שנה אחת בניס

1.

אני עובדת בחברה שיש בה 16 אנשים. זו חברת מחקר שחוקרת התנהגויות ותפיסות של אנשים בנוגע להשקעות ומוכרת את תוצרי המחקר לחברות שרוצות להבין טוב יותר איך לדבר עם משקיעים (בנקים, למשל). כדי להבין טוב יותר איך לדבר עם הציבור הרחב על השקעות, יש לחברה אתר חינמי לגמרי שמסביר לאנשים על השקעות (מה אפשר, מה כדאי, עם מי).

את החברה הקימה ומנהלת אישה. שתיים משלושת ראשי התחומים הם נשים, כמו גם חצי מכלל העובדים. יש שם יהודיה אחת שהיא גם עולה חדשה. שחור אחד. חום אחד. דראג קווין אחד. וולשית אחת (פה זה נחשב!). ועוד אחת סתם מוזרה, שהיא בת 25 אבל הולכת עם נעליים אורתופדיות, וכשיוצאים לאכול צהריים במרפסת, היא מחזיקה ביד שמשיה! 

כל זה קורה בתוך תעשייה שהיא כה לבנה, כה גברית, כה עשירה וכה אטומה לצרכנים שלה, שהמחוקק נאלץ להתערב ולהכריח את כל הגברים הלבנים האלו לחשוב האם הם באמת ראויים לכסף של הלקוחות שלהם (עוד מעט הם כולם צריכים להגיש דו״ח שמסביר באיזה אופן הם מספקים ערך ללקוחות).

2. 

במשרד מולנו יש חברה של סוחרי בורסה. הם כולם גברים. רובם לבנים. הם כולם לובשים חולצת אוקספורד מכופתרת, תחובה בתוך ג׳ינס. יש להם שעונים גדולים. יש להם בקבוקי מים גדולים, שהם מקפידים למלא בחבורות. כל אחד מהם יושב (או עומד – יש להם שולחנות עמידה כמובן) מול כחמישה או שישה מסכים, שמקיפים אותם בגרפים ומיני מספרים (למרות שתמיד תמיד כשאני עוברת שם אני מציצה להם. ותמיד תמיד לכל אחד מהם יש מסך פתוח על טוויטר). בצהריים הם מחליפים לבגדים זרחניים ויוצאים לרוץ. בשתיים הם חוזרים עם ארוחת צהריים מאולם האוכל של סלפרידג׳ס.

באופן טבעי, כל העובדים בחברה שלי חושבים שמדובר בערימה מצחינה של דושבגס.

3.

ביום שישי נשמעו מחדר הסוחרים מחיאות כפיים רמות. באופן טבעי, כולנו הצטרפנו אליהם למחיאות הכפיים, למרות שלאיש מאיתנו לא היה מושג במה מדובר. ג׳ים, מנהל תחום המחקר שלנו קם ואמר: ״אני שמח שהצטרפתם אליי למשהו מאד פשיסטי שאין לי מושג מהו, אבל בדיוק חוגגים אותו בחדר הסמוך״.

4.

וזאת אחת הסיבות לכך שאני אוהבת את השגרה החדשה שלי.  

לפני שמונה חודשים בערך התחלתי לעבוד בלונדון, אחרי ארבעה חודשים של ראיונות אינספור. הבוסית שלי לשעבר איחלה לי הצלחה באופן שבו היא יודעת (״אני יודעת שאת תצטערי על זה״), הבעל שלי קנה לי בגדים ואני קניתי לי קצת סבלנות במרכז המסחרי, ויצאתי לדרך.

חשבתי שאני יודעת אנגלית. מה זאת אומרת? אני תרגמתי ספרים מאנגלית. אני קוראת באנגלית מיליון. אני רואה טלוויזיה באנגלית. אני מסתדרת באנגליה כבר שנה וחצי. אני עברתי אינספור ראיונות באנגלית. בסדר, לא כמו עברית. ברור שלא כמו עברית. אבל יודעת.

ואז התחלתי לעבוד והייתי צריכה לחבר משפטים. משפטים בנושאי העבודה שלי. משפטים בנושאי חולין. משפטים בנושאי חירום. סמול טוק במטבח. אבחנות מעמיקות בחדר הישיבות. כל אחד ואחד מהמשפטים האלו דרש ממני לדפוק את הראש בקיר. אבל לא סתם לגשת אל הקיר ולהטיח בו את הראש כדי להוציא משפט. לא. מדובר על תנועה שמתחילה בעמידה במקום, התבוננות והתמקדות, וריצה אל הקיר בשיא הכוח, בעודי מחלימה מהפעם הקודמת שבה רצתי בשיא הכוח לעבר הקיר, והסימן על המצח שלי עדיין מדמם.

כמות השיקולים שיש לשקול לפני שמוציאים מילה מפה ידועה לכל מי שעוצר שנייה לחשוב עליה, אבל מי לעזאזל עושה את זה? באיזו מילה להשתמש בכל אחת מהמלים במשפט? באיזה תחביר? האם המילה הזאת קשה להגייה? באיזה משלב המילה הזאת? באיזה משלב אני אמורה לדבר עם הבנאדם שאני כרגע מדברת איתו? כמה אני צריכה לחשוף מהחיים האישיים שלי? כמה אני צריכה להתעקש על מה שאני מאמינה בו מקצועית? כמה אני צריכה לומר מילים שאין בהן ממש רק כי אני נמצאת בעיר הבירה של מילים שאין בהן ממש? כמה חזק אני צריכה לדבר כדי שישמעו אותי אבל עדיין אוכל להבליע את המלים מספיק כדי שאם אני אומרת אותן לא נכון עדיין זה יהיה בסדר?

אחרי כל השיקולים האלו אפשר להוציא מהפה חמש מילים שמתחברות למשפט. עכשיו תחשבו כמה משפטים אפשר להגיד בתשע שעות עבודה, אפילו במקום שבו נהוג לעבוד יותר מלדבר, ותגיעו לכך שכל יום חזרתי מהעבודה מותשת. אבל לא רק מותשת, אלא גם מדממת מהראש. כי כל יום טעיתי. גמגמתי. הסמקתי. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. דיברתי חלש מדי. דיברתי במלים שגויות. דיברתי בתחביר שגוי. אמרתי ביטויים שבורים. רשמתי לי במקום מיוחד בראש את התיקונים. שתקתי יותר מהרגיל. ניסיתי שוב. חמישה ימים בשבוע.

היו ימים שויתרתי לי. שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה בעברית, והתרכזתי במספרים. היו ימים שהתאמצתי יותר, הורדתי את האוזניות, הצטרפתי לכל סמול טוק שעבר בסביבה ואפילו הזמנתי אנשים לאכול אתי צהריים. אבל בכל יום היו לפחות כמה דקות שבהם התמקדתי בנקודה בקיר, ופתחתי בריצה משוגעת לעברו, עם המצח.

שמונה חודשים עברו. זה זמן מה שאין טפטופים של דם על המקלדת שלי. ולא רק זה, אלא אפילו לימדתי את האנשים בעבודה שלי כמה משפטים בעברית:

הסורים לא על הגדרות  – The Syrians are not on the border

משפט שאני אוהבת במיוחד, כי כזכור אני עובדת בשיווק דיגיטלי ולא ברפואת חירום. אני אוהבת לצעוד לתוך דיון להוט-יצרים אודות התמונה שצריכה להיות בבאנר ולהגיד: האמת, נראה לי שתיהן אחלה. או לענות: יש לנו זמן, הסורים לא על הגדרות, על השאלה האם נוכל להעלות את הקמפיין היום. במקרה של אנגלים, הסורים לא על הגדרות שלהם כל כך הרבה זמן, שכשהסברתי להם את הקונטקסט הפוליטי-מדיני שבו מישהו יכול לאיים על הקיום שלך, ועל כן עליך ממש להגן על הגבול, זה הצחיק אותם כל כך שמייד זה הפך למוטו של מחלקת השיווק.

זה נראה ערבי – It looks Arab

בזה השתמשתי רק פעם אחת, כי באמת זה נורא נורא נורא הצחיק אותי, באופן לגמרי פרופורציונלי למידה שבה היו מבועתים לשמוע אותי אומרת את זה. זו עברה חמורה מנשוא על החוקים של מה מותר ומה אסור להגיד. פחות או יותר כמו להגיד טיפשי כמו כושי. פתגם עברי מומלץ לכל מי שרוצה לבחון את הסבלנות של העמיתים שלו מעבר לים.

יאללה

כידוע, המילה החשובה ביותר בתרבות הישראלית – יאללה, let's move on, on y va, תפסיקו לחפור ותתחילו לעשות. הבריטים, כזכור מדבריו של אורוול, הם עם של הולכים בשנתם, והדבר שהם הכי שונאים לעשות הוא לקבל החלטה. בגלל זה הברקזיט הוא הבדיחה שהוא. ברגע של שכרות גדולה, אחרי הרבה כוסות של ג'ין טוניק ושוטים של טקילה!! הסברתי להם שלפעמים צריך להפסיק לדבר ופשוט לעשות, וכולם הקשבו רוב קשב ואז אמרו אחד אחד, מתענגים על האקזוטיות – יאללה! אז

יאללה. הלכתי לעבוד.

לפני כמה זמן התחלתי לקרוא ספר שקוראים לו The lion and the Unicorn – Socialism and the English Genius, שכתב ג'ורג אורוול (אני לא ידעתי כלל שזה שם עט עד כה!!). הוא כתב אותו בשלהי מלחמת העולם השנייה, כשמטוסים מפציצים את לונדון, ובו הוא מנסה לשים במילים מהי אנגליות, ולשאול את עצמו איך אנגלים צריכים להתמודד עם מה שקורה סביבם.

זה ספר מבריק בצורה אורוולית של רעיונות יפים מובעים היטב, בלי הרבה ביסוסים מדעיים. מה שכתוב שם נכון עד היום ולדעתי מסביר בצורה מושלמת את האנגלים. אבל מושלמת. אז תרגמתי חלק.

את החיבור עצמו לכל אורכו אפשר לקרוא באתר של אורוול.

"לא קל לאתר במדויק מאפיינים לאומיים, וכשמאתרים אותם לרוב נדמה שהם טריוויאליים או שאין ביניהם קשר. ספרדים אכזריים לחיות, איטלקים לא יכולים לעשות דבר מבלי להקים רעש מחריש אוזניים, הסינים מכורים להימורים. ברור שדברים כאלו לא משנים כשהם עומדים בפני עצמם. עם זאת, אין דבר שהוא נטול סיבה, ואפילו העובדה שלאנגלים יש שיניים גרועות יכולה לספר משהו על המציאות האנגלית.

הנה כמה הכללות על אנגליה שכמעט כל המתבוננים בה יסכימו עליהן. הראשונה היא שאנגלים אינם מוכשרים מבחינה אמנותית. הם לא מוזיקליים כמו הגרמנים או האיטלקים, וציור ופיסול מעולם לא פרחו באנגליה כמו בצרפת. הכללה נוספת היא שלטענת האירופאים האנגלים הם לא אינטלקטואלים. הם נרתעים מפני חשיבה מופשטת, ואין בהם שום דחף לאחוז ב"השקפת עולם" פילוסופית או שיטתית. הסיבה לכך אינה שהם "פרקטיים", כמו שהם אוהבים לטעון על עצמם. אפשר להסתכל על השיטות שלהם לתכנון ערים ולאספקת מים, על ההיצמדות העיקשת שלהם לכל דבר שהוא מיושן או מטריד, על שיטת האיות שלהם שחורגת מכל ניתוח, כדי לראות עד כמה מעט אכפת להם מיעילות גרידא. אבל הם אוחזים ביכולת פעולה מסויימת ללא חשיבה מוקדמת. הצביעות הנודעת שלהם – הגישה הדו-פרצופית שלהם לאימפריה, למשל – כרוכה בכך גם. כמו כן, ברגעים של משבר עצום יכולה כל המדינה להתכנס ביחד לפתע ולפעול על פי סוג של אינסטינקט, קוד התנהגות שמובן כמעט כל ידי כולם, למרות שמעולם לא נוסח. הביטוי שהיטלר טבע עבור הגרמנים, "אנשים שהולכים בשנתם", מתאים יותר לאנגלים. לא שיש משהו להתגאות בכך שאתה הולך בשנתך.

כדאי לציין מאפיין אנגלי מינורי בולט במיוחד, שלא מרבים לדבר עליו, והוא אהבת הפרחים. זהו אחד הדברים הראשונים שמבחינים בהם כאשר מגיעים לאנגליה ממדינות אחרות, במיוחד אם המתבונן מגיע מדרום אירופה. האם המאפיין הזה אינו סותר את האדישות האנגלית לאמנויות? לא ממש, משום שהוא מצוי באנשים שאין בהם כלל רגשות אסתטיים. עם זאת, המאפיין הזה קשור במאפיין אנגלי אחר שהוא כל כך חלק מאיתנו שאנחנו בקושי מבחינים בו, וזו ההתמכרות לתחביבים ולעיסוקים לשעות הפנאי, הפרטיות של החיים באנגליה. אנחנו אומה של אוהבי פרחים, אבל גם של אוספי-בולים, חובבי-יונים, מתנסי-נגרות, גוזרי-קופונים, מטילי-חצים, ופותרי-תשבצים.  התרבות שהיא באמת ילידית מתרכזת סביב דברים שאפילו כאשר הם קהילתיים, הם לא רשמיים – הפאב, משחק הכדורגל, החצר האחורית, האח ו"כוס תה חמימה". אנחנו עדיין מאמינים בחירות הפרט, כמעט כמו במאה התשע עשרה. אבל אין לכך כל קשר לחירות כלכלית, לזכות לנצל אחרים עבור רווח. זו החירות להיות בעלים של בית, לעשות מה שברצונך בזמנך החופשי, לבחור את השעשועים שלך במקום שמישהו אחר יבחר אותם עבורך… ברור, כמובן, שהאנגלים נמצאים בתהליך של מספור, תיוג, גיוס ו"סידור", כמו כל האומות המודרניות האחרות. אבל המשיכה האינסטינקטיבית שלהם היא לכיוון אחר, וסוג המשטור שניתן להשליט עליהם יהיה שונה, כתוצאה מכך. לא יהיו תהלוכות של המפלגה, לא תנועות נוער, לא חולצות בצבעים שונים, לא רדיפת יהודים או הפגנות "ספונטניות". וגם לא גסטפו, כנראה.

אבל בכל החברות,העם צריך לחיות במידה מסויימת נגד הסדר הקיים. התרבות הפופולרית באמת באנגליה היא משהו שמתרחש מתחת לפני השטח, בצורה בלתי רשמית, והרשויות מזעיפות את פניהן כלפיו, פחות או יותר. הדבר שאפשר להבחין בו אם מתבוננים ישירות בעם, במיוחד בערים גדולות, הוא שהם לא פוריטניים. הם מהמרים ותיקים, שותים עד כמה שהמשכורת שלהם מאפשרת, מסורים לבדיחות גסות ומשתמשים כנראה בשפה הגסה ביותר בעולם. הם צריכים להשביע את הצרכים האלו תוך עמידה אל מול חוקים צבועים (רשיון למכירת אלכוהול, איסורים על לוטו וכו' וכו') שנועדו להפריע לכולם, אבל בפועל מאפשרים לכל דבר להתרחש…

העדינות של התרבות האנגלית היא אולי המאפיין המזוהה ביותר שלה. אפשר להבחין בה ברגע שמניחים את כף הרגל על אדמה אנגלית. זו מדינה שבה נהגי האוטובוס הם טובי מזג והשוטרים לא נושאים אקדחים. אין שום מדינה של לבנים שקל בה יותר לדחוף אנשים מהמדרכה. ועם המאפיין הזה מגיע משהו שאירופים תמיד מכנים "דקדנטי" או צבוע, השנאה של אנגלים למלחמה ולצבאיות. השנאה הזו נטועה עמוק בהיסטוריה והיא חזקה במעמד הנמוך-בינוני כמו גם במעמד הפועלים. מלחמות רצופות הרעידו את השנאה, אבל לא הרסו אותה. כולם עדיין זוכרים כמה נהוג היה לקרוא קריאות בוז ל"מעילים האדומים" ברחובות, ועד כמה בעלי בתים שכיבדו את עצמם אסרו על חיילים להיכנס לתחומם. בעיתות שלום, אפילו כאשר יש שני מיליון מובטלים, קשה למלא את השורות של הצבא הזעיר, שהקצינים בו הם אצולת המדינה ושכבה של מומחים מבני המעמד הבינוני, והוא מאוייש בידי עובדי חווה ובני הפרולטריון. רוב האנשים הם חסרי ידע או מסורת צבאיים, והגישה שלהם למלחמה היא התגוננות מתמדת. אף פוליטיקאי לא יעלה לשלון בכך שיבטיח להם כיבושים או "תהילה" צבאית, שום המנון שנאה לא ריגש אותם מעולם… הפטריוטיזם של העם הוא לא ווקאלי או אפילו מודע. בזכרונות ההיסטוריים שלהם אין אפילו ניצחון צבאי אחד. הספרות האנגלית, כמו ספרויות אחרות, מלאה בשירי קרב, אבל כדאי לציין שאלו שזכו באהדה תמיד מדברים אודות אסונות ותבוסות. אין כל שיר פופולרי על טרפלגר או על ווטרלו, למשל…. שיר הקרב באנגלית המסעיר ביותר הוא אודות חטיבה של חיל פרשים שמסתערת בכיוון הלא-נכון. ומהמלחמה האחרונה, ארבעת השמות שממש חרתו את עצמם בזיכרון ההמון הם: מונס, איפר, גליפולי ופשנדל, שכולם היו אסונות. שמות הקרבות הכבירים ששברו לבסוף את החילות הגרמנים פשוט לא ידועים לציבור הרחב…

[כאן אורוול דן עם עצמו איך אפשר לדבר על שנאה למלחמה במדינה שכבשה רבע עולם. הוא עונה משהו על צי ימי לעומת כוח יבשתי]

אולם העדינות האנגלית מעורבבת בברבריות ובאנכרוניזם. החוק הפלילי שלנו מיושן כמו רובי המוסקט במגדל לונדון. אל מול החייל הנאצי שמסתער אלי קרב חייבים להציב את הדמות האנגלית הטיפוסית, השופט התליין, בריון זקן ומוכה שיגרון שהמוח שלו נטוע במאה התשע-עשרה, והוא פוסק לכולם גזרי דין אכזריים. באנגליה אנשים עדיין נתלים מצווארם ומולקים בידי שוט רב קצוות. שני העונשים האלו הם מיושנים כמו גם אכזריים, אבל מעולם לא נשמעה זעקה ציבורית אמיתית נגדם. אנשים מקבלים אותם כמעט כמו שהם מקבלים את מזג האוויר. הם חלק מ"החוק", שנתפס כמשהו שאי אפשר לשנותו.

כאן יש לדבר על מאפיין אנגלי חשוב במיוחד: הכבוד לחוקתיות ולחוקים, האמונה ב"חוק" כמשהו שהוא מעל למדינה ומעל לפרט, משהו שהוא אכזרי ומטופש, כמובן, אבל באותה מידה בלתי מושחת.

לא שמישהו חושב שהחוק הגון. כולם יודעים שיש חוק אחד לעשירים וחוק אחר לעניים, אבל איש לא מקבל את ההשלכות של כך. כולם מקבלים כמובן מאליו כי החוק, כמו שהוא, יכובד, וחשים זעם כאשר מישהו עובר על החוק. הערות כמו "הם לא יכולים לכלוא אותי; לא עשיתי שום דבר רע", או "הם לא יכולים לעשות זאת, זה בניגוד לחוק", הם חלק מהאווירה באנגליה…

אשליה יכולה להפוך לחצי-אמת, מסכה יכולה לשנות את ההבעה על הפנים. הטיעונים המוכרים לגבי הדמוקרטיה שהיא "בדיוק כמו" או "גרועה כמו" טוטליטריזם לא לוקחים את העובדה הזו בחשבון. כל הטיעונים האלו מגיעים בסוף לכך שחצי כיכר לחם היא אותו דבר כמו לא לאכול כלל. באנגליה, רעיונות כמו צדק, חירות ואמת אובייקטיבית עדיין מוצאים מאמינים. ייתכן שהן אשליות, אבל הן אשליות מלאות עוצמה. האמונה בהם משפיעה על ההתנהגות, והחיים הלאומיים שונים בגללם.

הרגע הראשון

הרגע הראשון של יומולדת 41 שלי התחיל בפאב, שלושה ימים לפני יום ההולדת.
רוזה היא אימא של הקטור, שהוא חבר של לב. היא רופאה ונמצאת בחופשת לידה כבר למעלה משנה, כי היא לא מצליחה למצוא סידור שבו גם היא וגם בעלה הרופא יכולים לעבוד ועדיין הילדים שלהם לא נמצאים ברחוב מתישהו. קים היא אימא של לוק, שהוא חבר של לב, והיא רואת חשבון, והיא לא עובדת כבר כמעט שנתיים, כי תכל'ס לא ממש בא לה ובעלה הרואה חשבון מרוויח מספיק כסף.
לפני כמה זמן חשבתי שזה יהיה נחמד אם נצא לשתות מדי פעם, כדי שאפשר יהיה לנהל שיחה של מבוגרים, אפילו שאף אחת מהן היא לא הבחירה המיידית שלי, כי אני חושבת שאי אפשר לדעת, ויכול להיות שהן בעצם חמודות כשהן שתויות. אז הזמנתי אותן לפאב הסמוך. היה ערב קצר במיוחד וסביר, אבל לא יותר. וחשבתי, בסדר, זה יותר טוב מסתם לפגוש אותן רק עם ילדים כל הזמן ולא לדבר בכלל, ואולי בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אני צריכה לזכור ליזום את הבא. אבל! רוזה הקדימה אותי! וממש הזמינה אותי לצאת!
שלושה ימים לפני היומולדת שלי הלכנו לפאב שהיא בחרה, ושתינו הרבה, ודיברנו ממש, ויצא שחפרתי להן ארוכות על היומולדת שלי ועל כך שאני מרגישה שכבר הייתי אמורה לדעת דברים. קים, שאין לי דרך לתאר כמה היא תמיד כל כך בסדר, ואסופה, ורזה, פרצה בצחוק רם וכמעט מעליב ואמרה: In this day and age? you have till your eighty to find out. היא צודקת, זה ברור. זה היה רגע שבו קים לימדה אותי משהו.

1

כי בגיל 41 את כבר אמורה לדעת משהו, נכון? ואני יודעת המון דברים; אני יודעת אהבה ובדידות ועצב ואפילו את הרגע שבו הבן שלך אומר לך: אימא, זה כואב לי בלב, שבו את לא יודעת אם יותר למות מנחת או מצער (זה היה רק סרט, שום דבר מצער באמת), ושמחה והצלחה וכישלון ולדפוק את הראש בקיר ולהרפות ואיך זה לגור בישראל ואיך זה לגור בצרפת ואיך זה לגור באנגליה ואיך עושים חברים ואיך מחברים כל מחשב בעולם למקרן ואפילו להכין קובה. אבל יש שאלה אחת שלא מפסיקה להציק לי: איך עושה סופרת?
אני יודעת שבטח יש פה בבלוג מאה אלף פוסטים שעוסקים בנושא הזה, אבל זה לא אכפת לי. כלומר, כן, אבל לא מספיק בשביל לא לכתוב אותו.

הרגע השני

הבן שלי הכין לי קופסה עם לבבות נייר, שזה היה חמוד באופן הרגיל שבו ילדים הם חמודים.
בתוך הקופסה היו גם ממתקים, כי זה מה שעושים ביומולדת, שזה גם היה חמוד באופן שבו ילדים הם חמודים, ובאופן החמוד שבו ילדים קונים להורים שלהם מה שהם רוצים לעצמם (בדיחה משפחתית על שלמה ארצי שאי אפשר שלא להזכיר, אבל לא באמת מצחיקה).
אבל היה שם ממתק אחד, joyfills, שהוא ממתק שאני ולב אכלנו ביחד לפני כמה חודשים. ביסים פציחים של ביסקוויט שבתוכו יש קרם אוראו. אכלנו את הדברים הקטנים האלו. ואכלנו. ואכלנו. ולא הצלחנו להפסיק. וזה היה טעים ומתוק ומהנה ומזוויע. אז לב קנה לי את השני בסדרה, שמלא בקרם שוקולד ולא אוראו. והוא הגיש לי את השקית והסתכל עליי ואמר: זוכרת? ואני הנהנתי. והוא אמר: בחרתי לנו את השני.

2

ככה אני מדמיינת סופרת: מישהי שהוציאה לפחות שלושה ספרים. היא מעורה בשיח ספרותי כלשהו, כלומר יודעת מה קורה בז'אנר הספרותי שלה בישראל וגם בעולם, או רק בעולם דובר האנגלית. היא מכירה סופרים וסופרות אחרים ויודעת לנמק לעצמה מה היא אוהבת בהם ומה לא. יש לה דעות מוצקות על הספרות שמדברת אליה. היא משתתפת באירועים ספרותיים. היא משתתפת באירועים פוליטיים. היא כותבת מאמרים / טורי דעה פוליטיים. היא נוסעת לחופשות כתיבה. היא נוסעת לפסטיבלים של ספרות. היא עושה נפשות לרעיון הספרות ולא רק לספרים שלה. היא כותבת, כמובן, רצוי יותר מדבר אחד בבת אחת, או דווקא ממש רק דבר אחד, לפי בחירתה. זה יכול להיות קשה בשבילה, לכתוב, או קל, או פשוט מה שהיא עושה, טבעי, זה לא משנה.

די הרבה דברים, ואני חושבת שהם כולם חלק מהמחוייבות של להיות סופרת. באותה נשימה אני גם חושבת על סלינג'ר. לא היה הכי מקובל באירועים. או על פרנטה, שפחות בעניין של חשיפה פומבית. או נל הרפר לי, שלא בטוח שעומדת בקטע של שלושה ספרים. או על סופרים שאני אוהבת ואני פשוט לא יודעת עליהם מספיק כדי לדעת האם הם עומדים בקריטריונים, נגיד קלאריס ליספטור. ואם הייתי פוגשת סופרת שהייתה אומרת לי: אני כותבת, ולכן הפוליטיקה שלי ידועה ואני עומדת מאחוריה, אבל אין לי שום עניין להיות באירועים האלו בגופי. האם הייתי חושבת עליה שהיא פחות סופרת? לא נראה לי. בקיצור, אלו הדברים כמו שהם באידיליה, והחיים הם החיים.

הרגע השלישי

אני עובדת עם חמישה עשר אנשים, בערך. אני מבלה איתם תשע שעות ביום באופן ספייס, בלי מחיצות, בלי קירות ובלי חסמי קול / ריח / מראה. הם מכירים אותי, כך חשבתי, מכורח הנסיבות, והם מחבבים אותי באותו אופן בלתי מחייב שמחבבים מישהו מהעבודה, רק כי החיבה הזאת לא דורשת ממך כלום.

ביום של היומולדת עבדתי חצי יום, וחצי שעה לפני שהלכתי פתאום הבוסית שלי נכנסה עם עוגה עם נרות וכולם שרו יומולדת שמח וחייכו אליי מאד מאד, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה. כי זה דבר אחד יומולדת שמח פומבי כזה בעברית, ודבר לגמרי אחרי באנגלית.

ואז הם הגישו לי תיק בד של Daunt books, חנות הספרים הכי שווה בלונדון, ובה לא ספר אחד, לא שניים ולא שלושה, אלא חמישה ספרים. ועוד לפני שהספקתי לראות איזה ספרים יש שם, הם כולם באו ואמרו: רצינו גם לקנות לך את זה ואת זה ואת זה, ונקבו בשמות של ספרים שהייתי שמחה לקבל, אבל כריכה קשה, אבל לא היה, אבל.

חמשת הספרים שנבחרו היו ספרים ששולחים אותך אל העולם, שאני חשבתי שזו שיטת ארגון מדהימה, והם היו:

• Tired of london tired of life – ספר ובו דבר אחד שווה לראות בלונדון לכל יום בשנה
• Book lovers’ London – כמו שהוא נשמע, רשימה של כל החנויות הספרים, השווקים, הספריות הציבוריות והסיורים שקשורים לספרים בלונדון
• Japan traveler guide – בתכנית הנסיעות המשפחתית שלנו ל-2020
• The meaning of rice – מסע קולינרי ביפן
• People Who Eat Darkness: Love, Grief and a Journey into Japan's Shadows

לא למות מהתרגשות?

3

ויש את הכסף. כלומר, מישהו צריך להרוויח כסף כדי לחיות את החיים האלו, שמאד קשה לתמוך בהם מתוך מצוקה כלכלית. והמישהו הזה לא יכול להיות הבעל. כי אז כל המגדל היפה של הספרות בנוי על אוויר. אם אישה רוצה קול, היא צריכה להרוויח כסף. וברור שכאילו אפשר להרוויח כסף מספרות. אבל לא יודעת כמה כאלו יש. נשים. סופרות. שמרוויחות מספיק כדי לחיות מהכתיבה של עצמן.
(גיגלתי הסופרים הכי עשירים, ובמקום הראשון יש סופרת בשם מקינזי בזוס. גרושתו הטרייה מאד של מייסד אמזון. לא סגורה על זה שהיא הזיעה את עצמה על המקלדת כדי להגיע ל-30 מיליארד דולר. רולינג, שאחריה, דווקא כן). אבל עד שאגיע לשם יש עוד רגע.

הרגע הרביעי

אני לא יודעת איך לתאר את הרגע הזה, ואני מנסה בראש כבר שבועיים. אבל מדובר בי ובבעל שלי. במסעדה הודית במרכז לונדון. כל ביס מהאוכל הוא טעים, בדיוק חריף במידה, בדיוק חם במידה, בדיוק פציח במידה. המקום עצמו יפה בדיוק כמה שמסעדה צריכה להיות יפה. השירות עצמו אדיב במידה, חברותי במידה, קשוב במידה. השכנים שלנו לאווירה שקטים במידה ומצחיקים במידה (סליחה, סבאל'ה יפני בן מאה, זה היה קצת מצחיק שנחנקת, בעיקר בגלל שהבת שלך המשיכה להיות בטלפון, אבל אני שמחה שהצלחת לשוב ולחיים וללקק בהנאה ארטיק). והבעל שלי הוא הבעל שלי בדיוק במידה.

4

אבל כמו תמיד, צריך לבחור. צריך לעבוד. וצריך לקרוא. וצריך לעשות ספורט כדי להישאר בריאים. וצריך זמן עם נדב. וצריך זמן עם לב. וצריך זמן עם לב ונדב. וצריך זמן עם חברים. כי כל אלו הם תנאים שלא ניתן לוותר עליהם. אחרי כל אלו, מה מבין הדברים שמרכיבים סופרת אני יכולה להספיק? מעט מדי. ממש מעט מדי. אז אני לא רוצה כלום. ואני רוצה הכל. ובקיר הזה אני דופקת את הראש כבר כמה שנים. וחשבתי שבגיל 41 תהיה לי איזו תשובה. מה אני רוצה. לא מה הצלחתי. לא מה כבר הספקתי. לא מה כבר נכשלתי. רק לדעת לקראת מה אני מתקדמת. מה מתוך הדברים האלו, שאי אפשר לעשות את כולם בלי להפסיק לעבוד, אני רוצה? ולמרות כל הזמן שחשבתי בעניין, אני לא יודעת.

ובגלל זה, יומולדת 41 הייתה היומולדת הראשונה שלי שנמהלה בה חרטה על הזמן שעובר.

1.

זה התחיל לפני עשרים שנה (או מיי גד!), פחות או יותר. הייתי בסדנת כתיבה אצל שז, פעם בשבוע, לכמה שעות, ישבתי על כרית מרוטה בפינה והקשבתי למה שאחרים כתבו וגם הקראתי את מה שאני בעצמי כתבתי. והתחלתי להבין: לעולם לא חסר לי על מה לכתוב. אין לי שום אימה מהדף הלבן. אין לי שום פחד מסיפורים לא מותחלים. אין בי שום רתיעה מהשתעשעות עם דימויים / מילים / דמויות / נרטיב. המוח שלי תמיד מייצר משהו בכיוון הזה, בחלק הגלוי או הגלוי פחות שלו. וכבר שם, ממש אחרי שהתחלתי להבין שאולי יש בדבר של הכתיבה עניין בשבילי, הוא התחיל, הקול המרגיז הלוחשני, המטריד, האינסופי הזה: למה את לא כותבת? אבל עכשיו, ממש עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אין לי זמן עכשיו. אני צריכה לעבוד. רק עברנו מדינה, ובמדינה חדשה יש פחות פריבלגיות, ואחת הפריבלגיות שאיבדתי היא הבנה עמוקה של שוק העבודה. כאן אני לא סתם חדשה, אלא זרה. וכמה ששם הייתי אשכנזיה עם תואר שני מאוניברסיטה מכובדת וניסיון ארוך שנים, כאן אני מהגרת, שלא מדברת היטב את השפה, לא מבינה את התרבות, וחסרת ניסיון. אז אני עובדת איפה שהצלחתי למצוא, ובמקרה הגעתי למקום שהוא מאד נחמד, אבל מאד מאמין בשעות עבודה מוסדרות של העובדים, שלא משאירות הרבה קצוות לכתיבה.

2.

זה המשיך בסדנאות הראשונות של אילנה ברנשטיין, שהיו הרבה פחות כרית מרוטה, והרבה יותר כיסא משרדי, הרבה פחות דיבור עם הצנזור הפנימי, והרבה יותר דיבור עם מספרת כל יודעת. בסדנאות האלה גיליתי עוד משהו: למה שאני כותבת יש השפעה משונה על אנשים, אחרת לגמרי מההשפעה שיש לי עצמי על אנשים. אני הרבה פעמים מעוררת אמון, קלות דעת וביטול. הדברים שאני כותבת מעוררים התרגשות, הזדהות וכבוד. שתי התנועות האלו, ממני החוצה, הן דומות, אבל לא זהות. התגובות שעוררה הכותבת שבי היו מפעימות עבורי בצורה חסרת פרופורציה, ומפתיעות כל פעם מחדש. (כמובן שעכשיו אני כותבת את זה, ותוהה: האם מותר לי להגיד את זה על עצמי. ובכן, כן). ואחרי שגיליתי את ההתפעמות שבקבלת תגובות על משהו שכתבתי, הקול הפך תובעני יותר, חודרני, מטריף דעת, בלתי פוסק: למה את לא כותבת? עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אין בשביל מה. כתבתי רומן שאף אחד לא רצה להוציא לאור, למרות ששני עורכים נחשבים אמרו שהוא כתוב היטב. זה היה קשה, לכתוב רומן נוסף אחרי שהראשון יצא לאור. זה התחיל בתור נובלות נפרדות, שכל אחת הייתה קשה. המשיך בשכתובים אינסופיים של אחת הנובלות, שלא הפכו אותה למושלמת, אבל לקריאה. המשיך בשכתוב שלוש הנובלות לרומן אחד. כל התהליך הזה היה ארוך ומתיש. ולא יצא ממנו כלום. אין לי בשביל מה עכשיו לשבת לכתוב עוד אחד, אם גם ככה אף אחד לא רוצה אותו. אני אכתוב בבלוג שלי ודי. יש לי גם את בלוג ביקורות הספרות. גם שם אפשר לכתוב. ובשאר הזמן, אני אקרא. אני גם ככה אוהבת לקרוא יותר מאשר לכתוב.

3.

זה התפתח כשכתבתי את "שתיים". היו שם בערך ששים אלף מילה, שהיו צריכות להגיח ממני איכשהו, ולהסתדר על הנייר. לא הייתה לי בעיה עם למצוא אותן בתוכי, לא הייתה לי בעיה לדמיין את הדמויות, להבין מה הן צריכות לעשות, להניע אותן ממקום למקום, לבחור את המילים. מעולם לא התייסרתי על משפט או על פסיק או על פסקה. הבעיה שלי הייתה תמיד חוסר היכולת שלי להזיז הצידה את כל הדברים האחרים ולהקשיב לי רגע. אז עשיתי לעצמי מכסת כתיבה שבועית; אני חושבת שאלו היו אלף מילה בשבוע. כל שבוע נסעתי מרמת אביב בה גרתי אז לתחתית, ביום שישי מוקדם בבוקר, וכתבתי אלף מילה במשך שעתיים. זה עבד לפעמים. ובשבועות אחרים ויתרתי לי, החלפתי לי, עבדתי עליי, שיקרתי לי, העמדתי פנים, מחקתי, שכתבתי, כעסתי, בכיתי. הקול הפך להיות ממש רועם, לא נעים, לא מתחשב, ובאופן כללי בלתי רצוי: למה את לא כותבת? עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

מה זה משנה? יש מיליון וטרילידון ספרים שיוצאים ממש עכשיו ממכונות הדפוס בישראל, ועוד טריליון וטריליארד ספרים שיוצאים עכשיו ממכונות הדפוס באנגליה, אף אחד לא צריך את מה שיש לי לכתוב. ובכלל, באיזו שפה אני אמורה לכתוב? אני לא רוצה לכתוב לישראל, אני רוצה לכתוב לכאן, אבל אני לא יכולה. אני יכולה לחבר כמה שורות אם אני חייבת, אבל בהחלט לא כמו בעברית. לא. אני יכולה גם לתרגם את עצמי מעברית לאנגלית, אבל בשביל מה?

4.

הבנתי שכדי לעשות את זה אני צריכה להקדיש לעניין זמן. זה קשה שיהיה זמן כשעובדים במשרה מלאה, אז עשיתי עם עצמי הסכם: אני אעבוד פחות, ארוויח פחות, ואשאיר לי זמן לכתיבה. בתוך הזמן הזה שפיניתי לכתיבה, מה עשיתי? עשיתי את 12 דקות. עשיתי ילד. כתבתי קצת. ממש לא באופן שמצדיק את כל השעות שבהן לא עבדתי, אבל הקול, הקול הארור, אמנם היה שם, ושאל שאלות, שהכריחו אותי לספק את כל התשובות הטפשיות האלו ללמה אני לא כותבת, אבל איכשהו הוא הפך להיות יותר ויותר נסבל, דומה לימים שלפני מחזור: את משוגעת, את כאובה, את קצת מטומטמת, אבל את לא מופתעת. את יודעת במה מדובר, ויודעת מה צריך לעשות כדי לעבור את זה בשלום (רוב הזמן). עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אני לא מספיק טובה. כלומר, בסדר, לא אומרת, יכולה לחשוב על רעיון ולהעביר אותו לדף, לא לגמרי סתומה בעניין הזה, אבל בואי נגיד ציון 75. לא נכשל, אבל לא הרבה יותר מזה. ואם אני לא הולכת להיות עגנון הבא, אז באמת שאין שום סיבה לכל הבלגן הזה, ולכל השעות האלו שמוקדשות לעשיית הדבר הטפשי הזה, שכאמור, יש גם ככה יותר מדי ממנו.

5.

ובכל הזמן הזה קראתי הרבה ספרים על כתיבה. על איך כותבים. על למה כותבים. על איך מתמודדים עם הקול. על הייסורים. על השמחה. ואני חושבת שאחרי שקראתי הרבה אנשים מתוודים, הבנתי דבר אחד מאד חשוב: אין שמחה שמשתווה לכתיבה. יש שמחות גדולות יותר, והרבה שמחות קטנות יותר, אבל קסם כזה כמו להניח מילים על נייר, אין כמוהו. תחושת ההישג, הניצחון, התרוממות הרוח היא ייחודית. והיא אינה קשורה לבמה שאני מפרסמת בה, ולא קשורה לז'אנר, ולא קשורה להיות הדבר ספר או לא, ולא קשורה לכלום מלבד היצירה עצמה, ההתפלשות בדבר שלא היה קיים קודם, ועכשיו הוא פה, מוציא לשון.

למה את לא כותבת

אין לי זמן אומרים לך, נודניק. לך מפה. ולמה בכלל אתה קול גברי? אתה מטריד אותי כבר שנים. תלך. לא רוצה לשמוע ממך. ואם כבר מדברים, אני לא כותבת, כי גם הייתי כותבת, אז אין לי שום רצון באף אחת מהבירוקרטיות שקשורות לספרים: לא לשלוח, לא לקבל תשובה שלילית, לא לנסות שוב, לא ללכת להכיר אנשים, לא לא להכיר אנשים. אין לי כח. לך מפה.

6.

מאז שהתחלנו לעבור מדינות, יש לי עוד פחות יכולת נשימה ארוכת טווח שנחוצה לרומן. ואמרתי לעצמי ששנה אחת אני מתרכזת רק במעבר. את אדון למה-את-לא-כותבת זה לא הטריד, והוא המשיך להציק. וכך גם בשנה השנייה למעבר, כשהדברים עדיין לא התייצבו, ועדיין לא הייתה לי יכולת נשימה עמוקה. עד שלפני כמה שבועות, אחרי שלא ידעתי כבר מה לעשות איתו, כי הוא פשוט שיגע אותי ללא הרף, אמרתי לעצמי: די. את לא כותבת. את לא צריכה לחשוב מתי. ואת לא צריכה לחשוב איך תסחבי איתך גם מחשב לחצי שעה שיש לך אחרי העבודה. ואת לא צריכה לחשוב מה תכתבי קודם מבין הרעיונות שיש לך בראש. את לא צריכה לחשוב באיזו שפה. את לא צריכה לחשוב באיזה ז'אנר. את לא צריכה לקרוא ספרים במיוחד כי את רוצה לכתוב אחד כזה. את לא צריכה כלום. אם יבוא לך לכתוב משהו, אחלה. אם לא, נדבר ב-2020.

למה את לא כותבת

ביי. לא יודעת מי אתה. ביי.

לפני זמן מה הלכתי עם ילד אחד נרגש מאד למה שמכונה בבית ספר של לב: Movie night, וקורה אחת לסמסטר בסופו של אחד מימי השישי. הילדים, בגילאי 4-12, הגיעו לבית הספר וישר עלו לקומה השנייה, לאולם הספורט שבפנים. שם חיכה להם המורה לספורט, מר גיבס, שיש לו שיער קצוץ קצוץ ומקדימה בלורית מצחיקה, ובחיים לא ראיתי אותו במכנסיים ארוכים או בלי משרוקית סביב הצוואר או בלי חיוך. חיכתה עוד מורה שאני לא מכירה. חיכה מסך גדול וחיכה סרט אדיוטי כלשהו. הספסלים היו מסודרים בשורות. על השולחנות מקדימה חיכו שקים של פופקורן וכוסות ג'לי. מאחורה היה מזרן גדול של אולם ספורט ועליו היו החברים של הבן שלי, עושים דברים של ילדים בני כמעט חמש. ביי, הוא אמר לי. יש לך שעה וחצי בנחת, אמר לי מר גיבס, לכי. הוא בסדר.

אני ירדתי למטה, לחדר האוכל שנמצא בקומה הראשונה. רק שני שולחנות גדולים נותרו מפעילות הבוקר של החלל הזה. על שולחן אחד היו בקבוקי יין וכוסות יין ממותגות של הבית ספר (!!!). על שולחן שני היו חטיפים ועוגות ופשטידת שאימהות מסורות ממני הכינו. איך שנכנסתי קיבלה את פניי אישה אחת מוועד ההורים של הבית ספר, שאלה אותי לשמי, הצליחה להגות אותו בעיוות חדש ומזגה לי יין בנדיבות.

הלכתי לעבר מסימו, אבא של ורוניקה, שעמד עם אימא של ורוניקה ועוד איטלקי אחד, ודיברו, אני לא מגזימה נשבעת, על כל הדרכים שהם מכירים להכין חצילים. הם דיברו באנגלית, אבל את כל המילים של האוכל הם אמרו באיטלקית: קפונטה, בזיליקו, olio d'oliva, ככה. שאלתי את האבא שאני לא מכירה אם הוא שף. הוא אמר שהוא סתם מסיציליה. אחר כך דיברנו קצת על ילדים, ועל איזה כיף שהם בקומה אחרת.

אחר כך עברתי בנחת מקבוצה לבנאדם, וחוזר חלילה. איש אחד אנגלי מאד סיפר לי שהוא כנר בפילהרמונית, ויש לו שתי תאומות ואלו הנישואים השניים שלו. אשתו היא רופאה. והיא גם כנרית חובבת. ויש לו שני ילדים גדולים מנישואים קודמים והוא קצת מצטער שהם לא כנרים ואפילו לא אוהבים מוזיקה קלאסית. הוא מנסה לתקן את הבעיה עם התאומות הקטנות. הוא סיפר לי גם קצת דברים שהוא יודע על ישראל, ואני הנהנתי על הכל. זה קורה בכל שיחה שלי.

הייתה עוזרת מורה אחת, שהיא גם חברה בוועד ההורים כי יש לה שתי ילדות בבית הספר, שהייתה מאד חביבה, אבל לא נורא מעניינת, עד הרגע המביך שהיא הצביעה לעבר אישה אחת מוסלמית שהתקרבה אלינו ואמרה: נדמה לי שאתן מאותה מדינה. התקשחתי מבפנים, כי עוד לא פגשתי ערבים-ישראליים או פלסטינים בלונדון, ואני לא יודעת מה חוקי ההתנהגות בתור כובשת לשעבר (?). הסתבר שהיא ממצרים, והיא עשתה לי חיוך מתוח של אני-מנסה-להיות-נחמדה-אלייך. התרחקתי.

הייתה את האימא המרירה הקבועה, זאת שיש בכל כינוס אימהות שפגשתי עד כה. זאת שלוקחת את הקיטורים החביבים הרגילים של אימהות והופכת אותם למשהו שיצוק באותה תבנית, אבל מכיל חומרים רעילים בתכלית. זאת שניכר עליה שהיא לא מעוניינת בשום דבר מזה: לא בדאגה, לא בפטפוטים הבלתי פוסקים, לא במשחקים, לא בילדותיות, לא בהתרפקות, ובאופן כללי מעוניינת שיניחו לה לנפשה להיות בלתי אימהית. הנהנתי איתה כמה דקות, כי אני חושבת שזרע ממנה מתחבא בכל אימא, ורציתי לכבד אותו.

דיברתי גם עם סטיב, אחד האבאים של דיוויד, שהוא חמוד, אבל אירי, ואני לא נורא מבינה מה הוא אומר, וכבר הייתי בכוס היין השנייה, אחרי יום עבודה שלם באנגלית, ועל כן ויתרתי לי על המאמץ. ועם עוד קבוצה של אימהות, גם הן עם מבטא זר, שדיברו איך אפשר לעזור לילדים ללמוד לקרוא, ואיך מתמודדים עם רשימת המילים שילדים מקבלים לשינון כל שבוע (שיטת לימוד מצחיקה כזאת, שבה הילדים אמורים לשנן איך נראות מילים מסויימות, וכך לחבר אותן למשפטים קצרים, במקום ללמוד רק אותיות ואז הברות וככה). אני בגישת המורים ילמדו את הילד שלי מה שצריך, ואני אלמד אותו מה שבא לי, אז אין לי הרבה מה לתרום לשיחה הזאת מלבד אל-תטריחו-אותי.

ישבתי על ספסל בצד, ואמרתי לעצמי: וואו, איזו טובה את. ואיזה ערב חמוד. ואז התיישבה לידי מישל. היא הייתה צעירה וצחקנית. ואם חד הורית לילדה בגן, שעכשיו הייתה בקומה אחרת ממנה כבר יותר משעה. במקצועה היא מארגנת אירועים לפסיכולוגים. להרבה אנשים בלונדון יש מקצועות מאד ספציפיים. היא סיפרה שאבא שלה מגאנה. אימא שלה מניגריה. היא חזרה מאירוע במנצ'סטר, שם, כך מסתבר, יש מקומות שמוכרים סניקרס על האש. לא הנעליים. החטיף. זה נמס ונמתח. צחקנו על התקפי לב. דיברו על צ'יקן ג'ולוף, מעדן אפריקאי שמזוכר בכל הספרים הניגריים שקראתי, והיא סיפרה לי איך מכינים אותו באמת. זה היה סיום מושלם.

עליתי למעלה, לבדוק מה קורה עם הבן שלי. הוא עמד בטור, והחזיק יד לילד גדול ממנו. כל הילדים הקטנים צוותו לילדים גדולים. הם התכוננו לרדת למטה, כי הסרט נגמר. גם הריקודים הקבוצתיים נגמרו.

נסענו הביתה, אימא אחת קצת שיכורה ומאד מרוצה, וילד אחד, באקסטזה של סרט עד מאוחר ושפע של הזדמנויות להיות גדול, ושרנו שירים בקולות מצחיקים באוטובוס, עד שלב אמר: אימא, שששש.