שנה אחת בניס

לאכול עוגה

לפני כמה ימים הבעל שלי הודיע לי שאני צריכה לבלות זמן עם עצמי, ועל כן אני מקבלת את אחר הצהריים, ואני לא אמורה לחזור לשום מקום ולא לעשות שום דבר. ככה זה, יש לי בעל מושלם. שקלתי היטב את כל האפשרויות העומדות לרשותי, ובגלל שהייתי חמישים עמודים לפני סוף הספר היפה ביותר "בשארית היום", החלטתי שאני אעשה את מה שאני רוצה לעשות כל יום כל היום: לשבת בבית קפה, לאכול עוגה ולקרוא ספר. רצה הגורל וליד העבודה שלי יש סניף של רשת מאפיות דניות מוצלחת מאד בלונדון, שנקראת Ole & Steen. מדובר בבית קפה בצבע שחור, כמו כל בתי הקפה המעוצבים בלונדון, שיש לו קיר אחד של לחמים, קיר אחד של עוגות שמרים, קיר אחד של עוגות פטיסרי קטנות ומעוצבות, וכוריאוגרפיית שירות איומה שבאיומות. הם הצליחו ליצור מצב שבו כל פעם שהייתי שם הייתי צריכה לעמוד בתור יותר מעשר דקות, בכל פעם לא ידעתי איפה לעמוד לחכות לדברים שלי בלי להפריע, ובכל פעם ראיתי מישהו מתנגש במישהו אחר. אחרי שצולחים את הדבר הזה, אבל, מקבלים עוגות שכל אחת מהן היא הטובה בסוגה.

באותו היום המדובר בחרתי לי עוגת גבינה עם פירות טרופיים. מדובר בחתיכת עוגה לא גדולה מדי של עוגת גבינה אפויה, עם שכבה דקה שבדקות של משהו בין ריבה לג'לי של פירות טרופיים בצבע כתום, ועם בסיס של בצק פריך. שכבת הפירות הייתה חמוצה ומתוקה, והיא החליקה על הלשון בצורה מושלמת. העוגה הייתה ברכות המושלמת, בחמיצות-מתיקות המושלמת, וביחד עם שכבת הפירות יצרה איכויות של גלידה, בלי האלמנט של הקפאת הלשון. הבסיס היה בדיוק בעובי הנכון, ובדיוק בתפר בין פירוריות לגושיות, ככה שאפשר לנגוס בו, אבל לא צריך להיחנק ממנו. הנחתי את הספר בצד, והתרכזתי בעוגה. בכל פעם שאכלתי כפית מהעוגה וידאתי שאני לוקחת לעצמי שילוב אחר של שלושת המרכיבים, והסתכלתי לצדדים, כי רציתי לוודא שאנשים רואים שמתרחש פה דבר מדהים: אני אוכלת עוגה מושלמת. זה לא דבר נפוץ כמו שאפשר היה לחשוב. אכלתי את העוגה ביס ביס, ובכל ביס אמרתי לעצמי: אני אוכלת עכשיו ביס מעוגה מושלמת, איזה כיף לי. אלו היו 321 מילה על חתיכת עוגה.

לקרוא

כשגרים במקום אחד, מה שיש בו הוא מה שיש. אם גרים בישראל, אז מה שמכירים הוא את הספרות הישראלית. זה נכון שיש תרגומים משפות אחרות, ויש את האינטרנט שמביא כל מיני ספרים ותרבויות ספרותיות אחרות ממקומות אחרים, אבל זה מה שהם: הצצות לתרבות אחרת מתוך המקום שבו את נמצאת, ובתרבותו את מעורה. ואז את עוברת למקום אחר, ואת מגלה את עומק הבריכה החדשה שאת יכולה לשחות בה. זה קר בהתחלה, כי את לא רגילה, וכי את לא ממש קוראת אנגלית כמו שאת קוראת עברית, וכי כשמתחילים לשחות בבריכה תמיד יש רגע של הנאה גדולה ואחריו רגע קטן של מבוכה גופנית (אולי רק לי?), אבל אחרי ההתחלה, נפרש לפנייך מרחב שלם וחדש של הנאה.

בשביל להגביר את ההנאה פרשו ברחבי לונדון חנויות צדקה. אנשים משתמשים בדברים, ואחרי זה, במקום להשליך אותם לפח או לרחוב, הם לוקחים אותם לחנויות צדקה, ושם מוכרים את הדברים האלו לטובת מטרות כלשהן. זו הסיבה הרשמית לפרישה הנרחבת של חנויות צדקה בלונדון. הסיבה הלא רשמית היא זו: אנשים מכורים לספרים, כמוני, אוהבים להיות במחיצת ספרים, הם אוהבים לגעת בהם, הם אוהבים לשקול את הקנייה שלהם, הם אוהבים לקנות אותם, הם אוהבים אפילו לקרוא אותם. המכורים עושים את זה כל הזמן, בלי קשר לכמות הספרים שיש להם בבית. השיקול היחיד שיכול למנוע מהם לקנות המון המון ספרים הוא השיקול החפצי, שעובד עליי, אבל לא על כל המכורים. את לא צריכה את החפץ שהוא ספר, אומר השיקול הזה, את צריכה רק את המלים, אז חבל על המקום ועל הכסף, תקחי ספרים בספרייה. השיקול היפה וההגיוני הזה קורס באחת כשבכל שכונה בלונדון יש כמה וכמה וכמה חנויות שבהן יש כמה וכמה וכמה קירות מלאים בספרים טובים ונהדרים שעולים בין פאונד אחד לשניים! אי אפשר להתנגד למשהו שאת אוהבת ועולה פאונד. זה מטבע. אחד. וזו הסיבה הלא רשמית לחנויות צדקה בלונדון: מכירת סמים ספרותיים.

עולם ספרותי שלם וחדש, שמתווך את עצמו אליי בפאונד אחד בכל פעם. זה גנעדן (וגיהנום).

פודקאסט

אז עברנו ללונדון. אנחנו לא היחידים. לפי הגרדיאן, בערך 220 אלף אנשים עושים את זה מדי שנה. זה חרא, לעבור ללונדון, כי זו עיר יקרה, קשוחה, ומלאת אפור, וזה מדהים לעבור ללונדון, מכל מיני סיבות שבטח כבר קראתם עליהן בדיוק פה בבלוג. דיברתי עם זה עם סלין, שהיא החברה הבלגית שלי, ועורכת סאונד במקצועה, ועברה ללונדון ביחד אתי. דיבנרו ודיברנו, וכמו שקורה לי לפעמים, החלטתי לעשות עם זה משהו. אז אנחנו עושות פודקאסט! קוראים לו My London dream (שם זמני. לגמרי מוזמנים להציע דברים יותר טובים), ובו אנחנו מראיינות נשים שעברו ללונדון בשנתיים האחרונות על האימה והעונג במעבר ללונדון. אנחנו פוגשות כל אחת לשעתיים שלוש של שיחה, שממנה ייצאו בערך 25-30 דקות של פודקאסט דרמטי ביותר. אנחנו מקוות לעשות שמונה עד עשרה כאלה, ואז לפרסם את הכל ביחד.

אנחנו פוגשות נשים מכל העולם ופשוט מדברות איתן על החיים שלהן, ובגלל שיש מיקרופון, ובגלל שאנחנו חמודות, ובגלל שהמעבר הזה כלכך מטלטל עולמות עבור כולם, כל הנשים שנפגשנו איתן סיפרו לנו סיפורי גבורה מדהימים, ופשוט פתחו לנו דלת רחבה, לא חרך צר כמקובל, אל הלב שלהן. אנחנו בתגובה ניסינו לפתוח את הדלת אל העולם שלנו, ומפגש העולמות הזה הוא כמו ריקוד פראי, שמתחיל בתיפוף עדין של רגליים יחפות על אדמה קשה, ונגמר בעירום מזיע ורועש שזועק אל לב שמיים.

ייתכן שייצא מזה פודקאסט איכותי, ויכול להיות שלא. אני לא יודעת, כי מעולם לא עשיתי פודקאסט, ולשם שינוי אין לי שום סיפורי "ככה עושים פודקאסט" בראש, כך שזה מאד לא משנה לי.

לזמזם בעברית

כל המילים של נושאי המגבעת. תערובת אסקוט. מופע הארנבות של ד"ר קספר. ברי סחרוף משנים מסויימות. משינה. כוורת. יהודית רביץ. שלמה ארצי (משנים מסויימות). גידי גוב. פוליאנה פרנק. החברים של נטשה. ג'יין בורדו. הפה והטלפיים. שב"כ ס. צליל מכוון. שלובי שבן. אריק איינשטיין. אביתר בנאי (משנים מסויימות). אהוד בנאי (משנים מסויימות). אסף אמדורסקי. דפנה והעוגיות. טאטו. ערן צור. כרמלה גרוס וגנר. שלום חנוך. מאיר אריאל (בלית ברירה). מוניקה סקס. איפה הילד.

כל המילים של כל השירים של האמנים/להקות האלה נמצאים אצלי בראש. אין מה לעשות, הייתי נערה ישראלית בראשית שנות ה-90, וזה מה שששמעתי אז. היו את האנשים האלו שאהבו מוזיקה בריטית, והקפידו להתעדכן בנעשה מעבר לים. אף פעם לא הייתה לי סבלנות לזה, וגם ככה אהבתי שירים בעברית, מאותה סיבה שאהבתי ספרים בעברית. אני אוהבת עברית. אני לא מצטערת על זה.

ועכשיו? יש לי אוצר שלם של מילים ושירים בתוך הראש, ואין לי מה לעשות איתם. אני יכולה לשמוע "הכל אני מוציא אני מוציא ונותן לה" בספוטיפיי, ולשמוח מאד, כי אני חושבת שזה שיר אהבה מאד מאד יפה, אבל אין לי עם מי לדבר על זה, אין לי עם מי לשיר את זה, אני לא יכולה להשמיע את זה. ובמידה שווה, כל השירים המקבילים של רוב האנשים שנמצאים סביבי הם חסרי משמעות באותה מידה עבורי.

זה קצת מבאס.

 

לא קל

שנה בדיוק. 365 ימים. 52 שבועות. 12 חודשים עברו מאז שנחתנו בלונדון עם חמש מזוודות וניסינו למצוא את עצמנו. הלומי חמישה שבועות מחוסרי בית בישראל, בקור שהיה נראה בלתי סביר באוגוסט, יצאנו משדה התעופה והתחלנו לחפש את האובר שלנו. אפילו זה לא היה קל. ואני חושבת שזה הדבר הראשון שלמדתי על לונדון. לא קל. לא שבתל אביב תמיד קל, או שבניס תמיד היה פאי לימון עם מרנג שרוף בדיוק במידה הנכונה. לא היה. אבל בלונדון בהחלט לא היה קל. חצינו כמות עצומה של מכשולים, שבפני עצמם נראים כמו בדיחה בספר מהספרייה; אי אפשר לשכור דירה בלי חשבון בנק, ואי אפשר לפתוח חשבון בנק בלי כתובת קבועה של דירה ששכרת; צריך לשלוח את הדרכון למשרד הפנים כדי לקבל הארכה לויזה, אבל צריך לשלוח את הדרכון למשרד הפנים כדי לקבל סבסוד על הגן, אבל זה לא אותו משרד הפנים, אז אי אפשר ביחד. כל מיני דברים כאלה, שכל אחד בפני עצמו הוא דביליות מושלמת, וביחד הם הופכים לגיהנום.

וואו, כמה

בסוף מצאנו את האובר והגענו לדירה, והדבר השני שלמדתי על לונדון היה: וואו, כמה. הדירה הייתה בקומה השלישית, והשקיפה על סביבתה. ואי אפשר היה שלא להבחין בכמה! כמה בניינים רבי קומות! כמה אנשים! כמה לונדון! ואחר כך הצטרפו: כמה אזורים! כמה אנשים! כמה רכבות! כמה מקומות עבודה אפשריים! כמה מוזיאונים! כמה ספרים! כמה ספרים! כמה ספרים! כמה פארקים! כמה חדרי כושר! כמה מסעדות! כמה בתי קפה! כמה רחובות! כמה אנשים! כמה אוטובוסים! כמה אנשים! כמה ג׳אנק פוד! כמה עושר! כמה עוני! כמה ספרים זולים! כמה ברי יין! כמה פאבים! כמה בגדים! כמה פארקים! כמה הופעות! כמה הצגות! כמה חנויות! כמה בירוקרטיה! בלונדון יש שפע. שפע מהכל. שפע שנדמה שלא נגמר ולא ייגמר. השפע הזה הוא כמו סם: אפשר בקלות להתמכר אליו, ולהינשא על גלי החדשנות שבו, עד שברגע אחד את מתנתקת ממנו, ולא מבינה איך אפשר לצרוך כל כך הרבה, ולמה לא נותנים לך קצת שקט. ואז את שואפת אוויר בבית רגע, וצוללת חזרה, ושוב לא מבינה איך יכולת להתנתק מהסם.

אחרי ש

אז צריך למצוא דירה, ורק אחרי זה אפשר לחפש גן. אחרי שלב יתרגל לגן, אפשר למצוא עבודה. אחרי שאני אמצא עבודה, אפשר להתחיל לחפש עבודה טובה לנדב. אחרי שנמצא עבודה טובה לנדב, נחשוב שוב על הדירה שלנו ונראה אם אנחנו רוצים להישאר בה עוד שנה. אחרי זה לב כבר צריך לעבור לבית ספר וצריך למצוא לו בית ספר. אחרי הדירה, צריך למצוא חברים. אחרי הפגישה הראשונה באה הפגישה השנייה. אחרי הפגישה השנייה באה הפגישה השלישית. ברביעית או בחמישית אפשר אולי לדעת האם מדובר בחברות. אחרי החברים צריך למצוא מקום טוב ללמוד צרפתית. אחרי זה נוכל לדעת לאילו חופשות אנחנו יכולים לנסוע לשנה הבאה.

כל הזמן מרחף באוויר איזה רגע דמיוני שבו החיים שלנו יחזרו למסלולם. ועד שהרגע הזה יגיע צריך לחכות. ולחכות. ולעשות עוד דברים מרגיזים. ולחכות. ואי אפשר להתחייב לכלום. ואי אפשר להתחיל שום תהליך עמוק של היקשרות. אנחנו לא פה. וגם לא שם. אנחנו בינתיים. אנחנו לפני. אנחנו עוד מעט. אנחנו בזמן מעבר. ויש בזה יתרונות כנראה,שקשורים בחיים בהווה, אבל יש בזה גם תחושה מאד מרגיזה של החיים שעוברים לידינו, בזמן שאנחנו מתרגלים.

שנה

החיים שלנו בהחלט היו במסלול. הכל התנהל בדיוק איפה שבחרנו, בשלושה רחובות בתל אביב, עם גיחות למקומות אחרים. וזרקנו את הכל כי רצינו לגור במקום אחר. כי אני לא יכולתי לדמיין את עצמי נעה באותם מסלולים מגיל ארבעים ועד המוות. כי חשבתי שזה לא יכול להיות שגמרתי לגלות. כי חשבתי שזה לא יכול להיות שזה כל מה שיש. כי חשבתי שאין שום בעיה: אנחנו פשוט ניקח אותנו ונעביר למקום אחר.

ומה שגיליתי יותר מהכל, אני חושבת, שאנחנו לא תכנת מחשב, ולא מלים במעבד תמלילים ואי אפשר לעשות לנו גזור והדבק. אי אפשר לגזור אותנו מחיים שלמים שארגנו במשך כל החיים, ולשים אותנו במקום אחד, ומייד חיים שלמים ייארגו סביבנו.

זה החוסר הגדול ביותר בתיאום ציפיות מצידי עם העולם, אני חושבת. אני דמיינתי שבשנה נוכל, בשקדנות ובסבלנות ובמאמץ, לבנות את רחוב ביאליק בלונדון, ולהמשיך משם, לכיבוש העולם. זה לא עבד. כי למה שיעבוד? ועכשיו אני חושבת: לאן אנחנו ממהרים, בעצם?

1.

קראתי עכשיו את הטבלה המחזורית, ממואר יפה ביותר וביזארי ביותר שלא ברור לי איך בכלל נכתב מתי שהוא נכתב, כי אפילו עכשיו הוא מרגיש חדשני. בכל מקרה, פרימו לוי הכניס שם, בפרקים על עופרת וכספית, שני סיפורים בדיוניים שכתב כשהיה צעיר.
הסיפור על עופרת הוא על מישהו שהמקצוע שלו הוא לחפש עופרת במקומות נסתרים בעולם ולגלות לתושבים המקומיים מה עושים איתה, תמורת ממון רב כמובן. האיש הזה מחפש איזה מקום ששמע שיש בו הרבה עופרת, וכל פעם שהוא שואל עליו אנשים, הם מספרים לו נסים ונפלאות על המקום הרחוק הזה. הוא אומר: ״בפנים חתומות הייתי שומע את כל זה, אך בקירבי הייתי פורץ בצחוק רם, שכן די סבבתי ברחבי העולם לדעת שכל הארצות דומות לארצך: עם זאת, גם אני בשובי הביתה משתעשע בהמצאת כל מיני מוזרויות על הארצות שהייתי בהן; ואילו כאן מספרים נסים ונפלאות על ארצי…״

2.

הסיבה האמיתית שהתלהבתי מהעבודה שלי עוד לפני שהתקבלתי אליה היא כיכר אחת, שנמצאת בדרך בין הטיוב למשרד.
על צלע אחת שוכנת כנסיית כל הנשמות (בלי צחוק), עם צריח מחודד מאד ויפהפה, שהיא בשבילי כמו מגדלור, כי כל פעם שאני יוצאת מהטיוב אני אבודה מחדש, והיא עוזרת לי למצוא את הכיוון הנכון. אני רוצה להיכנס אליה, שאוכל לספר עליה לאבא שלי, אבל עוד לא עשיתי את זה.

על הצלע השנייה שלה יש את המפקדה של הביביסי. אני יודעת שזה ילדותי, אבל כל פעם שאני יכולה אני עוצרת לשתות קפה בקפה המעפאן שם רק כדי להסתכל על אנשים שעובדים בביביסי, שהם, וזה ידוע, יותר חכמים, כשרוניים וקוליים מכל האנשים סביבם, כן, אפילו המאבטחים.

 

בקצה הצלע השנייה יש פסל של ג׳ורג׳ אורוול. אני לא יודעת עליו הרבה, על ג׳ורג׳, אבל אני כן יודעת שהוא היה חייל בבורמה, ושם הוא כתב איזה ספר חשוב נגד מלחמות. שהוא היה איש שמסתדר בכל מקום, עם עניים ועם עשירים. ושהוא כתב על איש אחד שיודע למצוא בדיוק את הפינה הנכונה בחדר כדי להסתתר ממכשיר הטלוויזיה שהוא גם מקלט וגם משדר, וכך המשטר מרגל אחריך (שזה קטע שאהבתי ממש ב-1984, שקראתי שובושובושוב, בגיל המתאים וזה). הפסל הוא פסל של איש הולך, והוא נראה לגמרי בתנועה, ויש בו שילוב של כל האנשים האלו, של בוגר צבא, ביחד עם גבר רגוע, שיודע לשבת בפאב עם כל אחד, ויודע לינוק מהסיגריה שלו בדיוק למשך הזמן המספיק כדי לטעת בך את ההרגשה שהוא מקשיב לך, ותיכף יספר אנקדוטה מצחיקה. אני יודעת שיום אחד גם אני וג'ורג' נשב בפאב והוא יספר לי על בורמה, וזה די נחמד שיש לך את ג'ורג' אורוול בתור חבר בדרך לעבודה.

3.

פרומו לוי הזכיר לי שזה לא יכול להיות שהבריטים כל כך שונים מאיתנו. ובשבועיים שעברו גיליתי שזה לא שהם לא מדברים בעבודה, זה פשוט לוקח להם יותר זמן לעבור משלב השיחה המנומסת לשלב השיחה האמיתית.
בכל המסגרות שהייתי בהם בחיים, הביקורת הכי קשה והכי עקבית שקיבלתי הייתה שאני לא חושפת מספיק מעצמי. אני לא אוהבת ללכת עם הלב שלי על השרוול, ואם מישהו רוצה לשמוע אותי מדברת באמת, הוא צריך להתאמץ ולהוכיח לי שהוא יודע להקשיב. ללהג סתם על הא ודא אני יודעת ממש טוב, עם כל מיני סוגי אנשים. אבל לדבר אני עושה רק עם אנשים שאני יודעת שיכולים להכיל את זה.
זה לא איזה משהו שאני המצאתי, קוראים לזה Introvert, ואני לגמרי הנורמה שם, אני חושבת, ואנחנו מככבים בהרבה ספרי עזרה עצמית לאחרונה, בתוך עולם שהופך להיות יותר ויותר צעקני, ובו המאבק על תשומת הלב הופך להיות יותר ויותר עיקש ונואש. כן, זה לא יתרון חברתי מדהים, אבל בכל הספרים מספרים שאנחנו מעולים בדברים אחרים (נגיד בקריאת ספרים).
ולכן, כשהבנתי שיש סיכוי שהגעתי למקום הנכון, לאומת ה-Interoverts, ראיתי באור אחר את כל הבדיחות הישראליות על בריטים, וקצת התרגשתי, מודה, כי אולי הגעתי למקום הנכון.

4.

בשבוע שעבר הלכנו כולנו למשהו שקוראים לו Pub Quiz, עוד תופעה בריטית. מה חושבים כשמדמינים טריוויה בפאב? אני דמיינתי הרבה אנשים שיכורים, כרוז שצועק שאלות שלעולם לא אדע לענות עליהן, ותשובות שנזרקות לאוויר.
מסתבר שמדובר במשהו הרבה יותר מסודר. במשך שלוש שעות ישבתי בקרב סקטור ההשקעות של לונדון. זה היה ערב התרמה לבית החולים לילדים, שהתחיל כראוי בסרטון מרגש על עבודה הקודש של בית החולים. חברת הפקה סידרה מפות יפות על שולחנות עגולים במבשלת בירה לשעבר. המזגן פעם בעוז. עשרות גברים לבנים, שנראו בדיוק כמו אותו דבר, ברמות שונות של עושר, ניסיון וגיל (קורלציה מלאה בין המשתנים האלו), ולצידם כמה נשים וכמה שחורים, ישבו ושתו הרבה הרבה הרבה בקבוקי יין.
הכרוז, מנכ"ל של חברת השקעות, ומהעשירים ביותר בקרב האמידים, הנחה את הערב ושאל שאלות כמו: "איזה חטיף מחבילת Celebrations גרם לאדם להאמין שהוא זוכה ברוזי בסדרת הטלוויזיה Love Island" או "בסדרת הטלוויזיה לילדים ששודרה בביביסי בשנות השמונים, הגיבור הראשי גר בסל פיקניק, איך קראו לדמויות האחרות?" או "איזה מלך היה באנגליה בזמן מלחמת המשהו באמריקה". לא רק שלא ידעתי אף אחת מהתשובות, ולא רק שלא הבנתי הרבה מהשאלות, כל התשובות נכתבו על דפים בדיסקרטיות רבה, כדי שהשולחנות האחרים לא יעתיקו, כך שאפילו לא שמעתי מה הניחושים שלנו. בסוף כל סבב, והיו שמונה כאלו, באה דיילת חיננית ואספה את התשובות לשולחן הניקוד. השולחן שלנו היה מרוגש מאד, ומיטב המוחות ב-Boring money שיתפו פעולה ברצינות רבה (יש שם כמה דוקטורים, כך שמדובר בחבורה שבהחלט למדה משהו בחיים שלה). אני תרמתי תשובה אחת שלמה ונכונה לשאלה: "מי הדמות התנכית שספגה צרות בזו אחר זו", והרגשתי הכי יהודיה שיש.
זכינו במקום שני.

5.

תקראו את "הטבלה המחזורית".

1.

במים הרדודים רובצים ההורים, כמו סוסי יאור בצבעים עליזים. הם מדברים על בית הספר שמתחיל בקרוב, על חופשות קיץ, על העבודה. הם די מרוצים, כי המים בטמפרטורה מושלמת, והם סוף סוף הגיעו למעמד הבכיר בבריכה: ההורים שצריכים להיכנס למים עם הילדים, אבל לא צריכים לעשות כלום חוץ מלשכשך, ומדי פעם לצעוק להם שלא יתרחקו.

במים היותר עמוקים מתרוצצים הילדים: לב, הקטור, דקסטר ומיילו. הם חזק ב-"כוח פיג'יי", והם מחליפים ביניהם מי תהיה ינשופונת, הדמות הנשית היחידה בסדרה, ומי יצעק יותר חזק: Cause in the night, we saved the day. בסוף הם מתפשרים על זה שכולם יהיו גקו, "ילד גיבור על בעל חליפת לטאה פעילת לילה. בעל יכולת הסוואה, כוח מוגבר והידבקות למשטחים" (ויקיפדיה). (מישהו חייב לערוך את הערך הזה!).

אבא של הקטור הוא רופא מרדים. הוא גבוה. הוא בלונדיני. השיער שלו תמיד מסופר כמו שצריך. הדיבור שלו רך במידה. הוא באמצע תהליך הכשרה שנמשך 16 שנים, והוא מסביר שהוא התחיל ב-2004 כאילו הוא מדבר על אתמול. הוא נראה כמו שרוליק של הבריטים, מרוב שאי אפשר להבדיל בינו לבין קפטן נבחרת אנגליה במונדיאל. קוראים לו פול.

אבא של דקסטר הוא שף והוא במקור מאוסטרליה. הוא בחור חתיך וסטלן, כמו שאפשר לצפות מאוסטרלים, שמדבר ממש לאט ורק את הדברים הברורים מאליהם. קוראים לו אדם.

פתאום אדם דאג. דקסטר התרחק, ואדם אומר שהוא לא יודע לשחות, וכדאי שהוא ילבש מצופים. פול, חניך מצטיין של בתי ספר פרטיים באנגליה, האיש שיכול בגפו להבהיר איך נשמעת בריטיוּת, אמר: Getting No Air Is a Strong Motivation to Stand-Up in the Pool.

2.

חדר אחד, עשרה מטר על שלושה, הקירות שלו צבועים ורוד, שהוא בכמה טונים צעקני יותר מוורוד בזוקה. על הקירות, לוחות לבנים, מלאים בטבלאות של משימות. בתוך החדר, צוות השיווק והמכירות של Boring money. שישה אנשים, שרק אחד מהם הוא גבר, שמגיעים בשמונה וחצי לעבודה, והולכים בחמש וחצי (בריטים אומרים: Eight half או Five half, וכל פעם שהם אומרים את החצי הפיסח הזה, בלי ה-ו', אני שמחה, לא יודעת למה). הם עושים את שלהם במחשבים שלהם, ולא מדברים כמעט. בענייני עבודה, לפעמים הם מחליפים כמה משפטים. אשת המכירות, שהיא בחורה אירית חמודה ביותר שאני רוצה להיות חברה שלה, מדי פעם מלחששת לטלפון. מלבד זאת, שקט, עובדים. יום אחד התרגזתי על מישהי בליבי כי היא הקלידה יותר מדי ברעש. אין הפסקות צהריים. ואין הפסקות קפה משותפות. ואין הפסקות השעה-ארבע-נמאס-לי-בואו-נדבר. פשוט עובדים. ביום שישי בשעה ארבע, מישהו פותח בירות, יין תוסס וג'ין טוניק, כולם אומרים צ'ירז, וחוזרים לעבוד, עם דרינק ביד.

3.

יוצאים מהבית, פונים שמאלה, והולכים כמה דקות בעלייה. ואז יש סופרמרקט ענקי מימין. יורדים במדרגות מסריחות נורא שאני שונאת. לא חייבים לרדת בהן, אבל זו דרך קצרה יותר. מגיעים לחניון ואז לרחוב. מעבר לפינה יש קפה קטן, שקוראים לו Café Ole, והכיעור שבשם הזה מכה בי כל פעם. ואז מגיעים ל-Clapham Junction. 17 רציפים של רכבות לכל כיוון. התחנה העמוסה ביותר באירופה, כך טוענים השלטים בה.

מהרגע הזה, אין לי גוף. גם לאחרים אין גוף. הגענו לתחבורה הציבורית. אל-מקום, שבקצהו מחכה העבודה, או הבית. באל-מקום יש יותר אנשים מכפי שראוי, אבל הם כולם רק רוצים להגיע לעבודה, או הביתה. הם לא דוחפים. ולא ממששים. ולא תופסים יותר מקום ממה שהם חייבים. הם מכווצים את עצמם, וסוגרים את כל החושים האפשריים. העיניים עצומות, אם אפשר. אם לא, תקועות בעיתון או בספר או בטלפון. האזניים מלאות באזניות מגדלים וסוגים שונים. נגד חוש הריח אין מה לעשות. חוש הטעם במצב ניתוק. הם מחכים, כדי שמשהו יקרה והם יגיעו לעבודה, או הביתה. בדרך הם יורדים או עולים, ברגל, במדרגות נעות, במעלית, הולכים ברחובות, מחליפים אמצעי תחבורה, אבל הם לא שם. הגוף שלהם הוא חלק מהמכונה הגדולה שנקראת תחבורה ציבורית, והראש שלהם הרחק, במקום בטוח יותר.

4.

בשבוע הראשון בעבודה הייתי במשימה: למצוא את הדרך שלי. בינתיים, כל מה שאני יודעת הוא: Getting No Air Is a Strong Motivation to Stand-Up in the Pool.

 

The Guilty Feminist

קצת אחרי שהגעתי ללונדון התחלתי להקשיב לפודקאסט מדהים שקוראים לו The guilty Feminist. זהו סטנדאפ פמיניסטי שמנהלת אישה גדולה ומצחיקה שנקראת דברה פרנסיס-וויט. בסטנדאפ שלה היא מארחת נשים שונות ממקצועות הבידור, והן מדברות בצורה מצחיקה על נושא אחד שקשור לפמיניזם בכל פרק (הכל קשור לפמיניזם, בעצם, אז הכל יכול להיות: מגורים משותפים, מוזיקה, סיפור, הגירה, דברים שאנחנו חושבות שהם נורמליים, הם כמה מהפרקים שהקשבתי להם). זה אף פעם לא לגמרי רק מצחיק, כי פמיניזם זה דבר מדכא ת'חיים, אבל בפרקים טובים יש איזון נעים בין הדיכאון לבידור.

החלק האהוב עליי נמצא בפתיחת כל פרק ונקרא: I'm a feminist but… ובו כל אחת מתוודה על חטאיה הפמיניסטיים של השבוע (אני פמיניסטית, מספרת פרנסיס-וויט באחד הפרקים, אבל השבוע ראיתי שברק אובמה התחיל לעקוב אחרי האינסטגרם שלי, וחשבתי מה תהיה השאלה שאוכל לשלוח לו בפרטי, והגעתי למסקנה שאני פשוט אתלבש כמו מרילין מונרו ואקליט לו את Happy birthday mister president).

אחרי שהקשבתי לכעשרים פרקים, הבנתי פתאום שאני גרה בלונדון ואני יכולה לשמוע את ההקלטה לייב! אז לקחתי איתי את אלעד והלכנו לאולם הזה, שבו היו כשלוש מאות נשים לבנות פמיניסטיות, ואני לא הכרתי אף אחת מהן, ולא הייתי צריכה להתחמק מאף אחת מהן! ואז במשך שעתיים שמעתי סטנדאפ פמיניסטי, והרעתי במקומות הנכונים, והתרגשתי במקומות האחרים, וזה לא היה הסטנדאפ הכי טוב שראיתי, אבל זה בהחלט היה אירוע ששמחתי להשתתף בו, כי מי בכלל ידע שאפש רלאסוף כל כך הרבה נשים פמיניסטיות לבנות במקום אחד, בלי שאף אחת תיעלב בגלל משהו.

תשירי את זה Properly

הבן שלי מדבר אנגלית כמו שבחיים לא חשבתי שאפשרי. אני יודעת שכולם אומרים שילדים לומדים מהר וכל החרא הזה, אבל במשך שנה שלמה בצרפת, הבן שלי גמגם כמה מילים בודדות שלא התחברו למשפטים, ועשה את זה רק אחרי מאמצים ניכרים מצידנו. אני לא בטוחה מה הגורם המכריע להבדל, אבל הפעם הוא ממש מדבר, במשפטים ארוכים ומסובכים, במילים שאני בטוח לא לימדתי אותו. והעיקר, במבטא לונדוני מתנגן, עם דגשים וטעויות תחביר של כושים. אני יודעת שעוד מעט אני אתחיל לדאוג שהוא ישכח את העברית שלו וכל זה, אבל בינתיים אפשר פשוט להקשיב לו ולהתמוגג מנחת, כשאני שרה לו את פזמון ליקינטון כמו באופרה, והוא מתגלגל מצחוק ואז אומר לי: אבל תשירי את זה Properly!

יום בגן החיות

בפארק הענקי לידינו יש גן חיות. הבן שלי לא מת על חיות (במובן, בחיים שלכם לא ראיתם ילד כל כך אדיש לחיות. אם שמים באיזה פארק גור כלבים או אפרוח או כבשה צעירה, כל הילדים מתים מסקרנות ורצון ללטף ולהאכיל, והבן שלי מציץ, אומר: אפרוח, מהרהר ואומר: תראי, הראש של האפרוח נראה קצת כמו טיל. כי כל דבר יכול להיראות כמו טיל. לא יודעת מאיפה הוא מביא את זה, בחיי), ועל כן עבר זמן רב עד שהגענו לגן חיות הזה. ובכל זאת, בשבת האחרונה גררנו את לוק, אחד החברים הטובים של לב מהגן, ואת המשפחה של לוק לגן החיות.

זה אזור לא גדול בפארק שמוקדש לחיות וילדים. יש שם קופים ונחשים ואפרוחים ולמורים ולוטרות וחזירים, ואת לב כל זה עניין כקליפת השום. אבל מה שיש שם באמת, זו התפיסה האנגלית לגבי איך אמור להיראות יום חופש עם הילדים. ביום חופש הזה תמיד תמיד תמיד יש בית קפה להורים, שמוכר גם ממתקים לילדים, והוא מוצל ויש בו שולחנות וכיסאות שאפשר לאכול בהם אוכל מהבית. תמיד יש מתקנים, שהם ייחודים למקום שבו נמצאים, ולא סתם שעתוק של כל גינה אחרת. למשל, בגן חיות בבטרסי יש מסוק וכבאית בגודל אמיתי, שמספקים שעות של הנאה, כמו גם ארגז חול עם משאבות מים והרבה מאד צעצועי חול. תמיד יש איזור של לימוד, שבו מסבירים לילדים בצורות שונות על המקום בו הם נמצאים: איך מציירים חיות בגן החיות, ניסויים מדעיים במוזיאון המדע, ותחנת דואר בגודל מוקטן במוזיאון הדואר. תמיד יש שירותים מותאמים לילדים, שבהם הכל נמוך או שיש שרפרפים, ויש מתקן עם שקיות לחיתולים.

ובעיקר, יש מסביב הרבה ילדים והורים אנגלים, שלא מנסים לעשות את מה שלא אמורים לעשות: העובדים של גן החיות מאכילים את החיות ולא אנחנו, הצעצועים של החול נשארים בחול ולא עוברים לכבאית, ספסלי הפיקניק של בית הקפה לא מיועדים למנגל. זה קונספט מדהים, חייבים לייבא אותו לארץ.

 

1.

הצטנעות היא לא תכונה נורא מושכת בעיניי. אם עשית משהו ואת גאה בו, עופי על זה, צעקי את זה מכל גגות העולם, דעי לעמוד באומץ מול האנשים שישלחו אלייך חצי קנאה במטרה להחזיר אותך למקומך הטבעי, והחזירי להם אותם מצופים בלבה בוערת של אמונה עצמית. אם עשית משהו ואת מתביישת בו, כופפי את הראש, דברי עם עצמך, פתרי את הסוגיה הבוערת בך באמת, ותחזרי אלינו. אם עשית משהו שלא ראוי לשום שבח או גינוי, סתם חיית את החיים שלך, הרגילים והחמודים, אבל את צריכה אהבה, אז תבקשי אהבה, ואל תטריחי אותי בפיאור עצמי ריק מתוכן. אבל הצטנעות, באמת, אנחנו לא סתומים, אנחנו יכולים לראות מתי את אומרת סתם-שמתי-על-עצמי-משהו, אבל מתכוונת תראו-תראו-את-החולצה-שלי.

2.

הצלחתי! מצאתי עבודה!

העבודה הבאה שלי היא בסטרטאפ שקוראים לו Boring money, והוא בעצם אתר שעוזר לאנשים בלי דוקטורט בכלכלה להחליט החלטות נבונות בנוגע להשקעות שלהם. במלים אחרות, יש שם המלצות קנייה על מוצרים פיננסיים כמו פנסיה, משכנתא ו-ISA (דבר בריטי שקשור בהשקעות, ואני עוד לא מבינה עד הסוף). וגם ניסיון לחלק את המשתמשים לשבטים שונים, על פי הגיל והמצב שלהם בחיים, משום שדיבור פיננסי לבני עשרים שונה מדיבור פיננסי לבני ששים. כל זה הם עושים בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, כמו מכון מחקר, בלי פרסומות.

איך הם עושים כסף? קודם כל הם מוכרים את היכולת שלהם לדבר פשוט על כסף לארגונים פיננסיים שרוצים לכתוב ללקוחות שלהם בצורה נורמלית. חוץ מזה, הם חוקרים את כל שוק המוצרים הפיננסיים כדי לתת המלצות, אז הם יודעים לספק מידע על השוק בחתכים שונים גם לארגונים שקונים מהם את הידע הזה.

מה אני אעשה שם? אני אהיה מנהלת השיווק הדיגיטלי. אהיה אחראית על מה שקורה באתר, אדבר עם המתכנת והמעצבת, אעשה קמפיינים בגוגל ובפייסבוק, אייצר תוכן לכל מיני מקומות אחרים כמו הבלוג ומקומות אחרים, ובעיקר, כמו שנראה לי מהראיונות, אעשה סדר: מה צריך עכשיו, מה אפשר לדחות לאחר כך, האם באמת אנחנו חייבים את זה, האם אי אפשר לעשות את זה הרבה יותר פשוט? בגדול, אהיה אני.

איך *את* אמורה לעבוד באתר פיננסי? *את* מבינה בספרות, לא במספרים. ובכן, אני לא המומחית הפיננסית. כמו שלא הייתי המומחית החינוכית באנקורי. אני יודעת להקשיב, להפשיט ולכתוב. הדבר המקסים שהולך לקרות לי כתוצאה מכך שאני אעבוד בבורינג מני הוא שאני אבין במוצרים פיננסיים. זה מרגש אותי במידה לא מבוטלת.

איפה זה? זה באוקספורד סירקל! זה באיזור של אוקספורד וריג'נט סטריט, שזה מרגש מאד, כי הכל שם כל כך יפה וגדול ונוצץ, ויש אותי. באמת, הלכתי לראיונות העבודה ואחר כך הסתובבתי באיזור כמו תיירת, עם מצלמה שלופה, ולא האמנתי שאני הולכת לעבוד באיזור שכל הבניינים בו כל כך יפים ומופרכים, ויש כל כך הרבה עושר מסביב.

3.

הצטנעות בפייסבוק היא אותו דבר רק גרועה יותר. היא תכופה יותר מאשר בחיים האמיתיים, אני חושבת, משום שאנחנו כל הזמן אוספים לייקים, אז כל הזמן אנחנו צריכים לייצר משהו שראוי לשבח או גינוי (אני חושבת על הבלוג ההוא בישראלבלוג, שאני לא מצליחה להיזכר איך קראו לו, שהיו בו פוסטים כמו: היום קמתי. או: היום אכלתי, וחושבת כמה מתוקה וצעירה הייתה המחאה הזו). אבל גם בגלל שז'אנר הכתיבה המכונה "לרשום בפייסבוק" מנחה אותנו ללוות בהתלהבות כל צעד וצעד מתהליך הבנייה של כל הצלחה שלנו, וההתלהבות הכפויה לאורך כל הדרך לא משאירה מקום ראוי להתלהבות כנה מהתוצר המוגמר, אני חושבת.

4.

הצלחתי! מצאתי עבודה! זה לא יקרה יותר:

לפעמים, אחרי שבבוקר אני עם לב ונדב, וכל היום אני בעבודה מהבית – סקייפ בעברית, ושיחות בטלפון ומיילים ומצגות ומסמכים, והכל בעברית – אני יוצאת מהבית לראשונה אחרי צהריים. ואז, ממש לפעמים, אני מרגישה איך אני הולכת ליד הבית שלי ברחוב eversleigh אבל הכל מתעוות, נוצר קרע במרחב, ואני הולכת בתל-אביב, ברחוב שאני לא מכירה, אבל הוא מרגיש לי ביתי, וקרה לו משהו. הבתים, הם נראים כמו בלונדון, ואני מרגישה תחושה איומה של אסון. איש אחד שעובר מולי שותה בשקיקה מבקבוקון קטן של בייליס, ואני בוהה בו, כמו שאסור פה, כי מה פתאום בייליס בתל אביב?

לפעמים נדרשת לי חצי שעה כדי לשים את עצמי ואת הגוף שלי באותו מרחב.

5.

ללב ואבא שלו יש שגרה שמתרחשת פעם בכמה ימים. נדב קונה לו איזשהו קינוח מיוחד: עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה במיוחד, או גלידה שבדרך כלל אסור לו, או פה-או-שוקולה בטעם של בית (ניס, לא תל אביב), ואז מתרחש ביניהם הדיאלוג הבא, שאני מתבוננת בו מבעד לעיניים עצומות למחצה כי אני במתח, למרות שאני מבוגרת ויודעת מה נדב קנה:

נדב: יש לי משהו מיוחד בשבילך.

לב (דרוך ומחייך, אבל לא לגמרי בטוח, כי לפעמים זה משהו מיוחד שמעניין רק מבוגרים): מה?

נדב: קישואים.

לב: לא! מה באמת?

נדב: חצילים.

לב: אבא! מה?

נדב (מושיב אותו עליו ומחבק אותו): חצילים וקישואים ברוטב חריף, עם הרבה צ'ילי.

לב (מושך לו באזניים או בחולצה או בכל דבר מטריד אחר): אבא! תגיד לי באמת!

נדב: הנה, אימא תגיד לך: זה באמת חצילים וקישואים ברוטב חריף.

לב: אימא? אמיתי?

אני: אתה מאמין לו? ברור שלא.

לב: אבא! תיתן לי!

נדב מושיט לו את העוגיה.

לב מחייך חיוך שאי אפשר לתאר במילים, משהו שמכיל את האושר של כל העולם כולו, מחולק במספר האנשים שיודעים להרגיש אותו. בגלל עוגיית שוקולד צ'יפס ענקית.

6.

מה לובשים, לעזאזל? אני לא יודעת! ביליתי את כל הדקות הפנויות שלי בשבועיים האחרונים בניסיון לענות לעצמי על השאלה הזו, אבל לא ממש הצלחתי. נדמה לי שמצד אחד יש אותי ומהצד השני את הבחורות מהסיטי, עם הנעלי ספורט על הרגליים ונעלי העקב בתיק, עם היכולת ללבוש גרביונים בלי שהם יחליקו מתחת לשמלה/חצאית (סירייסלי, מה הקטע עם זה?), עם התיק שנמצא על כתף אחת או אפילו על התשעים מעלות של היד הכפופה לפנים ובכל זאת יש בו מחשב, ארנק, נעליים, בגדים לג'ים שאחרי העבודה, לאנצ' בוקס וחומרי איפור והוא שוקל כעשרה קילו. אין לי תשובה, אבל אני הולכת לנקוט בגישה שהביאה אותי עד הלום: אני יכולה להיות רק מי שאני יכולה להיות בכל רגע נתון, אז הם יצטרכו להסתדר איתי. אני ממש בטוחה שהיו נשים גרועות ממני בנשיותן בהיסטוריה של הסיטי. כלומר, בגישה הזאת ובעוד כמה פריטים שקניתי בכל זאת בסיילים שכבר התחילו.

אבל מדברים שם אנגלית! אני יודעת! מדברים שם אנגלית. אוכלים שם באנגלית. מרכלים שם באנגלית. כותבים שם באנגלית. מתייעצים שם באנגלית. משתכרים שם באנגלית. אפילו משתינים בשירותים בשקט בשקט באנגלית. אני יודעת! זה לא שאני לא חושבת על זה כל אחד מהדקות הפנויות שבהן אני לא חושבת מה אני אלבש. איך אני אסתדר? אני לא יודעת. אבל עברתי שלושה ראיונות פלוס משימה באנגלית, ואם אני לא אסתדר בהקשר הזה, אז נראה לי שאני כבר לא אעבוד יותר בלונדון ואסתתר בבית מהבושה עד שארית חיי. לפחות יהיה לי הרבה זמן לכתוב.

7.

אני רוצה להצליח להיות מאושרת ממה שהצלחתי להרף עין שיימשך עד תחילת העבודה מבלי לדאוג. אני רוצה לקחת את החיוך של לב כשהוא מקבל עוגיית שוקולד צ'יפס, ולהבין ממנו איך לשמוח בהצלחה שלי, מקומית ורגעית ככל שתהיה, בלב שלם, בלי לדאוג לעתיד. בזה אני מתרכזת בשבועיים הקרובים, ואני מקווה שלב ילמד אותי איך הוא עושה את זה, למרות שבאמת, אני לא יודעת איך לשאול.

כשאימא ואבא שלי היו מתכוננים לטיול בחו"ל, מייד אחרי כרטיס הטיסה הם היו קונים מדריך טיולים של האיזור. אבא שלי היה קורא אותו, פותח מפה גדולה של האיזור, ואז מכין להם מסלול טיול, על פי הכנסיות שהיה רוצה לראות בדרך, ושאר דברים שהוא הסכים להכניס לתוך הרפטואר של מה שנחשב ראוי לביקור, ועוד חצי יום שהוא החשיב מבוזבז והיה היום של אימא שלי להסתובבות בחנויות.

כשאנשים מהדור שלי צריכים להתכונן לביקור במקום אחר, יש להם את הדבר הארור שנקרא האינטרנט. האינטרנט הוא חמוד לכל מיני דברים, אבל הבעיה שלו שהוא ברוחב אינסופי ובהיררכיה לא קיימת. ולכן, בחורה אחת, שרוצה להכין טיול יומולדת נחמד לבעל שלה, צריכה לעבור מיליון עמודי שטויות של הבית קפה הטבעוני שאתם חייבים לאכול בו במנצ'סטר! שלושה דוכני אוכל רחוב שאתם לא יכולים בלעדיהם במנסצ'טר! עשרים וארבע שעות במנצ'סטר שבהם תוכלו לקנות בכל החנויות שקיימות גם בלונדון, בדיוק באותו סדר! לפעמים היא מוצאת עמוד שאין בו שום סימן קריאה, והפסקה הראשונה שלו כתובה בסדר, והכותרת שלו היא 48 שעות במנצ'סטר, והיא חושבת שהכל בסדר, כי הטיול שלה כבר מוכן בידי מישהו אחר. היא שומרת את העמוד הזה לעצמה, והיא מוכנה.

זה לא נכון. הבעיה בהסתמכות רק על אתרי טיולים היא שרובם לא מביאים שום קונטקסט. כולם יודעים שמנצ'סטר היא העיר התעשייתית של אנגליה, אבל מה עוד יודעים עליה? שיש בה מוזיקה. אחלה. וזהו. שום דבר על ההיסטוריה שלה, לא לפני אלף שנה, ולא לפני מאתיים שנה ולא לפני עשרים שנה. ואז מגיעים לעיר כמו סומא, מנסים למשש את האבנים בקיר, ולהבין מה קורה מסביב.

הדבר שצריך לעשות, ואני אומרת את זה לעצמי העתידית, הוא תמיד תמיד להוריד סיורים קוליים של המקום שהולכים אליו, אם המקום שהולכים אליו הוא עיר. הסיורים הקוליים הם שילוב בין המדריכים של אבא שלי, שיש בהם איזשהו ניסיון לתת תמונה רחבה יותר, ויכולת סיפורית של הדור החדש, והם עולים כסף, אבל הם תמיד מביאים אותנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם בשום מדריך שהיפסטר מטופח זקן עשה.

לשתות בירה

במנצ'סטר יש מאה אלף סטודנטים, ובמנסצ'טר רבתי יש שני מיליון איש. זה אומר שהסתובבות במרכז העיר היא חזרה אחורה בזמן לפסטיבל ערד: המון אנשים נורא צעירים עם צבעים בשיער, פירסינגים, קעקועים, טי שירטס שחורות ואולסטארס.

22 מיליון תיירים מגיעים למנ'צסטר מדי שנה, והתיאוריה שלי היא שהגברים שבהם ישר הולכים לראות כדורגל, והנשים שבהם ישר הולכות לעשות קניות. יש שם יותר קניונים מאשר בראשון לציון, ובמסורת הבריטית המפוארת של הקפיטליזם, מדובר בדיוק בדיוק באותן רשתות שנמצאות בכל רחוב ראשי בלונדון.

נדב לא רואה כדורגל, אני לא עושה קניות, ואנחנו לא בני עשרים, ועל כן היינו צריכים למצוא לעצמנו מקום שלישי, והלכנו לטייל ברובע ההיפסטרים של העיר, שמלא כמובן בחנויות ציוד אמנות שהטאגליין שלהן הוא: Fill the world with artists, גרפיטי מדהימים, ומבצעים משכנעים על קמפרי סודה.

אחרי הקמפרי סודה קצת חפשנו את עצמנו ומצאנו את עצמנו בפאב. להקה שנקראת woosy ניגנה קאברים, והמקום היה מפוצץ באנשים, בעיקר גברים, שהחזיקו ביד פיינטים של בירה מקומית. כולם נענעו בראש כראוי, והזיעה מילאה את החלל. מחוץ לחלל ההופעה היו עוד אנשים שצחקו, שתו, דיברו והתחילו באגרסיביות עם הברמנית. כל הדבר הזה קרה בפאב שממוצע הגילאים בו היה ששים פלוס, כן, כל עשרות האנשים שהיו בהופעה, ועוד עשרות האנשים שהיו בפאב עם חברים שלהם, היו בני ששים פלוס או מינוס. שם אנחנו הרגשנו צעירים.

הספריה של ג'ון רילנדס

דמיינו בניין בסגנון גותי, אבל שנבנה בתקופה הויקטוריאנית. דמיינו קירות גבוהים, קשתות, אריחים בצבעים שונים שמשתלבים זה לצד זה, מסדרונות ארוכים שמוארים בחשמל הראשון בעיר. דמיינו ארבע קומות של אולמות קריאה מפוארים, שבהם סטודנטים בני ימינו עובדים על הלפטופים שלהם. דמיינו הרבה חדרים של ספרים עתיקים שאי אפשר להתבונן בהם כי הם שבירים מדי. דמיינו שני ויטראז'ים ענקיים שמציגים את כל המי ומי בעולם הספרות והאמנות. דמיינו פסל שיש של האדם שלזכרו הוקמה הספרייה, ומולו, בצד השני של אולם הקריאה המופרך, דמיינו פסל שיש של אשתו, שהתעקשה שלא יכתבו את שמה, כי היא רק תורמת הכסף, ולא מושא הזיכרון.

Just another happy day

באחד הימים הלכנו להצגה Happy Days, מאת בקט. היחסים שלי עם התיאטרון הם לא משהו, בגדול, ואני תמיד קצת חשדנית כשאני הולכת להצגה, כי מבחינתי זו הדרך הכי מוזרה לספר סיפור. ואז נכנסנו לאולם, והייתה שם גבעה קטנה, שנראתה קצת כמו חירייה, ובתוכה שני אנשים. וככה התחילו שעתיים של סמואל בקט הולם בי עם פטיש את המחשבה שלו אודות זקנה ונישואים ושגרה ובורגנות. במרכז השעתיים האלו ניצבת אישה, שקועה עד מותניים בחרא, ליטרלי, שלא אומרת כלום בעל משמעות, אבל מפטפטת ללא הרף, וכל מה שיש לה כדי להתמודד עם החיים הוא התיק שלה, ובתוכו הדברים הרגילים: ליפסטיק, מסרק, מראה ואקדח. בכל פעם שנדמה שהיא מתקרבת להגיד דבר מה עמוק, היא מייד מפסיקה, ואומרת לעצמה: Nothing better, nothing worse, just another happy day.

אי אפשר היה לנשום מרוב שהאוויר היה סמיך ממטאפורות, ואלו היו שעתיים של הנאה כה עמוקה ממילים, מתיאטרון, מיופי, מדיכאון, מהיופי של המשחק ושל התפאורה ומציפייה פשוטה למוות של הגיבורה, שאחר כך נשבעתי לעצמי לאהוב תיאטרון מעתה ועד בכלל, ואני ונדב הלכנו ברחובות העיר ומלמלנו לעצמנו: Just another happy day.