Box-E
בחוץ, בריסטול. עיר שנראית כמו מנצ׳סטר פלוס נוף ירוק: הרבה צעירים שהולכים לאוניברסיטה, בניינים בני מאתיים ושלוש מאות חמורי סבר, ופיתוח עכשווי, כדי שיהיה איפה לשים את כל הרשתות של המסעדות, ואת המוזיאון הכי יפה לאמנות מודרנית שראיתי מחוץ ללונדון.
הטמפרטורה: 2.
בפנים, מסעדה. מסעדה בתוך קונטיינר. שלושה שולחנות וחצי ומטבח. באתר כתוב: חסכנו כסף וידענו שכשנגיע ליעד, נקנה תנור. פאקינג מילניאלז!
בשולחן אחד יושבים:
- ילד אחד בסוודר מצמר אלפקה, שנמצא פה בשביל שני דברים: הקינוח, והחדר במלון, שבו אפשר לעשות מלחמת כריות.
- אישה אחת, בת 42, שזו חגיגת היומולדת שלה, והיא לבושה בסוודר תואם מצמר אלפקה (בצבע חום, כי ככה חלי אמרה). היא נמצאת פה כי היא אוהבת שהבעל שלה מארגן לה סופשבוע הפתעה ליומולדת. כי היא אוהבת שהבעל שלה בוחר מסעדות. כי היא אוהבת את הבעל שלה ואת הילד שלה. והיא אוהבת ממש הרפתקאות.
- איש אחד, שקנה שני סוודרים תואמים מצמר אלפקה, שארגן סופשבוע שלם על כל הפעילויות שבו, והוא שולט בדינמיקה כמו שרק הוא יודע. הוא נמצא פה כי הוא אוהב אוכל טעים ואותנו.
חם ונעים ויש ריח של אוכל. היין, כתום ונטורל. אף אחד לא ממהר לשום מקום.
והאוכל מגיע, והוא בדיוק ככה! מחמם וקצת עוקצני, שמח בחלקו, ומכוון ליצירת דינמיקה שמזכירה שולחן מטבח חם ונעים שבו איש לא ממהר לשום מקום.
פאקינג מילניאלז – הם מבינים דבר או שניים באשליות, זה בטוח.
פאקינג מילניאלז שחסכו לתנור 
זה הסוודר של לב 
זה הסוודר שלי 
וזה התפריט, כדי שלא אצטרך לטרחן עם תיאורי מנות. בגדול, אכלנו את רובו. 
זה לחם טעים, עם חמאה בטמפרטורה מושלמת
טיוטות למשפחה / אסף דבורי
אסף דבורי כתב ספר! אני לא מבינה בשירה, ולא יכולה לכתוב עליה ביקורת מנומקת. וגם לו הבנתי בשירה, אני לא יכולה לכתוב ביקורת מנומקת על ספר של אסף. הוא חבר שלי. הוא חבר שלי כבר כל כך הרבה זמן, שאנחנו יכולים לא לדבר ולא להתראות במשך חצי שנה, ואז אנחנו נפגשים בתחתית, ותוך שעה וחצי אני ישר יודעת שפגשתי את אסף, כי בתוך הראש שלי יש גרסה מוקטנת של האופן שבו אסף רואה את העולם.
אני לא יכולה לכתוב ביקורת מנומקת, אבל אני יודעת שזה ספר יפה נורא. במרכזו הספר שני הורים. מהגרים. הוא כועס. הוא חושב שכולם עובדים עליו. היא שותקת. נגררת. מובילה. עושה כמיטב יכולתה. באמצע – ילד. שמנסה להכיל את הכאב שלהם, מבלי לשכוח את הכאב שלו. שמנסה להכיל את הכאב שלהם בלי לברוח. שמנסה להכיל את הכאב שלהם בלי לשנוא. ובתווך – השפה, שפה שהיא תמיד מכשול, אבל גם מקפצה. השפה שבספר הזה היא דמות בפני עצמה, כמעט גיבורה ראשית. ובין כולם מתרוצץ הטירוף: כל אדם הוא לעצמו וכל השאר הם אולם מראות של תעתועים.
התוצאה היא אנחה מתמשכת, כאב לב, מהסוג שאמנות טובה יכולה לגרום: לב שהוא לא שלך ובכל זאת הוא כואב לך בידיים.
ובסוף הספר, הפתעה! אסף כתב מחווה לז׳ורז׳ פרק פינת חזי לסקלי. פתאום אפשר לצחוק.
Death of England
ביום שבו בריטניה יצאה מהאיחוד האירופי יעל ואני הלכנו לראות הצגה שנקראת Death of England. זוהי הצגת יחיד על מייקל, ילד מגודל בן כ-30, צעקני, שיכור, חובב סמים ובחורות, מאסקס, שמנסה לעבד את המוות – וגם את החיים – של אבא שלו. אבא שלו היה גזען, שיכור, תומך ברקזיט, וחובב כדורגל מושבע. או בקיצור, אנגליה, והמוות שלו מאפשר למייקל לחשוב מחדש על כל העניין הזה שהיה אבא שלו בחיים שלו.
את מייקל משחק שחקן מושלם שיודע להחליף דמויות בקצב מסחרר, ומי שכתב את המחזה שם לו בפה ניתוח חד, מרגש, מכאיב, ומצחיק לאללה של אנגליה. כל זה מתנהל בקצב של ״הבית הלבן״, במבטאים שונים, ועל במה שבעצמה נראית כמו שילוב בין פאב, מגרש כדורגל וכנסיה.
כל החפצים הרלוונטיים נמצאים בארונות מוגבהים שמקיפים את הבמה, וביניהם בולדוג צעצוע שמייצג את אחותו ותנור מאפים שמייצג את כל הדברים הטובים שמהגרים שחורים הביאו איתם לאנגליה: אוכל טעים.
אפשר לכתוב הרבה על האופן שבו אנגלים מדחיקים את הגזענות של עצמם, על האופן שבו כל תומך ברקזיט שהכרתי יודע לנאום נאומים שלמים על האופן שבו ברקזיט לא קשורה ללאומנות, אבל אפשר פשוט לשים את הכל בתוך פה של בנאדם שהוא פשוט גס מדי מכדי להיות מנומס.
זה לא פשוט להיות מהגרת באנגליה, אבל על הבמה הכל נגמר בטוב, ואני ויעל הלכנו לאכול דמפלינגס טעימים, ולנסות להדחיק את העובדה שלא, יש הרבה שלא חושבים שאנחנו שייכות לפה.
Feel Free
ונפתח בוידוי, שמרגיש לי כאילו כבר התוודיתי אותו, אבל מי יודע. פעם חשבתי שאני לא אוהבת את זיידי סמית. היא הרגישה לי כמו זיוף. כמו פאקינג מילניאלס שמנסים להיות כל כך פוליטיקלי קורקט שהם לא יכולים לדבר בלי לתמוך באיזה מיעוט. אבל מאז קראתי כמה וכמה דברים מרהיבים ממש שלה, והאחרון שבהם הוא Feel Free – אסופת מאמרים שבה היא פשוט זיידי סמית, והיא חולקת את התובנות שלה על העולם בכל מיני נושאים: אמנות, ספרות, מיעוטים, ואירלנד. המאמרים לא נכתבו כדי להיאסף, ועל כן אין ביניהם קשר ישיר, והם לא אחידים ברמתם, אבל זיידי עצמה היא כל כך קולית, כל כך חכמה, כל כך אוהבת ספרות וכל כך לונדונית, שבא לי להתחתן איתה. בנוסף, אני מקשיבה לספר באודיבל, שם קוראת אותו אחת בשם ניקי אמוקה-בירד, שיש לה קול כל כך מתוק, ומבטא כל כך יפה, והיא עושה בו שימוש כל כך מושכל, שבא לי להתחתן גם איתה. וככה אני הולכת ברחובות לונדון ונותנת לשתיים האלו להשקות אותי בידע, ואני מרוצה, כל כך מרוצה.
בריכה עירונית
הרבה דיברו על הספר הזה, של אדוה בולה. אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה שבו את נשאבת לתוך ספר עד שהוא מכלה את כולך, מלקק את השפתיים בהנאה, וממשיך ביומו. בולה כתבה שש נובלות על נשים בגילאים שונים (גם כאשר גיבור הסיפור הוא לכאורה גבר). הן כולן שחקניות בהווה או בעבר. הן כולן הולכות לבריכה. הן כולן מתמודדות עם הדבר הזה שהוא נשיות לא צעירה, שמחוזק בידי העובדה ששחקניות הן תמיד סוג של היפר-נשים, שנבחנות תמיד על ידי המראה שלהן, הנשיות שלהן, והיכולת שלהן לתחזק מערכות יחסים עם גברים שמחליטים עליהן. התוצאה היא כמובן הרסנית בכמה וכמה דרכים שונות, שהן כולן מכאיבות, מרגשות, ובעיקר מעוררות הזדהות עמוקה. לרגעים חשבתי שאולי אני כתבתי את הספר הזה בלי שידעתי.
