1.
יש דברים שהדעת לא תופסת.
בראש הרשימה, במרחק ניכר, נמצאת המחשבה שלב חושב שאני אימא שלו. זה נכון, מעשית, אבל איך אפשר להאמין שיש מישהו בעולם שמסתובב בידיעה בלתי מעורערת שהיצור האימהי המיתי, – רכת הליטוף ובעלת השריון הכל-יכול, שכל כולה שלו – היא אני?
במקום השני עומדת המחשבה שאני כבר לא גרה בישראל. אני יודעת שעברו שבע שנים מאז שעזבתי את הארץ, שהן כמעט עשור, שזה זמן מכובד לכל הדעות, אבל מתוך העיניים שלי אני רואה עזיבה, רגע שקפא בזמן ותמיד יישאר לפני חודשיים-שלושה.
במקום השלישי, אבל באמת שלא חייבים להרחיב עליו את הדיבור, נמצאת המחשבה שבכל בנאדם, תמיד, נמצא הבנאדם שהוא היה לפני חמש שנים ולפני עשור וכשהוא היה ילד, כמו גם ניצנים של הבנאדם שהוא יהיה בעוד עשר ועשרים שנה, ואין שום דרך לדעת מבחוץ באיזה מקום בזמן הוא נתקע בתוך הראש של עצמו.
הדעת לא תופסת, כך נדמה לי, כי אי אפשר לחיות עם הידיעה הזאת.
All Points East
אני לא מבינה כלום במוזיקה, ואני לא מקשיבה לשירים חדשים בספוטיפיי, ואני זקוקה לחמישים האזנות לשיר כדי לזכור שבכלל שמעתי אותו, אבל פסטיבלים של מוזיקה אני אוהבת מאד! אני אוהבת אותם בגלל הכל; בגלל שיש המון המון אנשים שחשבו מה הם ילבשו כדי שגם ייראו טוב, גם לא ימותו מחום או מקור, גם יתאימו לאווירה המדומיינת בראש שלהם, וגם ירימו לאחרים. בגלל המוזיקה שממלאת את האוזניים, את הראש, את הגוף, ולפעמים יש בה אנרגיה שלא צריך להבין במוזיקה כדי להיסחף לתוכה; בגלל האוכל והאלכוהול והסמים הקלים שתמיד יש בשפע, ואף פעם אף אחד לא ספר קלוריות או רמת שכרות בפסטיבל מוזיקה (מחשבה מצחיקה); בגלל שעשרות אלפי אנשים שבאו ליהנות ממוזיקה הם עשרות אלפי אנשים שלא שונאים (וכאילו גם לא צורכים, אבל אחושילינג צורכים) לכמה שעות; בגלל האפשרות למדוד על עצמי איך זה מרגיש להופיע עם משהו שכתבת בחדר שלך, או בחדר חזרות עם כמה אנשים, מול כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה פעמים, ואיך זה ייתכן בכלל להיות הבנאדם שיכול לעשות את זה (ראה סעיף 1, דברים שהדעת לא תופסת).
פסטיבל All points east שהייתי בו אתמול ענה על כל הציפיות, בחברת אנשים חמודים שהיה כיף להיות איתם וגם דאגו לי במידה נעימה, ונגמר בזה שהלכתי בלילה עם טלפון נטול סוללה וכרטיס אשראי שאינו שלי, בדרכי לרכבת התחתית, בעקבות כמה מאות אנשים אחרים, מרחק של כקילומטר וחצי. לאורך הדרך היו שלטים ורודים נאים שהצביעו לכיוון השירותים (אם נצטרך), שלטים ורודים נאים אחרים שהזכירו לנו שזו שכונת מגורים ושנסתום קצת (בטוח מישהו היה צריך), ושורה של מאבטחים בתשלום שהבטיחה שלא נצעד בכביש. בכל צומת רחובות עמד מאבטח או מאבטחת עם מגפון וצעקו את שמות תחנות הרכבת התחתית הקרובות, והזכירו איך מגיעים אליהן. ובכל פעם שעברנו מעבר חצייה, עמד מאבטח– אפשר להודות באמת, רובם היו לונדונים שחורים, שנשכרו למקרה חירום שדורש פעילות גופנית מאומצת – שהזכיר/דרש/התחנן to wait for the green man. לונדון היא עיר חמודה, אבל זה בהחלט היה רגע שיא בעניין.
2.
הביקור האחרון שלנו בישראל נמשך שבועיים וגם חודשיים, תלוי איך מודדים. היו בו הרבה משפחה, הרבה ים, והרבה חום, ולמרות שלא עשינו כמעט כלום שאפשר לשים ברשימה של דברים שעשינו, הרגשתי שהוא היה עמוס מדי.
אני מנסה להבין למה הוא היה כל כך יותר מדי וכמובן שאחת התשובות היא החום. אני יודעת, אני יודעת: מי בא לישראל באוגוסט מרצונו? היו כל מיני סיבות, ובכל זאת, כל כך חם! אין הרבה מה להגיד על זה בלי למות משעמום.
הסיבה השנייה היא שקשה לי לשהות במרחב הציבורי בישראל. אני יודעת שאני מה זה מגזימה פה, אבל מתוך הגוף שלי זה אמיתי. כל הזמן כל הזמן כל הזמן יש משהו או מישהו בדרך שלך. כל הזמן כל הזמן כל הזמן יש מישהו בלחץ על משהו בסביבה שלך. כל הזמן כל הזמן כל הזמן יש משפחות עם המון ילדים שעושים רעש מסביב. כל הזמן כל הזמן כל הזמן מישהו משמיע מוזיקה בפול ווליום, בלי לשים לב בכלל לאנשים אחרים שאולי לא אוהבים מוזיקה או במוזיקה שהשכן שלו שם בפול ווליום. כל הזמן כל הזמן כל הזמן יש כלי תחבורה שצריך לעקוף. וכל הזמן כל הזמן כל הזמן יש שלטים חמורים שמזהירים אותך מה לא לעשות.
והסיבה השלישית, ויהיו שיגידו המוזרה ביותר – אני לא מרגישה יותר אורחת בישראל. בתחילת העזיבה שלי כל ביקור בישראל היה מטלטל, כי כל פעם הופתעתי מחדש מהעובדה שעזבתי. אבל בכל זאת עברו כמה שנים, ואני חושבת שבתוכי נהיה מקום כזה, שבמסגרתו אני זאת שהיא לעולם ישראלית, ולעולם לא לונדונית, ובכל זאת תמיד ישראלית ולונדונית, ולכן מרגישה בת-בית וזרה בשני המקומות האלה גם יחד. אני לא יודעת אם פוליטיקת הזהויות כבר יצרה לדבר כזה שם, אבל אם יש ועדת שמות, אני מאד מעוניינת באחד, כי בוודאות אני לא היחידה פה במרחב הזה.
The Cotswold Way
מתוך ויקיפדיה (תרגום שלי)
"דרך קוטסוולדס היא שביל באורך 102 מייל (164 קילומטרים), שנמתח לאורך מתלול קצה קוטסוולדס בגבעות קוטסוולדס באנגליה. הוא הוכתר כמסלול הליכה לאומי ב-24 במאי 2007, וכמה נקודות חדשות לשימוש הציבור נחנכו בו".
מחר בבוקר ניקח את האוטו שלנו, נשים בו שני אנשים שאני אוהבת ואותי, תיקים, פלסטרים נגד יבלות, בקבוקי מים ואסור לשכוח חטיפים, וניסע לצעוד. לא את כל 164 הקילומטרים, ואני בהחלט לא ישנה באוהל, אבל במשך חמישה ימים, העיסוק העיקרי שלנו יהיה לצעוד בדרך קוטסוולדס ולטבוע בירוק. אני מתרגשת מאד ובאופן משונה המשפחה שלי לא.
