1.
בהתחלה זה פשוט להיות או לא לחדול. אם את צעירה, לא זוכרת כמה צעירה, אבל אם את צעירה, ומישהו אומר לא על משהו שהצעת לו, על משהו שרצית, עלייך, כל עולמך חרב עלייך. זו לא מטאפורה, העולם כמו שאת מכירה אותו מפסיק באותו רגע להתקיים. בניינים מתעקמים. שבילים מתפתלים. שמש משחירה. ים גועש. העולם מתקמט. כל מה שכתוב בספרים ונראה בסרטים ונשמע מהחברות שלך אודות פרספקטיבה הוא לא אמין, כי במקרה של האסון הפרטי שלך שום דבר לא יחזור עוד להיות כקדמותו. ובמובן מסויים זה נכון, כי את החוויה הזאת את לא תשכחי.
מישהו. אמר לא. לך.
מרכוס
הגעתי אליו דרך סוכן, בלי שבכלל ראיתי את העבודה במודעות הדרושים. הוא נמצא בצפון לונדון, עמו קבתוך הגטו היהודי, שזו שכונה שנשבעתי לעולם לא להגיע אליה אחרי הניסיון הראשון שלי בה. נסעתי בשבילו שעה ורבע בכל מיני אמצעי תחבורה. גיהצתי שתי חולצות לבנות (אחת של נדב, בטעות. הן שתיהן של חברות יפניות!). למדתי את האתר שלו. ואת הסושיאל מדיה שלו. איך שנכנסתי בדלת הוא איבד עניין. עוד לא הספקתי להיות גרועה בכלום. עוד לא הספקתי להסביר לו במה אני דווקא כן טובה. הוא פשוט לא רצה לשמוע מה יש לי להגיד. הוא הסתכל מעליי. הוא הסתכל מאחוריי. הוא נתן לכפופה לו, שגם הייתה נוכחת והייתה באמת כפופה גם פיזית, להמשיך לשאול את השאלות, ואחרי עשרים דקות הראיון נגמר. כמו דייט, אבל מהניינטיז.
2.
אחרי כמה פעמים, אולי פעם אחת, מי זוכר, כשאת שומעת לא, את מייד מצדיקה את הצד השני. כן, בטח שהוא לא רוצה, כבר אמרו לי לא, ולכן אני כנראה שווה את הלא. כן, בטח שהם לא רוצים את הספר שלי, אני לא באמת סופרת עדיין. כן, בטח שהם לא רוצים לשמוע אותי מדברת, כי אין לי באמת משהו חכם להגיד. ברור שהיא לא רוצה לשכב איתי, אני לא מספיק לסבית. את כל כך לא יכולה להתמודד עם האפשרות של הלא, שאת מייד מבטלת את האפשרות של כן, כדי להיות בצד הבטוח של החיים, שם אין כישלונות.
ג'ו
בהתחלה הכל סבבה. השיחה הרגילה. את מוכנה היטב. השאלות זורמות. התשובות זורמות גם הן. יש אפילו מקום לקצת צחקוקים. ואז פתאום: שאלה סופר ממוקדת, סופר מקצועית, שמשנה לגמרי את טון השיחה. את נאבקת למצוא אוויר, ולמצוא תשובה שתסכם את כל הנושא הזה לשביעות רצון ג'ו ולשביעות רצונך, ואת מתחילה לגמגם. אבל למה דווקא ככה? ג'ו מתעקש. את לוקחת צעד אחורה, נושמת אוויר, מתחילה מהתחלה: מסבירה את התחום, מסבירה את גישתך בתחום, עונה על השאלה. ג'ו אומר: אוקיי. נהיה איתך בקשר.
3.
אחרי זמן מה, את מגלה שבצד הבטוח אין גם הצלחות. התגלית הזאת מרעישה באותה מידה כמו כל התגליות הקודמות, ואת תוהה מה לעשות איתה. כי את הקימוט של העולם את בהחלט ובהחלט שלא מוכנה לחוות שוב. מהצד השני, ההימנעות הזאת גורמת לך להסתכל על אחרים בקנאה, וקנאה זה רגש כל כך כעור ולא אסתטי!
אז את מרשה לעצמך כישלונות קטנים. רק אם מישהו הסתכל עלייך חמש שעות, את שואלת אותו אולי הוא רוצה לשתות איתך קפה, כי את גם ככה ממהרת, אבל אם הוא רוצה, אז את יכולה לפנות לו רבע שעה, ואם לא, אז זה בסדר, כי את גם ככה ממהרת. את יכולה להראות לאחרים מה כתבת, אבל רק אם זה סיפור קצר ולא מעיק שיש בו גימיק ברור וידוע, שאת יודעת שיהלך קסמים על כולם, בין היתר כי את מקריאה את זה בקבוצת כתיבה שהמוטו שלה הוא לפרגן.
זה השלב שבו את לומדת שהלא הוא לא העולם כולו. יש לו גבול שניתן לשרטוט, ואולי אם אפשר לבודד אותו בפינה שלו, הוא יכול להכאיב פחות.
סטיב
את מגיעה לאוניברסיטה בלונדון. מסביבך אצים ורצים מיטב כישרונות העיצוב של עולם המחר, מגניבים וצעירים כאילו תיכף מגיעה הספינה מהוליווד לקחת אותם לארץ מובטחת. את נכנסת לחדר שבתוכו יושב פאנל של אנשים. מול כל אחד מהאנשים ישנם דפים שבהן כתובות שאלות הראיון, וכמה שורות עשויות בוורד, כמו טפסים מהניינטיז.
השאלות מחולקות ביניהם, ואת עונה לכל אחד בתורו, בסבלנות ובאריכות, שעולות לך בדמים, כי הבריטים כל כך אוהבים מלים מיותרות, ואת כל כך לא. את חושבת שאם יש שם שלושה אנשים, אחד יכול לסכם והשניים האחרים יכולים לנהל איתך שיחה אמיתית, כזאת שבה יש חילופי דברים, אבל לא: הם שלושתם כפופים על הדפים וכותבים כל מילה שאת אומרת. הם מתנצלים על כך, אבל ממשיכים לעשות את זה. את בעצם מדברת על הפדחת שלהם. אפשר לדעת עד כמה הם זקנים לפי המרחק שהם צריכים מהכתוב.
את מנסה להגיד לעצמך שאין ברירה, ככה עושים פה ראיונות, אבל זה עדיין ממש מבאס אותך, שאת משתדלת כל כך לתת להם שואו טוב, והם רק רוצים שתסכמי להם את השיעור ותגידי להם מה הכותרת.
4.
אם אפשר לשרטט גבול סביב הלא, אז אולי אפשר לפנות מקום בשבילו בתוך הלב. אולי בשאלות מסויימות, הלב יכול לעמוד בכל השלבים של הבקשה: עמדת המבקשת, הציפייה לתשובה, חוסר הוודאות שתמיד גדול יותר מהצד של המבקשת, השמחה של הכן, הכאב של הלא.
זו תחושת שחרור מדהימה: לפנות מקום ללא. אם אפשר להתמודד עם זה, אז אפשר לעשות המון המון דברים בלי שהם יהיו קטלניים: לנסות לעשות מגזין ולהיכשל עוד לפני שיצא גיליון אחד, לשלוח עשרות מיילים למרצים בחודש ולבקש מהם לדבר ב-12 דקות, לשלוח ספר שכתבת בדם יזע ודמעות במשך ארבע שנים לכל הוצאות הספרים בישראל, להציע הצעות שנראות קצת משונות בפגישות של העבודה.
אפשר לשמוע כן ואפשר לשמוע לא, ואחרי ששומעים את הלא, אפשר להתקפל לרגע מכאב, להרגיש אותו חודר עד לבטן הרכה, להפעיל את שריר ההישרדות, לנשום עמוק כמה רגעים, אולי קצת גלידה או טעמי או עוגת גבינה בתחתית, ויאללה, הלאה. מההתרגשות, חשבתי שאני חסינה ללא.
דיוויד
לפעמים הגעת גם למקומות נפלאים. בניין בלב הסיטי, בקומה הראשונה המטה של לגו בלונדון, בקומה העשירית את מתראיינת. בחוץ סופת שלגים חמורה. את נמצאת בתוך משרד ששלושת קירותיו שקופים, ועוברות כמה דקות עד שאת מצליחה להתנתק מהחלון ולהתרכז בראיון. החברה מנהלת הון של כמה מילארדים של פאונדים ומשקיעה אותו בעסקים חברתיים, שעוזרים לכלכלה ולחברה בעת ובעונה אחת. את נמצאת מול דייויד ומרכוס (לא אותו אחד), וגם להם יש דפים עם שאלות מודפסות ושורות עשויות בוורד. גם הם כותבים כל מילה שאמרת, אבל הם מספרים לך די הרבה על החברה, ועל היחסים ביניהם, ועל עבודת היומיום, ולרגעים קצרים זה מרגיש כמו שיחה נורמלית. את יוצאת משם בהרגשה מעולה, ומרשה לעצמך לדמיין דמיונות של מה יקרה אם תעבדי שם, בחברה מגניבה, בבניין מגניב, בלונדון. האם אי פעם תוכלי להפסיק לחייך.
את? את היית סבבה, אבל היה מישהו עם ניסיון יותר רלוונטי ממך.
5.
ואחרי עשרת אלפים לא, מגיע הרגע שבו את יכולה להרשות לעצמך להתבונן על הלא בפיכחון, ולנסות לנתח אותו בכלים אנליטיים שאינם קשורים ברגשות. את יכולה לקרוא שוב את הטקסט שתכתב, ולגלות את הפגמים שמנעו ממנו להתקבל, ולא לבכות אותם, אלא לרשום לך אותם במחברת הלא-ככה-כותבים שלך. את יכולה להסתכל על החברה מניס, ולהבין שלא נהייתן חברות בסוף לא כי את עשית משהו לא בסדר ולא כי היא עשתה משהו לא בסדר, אלא כי נהייתם חברות הכי טובות שהאופי המשותף שלכן יכול היה לאפשר. את יכולה להתבונן על ראיון עבודה שלא הצליח ולחשוב: התשובה הזאת הייתה תחילת ההתדרדרות, ואחר כך התשובה הזו והזו. הייתי צריכה להגיד כך וכך, ואפילו ליישם את המחשבות האלו בראיון העבודה הבא! כמה את גאה בעצמך על זה.
הנחת יסוד?
אם נדמה שכל המראיינים שלי היו גברים, התשובה היא שזה כמעט נכון. היה רגע שהתראיינתי לשתי עמותות, שם כולן היו נשים. על פי מה שראיתי, יש את עולם השיווק המסחרי, שמנוהל ומאוכלס בידי גברים, ויש את עולם השיווק לעמותות, שבו מרוויחים בערך עשרת אלפים פאונד לשנה פחות, שמאוכלס בידי נשים. זה לא שינה עד כה, כי לאף אחד מהם לא התקבלתי.
6.
זה היה נחמד אם היה משהו בחיים שהוא לינארי, נכון? משהו שאפשר להגיד עליו שהוא מתקדם מנקודה ראשונה לשנייה ושלישית וכן הלאה, וההתקדמות בו היא תמיד קדימה והלאה. זה יכול היה להיות נחמד, אבל אני לא חושבת שזה המקרה. אני חושבת שאחרי כעשרה ראיונות עבודה לא מוצלחים, אני חוזרת לעמדת הספיגה המקופלת. אני יכולה לעמוד בזה בהחלט, אבל ניתוח רציונלי? לא. רק שיניים חשוקות, ומחשבה אחת: בראיון הבא אני אצליח.
