שנה אחת בניס

108 א'

ביום שבת שעברה נדב, שהוא חזק ביוגה, הזמין אותי לשיעור יוגה מיוחד לכבוד היום הארוך בשנה. בשיעור הזה עושים 108 ברכות שמש. פעם אחרי פעם אחרי פעם של אותו דבר. יש קצת וריאציות של התחלה, כשהגוף עוד קר. ויש קצת וריאציות של סיום, כשהגוף כל כך בעניין, שהוא יכול להמריא לגבהים שהוא לא הכיר קודם. באמצע, יש שוב ושוב ושוב את אותו תרגיל. בלי להתנצל על הרפטטיביות או על השעמום או על הדבקות במטרה. זה היה מושלם.

1.

ביום שני לב הלך לבית ספר בפעם הראשונה אחרי כמה חודשים. הוא התרגש כל כך, שכבר מיום שבת בערב אי אפשר היה לדבר איתו. ביום שני בבוקר אני ונדב עבדנו בבית. באמצע היום אכלנו יחד ארוחת צהריים בחצר. אחר כך חזרנו לעבוד.
היום אני נסעתי על אופניים ללונדון של מעלה. שוטטתי במייפייר, עצרתי בגרין פארק, המשכתי ללכת בסיינט ג'יימס פארק, ולביג בן, וליד הפרלמנט, ואז נסעתי באופניים הביתה.
שגרה מציצה עלינו, מחליטה אם טוב לה איתנו.

108 ב'

את ברכות השמש אפשר היה לעשות בפועל או במחשבה. כן, המורה ליוגה החתיך ביותר בעולם, שיכול כנראה לעשות את כל תרגילי היוגה של העולם ברצף מבלי ששערה אחת תזוז מהמקום. כלומר, אין לו שערות, הוא לא בן תמותה באמת. אבל נגיד בלי שקעקוע אחד שלו ייראה כאילו הוא מתאמץ. הוא אמר לאורך כל הדרך שאם הגוף שלנו מרגיש שהוא צריך הפסקה, אנחנו יכולים לעמוד במקום, לנשום עמוק, ולדמיין את עצמנו עושים ברכת שמש, והיא תיחשב לנו בדיוק אותו דבר כאילו עשינו ברכת שמש. והוא גם עשה את זה בעצמו – הפסקות יזומות.

2.

גם אני מציצה על השגרה, ומנסה להחליט מה אני רוצה ממנה. אני לא לגמרי מאמינה לכל העתידנים והעתידניות בכל מקום שמסבירים איך עתיד העולם הולך להשתנות בעקבות שלושה חודשי סגר, כי באמת כבר הייתי בשיחה הזאת, ב-1998, לפני שנסעתי למזרח וכולם אמרו לי להתכונן לכמה שהטיול הזה ישנה את החיים שלי. ושוב ב-2002, כשנסעתי לדרום אמריקה, וכולם, על אותו שטיח טחוב בלמטייל בסנטר, אמרו לי איך הטיול הזה באמת הולך לשנות את החיים שלי. הם לא. אף אחד מהם. ואני לא חושבת שלשלושת חודשי הסגר האלו, או לכל אפקט אחר של המגיפה, תהיה השפעה ארוכת טווח שאפשר לחזות כרגע.
אבל אני כן יודעת שמקום העבודה שלי החליט שאין משרד עד 2021. מקום העבודה של נדב החליט שמעתה כנראה יבואו למשרד יום או יומיים בשבוע. לאכול ולשתות בבית, ולא ללכת למסעדות או לפאבים, בהחלט הוכיח את עצמו מבחינה כלכלית. לפגוש פחות חברים בהחלט הוכיח את עצמו מבחינת זמן פנוי אחר לכתיבה וקריאה. השעמום, בגדול, הוכיח את עצמו כידיד יותר מאוייב. למרות שברור שהוא היה גם אויב!

108 ג'

הדבר הזה, שאם אתה רוצה להגיע אנשהו, לדמיין אותך עושה משהו עוזר לך כמו ממש לעשות אותו, הוא פשוט מושלם. הוא גם נכון. אחרי 108 ברכות שמש – חלקן מדומיינות – הגוף שלי היה מקום של שמחה, עד למחרת בבוקר ושבוע אחרי, כשהשרירים שלי היו כל כך תפוסים שלא יכולתי לזוז. כלומר, הגוף שלי התאמץ באמת, בלי לסבול.
זה כל כך מעולה, שאני לא מבינה למה לא משתמשים בזה יותר. נגיד, אם במקום לצפות ממני ללמוד מתמטיקה, היו אומרים לי תעשי מאה ושמונה תרגילי חילוק ארוך. אין קלים יותר וקשים יותר. יש את מה שאת יכולה ומה שלא. אם התעייפת, קחי כמה דקות לדמיין אותך עושה תרגילי חילוק ארוך. אחרי עשרים ושבעה תרגילים, קחי הפסקה ותודי לעצמך שהגעת עד הלום. תודי למוח שלך, להתעקשות שלך, לידיים שלך, למי שאת.
אם רק היו מלמדים אותי את זה בבית ספר, במקום סינוסים וקוסינוסים ארורים, החיים שלי היו אחרים, אני בטוחה בזה.

3.

מה אני רוצה, בעצם? אני בת מזל מספיק שאני יכולה (ברור שעם נדב) להחליט מה ואיך אני רוצה ללמוד מחודשי הסגר האלו כדי לנסות וליישם אותם הלאה, גם בחודשים ובשנים הקרובות. כי מצד אחד, זה נחמד, החיים בלי FOMO. מצד שני, זה נחמד, מסעדות חדשות והצגות חדשות ותערוכות חדשות וחברים חדשים ומוזיקה חדשה ורחובות חדשים. ואם רק עושים דברים רציניים, כמו 108 ברכות שמש, במחשבה או בגוף, אז מה קורה? האם נהיים יצורים משעממים וחדורי חשיבות עצמית? האם נהיים רכים רכים? האם לא מפסיקים לזמזם בלב: עברנו לצפון, אנחנו לא מתגעגעים! שואלים אותנו אם אנחנו משתגעים ממש לא משתגעים! האם בעצם זה הפוך, ואם רק עושים יותר הפסקות יזומות, פחות דברים, מאטים, נרגעים, אז זה בעצם כמו להוסיף מלח לעוגה: זה מבליט את המתיקות ומחדד את המוח? האם זה אומר שאנחנו כבר זקנים מתים שרק רוצים ספה נוחה? ואיך בכלל אפשר לרצות לקצץ לעצמך את הכנפיים מרצון? איך אפשר לוותר על שיטוטים בחוץ ביום ובלילה (שני דברים שוים לגמרי)? איך אפשר לוותר על ההתרגשות של לצאת החוצה לטובת החפירה של התכנסות פנימה? ואם לא מקצצים את הכנפיים מרצון, איך לעזאזל אפשר להתמקד במשהו מספיק עמוק כדי להסתכל לו בלבן של העיניים? והאם באמת סופרים נעשים טובים יותר כשהם כולאים את עצמם בעליות גג, עם או בלי שחפת?

108 ד'

אני כמובן לא מדברת על יוגה. אני מדברת על כתיבה. על אוכל. על קריאה. על ריצה. על חברות. על אימהות.
אחותי אחת מתאמנת לקראת חצי איש ברזל אחרי שעשתה כמה טריאתלונים ועוד כל מיני תחרויות שהיא מספרת לי עליהן, אבל אני לא יכולה להגיד את השם שלהן, כי אני יכולה רק לחשוב: כמה קילומטרים אמרת שרצת?
אחותי אחרת החליטה להחליף מקצוע בגיל חמישים פלוס, והיא הצליחה!
אימא שלי (ביחד עם אבא שלי) עברה בית בגיל שבעים פלוס, חיה בתוך השיפוצים שלו, ולא נרגעה עד שהיא שיפצה אותו בדיוק כמו שהיא רצתה, ולא נתנה לשום דבר להפריע לה בדרך.
אבא שלי היה מנהל בית ספר איזה עשרים שנה בלי לקחת שבתון בכלל.
אני באה ממקום שבו אין דבר כזה הפסקות יזומות. הפסקות יזומות זה לאנשים חלשים יותר, נזקקים יותר, אמיצים פחות, עקשנים פחות. אנחנו יודעים להמשיך. או להמשיך יותר חזק. או להפסיק לגמרי ולעבור הלאה.
הפסקות יזומות. זה מושלם, אני אומרת לכם, לכולכם, גם לך, אבא.

4.

אז עכשיו אני מנסה לדמיין את ברכת השמש הבאה שלי, את החצי השנה הקרובה. אם אני אדמיין אותה, אולי גם אוכל לעשות אותה. עם הפסקות יזומות כמובן.

1.

בספר "לא ספר בישול", שכבר כתבתי שכדאי לקרוא, אביר אומר שמה שהלשון שלנו אוהבת זה שילובים של טעמים. תנו לנו מתוק, וזה אחלה. אבל תנו לנו מתוק ומלוח, זה כבר שמיימי. טענה דומה שמעתי השבוע בנטפליקס, אצל גברת אילסה קרופורד, מעצבת פנים שמככבת בפרק של הסדרה אבסטרקט (אישה מאד חמודה, שהיא רוק סטאר בעולם עיצוב הפנים, והסטודיו שלה בלונדון. יום אחד אולי היא תעצב את הבית שלי). היא אומרת שאנחנו לא יודעים את זה, אבל החומרים שמהם עשויים החדרים שאנחנו שוהים בהם, משפיעים עלינו, ושכדי לגרום לנו להרגיש בבית (זו המחמאה העליונה מבחינתה), תמיד צריך לשלב בין חומרים קרים לבין חומרים חמים. לא טענה הכי מהפכנית, אבל נדמה לי שהיא הייתה ממבשריה (או לפחות כך יוצרי הסדרה רוצים שאחשוב).

לחשוב / למיין – זורז' פרק

אני פריקית של זורז' פרק. הוא לא שם זין על אף אחד, ופשוט כותב את מה שנראה לו ראוי לכתיבה, באופן שנראה לו ראוי לכתיבה. הוא מקפיד להתחשב בקורא, כשבא לו. ומקפיד להתעלם מן הקורא, כשפחות בא לו. זה בערך כמו שמדריך בקבוצת הנוער של אמנות הפיתוי יראה קבוצת נערות, ויעשה את מה שאומרים להם לעשות: להקטין את החלשות ולרומם את החזקות (או שזה הפוך?), יצליח להביא בחורה אחת לפרוש מכולם וללכת איתו, ואז יגיד לה: יודעת מה, עזבי, לא בא לי על כל זה. רוצה אולי לבוא לקציצות וסלט אצל אימא שלי?
הספר לחשוב / למיין הוא לא בשביל כולם. אנשים רגילים שלא נפלו באמנות הפיתוי של פרק לא באמת ירצו לקרוא אותו. אין להם סיבה גם. כי זה לא ספר טוב. זה ספר לאנשים שכבר נפלו בשבי, ועכשיו הם יכולים לקרוא את הספר הזה כדי להבין איך בנוי השבי שלהם. אבל מי שכן נמצא בשבי, הו, איזה ספר כיפי! איזה חמוד פרק!

2.

אני חושבת שאפשר להכליל את אותה טענה גם על שיטוט עירוני. כמו מר קו, אני אוהבת לצאת מהבית, ושדברים יקרו (לא סתם הוא מקועקע על היד שלי).

אם אני עולה על אופניים ליד הבית ספר של לב, בדרך למשרד, אז הדרך מתחילה בנחת ואין בה אירועים מיוחדים, ואז אני מגיעה לצומת ענקי, שיש בו כאלף מסלולים, שמונה מאות אלף רוכבי אופניים, ועוד מאתיים אלף מכוניות. אני נוסעת בשביל האופניים שנמצא, בניגוד לרוב שבילי האופניים בלונדון, דווקא על המדרכה, ולא באמת יכול לקרות לי משהו נורא. אבל כל פעם שאני עוברת שם, אני מרגישה בסכנה. זו סכנה מהסוג המושלם: סכנה מגודרת. כזו שמאפשרת להרגיש בו זמנית את דקירות הפחד ברקות ואת נעימות המגננה בלחיים.

אחרי הצומת הנורא קורים שני דברים. הראשון הוא ירידה, נעימות שאי אפשר להתנגד לה אם את רוכבת באופניים. השני הוא שהנוף נפתח. במקום בניינים גבוהים וכעורים, שלידם ניצבים עוד שלדי בניינים גבוהים וכעורים שתיכף יצמיחו גם הם עוד מאתיים אף מכוניות ומאתיים אלף רוכבי אופניים, מגיע הנהר. וכך, בעודי מתגלגלת בנחת בירידה, אני מביטה בתמזה, בבניין הפרלמנט, בבתי סירות, ובברווזים, והדבר היחיד, אבל היחיד, שאני יכולה לחשוב עליו הוא: איזה מזל יש לי שאני גרה בלונדון! כל יום.

עשר דקות אחר כך, כשאני מגיעה לתחנת העגינה של האופניים, בתשעים אחוז מהפעמים אין מקום. ואני צריכה לנסוע לתחנת העגינה השנייה, מאתיים מטר אחר כך, ולפעמים גם לתחנת העגינה השלישית, עוד מאתיים מטר אחר כך. כל העניין לוקח שתי דקות, ובשתי דקות האלו אני מתרגזת רוגז עמוק על מתכנני פיזור האופניים של לונדון, שאיזה מן סתומים הם שיש להם את כל מכשירי המעקב של העולם, ועוד לא הצליחו להבין שיש גם אנשים שמגיעים לעבודה באיזור הזה מוקדם בבוקר, ולא רק פאקינג תיירים. כל פעם שאני מגיעה למחשבה הזאת – פאקינג תיירים – מייד יש בערך עשרה אחוז בראש שלי שחוזרים ל: "איזה מזל יש לי שאני גרה בלונדון!"

אחרי שעגנתי, והורדתי את הקסדה, ואת המעיל, ואת הכפפות, ושתיתי שלוק מים מהתיק, ונשמתי רגע, מימיני נמצא הלונדון איי. מעולם לא הייתי בו, ואין לי שום כוונה, וזו נראית לי אטרקציה תיירותית מן המיותרות שיש, ובכל זאת, מדובר בגלגל ענקי! ואי אפשר שלא לחשוב איזה דבר זה שמישהו חלם ובנה!

ככה סתם, נסיעה לעבודה, וכל כך הרבה שילובים של רגשות.

קתרזיס

אחת הסיבות שאני שונאת את הספרות ואוהבת את ז'ורז' פרק היא הקתרזיס. איזה דבר מושלם זה: הכל התחיל טוב, משהו רע קרה, הגיבורה עשתה משהו כדי להתמודד עם המשהו רע, ואז מגיע הרגע שבו המשהו הרע נפתר. הוא פשוט נפתר. לא אולי. לא בערך. לא מי יודע אם הסרטן שלך נגמר, גברת, אנחנו יודעים שכרגע הכל נקי. לא מי יודע אם לא יבוא תיכף גל שני של קורונה. לא מי יודע אם להתגרש היה הדבר הנכון, כי כרגע אין כסף והילדים מבולבלים והלב עוד כואב. לא. שום דבר מהשטויות האלו אין בספרות. יש פשוט סוף טוב. דברים נפתרים, והקוראת מחייכת.

בחיים, לעומת זאת, וגם אצל ז'ורז' פרק, אין קתרזיס. פשוט אין. יש נקווה לטוב. יש בואו נדפדף הלאה. יש מי יודע. אם לא הייתה את הספרות, ולא היינו מודעים לאפשרות של קתרזיס, החיים שלנו היו כל כך הרבה יותר טובים!

3.

הבעיה עם הפאקינג לוק דאון – שנמשך, מיינד יו, כבר שלושה חודשים! – היא שאין בו שילובי רגשות. יש בו את הבית שלי, אותי ואת נדב ואת לב. הם יפים ואהובים, ומספקים רק רגשות טובים שאינם הרפתקה כלל!

הבעיה 2 עם הפאקינג לוק דאון היא שנדמה שאיש אינו מעוניין או אינו יכול לספק קתרזיס. נכנסנו לסגר בקול תרועה מפוחדת, והיציאה מהסגר נעשית בצעדים כל כך איטיים ומדודים, שנדמה שהיא תימשך לנצח, ולא ככה בונים סוף לספר!

הבעיה 3 עם הפאקינג לוק דאון היא שהוא חייב להיגמר כבר.

הרגע הגדול

התכוננו לזה שבועות. הכנו רשימות של מה בדיוק נקנה. ומה בדיוק נעשה. ואיך בדיוק נצעק מתחתית המדרגות. ומה נלבש. אחר כך התחלנו לקנות דברים שצריך להזמין מהאינטרנט. כל יום הצצנו לראות האם החבילה כבר הגיעה. אחריש היא הגיעה והיה צריך להחביא אותה בבית, אז התחלנו כל יום בלבדוק שהיא נותרה במקום המסתור שלה. אחר כך הלכנו לעשות סיבוב בסופר הגדול, לקניות המשך. זה לא הספיק. אז הלכנו לסיבוב המשך 2 בסופר הקטן. עברנו על הרשימה שוב ושוב. השכמנו קום כדי לעשות דברים בהיחבא. מחקנו את מה שכבר עשינו. תכננו מחדש בהתאם למה שהיה בסופר (בכל זאת, מגיפה עולמית!). ואז ביום שני האחרון הוא הגיע: יום ההולדת של נדב! סוף סוף אפשר לתלות את השלט. לנפח את הבלונים. להתיז את ציפוי הזהב על עוגת השוקולד. לנעוץ את ה-M&M בציפוי שוקולד. להחליט באיזה סדר יונחו קעריות הממתקים על השולחן (מתוק חמוץ מתוק). להחביא כרטיסי ברכה בבית. ובעיקר, אפשר היה לחשוף את ההתרגשות הגדולה, זו שמדירה שינה מעיני לב כבר כמה שבועות, בתערובת של גאווה, שמחת נתינה ואהבה ביחד עם קנאה יוקדת ובלתי נסבלת: חולצת אימונים של מנצ'סטר סיטי! (לכל הסבא והסבתא בקהל, אין כאלו לילדים! הייתי קונה לו גם! אני לא מכשפה!).

לכולם באנגליה היה יום חופש בשביל היומולדת של נדב. היה יום שמש. וכולנו אכלנו ממתקים, ראינו סרט בבוקר, הלכנו לטיול רחוק רחוק על גדות התמזה והמבוגרים אכלו אוכל הודי טעים וחריף מאד בערב בחצר. היה מאד כיף לתכנן עם הבן שלי את היומולדת של הבעל שלי ומאד כיף לחגוג עם הבעל שלי את היום הולדת שלו (ולא עשינו זום בכלל!).

הרגע של ההתחלה

כבר זמן מה שאני מסתובבת עם רעיון שקשור לזקנה, לאופן שבו נשים זקנות קיימות ולא קיימות בעולם. כלומר, זקנות עאלק. מבוגרות. אין לזה אפילו מילה לא מעליבה, אבל אנחנו מכנות זאת: זקנות ונהנות. בכל מקרה, לפני זמן מה פתאום הבנתי בדיוק מה אני רוצה לעשות עם הרעיון הזה. שלחתי מייל לחברה אחת, והיא נתנה עצה. המשכתי עם כמה חברות שלי שאני אוהבת לעשות איתן דברים. והן מייד אמרו כן, זה נשמע מעניין, מה את צריכה מאיתנו. אחר כך דיברתי עם עוד חברה והיא נתנה עצות מעשיות של מה צריך להיות הצעד הבא.
כבר עשיתי כמה פרוייקטים בחיים שלי, ויש רגע אחד של התחלה, רגע שבו מערכת גלגלי השיניים של הבפנים מסתובבת סיבוב אחד חדש ומגלה מצב שונה, רגע של הולדת. רגע שבו רעיון מגיע לעוד אנשים, שהם מכירים בו, שהם שותפים לו, שפתאום יש לך בעצמך עוד תפקיד בעולם, ויש עוד משהו שאפשר לחכות לו, לעבוד עליו, לחלום. אני בעצמי כבר די זקנה, וחשבתי שאני כבר לא ארגיש את הרגע הזה שוב. חשבתי שדי, עשיתי מספיק, ומעכשיו יש לי רק דברים רגילים, לא כאלו שהראש שלי המציא. ייתכן שזו הרגשת שווא, וכתבתי פה סוגריים ארוכים על למה אני מרגישה שזו לא הרגשת שווא, אבל באמת, אל תהיי סתומה! על מה את מתנצלת בדיוק? פרטים בבוא הזמן.

הרגע של הנוסטלגיה

אני קוראת ספר מושלם ממש של דיוויד מיטשל אהוב לבי. (כרגע בזבזתי עשרים וחמש דקות מזמן כתיבה יקר כדי להבין איך כותבים את הפאקינג שם שלו בפאקינג עברית. מסתבר שבמעריב החליטו שככה: דייוויד מיטצ'ל. יש היגיון בשני י', אני לא אומרת, אבל זה לא מה שבדרך כלל עושים. נגיד, בקהאם, בדרך כלל כותבים עם י' אחת. ויקיפדיה אומרת שתיים, אבל מה הם מבינים). זה בכלל לא חשוב. מיטצ'ל הוא אחיו הצעיר של ז'ורז' פרק. הוא יכול להקים דמות לתחיה בשלושה משפטים, לשים אותה במקום ובזמן מפורטים, ולהוליך אותה לפה ולשם, רק כדי לזרוק אותה מעבר לכתף בנונשלנטיות ולהמציא אחרת בנקישת אצבע. יש לו שליטה מוחלטת במקצב, בעומק וברוחב. כל ספר שלו הוא בעצם שיעור בנרטולוגיה ובאומנות רמאות הרגש.

הספר האחרון שלו, Utopia  Avenue, מתרחש בלונדון של שנות ה-60 וה-70, והוא מספר על להקה בשם הזה. כל פרק מסופר מנקודת מבט של חבר אחר בלהקה, וברקע הרבה מוזיקה, הרבה לונדון, הרבה סמים, הרבה אנשים צעירים שמגלים את עצמם ואת העולם. זה ספר של טריליון עמודים, באנגלית עשירה ומתענגת כמו בראוניז שוקולד בציפוי שוקולד, שפורש בפני הקוראת את כל מה שאין לה כרגע: נעורים, לונדון, ומועדונים אפלים ומרגשים. אני מתענגת עמוקות ומקנאה נואשות בנוסטלגיה שהיא אפילו לא שלי.

הוא כל כך מושלם, דיוויד, שהוא אפילו עשה פלייליסט בספוטיפיי שהוא כאילו של הלהקה.

הרגע של הפרקטיקה

אני מכירה את רוני גלבפיש מהאינטרנט כבר איזה מאתיים שנה. היא כתבה מדריך כתיבה, וידעתי שהיא מדריכה ותיקה של סדנאות כתיבה, אז חשבתי שחייבים להיות שם דברים מעניינים. קניתי את הספר, אבל בלבי הייתה התנשאות, אני מודה. אני כותבת כבר הרבה זמן, והייתי באמת בהרבה סדנאות, אז מה יש לדעת שאני לא יודעת?

ובכן, סתומה. הייתי סתומה. הספר של רוני הוא לא מה שמלמדים בסדנאות כתיבה, הוא כל מה שנמצא לפני ואחרי הרגע של הכתיבה. רגע לפני שאת ניגשת למחשב, או רגע אחרי שאת סוגרת את המחשב, או כל הרגעים שביניהם שבהם את לא כותבת, שם רוני נמצאת. רוני לקחת על עצמה משימה להסביר בדיוק מה צריך לעשות כדי להפוך את הכתיבה מיישות ערטליאית שמרחפת לה שם בחלל, מחכה ליום המאושר והמיוחד שבה היא תתממש לכדי מלים על דף, לפרטיקה יומיומית שגורה ומספקת. היא מבצעת את המשימה הזאת בסבלנות, בחיוך, בהתרגשות, בדייקנות ובאהבת אדם שהופכים את הקריאה לבו זמנית פואטית ופרקטית.

אני כותבת כבר הרבה שנים, ועם השנים מצאתי לי את הדרכים הקטנות שבהן אני יכולה לכתוב ולהתעלם מכל מה שדוחף אנשים בעולם לא לכתוב (תאמינו לי, כוחות גדולים בהרבה), אבל לקרוא את "בית מלאכה לכתיבה" היה כמו לפתוח את החלון, לראות שאני לא לבד, ושכל האנשים ברחוב יזמינו אותי להלך איתם.

הרגע של השריפה

כל זאת מתרחש בימים ארוכים ארוכים ולבנים לבנים של שמש בלונדון. עכשיו אני עובדת ב-70 אחוז משרה ובשאר הזמן מוליכה את לב לפארקים שונים לפגוש את החברים שלו אחד אחד. אני יושבת עם האימהות ושותה קפה קר מכוסות פלסטיק, ומתפללת שלא יהיה לי פיפי לעולם, כי בשום מקום אין שירותים. התוצאה של זה היא שהפנים שלי שרופים כאילו הייתי מדריכת קייטנה, ואני יודעת שזה לא בריא ולא יפה ובטח לא מתאים לאישה מכובדת בגילי, ואני דווקא כן מורחת קרם הגנה, והוא לגמרי לא עוזר, אבל אני קצת אוהבת את זה.

הרגע של הפגישה

ואפילו פגשתי חברה לפגישה אמיתית בפארק, עם ג'ין טוניק בפחיות ובלי חיבוקים. יום אחד אולי נצא מהסגר הזה.

תמונה ראשית: Joan Jonas, Delay Delay, 1972, performance, Lower West Side, New York, NY, 1972. © Gianfranco Gorgoni © Joan Jonas : Artists Rights Society (ARS), New York : DACS, London.

1.

אם לוקחים בחורה ממדינה אחת, שבה הייתה שלושים וכמה שנים, ושמים אותה במדינה אחרת לכמה שנים, בינתיים שלוש, מה שמקבלים הוא בחורה שמתחילה מחדש בכל מיני מובנים, ובעיקר מתחילה מחדש את חיי החברה שלה. זהו ניסוי בבני אדם שנקרא: חברויות והנחות יסוד. ניסוי מתמשך, בלי שום חיסון באופק, שהוא מרגש עד קצוות הריגוש, מעציב עד קצוות העצב, ובנאלי עד קצוות הבנאליות.

הערת ביניים 1

איך קוראים לדבר הזה שעשינו? אי אפשר לקרוא לזה רילוקיישן, כי רילוקיישן אומר שמישהו העביר אותנו. הייתה איזו חברה שרצתה להעסיק אחד מאיתנו, והיה קונטיינר, וסיבובים עם מתווכים מטעם, או לפחות חבילת מעבר, והייתה איזו מזכירה או מנהלת משאבי אנוש שדאגה שהמעבר יהיה כך או אחרת, והייתה חובה מקצועית/נפשית לאיזה תאגיד של אחד מאיתנו, והשני, יש כנראה לומר השנייה, הייתה מאחור, דאגה לבית, לילדים, לנפשות הפועלות, בזמן שהראשון מילא את חובתו לתאגיד והייתה צריכה להמציא את עצמה מחדש ברווחים שהראשון השאיר. זה לא המצב שלנו.

אי אפשר לומר הגירה, כי אלף כל הגירה זה סופי. זה אומר שלקחת את עצמך ושמת את עצמך במקום אחר, ואין לך כוונה לחזור. אני לא חושבת שזה המצב איתנו. בית כל, הגירה מרמז קשיים, אוניות נטרפות בים, רעב, מיטות עם פשפשים, סוחרי נפשות, שודדי דרכים. אנחנו כולה שמנו את כל החיים שלנו בחמש מזוודות, עלינו על מטוס איזי ג'ט כמו כולם, ונדדנו בין כמה בתים של אייר בנב. לא בדיוק חצינו את הסהרה.

אי אפשר גם לומר שעברנו. עברנו זה סתם. זה בלי לשים את כל החיים שלך בחמש מזוודות ולהתחיל מחדש.

2.

אלו היו הנחות היסוד שלי בנוגע לעצמי ולחברויות:
אני ביישנית ואני לא מדברת בקלות עם זרים, ולכן ייקח לי מלא זמן למצוא אנשים לדבר איתם.
ברגע שאני כן מדברת עם מישהו, לפעמים אני מוצאת שפה משותפת ואז אני סבבה.
אם אני סבבה עם מישהו, הוא נהיה חבר שלי.
אני ממש טובה בלהיות חברה – אני תומכת, סבלנית, שומרת סוד וקלה לתחזוק. אני נדיבה עם הזמן שלי ועם המשאבים העומדים לרשותי. אני לא עושה דרמות. אין בחיים שלי משברים שדורשים הקרבה מצד החברים שלי. אני לא שופטת אנשים על דברים לא מקובלים שהם עושים. אני כן יכולה להתרגז על מישהו ממש בגלל דברים הכי שוליים.

3.

אז ככה: אי אפשר לקרוא לי ביישנית יותר.

כלומר, אני לא יודעת להתקשר לאף אחד שאני לא מכירה. ואם אני צריכה לתאם חשמלאי או לדבר עם הסוכנת נדלן או להתלונן בשירות לקוחות, או אפילו להוריד את לב מהצוואר שלי ולשאול את האיש בסופר אם יש את סוג היוגורט הספציפי שלב מרגיש שהוא חייב, טוב מותי מחיי. אפילו הידיעה הברורה והמוחלטת שאני צריכה לדגמן ללב תקשורת נורמלית עם העולם לא תגרום לי לשאול את האיש בסופר אם יש את היוגורט. יותר טוב לי להמציא ללב תירוצים למה הרבה יותר כדאי לחפש בעצמנו.

אבל אם אני נמצאת בסיטואציה חברתית, ויש סביבי אנשים בכל מיני מצבים של חרדה ואגואים שבריריים, כי כולנו חדשים או כי חלק מאיתנו חדשים והישנים צריכים למצוא את מקומם מחדש, וכולם מתאמצים לעטות על עצמם את החיוך הטוב ביותר שלהם, ולהפגין ביטחון וקוליות, אז אני ממש טובה בלעבור אחד אחד ולהגיד: איזה קטע שכל האגואים פה שבריריים, כי כולנו צריכים לעשות חברים חדשים, אה? מזל שבדיוק הבאתי תיבת זכוכית לאגו שלי, אחרת בטוח היה נשבר.

לא רק שזה לא קשה לי לעשות את זה, כך מסתבר, אלא שחשיפת המנגנון, הרמת המסך מעל הדינמיקה של הכרויות, גורמת לי הנאה עצומה כל פעם מחדש. כן, וגם שמה אותי במקום בטוח בעצם, של זו שיודעת להסתכל מהצד.

הערת ביניים 2

בנוגע ללהוריד את לב מהצוואר שלי. מה קורה עם זה? כבר חודשיים שכל פעם שאני קמה הוא כבר ער. לזה אני כבר רגילה, כי מדובר בילד מתוק עד מאד, ותרנגול עד מאד. אבל אז אני אמורה ללכת לעבודה והוא לבית ספר, אבל זה לא קורה. הוא פה. כל השמונה שעות עבודה שלי ביום הוא פה. לידי. או ליד נדב. או בסלון. אבל ממש פה, מחכה שיתייחסו אליו. כשנגמר יום העבודה, במקום ארבעים דקות של להגיע לקחת אותו, הוא פה, מחכה שיתייחסו אליו. אחרי צהריים אנחנו ביחד, עושים כיף. ובערב הוא שוב פה, וצריך להאכיל ולקלח ולהרדים. אחרי כל זה, לא נשאר הרבה ממני. וכאמור, כשאני קמה הוא כבר ער. זה חודשיים כבר, ולא הלכתי לשום מקום עם חברות, והוא לא הלך לשום מקום עם חברים, ואיך לומר את זה בעדינות, טיפהל'ה נמאס לי!!!!!!!!!!

אפשר לשחרר אותי מזה לקצת? יש דיבורים על לחזור לבית ספר באחד ביוני, אבל כל ההורים בקבוצת ווטסאפ מאד היסטריים והודיעו שהם לא מחזירים את הילדים שלהם לבית ספר עד שיהיה חיסון או עד שנה הבאה, המאוחר מביניהם. אני לא מבינה למה?????? הוא ילד. הוא צריך להיות עם ילדים אחרים. בסדר, לחלק יש אחים. אצל מעט משפחות שני ההורים עובדים עדיין במשרה מלאה. אז אני מבינה שיש להם יתרון עלינו. אבל יש את הדבר הזה, קוראים לו חיברות. הוא מתרחש כשההורים לא שם כדי להציק והילדים חופשיים לנפשם להיות בעצמם. אז יאללה, תשחררו אותם (ואותי!).

4.

ואז מגיע שלב החברות החדשה. מישהי צריכה ליזום בלי לפחד מסירוב. מישהי צריכה להיענות. צריך לדאוג שאת לא מציעה יותר מדי. שאת לא מסרבת יותר מדי. שלכולם ברור שכולם סבבה, ואף אחד פה הוא לא משוגע, ולא נזקק, ולא פריק, ולא סטוקר. משעמם ומצריך זמן, אבל נו. בסדר.

5.

אם עברתן את כל זה, האישה הזאת היא חברה שלך. היא חברה חדשה, וצריכה להשתפשף ולהכיר את ההיסטוריה, ואת צריכה להכיר את שלה, ואתן צריכות לצחוק הרבה ביחד ולבכות הרבה ביחד, אבל החברות הזאת הנצה.

וזה מה שגיליתי עליי: אני ממש לא טובה בזה. כן, אני נדיבה. כן, אני קלה לתחזוק. אבל כדי שאני אקרא למישהי חברה שלי, היא צריכה לגרום לי להרגיש בנוח להיות אני עצמי. זה לא קל, לגרום לי להרגיש בנוח עם עצמי. וזו בקשה לא קטנה. כי איך זה בכלל העבודה שלה, לגרום לי להרגיש בנוח להיות אני עצמי? זו העבודה שלי. ובכל זאת, כך גיליתי, אם מישהי לא יודעת כמה מקום אני צריכה שישאירו לי, זה בכלל לא משנה כמה כיף לנו ביחד, אני פשוט לא יכולה לספור אותה בתור חברה. היא יכולה להיות דרינקינג בדי. היא יכולה להיות מישהי שכיף לפגוש אותה. אבל לעולם לא אנסה אותה בימים השחורים שבהם אני צריכה לצאת מהבית ואין לי עם מי או לאן.

6.

אני ווי, אחת החברות המעטות שהיו לי פה הודיעה לי השבוע שהיא עוזבת. זה לא היה לגמרי בלתי צפוי. היה להם קשה פה, והקורונה והיא יצאה לחל"ת והוא יצא לחל"ת, ובכל מקרה הם רצו לחזור הביתה, אבל עכשיו הם החליטו שזה קורה. הם סיפרו לנו על זה בזום, והאדמה קצת רעדה תחתיי. היום שלי התערער לרגע. אולי זה היה כי הייתי בכוס השנייה של ג׳ין אנד טוניק, ואני מוזגת לעצמי כוסות די נדיבות. ובכל זאת. סלטה באוויר.  

אחר כך ניסיתי לחשוב למה זה כל כך טלטל אותי. הרי לא נפגשנו כל יום. אנחנו לא חברות נפש מילדות. אולי זה היה כי הייתה התאמה מושלמת בין המשפחות שלנו. וזה דבר נדיר. שגם הנשים. וגם הבעלים. וגם הילדים מסתדרים כלכך טוב. אולי זה היה כי היא גרמה לי להרגיש כמו עצמי. יחסית. עד כמה שאני כולה להרגיש כמו עצמי באנגלית. ואולי כי פשוט כבר עבדתי כל כך קשה בלעשות אותה חברה, וזה נגמר.

תמונה ראשית: Eastman Kodak Advertisement: Summer Lake Scene of Teenager with Camera Making a Snapshot of Her Friends in Bathing Suits on a Dock, 1946–52, Ralph Bartholomew Jr. American, MET Museum

התמונה הראשית היא של אוליבר ג׳פרס, אחד מסופרי הילדים החביבים עליי בעולם כולו. והתשובה היא: כן! כן! נמאס לי. אמבטיית הקצף החמימה שבה שהיתי ביחד עם המשפחה שלי בשבועות הראשונים, שעליה אני כמובן עדיין מודה ומרגישה בת מזל וכל זה, אמבטיית הקצף ההיא הפכה לביצה דביקה שבה לא משנה איפה מניחים את היד או הרגל, יש שם כבר יד או רגל של מישהו אחר.

זה משעמם אותי אפילו לחשוב על זה, ובטח שלא בא לי לכתוב על זה. אני בטוחה שככה זה אצל כולם, ופירוט יהיה מעניין בערך כמו תיאור מדוקדק של המצרכים שרכשתי אתמול בסופר. ודי, נמאס לי אפילו מכמה שנמאס לי. אין אפילו אור בקצה המנהרה, אם חיים באנגליה, כי אף אחד אפילו לא טוען שיש עזרה בדרך.

רגע אחד שלא חשבתי שאתגעגע אליו

בבוקר זה נראה בסדר. חולצה, ג'ינס, גרביים, נעליים, ז'קט, צעיף ומעיל. כולם במידה המתאימה, נקיים, מגוהצים, איפשהו על הגבול בין "אני יכולה ללבוש " לבין "זה גורם לי להיראות טוב בעולם".

זה היה בבוקר, בערך בשבע. מאז רכבת באופניים לטיוב. נסעת בטיוב. ישבת במשרד. קמת להכין קפה. ישבת לכתוב. אכלת צהריים. הלכת להכין קפה. ישבת להכין קמפיין. אכלת משהו מתוק. הלכת להכין קפה. תיקנת מצגת. דיברת. צחקת. עישנת.

עכשיו השעה היא חמש וחצי אחרי צהריים. החולצה נדבקת לך לגוף. הג'ינס לוחץ מתחת לפופיק. גרב אחד מחליק בתוך הנעל. החבר שלו דווקא בסדר. הז'קט לא באמת מגביל את התנועה של הכתפיים שלך, אבל מרגיש כאילו כן. חם מדי עם המעיל וקר מדי בלעדיו. הצעיף כבר מזמן מקומט בתיק, ליד הקופסה עם שאריות ארוחת הצהריים, האייפאד, בקבוק מים, מטריה ואוזניות.

קבעת עם חברה בפאב בשש וחצי. הפאב נמצא במרחק עשרים דקות הליכה בערך. את רעבה ומתבאסת לאכול בפאב. את בכלל מתבאסת להיות בפאב, כי מה שאת רוצה זה להוריד את החולצה והחזייה והגרב הארור וללבוש פאקינג טרנינג. היית רוצה לנסוע הביתה ולחזור לפאב, כמו שהיית עושה בחיים הקודמים שלך, אבל זה פאקינג לונדון, אז הבית שלך במרחק ארבעים וחמש דקות לכיוון. במקום לסלון שלך, את נכנסת לסניף מעופש של פרט-א-מנג'ה, ואוכלת מרק עגבניות שהוא כל כך בלי טעם, שיש בו טעם ברור של כלום במרקם עגבניות. את אוכלת גם לחמניית בגט קטנה עם משהו. את מהרהרת מדוע בריטים קובעים בפאב אחרי העבודה, ולא אוכלים ביחד בשום שלב של הערב. תיכף את הולכת לפגוש חברה, אבל כרגע יש לך בחילה מיותר מדי קפה ואת קצת מרחמת על עצמך.

מתגעגעת.

מה אני כבר לא קוראת

Friday Black
By Nana Kwame Adjei-Brenyah (Author)

לקחתי את הספר הזה מהספרייה, בגלל שהיה עליו ציטוט מהביקורת הזאת של רוקסאן גיי.

אני תמיד מאמינה לרוקסאן, ובגדול מוכנה לעשות כל מה שהיא אומרת לי. אבל אז התחלתי לקרוא. ננה מספרת על מקום כלשהו, בעתיד, באמריקה, שבה ילדים מקבלים סם שקוראים לו Good כל בוקר. הילדים מהונדסים גנטית כדי לקרוא מהר יותר ולהיות יפים יותר וחדורי מטרה יותר. ילד אחד שלא הונדס גנטית מתקשה להסתגל. עד שהוא מוצא משפחה של מורדים, שנותנים לו ליומולדת עוגת יומולדת, שהיא העוגה הראשונה שהוא אוכל בחייו. בעתיד לא אוכלים עוגות כי זה משמין.

באמת? יש את זה ביותר שיעור חברה בכיתה י״ב? סיפרתי על זה ללב בארוחת צהריים אחת והוא אמר שזה נשמע לו סיפור ממש יפה. זה נכון. זה סיפור ממש יפה אם אתה בן שש. בסדר, ילד חכם בן שש. אז הפסקתי. אני שוקלת לכתוב לרוקסאן מכתב מאוכזב.

רגע שני שלא חשבתי שאתגעגע אליו

בבוקר זה נראה בסדר. חולצה, ג׳ינס, גרביים, נעליים, ז׳קט, צעיף ומעיל חורף. כבר אמצע פברואר, ואת לובשת את המעיל הזה כל יום מאז נובמבר. את לא יכולה לסבול אותו. יש לך בלב חור מיוחד בצורת השנאה שלך למעיל הזה, עם הכיסים שלו שמספיקים כמעט אבל לא לגמרי, עם האורך שלו, שהיה פעם הנכון אבל כבר לא, עם המבריקות שלו, שהייתה חמודה אבל כבר לא. כל בוקר את חושבת להחליף חזרה למעיל החורף הקודם שלך, שהיה אחר לגמרי, עם כיסים שלא הספיקו בכלל, אבל בלי מבריקות ועם מכובדות מרגיעה, אבל אז את נזכרת שיש לך חור אחד מיוחד בלב, מלא בשנאה ירוקה מבעבעת למעיל החורף הקודם שלך, שאותו לבשת במשך שנתיים כל יום. את נזכרת שהבעיה היא בחורף ולא במעיל, מזכירה לעצמך שיש סיבה שאת גרה בלונדון, ושעוד מעט אפריל, ויהיה אפשר אולי להחליף למעיל קיץ. בינתיים רק המחשבה על מעיל קיץ מקפיאה, כי מסביבך יש חמש מעלות. את מהדקת את המעיל סביב הצוואר ויורדת למטה לטיוב. אתרע מזלך ואת צריכה לנסוע בנורת׳רן ליין, שהוא קו צפוף בכל שעה של היום, אבל במיוחד עכשיו, בשעות העומס. את מהדקת גם את תחושת המרחב האישי וגם את התיק שלך אלייך, ונדחקת פנימה. אין מקום לנשום, ובכל זאת יש איש גבוה שקורא עיתון, כאילו מה שכתוב שם יציל את חייו. יש אישה אחת שסוקרת את האנשים סביבה במבט לא מרוצה. האנשים שיושבים עסוקים בלא לראות את המלחמה של האנשים העומדים על מקום. ואז התחושה הזאת מגיעה: אם את לא תורידי את המעיל עכשיו, את תמותי פה במקום. ז״ל. תנצב״ה. חייבת. להוריד. את. המעיל. עכשיו. אין סיכוי אבל. כי אין מקום לזוז. את מתכוננת לעשות את זה בתחנה הקרובה, כשאנשים יירדו ויעלו. אבל הדלת נפתחת ודווקא בתחנה הזאת אין יוצא, מה שאומר שאין בא, כי אין מקום. בתחנה הבאה יורדים שני אנשים, אבל לפני שאת מספיקה להתארגן, עולים עוד חמישה, והמצב שלך עכשיו גרוע יותר מקודם כי הבת זונה שנדחפה ברגע האחרון, מנסה לפלס לעצמה מקום והיא דוחפת לך מרפקים בגב. את בוגרת ערד – ההופעה של משינה, ואת יודעת טוב מאד להיחלץ ממצבי דחיסה שיכולים להרוג אותך, אז את נלחמת בחזרה, וזוכה לקצת שקט מהבת זונה, אבל את כבר לא תוכלי להוריד את המעיל הפעם. את נושמת כמה נשימות עמוקות ואומרת לעצמך: חמש תחנות. זה בערך שבע דקות. תתרכזי בפודקאסט.

מתגעגעת.

גם ככה הרגשתי השבוע

מלים וביטויים שאני אוהבת השבוע

No shit, Sherlock –  יש שני ביטויים בישראלית שאי אפשר לתרגם אותם, כך חשבתי. וואלה ויאללה. מלים נפוצות להחריד עם מגוון שימושים שפשוט אי אפשר להסביר. ואז פתאום מישהו אמר לי בעבודה נו שיט שרלוק, וזה היה לגמרי וואלה, בשימוש מסויים שלה.

Higgeldy piggeldy –  בגלל היכולת של האנגלית לקחת משהו כל כך ישיר, כמו להגיד למישהו שהוא תכל׳ס  מטונף כמו חזיר, לשים מסביב קצת ילדותיות חמודה מתחרזת ומתנגנת, ולהפוך את הכל למשהו עם חותם של מקובלות וקריצה.

Pish – אנחנו רואים סדרה לא נורא טובה בביביסי, על זוג סקוטי שיש לו פונדקאית לא שגרתית. הם גרים בבית מושלם שאי אפשר להפסיק להסתכל עליו, עם קיר אחד שהוא חלון שנמצא על הים, והם כל הזמן רציניים עד דמעות. פתאום הפונדקאית אמרה: I’m going for a pish. מסתבר שזו מילה מקובלת לפיפי אם אתה מגלזגו. לא יודעת למה, אבל זה הצחיק אותי עד דמעות.

מה שמעתי השבוע

FLoodlines – The Atlantic

הוריקן קתרינה היה נקודת מפנה לרעה באמון שרחשו אנשים מניו אורלינס לממשל. האנשים האלו, שחורים ונטושים, עוד האמינו, למרות כל הגזענות המובנית במדינה שלהם, שבשעת צרה מישהו יבוא לעזרתם, כי הם אזרחי ארצות-הברית. ההוריקן והתגובה בעקבותיו הוכיחה להם אחרת. במשך תשעה פרקי הסדרה עוקב וואן נרוויק השני (שחור בעצמו, וזה חשוב בהקשר הזה) אחרי השתלשלות העניינים בניו אורלינס, בעזרת סיפוריהם האישיים של אנשים שנתקעו, אנשים חולצו, מהנדסי סכרים, מגישי תחנות רדיו מקומיות, מפקד המשטרה, מפקד הרשות המיוחדת לאסונות, וכו׳. אני הולכת ברחוב, בורחת מהבית שלי לפיסות דשא מותרות לשימוש, הולכת בתוך מגיפה עולמית ושומעת על סכנה קיומית אחרת. זה מרגיע. וגם עשוי היטב.

מה אני עדיין קוראת, למרבה הזוועה

יש איש אחד שקוראים לו טימותי פריס שהוא סוג של גורו. הוא גורו לענייני כך-תעבדו-פחות. הוא כתב ספר שקוראים לו ״ארבע שעות עבודה בשבוע״ ובו הוא מסביר איך אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו מעבודה, גם מבחינה הפרקטית של למצוא דרכים להרוויח יותר בפחות זמן, וגם מהבחינה הנפשית של לשחרר את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו מהתלות בעבודה. הכל הגיוני, ואני בעד, ואני מעוניינת, ואני גם מועמדת מושלמת, כי בחיים שלי לא זיהיתי את עצמי עם העבודה שלי. אבל הוא כותב כל כך גרוע!!! הוא איום ונורא! הוא לא יודע לחבר משפט לא מרגיז! זה רב מכר שאי אפשר לקרוא אותו! הפתרון שלי: אני קוראת את הספר מהר מהר עם מרקר ביד, ומדלגת מהר מהר למשפטים החשובים, שאותם אני ממרקרת, כי אז אני גם קצת הורסת את הספר וגם יכולה לקרוא תוך כדי עצימת עיניים.

מה קראתי, והיה נחמד

Elisabeth's Lists: A Family Story by Lulah Ellender

תיאור יפה של חיים של דיפלומטית צעירה בשירות הממלכה מתחילת המאה ועד אמצע שנות החמישים, עם הרבה הרהורים על רשימות והתפקיד שלהן בחיים שלנו. במיוחד אהבתי לקרוא את התיאור של חופשת לידה כפי שהתרחשה פעם, אצל אנשים עשירים יחסית באנגליה. אפשר רק לומר שהילד גולגל אליה אחרי ארוחת הבוקר, ומגולגל אליה שוב אחרי שנחה את שנת הצהריים שלה. לייק.

מה אני קוראת עכשיו

הגיליון החדש של גרנטה. אני כל כך אוהבת את המגזין הזה.

באתר שלהם יש מבצע קבוע של ספר דיגיטלי ב-99 פי. כך הגעתי לאליזבת. בימים שבהם אני לא מרשה לעצמי לקנות ספרים, אני בדרך כלל מרשה לי מהרשימה הזאת. כי 99 פי זה לא נחשב כל כך, וגם ספר דיגיטלי אפשר להחביא 🙂

Dirty Pig

באנגליה, לפחות באיזורים שאני מסתובבת בהם, יש חית מחמד לאומית. קוראים לה NHS – National health service. בישראל יש את "מערכת הבריאות". יש לה אישיות דומה ל-"מס הכנסה" או ל-"ביטוח לאומי" – אזורים של מסכנים שהלוואי טפו טפו אמן שלא נצטרך להסתובב בהם, שכל פוליטיקאי ששכל בראשו יברח מהם. ה-NHS לעומת זאת הרבה יותר דומה לכנרת. מדווחים בחדשות מה המצב איתה. מעודדים אותה. שמחים בהצלחותיה. ועצובים בכשלונותיה. בוריס ג'ונסון שבדיוק מתלוצץ עם רופאיו עשה הון פוליטי לא מבוטל מלהבטיח שאם רק נפסיק להזרים כסף לאיחוד נוכל להזרים אותו לה-NHS. כמובן שגם מדובר במערכת בריאות ציבורית אמיתית, ששינתה לחלוטין את כללי המשחק, ועדיין מוצעת בחינם לגמרי לכל מי שכף רגלו דורכת במדינה הזאת, והיא התפרצות מושלמת של סוציאליזם במדינה קפיטליסטית לעילא.

יש איזה קטע שתופס תאוצה בבתים עם ילדים בגיל מסויים, שבמסגרתו הילדים מציירים קשת על פי מיטב יכולתם, כותבים עליה "תהיי בריאה, NHS", או "אנחנו איתך, NHS", או "תודה רבה, מלאכים קשובים ויפים של NHS", ותולים בחלון. ילדים אחרים שמשוטטים לרגע בחוץ יכולים לשחק את המשחק האהוב "זהה את הבית שבו כלוא ילד בערך בגילך, שאולי היית רוצה לשחק איתו, אבל פחחח". הילד הפרטי שלי הקשיב לרגע, הביט עליי בבוז תהומי, והמשיך להתמסר עם עצמו בכדור. כשניסיתי להעלות את הרעיון שוב, רק מתוך תחשות חובה שלא ברור מאיפה קפצה עליי להציע לו רעיונות לשעת יצירה שאני יודעת שהוא שונא, הוא אמר: "אימא, אמרתי לך כבר שלא. אני לא בבית ספר!"

השבוע הלכתי ברחוב, וראיתי ציורים בגיר על הכביש, שנפוצים אצלנו בשכונה, במסגרת יום הכיפור האינסופי שמתרחש עלינו. זו הייתה שעת יצירה בוורוד-צהוב-לבן-כחול חיוורים, והיא כללה את האלמנטים המתבקשים: עננים, קשת, לבבות, שמש, פרחים, ואיחולי ברכה ל-NHS האהובה. ואז, קצת בצד, בכתב יד בלתי ילדותי, אימא או אבא שאיבדו את זה כתבו, באותו גיר ורוד תמים: Wash your hands, you dirty pig!

זה כל כך הצחיק אותי, שלא יכולתי לצלם. אבל הנה צילום אילוסטרציה ממדרכה אחרת בשכונה.

יום שלישי

ביום שלישי בערב איבדתי את זה. לא יכולתי לחשוב על דקה אחת יותר עם לב. או עם נדב. או עם עצמי. או עם הספר שאני קוראת. או עם הטלוויזיה. או בחצר. או במטבח. או באמבטיה. או בלישת בצק. או בחיתוך ירקות. או בערבוב רוטב לסלט. או בשטיפת כלים. או בתליית כביסה. או בתוך הבית. או בדרך לפארק. או בדרך לפארק השני. או בתור בסופר. או בתור לסופר האחר. או בהזמנת סופר הביתה. או במשחק טאקי. או מול המחשב. או בכלל. לא יכולתי לחשוב על רגע אחד יותר שבו אני יכולה לבלות במצב הנוכחי. מספיק. עד כאן זה הגיע לי, ויותר.

אבל נגמרה הבחירה. ברגע מסויים, כל המבוגרים חזרו להיות ילדים, והם לא יכולים ממש לבחור מה הם עושים. הם צריכים להיות בבית שלהם, או קרוב לבית שלהם (קראתי השבוע ידיעה בחדשות על גבר נתפס נוהג במרחק מאתיים וארבעים מייל מהבית שלו, ואמר: סליחה, הלכתי לסופר. השוטר לא נורא התרשם מהתירוץ ונתן לו קנס. הזדהיתי עם הבורח, האמת, ולראשונה בחיי הצטערתי שאין לי אוטו), עם האנשים שהם גרים איתם. מזל שעדיין יש אלכוהול.

פעם ראיינתי את מרית בן-ישראל למגזין "מצית", שאיתמר ורוני ואני ניסינו להקים, אבל לא הצלחנו להוציא אפילו גיליון אחד. היא דיברה שם על אמנות המיצג ועל כמה ששעמום הוא חלק מרכזי בו. השעמום נובע, לטענתה, מכך שהאמנים חוזרים שוב ושוב על אותה פעולה, כדי לאפשר להם להתנסות ולנו לחרות את הפעולה בזיכרון. התוצאה היא משהו אנטי מסחרי, שבטווח הקצר גורם לנו סבל, אבל בטווח הארוך מלמד אותנו משהו. מאז אני משכנעת את עצמי לחשוב ששעמום הוא מרי. כשמשעמם לך אתה עושה פעולה אקטיבית נגד הבידור, נגד הסחות הדעת, נגד הלהעביר זמן. לפעמים זה עוזר לי להתגבר על התחושה הלא-נעימה ששעמום מייצר.

ביום שלישי זה לא עבד.  

(באתר של מרית אפשר למצוא את הראיון בשלמותו. הוא מעולה, ולא בגללי. ואם הולכים לשם, אפשר לקרוא עוד מלא מרית, וגם, אפשר להתבונן בסקרנות באיזור התגובות באתר שלה. אין דבר כזה בכל האינטרנט, לדעתי).

קלאפהאם קומון

קלאפהאם קומון משתרע על פני כמעט קילומטר רבוע. יש בו הרבה דשא, במת תזמורת אחת, שני בתי קפה (סגורים), הרבה מסלולי ריצה, מסלול אופניים אחד, מגרש סקייטנבורד ושלושה אגמים. על פי ויקיפדיה, החל מ-1790 התחילו לבנות סביבו בתים נאים לאנשים אמידים, ביישוב שהיה אז מחוץ ללונדון. מאז, לונדון גדלה וקלטה לתוכה את היישוב הקטן, שיחקו בו קריקט, והומואים נהגו להסתובב בו כדי לחפש הומואים אחרים, בתקופה שזה עוד היה עניין (עד היום יש גיי וילג' די רציני במעלה הרחוב). היום בכל רגע נתון אפשר למצוא בו: ילדים שמשחקים כדורגל, כמה הומלסים, צעירים ששותים אלכוהול עם סנדוויץ דלוח מאיזה סופרמרקט (זה נתון מדהים על קלאפהאם קומון: אין לידו שום Pret-A-Manger), ויאמי מאמיז בבגדי ספורט מעוצבים עם כוס קפה רב-פעמית מלאה בקפה אורגני, שמחזיקות ביד אחת סטייקים מהקצביה המופרכת וביד השנייה בימבה.

קלאפהאם קומון נמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלי, ואני די מחבבת אותו, אם כי אני מעדיפה את בטרסי פארק, שגם מגיע עד התמז, גם יש פה אגם מושלם, גם פיצה טעימה באמת, וגם הוא בדרך לצ'לסי. בעיקרון, אני מגבילים את היציאות שלנו מהבית לספורט ולסופר. אבל כמה אפשר לרוץ? זה כל כך משמים! אז השבוע לבשתי בגדים רגילים, הקשבתי לפודקאסט, והחלטתי להקיף את כל הקומון. הלכתי וראיתי אביב לונדוני יפהפה והרבה אנשים שברחו ממני. הלכתי והלכתי. וחשבתי שתיכף אצא מהפארק, בפינה הרחוקה מהבית שלנו, ואחזור דרך הרחובות הרגילים. אבל אז קלטתי שהלכתי לאיבוד בפארק ובעצם אני ממש קרובה הביתה! זה היה כל כך כיף ללכת לאיבוד! יש יתרונות בלהיות סתומה מרחבית.   

בשתיים מתחיל להישבר לי. יותר מדי פגישות. יותר מדי קפצוצים בין "אבל אני לא יודע מה לעשות ולא בא לי לעשות בחוברת מתמטיקה" לבין "איזה קמפיין בדיוק מביא יותר קליקים כדי שאפשר יהיה להעלות לו את התקציב"? יותר מדי פעמים שאני צריכה לסגור את האוזניים והעיניים ולהגיד לעצמי: עכשיו תתרכזי! יותר מדי דברים שצריך לעשות או לפעמים פחות מדי, תלוי ביום.

בשלוש אני מתחילה לחשוב האם מה שאני עושה הוא באמת חיוני, ולמה בכלל אני מטריחה את עצמי עם לעשות אותו והאם לא כדאי פשוט להגיד שאני יוצאת לחופש, כדי להפסיק להצטרך להיות בשני מקומות בו זמנית, ובעיקר כדי שאני אוכל להוציא את הפרצוף שלי (מי בכלל ידע שיש לי כל כך הרבה קמטים, ועוד בחלק הזה שבין הצוואר להתחלה של הציצים) מהפאקינג זום. (מה שהכי מטריד אותי, אבל באמת, ככה שלפחות עשרים אחוז מהקשב שלי בשיחות עבודה האלו מופנה לשם, היא המחשבה העמוקה מני ים שאם אני משתמשת ברקע וירטואלי, הוא חותך את השיער ככה שזה נראה מוזר, במיוחד אם יש שמש מהחלון, ואם אני לא משתמשת ברקע וירטואלי, אז רואים את הסלון או את חדר השינה שלי, ולא בא לי על זה, אפילו שכנרת אומרת שזו דרך טובה לשבור דיסטנס וכל זה. לא בא לי לשבור דיסטנס. לא מהצד שלי ולא מהצד שלהם). התשובה, אגב, היא שאני עובדת בסטרט אפ שעובד עם חברות בנייה, ולכן יש לי אסמכתא מהממשלה שאנחנו אשכרה חלק חיוני משרשרת האספקה, ואסור לנו להפסיק לעבוד.

בארבע אני מפסיקה לעבוד ואני יודעת שברגע שאני אוציא את האף מהמחשב, יתנפל עליי ילד שכך או אחרת בילה את כל היום שלו בלנסות למשוך תשומת לב משני הורים עובדים, ובשלב הזה של היום הוא כבר כל כך רעב לאנשים שאינם הוא, שהוא יבוא אתי אפילו לשירותים, אם אני אעשה קקי ארוך מדי. מבינה אותו, וקצת מרחמת עליו, אבל אני כרגע ביליתי יום עבודה שלם בלהיות בשני מקומות, אז גם אני קצת רעבה לתשומת הלב שלי.

בחמש, אני והילד הזה עושים כיף בדרך כלל. משהו בחדר שלו (קשור איכשהו לכדורגל). או משהו בחצר (משחקים כדורגל) או משהו על הספה (קוראים מגזין כדורגל או עושים טריוויה כדורגל) או משהו על הרצפה (משחקים סולמות וחבלים כדורגל). בדרך כלל אנחנו שומעים דיסק של הקלאש, שהשיר שלהם: London Calling, הוא ההמנון של, כן, קל לנחש, קבוצת כדורגל. הוא הילד שלי, זה די כיף איתו, ובכל זאת, השעה הזאת גורמת לי לחשוב שאולי כבר לנצח אני אהיה ככה, ואיך הפנים שלי ייראו אחרי שהבצקיות של התקופה הזאת תשתלט על כולי.

בשש משהו קורה. אני לא יודעת מה. אבל פתאום הבית מואר באור רך. מבט אחד בספריה שלי מבהיר לי שיש עוד מלא דברים מדהימים לקרוא. יש עציץ אחד שאני אוהבת ונדב לא והוא מתאושש בקצב כל כך מהיר, שאני חושבת שעכשיו כשיש לי זמן, אולי אני אשכרה אשים אותו בעציץ בגודל הנכון. אף אחד שאני מכירה באמת לא חולה ולא מת ולא הומלס. יש דברים טעימים שאפשר להכין לארוחת ערב. יכול להיות שאכין שוב לחם. פתאום כולנו מוצאים את עצמנו קוראים על הספה, כל אחד בספר שלו. או שאנחנו משחקים טאקי. אני חושבת על מה בא לי לעשות בערב עם נדב. אנחנו מדברים עם ההורים. הכל בסדר. זה רק אני, בבית שלי, עם האנשים שאני אוהבת, ותיכף ערב, ומחר יום חדש. מי יודע מה יהיה מחר.

כל יום.

השבוע במוסף תרבות

יש בלוג שאני אוהבת שקוראים לו לנגב חומוס ביום הצפוני, וכל שבוע יש שם רשימה של "מה קראתי מה שמעתי מה ראיתי". גם אני רוצה.

מה קראתי – ספר כיפי לגמרי, וטראשי לגמרי, במסווה של ספרות גבוהה, שנקרא The life and death of Sophie Stark. במרכז הספר (הבדיוני לגמרי) במאית קולנוע, שהיא כל כך רגישה לסביבה וכל כך לא יודעת לתקשר, שהיא חייבת רק לעשות סרטי קולנוע מגורענים. הספר מסופר מנקודת המבט של שש דמויות שפגשו אותה במהלך חייה לפני סופה הטראגי. על כל אחד מהם היא כמובן עשתה סרט, חוץ מעל אחיה, שלצערו הגיע בתקופה שבה האמנות הנעלה שלה התגלתה ליצור התבוני הרגיל דרך צילומי סטילס. זו ערימת קלישאות נבובות על כוחה של היצירה לרומם ולהלל ולקלס ולהשפיל. באמת, מאז כיתה י"ב לא שמעתי הגיגים אקזיסטנציליסטיים כל כך נחותים. אבל מה? כתוב יפה. כל דמות שאינה הבמאית היא מעניינת, והסופרת בכל זאת יודעת לתאר דמות ואווירה ופרטים שנבחרו בקפידה, ככה שאפשר לקרוא עוד ועוד בלי להרגיש שלגמרי משמינים רק מצ'יפס מטוגן. זה קצת כמו הגרסה הסתומה של "היה הייתה", שהוא ספר שכדאי לכולם לקרוא.

מה שמעתי – Moonrise. פודקאסט כל כך מעולה, שהשבוע התנדבתי לגהץ, אפילו שכידוע בזום לא רואים כלום מזה. ליליאן קנינגהם מהוושינגטון פוסט שואלת שאלה שגם אני שאלתי את עצמי לא פעם, ובכל זאת לי לא יצא מזה פודקאסט מופתי: זה נחמד שהגענו לירח וכל זה, אבל למה בעצם עשינו את זה? למה הקדשנו את כל המיליארדים של הדורלים והרובלים כדי לנחות על הירח? מה יוצא לנו מזה?
התשובה היא שילוב בין ספרות, כלכלה, מלחמה, תרבות, פוליטיקה, דרום, צפון, תקווה וייאוש. קנינגהם מצליחה לשזור את הכל באופן שמבהיר (שוב) שהעולם הוא דבר מורכב, ושכל תוצאה היא ראש החץ של כמה כוחות שפועלים בשדות שונים ובזמנים שונים.

מה ראיתי – סונטת סתיו של אינגמר ברגמן. (יש אתר עם סרטי סינמטק שכאלו שקוראים לו מובי, ועכשיו יש שם שלושה חודשים בשלושה פאונד). אף פעם לא ראיתי סרט של ברגמן, אני מודה, ומה שקרה זה שאני ישבתי מול הטלוויזיה והתייפחתי במשך כשמונים אחוז מהסרט. מומלץ בחום בימי מגיפה עולמית שאי אפשר ממש לבכות עליה, אבל גם אי אפשר ממש שלא.

מה קראתי עוד – סיפור יפה של אילנה ברנשטיין באנתולוגיה "מאה מטר", שיש עכשיו בחינם ב"עברית", שבמרכזו ילדה שמנסה להבין את עולם המבוגרים, כמו שרק אילנה ברנשטיין יכולה לכתוב ילדה שמנסה להבין את עולם המבוגרים (וגם יואל הופמן יכול, אבל אותו אני פחות אוהבת).

מה עשיתי בפעם הראשונה – סיפרתי את הילד שלי במכונת תספורת. גם את נדב. וגם קצת אותי.

מה עשיתי בפעם השלוש מאות אלף ארבע מאות עשרים ושתיים – ניקיתי את השולחן בפינת האוכל, שהוא גם שולחן עבודה, גם שולחן אפייה, וגם נקודת מגוז שאם היא מבולגנת כל הבית נראה מבולגן.

אני שוחה בתוך אמבטיית קצף. אני חושבת שנכנסתי לפה לפני שבוע. אולי יותר, מי יודע. בתוך מי האמבט החמימים שורים עוד שני אנשים. הם רוצים ממני דברים. אני רוצה מהם דברים. אחר כך אנחנו מוותרים. מתמסרים למים. לריח של הקצף. מסתכלים בתמיהה רבתי על עובדות החיים: אם שלושה אנשים אוכלים כל היום בבית, האוכל נגמר ממש מהר. אם שלושה אנשים שוהים בתוך אמבט חמים (מהסוג מהטאפורי, לא הסוטה), הטמפרטורה מצטננת, וצריך שוב להזרים מים חמים. ואז קרים. ואז חמים. אם לא עושים כלום, אם רק מתבוננים בתמיהה, אז לפעמים נדמה ששום דבר לא קרה. אני אוהבת אותך. אתה אוהב אותי. אנחנו אוהבים אותו. הוא אוהב אותנו.

השעה כבר 7:00!

צריך לעבוד! צריך לעבוד כי יש לך יום עבודה שלם לפניי, ויש לך עכשיו שעתיים של עבודה רצופה. מהר! לקרוא את המסמך הארוך שאת אמורה לשלוח למלא אנשים. לחשוב על האנשים האלה. מה כואב להם בדרך כלל בעבודה שלהם. מה כואב להם עכשיו בעבודה שלהם. מה ההבדל בין מה שכואב להם עכשיו לבדרך כלל. איך את יכולה לעזור להם עכשיו יותר מבדרך כלל. איך את יכולה להפוך את המסמך הזה, שהוא כבד ומיושב בדעתו, למשהו קצת יותר קופצני, אוורירי וכמעט בידורי. מהר! תחשבי! השעה 7:45! את שוב רעבה!

לא לחשוב!

לא לחשוב כמה מתים הצטרפו היום באנגליה. ולא בישראל. בטח לא באיטליה או בספרד. לא לחשוב כמה מתים בכלל. איזו מין מחשבה זו? מה היא עוזרת לך? מה זה משנה כמה מתים יש? ואם יש מאה אלף? יש לך משהו לעשות בנידון? מה זה בכלל מאה אלף? זה הרבה? זה מעט? כל אחד הרי זה מיליון וגם כלום. לכי לעבוד, יותר טוב לך.

השעה 9:00

את והבן שלך עומדים מול הטלוויזיה, מחכים בשקיקה לג'ו וויקס – הכוכב של הבידוד. מורה לחנ"ג, שעומד בסלון ריק מחפצים, ומקפץ עם מיליון ילדים והורים מכל העולם, כל בוקר בתשע שעון לונדון למשך חצי שעה. הוא נראה קצת דביל – אולי זו רק התסרוקת והלבוש – ואין שום דבר מיוחד בתרגילים שלו, אבל חצי שעה של להתקפל קטן קטן ואז לקפוץ גדול גדול ולצעוק פיקאצ'ו עובדת כמו קסם על אימא וגם על בן.

לא לחשוב!

לא לחשוב כמה הבן שלך מתגעגע לחברים שלו. כמה הוא מתגעגע לחצר של הבית ספר. כמה הוא מתגעגע לשעות מנוהלות היטב, בין משחק ללמידה. לא לחשוב על כמה אין שום מבוגר שיכול לעשות שטויות כמו ילד בן שש. לא לחשוב על כמה זה יכול להיות מפחיד, אם הכל מתווך לך דרך עיניים ושכל של אנשים אחרים, לדעת שהעולם משתנה, ולא לדעת בכמה ואיך. לא לחשוב כמה הבן שלך יודע על מוות. לא לחשוב! לכי לעבוד, יותר טוב לך.

השעה 9:30

הילוך שני. שיחות זום ארורות. ועוד שיחות זום ארורות. אחד מכם בפינת האוכל, עם הגב לספרייה והפנים לריבוע השמש מתקרת הזכוכית. אחד מכם בפינת העבודה שהקמתם בחופזה בחדר השינה, עם הגב לספרייה והפנים לקיר לבן, שעכשיו יש עליו גלויה קטנה ובה פורטרט עצמי של לוסיאן פרויד, שנדב פעם קנה לי בטייט בריטיין. כשעוד היה טייט בריטיין, והיה לנו מנוי. לב ביניכם, מנסה למצוא מה לעשות עם עצמו, איך להפריע בלי להפריע, איך להעביר את היום בכיף. הוא קופץ על המיטה שלכם. הוא מתייאש. הוא הולך לקרוא ספר. הוא מתייאש. אחד מכם עושה הפסקה ומשחק איתו רבע שעה. עוד שיחת זום. את מרחמת עליו ומפסיקה לעבוד לרבע שעה, כדי לעשות איתו בחוברת צביעה. הוא מתייאש. הוא רואה טלוויזיה. הוא מתייאש. הוא מעתיק מהספר של הכדורגל למסמך וורד, כי זה מרגיש לו דומה למה שאתם עושים. הוא מתייאש. הגיע הזמן לארוחת צהריים.

לא לחשוב!

לא לחשוב שעברו שלוש שעות מתחילת היום. לא לחשוב עוד כמה יש עד שהיום הזה ייגמר. לא לחשוב עוד כמה ימים יש עד שכל הדבר הזה ייגמר. לא לחשוב איך בכלל זה יכול להיגמר. לא לחשוב על מה זה משנה אם יום ראשון או שני או שלישי היום. לא לחשוב איך תבדילי בין הסופשבוע לשבוע עצמו. לא לחשוב כמה זמן את עוד יכולה להחזיק מעמד בתוך האמבט החמים, לפני שהעור בידיים שלך יתחיל להתקלף, ולחשוף קרעי בשר מדממים. לא לחשוב!

ארוחת צהריים

השמש הבריטית הייתה נחמדה מאד כל השבוע. בבוקר עוד קר, אבל בצהריים אפשר לגרור את השולחן המתקפל הקטן אל מרכז החצר, להסיע אליו כיסאות, ולאכול ארוחה משפחתית בנחת. סלט עם רוטב שהכנו. דג בתנור. מגד'רה. קפה. עוגה. השמש בפנים, והזמן נוזלי ודביק, כמו שעונים של דאלי תחת שמש יוונית. אפשר לעצום עיניים. להרגיש את הנוכחות של נדב בכיסא ממול. לשמוע את לב צוחק מאיזו שטות. ולא להסתכל על השעון. היום כבר גשם וברד.

לא לחשוב!

לא לחשוב מתי באמת ניסע שוב ליוון, ונעלה על מעבורת שתיקח אותנו בין איים, והפעם נוכל לחלוק עם לב בורקס תרד יווני שמנמן? לא לחשוב על מתי ניסע ביחד כולנו ליפן, ונוכל לעבור ממקום למקום ולראות דברים שאף אחד מאיתנו לא ראה, ולהרגיש שוב שווים בינקותנו, כמו כשהרגשנו בפעמים הראשונות שנסענו מחוץ לניס? לא לחשוב על מתי ניסע להודו, כמו שחלמנו לעשות הקיץ, לשכור בקתה בהרים, ולהפוך את הזמן לנוזלי ודביק. לא לחשוב על איך בכלל נוכל לנסוע שוב אי פעם! לא לחשוב!

השעה 13:30

הילוך שלישי ואחרון להיום. יש לך עוד בערך שלוש שעות של עבודה. שני זומים. אחד מסמך. אחד קמפיין. כמה מיילים. סקיצה לאתר שאת חייבת למצוא בה את כל השגיאות עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אחד ילד שכבר איבד את כל הסבלנות והרצון הטוב שלו. בעל אחד שיום העבודה שלו עוד ארוך יותר. סבלנות קצרה. ובשנייה אחת את מבינה: לא הכל יכול ללכת ביחד. במשולש הזה יש יותר מדי צלעות. את מוצאת פתרון: הקמפיין יכול לחכות למחר, המיילים יכולים להיות קצרים יותר, ואם תיכנסי למצב טורבו, את תמצאי את כל השגיאות באתר ברגע. את מניחה את הילד מול הטאבלט, מפעילה את האוזניות, שמה את עצמך על פול ספיד, ותוך שעתיים אפשר לומר שהכל בסדר. להיום. מחר זה מחר.

לא לחשוב!

לא לחשוב על מה יהיה אם לא תצליחי לעשות את כל מה שאת אמורה לעשות בעבודה. לא לחשוב על האם יחשבו שאת מתרשלת בתפקידך בגלל המצב. את לא מתרשלת. הם לא חושבים ככה. הכל בסדר. את לא צריכה לדאוג לעבודה שלך. וגם לא לעבודה של נדב. במקום לדאוג מתרחישי אימה של מה יקרה אם יפטרו את שניכם, יותר טוב שתגידי תודה על זה שעד כמה שאת יודעת כרגע אתם רחוקים מאד שניכם מפיטורים. יש כל כך הרבה אנשים בחרדה כלכלית כרגע. כל כך הרבה, שזה כואב לך בבטן לחשוב על זה. אל תחשבי על זה!

השעה 16:30

הו, אפשר להניח לשעון. אפשר לקחת את לב לשחק כדורגל בפארק. לעמוד בתור לסופר. לבדוק אם יש ביצים. או קמח. או עגבניות בקוביות. אפשר לקנות לו כל פרי שהוא רוצה. אפשר גם לפנק אותו ביוגורט אוכמניות. אפשר ללכת יד ביד ולשמוע שטויות על החיים של שחקן הכדורגל אגווארו. אפשר לתכנן איתו פוסטר ענק ענק של אגווארו שנכין ביחד מגזירי נייר של אגווארו, שיהיה כל כך גדול שהוא יהיה יותר גדול מהדלת של החדר שלו, כמעט בגודל האמיתי של אגווארו האמיתי. תתארי לך שיום אחד נוכל לנסוע למנצ'סטר, ואני אוכל להיכנס לטאנל של השחקנים, ולתת יד לאגווארו, ולהיכנס איתו יחד למגרש? תתארי לך! כי אני הרי אגווארו! זה יהיה מצחיק שיהיו שם שני אגווארו! נכון אימא? נכון! מה כפת לי. אפשר להמשיך ככה לנצח.

הו, שמונה בערב

אפשר לחשוב על מה שרוצים. פאק איט אול, אני רואה טלוויזיה.

***

אם רק מתבוננים בתמיהה, אז לפעמים נדמה ששום דבר לא קרה. אני אוהבת אותך. אתה אוהב אותי. אנחנו אוהבים אותו. הוא אוהב אותנו.

הריון

(לא, זו לא הדרך המוזרה שלי לספר שאני בהריון. ההריון הוא רק מטרונום פה).

פעם הייתי בהריון, וזה היה הדבר המשונה ביותר שקרה לי עד כה.

נגיד, עד 10 שבועות בכלל לא ידעתי שאני בהריון, ולא השתנה כלום באורח החיים שלי.

משבוע 36 בערך היישות שלי התרוקנה, והפכתי לכלי קיבול, מבחנה שבה מגדלים דברים.

זה משאיר בערך 26 שבועות שבהם משהו, אפילו לא מישהו, חטף אותי מצנעת ביתי, השתלט לי על הגוף ושם אותי באור הזרקורים, תוך כדי שהוא כופה עליי חוקים משונים ומשתנים תדיר. ובתוך כל זה הייתי כאילו אמורה לחיות את החיים שלי הרגילים, ולנווט בין הרצונות לצרכים.

ובכל זאת, הצלחתי. כלומר, שרדתי. זה לא היה מחזה נעים, לראות אותי מתרגזת כל בוקר על הגוף שלי, מתרגזת כל צהריים על כל מי שהיה לו משהו להגיד על ההריון שלי, ומתרגזת כל ערב כי אני לא יכולה לשתות ולעשן. אבל שרדתי. ונדב שרד לצידי.

אתמול שאלתי את גוגל: מתי שמו את ווהאן בעוצר? ובלי למצמץ, ובלי להטריח אותי באתרים אחרים חוץ מעצמו, הוא אמר לי: 23 בינואר. ווהאן מתחילה לצאת מהעוצר.

אם כך, בערך 9 שבועות. כשליש הריון. טרימסטר. אני חושבת שאני יכולה לשרוד טרימסטר אחד.

דברים שאני מצפה לקראתם

היום הוא היום האחרון של לב בבית ספר. אני ונדב עובדים מהבית כבר מתחילת השבוע. בינתיים, טפו טפו מלח מים, חוץ מדאגה לעולם ולאנשים אחרים, אנחנו צריכים לדאוג רק לשפיות שלנו. לפעמים, בשעות מסויימות של היום, יש בלבי גם שמחה קטנה שאני הולכת להיסגר בבית עם שני האנשים החמודים האלה. אלו הדברים שאני מחכה להם:

1. להכין לחם – לחם זה דבר שלא מתיישב עם אורח החיים המודרני. צריך ללוש, ואז ללכת לשעה. לחזור לליטוף קצר, וללכת לעוד שעתיים. להוציא אוויר, ואז לעצב, ולנוח עוד קצת. בזמן הזה אפשר ללכת למאפייה ולקנות תשעים ושמונה סוגי לחמים וללכת להרוויח כסף.
   אבל אם את בבית בכל מקרה, ועוד עם ספר של פול הוליווד (הגרסה המקומית לאורי שפט, פלוס עיניים כחולות חודרות ושרמנטיות כמו ערימה של דושבגים, פלוס מבטא אירי קורע), את יכולה להכין מלא דברים. כמובן שקניתי קמח שיפון.
2. לראות סרטים עם לב – אני אוהבת סרטי דיסני, כז'אנר. לא רק שהמבנה הידוע מראש מרגיע כמו שיר ערש, אני תמיד מאמינה בלב שלם שהנסיכה תהיה בסדר, ומתרגשת בלב שלם כשזה קורה. לב הוא בדיוק אותו דבר.
3. לאכול צהריים עם נדב – איזה כיף זה להיפגש באמצע היום ולאכול משהו טעים, ולשמוע רכילות טריה ממקום העבודה שלו. במיוחד כשנדב מכין.
4. ללמד את לב דברים – לב הוא תלמיד מושלם. כשמשהו מעניין אותו, הוא חוקר אותו לעומק ולרוחב ולא עוזב אותו עד שמכריחים אותו לאכול. כשמשהו לא מעניין אותו, הוא מאבד סבלנות אחרי שתי דקות. אם לא חייבים שום דבר לאף אחד, זה נורא כיף ללוות אותו בזה.
5. לכתוב – האם אפשר בכלל לכתוב בזמנים של אי ודאות ושעמום? לא יודעת. אבל אולי אפשר, ואז זה יהיה ממש כיף, כי יהיה לי ממש הרבה זמן.
6. להשתכר בהפתעה.

חופשת לידה

חופשת לידה היא זמן שהוא אל-זמן. אין יום ולילה, אין שעות, אין ממש קשר עם העולם החיצון. יש רק גאות ושפל רגשיים של האם ובנה. באחת משעות הגאות האלה, כמה שבועות אחרי הלידה, ישבתי להיניק את לב בלילה. בטח היה אחת או שתיים בלילה, נדב ישן, ואני ישבתי עם לב בסלון, וחשבתי לעצמי שהחיים שלי נגמרו. לנצח אני אהיה מחוברת לעוד יצור, שרוצה ממני הכל, ולא משאיר לי מרווח נשימה. לנצח אני אצטרך לוותר על עצמי לטובת הכלל. לנצח אהיה כבולה. ברור שבכיתי. השתדלתי בשקט, כי נדב, כאמור, ישן.

ואז נדב קם, ניגש למקרר, והוציא משם שאריות פרוסקו שנשארו ממסיבת הברית. הוא לקח ממני את לב, שנרדם לי על הידיים, והניח אותו בזהירות במיטה. ואז חזר לסלון, מזג פרוסקו לשתי כוסות, ושתינו בשקט. אחרי כמה כאלה, כבר עשינו מסיבת יוטיוב כמו שעשינו לפני הלידה, וחזרנו להיות שני אנשים מבוגרים שאוהבים זה את זה.

זו הייתה השתכרות בהפתעה, והיא הייתה הרגע הכי טוב בחופשת הלידה שלי.  

דברים שאני מפחדת מהם בהסתגרות הקרובה

1. הזמן – לב הוא ילד בן שש, שלא יכול ללכת בלי לבעוט בכדור, שלא יכול לעשות משהו לבד יותר מחצי שעה רצוף, ואין לו תפיסת זמן בכלל. זה כמובן השלב ההתפחותי שבו הוא אמור להיות לפי הספר (לב עושה הכל לפי הספר), אבל זה אומר שהימים שבהם אנחנו אמורים לעבוד מהבית, והוא אמור להיות איתנו בבית, הולכים להיות ארוכים ארוכים ארוכים, ומאתגרים לאללה.
2. הסידורים – הורים הם היצורים המרגיזים שמסדרים את הבית ושומרים על זמן מסכים ומקפידים על רמות הסוכר. אני שונאת להיות זאת שאחראית על הדברים האלו גם בימים כתיקונם. בימים שאינם כתיקונם, אני יכולה רק לדמיין את רמות השמירה בשער הנדרשות. מראש אני מתעייפת. (אני יודעת. לא אמורים לשמור על שום דבר מאלה כרגע. ובכל זאת)
3. הפרטיות – זמן לעצמי. רק לעצמי. בלי פטפוטים על מנצ'סטר סיטי. אלוהים.
4. הכתיבה – האם אפשר בכלל לכתוב בזמנים של אי ודאות ושעמום?
5. הגיוון – לב ונדב. נדב ולב. חמודים חמודים, אבל לב ונדב, נדב ולב.
6. הכיף – זה יכול להיות שיהיה לי כל כך כיף בלי הבלי העולם הזה, שאני ארצה לקנות בית בכפר, ואעבור לגור באסקס, כמו איזה בת 45 שגרה יותר מדי שנים בלונדון, ועכשיו עושה ייעוץ לסטרטאפים ומבלה את שעות הפנאי שלה בחוג קרמיקה. כמה מבעית!

למה אני אימא טובה

1. יש לי סבלנות כמעט אינסופית להקריא ספרים.
2. אני מעולה בלראות סרטי ילדים, ולחבק ממש חזק כשהבכי מתקרב. בקולנוע, אני גם ממש טובה בלהגיד: פופקורן מתוח ומלוח ביחד בבקשה (אל תשאלו, סטייה של בריטים).
3. אני ממש סבבה בלהכין ביחד עוגה.
4. אני יודעת תמיד איפה הגרביים השחורים.
5. לרוב, אני גם יודעת איפה המכנסיים התרמיים.
6. אני זוכרת שאתמול נגיד יום הספר הבינלאומי, ועל כן כל הבית ספר מתחפש לדמויות מספרים, ואני שואלת מספיק זמן מראש למה הוא רוצה להתחפש כדי ממש להספיק לקנות תחפושת.
7. לא אכפת לי בכלל כמה הוא אוכל, כל עוד אני לא צריכה להאכיל אותו עוד שעה שוב.
8. מעולם, גם לא כשהוא היה בן יומיים, לא חשבתי שאני היחידה שיודעת מה טוב בשבילו.
9. בדרך כלל, אין לי שום בעיה להגיד לא בלב שלם, בלי לעשות מזה דרמה. וזה אומר שרוב הזמן אין לי גם שום בעיה להגיד כן בלב שלם, בלי לצפות לפרסים.
10. אני כל כך גרועה בלצייר ובלפסל ובלרקום ולעשות כל דבר שנחשב יצירה, שכל מה שיוצא לנו הוא תמיד ממש סבבה בעיניי.
11. אני סבורה שחול של ים זה דבר שיש להתחפר בו.
12. אני שמחה בכל צעד שהוא עושה לקראת העצמאות שלו.
13. אני עדיין יודעת לקרוא את רוב המחשבות שלו.

למה אני רק אימא טובה דיי

1. אין לי סבלנות כלל למקומות של ילדים. שונאת גנים ציבוריים. מקבלת פריחה ממחשבה על לונה פארק. ואם זה מקום שהאסתטיקה בו היא מפוקפקת והמוזיקה רועשת, אין שום סיכוי שאני אגיע אליו.
2. אני לא טובה כלל בלהימרח על הספה ולהתחבק ליותר מדי זמן. בכלל, אני סבורה שבית זה דבר שיש לצאת ממנו עד השעה עשר בבוקר, ולא משנה באיזה יום ומה מזג האוויר בחוץ.  
3. אני שונאת כדורגל.
4. אני לא יודעת, וגם אף פעם לא ידעתי, להבין מתי הוא רעב. כשהוא נהיה גרמפי וצעקן, אני תמיד קודם כל מסתכלת בשעון. אם זו שעה שנדב אומר שלב תמיד רעב בה, אני מציעה אוכל. אם לא, אני תמיד מניחה שהוא סתם גרמפי וצעקן.
5. מעולם, גם לא כשהוא היה בן יומיים, לא חשבתי ש״ריח של תינוק שיש להסניף״ זה דבר בעולם. תינוקות מריחים מקקי, או חלב חמוץ, או מגבונים.
6. פעם בכמה זמן אני צריכה הפסקה מהאימהות.
7. לא התאהבתי בו מייד כשהניחו אותו עליי. גם לא חודש אחרי.
8. אני לא סובלת שאומרים לי מה לעשות.
9. אני מאמינה באמונה שלמה ומוחלטת שאם החלטתי שמשהו הוא יותר מדי בשבילי, אז הוא יותר מדי בשבילי.
10. פעם בכמה זמן, כשאני צריכה הפסקה מהאימהות, אז אני צועקת די הרבה.

לפעמים אני צריכה הפסקה מהאימהות

זה קשור בכל מיני דברים שאני מוכנה ולא מוכנה לוותר עליהם. בכל מיני משאבים שאינם בלתי נדלים של רוך והכלה. בכל מיני מחשבות שיש לי בראש על מי אני.

פעם הייתי מתבאסת על זה, אבל כאמור, די השלמתי עם מי שאני. אז לפעמים אני נוסעת לכמה ימים.

אני מתרגשת ממש כשאני מזמינה כרטיס טיסה. ואז חווה פניקה קלה בשבוע לפני, כי איך אני אסתדר בלעדיהם, ואיך הם יסתדרו בלעדיי, ומה אם בכלל לא יהיה לי כיף, ומה אם בכלל יהיה לי יותר מדי כיף. ואז אני נוסעת לשלושה ימים, ובסך הכל חוזרת די מאופסת, עד כמה שאני יכולה.

ואתמול הייתי אמורה לנסוע. שלושה ימים בברלין. זה מה שתכננתי בהם:

1. תערוכה של מונה. מאנה? מישהו מהם.
2. לשתות עם רוני ולירוני
3. לשתות עם אספי ולירוני ועלמא
4. לכתוב
5. לכתוב
6. לכתוב
7. לעשות שיעור יוגה עם אורן
8. לכתוב
9. לאכול מלא דברים חמים
10. ללכת למאפייה בפרנצלאואר ברג עם הדברי קינמון המשוגעים האלו
11. לכתוב
12. לא, ואני חוזרת, לא! לשמוע על כדורגל.  

אבל אז, ביום רביעי, כשקראתי חדשות, ועוד חדשות, ועוד כל מיני חדשות, הבנתי שזה יהיה ממש אידיוטי לנסוע. וגם ממש אידיוטי לא לנסוע. אבל יותר אדיוטי לנסוע. אז לא נסעתי.

לב

• לב אוהב לקרוא.
• לב אוהב עוגות ועוגיות וגלידה (פחות שוקולד).
• לב אוהב את קווין, ואת הקלאש, ואת הביטלס, ואת מרי פופינס ואת הפסקול של קאטס וגם את דודו טסה.
• לב אוהב את מקס ואת דיוויד ואת קייל.
• לב אוהב פיצה ונקניקיות ושניצלים ומרק אפונה ואורז עם שעועית ומרק קובה ופיש אנד צ׳יפס.
• לב אוהב שיעורי קוד עם אבא שלו וללכת לבריכה עם אימא שלו.
• לב אוהב להיות ילד טוב, הוא אוהב להיות בתוך החוקים, ולצאת מהם רק כשזה לגמרי בסדר. אם צועקים עליו, הוא קודם כל נעלב, אבל אחר כך הוא מנסה להבין למה. אם צעקו עליו בלי שהוא מבין למה, הוא נעלב שבעתיים.
• לב לא אוהב כדורגל. לב משוגע על כדורגל.

כמה לב אוהב כדורגל

היום בבוקר, באוטובוס בדרך לבית ספר, לב לקח את העיתון החינמי, כמו כל בוקר. הוא פתח את מדורי הספורט, כמו כל בוקר. כמו כל בוקר, הוא קרא בעצמו את כל המשחקים הצפויים להיום ולסופש, את כל השחקנים שיפתחו או לא יפתחו, את הסיבות לכך שהמאמנים בחרו את השחקנים האלו ולא את האחרים. ואז הוא הגיע לטור דיעה. בדרך כלל, אני מקריאה את אלו.

טור הדיעה הבוקר בעיתון מטרו עסק בהפסד של ליברפול נגד וואטפורד בליגת העל. הכותב, דווא בחור חמוד, פתח בסיפור על 1982. הוא סיפר איך הוא והחברים שלו היו מתכנסים מדי ערב בסלון מיוחד שהייתה בו טלוויזיה, וצופים, בצפיפות רבה מהרצוי, בקלטת וידאו חבוטה של אי.טי. הוא המשיך וסיפר איך הוא נזכר בתחושה הזאת השבוע, כשכולם עזבו את כל מה שהם עשו כדי לראות את וואטפורד מביסה את ליברפול. למרות שמה שקרה בפועל לא קרוב לנחיתה של חייזר או לסרט מופתי, אלא קבוצה אחת שהפסידה במשחק. ליגה. אחד.  

אין שום סיכוי שלב יכול להבין את המטאפורה הזאת, אז פשוט הסברתי לו שליברפול ניצחו כבר כל כך הרבה, שכל הפסד שלהם מרגיש כמו קסם. ואז לב אמר: "זה לא נכון. זה באמת קסם. הם היו בדרך לעקוף את ארסנל, שלפני 16 שנה לא הפסידו אף משחק במשך 49 משחקים. אז אם זה לקח כל כך הרבה זמן לעקוף את זה, זה באמת כמו קסם".

זה כמה לב אוהב כדורגל.

אתמול

בבוקר, סיפרתי ללב שאני לא נוסעת. לב בכה. הוא רצה לבלות שלושה ימים עם אבא שלו, שהוא אבא יותר טוב ממה שאני אימא. אני בכיתי (בסתר). רציתי לבלות שלושה ימים עם אימא שלו, שהיא לפעמים לא אימא שלו (וגם נעלבתי).

הלכתי לעבודה. אירחתי ארוחת בוקר חשובה עם בכירים בעולם הבנייה הבריטי. קידמתי את האתר החדש שלנו. הצגתי את פעילות המרקטינג ברבעון האחרון. שוחחתי עם מנהל המכירות על הפעילות הקרובה שלנו. עשיתי כל מיני דברים שלא היו מול המחשב, ולכן דרשו ממני הרבה כיווץ איברים פנימיים.

חזרתי מותשת.

אני אימא כבר שש שנים, ולכן אני יודעת שיש ימים שרק צריך לעבור אותם. בשש השנים האחרונות גיליתי שבניגוד למה שאפשר לחשוב, הרבה יותר קל לעבור ימים כאלו אם נותנים ללב את השליטה. אז אמרתי לו שהיום נעשה את מה שהוא רוצה. וזה מה שהוא אמר:

"יש לי רעיון מעולה, אימא. נחגוג גם בבית את יום הספר הבינלאומי" (הוא מדבר באנגלית, כמובן).

"רעיון טוב. איך נחגוג?"

"את תתחפשתי למטילדה, ואני אשאר כדורגלן, ואז נעשה מסיבת ריקודים".

"וואו. אני לא זוכרת איך מטילדה נראית".

"יש לה שמלה כחולה כהה. אבל זה לא ממש משנה. את יכולה סתם ללבוש שמלה".

וככה יצא שהגענו הביתה, אכלנו עוגה. ולב הלך לחפש בארון שלי שמלה. הוא מצא שמלה כחולה, ואני לבשתי אותה, והסכמנו שנעשה שיר שיר: הוא בוחר שיר ואז אני.

הוא בחר שירים של הקווין ושל הקלאש ושל מרי פופינס. אני בחרתי שירי דיכאון מנעוריי בשנות התשעים. הוא רקד אתי קצת. ואז התאמן בלהיות שוער. אני רקדתי איתו קצת. אבל בעיקר עצמתי עיניים ורקדתי עם עצמי. הרגשתי איך המוזיקה והילד שלי והבית שלי באופן כללי עוזרים לי להתגבר על הרחמים העצמיים.

ואז הבן שלי הלך לספוטיפיי, מצא את הפלייליסט הרשמי של ליברפול, ושם לנו שיר על הנסיך המצרי, שחקן הכדורגל מו סאלח. וזה הרגע שבו הכל נהיה כל כך מטומטם שלא יכולתי להפסיק לצחוק.