שנה אחת בניס

1. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על פחד וזה חדש בשבילי.
הדימוי שלי בעיני עצמי – והדימוי שלי שאני משתדלת לטפח אצל אחרים – הוא של אחת שלא פוחדת. רגע, סייגים. פוחדת לאללה ובריש גלי מעכברים, מאנסים, מתאונות דרכים וממלא דברים ממשיים שיכולים לטפס עליך בלילה. אבל מעשים שדורשים פשוט לעצום את העיניים והאוזניים, ולקפוץ ראש לתוך הרפתקה? מה זאת אומרת? אני חיה בשביל זה. לשלוח מייל לדליה דורנר ולבקש ממנה להרצות ב-12 דקות? למה לא. לשלוח את כתב היד שלי שעליו עמלתי חמש שנים לכל מיני הוצאות בלי שום פרוטקציות ומכרים? למה לא. לעשות ילד? למה לא! לעבור למדינה אחרת שאני לא מכירה בה אף אחד ולא מחכה לי בה כלום ולבחור בתוכה את אחת הערים היקרות בעולם? למה לא, לעזאזל? 

אני יודעת היטב למה לא, יודעת כמו כולם. אבל איכשהו תמיד אני אומרת כן לפני שהמוח שלי מצליח להסביר לי שזה עלול לכאוב. אחר כך, כיוון שכבר אמרתי כן, נדאה לי אידיוטי לפקפק בעצמי. אמרתי כן מסיבה כלשהי, נכון? אז כנראה יהיה בסדר. ובכל זאת, מתישהו בזמן האחרון, הפחד שמשהו ממש רע יקרה התחיל לתפוס מקום יותר מרכזי במחשבות שלי על דברים שאני רוצה או צריכה לעשות. 

זה טוב או רע שזה חדש בשבילי?

2.

אני חושבת על פחד.

הפחד הנוכחי קשור דווקא במשהו טוב שקרה. לא ברמת אלי-הירש-מתקשר-להגיד-שיוציאו-את-הספר-שלי, אבל משהו טוב. מעשה שהיה כך היה: שוב מתכוננים לסגור את הסטארט אפ שעבדתי בו. שוב הבוס שלי עשה לי שיחה ואמר לי שזה לא באשמתי ואני נהדרת. שוב מצאתי את עצמי משייפת את קורות החיים שלי ומתחילה לכתוב את המכתבים הנלווים הארורים, שבהם אני מודה על הזדמנות הפז להימצא במקום משמים תשע שעות ביום, כדי לקדם משהו שלא אכפת לי ממנו. 

אבל אז קרו שני דברים מפתיעים!

הראשון הוא שהבוס שלי לשעבר אשכרה עזר לי לחפש מקום חדש. וכך יצא שאחרי שבוע או שבועיים וכמה שיחות לא מלחיצות נחתה על שולחני הצעת עבודה טובה למדי. שום דבר מסעיר או חדש, אבל עבודה בהחלט, שבה אוכל להיות טובה ולקבל משכורת. 

הדבר השני הוא שבנאדם שאני לא מכירה פנה אליי בלינקדאין, ואמר שהוא מנכ״ל שמחפש מנהלת שיווק. האמנתי לו בערך כמו שמאמינים לנסיך ניגרי, אבל הלכתי להיפגש איתו בכל זאת, כי הוא לא נראה לי אנס (אני יודעת שזה לא עובד ככה!), וכי הוא קבע איתי בכיכר הומה אדם באמצע היום בלונדון. יצא שגם יש לו באמת חברה, גם הוא בנאדם שאני רוצה לעבוד איתו, וגם החברה שלו נראית בכיוון מבטיח. וככה, אחרי כמה שיחות לא מלחיצות, וכמה שיחות ממש כן – כולל אחת עם יו״ר הוועד המנהל של החברה שהוא בנאדם שיש לו כמה מיליונים בבנק מאקזיטים קודמים, ועכשיו משקיע את זמנו בסטרטאפים שמפתחים טכנולוגיות מזון כדי לעזור לעולם השלישי – נחתה על שולחני עוד הצעת עבודה. 

אומיגוד, אני סלב לינקדאין!

ברור שמכאן אפשר רק לרדת, נכון?

3. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על מי מותר לו לפחד. אני חושבת על זה בגלל הספר של לורן האף, שנקרא Leaving is not the hardest part. האף, שהיא בגילי, הייתה ילדה בכת של אנשים שהאמינו באהבה חופשית, כולל עם ילדים. כשאני גדלתי בחדר שלי באילת בלי להכיר את המילה לסבית, היא גדלה בכל מיני בקתות וחדרים מלאים בילדים, שגידלו ילדים אחרים, כי המבוגרים היו עסוקים כאמור באהבה חופשית, בהערצת המנהיג, ובאמונה דתית. היא גדלה בעוני, בהשפלה, ובניסיונות מתמידים לרפא אותה מהלסביות שלה. בתוך הנסיבות האלו, היא גדלה להיות סופרת שיודעת לצייר קו ברור, מצחיק, מרגש ומעורר תמיהה בין כל ארוע בחייו של אדם לתפיסות חברתיות ופוליטיות. היא עושה את זה בחינניות מלאת מודעות עצמית שגורמת לקוראת קצת להתאהב בה. 

אחד הדברים שהיא מצביעה עליהם בספר הוא שאפילו הרגשות השליליים – פחד, רעב, השפלה – הם פריבליגיות שלא לכולם יש. חלקנו פשוט צריכים לעצום את כל הרגשות שלנו, להעביר אותם למחסן חשוך, ולהתרכז רק בנשימה הבאה, במטלה הבאה, ובדרכים להיות הכי טובה שאת יכולה כדי שאף אחד לא ישים אלייך לב. 

אבל ילדים רעבים מביאפרה אף פעם לא שבעו רק כי אני אכלתי את ארוחת הערב שלי. והמחשבות על הצד הנכון והלא נכון של הרכבת לא עוזרות במילא.

4. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על התגברות על פחד ועל הספר The Hero, שכתב לי צ'יילד. אני אוהבת את לי צ׳יילד, כי הוא מצליח גם לכתוב ספרי נוסחה שאוהב ספרות אמיתי לעולם לא יגע בהם (כך חשבתי),  וגם להיות אוהב ספרות אמיתי. אני חושבת שהוא פשוט גבר, ואיכשהו בעולם הגיבורים הגבריים מתקצר המרחק בין נוסחה לספרות. 

צ׳יילד, שהתפרסם בתור מי שכתב את סדרת ספרי ג׳ק ריצ׳ר, כתב מסה לא במיוחד מבריקה, אבל כתובה היטב, על התגלגלות המושג גיבור לאורך השנים. הוא מתחיל בימים שבהם לא הייתה ספרות, ממשיך כמובן לאילידיאה ולאודיסאוס כי איך אפשר שלא, ומסיים בג׳ק ריצ׳ר ובקשר שלו לכל זה. הטענה שלו בספר היא שגיבור צריך להיות מישהו שזכותו להיות בנאדם (כל חברה והשלב ההתפתחותי שלה; בגדול, גבר, לבן, יווני, שר מלחמה, ווטאבר), אבל מסיבה כלשהי הורחק או הרחיק את עצמו מהמיינסטרים, וכך הוא יכול לאחוז בשתי נקודות מבט: מבפנים ומבחוץ. למשל, ג׳ק ריצ׳ר הוא בוגר הארקדמיה הצבאית היוקרתית של אמריקה, אבל בגלל שהוא פועל פי קוד מוסרי/אתי אישי וחד פעמי (לפעמים הוא הורג יותר אנשים משהוא מציל), הוא נפלט מהמשטרה הצבאית בה שירת. 

אני חושבת על התגברות על פחד, ואני חושבת שאם אתגבר על הפחד, אוכל להיות מבפנים. אני אוהבת להיות מבפנים.  

5. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על מקום העבודה החדש שלי, שנמצא מרחק שלוש דקות הליכה ממקום העבודה הראשון של נדב בלונדון. אני חושבת על נדב, שותק וגיבור, הולך למקום עבודה חדש בעיר חדשה. אני תוהה האם גם אני אהיה ככה. 

6.

אני חושבת על פחד ועל למה מקום עבודה חדש גורם לי לכל כך הרבה פחד. כי מה כבר יכול לקרות? אבל אז אני  נזכרת שאין שום סיבה לפקפק ברגשות שלי. במקום, אני משתדלת לאהוב את הפחד הזה. 

1.

אני יושבת בבית קפה וכותבת. חיכיתי לפחות חמישה חודשים כדי להגיד את זה. מימיני יש שולחן עם השרוטים של השכונה. בכל בית קפה שכונתי יש אותם, אני זוכרת את זה עוד מהתחתית. לאחד מהם תמיד יש כלב מלחיץ שחושב שזה בסדר ללקק אותך או לקפוץ עליך או להשאיר עליך את נוכחותו באיזשהו אופן, והבעלים השרוט שלו לעולם לא יגיד כלום. תמיד מעשנים שם בשולחן הזה, ויש שם סיפורים מסמרי שיער על אנשים שלא ישנו בלילה, על בעלי בית שמאיימים בפינוי ועל מגוון אנשים רעים אחרים, לצד הערות נבזיות על אנשים מהשכונה – תמיד בשמם הפרטי – שחולפים ברחוב, ומילה טובה על איזה מיעוט שהוא תמיד "נחמד מאד".
מסביב החנויות פתוחות. ביום שני, שעה אחרי הפתיחה, הילד שלי התייצב בספריה ובלי להסס הלך אל מדף ספרי הספורט, שם הוא הצליח למצוא עוד ספר על כדורגל שהוא עוד לא קרא! אני בעצמי עשיתי סיבוב קטן מאד בחנות צדקה.
הקפה עצמו – תודה ששאלתם – דוחה. ממש. אבל אי אפשר להיות קטנוניים, כי לב עדיין בחופש(!), ומישהו צריך להעביר אותו מהאיש שמלמד אותו לרכב על אופניים לאיש שמלמד אותו לשחק כדורגל, כך שיש לי ארבעים דקות נטו לברר עם עצמי: ככה נראית החזרה לשגרה אחרי חמישה חודשי סגר?

2.

הבית החדש שלנו הוא הבית עם הכי הרבה אור בלונדון.
(זה לא בית, זו דירה. אני מוצאת את הפער בין דירה לבין Flat מטריד. דירה מרמזת ארעיות, סטודנטיאליות, בניין עם הרבה שכנים ומעט תחושת ביתיות. Flat לעומת זאת היא פשוט אינדיקציה של עושר: האם יש לך מספיק כסף לקנות שטח שהוא רק של עצמך או שאתה צריך לחלוק אותו עם עוד מישהו. חשוב להבהיר את העובדה הזו לבן שיחך בצורה הקלה ביותר האפשרית, ולכן משתמשים בהבדל הזה באדיקות. אבל בניגוד לעברית המילה עצמה אינה מרמזת כלל על התחושה שלך באותו מקום. אני אקרא לשלנו בית, כי כן, הוא הולך להיות הבית שלנו).
הכי הרבה אור, כאמור. בבוקר, לפני שפותחים את הוילונות בסלון אפשר לשבת על הספה ולהסתכל על קווים של אור חותכים את הוילונות לפיסות.
בחלון הגדול בין הקומה הראשונה לשנייה אפשר להתעדכן במצב העננים באותו יום. אפריל עכשיו, חודש לפני החודש הטוב ביותר בשנה בלונדון, ויש הרבה ימים שבהם העננים שטים – לבנים וגבוהים – על פני השמיים הכחולים. מחזה נפוץ למדי בתל אביב, נגיד, אבל משמח מאד בלונדון.
בחדר השינה, שהוא כרגע כולו לבן לבן לבן, אפשר לפקוח את העיניים ולדעת את השעה לפי האור שמסתנן מבעד לוילונות. בשבע, נגיד, הוא כמו שיר של מרי פופינס, בהיר וורוד לחיים. אבל בשבע וחצי הוא כבר קצת יותר חוצפן וישיר (אולי אני טיפהל׳ה משליכה פה).
והחלון של המטבח, הו החלון של המטבח. הוא תמיד פתוח, כי הגלאי עשן הארור מפעיל את האזעקה הטיפשית שלו בכל פעם שמבשלים משהו. זה מטבח, ואנחנו נוטים לבשל שם. החלון פתוח, ולמטה יש את החצר של השכנים, שבמרכזה אופני כושר מכוסים ולצידם שולחן עגול מכוסה בשעוונית הפרחונית הכעורה ביותר שאפשר למצוא בכל מרחבי הטקסטיל הכעורים של אנגליה. מעל החצר יש קירות של חצרות אחוריות של מגוון בניינים. ומעל הקירות שמיים, ומתוך השמיים, בערך באמצע היום, מסתננות קרני שמש. אם עומדים במטבח באמצע היום, עם הגב אל החלון, בדיוק בפינה הנכונה ליד המדיח, אפשר להיזכר קצת ברגע שבו עומדים עם הרגליים במים ועם הגב לשמש מוקדם מאד בבוקר בשבת בבוקר באילת, כשאימא שלך וכוכבה מפטפטות לצידך.
ככה נראית החזרה לשגרה אחרי מעבר דירה?

סוגריים

כשהייתי בערך בגיל של לב (אין לי באמת מושג. אני רק משערת), והבית של כוכבה היה בשבילי כמו שלוחה של הבית שלנו (רק עם הרבה ריחות של שוקולד נאפה ורגשות סוערים – שני דברים שהבית שלי מעולם לא הצטיין בהם), אהבתי לדקלם את הדקלום הבא:
אתמול, כשאבא קרא עיתון ואני ניגנתי בפסנתר, נשמעה דפיקה בדלת.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, לא פתחתי.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, לא פתחתי.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, פתחתי.
בדלת עמד איש גבוה ורזה שמן ונמוך כל כך.
דקלמתי את הדקלום הזה לכוכבה בערך מאתים חמישים פעם ביום, אם זכרוני אינו מטעני (והוא מטעני), והתגלגלתי מצחוק בכל פעם. היום אני תוהה: מי זה האיש הזה? הוא נשמע מסוכן. זה איש החול, מהסיוטים של פרויד? זה קוסם? זה גנב? הוא בא לעקל את הפסנתר? מה בדיוק קורה שם? האם שכחתי חלק מהדקלום שהעצם הופך אותו לבדיחידה? מוזרות דרכי האייטיז במדבר בישראל.

3.

בתוך הבית יש חדר עבודה/אורחים. קיר וחצי שלו צבועים בכחול היפה ביותר שאפשר לדמיין ויש בו ספרייה, שלרגע נראתה בגודל סביר, אבל אחרי ששמנו בה ספרים, התברר שהיא כמובן קטנה מדי. אם סוגרים את הדלת, ומפעילים קצת את הדמיון, אפשר לשבת ליד השולחן, לפתוח את המחשב, ולדמיין שאשכרה יש משרד, נפרד מהבית, שבו אפשר לשקוע בעבודה בלי לשטוף כלים או לדבר על כדורגל או להריח אוכל.
הבעיה היחידה איתו היא שגם בעבודה שלי מחכים. שני פרוייקטים גדולים מתקרבים אל קו ההתחלה, ועד שהם לא יתחילו, אין הרבה שמחלקת השיווק יכולה לעשות. אז מחלקת השיווק ממציאה לעצמה עבודות רס״ר, וכשהיא מתייאשת מזה, היא הולכת לקורסרה, ללמוד עוד על שיווק.
אולי ככה, עם שעמום מהול בציפייה, נראית החזרה לשגרה?

4.

ובכל פינה יש עוד דברים קטנים שצריכים לסדר. מתלה מעילים שעוד לא קיים. מעצורים לדלתות שכל הזמן נטרקות. שרפרפים לשולחן במטבח. פותחן יינות. מצקת. דברים לא חשובים, אבל שכל מבט חטוף מזהה אותם, ומתריע: עוד לא נגמר! עוד אי אפשר להתרווח על הספה ולנשום לרווחה ולדעת שהגענו.
אולי, מי בכלל זוכר, כך נראית השגרה: חזרתיות מלווה בציפייה? הידיעה שבקרוב הכל יסתדר?

בינה

לבינה בת ה-74 נמאס. היא ראתה יותר מדי דברים והגיע הזמן שלה לשכב קצת ולנוח. תוך כדי המנוחה, מן המיטה בה היא שוכבת, היא מעוניינת להזהיר אותנו מכמה דברים. בין האזהרות בספר (תרגום מהיר מאד שלי):

• אם גבר עומד ליד הדלת שלך, אל תפתחי אותה (אלא אם כן זה דיוויד בואי).

• כדאי תמיד לשוחח עם עצמך.

• אל תשאלי ממחטה.

• אל תגיעי להחלטות האם התה לא נמזג כהלכה.

ככל שהאזהרות מתקדמות, הסיפור מתבהר (טיפהל'ה ספוילרים, אבל באמת לא חשובים): מישהו עשה תאונה ליד הבית של בינה, והיא אספה אותו אליה. הוא התברר כאיש רשע מאד, שעשה לבינה דברים מפחידים. כדי לברוח ממנו, בינה מצטרפת למועדון של אנשים שעוזרים לחולים כרוניים. היא מועמדת על כך למשפט.
הסיפור נמסר כמו שהקוראת הזאת מדמיינת זקנות מדברות: צעד קדימה, צעד אחורה, סקובידו! יש פרטים שהזיכרון המחורר של בינה מראה לה עשרות פעמים, והיא חוזרת עליהם שוב ושוב. יש פרטים שהשתיקה יפה להם, והיא לא אומרת אותם כלל. יש רגשות שמציפים אותה, והיא מוציאה אותם אל הנייר, כמו שהם, שוטפת את הקורא בים של עצב או פחד או חברות. כלו אלו יוצרים נרטיב שהוא רחוק מקשת נרטיבית כמו שבינה רחוקה מפוליקלי קורקט.
על כל האמצעים המתוחכמים האלו נוספות גם השורות. לפעמים בינה כותבת על קבלות, ואין לה מקום, אז השורות שלה קצרות, כמעט כמו שירה. לפעמים הפתקים שהיא אוספת רחבים יותר, והקוראת מקבלת כמה פסקאות שכתובות ממש כמו רומן.
התוצאה היא שהקוראת מרגישה ממש בתוך הראש של בינה. לפעמים מצחיק שם ונחמד, ויש חברות טובות, ותה ודיוויד בואי עם פלג גוף תחתון של פינגווין. לפעמים מפחיד, וחסר אונים, במיוחד כשמישהו נמצא בתוך הבית שלך ומרע לך, והקוראת שמה את הספר בפריזר לכמה רגעים. ולפעמים מייגע משהו אש, ואין ברירה אלא להמשיך לקרוא, כי משהו בבינה פשוט לא נותן מנוח.
כל זה נפתח בעמוד הראשון היפה ביותר שנראה מזה זמן רב (שוב תרגום מהיר שלי):

"קוראים לי בינה ואני אישה עסוקה מאד. כלומר, ב­ַּיְנָה ולא ב­ִּינָה. אני לא יודעת מי זאת בינה, אבל יש לה בוודאי חיים שמחים. אני גם לא יודעת מי את, או מה קורה בחיים שלך אבל אם הגעת עד לפה כדי להקשיב לי, החיים שלך בהחלט יהפכו גרועים יותר. אני כאן כדי להזהיר אותך, ולא כדי להרגיע אותך.
אני אישה מודרנית עם מחשבה מודרנית על דברים מודרנים. אני לא צעירה, ועל כן רגילה שמתעלמים ממני. אני מצפה לכך שלא תקשיבי. בפעם הקודמת שנפגשנו, איש לא הקשיב לי¹.
אם תראי אותי בכביש ולא אתייחס אליך כלל, דעי שיש לי סיבות טובות מאד לעשות זאת. אם תראי אי פעם אדם שוכב בתעלה², תתקדמי משם מהר ככל יכולתך. אם גבר בא לדלת שלך, אל תפתחי אותה.
אלו שתי האזהרות הראשונות שלי.
לא לתעלה.
לא לדלת.

1. ראי: Malarky: A novel in Episodes
2. משום שהרגיעו אותי. הוא בחור נחמד הם אמרו. הוא לא היה.

יואלה

יואלה היא אימא לילדה אחת. מתישהו הילדה הזאת החליטה שהיא לא רוצה להיות ילדה שלה יותר. עכשיו יואלה מנסה להבין למה. הבעל הראשון של יואלה מת, בן הזוג הנוכחי של יואלה לא מכיר את הבת שלה, והבת שלה לא מדברת איתה, ועל כן יואלה היא העדה היחידה בפרשה שמסעירה את עולמה. עליה ועל זכרונה המתפורר האחריות להרכיב את הפיסות. והיא משתדלת ככל יכולתה להניח בזהירות פיסה אחרי פיסה, כדי שגם הקוראת תוכל להגיע איתה ללב החידה הבלשית מטלטלת העולמות הזאת: מדוע שבת לאם כל כך מסורה תרצה כל כך להתרחק ולהיעלם שהיא תהיה מוכנה לבנות לעצמה חיים שלמים ושקריים לחלוטין?
(כלומר, לא. יואלה יודעת טוב מאד מה הסיבה לכך שהבת שלה מתעלמת ממנה. היא יודעת את זה מהרגע שבו פתחה את הפה כדי להתחיל לספר. אבל היא מנסה לבנות פה משהו. היא מנסה להרגיע את המצפון שלה. היא מנסה להתעלם מהחצים האדומים הזועקים שמפנים את תשומת ליבה לנקודה אחת בזמן.)
(כלומר, כן. היא באמת לא רואה את החצים עד שהיא רואה אותם. באותו אופן שאימהות אף פעם לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה שבה הילדים שלהם הפכו להיות אנשים עצמאיים).
כמו אצל בינה, הזיכרון של יואלה הוא לא דבר נרטיבי, שמתקדם לנקודה לנקודה במתינות ובנחת. אם רוצים להשוות אותו לאמצעי אמנותי כלשהו, הוא יותר דומה לפוינטיליזם. כל פרק הוא אנקדוטה – רגע בזמן המשותף של האם והבת – וכל אנקדוטה היא נקודה בציור. כשמניחים נקודה לצד נקודה לצד נקודה, ואנקדוטה לצד אנקדוטה לצד אנקדוטה, מתקבלים החיים המשותפים שהובילו אל האסון. מתקבלים גם הרווחים הלבנים ביניהם, אלו שיואלה בוחרת לשתוק אודותם.
התוצאה היא יפה ושוברת לב כמו ציור של דגה.

אוליב

(מדווחת על מסיבה שהגעתי אליה באיחור ניכר, כך עולה מחיפוש שעשיתי עכשיו. החיים קשים, לא תמיד אפשר להגיע בזמן).
אוליב קיטרידג' היא מורה למתמטיקה בגמלאות בעיר הדמיונית קרוסבי, שנמצאת במדינת מיין, ארצות-הברית. היא גיבורה של שני ספרים שכתבה אליזבת סטראוט (שאחד מהם הפך למיני סדרה שנראית לוהטת), ובזה שאני קראתי אוליב היא אלמנה בלי גינוני נימוס, ובערוב ימיה היא מתבוננת על החיים בשילוב של תמיהה ונזיפה, תוף כדי שהיא מנסה בכל כוחה להבין מי היא הייתה בעצם כל השנים האלו, מי היא האוליב הזאת שכולם רואים באור כל כך ברור, והיא רואה כל כך במעומעם (כאילו יש מישהו שיכול לראות את הגבולות שלו או את המהות שלו באופן שניתן לתיאור).
הספר מדווח על חייה על הבעל השני שלה. הספר גם מדווח על חיים של כל מיני אנשים אחרים שחיים בעיירה או בעיירות סמוכות. כמו שצ'צ'ן, כולל הניחוח החטטני-בעלותי שיש בעיירות יהודיות מהספרים: המורה שלך למתמטיקה בכיתה ח' תמיד שם, והיא יכולה לראות אותך ברחוב, ולנזוף בך על זה שירקת את המסטיק על המדרכה. כמו כל אישה חטטנית מאז ומעולם: אוליב חיה דרך הסיפורים שהיא מספרת. מה שקרה לה, ומה שקרה לשכנה של התלמידה שלה מלפני עשרים שנה מקבל אצלה בראש, ועל כן אצל הקוראת, משמעות דומה.
התוצאה מזכירה מאד ערב עם החברה הזאת שלך, שתמיד יש לה סיפורים מפעימים על מישהו שהיא קראה עליו או שמעה עליו או פגשה במקרה. זה ממכר. הנה דוגמה של סיפור של אוליב (תרגום מהיר שלי):

“יומיים קודם לכם, אוליב קיטרידג' יילדה תינוק.
היא יילדה את התינוק במושב האחורי של המכונית שלה; המכונית חנתה על הדשא בחצר של מרלן בוני. מרלן ערכה מסיבת קבלת פנים לתינוק עבור ביתה, ואוליב לא רצתה לחנות מאחורי המכוניות האחרות שהתקבצו על דרך העפר. היא פחדה שמישהו יחנה מאחוריה והיא לא תוכל לצאת; אוליה אהבה לצאת. אז היא החנתה את המכונית על הדשא בחצר הקדמית של הבית, ומזל שעשתה זאת, משום שהילדה הטיפשונת הזאת – קראו לה אשלי והיה לה שיער בלונדיני בהיר מאד, והיא הייתה חברה של הבת של מרלן – קיבלה צירים, ואוליב ידעה זאת לפני כולם; הם ישבו במעגל בסלון על כיסאות מתקפלים והיא ראתה את אשלי, שישבה לידה, והייתה ענקית ובהריון מתקדם, ולבשה חולצה אדומה צמודה כדי להבליט את ההריון, היא ראתה אותה יוצאת מהחדר, ואוליב פשוט ידעה.
היא נעמדה ומצאה את הילדה במטבח, נשענת על הכיור ואומרת: 'הו אלוהים, הו אלוהים' ואוליב אמרה לה: 'יש לך צירים' והילדה המפגרת אמרה: 'אני חושבת שיש לי, אבל אני אמורה ללדת רק עוד שבוע'.
ילדה מפגרת."

חברות

המשותף בין אנקנה שופילד (שכתבה את בינה), הילה בלום (שכתבה את יואלה) ואליזבת סטראוט (שכתבה את אוליב) היא ההתאמה המושלמת שהן הצליחו ליצור בין צורה לתוכן. כל אחת מהן למדה היטב מהו רומן ומה הם הגבולות שלו, ואז זרקה את התבניות הסיפוריות המוכרות הצידה, והקשיבה היטב לדמויות שלה, כדי לדעת מה הוא הקצב הנכון ביותר כדי לספר את הסיפור שלהן. והתוצאה בכל המקרים היא מרתקת וחדשנית.
לפעמים אני עדיין חושבת ביני לביני למה בעצם אני כותבת. יש לכך כל מיני תשובות, אבל אחת מהן היא שבאיזשהו עתיד אני אהיה חברה באיזשהו מועדון שבו חברות הנשים האלו.

שלי 1

הפעם הראשונה שהרגשתי גאווה על כך שמשהו שייך לי התרחשה בשנת 2000. זה היה יום ההולדת ה-22 שלי ואורי לקח אותי ליום כיף בשינקין, שכבר לא היה בשיא המעמד שלו, אבל עוד לא התדרדר לתחת שהוא היום (לפני ארבע שנים). אני זוכרת ביקור בחנות של קמפר, ממנו יצאתי עם מגפיים מושלמים בצבע ירוק זית, שאהבתי גם בגלל שהם היו יקרים כמו שבוע עבודה שלי. אני זוכרת בקבוק יין. אני זוכרת ביקור באורנה ואלה, ולכן אני כנראה זוכרת סלט הכל (או מיי גוד, איך בא לי על הרוטב הזה, עם העגבניות והחסה/רוקט האלו) ופאי שוקולד, רק כי אלו הדברים שהייתי אוכל באורנה ואלה. אני זוכרת שהלכנו ברחוב, ליד הגינה – שבהחלט עוד לא הייתה המקום התחת שלב אהב ללכת אליו, ואני הייתי עומדת ומחכה קצת בכיווץ תחת שהוא יזחל החוצה מבית הפלסטיק, כי הכל כל כך מלא בזבל של אנשים ששתו שם אתמול – והרגשתי אהובה, והרגשתי במקום הנכון, והרגשתי חגיגית, והרגשתי, בקיצור, שתל-אביב שייכת לי. ידעתי שהרחובות האלו עוד יציעו לי שלל הרפתקאות חיוביות, וידעתי שאני אפרוש את זרועותיי כלפיהן. ידעתי שאני בת מזל.
(לאורי יש זיכרון הרבה יותר טוב משלי. כלומר, לא בדיוק יותר טוב, רק יותר נאמן למקור. אז סליחה, אורי, בטוח אתה צודק ועשיתי פה מישמש).

חרדה 1

(זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ועל כן, יותר מהכל, היא הייתה מפתיעה).
באמצע הלילה פקחתי עיניים והייתי ערה לגמרי. סביבי היו לחישות, לא בדיוק בשפה מוכרת, אבל הבנתי אותן. יכול לקרות אסון, הן אמרו. יכול לקרות אסון. יכול לקרות אסון.
הבנתי! אמרתי לעצמי בתקיפות. אסון. אבל איזה אסון? כל מיני אסונות, הלחישות התגברו. כל מיני סוגים של אסונות שאת לא יכולה להתמודד איתם.
אני יכולה להתמודד עם די הרבה דברים. יש לי אותי. יש לי את נדב. יש לי משפחה. יש לי ניסיון. עשיתי דברים. איזה אסונות?
כל יום אנשים כמוך, שחושבים שהם יכולים להתמודד, נופלים אל פי פחת של אסונות. כל מיני אסונות. סוגים שונים של אסונות. אסונות כלכליים. אסונות רגשיים. אסונות גופניים. אסונות בריאותיים. אסונות חברתיים. אסונות של מזג אוויר. אסונות של חברויות. אסונות של כאבי בטן. אסונות.
טוב, אמרתי ברצינות, אני לא הולכת להקשיב לכם. אתם לא רציניים. אם הייתם רציניים, היה לכם משהו ספציפי להגיד. צריך להיזהר מאסונות זה כל אחד יכול להגיד. דברו אתי באסונות ספציפיים אם אתם רוצים שאקשיב לכם.
סבבה, אז לא חייבת להקשיב, אמרו הלחישות. למעשה, הם לא אמרו סבבה. לחישות לא אומרות סבבה. את לא חייבת להקשיב, אבל את תישארי ערה איתנו עד שנחליט.
אז באמצע הלילה ראיתי המירוץ לדראג של רו פול. אין מה להגיד, דראג קווינס בריטיות הן הרבה פחות עילגות מחברותיהם שמעבר לים.

שלי 2

וכל הזיכרונות והחרדה – זה למה?
הנוף מהדירה שקנינו בלונדון!

רוגז רוגז

רציתי לכתוב פוסט מרוגז. התרגזתי. (איזה שורש מגניב; איך שלא מטים אותו, הוא נראה כמו שילוב בלתי סביר של אותיות) התרגזתי בעיקר בגלל שהיה שלג.

אני יודעת. אני גם גדלתי בישראל. איך שלג יכול להיות מרגיז, אם מדובר בדבר הנדיר, הטהור והשקט הזה? ובכן, שלג זה קקה, אחת, שתיים, שלוש, נגעתי באדום. 

קר מדי בשביל להיות בחוץ. גם ככה החוץ הוא לא מציאה גדולה, כי הכל סגור. אז אם קר מדי אפילו ללכת בחוץ, אז באמת שאפשר כבר להיקבר בבית ולמות. 

מלבד זאת, הכביש – מחליק. המדרכה – מחליקה. הירידה מהמדרכה לכביש – מחליקה. לפעמים יש חלקים שהם שלג, שזה לא נורא אם הולכים בזהירות. אבל לפעמים, חלקים מסויימים, בלי אזהרה מוקדמת, או בלי הבחנה שאני יודעת לעשות, הופכים לקרח. קרח זה לא סתם מחליק. קרח זה אסון. קרח זה צעד זהיר קדימה, תחת על מדרכה. 

אם זה לא מספיק, אז שלג הופך את האוויר מסביב למשהו שמורכב להסתכל עליו. זה לא סתם משהו שאפשר להעביר עליו את המבט בלי לשים לב. פתאום יש משהו זז, והמשהו זז מושך את תשומת הלב, ואז המוח צריך להחליט האם מדובר במשהו שצריך להתייחס אליו, או בעוד פתית שלג מזויין. וככה הליכה בפארק בשקט הופכת להיות משהו מעייף שבעתיים – גם בגלל הקור וגם בגלל המאמץ הקוגנטיבי המיותר. 

בנוסף להכל, מדובר בתופעת טבע שגוררת צהלות של ילדים. אני יודעת שאני אימא, ואני אמורה להיות סובלנית לתופעה הזאת, אבל צהלות של ילדים שלא אכפת לי מהם זה באמת רעש מיותר. 

מיותר לציין שקורונה, אין בית ספר, אין שום מקום ללכת אליו, וראש הממשלה שלי טרח להתבטא נגד אנשים נמהרים שמזמינים כבר את חופשות הקיץ שלהם. אין פלא שהתרגזתי.

שולם שולם

כמו שקורה לעתים עם פוסטים, הוא נשאר בעיקר בראש שלי, ובראשי פרקים במסמך. ואז, האביב הגיע. 

כמה שחורף בלונדון זה קקה, ככה אביב בלונדון זה דבר מושלם. 

ראשית, האור. אבקת זהב ורדרדה שמושחים בה את כל העצים כולם ואת מרחבי הירוק האינסופיים. 

שנית, היום שנמשך עד לשעה המדוייקת שבה הוא אמור, ומאפשר מזיגה טובה של עצמו אל תוך הלילה.

שלישית, השינוי. אביב בלונדון הוא תופעה שכוללת הרבה שינויים: העצים פורחים, הסנאים חוזרים, הדלתות כבר לא נתקעות כי העץ התנפח בקור, הכביסה לא מתייבשת על ההסקה ואפשר לזרוק לאחורה של המגירה את הגרביים החמים. שינוי הוא תמיד לטובה, כידוע. 

בשנה הבאה, בואו כולכם ללונדון במרץ. זה הזמן הטוב ביותר. 

ועכשיו ספרים

Fun home – Alison Bechdel

אני מאשימה את כל מי שסמכתי עליו כל חיי שיגלה ותגלה לי את הספרים הנכונים שלא שמעתי על הספר הזה עד כה. מדובר ברומן גרפי שמתאר במקביל: אישה אחת שמגלה שהיא לסבית; אבא אחד שמגלה על עצמו משהו שאני לא יכולה לספר כדי לא להרוס; החיים במחיצת בית ויקטוריאני (זה באמריקה. איך קוראים לזה באמריקנית?); שנות ה-90; קלאסיקות של ספרים בתמצות. את כל זה אליסון מצליחה לדחוס לתוך עטיפה של הומור, שמצויירת בשני צבעים: כחול וירוק. זה ספר עצוב נורא ומצחיק נורא בת בעת, שכידוע, זה שילוב כמעט בלתי אפשרי לעשייה, ועוד יותר בלתי אפשרי לעשייה כאשר במרכזו עומדת דרמה כל כך מנתצת חיים. הזמנתי מהספרייה גם את כל הספרים האחרים שלה (והיא גם כל כך קולית למראה).

אבל הלילה עוד צעיר – ליאם אלקיים

על כנרת, למשל, אפשר לסמוך. היא זאת שסיפרה לי על הספר הזה, שיש בו שלושה חלקים. 

החלק הראשון מספר על זוג צעיר בירח דבש. הגבר – לא מרוצה. האישה – לא מרוצה. הסצינה – אף פעם לא בדיוק כמו שהיא אמורה להיות. זה חלק שכתוב בסדר, אבל מביא קצת את העצבים עם השפה, ומבחינת עלילה ודמויות – לא מחדש הרבה.

החלק השני מספר על האישה הזו – אותה אישה שמנסה להתאים את המציאות לירחון נשים דמיוני – אחרי שנולד לה פג. במשך עמודים על גבי עמודים היא פורשת את שגרת החיים בבית החולים, עם האחיות, הנשים האחרות, הקנאות, הלחץ ומעל הכל התינוקות הקטנים שחייהם אשכרה עוד לא לגמרי ודאיים. הכל מתואר במלים רגילות של יומיום, אבל מצליח להתעלות לקודש הקודשים של החוויה האימהית – עשית יצור חי, עכשיו אל תהרגי אותו בבקשה.

החלק השלישי מספר שוב על אותה אישה, והפעם היא במועדון, עושה סמים, אחרי שהסטרטאפ שבו הייתה מעורבת נמכר במלא כסף. יש פה שני עולמות שהספרות העברית לא מרבה לעסוק בהם – סמים וסטרטאפים. זו מטרה ראויה, לנסות לדבר עליהם, אבל התוצאה היא ככה ככה. לפעמים מרגשת בראשיתיות הדבר, ולפעמים מלאה בניכור בין החוויה לשפה.

וכן, החלק האחד לגמרי שווה את שני החלקים האחרים.

Talking to my daughter about the economy – Yanis Varoufakis

שר האוצר החתיך של יוון אומר בספר הזה דבר מאד חשוב: הכלכלה היא חשובה מדי מכדי שנשאיר אותה לכלכלנים. והוא צודק, כמובן. אז הוא כתב ספר שמסביר את הקפיטליזם לילדה בת 14. אני לא יודעת מה היא יכולה להבין מזה, אבל אנשים רגילים, כמוני, יכולים להבין הרבה, וליהנות מאד מהנרטיב שהוא מציע, שנשמע ומדובר כל כך אחר מכלכלנים אחרים, שהוא גורם לשומעת הזאת קצת להתחמם אל הכלכלה, ואולי אפילו לנסות להבין עוד קצת. 

שנה

אם אני חושבת על המילה שנה, כלומר שעברה כבר שנה עם החרא הזה, אני נתקפת כזאת מועקה, שמייד אני מחפשת את הדלת כדי לברוח מהחיים שלי. שנה זו יחידת זמן ממש גדולה כדי להגיד לעצמך ללא הפסקה: עוד מעט, עוד מעט זה ייגמר.
אבל זה לא נגמר. זה פשוט לא.
השלב הבא הוא שהמועקה שלי נתקלת בהבנה שאין אפילו איך לברוח, וישר היא מפעילה את השרירים שמקפלים את כל הגוף ומקריסים אותו על הספה, עוצמים את העיניים והאוזניים ומחכים לאות הרגעה. כאמור, אין אותות הרגעה, ולכן, אסור אסור אסור לחשוב על המילה שנה.
במקרה הצורך, כשהמילה שנה עולה בשיחה, או כשמישהו אשכרה מדבר על זה שעברה שנה ואין שום אות הרגעה באופק, כדאי לשיר בלב שירים של אסף אמדורסקי.

ים

אימא של חבר של לב (לב מוכן שהיא תהיה גם שלו.היא מאד ליברלית בענייני גלידות במקדונלדס), שאוהבת את הים ונשואה לבנאדם שמחייך בעיקר כשהוא מדבר על גלישה, סיפרה שהיא מחפשת ביוטיוב סרטונים על חמשת החופים הטובים במקסיקו או על החופים המומלצים לאפריל או על לאיפה כדאי לברוח מבריטניה בחורף, ואז מכינה לעצמה כוס תה,ומתיישבת לצפות (היא מליברפול, ויש לה מבטא אנגלי כבד, וכשהיא אומרת cuppa בשביל התה שלה, מייד גם לי בא להתיישב לידה). סוגה עילית.
אני עושה הפוך. סוגרת את הטלוויזיה. מכבה את האור. נכנסת מתחת לשמיכה, הולכת לישון, ובתשעים אחוז מהפעמים שבהן אני זוכרת את החלומות שלי, אני בים. בזמן ערות, עדיף שלא.
אפשר גם פה אסף אמדורסקי, אם כי לא תמיד זה עוזר. לפעמים עדיף צ׳ילי גונזלס.

43

בתוך כל החרא הזה לא מזמן הייתה לי יומולדת. איך אפשר בכלל לשמוח שמחת יומולדת פשוטה בתוך זה, לא ברור. אבל הילד שלי עשה לי סיור וירטואל בגוגל ארת׳ והבעל שלי קנה לי מתנות ממש שוות והצליח להכיל את כל ההתרגשות של לב מכך שפותחים את הבוקר בממתקים. שניהם עשו לי חפש את המטמון עם טריליון ביצי איסטר זעירות שהייתי צריכה לחפש בבית, והרבה אנשים התיישבו מול המחשב כדי לדבר איתנו בזום תוך כדי שאנחנו אוכלים אוכל הודי מהמסעדה שאני אוהבת. לאורך כל היום הגיעו מתנות מפתיעות מהיונים של תיבת נוח של הזמן שלנו: השליחים של אמזון (מדווחים מבחוץ: עוד לא כלו המים! עוד לא כלו הפאקינג מים!). ככה שהצלחתי להתרגש ולשמוע ולהאמין שתיכף יגיע אות ההרגעה ליומיים שלמים.

שקט

אסור גם לחשוב על שקט. יריעות ארוכות ודביקות של שעות שנמתחות אל תוך עצמן, ובהן אפשר לעשות מה שרוצים. אפשר להתרכז בדבר אחד ולצלול לתוכו בלי שום יצור חיצוני (נגיד ילד מתוק מאד בן 7 שכבר חודשים ארוכים ואולי שנים או עשורים לא הולך לשום מקום ורק מחכה שאיזה מבוגר יצליח למצוא את הכוחות להיות רגע ילד) מחליט שהגיע הזמן לשחק את משחק הכדורגל המיליון וחמש עשרה בסלון. אפשר גם להתרכז בשום דבר, ופשוט לשכב על הספה ולהתחבק, ולהרגיש נעימות של עור בעור. נעימות. פשוטה. אפשר גם דוקא להחליט שהגיע הזמן לעשות משהו פעלתני ולקרוא באינטנט. סתם, לא בשביל משהו שממש חייבים כרגע. בשביל הכיף. או אפילו לנקות את האמבטיה עם אוזניות, כדי לעשות פעולה שבסופה יש תוצאה. אם יוצא שחושבים על שקט, ובעיקר על חסרון השקט, אין שום מוזיקה שיכולה לעזור. רק ללכת לחדר השינה, לסגור את הדלת, ולהיות עם עצמך לחצי שעה, שעה או שעתיים.

מה בעצם חסר

לפעמים אסור גם לחשוב על מה בעצם חסר. כלומר, את אחת מבנות המזל. אף אחד לא מת. יש לך עבודה. יש לך משפחה שאת אוהבת. את גרה בבית נעים. יש לך כסף לשליחים של אמזון. פעם בכמה ימים את מזמינה אוכל מוכן. פעם ביום את לוקחת את הילד שלך לסופר וקונה לו מה שבא לו. מדפי הספרים שלך עולים על גדותיהם. ויש לך חברים שמברכים אותך ליומולדת בכל מיני שפות ומכל מיני מדינות בעולם. כל זה נכון, אבל המחשבה הזאת היא כל כך מגבילה. איבדתי (כמו כולם) כל כך הרבה בשנה האחרונה, והמגבלה הזאת, שבמסגרתה אני אמורה לא להתבכיין כי ברור שיה יכול להיות גרוע יותר, מביאה לי את העצבים. יאללה, לקחו לי את חופש התנועה, את החברים, את המשפחה, ואת כל מה שכיף. אם עכשיו אני אמורה לא להתלונן אז בשביל מה לעזאזל בכלל המציאו את אופציית הקיטורים. הכרת תודה זה חשוב, אבל אי אפשר להמעיט בערך של מה שאיבדנו. סבבה?

התמונה בראש הפוסט: Case Maclain, Cities of Hope, Manchester Photo © Henrik Haven. מקור

דבר יפה מספר 1

"אחת הסיבות לכך שזקנה נחשבת לא מעניינת ומוגבלת היא שאנחנו מתקשים מאד לא להמשיך לשפוט אנשים על פי הנורמה השלטת בחברה המערבית של 'יעילות'. בחברה כזאת, כדי להצליח, אדם צריך כל הזמן לשאוף להשיג, ועליו לפתח אופקים רחבים יותר ויקרים יותר. כאשר שופטים על פי הערכים האלו, חייהם של אנשים זקנים יותר ייראו לעיתים קרובות פחותים, ואולי אפילו יישפטו ככישלון. התפקיד היצרני הברור נעלם עם אובדן העבודה. בנוסף, עבור נשים, הערך של תמיכה באנשים אחרים – טיפול בילדים, בהורים או בקרובים מבוגרים – עלול להגיע לסיומו כאשר הילדים מתבגרים וההורים או הקרובים מתים. אנחנו זקוקים לדרך חלופית לפירוש הזקנה, מסגרת אחרת להבנת ופירוש היעדים של אנשים זקנים. מסגרת אשר לא תכיל בתוכה השוואה בלתי מפורשת עם יעדים מוקדמים יותר בחיים… מסגרת התייחסות אלטרנטיבית כזאת תכיר, למשל, בכך שעונג יכול להגיע לא רק מ"להשיג", אלא גם מחברות בבית קפה, מחופשה עם אנשים דומים לך, או מקורס שנלמד למען הלימוד, ולא למען הישג כזה או אחר. בקיצור, למען הסיכוי להיות מוערך כאדם, ולא כיצרן".

את המלים היפות האלו כתבו ג'אנט פורד ורות סינקלייר, שהן אחיות שלי בלב, למרות שהן בבירור יותר סוציאליסטיות ממני, והן כתבו אותו בשנות ה-80 בבריטניה של מעמד הביניים, בזמן שאני בדיוק נאבקתי על מקומי בגן לוסי באילת. הספר פורסם במסגרת ההוצאה The Women's Press, שהוציאה ספרים פמיניסטיים בשנות ה-70 וה-80 בלונדון. אני לא רוצה לחשוב כמה נשים לוהטות היו במרתפי ההוצאה הזאת, וכמה אני לא הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון.

(סוגריים)

סגר. לא לגמרי. לא כמו בפעם הראשונה. אבל הכל סגור. בחוץ משתולל זן חדש של קורונה. לב בחופש של שלושה שבועות. אסור לצאת מלונדון. בשלוש וחצי חושך. כל היום גשם. כשלא גשם, אז סתם קר. ילדים לא יכולים להיפגש בפנים. בחוץ בוץ. אנחנו גם בחופש. יש לנו הרבה אוכל במקרר, הרבה אלכוהול במדף שליד המקרר, אינטרנט שלם, הרבה ספרים לכל גיל ובשתי שפות, אורות כריסמס, שני לפטופים, שני טלפונים, אייפאד, טלוויזיה, שלושה זוגות אוזניות, שלושה אפליקציות ואתרים בתשלום לכושר ויוגה, חדר שינה הורים עם שולחן עבודה ואם הכל מסודר יפה יש בו מקום למזרן יוגה לא כולל הוצאת ידיים או רגליים מתחומי המזרן, חדר שינה ילדים עם מיטת קומותיים ואם הכל מסודר יפה יש גם מקום להרכיב פאזל תלת מימד של האצטדיון של מנצ'סטר סיטי, סלון שמחובר לפינת אוכל שמחוברת למטבח – אין בו מקום לכלום. אבל כלום – ואמבטיה.

דבר יפה מספר 2

לב היה בן שבע בשבוע שעבר, ולרגל יום ההולדת שלו הוא ביקש – אחרי אינספור הצעות אחרות שנפסלו בגלל הקורונה והחורף והעובדה שהוא מתעקש להזמין ליומולדת שלו רק את ארבעת החברים הקרובים לו ביותר – לקחת את כולם למוזיאון המדע לראות סרט תלת מימד.
אחרי טיפהל'ה שקרים לבנים בקופה, נכנסנו עם חמישה ילדים בני שבע – פחות או יותר – לראות סרט תלת מימד על מסך שאמרו עליו שהוא גדול יותר מארבעה אוטובוסי קומותיים מונחים זה על זה. זה סרט בן שעה שבו מבקרים בתחנת החלל הבינלאומית, מסתכלים על כדור הארץ מבחוץ, מבכים על מותו בטרם עת, ומסיימים בנימה אופטימית אודות היכולת שלנו להניע לפעילות אנושית גלובלית כשאנחנו רוצים. אין מה להגיד שגם אני הרגשתי בת שבע כשהספירה אחורה לפני הסרט התחילה, וכל המספרים התקרבו אל הצופה באשליה אופטית מושלמת, ואז היא מצאה את עצמה מרחפת בחלל, בינות כוכבים ואפילה. קצת אחר כך חזרתי לגיל האמיתי שלי, והסתכלתי על הילדים האלו, שהם פאקינג ברי מזל לגדול בלונדון, שהיו כל כך מאושרים ופעורי פה, וזה היה עוד יותר כיף להישען אחורה וקצת להיסחף לקראת אפילה וכוכבים.

(עוד סוגריים)

אז החלטנו להעמיד פנים שאנחנו בבקתה בהרים. הכל מסביב שלג. קר נורא. אין אנשים אחרים. אפשר לצאת לטייל, אבל לא תמיד יש בשביל מה.
אנחנו בבקתה הדמיונית שלנו כבר שלושה ימים.
לפעמים זה כיף, כי זה פותר אותנו מהצורך להיות יעילים או הורים טובים או רזים או נורא נורא מסודרים.
לפעמים זה מרגיש כמו פתיחה לסרט דני, שבסופו אני מגלה שלנדב יש משפחה שלמה אחרת (אלוהים יודע איפה הוא מוצא זמן להתגנב אליהם).
לפעמים זה מרגיש כמו פתיחה לסרט פולני, שבסופו מישהו יהיה קבור בשלג, ומישהו אחר יכין ריבת תפוחים מעורבבת בטיפת דם.
לפעמים זה "החיים יפים".

דבר יפה מספר 3

אני מודה שמעולם לא שמעתי על נילס פרהם לפני כן. נדב שם את הסרט ואמר: הוא יכול להיות גאון או שהוא יכול להביא את העצבים עם הצפצופים שלו. בואי נראה מה הפעם. ואז נילס פרהם, מוזיקאי גרמני שידוע – כך מסתבר – בתור מי שמחבר בין מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית – מתחיל לנגן על חמישים סוגי קלידים שונים, על לופר, ועל לוח בקרה של דיג'יים. המוזיקה יפהפיה, הקהל באקסטזה, והמצלמה מתעדת את האירוע מבפנים, בצורה מאד ברלינאית – כאילו זרוקה שם באמצע הבמה, אבל בעצם מאד מוקפדת – כך שלמרות שהיינו בבית, על הספה, כרגיל, בעצם היינו בחוץ, בברלין. הגעגועים!

דבר יפה מספר 4

קודם כל צריך לגלגל את הלשון את השם: Saidu Tejan-Thomas Jr. בתעתיק לעברית זה נשמע בערך: סעיד טיג'אן תומס ג'וניור. עכשיו תוסיפו לזה מבטא של כושים (אני יודעת. זו לא המילה הנכונה!). עכשיו תהפכו אותו בראש שלכם לבן שלושים פחות או יותר. תוסיפו לו כמה שנים טובות באקדמיה, במחקר על ההיסטוריה של העבדות והשחורים באמריקה. ועכשיו אפשר להתחיל לדבר על הפודקאסט הזה.
סעיד הולך לדבר עם שחורים אחרים על האופנים שבהם תנועת Black lives matter השפיעה על החיים שלהם בשנה האחרונה. על ההפגנות. על המעצרים. על המוזיקה. על החברות. על ההקרבה. על הפחד. בניגוד לבדרך כלל, הוא לא בחור לבן, ליברלי ויהודי שבא מהרדיו לראיין את האקזוטי. הוא אחד מהם. הוא יודע את כל הביטויים הנכונים. הוא גדל במקומות הנכונים. אבל הוא גם רהוט ומראיין סבלן ואמפתי. התוצאה היא – אגב, לא לגמרי שונה מנילס פרהם – שהמאזינה מועברת מהרחובות שבהם היא הולכת שוב ושוב ושוב, שחפים לרוב מאלימות והגזענות בהם היא בריטית ומנומסת, אל רחובות ניו-יורק, אל שוטרים עם אלות שלופות, אל צעירים עם אידיאלוגיה שמתכנסים בבתים ושותים ומדברים פוליטיקה. הודות לפלאי סעיד והטכנולוגיה היא שוב במקום אחר, כזה שהיא בכלל לא יכולה להתגעגע אליו.

(סוגריים אחרונים)

לפעמים כל כך הרבה מקומות מתכנסים אל תוך הבית שלנו, ואני מרגישה כל כך מבולבלת מרחבית, שאני מתחילה ממש לשנוא את ההישארות שלנו בבית כבר כל כך הרבה זמן.
לפעמים אני מרגישה כל כך בת מזל שיש לי את המקום הזה, שמאפשר לי להישאב לכל כך הרבה מקומות אחרים, ואת המשפחה הזאת, שמקבלת אותי באהבה עם הראש שלי תקוע בעננים, שאני מתחילה ממש לשנוא את ההישארות שלנו בבית כל כך הרבה זמן, כשיש לי כל כך הרבה עננים להראות להם.

דבר יפה מספר 5

צריך להתחיל עם קורי, אולי. קורי הוא ניו-יורקי. הוא בן שלושים וקצת. הוא רזה. הוא לבוש בחולצה שחורה ומכנסי ג'ינס. הוא מרצה לאמנות ורסטורטור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. והוא מלמד אותי ואת נדב, דרך קורסרה, אודות ה-New York School, אסכולה של ציירים ומבקרי אמנות בניו-יורק של שנות החמישים והשישים, שעסקה הרבה באבסטרקט, בחוויה של הצופה, בחוויה של האמן, וכללה – כך אומר הערך בויקיפדיה למרות שקורי אף פעם לא דיבר על זה – בעיקר הומואים. אף פעם לא ממש הבנתי אבסטרקט, אבל קורי מדבר יפה על שכבות של צבע ועל גירודים של סכין ועל האופן שבו האמנים האלו דמיינו את החוויה של הצופה (הוא לא מדבר על כמה כולם היו גברים שעסוקים ממש מממש ממש בעצמם ובחוויה של עצמם כדרך לדבר על אמנות, אבל זה שם). הוא נע בין הסטודיו – שבו הוא מדגים איך ג'סון פולוק או דה קוניג או רות'קו משתמשים בצבע ובקנבס – לבין המוזיאון – שבו הוא מדבר על אותם דברים, אבל לצד היצירות האורגינליות. זהו הוא עולם שבו אני חיה, ביחד עם נדב, במנהרה משונה בין העבר להווה.

1.

זה מתחיל כשהתחזית הצפויה למחר היא 9 עד 9. או 7 עד 7. המוח הישראלי שלי, ועוד יותר מזה המוח האילתי שלי, לא יכול לתפוס את זה. מה זאת אומרת שהטמפרטורה בתשע בבוקר היא אותו דבר כמו זו של שתיים בצהריים? איך זה יכול להיות שהשעה שבה יוצאים מהעבודה קרה אותו דבר כמו השעה שנכנסים למשרד (לו למישהו היה משרד כמובן)? איך זה יכול להיות שבערב, אחרי ששמים את לב לישון, ולפעמים יוצאים לחצר רגע, מזג האוויר מרגיש כמו זה של אחרי ארוחת הצהריים, שלפעמים יוצאים לחצר לרגע?
כשההרגשה הזאת מגיעה, סימן שזה סוף הסתיו. סימן שהגיע החורף, שמביא איתו כל כך הרבה שעות של חושך, שאת מוצאת את עצמך מרמה את עצמך הרבה. חושך בחוץ, זה לא הגיוני לקום מהמיטה. חושך בחוץ, זה לא הגיוני שעוד לא הבאת את לב מהבית ספר. חושך בחוץ כבר איזה ארבע שעות, איך זה יכול להיות שעוד לא הולכים לישון? חושך בחוץ ביום שבת, למה לב בכלל ער? יש כל כך הרבה מקרים שבהם את צריכה להגיד לעצמך: את צודקת, אבל, אנחנו נעשה את זה עכשיו כמו שכתוב בשעון ולא כמו שכתוב בגוף שלך, שאת טיפהל׳ה מתחילה לכעוס על עצמך וגם לא להאמין לעצמך כסמכות, וככה כל החיים מקבלים חספוס מיותר.

Growing old disgracefully

אני ממשיכה לקרוא על זקנות. עוד ועוד ועוד ספרים שמגיעים, מבויישים ובודדים, ממדפים אחוריים של כל מיני חנויות יד שנייה ברחבי בריטניה והעולם, ומספרים סיפורים של זקנות, שכולן מתחילות בהסבר: אף אחד לא מדבר על זקנות, אז החלטנו שאנחנו צריכות. זה ככה בשנות ה-80 ובשנות ה-90 ובשנות ה-00. רק בעשור האחרון ההסבר השתנה קצת: אנחנו יודעות שכולן מדברות על זקנות, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בעניין.
ביניהם יש ספר שתפס את תשומת ליבי במיוחד. הכל התחיל כשמישהי באמצע אנגליה החליטה לפתוח מתנ״ס לנשים. היו בו כל מיני חוגים, והיה בו גם חוג שנקרא Growing old disgracefully, שבו נשים זקנות דיברו עם נשים זקנות אחרות על זקנה. כמו שקורה כששמים נשים בחדר לדבר עם נשים אחרות על עניינים של נשים, החוג הזה שינה להן את החיים. שש מהן החליטו לכתוב את החוג הזה לתוך ספר. לקחת את הנושאים שעלו בחוג – שום דבר מהפכני בנושאים: הקשר עם המשפחה המקורית, הקשר עם המשפחה שאת עשית, בגידת הגוף, אלמנות, מיניות, זוגיות חדשה, כאלה – ולכתוב עליהן.
שש נשים בנות 65 עד 85 (או משהו כזה) התכנסו פעם בכמה זמן בחדר אחד ליום אחד, או לכמה ימים במלון, וכתבו על הנושאים האלו. הן נולדו בערך בין שתי המלחמות, ולכן חוו על עצמן את השינוי שהביאה המהפכה הפמיניסטית לעולם. ועכשיו, כשהן זקנות, והעולם שונה לגמרי ממה שהוא היה כשהן היו צעירות, הן מתכנסות יחד בחדר ומצהירות: אתם לא תגידו לנו איך להזדקן. איך להזדקן אנחנו נחליט לבד. אתם יכולים להחליט שזה אולי לא מתאים, אבל אנחנו נעשה מה שבא לנו. ואם צריך, אנחנו נתכנס בחדר אחד עם נשים אחרות, שיגידו לנו שזה בסדר.
האנרגיה שעולה מהספר היא כל כך טובה שאני כבר חודש חושבת האם חמש חברות שלי יסכימו לבוא לאנגליה לכמה שבועות כל פעם כדי לכתוב את הספר, ואני גם אבוא לישראל מדי פעם, או שנצטרך להיפגש במקום אחר, נגיד צרפת.

2.

כשהטמפרטורות מתחילות להיות אחידות ביום ובלילה, פתאום, ללא אזהרה, כריסמס מגיח.
אי אפשר לדעת את זה כשמסתכלים מבחוץ (אני חושבת), אבל אם מתבוננים מקרוב מספיק זמן אפש להבחין שכריסמס הוא בעצם טקס פגאני. בחוץ, כאמור, יש חושך רוב היום. קר. מלמעלה תלויה שמיכה כבדה של אטמוספירה, שכבה של כבדות ומלנכוליה, שמעיקה על החיים. זה הולך להימשך עד מרץ. אם רוצים לתפקד כרגיל, וצריכים לתפקד כרגיל כי אנחנו בחיים המודרניים, לא בפאגניה לנד, חייבים להמציא משהו שירכך את המאמץ. זה צריך להיות משהו עם אורות, עם אש, עם חום, עם מיתוס מופרך על איזה כיף בבית. יש לי רעיון! כריסמס!
וזאת גם הסיבה שהחל מאמצע נובמבר ועד ינואר, אי אפש לפגוש בנאדם באנגליה בלי שהוא ישאל אותך מה התכניות שלך לכריסמס. כולם מנסים להזכיר לכולם שהעולם לא הולך להיחרב, כבר עברנו את החורף ונעבור אותו שוב, ובינתיים בוא נשמע באיזו פיסת שמש במלדיביים או משהו. כמו אנגלים, הם מנסים לנהל שיחה על כלום, תוך כדי הפגנת נחמדות בסיסית. אבל, איך לומר, קורונה. עכשיו כל הפרצופים החביבים ששואלים אותך על כריסמס מתכרכמים הדדית כשכולם עונים: לא, השנה אין לנו תכניות. אנחנו בבית. לבד. זה בטח יהיה נחמד.

The Gentle Art of Swedish Death Cleaning

עוד ספר יפה מאד ומוזר מאד שאני מקשיבה לו. בספר הזה יש בחורה בת שמונים וכמה שמספרת על המנהג השוודי להיפטר מהחפצים שלך בעודך בחיים. כמו שהיא אומרת בספר, בנחרצות שאינה משתמעת לשתי פנים: אף אחד לא רוצה לנקות אחריך, בטח לא הילדים שלך, שיש להם דברים יותר חשובים לעשות בחיים, כמו לנקות אחרי הילדים שלהם.
ההקשבה לספר דומה לחוויה של צפיה במארי קונדו: אם תעשה כך וכך, ותשים וו בכניסה לבית למעילים, ומתחתיו קופסה למגפיים, הרי שהחיים שלך יהיו טובים יותר. אצל מרגרטה יש בונוס: אם תשים פתקים צהובים על חפצים, ובהם תכתוב למי החפצים האלו הולכים אחרי שתמות, החיים שלך לא יהיו טובים יותר, אבל של הילדים שלך כן. אם החיים שלהם יהיו טובים יותר, הם יזכרו אותך בחיוך ובחיבה ולא בעצבים ושנאה. מפתה מאד להאמין בעולם הזה, על אף שכולנו יודעים שמדובר באגדה.
אני מבינה למה צריך לפטור את לב מכל מה שאגרנו ועוד נאגור, ואני מבינה שיש בארונות של ההורים שלי מיליון תמונות שאין לי מושג מי מצולם בהם, ואלף חשבונות חשמל משולמים, אבל אני מקווה שהיחס שלי אליהם ושלו אליי לא ישתנה בצורה כזו דרמטית רק כי אני אצטרך להוריד כמה ארגזים לזבל.
(סתם, אני יודעת שזה יותר חשוב מזה. כי קראתי את ״איך רוקנתי את בית הוריי״, שהוא ספר מושלם, ואימא, אם עוד לא קראת, אז תקראי).

3.

ובכלל, כריסמס הוא דבר כל כך משונה. כמובן שהטקס פגאני של גירוש הקור והמלנכוליה מזמן קיבל טוויסט צרכני מזוויע. היום אנחנו אמורים לחוש קהילתיות כשאנחנו קונים מתנות לקהילה, לחוש אור כשאנחנו מוסיפים עוד ועוד קישוטים מופרכים של כרסימס לבית שלנו, ולחוש חום כשאנחנו קונים מארזים מטופשים של תה יוקרתי עם שמיכות ספה.
אבל כריסמס הוא יותר מזה, כמו שפסח הוא יותר מסך המנות שאוכלים בסדר והרבה יותר ממחיר המתנה שאת מביאה למארחים. פסח הוא עם מי את אוכלת, איפה את אוכלת, מה את לובשת, את מי את מזמינה, והאם בכלל את עושה משהו מכל אלה. פסח הוא גם ההיסטוריה שלמדת בבית ספר, וההיסטוריה שלמדת מחוץ לבית ספר. פסח הוא גם סך כל הפסחים הקודמים שבהם ענית על כל השאלות האלו, ובעזרתן עיצבת את עצמך אל מול המשפחה והחברים והעולם כאדם עצמאי. פסח הוא לא רק סדר, הוא שאלה זהותית מהותית.
וכך גם כריסמס. אבל אם אתה בא למדינה אחרת בגיל שבו הזהות שלך יחסית יציבה כבר (אם מאמינים לזקנות בספרים, אגב, היא לא), אז אין לך שום מטען תרבותי, חברתי או משפחתי, אז כל העניין מרגיש קצת אפוקליפטי. כאילו כולם נשאבים למנהרה עם מראה מעוותת של המציאות למשך חודשיים, ורק את משקיפה על המנהרה מבחוץ, ומנסה להרגיש אמפתיה בזמן שכולם קצת משוגעים. זו לא הרגשה נעימה.

Facing the mirror – Older women and beauty shop culture

פרידה קרנר פורמן, בחורה יהודיה טובה מניו-יורק, הולכת ל״סלון היופי הבינלאומי של ג׳ודי״ ומדברת עם זקנות. הן עושות תלתלים, או מיישרות תלתלים, או צובעות את השיער, והיא שואלת אותן שאלות על זקנה והזדקנות. מספרה היא לרוב מקום בטוח של נשים, שבו הן מרכלות ומחליפות חכמת חיים, ולכן, כך אומרת פרידה, זה מקום טוב לרכוש את אמונן של הנחקרות ולשאול אותן שאלות קשות מהרגיל.
פרידה היא בחורה מאד אינטליגנטית ובאחד הפרקים היא מנסה לנהל דיון על פי המסגרת המחשבתית הבאה. אנחנו מתייחסים לגוף שלנו בשלוש דרכים מרכזיות: 1. האספקט התפקודי: אנחנו צריכים לאכול ולישון וללכת מכאן לשם. 2. האספקט ההנאתי: אנחנו צריכים ליהנות ממה שחמשת החושים שלנו מספקים לנו. 3. האספקט הזהותי: אנחנו מקרינים לעולם את מי שאנחנו באמצעות הגוף שלנו. מה קורה לשלושת האספקטים האלו כשאנחנו מזדקנות, והאם לנשים יש חוויה ייחודית מגברים בהקשר הזה.
אני רק באמצע, אז אין לי תשובות, אבל זה ספר מעולה.

4.

אז בתשובה לשאלה: מה התכניות שלכם לכריסמס, התשובה שלי היא: אנחנו הולכים לעשות כריסמס כהלכתו! בפעם הראשונה בחיי (אם לא מחשיבים את הארוחה המושלמת שאכלתי פעם בביתם של זרים בארגנטינה בכריסמס, שכללה הרבה בשר ובירה והרבה שירי חג בספרדית. לו מחשיבים, כי כריסמס בקיץ זה לא נחשב, וגם כי הייתי צעירה מדי ולא הבנתי כלום)!
ברנדה הזמינה אותנו (ברנדה קוראת פה לפעמים, בעזרת גוגל טרנסלייט, שזו מחשבה משונה, אבל היי ברנדה!) לכריסמס פורטוגלי, ואנחנו הולכים לאכול דג ועוד דברים טעימים שברנדה תכין, ודברים טעימים שאנחנו נכין, ולהחליף מתנות, ולשתות הרבה, ולתת לילדים לעשות מה שבא להם עד שיהיה מאוחר מדי ואנחנו נזחל הביתה לישון. כמו פסח, רק בלי מצות.

1.

(זו הולכת להיות מטאפורה קצת מגעילה. אבל מדויקת).
נכון חצ'קונים? אז יש לפחות שני סוגים מהם. יש את הסוג הקטן, הרגיל, שאפשר ללמוד לחבב. נקודה אדומה עם נקודה לבנה, קצת כואבת, שתי אצבעות, לחיצה קטנה, כמה ימים וזה נגמר. לא משהו להתרגש ממנו.
(איך אני שונאת שבספרי נעורים – כאלו שמיועדים לבני נוער או כאלו שמדברים על זיכרונות מימי הנעורים – מדברים על "לסחוט" "פצעונים". שתי מלים כל כך דוחות. מדוייקות גם, אבל דוחות!)
ויש את הסוג השני. זה הסוג שתמיד נמצא מאחורי דברים. באחורה של הראש, על הגולגולת. או מאחורי השכמה הימנית. או מאחורי האוזן. בכל מיני מקומות קשים. מפתיעים. שאי אפשר לראות. ושם הוא גדל בנחת, עד שהוא הופך להיות מרכז של כאב ופסולת. משהו שמספיק שמשהו נוגע לך בלמטה של הגב, כבר האדון ליד השכמה הימנית מודיע לך שהוא שם. כשאת לובשת חזיה, את מרגישה כאילו מישהו הרביץ לך. ואם במקרה את מנסה להיפטר ממנו, הדמעות סוחטות לך את הבלוטות. הוא נדיר למדי, וכשהוא כן שם, הוא תופס מקום מפתיע בהוויה, דורש את תשומת הלב, ומכריז: יש פה פסולת! בגוף שלך יש פסולת! רצינו לנקות, אז שמנו אותי! אני כואב!

2.

אז ככה, כמו הסוג השני, אני מרגישה את הגעגועים שלי לישראל. אני הולכת ברחוב ופתאום משהו מזכיר לי את העיקול הזה של יהודה הלוי, שבפעם האחרונה שהייתי בו הוא היה שייך לאברם הוסטל ולרכבת הקלה. העיקול הזה שאומר שתיכף מגיעים. אף פעם לא גרתי בגן החשמל, אבל הרבה פעמים הגעתי לשם. לשתות קפה עם דבראל. לשמוע מוזיקה בלבונטין 7. להשתכר סתם בלבונטין 7.
(באחת הפעמים הראשונות שאני ונדב הלכנו לשתות – היינו כבר יחד או לא, לא זוכרת – ישבנו על הבר בלבונטין, ושוחננו על עניינים. כשקיבלתי את כוס הבירה הגבוהה, הקרה והחלקלקה שלי, היא החליקה לי מהיד בשלוק הראשון, וחצי ליטר של בירה נשפכו עליי ועל הבר ועל כל החיים. חשבתי שאמות ממבוכה).
לעשות 12 דקות בלבונטין 7. לשבת עם ההורים שלי לחלווה וקפה בבתא וגריגא. לבהות בספרים במגדלור. ללכת לסדנת כתיבה עם ארנה קזין, ובאמצע לשבת עם מרים על ספסל באלנבי ולשתות בירה. ללכת לכתוב ולאכול ארוחת בוקר יקרה מדי ורק חצי טעימה במקום הירוק שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל יש לו גם סניף בנחלת בנימין. או אחרי לבונטין 7, לרדת למועדון שהיה פעם איפה שאחר כך היה קפה סגל, ולמעלה היו בו בובות ערומות של חלון ראווה. או להיכנס לתוך עולם טעים ומבודד באחד מימי ההולדת שלי, שאני ונדב הלכנו לאכול במסעדה ספרדית, ששרדה איזה חודשיים. שיעורי יוגה בלובנטין 7 למעלה, באחת הפעמים הראשונות שניסיתי לתת ליוגה צ'אנס להתחבב עליי, עם שתי מורות שהיו כל כך יפות, כל אחת בדרכה, שלא הבנתי איך אני אמורה אי פעם להפסיק להשוות את עצמי אליהן. מספרה באתו בניין, שבה כולן היו נכונות, ואני הייתי, ובכן, אני. לחכות ללב שיסיים להתלהב מהמגלשה הענקית בגן שעשועים המטונף ביותר בעולם, זה שלא משנה איך מסתכלים על זה, ילדים לא אמורים להיות בו. לעבור ליד חנות הספרים המשונה, שיש בה רק חוברות עבודה מהאייטיז בחלון הראווה. לאכול בטקריה. לפצוע את האף בצורה רצינית פעם כשנכנסתי בדלת מזכוכית שלא ראיתי, בדרכי החוצה מהשירותים, בקפה בפינה, שאחר כך החרמתי הרבה שנים עד שפגשתי בו את עידית
(לא הייתי שיכורה! זה היה בוקר! רק חשבתי מחשבות ופתאום הרגשתי משהו חזק מתנגש בי. ונדב ישב בחוץ ושתה קפה, והרגשתי את הדם מתחיל לזרום לי מהאף. התביישתי כל כך , חשבתי שאני אמות ממבוכה, ורק אמרתי לו בקול שאינו משתמע לשתי פנים: בוא! הולכים! והוא בא אחרי, מודאג, עד שהוא הבין מה קרה, ונקרע עליי מצחוק. לאף שלום)
זיכרונות של הרבה שנים, ערומים אחד על גבי השני, כמו כיסאות פלסטיק לפני או אחרי אירוע, מחכים לתורם להסתדר יפה.

3.

הרבה פעמים לאחרונה אני נזכרת גם בדודה שלי זהבה, שהיא מתה כבר יותר מעשור. בזיכרונות שלי היא תמיד בבית שלה, ברחוב פועלי הרכבת בגבעתיים.
היא הייתה יושבת במרפסת, עם דודה שלי השנייה רותה. המרפסת היא סגורה, צרה וארוכה, ובקצה אחד שלה יש חלון קטן, שמשקיף לעבר העלייה האכזרית שהיא רחוב פועלי הרכבת. בזיכרון שלי תמיד יש בה אור שמספיק בדיוק, במרפסת הזאת, אבל אולי זה רק כי הייתי קטנה ובלילה תמיד הלכתי לישון. והן היו שואלות אותי שאלות על החיים שלי, מאז שהייתי ילדה קטנה ועד שהן מתו הן שאלו אותי שאלות על החיים שלי. וזהבה הייתה זוכרת את כל הפרטים החשובים והלא חשובים, ואז שואלת שאלות המשך בפעם הבאה שהיא ראתה אותי, למרות שהיא גרה בגבעתיים ואנחנו באילת, והיא ראתה אותי רק פעם בכמה חודשים. ובכל פעם שהייתי אומרת לה משהו – ולא משנה מה הוא היה, או ככה לפחות בתחושה שלי – היא הייתה מהנהנת, אומרת "ממ, הממ, אני מבינה", ואז היא הייתה מצמידה חזק את השפתיים, ועוברת מייד לשאלה הבאה.
ולפעמים, כשהיא הייתה עסוקה בלשאול מישהו אחר, או כשהייתי ישנה אצלה כשההורים שלי היו בחו"ל (בטח בלונדון, בטוויסטוק סקוור, שם שמשום מה היה סינקדוכה ללונדון בבית שלנו), הייתי עוברת לחדר השינה שהיה צמוד למרפסת, ובו הייתה ספרייה לא לגמרי גדולה, עם ממש מעט ספרים לילדים, ואחד מהם היה דון קישוט, בתרגום של ביאליק, שהיה נראה לי שתיכף אהיה גדולה מספיק לקרוא אותו, וכל פעם הייתי מוציאה אותו מהמדף, וקוראת כמה עמודים ומחזירה ואומרת לעצמי שאולי בפעם הבאה, ובינתיים קוראת אחד מעשרות הרומנים הרומנטיים הזולים שהיו בבית.
אני זוכרת אותה גם יושבת על הספה הגדולה בסלון, הספה הכי גדולה שהייתי למישהו מבני המשפחה שלי, קטנה, מאה חמישים וקצת סנטימטרים, עם הרגליים מקופלות תחתיה, שותה קמפרי, ורואה משהו בטלוויזיה בקולי קולות, בזמן שאני הסתובבתי בבית וחיפשתי מה לעשות, ותמיד נמשכתי לקיר התמונות של הבנים והנכדים שלה, ולמלבן זכוכית כבד, שבתוכו היה רובה קטן, שדוד שלי אריה קיבל אחרי כך וכך שנים בתעשייה האווירית.
אני זוכרת אותה גם בשבעה של דוד אריה (שבעה של אשכנזים זה אירוע לא לגמרי עצוב, בסך הכל), כשהיא הסתובבה בין כולנו, ואמרה, באי אמון מוחלט, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. הכי טוב שלי. דבר שגרם לי להבין לראשונה שאחרי חמישים שנה ביחד, שני אנשים נהיים בנאדם אחד.

4.

אני זוכרת גם, בקטע אחר, צבעוני, לא כמו האחרים שהם קצת בספיה של הסבנטיז ובאובר סטוריישן של הניינטיז, את המרפסת המקורה בבית החדש של ההורים שלי. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל אני חושבת שהמרפסת שלהם היא קצת מחווה למרפסת ההיא, של זהבה, ואני בטוחה שהם גם מתגעגעים אליה. אני זוכרת את השחרור שבלהגיע לבית של ההורים, שבו מותר פשוט לעשות מה שרוצים, ובסך הכל זה יהיה בסדר. אותי יושבת ומעשנת עם המאפרה המצחיקה שלהם, ואותם מקשיבים, ואחר כך גם איך אבא שלי הולך לראות טלוויזיה, ואני ואימא שלי ממשיכות לקשקש.

5.

ויש עוד מרפסת, במעלה אדומים. ואחת בירושלים. שהן לא לגמרי שלי, אבל כן. שאני עוד לא יודעת לכתוב עליהן.

6.

כל הזכרונות האלו שם, כמעט על פני השטח, מאיימים להתפוצץ ולהציף את הכל בפסולת. כמעט שנה לא הייתי בישראל. אני מתגעגעת.

1.

ללב יש שבוע חופש, אז לקחתי יום חופש גם, כדי לעשות איתו כיף. אי אפשר ללכת לשם כי קורונה. לשם דווקא אפשר ללכת, אבל צריך להזמין חודשים מראש. לשם אי אפשר כי קר ורטוב, ומזה כבר נמאס לי. לא ידעתי איך להיות כיפית, ואז הגיעה הודעה ממנהל הקייטנה שהוא נותן לנו עוד יום בחינם, אם אנחנו רוצים. ושאלתי את לב: יום כיף אתי או עוד יום בקייטנת כדורגל?
בקיצור, לקחתי יום חופש כדי לעשות אתי כיף.
ועליתי על האופניים, והגעתי לחדר המנויים בטייט, שנמצא בקומה החמישית, וזה מה שרואים משם.
אכלתי עוגת גזר קרה וטעימה, שתיתי קפה פושר ולא טעים, והודיתי הרבה פעמים על מזלי הטוב שהביא אותי לחיות בלונדון, עם הבעל הזה שעשה מנוי, עם הילד שבוחר בחברים שלו, ועם אופני בוריס שהביאו אותי בדרך עקלקלה במיוחד לקומה החמישית.

אצל טל

היינו אצל טל, כמו שעשינו במרבית אחרי הצהריים בשנות התיכון שלי. הייתה איתנו עוד חברה, שאני לא זוכרת איך קוראים לה. אני זוכרת שהיא הייתה עולה חדשה, או שההורים שלה היו עולים חדשים והיא כבר לא? בכל מקרה, עברית לא הייתה השפה שאיתה היא נולדה. עשינו מה שעושים מתבגרות, כלומר כלום. כלום מלבד לגדול. ואז מצאתי מחברת או פנקס, שלא ידעתי של מי הוא. זה היה מוזר, כי אני חושבת שהכרתי את החדר של טל יותר ממה שהכרתי את החדר שלי. ועלעלתי במחברת, וראיתי כתב עגול, ומלא כוונה, כזה שהתאמצו עליו. ואז שאלתי: ״טל, זה של אחותך הקטנה?״ (אולי גם הוספתי משהו על איזה כתב של ילדה יש לה. בטח הוספתי. לא נהגתי לסתום הרבה. אבל אני לא זוכרת). אני כן זוכרת, בסלואו מושן ולפרטי פרטים, את הפרצוף של החברה האחרת שהייתה איתנו, לגמרי בגילנו, שהמחברת או הפנקס היו שייכים לה. זה היה כאילו נתתי לה אגרוף: הראש שלה נזרק לאחור, השפתיים שלה דיממו, הגוף שלה התכווץ.
אני זוכרת שמרוב שכעסתי על עצמי שפגעתי בה ככה בלי כוונה, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה: תזכרי את זה! ככה זה נראה כשאת מדברת בלי לחשוב! תזכרי את זה!
אבל להתנצל לא התנצלתי. לא חושבת.
סליחה.
(ברור שאני זוכרת איך קוראים לה! נו, באמת, לא צריך להאמין לכל מה שקוראים באינטרנט)

2.

אחר כך הלכתי לתערוכה.
(החיים בלונדון בזמן הקורונה, כך אני מרגישה, הם אחרים ממה שאני מדמיינת את החיים בישראל בזמן הקורונה. אני לא אצלכם, אז אני לא יודעת, אבל עד כמה שאני מבינה, מה שקורה פה יותר קרוב לנורמליות. מותר ללכת ברחוב בלי מסיכה. אנשים רצים בפארק כל הזמן כאילו החיים שלהם תלויים בזה. ובעיקר, ההנחיות למקומות בילוי/תרבות/אוכל/שתייה הן מעומעמות כל כך שכל מקום מפרש את זה כדרכו. בבית קפה שהייתי אתמול החליפו את המסיכות של המלצרים במסיכת פלסטיק קשיח, שנגמרת בדיוק לפני האף, כך שלדעתי היא עושה יותר נזק מתועלת. בבית קפה אחר, צעקו עליי כי הלכתי לשירותים בלי מסיכה, על אף שהייתי לבד באיזור הזה של הקפה ובמרחק שלושה צעדים מהשירותים. במדרג הלחץ הזה טייט מנצח בענק. טייט מודרן הוא מבנה ענק ופתוח, שכל מטרתו הוא לגרום לך להרגיש בלופט מסדרות על פרסומאים מהניינטיז: כלומר, עשיר ובן תרבות, שהעולם פתוח בפניו. והנה, בזמן קורונה, בכל מקום יש חץ. לתערוכה הזאת רק משם. לחנות הזאת רק דרך פה. אם הגעת מחוץ לזמן שהזמנת, עמוד בבקשה באוויר הפתוח והמתן בסבלנות. ואפילו, אם יש אנשים שעולים במדרגות שמיועדות לירידה, עמוד בבקשה כאן – יש מדבקה על בפינת הרצפה – וחכה שהם יעברו. מאד משונה.)
התערוכה היא של ברוס נאומן, שכתוב עליו שהוא עשה מלא דברים כדי לבחון את השאלה מהי אמנות. יש לי סבלנות מועטה לאנשים שבוחנים את גבולות האמנות. זה תמיד נשמע לי כמו: חחחח, נראה אם אני אצליח לשכנע אתכם לשלם לי כסף על זה, פראיירים. איזה סוג של אווילות מעורבת ברישעות, שאי אפשר לצפות בשום תוצר שלה בלי לקחת חלק במשחק.
ובאמת, הכל שם היה חצי יפה וחצי בדיחה על אמנות, אבל בתור בדיחה, זה היה די מצחיק.

רשע

אחרי כל הפעמים שלמדתי שלמלים שאני אומרת יש כוח על אנשים אחרים, החלטתי שאני משתדלת לא להשתמש בו לרעה. אני לא תמיד נחמדה. והרבה פעמים אני מתנשאת. אני יכולה להיות רעה בלי להתכוון. ואני יכולה להתרגז ולהגיד דברים מרושעים. הרבה פעמים אני משתמשת במלים חזקות מדי, שמבטאות את מה שרציתי להגיד, אבל על ווליום שרוצח את עור התוף. אבל כמעט לא יוצא שאני משתמשת במלים שלי ככלי נשק בכוונה ומתוך קור רוח.
כלומר, לפעמים כן. לפני שבועיים או משהו כזה, ישבתי עם ההורים של החברים של לב. הורה אחד דיבר ודיבר ודיבר, וכל הזמן השווה את הילדים. זה יותר טוב בזה, וההוא יותר טוב בההוא. זה הכל היה פנקסני, אכול רגשות קטנות ופרנויה, ובלתי נסבל באופן כללי. אני שונאת שמשווים ילדים ויש לי סבלנות מועטה לאנשים שמרגישים צורך בלתי פוסק באישורים מהסביבה. (יש לי סבלנות מועטה להרבה דברים, אני יודעת). אז הייתי רעה אליו בכוונה, והבהרתי את העליונות של לב, באופן כזה שגרם לכל ההשואה להיראות טיפל׳ה פנקסנית ואכולת פרנויה. (זה היה גם נכון! אבל בכל נסיבות אחרות הייתי סותמת).
זה היה כיף? שאלתי את עצמי אחרי זה. זה לא היה לא כיף, זה בטוח. והאבא הזה הפסיק מייד עם המונולוג התחרותי שלו. אבל זה היה גם דוחה וכוחני. זה היה, בקיצור, כמו לאכול המבורגר. לא התנצלתי.

3.

יצא שבקומה החמישית של הטייט, הייתי צריכה לכתוב מריבה. כי זה מה שקורה בספר שלי עכשיו. אני כותבת מנקודת המבט של הבחור. זה מוזר, אבל זה מה שהספר מחייב, ואני משתדלת למלא את חלקי בצורה לא מביכה. הוא צודק (וגם לא צודק) במריבה הזאת, אבל הוא הולך להפסיד בה, כי זו מערכת היחסים שהוא נמצא בה. בדרך, אבל, הוא צריך להיות נבזי. מרושע. קטנוני. פנקסני. ביותר מדרך אחת.
בעודי יושבת שם וכותבת את זה, גיליתי שאני ממש גרועה בלכתוב את כל אלו. המגבלות ששמתי על עצמי בתור בנאדם, ממש מגבילות לי את הדמיון בצורה בלתי נסבלת.
אולי כולנו נספר על רגעים שהיינו בהם נבזיים ורשעיים. אני כבר התחלתי. (אני לא מעוניינת בשמות או מקומות או שום דבר מזהה. רק בביטויים של הרגש). אני לא אעתיק במדויק, אין מה לחשוש.