו שנמצא בידי הבריטים, לא תיקח חמישה ימי עבודה כפי שהובטח לנו מראש, אלא חמישה עשר ימי עבודה. כלומר, יש לנו עוד שבועיים פה, שלא תכננו, והדרכון של נדב אצלם. והסלון שלנו בלונדון היטשטש לי בראש ככה שלא יכולתי לראות אלא את הרגע שבו נצליח למצוא דירה שאנחנו רוצים לשכור, והאיש מסוכנות הנדל"ן יסביר לנו בכובד ראש שאנחנו חייבים חשבון בנק בריטי כדי לשכור דירה, והאיש מהבנק הבריטי יסביר לנו באותו כובד ראש מנומס שאנחנו חייבים כתובת קבועה כדי לפתוח חשבון בנק. בקיצור, כל החלום היפה שלי התנפץ ברגע, והפך להיות בירוקרטיה.

לבירוקרטיה יש השפעה מיוחדת עליי. אני יכולה להתמודד איתה כל עוד היא באה עם רשימת מטלות קצרה יחסית ועם תגמול מהיר. כלומר, אם צריך להצטלם וללכת למשרד מסויים ביום מסויים כדי לקבל דרכון, אני אצליח לעשות את זה, כי ברור לי שאני צריכה לכווץ את השרירים פעם אחת קצרה ומייד לנסוע לחו"ל. אבל אם רשימת המטלות מתארכת, או שהתוצאה בלתי ברורה, יש וילון לבן כבד שיורד על המוח שלי, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה ללכת לישון. וגם כשאני קמה, כל עוד המשימה הזאת ניצבת מול העיניים שלי, אני לא באמת קמה, אני פשוט שוהה על ספה, מחכה שמישהו יעשה משהו עם הווילון הלבן.

אבל הכל היה צריך להמשיך. היינו צריכים לישון איפשהו. ולאכול איפשהו. ואני הייתי צריכה לעבוד. ולב היה צריך להיות מטופל. וצריך להתקלח. ולצחצח שיניים. ולהיות נחמדים. ולפגוש אנשים שלמרבה הפליאה רוצים לפעמים לדבר על דברים שאינם רוע מזלנו. ולפעמים רוצים לדבר על רוע מזלנו בדיוק ברגע שבו אנחנו פנויים לדבר על דברים שקשורים לזולת.

התמודדנו עם זה בכבוד? לא. היינו עצבניים ודאוגים ולחוצים וחסרי סבלנות ולא קשובים, ואני די בטוחה שנראינו בכל רגע כאילו אנחנו סובלים, ולא משנה באיזה מקום יפה ישבנו או איזה נחמדים היו האנשים שישבו איתנו. אבל למרבה המזל שלנו, משפחה לא מחליפים בגלל שבועיים קשים, אז כל המשפחה שלנו עוד איתנו. החברים שלנו גם מראים סימנים שהם יכולים להכיל את המצב המוזר שאנחנו נתונים בו. אז אני חושבת שלא נגרם נזק לטווח הארוך.

ואז זה קרה שוב. אימייל אוטומטי ולקוני מהמשרד שמטפל בוויזת העבודה של נדב, הודיע כי יש בעיות בבקשה, והתהליך יתארך. מה הבעיות? אין לדעת. בכמה זמן יתארך התהליך? אין לדעת. האם תהיה לנו ויזה בסופו של דבר? אין לדעת. האם אפשר לעשות משהו כדי לקדם את התהליך? איך לדעת.

לרגע אחד רציתי לעזוב את הכל, את כל החוטים שהחזקתי בקושי כדי להמשיך ולהיות אדם מתפקד בעולם, ליפול על הרצפה ולבכות בכי תמרורים שיימשך מאה שנה. הרגע הזה נמשך ערב אחד. אבל אחרי הרגע הזה, משהו קרה לי בראש, הסלון שלנו בלונדון חזר להיראות באופן ברור וצלול מהמצלמה בפינה של התקרה. מסתבר שהמעבר מאין בירוקרטי הלבירוקרטיה הופך את החיים שלי לבלתי נסבלים. אבל המעבר מבירוקרטיה סבירה לבירוקרטיה מגוחכת, מחזיר לי בחזרה את החיים שלי. זה לקח שאפשר לגזור ולשמור, אני חושבת.

ואנחנו עדיין מחכים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s