לפני זמן מה הלכתי עם ילד אחד נרגש מאד למה שמכונה בבית ספר של לב: Movie night, וקורה אחת לסמסטר בסופו של אחד מימי השישי. הילדים, בגילאי 4-12, הגיעו לבית הספר וישר עלו לקומה השנייה, לאולם הספורט שבפנים. שם חיכה להם המורה לספורט, מר גיבס, שיש לו שיער קצוץ קצוץ ומקדימה בלורית מצחיקה, ובחיים לא ראיתי אותו במכנסיים ארוכים או בלי משרוקית סביב הצוואר או בלי חיוך. חיכתה עוד מורה שאני לא מכירה. חיכה מסך גדול וחיכה סרט אדיוטי כלשהו. הספסלים היו מסודרים בשורות. על השולחנות מקדימה חיכו שקים של פופקורן וכוסות ג'לי. מאחורה היה מזרן גדול של אולם ספורט ועליו היו החברים של הבן שלי, עושים דברים של ילדים בני כמעט חמש. ביי, הוא אמר לי. יש לך שעה וחצי בנחת, אמר לי מר גיבס, לכי. הוא בסדר.
אני ירדתי למטה, לחדר האוכל שנמצא בקומה הראשונה. רק שני שולחנות גדולים נותרו מפעילות הבוקר של החלל הזה. על שולחן אחד היו בקבוקי יין וכוסות יין ממותגות של הבית ספר (!!!). על שולחן שני היו חטיפים ועוגות ופשטידת שאימהות מסורות ממני הכינו. איך שנכנסתי קיבלה את פניי אישה אחת מוועד ההורים של הבית ספר, שאלה אותי לשמי, הצליחה להגות אותו בעיוות חדש ומזגה לי יין בנדיבות.
הלכתי לעבר מסימו, אבא של ורוניקה, שעמד עם אימא של ורוניקה ועוד איטלקי אחד, ודיברו, אני לא מגזימה נשבעת, על כל הדרכים שהם מכירים להכין חצילים. הם דיברו באנגלית, אבל את כל המילים של האוכל הם אמרו באיטלקית: קפונטה, בזיליקו, olio d'oliva, ככה. שאלתי את האבא שאני לא מכירה אם הוא שף. הוא אמר שהוא סתם מסיציליה. אחר כך דיברנו קצת על ילדים, ועל איזה כיף שהם בקומה אחרת.
אחר כך עברתי בנחת מקבוצה לבנאדם, וחוזר חלילה. איש אחד אנגלי מאד סיפר לי שהוא כנר בפילהרמונית, ויש לו שתי תאומות ואלו הנישואים השניים שלו. אשתו היא רופאה. והיא גם כנרית חובבת. ויש לו שני ילדים גדולים מנישואים קודמים והוא קצת מצטער שהם לא כנרים ואפילו לא אוהבים מוזיקה קלאסית. הוא מנסה לתקן את הבעיה עם התאומות הקטנות. הוא סיפר לי גם קצת דברים שהוא יודע על ישראל, ואני הנהנתי על הכל. זה קורה בכל שיחה שלי.
הייתה עוזרת מורה אחת, שהיא גם חברה בוועד ההורים כי יש לה שתי ילדות בבית הספר, שהייתה מאד חביבה, אבל לא נורא מעניינת, עד הרגע המביך שהיא הצביעה לעבר אישה אחת מוסלמית שהתקרבה אלינו ואמרה: נדמה לי שאתן מאותה מדינה. התקשחתי מבפנים, כי עוד לא פגשתי ערבים-ישראליים או פלסטינים בלונדון, ואני לא יודעת מה חוקי ההתנהגות בתור כובשת לשעבר (?). הסתבר שהיא ממצרים, והיא עשתה לי חיוך מתוח של אני-מנסה-להיות-נחמדה-אלייך. התרחקתי.
הייתה את האימא המרירה הקבועה, זאת שיש בכל כינוס אימהות שפגשתי עד כה. זאת שלוקחת את הקיטורים החביבים הרגילים של אימהות והופכת אותם למשהו שיצוק באותה תבנית, אבל מכיל חומרים רעילים בתכלית. זאת שניכר עליה שהיא לא מעוניינת בשום דבר מזה: לא בדאגה, לא בפטפוטים הבלתי פוסקים, לא במשחקים, לא בילדותיות, לא בהתרפקות, ובאופן כללי מעוניינת שיניחו לה לנפשה להיות בלתי אימהית. הנהנתי איתה כמה דקות, כי אני חושבת שזרע ממנה מתחבא בכל אימא, ורציתי לכבד אותו.
דיברתי גם עם סטיב, אחד האבאים של דיוויד, שהוא חמוד, אבל אירי, ואני לא נורא מבינה מה הוא אומר, וכבר הייתי בכוס היין השנייה, אחרי יום עבודה שלם באנגלית, ועל כן ויתרתי לי על המאמץ. ועם עוד קבוצה של אימהות, גם הן עם מבטא זר, שדיברו איך אפשר לעזור לילדים ללמוד לקרוא, ואיך מתמודדים עם רשימת המילים שילדים מקבלים לשינון כל שבוע (שיטת לימוד מצחיקה כזאת, שבה הילדים אמורים לשנן איך נראות מילים מסויימות, וכך לחבר אותן למשפטים קצרים, במקום ללמוד רק אותיות ואז הברות וככה). אני בגישת המורים ילמדו את הילד שלי מה שצריך, ואני אלמד אותו מה שבא לי, אז אין לי הרבה מה לתרום לשיחה הזאת מלבד אל-תטריחו-אותי.
ישבתי על ספסל בצד, ואמרתי לעצמי: וואו, איזו טובה את. ואיזה ערב חמוד. ואז התיישבה לידי מישל. היא הייתה צעירה וצחקנית. ואם חד הורית לילדה בגן, שעכשיו הייתה בקומה אחרת ממנה כבר יותר משעה. במקצועה היא מארגנת אירועים לפסיכולוגים. להרבה אנשים בלונדון יש מקצועות מאד ספציפיים. היא סיפרה שאבא שלה מגאנה. אימא שלה מניגריה. היא חזרה מאירוע במנצ'סטר, שם, כך מסתבר, יש מקומות שמוכרים סניקרס על האש. לא הנעליים. החטיף. זה נמס ונמתח. צחקנו על התקפי לב. דיברו על צ'יקן ג'ולוף, מעדן אפריקאי שמזוכר בכל הספרים הניגריים שקראתי, והיא סיפרה לי איך מכינים אותו באמת. זה היה סיום מושלם.
עליתי למעלה, לבדוק מה קורה עם הבן שלי. הוא עמד בטור, והחזיק יד לילד גדול ממנו. כל הילדים הקטנים צוותו לילדים גדולים. הם התכוננו לרדת למטה, כי הסרט נגמר. גם הריקודים הקבוצתיים נגמרו.
נסענו הביתה, אימא אחת קצת שיכורה ומאד מרוצה, וילד אחד, באקסטזה של סרט עד מאוחר ושפע של הזדמנויות להיות גדול, ושרנו שירים בקולות מצחיקים באוטובוס, עד שלב אמר: אימא, שששש.
