שתי רשימות וסיפור

דברים שאני אתגעגע אליהם באבטלה

  • חדר הכושר שלי הוא חדר הכושר הכי עלוב בכל לונדון, שיש בה, בספירה מדוקדקת, כששת אלפים מיליון ואחד חדרי כושר. המכשירים מיושנים וחלקם מוחזקים במסקנטייפ. השטיח מטונף. יש סט אחד של משקולות. הבריכה היא חמישים אחוז פיפי. והמלתחות כל כך דוחות שרק המחשבה על להתקלח בהן גורמת לי לפלאשבקים ליומיים שביליתי ביער יתיר, וביתר דיוק לרגע הספציפי ההוא שבו גיליתי הרבה זוגות עיניים של בנים מהכיתה מציצות עלינו. אבל זה כל כך כיף ללכת לשם, כי אף אחד לא מצפה ממך לכלום, אף אחד לא חושב עליך כלום, אף אחד לעולם לא מסתכל עליך, ואין שום תחרותיות. אפילו לא אפס קצה. זה רק את, הגוף שלך, האוזניות, וארבעים וחמש דקות של ריכוז במשהו שאין לו מלים, אבל יש לו הרבה תחושות.
  • הרגע שבו הדלת נטרקת בסערה. לב קם. לב קרא. לב אכל. לב התלבש. לב צחצח שיניים. אבא קם. אבא שתה קפה. אבא הכין לכולם ארוחת בוקר. אבא התקלח והתלבש. הבגדים לשיעור ספורט בילקוט. המחשב וארוחת הצהריים בתיק. עברנו חצי פלייליסט בוקר של ספוטיפיי. עברנו משחק כדורגל סוער בבלון באמצע הסלון. עברנו עדכון קצר של מה צפוי ביום של כל אחד. דיברנו מה נעשה אחרי בית ספר, ומתי בדיוק מי יאסוף. הדלת נטרקה בסערה, ושקט. שקט. יש ספה. יש ספרים. יש קפה. יש ארוחת בוקר של בית. מושלם.
  • בתי קפה בלונדון. כולם. אוהבת את כולם.
  • עד אתמול חשבתי שכל אחד חושב שהפארק ליד הבית שלו הוא הפארק הכי טוב בלונדון. זה קצת כמו חומוסיות ותל אביב יפו, ברור שמה שהכי קרוב אליך הוא היחיד ששוה את הטרחה. אבל אתמול דיברתי עם מישהו, שכבר לא גר בקלאפהאם, והוא הסכים אתי שבטרסי פארק הוא הפארק הכי טוב בלונדון. יש בו עלים בכל הצבעים, כמתחייב. הוא מספיק גדול בשביל שאפשר יהיה לרוץ סביבו רק פעם אחת. יש בו את הנהר. יש בו בית קפה על אגם. יש בו פיצה מושלמת. יש בו דוכן של האגן דאז. יש בו משתלה של פגועי נפש, שבה אפשר לקנות צמחים מושלמים בזול. אם נוסעים דרכו באופניים, אז תוך חמש דקות אפשר להיות בצ'לסי. יש בו מלא מקום למשחקי כדורגל. יש בו מזרקה ענקית. אפילו הגן שעשועים שיש בו הוא יחסית נסבל (כלומר, עד כמה שגני שעשועים יכולים להיות נסבלים). בקרוב, רק בסופי שבוע.
  • אני אקח ביום שני, ואתה תיקח בשלישי. לא. אתה תיקח ברביעי. ואני אחזיר בחמישי. לא. אני אקח בשני ושלישי ואתה תיקח ותחזיר בחמישי, אתה יכול? איזה כיף היה שלא היה את זה למשך שלושה חודשים. איזה חרא זה לבזבז כל כך הרבה מהזמן שלך עם בעלך בסידורים.
  • באמצע הסלון יש מכשיר שחור וגדול ומלבני. אם מדליקים אותו, קורה איזה קסם, ופתאום הזמן מאבד מחשיבותו. יש שרואים בכך סם, אבל קוק טלווזיוני בצהריים זה כל כך כיף.

הסיפור של מיטל מוצאת עבודה

מיטל בדרכה לעשות נטוורקינג

יום אחד קמה מיטל בבוקר ואמרה לנדב: אני יודעת שהיום אני אמורה ללכת למיטאפ של Israeli Tech parliament ולנסות למצוא עבודה. אבל אני לא הולכת. זה תחת. זה רחוק. זה קר. ואני שונאת נטוורקינג. ברור שאת הולכת, הרעים נדב בקולו.
בערב הלכה מיטל, בקור, בחושך, לבד, לקצה השני של העיר, כדי לנסות לקושש עבודה. הגיעה למקום, פשטה את המעיל. פשטה את הצעיף. פשטה את הכפפות. פשטה את הג'קט שמתחת למעיל. לקחה כוס יין ואמרה שלום לאיש הראשון שעמד לשמאלה.
שלום, אמר האיש, אני מנכ"ל של סטרטאפ ואני מחפש מנהלת שיווק.
שלום, אמרה מיטל, אני מנהלת שיווק שמחפשת סטרטאפ.
קבעו מיטל והאיש ראיון עבודה למחרת בצהריים.
הגיעה מיטל לראיון העבודה מוכנה ומזומנה להעיף אותו מעליה, כי מה לה ולחברה שבונה מערכות בינה מלאכותית בתחום הבניין. למרבה ההפתעה קידם את פניה מנהל מכירות בן ששים, שהיה כולו ניסיון סבלני ואדיבות. אחריו הגיע המנכ"ל, כולו צעירות מחושבת וזהירה. ואחרי שעה וחצי השתכנעה מיטל שהיא רוצה לעבוד איתם.
בדרכה הביתה באוטובוס ממקום העבודה שקרוב יותר לבית שלה ממה שיכלה לדמיין קיבלה מיטל חוזה למייל.
וזהו סוף הסיפור סוף-טוב הקצר של מיטל מוצאת עבודה.

דברים שלא אתגעגע אליהם באבטלה

  • בתי קפה של לונדון. אני שונאת את כולם. ביליתי בהם כל כך הרבה שעות של שליחת קורות חיים ומכתבים נלווים.
  • זמן. כל כך הרבה שעות בזבזתי בלחכות שמישהו יתקשר. שאקבל מייל חשוב. שמישהו ייפגש אתי. שנדב יחזור מהעבודה. ואפילו שיגיע שלוש ורבע המחורבן ואוכל לאסוף את לב מהבית ספר. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
  • משהו תיכף יקרה. משהו לא יקרה. אני שמחה שאני קצת בחופש. אני שונאת להיות קצת בחופש. אני אמצא עבודה שאני אשמח ללכת אליה. אני אמצא עבודה שתשלם משכורת, אבל היא תהיה לא כך כך טובה. אני אצליח לכתוב ספר עד אז. אני לא אצליח לכתוב ספר עד אז. אני אצליח ללמוד מהחיפוש הזה משהו. אני לא אצליח ללמוד מהחיפוש הזה משהו. אוף, כל כך הרבה אי ודאות שמובילה למחשבות טורדניות, שמובילות למחשבות מטא על מחשבות טורדניות!
  • וכמובן, רקרויטרים. אנשים בני עשרים ושתיים, שזו העבודה הראשונה שלהם בחיים, והם מבזבזים את הזמן שלך, ששווה אפס שקלים, בניג'וסים ושיחות טלפון בדיוק ברגע שבו החלטת שזה הזמן הנכון למנוחת הצהריים הקדושה שלך.

קרע באישיות

1.

נכון האנשים האלו שלא יוצאים ביום שבו הם צריכים לקום מוקדם או שיש להם משהו חשוב ביום שלמחרת בשעה כלשהי? לא אני.
מכירים את האנשים האלו שאם יש להם רעיון לשיתוף פעולה עם מישהו, הם חושבים עליו שבועות וחודשים לפני שהם פונים לבנאדם השני ושואלים אותו מה דעתו? לא אני.
מכירים את האנשים שאם יש מישהו או מישהי שהוכיחו שהם לא ראויים לאמון, הם לעולם לא יתנו בהם אמון שוב? לא אני.
מכירים את האנשים שלא יקחו את המשפחה שלהם למדינה חדשה, בשפה חדשה, שבה הם לא מכירים כמעט אף אחד, אלא אם כן יש להם משהו מובטח ומסודר, או לפחות ניצוץ של הבטחה, במקום אחר? לא אני.
מכירים את האנשים שבכל פעם שהם לוקחים את הסיכון הם חושבים עליו? הם מעריכים את הגודל שלו, את ההשלכות האפשריות שלו? הם חושבים גם על תוצאות חיוביות אפשריות, ועל הסיכוי שהסיכון הזה יביא איתו. על דרכים להעריך את הסיכוי מול הסיכון. הם מנסים לכמת, לבחון, למזער נזקים, להגדיל את הסיכויים, להתייעץ. לא אני.

משתפת פעולה

זה השם בעברית שמצאתי לנו ביני לביני: משתפות פעולה (הרגע הקודם בסיפור כאן).
כל יום שני אנחנו מדברות. לכל אחת יש עשר דקות לספר מה היה בשבוע שעבר ומה היא מתכוונת לעשות השבוע. כל אחת מאיתנו מקפידה לשים ברשימה לא רק דברים שצריך לעשות אלא גם דברים שמרחיבים את הלב והנפש.
עד כה, הדברים שחשבנו עליהם בשביל להרחיב את הנפש היו משותפים, וכך יצא שהיינו ביחד בתערוכה ושאנחנו הולכות לעוד אחת ממש השבוע.
עברו רק שלושה שבועות, אז מוקדם לומר, אבל מסקנות ביניים של הניסוי עד כה:
אם חושבים רגע, ומדברים על זה רגע, אפשר אולי להיות רגועים לרגע.

2.

כי מהי זקנה, שהיא כמובן הצעד לפני המוות? האם זהו עניין של עור? של סקס? של ספה? של חשבון בנק? של משכנתא? לא. זו עמידה במקום. הסתיידות. עצמות פריכות. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
ומהי הערכת סיכונים? עמידה במקום. חשש. חוסר פעולה. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
מ.ש.ל.

מקור: ויקיפדיה

סיפור לידה

אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית.
הלכתי עם אורי, מנטור הסטנדאפ שלי בעיר, והוא אומר שיש לה ספיישל שווה בנטפליקס.

3.

יש תחושה משותפת בין שני דברים גדולים – לידה והגירה – שעשיתי בשנים האחרונות. התחושה מתבטאת בכאב. כאב גדול, בלתי נסבל, שמתרכז בין הגרון ללב לבטן, והוא עמוק וחד וקבוע. הכאב הזה מריץ בראש ללא הרף את המילים: מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת להביא ילד לעולם? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? יש לך עכשיו ילד פה, לבד, רק את והוא, והוא שוב בוכה. את לא יודעת מה הוא רוצה. אם הוא עייף, כרגע קם. אם הוא רעב, כרגע ינק. אם צריך להחליף לו חיתול, נראה שהכל בסדר. ואין עם מי לדבר שלא דיברת כבר. ואין על מי להפיל את האחריות. זו את. זו אשמתך. ואחריותך. ואת. מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת לקחת את הילד שלך שהבאת לעולם ולשים אותו ליום שלם במקום שבו הוא לא מבין דבר? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? את לא יודעת איפה לשים את הכאב של הבכי שלו בבוקר. של הפנים שלו, עדיין רטובים מדמעות, כשאת אוספת אותו. של הבעל שלך, חוזר אחרי יום שלם של לימודים בשפה חדשה, עם מאה איש חדשים, בדרך לעתיד לא ברור. של עצמך, שאין לך בנאדם אחד להתקשר אליו, שלא נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממך. אין על מי להפיל את האחריות הזאת. זאת אחריותך. ובאשמתך. זאת את. מה עשית????!
זאת תחושה איומה, בדיוק כמו הרגע בסרטים מצויירים שבהם הגיבור מבין שהוא רץ אל מעבר לקצה הצוק, האדמה נשמטה, ועכשיו זה רק הוא ואלוהי הדיו. צריך כוחות של ברזל כדי לזכור שהתחושה הזו לא נצחית, שהיא דבר חולף. וצריך זיכרון של ברזל כדי לזכור שהייתה סיבה לכך שעשית את מה שעשית. וצריך אמונה של ברזל בעצמך כדי לדעת שאם עשית את זה, הייתה לכך סיבה טובה.
אחרי שמגייסים את כל צבאות הברזל הללו, אפשר לחשוב מהו בדיוק הקרע הזה בלב? מה מתקיים משני צידי הקרע? אני חושבת שמדובר בקרע של אישיות. בתוך הפאזל המפואר שהוא את צריך לפנות מקום לפיסה חדשה, שכתוב עליה ״אימא״ או ״מהגרת״, וכדי לעשות את זה צריך לחתוך קצת בפינות של כל שאר האישיויות שלך, וזה כואב. זה אחושילינג כואב.
כן, בסדר, זה תהליך שהוא גם מרפא. ומגדל. ויוצק תחושת חיות עצומה, שמגרגרת בך לזמן ארוך. שמעתי.

אני יודעת שהוא קטן. זה לא עוזר לי. (מקור: ויקיפדיה)

ועכבר

בעודנו יוצאים מהסטנדאפ בדרך הביתה, ראינו עכבר חום מגעיל מגעיל מגעיל מתרוצץ על הרציף של התחתית. קשה לי להסביר את האדישות שבה אנשים בלונדון מתייחסים לעכברים. מבחינתם זה יותר יומיומי מג׳וקים בקיץ בתל אביב. קשה לי יותר להסביר כמה אני שונאת אותם, וכמה מספיק שאני רואה קצה של זנב ארוך כדי להרגיש גל גועל עצום ותחושת אין אונים מרפת ידיים. התרחקתי. משכתי בכתפיים. וחשבתי: לפחות זה לא בבית שלי.
חזרתי הביתה. הלכתי לשירותים. נחשו מי הציץ עליי מהפינה? שתי נקודות!! עכבר חום מגעיל מגעיל.
מה עשיתי? אני אגיד לכם מה עשיתי? הרמתי את המכנסיים תוך כדי שאגה מקפיאת דם שיצאה ממני בלי להתכוון וברחתי מהמקלחת, תוך שאני טורקת את הדלת אחריי.
מה הוא עשה, העכבר החום המגעיל מגעיל? אני אגיד לכם מה הוא עשה. הוא ברח מהמקלחת, מתחת לדלת שסגרתי אחריי!!
מה אני עשיתי? רצתי למעלה, לחדר השינה, סגרתי את הדלת אחרי, שמתי את השמיכה מעל הראש, ולא יצאתי ממנה עד הבוקר.
נדב הצייד האמיץ יטפל בזה, אין מה לדאוג. בינתיים אני בבית קפה. ייתכן שאשן פה. אעדכן.

4.

לחיפוש עבודה יש פוטנציאל גדול להפוך לחיפוש אישיות. כי הוא מעורר את כל השאלות הגדולות: מי אני? מה אני עושה עם הזמן שלי? מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי? איפה אני רואה את עצמי באמת בעוד חמש שנים? מה אני רוצה להשיג? מה כבר השגתי?
לא חשבתי שאני יכולה להתמודד שוב עם הכאב הזה, עם הקרע באישיות. מעט מדי זמן עבר מהפעם האחרונה, שגם היא הייתה קרובה מדי לזו שלפניה.
ועל כן, ביני לביני, החלטתי לעשות משהו חדשני: להיזהר. להיזהר עליי.
לשים לב מתי שליחת קורות החיים הופכת ממשימה משמימה למשימה מעוררת חרדה, ולעצור.
לשים לב מה הם הימים שבהם קשה לי יותר להיות בבית לבד, ולצאת מהבית. או לקבוע עם חברים. או לדבר בטלפון עם מישהו.
לחשוב על דברים אחרים, יפים ומעוררי השראה, שאני יכולה למלא בהם חלק מהימים שלי כדי שלא להישאב לתעלת ״חייבת למצוא עבודה״ באופן בלעדי, ולבצע אותם.
ללכת לרוץ יותר, לא כי אי פעם אהיה כבר כוסית יותר, אלא כי אי ודאות עושה שמות בדיבור שלי עם הגוף שלי. להגיע לחדר כושר ולהבין שבעצם היום האימון הוא רק עשרים דקות, כי זה מה שהגוף שלך יכול.
לחשוב מתי אני צריכה לדבר עם אנשים על הקשיים שלי, ולמצוא את האנשים הנכונים בזמן הנכון לדבר איתם על זה.
לדעת מתי אני צריכה להיות עוד עם עצמי, גם אם ביליתי את כל היום עם עצמי.
לדעת מתי אני צריכה לשבת מול הטלוויזיה שעתיים ולאכול שלוש חתיכות בקלוואה אמיתית מטורקיה שהאורחים החמודים שלנו הביאו לנו, ולעשות את זה.
לדעת מתי שעתיים זה לא מספיק, וארבע אולי ישביעו אותי.
לדעת מתי אין לי יכולת לקרוא ספרים אמיתיים, ולא לחשוב "אוי ואבוי, אני כבר ממש סתומה".
לא להסתכן, לא להתרברב, לא ״לא אכפת לי״, לא ״לא משנה״, לא ״מה כבר יכול לקרות״, לא ״הכי חשוב זה לנצל כל דקה כדי למצוא עבודה והשאר יחכה לזמן אחר״.
לא. רגע. לחשוב קצת עליי. ולעטוף בצמר גפן. לא לתמיד. לא עד המוות. לא בחנק. לרגע. בעדינות. בתשומת לב.
קונספט כל כך מרענן, תאמינו לי!

רעבתנות

תקציר הפרקים הקודמים

פיטרו אותי. מצאתי מישהו לעבוד איתו בתור יועצת שיווק. התחלתי. זה היה גרוע בשבילי. המחשבה היחידה שהצלחתי לחשוב הייתה: פאק דיס שיט, אני בת 42, זה לא בשבילי. התפטרתי. חשבתי שאני אתחיל לעבוד בחברה אחרת, בתפקיד שרציתי, עם אנשים שנראים נחמדים. חיכיתי וחיכיתי לתשובה. בסוף הגיעה תשובה. היא הייתה שלילית. אז אני מתחילה הכל מחדש, את שליחת קורות החיים, את הדיבור עם המגייסים, את הראיונות, את החולצה הלבנה המגוהצת. הכל.
בתוך כל זה יש לי מלא זמן פנוי. גם אם מנכים את זמן האימהות, את זמן ניהול הבית, את זמן החרדה, את זמן הספורט, את זמן חיפוש העבודה ואת זמן הדיכאון הפשוט, יש לי מלא זמן פנוי. אז אני פשוט בולעת סיפורים. הנה כמה מאלו שבלעתי לאחרונה

ימים נוראים


עינב טוב הלב הזמין אותי לראות איתו הקרנה חגיגית של ימים אחרים, בפסטיבל הקולנוע של לונדון. אני משערת שמי שגר בישראל שמע על הסרט הזה, אבל מדובר בסרט שעוקב אחרי יגאל עמיר, בתקופה שקדמה לרצח רבין, ועד הרצח עצמו. הסרט מציע נרטיב יחסית הגיוני, שאומר משהו כמו: יגאל היה ועודנו בנאדם, ולכן יש מגוון סיבות שדווקא הוא, ודווקא אז, רצח את יצחק רבין. אם אנחנו רוצים להראות את מגוון הסיבות הזה, אז נקודת המבט של יגאל צריכה לעמוד במרכז הסרט, ודרכה נתבונן בעולם סביבנו ונקריין אותו.
חלק מהסיבות נשמעות מפחידות עד היום, כמו המנטרה שיגאל חוזר עליה לאורך כל הסרט ומקבלת חיזוק מהרבה אנשים סביבו: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל, שהיא השילוש הקדוש של הציונות הדתית הלוחמנית בסרט. יש כמה סיבות שנשמעות כמו קיטש הוליוודי קלאסי, של אימא שמאמינה בבן שלה יותר מדי עד שהוא חושב שהוא המשיח שיגאל את כולם. ויש כמה סיבות כל כך מקושקשות, שלא לגמרי הבנתי למה הן מקבלות זמן מסך כל כך רב, כמו היחסים של יגאל עם החברה שלו שלפני מרגלית.
התוצאה בכללותה היא כל כך אפקטיבית, כל כך ישראלית, כל כך אפוקליפטית, וכל כך נטועה במציאות שהיא בדיונית אבל אמיתית, שברגעים האחרונים של הסרט, קיוויתי שהוא לא ילחץ על ההדק. הוא דווקא כן לחץ, ולכמה רגעים חזרתי ממש ליום שבת ההוא, שחזרתי מסרט בקולנוע עם חברה, ושמעתי מה שקרה, ואחרי כל הסטיקרים של נוער מרצ שחילקנו ביחד, הרגשתי את האדמה רועדת.

דרך צלחה, נוח


בערך בזמן של רצח רבין הייתי בתקופה שחשבתי שכל בנאדם צריך שתהיה לו רשימה מוכנה של ספרים שהוא הכי אוהב. אחרי הרבה דיונים ולבטים הגעתי לשילוש הקדוש שלי, מקורי כמו הדוק מרטינס הכחולות מטאליות שהיו לי והייתי בטוחה שאין לאיש מלבדי בעולם:
1984.
התפסן בשדה השיפון.
יומולדת שמח, נוח.
יש לי תואר שני בספרות, ועל כן אני יכולה להוכיח כל טענה שאני רוצה. ואני יכולה לכתוב עכשיו 1000 מילה, או 5000, שידברו על המניעים הנסתרים ועל סיבות העומק לרשימה הזאת, אבל הסיבות האמיתיות, לפחות מה שאני זוכרת ממרחק הזמן, לכך יומולדת שמח נוח היה שם הן כאלה: זה היה ספר מצחיק (תמיד פולני היה ברשימת עשרת הגדולים, רק כדי להראות את סוג ההומור שהיה לי אז). זה היה ספר על פילוסוף בטלן, ארוך רגליים, שמסתובב בתל אביב (כל מה שאי פעם רציתי להיות). זה היה ספר על אישה שלא רוצה ילדים (זה מה שהייתי, ואולי עדיין).
דרך צלחה, נוח, הוא הספר השלישי בסדרה, והוא מספר על אשתו של נוח, על הסרטן שהיה לה, על המוות שלה, על הדרך שבה המשפחה המצחיקה הזאת מתמודדת עם הסרטן שהיה לה, ועל פילוסוף אחד בטלן, ארוך רגליים וקצת שמן (אני גם לא בת 17 כבר), שבתגובה למוות של אשתו, ולתקופה הארוכה שבה חיה עם סרטן (זו באמת לא אישה שאפשר לכתוב עליה ״נאבקה במחלת הסרטן״. אשתו של נוח תמיד עשתה מה שהיא רצתה, והיא בהחלט לא נאבקה. היא חיה. והסרטן חי איתה. עד שהיא הפסיקה לחיות), הוא עוזב את שני ילדיו הבוגרים בארץ, ונוסע להודו, כדי להתעמק בפילוסופיה יוונית, לברוח מהמקומות שהוא מכיר, ולמלא את עצמו בדברים אחרים, זרים, שוחקים, מסתירי מציאות. נו, אפילו נוח, אדם שידוע ביכולות ההתעלמות שלו מהמציאות, לא יכול להתעלם מדבר כזה. אבל הוא בהחלט מנסה. והוא עדיין מצחיק. ועדיין יודע להסביר רעיונות פילוסופיים מורכבים כך שישמעו כאילו הם רכילות מהשכנה. ועדיין מציע נחמה אחת פשוטה: אם אתה אדיש לקלישאות, אתה יכול להשתמש בהן כרצונך.

Judy


ג׳ודי גארלנד הייתה ילדה שחקנית, שנגרסה במגרסות הוליווד באחת התקופות הקשוחות ביותר שלה. היא ישנה באולפן. היא הייתה נתונה למרותו של מפיק הוליוודי שהיה חזק כמו אלוהים. היא לא אכלה כמו שצריך. היא לא ישנה כמו שצריך. חייה היו תלויים בכדורים שונים שוויסתו את מצב הרוח ואת הגוף שלה. היא הייתה אישה בעולם אחושילינג של גברים. ואז היא גדלה להיות כוכבת בקנה מידה שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל היא עדיין הייתה גם הילדה שהיא הייתה, ועל כן היא הייתה כוכב פגום. הסרט עליה מתמקד בשנה האחרונה לחייה, ובסיבוב ההופעות שהיא עשתה בלונדון, ממש רגע לפני שהיא מתה. רנה זלווגר משחקת אישה כל כך מוכה, שאפשר להאמין לכל דבר שהיא עושה, ולבכות בנחת על כל צער אנושי שהוא.

גרנטה 148


גרנטה הוא מגזין הספרות שאני הכי אוהבת בעולם. זוכרות שפעם, לפני האינטרנט הארור, אפשר היה לסמוך על מישהי חוץ מעצמך שתסנן החוצה את הזבל ותגיש לך מבחר של דברים שהם מספיק מפתיעים כך שאת לא היית מגלה אותם בעצמך, וגם מספיק איכותיים, כדי שלא תצטרכי להתייאש מכך שכל מי שקרא איזה אות בחיים שלו חש צורך גם לכתוב אותה (כולל את עצמך כמובן)? אז זה מה שגרנטה עושה. זה מגזין ערב כרס למדי, ובו הרבה סיפורים קצרים, קצת שירים (דילגתי לגמרי) ויומן מצולם אחד. הם כולם ראויים וכתובים היטב. הם ערוכים היטב. הם יפים למראה. מוטבע עליהם תו תק של איכות, כזה של פעם, גם אם לא כולם לטעמי.
אבל היה שם סיפור אחד שבלט מעל כולם. סיפור על רוסיה בתחילת הקומוניזם, ועל ההתפכחות מהחלום, ועל האופן שבו כל אחד, אם הוא רוסי מספיק, יכול למצוא לעצמו את הדרך להתקמבן בתוך הקמבון הכללי שהוא רוסיה הסובייטית. זה סיפור יפה ועצוב ומצחיק במידה שווה, ומה שהכי טוב, אפשר לקרוא אותו גם באינטרנט הארור הזה.
https://granta.com/the-line/

Losers


באופן טבעי במצב הרגשי שבו אני נמצאת, שבו אני תמיד פסע אחד מלהיות הלוזרית הזאת שלא מוצאת עבודה, ועל כן היא יכולה לאסוף את הילד שלה כל יום בשלוש ורבע עם סנדוויץ׳ ובננה, ולהקדיש זמן משותף לאפיית פאנקייקס עם קישוטים של צעצוע של סיפור 4, אני מזדהה מאד עם סיפורים של לוזרים. וזו סדרה דוקומנטרית מושלמת של נטפליקס, עם פרקים בני חצי שעה בערך, שכל אחד מהם מתמקד בלוזר אחד, או בסיפור אחד של לוזריות, ואיך בעצם כולנו תמיד פסע אחד מלוזריות, ופסע אחד, שווה בגודלו, מניצחון גדול.

Hurt body & other stories / Carmen Maria Machado


אוסף של סיפורים קצרים שיצא ב-2017 וכתבה כרמן, שאני לא יודעת עליה כלום מלבד העובדה שמדובר בספר הראשון שלה. כרמן היא קוסמת של מלים, באמת, והיא מצליחה ליצור עולם שלם בתוך כמה פסקאות. ואז היא נוקשת באצבע צרדה ומעלימה את העולם המציאותי תחת עולם מדומיין. ואז היא מוציאה מהשרוול מפית רטובה, מנגבת את הדמיון, ומשאירה זכוכית מלוכלכת, שהיא חציה מציאות חציה בדיון. לקול מחיאות הכפיים של הקהל היא מכניסה יד לתוך הזכוכית, משמיעה קול נפץ, ומראה את היד שלה, נקייה מדם, ועמוסה בעקבות זכרונות שהיו או לא היו. זה התיאור הכי מדוייק שהצלחתי לסיפורים שלה, והם יפים עד כדי אנחה.
אפשר לשמוע אותה מקריאה את אחד מהם פה, באדיבות גרנטה:
https://granta.com/granta-reads-carmen-maria-machados-husband-stitch/

Northanger Abbey

זו טירת לימסור באירלנד. אפשר לשכור אותה להנאתכם הגותית, ושם צילמו את הסרט

האנגלים אוהבים מסורת, הם אוהבים את הריח שלה כשמזליפים עליה בושם כדי לרענן אותה. ועל כן הן אוהבים ליצור סדרות של ספרים שמחדשים ספרים שכבר היו. כתבתי על שייקספיר פה, אבל יש גם סדרה שעושה קאברים לג׳יין אוסטין.
קראתי ספר אחד של ואל מקדרמיד, שמחדשת את Northanger Abbey. אני אוהבת את ואל מאד מרחוק מאז שתרגמתי ספר שלה לעברית. אבל הספר הזה הוא גרוע כל כך, שקראתי אותו וכל עמוד נשפתי בבוז, ואמרתי לנדב: אני לא מאמינה שאני קוראת את החרא הזה. אז הוא אמר לי: אז תפסיקי! ואני אמרתי: לו, זה חרא כל כך מרהיב שאני חייבת לקרוא אותו. אני חייבת להבין איך נכשלים בכזאת יסודיות. אל תקראו את הספר הזה.
אבל אז קראתי את ג׳יין אוסטין המקורי באותו שם, וזה ספר כל כך מעולה, שבו גייין אוסטין עושה משהו שהיא לא עושה בספרים אחרים: היא מנסה להיות מצחיקה. בספרים האחרים היא רק מתארת בהומור אנגלי יבש מיובש את החיים סביבה, והחיים סביבה הם מצחיקים, ועל כן הספרים שלה הם מציאותיים ומצחיקים. בספר הזה היא מתמקדת בז׳אנר ספרותי – גותיקה – ומשתמשת בכל הכישרון שלה, וברוך השם לא חסר לה, כדי לחקות אותו ולעשות ממנו צחוק. התוצאה היא שילוב בין קורס מזורז בגותיקה אנגלית של המאה ה-19, דיון מעמיק בהשפעה של ספרות על החיים ורומנטיקה בשקל עשרים. דרך מעולה להעביר ארבע שעות בדרכים, בהנחה שמקשיבים לספר קולי.

התמונה בראש הפוסט:

  • כותרת: untitled‏
  • יוצר: DRAW‏
  • תאריך: 2013/2013‏
  • Physical Location: Rua das Murtas, Lisboa, Portugal‏
  • מיקום יצירה: Rua das Murtas, Lisboa‏
  • Technique: Graffiti‏
  • Description: Three melting faces with crazy eyes looking for something in dispair .‏
  • סוג: Graffiti‏
  • זכויות: © CML | DPC | José Vicente 2013‏
  • אמצעי: Wall‏

Action!

1.

קוראים לה לורן. עמדנו אחת ליד השנייה, נבוכות מינוס החשש מהמבוכה, במפגש ליזמים חברתיים במתנ״ס המושלם ליד הבית שלי. אני כבר לא יזמית חברתית ולא הייתי צריכה לעשות שום נטוורקינג, אבל אני יודעת שהטריק הכי טוב כשנבוכים הוא פשוט להגיד: היי, אני מיטל. עוד לא נולד הבריטי/צרפתי/איטלקי/ספרדי שיודע להגיד את השם הזה כמו שצריך, אז תמיד קונה לי כמה דקות של שיחה.

היא כירואוגרפית, כך היא אמרה, והיא עושה עבודות מבוססות מקום ובהשתתפות קהל. היא סיפרה עוד ואני הקשבתי ואז הצעתי לה לעזור לה עם השיווק.

2.

ונפגשנו. בקפה של המתנ״ס. אני חושבת שהיא בסוף שנות הארבעים לחייה. היא רזה, אבל לא שברירית. יש לה שיער צבוע בצהוב, ונטייה לגרד את קצה האף שלה באצבע המורה. הפה שלה והקמטים סביבו מסגירים שהיא עישנה פעם, אבל גם את העובדה שלא היו לה חיים קלים.

עשרים דקות אחרי היא סיפרה לי שהיא גדלה עם אבא אלכוהוליסט. שאחר כך היא עברה למשפחת אומנה. זו בהחלט לא הפעם הראשונה שהיא סיפרה את זה, והיא יצאה מהארון הזה ביובש. היא הייתה נסערת כי מתרגש עליה איזה משבר כלכלי לא צפוי, וכל הדיבור שלה הסגיר מישהי שמבלה הרבה במסגרות טיפוליות וטיפוליות למחצה.

ואחרי הפרטים המסעירים, היא לקחה שלוק מהתה בחלב שלה, נשמה עמוק, ואשכרה שאלה אותי: איך עבר השבוע שלך? כאילו אנחנו בדינמיקה קבוצתית מוזרה של שני אנשים, ואז שתקה. שקלתי ללגלג על השאלה, אבל בעצם, למה? ופתאום הבנתי: אף פעם לא חשבתי על השאלה איך היה השבוע שלך. אני יכולה לענות על מה שלומך די בקלות. אני יכולה לענות על: על מה את חושבת. אני יכולה לענות על: מה קורה? אבל שבוע זה זמן קצר מדי מכדי לדבר בכלליות וארוך מדי מכדי להיצמד לפרט אחד. אז אמרתי דברים והיא הקשיבה, וכיאה לבוגרת מעגלים מסוגים שונים היא לא הגיבה, ולא הציעה, ולא ניסתה לפתור, רק הראתה שהיא מקשיבה, ואמרה כל מיני: זה נשמע מאד מבלבל.

זה באמת בלבל אותי, וכבר רציתי ללכת, אבל היא המשיכה לדבר על פלסטינים ולבקש הסברים מיודעת ח״ן, ואז היא אמרה: לא באתי כדי לדבר על שיווק, את לא צריכה לחכות שזה יגיע, באתי כי נראית לי נחמדה.

3.

ונפגשנו שוב. הפעם היא הביאה מחשב, ושלחה לי מראש את האתר שלה, שאני אוכל להסתכל ולבוא מוכנה. היו לה שאלות מאד הגיוניות. היו לי הערות. היו לי מחמאות. הייתה לנו שיחה מקצועית ביותר. בסופה אמרתי לה, כמו בשיחה מקצועית: את רוצה שנקבע לך דדליין? והיא, בוגרת מסגרות טיפוליות למחצה, אמרה לי: כן, אני תיכף אומרת לך מה אני אעשה עד מתי.

ואז אמרה: אז עכשיו כשאת ה-Action partner שלי, את רוצה שאהיה ה-Action partner שלך? זה קצת ריגש אותי, אף פעם לא היה לי אקשן פרטנר. ואמרתי מייד כן! אז כן, יש לי אקשן פרטנרית (איך לעזאזל קוראים לזה בעברית?). עכשיו אני רק צריכה לחפש את האקשן.

4.

התמונה של מונק, יקיר הבית החדש, והיא נקראת The girls on the bridge, 1901

They are just baby queens

1.

ג'יימי הוא קצת נמוך. יש לו עיניים כחולות, שמסתכלות על העיניים הכחולות שלי כמעט באותה גובה, אבל שלו יותר דומות לים שמקיף אי יווני, גדולות יותר, עם גוונים של כחול כהה ובהיר שמשחקים בינם לבין עצמם. יש לו שיער ארוך, עד אחרי הכתפיים, שאסוף כמעט תמיד בקוקו. יש לו סנטר רבוע, ועור לבן, מגורה עד אדמומיות בגילוח מתמיד בסכין קהה מדי.
ג'יימי הוא זונת תוכן. כמו כולנו, זונות התוכן, הוא מחזיק בראש שלו עשרות מבנים לוגיים אפשריים לטקסט, מאות פתיחות אפשריות לכתבות, ואלפי טריקים שהופכים את הכתיבה עבורו למשחק מחשב. אם הוא כמוני, ואני חושבת שהוא זונת תוכן טובה ממני, הוא יכול לכתוב על הכל. אם יש לך בראש כבר את מתקן הרנטגן שמאפשר לך להפשיט את הטקסט ולהלביש אותו כרצונך, ברור שכל השאר הם פרטים שאנשי מקצוע אחרים – אנשים שמבינים בפיננסים, בהיסטוריה, במילקי, במים מינרליים, בתזונה, בביג דאטא, בחינוך – יכולים לספק לך, ואתה צריך רק לשבץ במקומות המתאימים. במקום שבו הכרתי אותו הוא הקשיב לאנשים שמדברים על השקעות, וחוקרים אנשים אחרים שמבינים בהשקעות, רשם לעצמו כמה מלים בפנקס, ואחרי כמה שעות הפיק טקסט קוהרנטי ואנושי, שהפך את כל עניין ההשקעות למשהו שאנשים יכולים לקרוא.
בהפסקות הסיגריה ג'יימי מדבר על מישל, חברה שלו. הוא לא אוהב אותה, או לפחות חושב שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא לא יכול להיפרד ממנה, כי הם בדיוק חתמו על חוזה לדירה, ואין לו כסף לעבור לדירה חדשה. יש לו חוב מימי הלימודים הלא-רחוקים שלו, ולמרות שהוא אוכל כל יום רק במקדונלדס, או סנדוויץ שהוא מכין בעצמו מלחמניות ונקניק שהוא קונה בסופר ביחד עם קריספס, ולובש בגדים שמישל תופרת לו מבדים נועזים, הוא עדיין לא מצליח לשמור על רמת בזבוז שתאפשר לו להחזיר את החוב במהירות שבה הוא היה רוצה. כל פעם שאישה צעירה עוברת ברחוב הוא עוקב אחריה במבט, וחושב כל מיני דברים, אבל אומר רק דברים נחמדים. בכלל, ג'יימי, כשהוא לא מתרשע על מישל, אומר רק דברים נחמדים.

2.

בלילות ג'יימי הוא דראג קווין.
סתם. בניינטיז, או אפילו בתחילת שנות האלפיים, אפשר היה לכתוב משהו כזה.
בימינו לבנאדם אסור שיהיו לבנאדם ד'יי ג'וב, שבו הוא קצת סובל, ונייט ג'וב, שבו הוא מגשים את השאיפות שלו. כי אסור לנו לסבול יותר בעבודה, נכון? אנחנו צריכים להיות מרוצים. מסופקים. מאותגרים. לבטא את עצמנו. למסגר את השאיפות שלנו. חלילה לנו להשתעמם, להימרט קצת בפינות משגרה.
אסור לנו גם שיהיו לנו לילות. זמנים שכאלו שבהם אנחנו לא מתקדמים. לא לומדים. לא עוסקים בקריירה שנייה או שלישית. לא משפרים את התדמית שלנו. לא מוכרים את עצמנו. ולא את היצירה שלנו. ולא את החלומות שלנו. שעות מתות, אפשר לומר שהן מתו.
אז ג'יימי הוא דראג קווין גם בימים. הוא לא לובש בגדי נשים, ולא מדבר כמו שמדברים ב-rupaul's drag race, ואפילו לא הומו. אבל בימים הוא מדבר על הדמות שלו, שיש לה שם מתחכם שאני לא זוכרת, אבל היא קשורה כמובן לערכים. פעם הוא היה איזו התחכמות על referendum, יצר ראש ענקי של תרזה מיי שאותו הוא הלביש על המותניים, ועשה בדיחה מברקזיט. עכשיו הוא עובד על הזווית של התחממות גלובלית – ה-דבר של 2019 – והדמות שלו לובשת תלבושת שלמה עשויה מפלסטיק שהוא אוסף. בימים הוא מרגל אחרינו, מלקט בקבוקוני סויה קטנים ממגשי הסושי החד-פעמיים, מתלבט בקול בנוגע לאיזה בקבוק מיץ יוקרתי שמישהו קנה, מראה לנו תמונות של קסדה עשויה שברי כוסות פלסטיק שהוא עובד עליה, משמיע לנו שירי פופ ששרה איזו דראג קווין מפורסמת מהסבנטיז, שולח לכל המשרד לינק למשאל אונליין שבו אנחנו בוחרים את השם החביב עלינו מבין שלושה.

The other monarchy (Source: FB page)

3.

לג'יימי יש גיג. מילה מכוערת. אבל אנחנו אוהבים את ג'יימי, כי אי אפשר שלא לאהוב את ג'יימי, ואנחנו באים למקום שבו ג'יימי מופיע, ביחד עם דראג קווינס וקינגס אחרים.
אנחנו מתאספים על הגג במשרד, עם בקבוקי יין שקנינו בסופר, עניבות ותיקי האיפור של הנשים האחרות. יש להן נצנצים. יש להן אודם כחול וירוק. יש להן הזדמנות להתחפש, והן מרוצות.
ההופעה של ג'יימי היא איומה. הקסדה נופלת לו כל הזמן על הראש. הוא לא מצליח לזוז בנעלי העקב שלו, שגדולות עליו בשתי מידות, כך סיפר לנו אחר כך. הוא לא זוכר את המילים. הוא מאחר להיכנס לריקוד שהמציא. כל מה שיכול להשתבש, משתבש.
לפניו ואחריו יש כל מיני הופעות אחרות. דראג קווין זה מושג די נרחב, וכל אחת מהמלכות מפרשת אותה כרצונה, ויש שם כמה מלכות מאד מצחיקות ומאד עצובות.

4.

"השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים"

מארק טווין, על התנוונות אמנות השקר

5.


המופע נגמר. אנחנו יוצאים החוצה, ממשיכים לשתות ומעשנים סיגריה. ג'יימי מגיע. הוא מזיע לגמרי, וחצי ערום. כולנו מחבקים אותו.
הם משקרים לו בצורה יפהפיה. בהרחבה. בפירוט. בקומה זקופה. מחמיאים לו על המלים. על הריקוד. על הלבוש. הם מוצאים פרטים קטנים שאפשר להיצמד אליהם ללא חשש מבוכה. הם אומרים מלים גדולות שאפשר להסתתר מאחוריהן מבלי פחד התגלות. הן מתארים דברים שראו מבלי להצמיד לתיאור שום מילת שיפוט. הם מוסרים לו מה שהוא גרם להם להרגיש. הם רוקדים ריקוד שבטי, אחיד, רב-קפלים, שנטוע היטב בהיסטוריה, שכל כולו העלאת קורבן לאל הנחמדות. כולם משתתפים במאמץ מבלי לתאם זאת מראש, ומבלי להותיר בצד אף אחד.
מהר מהר אני מוציאה מהתיק גליל גדול של מסקינטייפ שחור ועבה ואוטמת לעצמי את הפה הישראלי הישיר הגס והמטונף שלי. אסור לי להוציא מילה. אסור לי להתפרצף. אסור לי לעשות תנועה שלא במקומה. זה כל כך יפה, אני חייבת ללמוד גם.

6.

אחר כך, ברכבת הביתה, בחברה יותר מצומצמת, אני לא יכולה להתאפק יותר, ואני אומרת: היו שם כמה מופעים קצת עצובים. זו הייתה הגרסה הכי רכה שהגעתי אליה, וגם עליה עבדתי כשעה.
אחת מהן מסתכלת עליי בחיבה, ואומרת לי: They are just baby queens.

על התנוונות אמנות השקר / מארק טווין

מארק טווין כתב את הקטע הזה עבור פגישה של מועדון ההיסטוריה והעתיקות של הרטפורד קונטיקט ב-1880. כמו אורוול, הוא גם הצליח לתפוס במדויק פיסה מהאופי האנגלי. הופיע במקור כאן.

תבינו, אני לא מתכוון לומר שמנהג השקר סבל ניוון או הפרעה כלשהם – לא, משום שהשקר, כמעלה, כעיקרון, הוא נצחי; השקר, כיצירה, כנחמה, כמקום מפלט בזמני מצוקה, התפילה הרביעית, המוזה העשירית, חברו הטוב ביותר והנאמן ביותר של האדם, הוא על זמני, ולא יכול להיעלם מעל פני האדמה, בעוד המועדון הזה ממשיך להתקיים עליה. התלונה שלי נוגעת להתנוונות אמנות השקר. אף אדם בעל תבונה, אף אדם בעל רגשות נכונים, לא יוכל להרהר בשקרים הגמלוניים והמרושלים של ימינו בלי להתאבל על הזנייתה של אמנות כה נעלה. אל מול הקהל הותיק שלנו פה אני כמובן נוגע בנושא הזה בביישנות: כמו עוזרת בית זקנה שמנסה ללמד אימהות בישראל ענייני פעוטות. לא מתאים לי לבקר אתכם רבותיי – שכולכם מבוגרים ממני – ובכירים ממני, בהקשר הזה – ואם נדמה פה ושם שאני עושה זאת, אני בטוח שברוב המקרים זה יקרה ברוח של הערצה יותר מאשר האשמה; אכן, אם בכל מקום הייתה מקבלת האמנות הנעלה שבנעלות הזו את תשומת הלב, את העידוד, את השימוש המודע ואת ההתפתחות שהיא זוכה לו במועדון הזה, לא הייתי צריך להגות את הקינה הזו, או לשפוך דמעה אחת. אני לא אומר זאת כדי להחניף: אני אומר זאת ברוח של הכרה צודקת ומלאת הערכה. (חשבתי בנקודה זו להזכיר שמות ולתאר דוגמאות, אבל הזהירו אותי להימנע מהפרטי ולהגביל את עצמי לכללי).

מארק טווין על פי בקווית' (ויקיפדיה)

אין עובדה מבוססת יותר מכך ששקר הוא הכרח הקיום בנסיבות שלנו – המסקנה שמדובר במעלה מובנת מאליה. שום מעלה לא יכולה להגיע למלוא היעילות שלה ללא טיפוח זהיר ונחוש – ולכן, מובן מאליו שיש ללמד אותו בבתי הספר – אפילו בעיתונים. איזה סיכוי יש לשקרן הבור והבלתי מטופח אל מול המומחה המשכיל? איזה סיכוי יש לי אל מול עורך דין? שקרים הוגנים, זה מה שהעולם צריך. לפעמים אני חושב אם לא היה עדיף לנו לא לשקר כלל מאשר לשקר באופן בלתי הוגן. שקר עקום ובלתי מדעי הוא לפעמים חסר תוחלת כמו האמת.

עכשיו, בואו נראה מה אומרים הפילוסופים. שימו לב לאמרה הנכבדת: ילדים ושוטים אומרים תמיד את האמת. הדדוקציה היא פשוטה – מבוגרים ואנשים חכמים לעולם לא אומרים אמת. פרקמן ההיסטוריון אומר, "עקרון האמת עלול בעצמו להגיע לאבסורד". במקום אחר באותם פרקים הוא אומר, "אמרה ישנה היא שאין לומר אמת כל הפעמים; ואלו שמצפונם החולה מדאיג אותם מספיק כדי לחלל את האמרה הזו באופן קבוע, הם אימבצילים וטורדניים". מילים קשות, אבל נכונות. אף אחד מאיתנו לא יוכל לחיות עם דובר-אמת שגרתי, אבל תודה לאל, אף אחד מאיתנו לא צריך. דובר אמת שגרתי הוא בפשטות יצור בלתי נסבל; הוא לא קיים; הוא מעולם לא היה קיים. כמובן שיש אנשים שחושבים שהם לעולם לא משקרים, אבל לא כך הדבר – והבורות הזו היא אחד הדברים שמפילים כלימה על מה שאנחנו מכנים ציוויליזציה. כולם משקרים – כל יום; כל שעה; ערים; ישנים; מתוך חלום; מתוך שמחה; מתוך אבל; ומי ששומר על לשונו במנוחה, הידיים, הרגליים, העיניים והגישה שלו יפגינו הונאה, ובאופן מכוון. אפילו בדרשות, אבל זו אמירה מובנת מאליה.

בארץ רחוקה בה גרתי פעם הגברות נהגו להסתובב ולבקר חברות, תחת ההנחה האנושית והחביבה שכולם שמחים לראות זה את זה, וכשהן היו חוזרות הביתה, הן היו קוראות בקול שמח: "ביקרנו שישה עשר בתים, וארבעה עשר מתוכם היו ריקים" – ולא התכוונו לומר שהם מצאו משהו חשוב בגנות אותם ארבעה עשר בתים – לא, זו רק הייתה דרכן להגיד שהם לא היו בבית, והאופן שבו אמרו זאת הביע את הסיפוק המלא שלהן מהעובדה הזאת. העמדת הפנים שלהן ולפיה הן היו מעוניינות לפגוש את אותן ארבע עשרה גברות – ואת שתי האחרות שאיתן היה להן קצת פחות מזל – היא הצורה השגורה והמעודנת ביותר של שיקור, שאותה אפשר לתאר כסטייה מהאמת. האם היא מוצדקת? בהחלט. זו סטייה יפהפיה ואצילית, משום שמטרתה היא לא לגרוף רווחים, אלא לתאר את העונג שהן חוות במשותף עם שישה עשר הבתים האלו. מפלצת האמת ישרת הנפש הייתה פשוט מצהירה, או אפילו רק ממלמלת, כי היא לא רוצה לראות את האנשים האלה, והיא הייתה מתנהגת כמו תחת, וגורמת כאב בלתי הכרחי. לאותן גברות באותה ארץ רחוקה היה אלף דרכים נעימות לשקר, מתוך התכוונות עדינה, והן העידו על האינטליגנציה שלהן והיוו תעודת כבוד ללבבות שלהן.

הגברים באותה ארץ רחוקה היו שקרנים, כל אחד מהם. אפילו המה-נשמע שלהם היה שקר, משום שלא היה אכפת להם מה שלומך, אלא אם כן היו קברנים. לשואל הרגיל שיקרת בתגובה; משום שלא ביצעת הערכה מודעת למצבך, אלא ענית תגובה סתמית, ולרוב טעית בצורה ניכרת. שיקרת לקברן, ואמרת שבריאותך מתרופפת – שקר ראוי לכל שבח, משום שהוא לא עלה לך דבר ושימח את האדם האחר. אם זר הפריע לך, אמרת בלב שלם: "אני שמח לראות אותך", ואף הוספת "חבל שאנחנו לא קניבלים וזו לא שעת הארוחה". כשהוא הלך, אמרת בצער "אתה חייב ללכת?" והמשכת "נתראה בקרוב", אבל לא גרמת נזק, משום שלא הונית אף אחד ולא גרמת כאב, ואילו האמת הייתה גורמת לשניכם אי-נחת.

גילברט וג'ורג' בסטודיו (מקור)

אני חושב שכל ההונאה האדיבה הזאת היא אמנות מתוקה ואוהבת, ויש לטפח אותה. השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים…

שקר פוגעני הוא לא דבר ראוי לשבח; וכך, באותה מידה, היא האמת הפוגענית – עובדה שנחקקה בחוק לשון הרע.

בין השקרים הנפוצים האחרים קיים גם השקר האילם – ההונאה שמתרחשת כאשר מישהו פשוט שותק ומסתיר את האמת. סוחרי אמת עקשניים רבים מתחפרים ברהבתנות הזו, ומדמיינים כי אם לא יאמרו דבר שקר, אזי לא ישקרו כלל. בארץ הרחוקה הזו בה גרתי פעם, גרה נפש חביבה, גברת שהצרכים שלה תמיד היו טובים וטהורים, והאופי שלה בהתאם. יום אחד סעדתי איתה ארוחת ערב, והערתי הערתי סתמית ולפיה כולנו שקרנים. היא נדהמה, ואמרה ״לא כולנו, בוודאי״. זה קרה לפני שכולנו הכרנו את האופרה פינהפור, ולכן לא הגבתי כמו שבוודאי הייתי מגיב בימינו, אלא רק אמרתי, ״כן, כולנו – כולנו שקרנים. אין שום יוצאים מן הכלל״. היא נראתה כמעט נעלבת, ״למה, אתה כולל אותי?״. ״בהחלט״, אמרתי, ״אני חושב שאת אפילו מומחית בכך״. היא אמרה, ״ששש, הילדים!״ החלפנו את הנושא לטובת הילדים, והמשכנו לדבר על דברים אחרים. אבל ברגע שהילדים יצאו מהחדר, הגברת חזרה בלהיטות לנושא ואמרה, ״יש לי חוק בחיים, לעולם לא לומר שקר; מעולם לא הפרתי אותו, ולו במשפט אחד״. אמרתי, ״אין לי שום כוונה לפגוע בכבודך או לפגוע בך, אבל באמת ששיקרת כמו עשן מהרגע שהתיישבתי פה.

המנהג הזה גרם לי כאב רב, משום שאני לא רגיל בכך״. היא ביקשה דוגמה, רק משפט אחד. אז אמרתי:

״ובכן, הנה עותק של הטופס שבית החולים אוקלנד שלח לך בידי האחות שבאה הנה כדי לטפל באחיין שלך, שחלה במחלה מסוכנת. הטופס כלל כל מיני שאלות בנוגע להתנהלות האחות בזמן המחלה: ״האם היא אי פעם ישנה בזמן המשמרת שלה? האם היא אי פעם שכחה לתת תרופה?״ וכך הלאה. בית החולים הזהיר אותך להיות זהירה מאד ומפורשת מאד בתשובותייך, משום שרווחת השירות דורשת שהאחיות ייקנסו או ייענשו בעקבות הפרת ההוראות. אמרת לי שהיית מאד מרוצה מהאחות הזאת – שיש לה אלף מעלות ורק מגרעת אחת: גילית שאת לא יכולה לסמוך עליה לעטוף את ג׳וני במספיק שכבות חמות בזמן שהוא חיכה באוויר הקריר שהיא תסדר עבורו מיטה חמה. מילאת את הטופס הזה, ושלחת אותו בחזרה לבית החולים עם האחות. איך ענית על השאלה ״האם האחות הזניחה אי פעם את החולה כך שהוא עלול היה להצטנן?״ בואי, הכל כאן בקליפורניה נקבע בהתערבות; אני שם עשרה דולר לעשרה סנט ששיקרת בתשובה לשאלה הזאת״. היא אמרה, ״לא שיקרתי; השארתי את השאלה הזאת ריקה!״. ״זה אותו דבר – שיקרת שקר אילם; השארת את התשובה כך שאפשר שישתמע ממנה שלא מצאת כל פגם בעניין״. היא אמרה ״הו, זה שקר? ואיך אני יכולה לדבר על מגרעת אחת ויחידה, כשהיא כל כך טובה? זה היה אכזרי״. אמרתי, ״תמיד צריך לשקר, אם זה יכול להועיל; הדחף שלך היה מוצדק, אבל השיפוט שלך גס; הבעיה הזו נובעת מנוהג לא אינטליגנטי.

עכשיו הביטי בתוצאות של הסטייה הבלתי מקצועית שלך. את יודעת שווילי של מר ג’ונס חולה מאד במחלת השנית; ההצלחה שלה הייתה כל כך נלהבת שהאחות נמצאת שם ומטפלת בו, ובני המשפחה המותשת ישנים שינה עמוקה ובוטחת מזה ארבע עשרה שעות, והותירו את יקירם באמון מלא בידיים הקטלניות האלו, משום שאת, כמו ג׳ורג׳ וושינגטון הצעיר, שמרת על המוניטין שלה. אם אין לך מה לעשות, אני אבוא מחר, שנוכל ללכת ללוויה ביחד, משום שבאופן טבעי את ודאי חשה עניין מיוחד במקרה של ווילי, עניין אישי, למעשה, בדיוק כפי שחש הקברן״.

סינדי שרמן (מקור)

לא אמרתי כל זאת לשווא. כבר במהלך הדברים היא עלתה לכרכרה ונסעה במהירות שלושים מייל לשעה לכיוון האחוזה של הג׳ונסים כדי להציל את מה שנותר מווילי ולומר כל מה שידעה על האחות הקטלנית. וכל זה היה בלתי הכרחי, משום שווילי לא היה חולה; אני בעצמי שיקרתי. אבל באותו יום, למרות הכל, היא שלחה מחדש את הטופס לבית החולים, ומילאה את התשובה שהותירה ריקה, ובה הצהירה על העובדות בצורה הישרה ביותר האפשרית.

עכשיו, אתם מבינים, הבעיה של הגברת לא הייתה שהיא שיקרה, אלא שהיא שיקרה בחוסר זהירות. היא הייתה צריכה לומר אמת באותו רגע, ולפצות את האחות במחמאה ערמומית במקום אחר בטופס. היא יכלה לומר, ״מבחינות מסויימות האחות הזאת היא מושלמת – כשהיא במשמרת היא לעולם לא נוחרת״. כמעט כל שקר קטן ונחמד היה מוציא את העוקץ מהאמת הבעייתית אך ההכרחית הזאת.

השקר הוא אוניברסלי – כולנו עושים זאת. ולכן, הדבר החכם לעשות הוא לאמן את עצמנו בהתמדה לשקר מתוך מחשבה, מתוך שיקול דעת; לשקר מתוך כוונה טובה, ולא רעה; לשקר לטובת אחרים, ולא לטובתנו; לשקר שקר מרפא, נדבני, אנושי, ולא אכזרי, פוגעני או מרושע; לשקר בחן ובנועם, ולא בצורה משונה וגמלונית; לשקר בבטחה, ביושרה, במישרין, בראש מורם, ולא בגמגום, בייסורים, בהיסוס, כאילו אנחנו מתביישים במטרתנו הטובה. ואז נוכל להיפטר מהאמת הנחשבת והקטלנית שמרקיבה את האדמה; ואז נוכל להיות נהדרים וטובים ויפים, ותושבים ראויים בעולם שבו אפילו אימא אדמה משקרת, מלבד כשהיא מבטיחה מזג אוויר נתעב. ואז, אבל אני רק תלמיד חדש וחלש באמנות הנשגבת הזאת; אני לא יכול ללמד את החברים במועדון הזה מעבר לכך.

וברצינות רגע, אני חושב שיש צורך רב בבחינה מלומדת של איזה שקרים כדאי ורצוי לספר, מכיוון שכולנו חייבים לשקר וכולנו משקרים, ומאילו שקרים כדאי להימנע – וזה הדבר שאני חש שאני יכול בוודאות להותיר ידיו של המועדון המנוסה הזה – גוף בשל, שאותו אפשר לכנות בהקשר הזה, מבלי להיקלע לחנפנות בלתי ראויה, גוף של אמני שקר ותיקים.

מהבית הביתה

1.

אז מי אני, אם אני לא מרגישה בבית בישראל, זו השאלה ששאלתי את עצמי במשך עשרה ימים בישראל. כלומר, כשאני בלונדון, התשובה היא קלה. אני בטוח לא בריטית. ועל כן, אני מהגרת. מישהי שנמצאת בין כאן לבין מקום אחר. אבל במקום האחר, אני אמורה להרגיש בבית, נכון? כי אחרת מי אני? איך אני יכולה ליצור רצף של זהות בין מי שהייתי פעם לבין מי שאני החדשה, אם אני הקודמת מפסיקה להתקיים בתוכי? אם החיים הנוכחיים שלי לא קיימים בדמיון של עצמי הקודמת, איך אני יכולה להסביר לה אותם?

2.

אחרי הפוסט האחרון בנוגע לעבודה, הבנתי שמה שאני צריכה הוא למצוא כמה אנשים שעושים את מה שאני רוצה לעשות, ואז, אם יהיה לי אומץ, להציע להם לפגוש אותי לקפה. כל הגורואים של הנטוורקינג אומרים את זה, נכון? אז מצאתי. קוראים לו אורן גרינברג, והוא נמצא בלונדון כבר חמש עשרה שנה, והוא מנהל שיווק להשכרה. הולך לסטרטאפים, לומד אותם, בונה להם אסטרטגיה שיווקית, מוצא להם מי יבצע אותה, והולך הלאה. נשמע מושלם. וישראלי זה קל. לישראלי אני יכולה לפנות ולבקש קפה. עוד לא הרגשתי בשלה לפנות אליו, ועל כן רק הוספתי אותו לרשימת החברים שלי בלינקדאין. למחרת הוא פרסם שהוא יהיה באיזה פאנל, וידבר על עתיד השיווק. או, זו כבר הזדמנות.

3.

במשך עשרה ימים בישראל הייתי מוקפת בשוחרי טובתי (וטובת לב). הרבה אנשים שלמשך עשרה ימים שמו את החיים שלהם הרגילים במקום השני ואותנו במקום הראשון. הם אירחו אותנו, הלבישו אותנו (זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, אני חושבת, שאימא שלי גיהצה בשבילי. מגיע הגיל, אני חושבת, שמתחילים ללבוש בגדים שנוטים להתקמט), האכילו אותנו, הסיעו אותנו, בילו איתנו, והסתירו מאיתנו את ישראל האמיתית. כמו במשחק מחשב דילגנו בין אין לאי של מזגן נעים, של אוכל טעים, של ים ובריכה ובריכה וים, של שיחות טפלות ועמוקות, וכיסינו את העיניים מפני כל מה שנמצא בחוץ.
בפעמיים האחרונות שהייתי בישראל הרגשתי שאני לא באמת נמצאת בישראל, אני נמצאת באל-מקום שבו נמצאים כל החברים והמשפחה שלי לרגע. זה כיף נורא ומסעיר, להיות במקום שאין לו מקום, אבל יש בו הרבה אהבה. אבל זו לא ישראל.

4.

הלכתי לפאנל. אורן דיבר לעניין. כלומר, הוא חושב כמוני על שיווק, ולכן בטוח צודק. כי מבחינתי מחלקת שיווק טובה היא כמו הפסיכלוג של העסק. היא מייצרת ומספרת את סיפור הזהות של העסק, את מה שהוא כן ואת מה שהוא לא, ואת האנשים שיכולים להתחבר אליו. אחרי שמציירים את הגבולות, אפשר לצבוע מבפנים בכל מיני עזרים, ולהשתמש בכל מיני ערוצים כדי לספר את הסיפור הזה. יש הרבה אנשי שיווק שמתמקדים בעזרים ובערוצים – הם מומחים למודעות בגוגל, הם ממש טובים בלקדם את העסק במנועי חיפוש, הם מעולים ביצירת קהילות בפייסבוק. כל זה חשוב, אבל בעיניי זהו שלב שני אחרי שהעסק יודע להכיר את עצמו. זה בערך מה שאורן אמר.
אז ניגשתי אליו בסוף, ואמרתי לו שהוא היה ממש אחלה. זה עזר שיכולתי להגיד אחלה. כי במשך חצי מהפאנל ניסיתי לחשוב על מילה באנגלית שתהיה הולמת כמו ממש אחלה, ולא מצאתי. קבענו לשתות קפה.

5.

אבל כן הלכתי פעם אחת בתל אביב, שבשבילי היא כמו קרובת משפחה. מאבן גבירול צפון ועד גן החשמל. ידעתי שאני של פעם הייתה מרגישה כאן בבית. ידעתי בדיוק מתי תגיע המשתלה ואיפה הסופרפארם בשקם. ידעתי איפה המזנון ואייסברג ונונה ומג'יק בורגר והבייקרי ופם-פם והכרתי את הריח של המדרגות בלונדון מיניסטור שמובילות לצוותא ואת החלון ראווה של הביטאט (זה הביטאט?), ואת הבית עם המרפסות היפות ומוכות השמש ביהודה הלוי פינת שינקין, ואת חדוות התחתית שהיכתה בי על אף שלא הייתי כלל בתחתית בביקור הזה. ידעתי את כל זה, אבל כל זה היה שייך לאני הקודמת. שלוש שנים עברו מאז שגרתי כאן, ולראשונה הרגשתי אחרת. לא בדיוק שייכת.

6.

ושתינו קפה וירטואלי. פטפטנו ופטפטנו כשעה. על הדרך שהוא עשה. על מה שהוא הצליח ועל מה שלא. ועל מה שאני עשיתי. ועל מה שלא עשיתי. ואיפה אני עכשיו ואיפה הוא עכשיו. לא חשבתי עליו כמעסיק פוטנציאלי, ועל כן הייתי נינוחה לגמרי. ואחרי זמן מה, הוא פתאום שאל שאלות שנהיה ברור מהן שהוא כן חושב עליי בתור קולגה. עניתי עליהן כמיטב יכולתי, והשתדלתי שלא לאבד את הנינוחות, השתדלתי להמשיך לעשות נטוורקינג ולא ראיון עבודה. זו הייתה שעה מפתיעה.

7.

באחת בלילה יצאנו מהבית של ענבל, במונית שירות לנתב"ג. הרבה אנשים הלומי שינה ולילה הצטרפו למונית בסיבוב הדהירה שהיא עשתה בירושלים. לב אמר: חשבתי שאם אני אהיה ער בלילה אני אראה יותר Car lights. אחרי כל אחד, הנהג הדליק את האור, וחייג בנייד לתחנה הבאה. "תהיו למטה עוד שלוש ארבע דקות, אני בדרך". לב ישן. הנהג דיבר עם נהג אחר, וסיפר לו שהוא אמר למנהל התחנה לתת לו את כל הבעייתים שלא מסתדרים במסלולים האחרים. "מה אני אעשה? אני אגיד לו שייתקע איתם? אמרתי לו הכל טוב אחי, אני אסתדר, תיתן לי את כולם. הנה, נשארו לי רק שלושה. שבוע טוב, אחי, עבודה נעימה". אחר כך בדקו את הדרכונים שלנו. והוא אמר: "תשלמו לי עכשיו, שנתפטר מזה". הקדמיים לקחו את הכסף מהאחוריים, כמו תמיד במונית שירות, כאילו לא שמעו בעולם על אפליקציות, על כרטיסי אשראי, על אתרים לתשלום מוקדם.

8.

התכתבנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מה אנחנו רוצים שיהיה. הוא היה קופצני קצת, פזור דעת, מלא בחלומות ורעיונות. אני הייתי יובשנית, ממוקדת, מנסה להבין עד הסוף מה באמת המציאות שלו.
נפגשנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מי אנחנו. הוא היה קופצני קצת, אני הייתי ממוקדת.
לא עד הסוף הבנתי מה יהיה, כאילו אפשר בכלל להבין עד הסוף מה יהיה, אבל בעוד שבועיים אני מתחילה לעבוד עם אורן במשרה חלקית, אולי אחר כך נבין מה יהיה.

9.

באחת עשרה בבוקר יצאנו משדה התעופה בלוטון, לחיבוק של נדב ולקפה בפרט-א-מנג'ר. ברכבת שלקחה אותנו לטיוב הסתכלתי על השמיים שהיו כחולים ומלאים בעננים לבנים יפים וצחורים, שיש בלונדון רק לעיתים רחוקות. דמיינתי את הדרך הביתה עד סופה. ידעתי בדיוק איך הולכים האנשים הממהרים לתחתית, ואת הטעם של הקפה ב-resourced, שיש בתחנת קינגס קרוס וגם ליד העבודה הקודמת שלי, ידעתי איך נראה חלון הראווה של Oliver Bonas, ואיך האנשים בתור לשירותים יכולים לחכות בסבלנות חצי שעה מבלי להביט בעיניים ומבלי לנשוף בחוסר סבלנות, ואיך ביציאה מתחנת סטוקוול יש קצת ריח של פיפי והרבה נערים יושבים על אופני בוריס (סוג של תל-אופן מקומי, שהכניס אחד, בוריס ג'ונסון), הכרתי את הטעם של כל אחד מהסנדוויצ'ים המשולשים בסיינסבורי ליד התחנה, ובאיזה מעבר נמצא הטוניק לג'ין של יום שישי. יצאתי מהבית והגעתי הביתה.

10♥

1.

לפעמים אני מסתכלת על הרגליים שלו. מדובר במקלות דקים, מוארכים, שחומים ומושלמים, שזזים בלי הפסקה. בקצה הרגל שלו יש כף, שהיא בהירה יותר ורכה רכה. לפעמים, לא תמיד, אבל יותר פעמים ממה שאפשר לחשוב, אני מסתכלת על הרגליים שלו סתם עובדות; זזות, משחקות כדורגל, מתחככות זו בזו על הספה, וכל מה שאני יכולה לחשוב הוא: תודה. מי ידע שמישהו יכול להסתכל על מישהו אחר ורק לשמוח בקיומו באופן שלם ומלא?

2.
לפני כמה ימים הוא אמר לי: אני רוצה להיות מפורסם. כל בנאדם אחר שהיה אומר לי היה גורם לי ללעג. גם אני. כלומר, אמרתי את זה לי כבר פעם. ומייד לעגתי לי. מה מפורסם. למה מפורסם. מה טוב בזה. כשהוא אמר את זה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: וואללה, לא ידעתי, לא היה לי מושג, שזה רגש כל כך אנושי.

3.
כשהוא היה בן שנה או משהו כזה פרסמתי תמונה שלנו או אולי שלו בפייסבוק וזיו, שאני לא מאמינה לו להרבה דברים אבל הוא בהחלט יודע לעשות כיף, כתב: הוא עוד קטן, אבל איזה כיף יהיה לך להסתובב איתו בעיר! עברנו עיר מאז, אבל איזה כיף זה להסתובב איתו בעיר! כלומר, אם מפסיקים להיות הורים במידה סבירה ומתחילים להיות בנאדם במידה סבירה, מדובר במכונת שטויות חמודה וניידת.

4.
לפעמים הוא אומר לי: אני גדלתי בבטן שלך, אז אנחנו אותו בנאדם (זה כי אני אומרת לו את זה). ולפעמים זה נכון. כלומר, לא. אף פעם לא נכון. אבל לפעמים כשאני רואה אותו במצוקה, קטנה, אבל לא תמיד הוא יודע שהיא קטנה, ואסור לי להציל אותו כי הוא צריך להציל את עצמו, אני יכולה להרגיש את המצוקה אצלי, בדיוק באותו מקום שהוא, כמו שכפול במכונת צילום, אבל ב-75 או 50 אחוז.

5.
לפעמים הוא אומר לי: אני מצייר פה כריש. הכריש אוכל אותך ומשאיר אותי עם אבא. ואז אני אהיה עם אבא כל הזמן ואני אוכל לקחת לך את הטלפון ולשחק כמה שבא לי. גם זה אנושי, אבל פחות כיף.

6.
לפעמים הוא לא אני, אבל הוא עושה בדיוק את מה שאני הייתי עושה: מנסה לרצות את המבוגרים בלי להפסיק לרצות את עצמו, ואני יכולה לראות סביבו את כל רשת החישובים הסבוכים שהוא עושה עצמו כדי להבין אם הוא בסדר או עבר את הגבול. אני אימא שלו אז לפעמים מספיק מבט אחד כדי שהוא יידע שכן, הוא עבר את הגבול.

7.
לפעמים לא מספיק מבט אחד, ואני כועסת עליו, והוא מסתכל עליי, ומייד מייד מייד אני יודעת שגם אני עברתי את הגבול. לפעמים אני מבקשת סליחה באותו רגע. רוב הזמן לא.

8.
לפעמים הוא מדבר אתי על כדורגל. כלומר, רוב הזמן הוא מדבר אתי על כדורגל. אבל לפעמים הוא שואל משהו שהוא לא "אז מי את חושבת ששחקן יותר טוב אגוארו או סטרלינג?" (התשובה היא תמיד אגוארו. בכל צמד. זה קל), ואנחנו בודקים באינטרנט, וגוגל עוזר לנו למצוא תשובה חד משמעית לשאלה שלו. לפעמים, הוא אומר בנחרצות: לא! זה לא נכון! אבא אמר אחרת! וזה סוף הסיפור והדיון.
פעם הוא אמר לי: אני מבין במבוגרים, אני יודע מתי לא צריך להקשיב להם.

9.
לפעמים הוא נוסע למקום אחר ממני לעשרה ימים שלמים, ואני עושה כיף חיים עם אבא שלו. מטיילת בעיר ובעולם הפנימי שלנו, וכל הזמן יש באוויר מין תימהון: אז ככה זה היה פעם! כלומר, אנחנו אחרים וכל זה, אבל כן, ככה זה היה פעם. מי בכלל זוכר שאנשים בלי ילדים לא ממהרים כל כך.

10.
לפעמים הוא נוסע למקום אחר ממני לעשרה ימים שלמים, ויש לי חתיכה מהגוף שהיא חסרה וכואבת, ואחרי שאני מדברת איתו אני מרגישה שיש לי מכשיר מיוחד בתוך הגוף שמאפשר לי להיות בשני מקומית בו זמנית.

אז זאת התכנית

אריכות ימים

לא מזמן הקשבתי לספר שנקרא The 100 year life. כתבו אותו כלכלן ופסיכולוגית והטענה המרכזית בו היא: אנחנו הולכים לחיות מאה שנה. לא כולנו. אבל מי שנמצא עכשיו בשנות הארבעים שלו ומטה, וחי בעולם המערבי (אני לא חושבת שמדברים שם על ישראל, אבל לא נראה זה נורא שונה מבריטניה בהקשר הזה), יש לו סיכוי טוב לחיות עד גיל מאה (כלומר, אם כדור הארץ לא יתאבד לפני).
לטענתם, כשאומרים את זה, מייד מתחילים לחשוב על פנסיה ועל איך כולנו נצטרך לעבוד עד גיל 90, ומייד מתחילים לאבד את הרצון לחיות, וכל הברכה של חיים ארוכים הופכת לנטל וקללה.
אבל זה לא חייב להיות ככה. חיים של מאה שנים יכולים להפוך להיות ברכה. כל מה שצריך הוא אמתחת ניכרת של אופטימיות וגם תכנון מוקדם. אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר אנשים שחיים עד גיל שמונים ותשעים ומאה, ובכל זאת אנחנו מופתעים כל פעם מחדש איך הם ניצחו את מה שנראה לנו כמו הגיל המקובל למות בו. אבל תשעים-מאה יהיה הגיל הרגיל פעם, ואנחנו מתקדמים לשם במהירות.
(אוי, פתאום הבנתי שאחותי הביולוגית תבוא לפה ותתחיל להגיד דברים על הזדקנות של תאים ופוטוסינתזה ופרוטופלזמה וכל מיני מילים כאלו בביולוגיה. זה אנשים של מילים פה, הם מדברים ברמה היותר מופשטת והפחות מדוייקת. אבל את נחמדה שבאת).
ואנחנו צריכים להיערך לכך. אנחנו צריכים לחשוב על כל אספקט של החיים שלנו מחדש, בעצם. על שנות העשרים, שנות החקירה והלמידה. על שנות השלושים, שנות תחילת הקריירה ותחילת האימהות. על שנות הארבעים, שפעם היו אמצע הדרך, אבל אלוהים הן כבר כל כך לא. על הפנסיה. על משפחה. על נישואים. על חברויות. על מקצוע. על שייכות למקום המגורים. הכל ישתנה.

מאה שנה! יש לי זמן ללמוד תופים! (Steel Band, Gordon de la Mothe, 1978)

1.

יום רביעי הוא היום שבו אני עובדת מהבית, ובאופן משונה המנכלית של בורינג מני רצתה לעשות אתי ועם הבוסית שלי שיחת וידיאו. אני לא מתה עליה בימים אלו – היא בלחץ וכמו בוסים אחרים שהיו לי לפניה, כשהיא בלחץ, במקום להעפיל לגבהים ולנסות לראות למרחקים ולפתור את התמונה השלמה, היא חופרת מחילות ומתבוננת בתשומת לב מוגזמת בפרטים קטנים ולא נורא חשובים, רק כי זה יותר קל לדון בצבע רקע של עמוד מסויים באתר מאשר בחשבון הבנק המתרוקן. היא בלחץ כי אין כסף. ואין כסף כי במקום להסתכל על התמונה הגדולה ולנסות להגיע לפתרון אסטרטגי, היא חופרת מחילות וגו׳. או לפחות כך אני מבינה את המצב, וזה די מחרפן אותי.
אבל היא הפתיעה אותי. נגמר זמן המחילות והיועץ העסקי שלה העפיל איתה לגבהים, להסתכל על התמונה בכוליותה. המסקנה: אני עולה יותר מדי כסף, ולא מכניסה כסף באופן ישיר. זו לא רק אני. זה כל הצד היותר אידיאולוגי של העסק. היא בשיחות עם משקיעים, אבל אי אפשר לדעת מתי ואיך הם ייגמרו. אז אני יכולה לקחת חופשה ללא תשלום לשישה שבועות ולדבר איתה בסוף הקיץ. או שאני יכולה לקבל את חודש ההתרעה שמגיע לי וללכת לדרכי.
היא מתנצלת. היא בוכה. היא מתנצלת על זה שהיא בוכה. היא אומרת שזה לא קשור ליכולות שלי. היא אומרת לי שאני מעמודי התווך של העסק. היא מבטיחה לעזור לי למצוא עבודה. היא מתנצלת שהיא עושה את זה בשיחת וידיאו. היא פשוט מברברת כל מיני דברים ולא נותנת לי להוציא מילה. הבוסית הישירה שלי יושבת לידה בפנים חיוורות וקפואות ולא מוציאה מילה. זה ניכר שכל העניין מפתיע גם אותה. בסוף אני קוטעת את כל העניין ואומרת: תודה שאמרת לי היום, אני אחשוב על האופציות ואודיע לך.
המחשבה הראשונה והיחידה שאני יכולה לחשוב במשך דקות ארוכות היא: איזה כיף! יש לי חופש גדול! זה לא נעים לי מעצמי שאני לא כועסת עליה, לא נבהלת ולא עצובה, אז אני לא מעזה ממש לרקוד בבית, אבל בלב אני רוקדת, בהחלט רוקדת.

הולי, המנכ"לית

נכסים

במהלך מאה השנים של החיים שלנו, כך טוענים בספר, יש לנו כל מיני דברים לדאוג להם. סוג אחד של הדברים, נקרא להם הנכסים המדידים, הם הדברים המקובלים: כמה כסף יש לנו, כמה כסף אנחנו מוציאים, כמה חדרים יש לנו בבית, האם זה בית שלנו או בית שכור, האם יש לנו מכונית משל עצמנו, האם חסכנו מספיק כסף כדי לשלוח את הילד לאוניברסיטה, האם הפרשנו מספיק לפנסיה, האם התקדמנו מספיק בעבודה, וכו׳.
סוג אחר של הדברים, נקרא להם (בתרגום קולח ומרענן): הנכסים הבלתי מדידים, הם הנכסים שנוח לנו להתעלם מהם, אבל במהלך מאה שנים של חיים הם הופכים לחשובים במידה שווה: האם יש לנו חברים? האם יש לנו תחביבים? האם הזהות שלנו מבוססת רק על הזהות המקצועית שלנו? האם הנישואים שלנו תומכים בהתפתחות שלנו כבני אדם? האם אנחנו עושים מספיק כדי לטפל בגוף שלנו? האם אנחנו חיים תחת לחץ מתמיד?
החיים החמודים מסודרים ככה שאם את דואגת ממש לנכסים המדידים, אז הנכסים הבלתי מדידים שלך הולכים לעזאזל. נגיד, תקופות של עבודה עמוסה ומתגמלת, שגורמים לך לא לפגוש חברים, להיות בלחץ, ולא להספיק להתעמל בכלל. או להיפך: תקופות שבהן אין לך עבודה, או שהעבודה יותר באיזי, הופכים אותך לאדם רגוע יותר, ולכן פנוי יותר לדאוג לעצמו, על מגוון האספקטים הנפשיים שכרוכים בכך, אבל טיפהל׳ה פחות טובים לחשבון הבנק שלך.
ולכן, טוענים המחברים, אנחנו תמיד צריכים קצת מזה וקצת מזה.

בלתי מדיד (Painting each other, Ramon Casas, Santiago Rusiñol, 1890)

2.

אני מתכננת מליון דברים לקיץ הזה: אני אכתוב, כמובן. אני אהיה עם לב. אני אהיה בישראל. אני אסע באופניים יותר. אני אעשה מדיטציה. אני אקרא בנחת. אני אלך למסעדות. אני אבשל. בעיקר, אני אפסיק לתכנן את הזמן שלי בפרוסות דקיקות של שעות וחצאי שעות, ואתחיל לחשוב עליו יותר בנחת, בשעתיים או בחצאי ימים. זה יכול להיות שינוי מרענן.
אה, כן, ואני אצטרך לחפש עבודה. לחפש עבודה זה חרא. זה לא סתם חרא, זה חרא ממגוון סוגים ודרגות קושי, ואני אפרט: יש את החרא הרגיל של לכתוב קורות חיים, לחפש משרות, לכתוב cover letter, לשלוח את הכל כולל הקפדה על כל פסיק, רק כדי לזכות בהתעלמות גורפת; יש את החרא החצי נוזלי של ללכת לראיונות עבודה, שהוא יותר מייאש, כי זה כל כך מלחיץ, ודורש כל כך הרבה משאבי נפש, שביום שבו יש לי ראיון עבודה אני פשוט לא מסוגלת לתפקד בשום דרך אחרת; ויש את החרא הנוזלי לגמרי, מהסוג שנמרח קצת על התחתונים, שנקרא: נטוורקינג.
יש אגדות, פרושות על גבי מגזינים מקצועיים ומקצועיים למחצה, שזנבות שלהן מגיעים עד למוספי סוף השבוע בעיתונים היומיים, ולפיהן נטוורקינג זו סך הכל מילה אחרת לחברויות. את שואלת חברים את מי הם יכולים להכיר לך, הם מכירים לך, את הולכת לשתות קפה עם בנאדם חדש, והנה, עשית נטוורקינג. הובלתי את 12 דקות כשבע שנים, ובמהלך השנים האלו פגשתי עשרות אנשים חדשים לקפה. אני טובה בזה ואוהבת את זה. אבל זה לא נטוורקינג. זה שני אנשים עושים משהו שהם אוהבים. נטוורקינג זה שני אנשים נפגשים ומעמידים פנים שהם סתם שותים קפה ונחמדים לאנשים שהם לא מכירים אבל הם בעצם מחשבים חישובים של רווח והפסד כל הזמן. אם נחזור לנכסים מדידים ובלתי מדידים, הרי שנטוורקינג הוא בהחלט בצד אחד ובהחלט לא בצד השני.
אבל זה אי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לשנוא נטוורקינג כל כך. זה לא הגיוני בעולם שבו מחליפים עבודה כל שנתיים, וחיים כל כך הרבה שנים. אז המשימה העיקרית שלי לקיץ הזה היא לעשות נטוורקינג. ללכת למפגשים כאלו של אנשי שיווק (כיווץ תחת), לדבר עם אנשים שם ולשאול אותם איך אני יכולה לעזור להם ובעצם להתכוון איך הם יכולים לעזור לי (תחושת קבס), לפנות לאנשים זרים לגמרי בלינקדאין ולשאול אותם אם הם רוצים קפה (קיא), ואחר כך גם ללבוש משהו שמייצג משהו, וללכת לבית קפה שמייצג משהו, ולדבר דברים סתמיים שמייצגים משהו. אם אני אעשה את זה מספיק, אני אמצא את הדרך שלי לעשות את זה, וזה יהיה בסדר. אבל אני חייבת להפסיק לקרוא על הדבר ולהתחיל לעשות את הדבר. וככה, בפעם הבאה שאני אחפש עבודה, אני אוכל להגיד בלינקדאין או בפייסבוק או כל רשת חברתית שתהיה אז: היי, הנה אני, מחפשת עבודה, ומשם הכל יסתדר.

לא דוחה?

חיים בארבעה שלבים

מאז הסדרת זכויות העובדים אחרי המהפכה התעשייתית, המחשבה המקובלת היא על חיים בשלושה שלבים: לימודים, עבודה, פנסיה. המחשבה הזאת הופכת ללא קבילה בהרבה מאד דרכים: אי אפשר ללמוד מספיק בתחילת הקריירה כדי לעמוד בקצב ההתפתחויות בתחומים השונים; אי אפשר להחזיק נפשית את המעמסה של חמישים ששים שנות קריירה ללא שינויים; המעבר בין קריירה עמוסה ותובענית לפנסיה ריקה וארוכה עם משאבים מידלדלים מעולם לא היה קל, וככל שהפנסיה הופכת ארוכה יותר הוא הופך בלתי אפשרי; מודל המשפחה משתנה בעקבות הגירושים והחיים הארוכים מרובי הדורות, כך שהמעמסה הכלכלית מתחלקת אחרת; וכו׳.
אבל זה לא חייב להיות כך. מה אם כולנו יודעים שיש לנו מלאאאאא זמן להיות מבוגרים? אז אנחנו יכולים לחיות את החיים יותר באיזי. אנחנו יכולים לדעת שיש לנו את שנות העשרים שלנו בנחת כדי לחקור את העולם ולחקור את עצמנו, בלי שההורים שלנו ימשכו לנו בשרוול ויגידו אוניברסיטה אוניברסיטה. אנחנו יכולים להקדיש את שנות השלושים והארבעים שלנו לעבודה מאומצת, כדי לרכוש ניסיון ומעמד במקצוע שבחרנו לנו. ואז. או אז. אנחנו יכולים להישען לאחור בנחת ולהחליט מה בא לנו. אנחנו כבר לא עכברים סטודנטיאלים שצריכים לחשב כל כל שקל. אנחנו אולי כבר אחרי שלב הילדים הממש קטנים. אם יש לנו מזל בחיים ונולדנו בצבע הנכון למעמד הנכון, אז יש לנו רגע אמיתי של הרהור – השלב הרביעי.
מה בא לך? לא באמת, אחרי שעשית את כל הוי הנכונים במקומות הנכונים, מה בא לך? ונגיד שאת יודעת מה בא לך, איך תעשי את זה? ועד מתי? זהו השלב הרביעי – שלב העבודה בנחת. את יכולה להחליט כמה זמן מהיום שלך את מקדישה לעבודה שאת יודעת שאת מיומנת בה כבר, וכמה זמן ביום את מקדישה לכוונון מחדש של הקריירה שלך, או לחיפוש קריירה חדשה. כמה זמן ביום את מקדישה לנכסים המדידים שלך וכמה זמן לנכסים הבלתי מדידים. את צריכה לחשוב על כך היטב, כי הפעם הבאה שתחשבי על כך שוב תהיה בעוד עשרים שנה, כשתצטרכי לבנות את השלב הבא של הפנסיה שלך.

Street Art Museum Amsterdam 2017

3.

בחברויות שהן לא נטוורקינג אני דווקא טובה (כלומר, אולי. אני לא לגמרי בטוחה בזה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), ולכן שלושה אנשים שעבדו אתי בשנה האחרונה, כבר מפנים אותי לחברים שלהם. יש לי כבר איך להתחיל להתאמן.

אז זאת התכנית

מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה הוא השילוב הבא: להיות יועצת שיווק, מנחת סדנאות קריאה וסופרת.
סטרטאפים בשלבים ההתחלתיים למחצה נמצאים בבעיה בענייני שיווק: הם צריכים מישהו שיעזור להם לעשות אסטרטגיה שיווקית, אבל אין להם הרבה כסף לשלם על זה, וברוב המקרים מדובר בסט קבוע של פעולות שיש לעשות, ואחר כך להתמקד בדברים אחרים. אז הם לא ממש צריכים מנהלת שיווק, הם צריכים יועצת שיווק ואחר כך מישהו שלמד תואר שני בהיסטוריה או ספרות, ויודע לנסח משפטים מורכבים וטענות ביקורתיות עמוקות, אבל מתפרנס מלכתוב שטויות בפייסבוק, ומקבל על זה שניים וחצי שקל לשעה, יכול לבצע את השגרה. אז זה מה שאני רוצה. וזה מצריך אחושילינג נטוורקינג.
חוץ מזה, אני רוצה ללמד אנשים לקרוא. אנשים מבוגרים. כי כולנו צריכים לנהל את הנכסים הבלתי מדידים שלנו וספרות היא אחושרמוטה נכס. אז אני יכולה לעזור לאנשים לראות יופי. זה ישמח אותי.
וסופרת. עדיין גם סופרת.

מה נסגר עם החניה?

ב-8 ביולי 2004 התפרסם ב-London Review of books, קטע שכתבה רבקה סולניט. זו ביקורת על ספרו של סנדרו בירק, ובו איורים של הקומדיה האלוהית של דנטה. אבל בעצם זו ביקורת על מוזיאון לאמנות. ועל חניות. ועל ועל כל הדברים שאנחנו מתעלמים מהם כדי להתבונן בדברים שאנחנו רוצים או אמורים להתבונן בהם. זה כתוב כל כך יפה, שהייתי חייבת את זה פה גם בעברית. תרגמתי חלק והקטע המלא של סולניט נמצא פה. האיור בראש הפוסט הוא של בירק, מפה.

לפני הרבה שנים הייתי אמורה לעבור לגור בלוס-אנג'לס, אבל כל פעם שנסעתי לשם, משהו באור ובמרחב גרם לי לחשוב שהחיים הם בעצם חסרי משמעות ועדיף להיכנע כבר עכשיו. באותם ימים הייתי עדיין מבקרת אמנות, והייתי נוסעת מצפון מזרח לוס-אנג'לס, שם הייתי אמורה להתיישב בקיום הפרברי החדש שלי, למוזיאונים במרכז העיר, מסתכלת על אמנות, ונוסעת חזרה. אבל כאשר הייתי מגיעה הביתה הייתי מגלה שהשעות שביליתי בהשתלבות במסלולים הנכונים בכבישים המהירים, ביציאות ובכניסות ובמגרשי החניה, היו, בדרך מסתורית כלשהי, קלים יותר לזיכרון מאשר המוזיאונים. הראש שלי אמור היה להיות מלא בציורים ובמיצבים, אבל במקום זאת הייתי עסוקה במקומות המכוערים ועלומי השם שלא נמצאים בשום מדריך רשמי של שום מקום.

הם קיימים בכל עיר. אם חושבים על פריז, סביר יותר לחשוב על מגדל אייפל, או על שורות חינניות של בניינים משופעי-גגות בשדרות משובצות עצי ערמון, מאשר על מעברי הבטון של המטרו, שמוארים באור פלורסנטי גרוע ומריחים משתן, או על המעברים החשוכים שיורדים מבתי הקפה לשירותים הטורקיים. אפילו פארקים לאומיים מובילים את המבקרים בהם לעולם אספלטי של שירותים ציבוריים, מגרשי חניה, ושלטי אסור-לכם, הדברים שכמעט כולם מצליחים להתעלם מהם בדרכם למפלים ולקרחת היער ולצבי שעושה מעשים של בהמות בציבור. ברור שמפל הוא מרשים יותר ממגרש החניה בתחתיתו, אבל אני תוהה איך מבקרים יכולים להיות כה בטוחים שהם ראו מה שהם אמורים לראות ולהתעלם כל כך בקלות ממה שהם לא.

וורדסוורת' כתב ב-Tintern Abbey על המקומות המרוחקים שעליהם הוא חושב ב "המולת / הכפרים והערים" שהעניקו לו "עונג נשכח: כזה, אולי / שיש לו השפעה לא קטנה או טריוויאלית / על החלק המוצלח ביותר בחייו של אדם טוב".

לא קשה לשער מה הוא יחשוב על חניות מרובות קומות – הוא בכל זאת נלחם נגד מסילת רכבת באיזור האגמים – אבל אני תוהה האם הוא חש אי פעם את משקל המולת העיר במקומות פסטורליים וחישב מה יכולה להיות ההשפעה. לא שאני נגד המולה או נגד ערים, אבל אני תוהה בנוגע למרחבי השארית האלו. מישהו אמר לי לאחרונה שהסיבה לכך שמאבדים את הזיכרון לטווח קצר אחרי שמקבלים מכה בראש היא שלמוח לא היה פנאי לערוך את הזיכרון עדיין. אנחנו עורכים, אבל החיים נמצאים גם בקטעים המושמטים. והם הופכים אפלים יותר ויותר. אולי מה שמבעית בנופים האורבניים החדשים האלו הוא שהם מרמזים על האפשרות לחיים שהם קטע מושמט אחד ארוך.

נדמה שהעולם מורכב יותר ויותר מדברים שאנחנו לא אמורים לראות, תשתית בנאלית שתומכת באשליה של עצמאות תחבורתית, המקומות הנעלמים שמהם מגיעים החפצים שלנו – מכרות פחם, חקלאות תעשייתית, פסי ייצור אוטומטיים, בתי מטבחיים – והמקומות בהם הם מסיימים את חייהם: מרבצי האשפה. לוס אנג׳לס מורכבת בעיקר ממרחבים שימושיים חדגוניים שכאלה, חלקית משום שמכוניות זקוקות להם, וזו עיר שבנויה למכוניות. המרחבים האלו נוטים להיות אפורים, אפור של בטון לא צבוע, של אספלט, של פלדה ושל טינופת; והם נוטים להיות נטושים, או מאוכלסים באנשים שהם בעצמם שאריות, מעין מציאות תת-קרקעית שהועלתה לפני השטח. או שלא.

כאשר מוזיאון גטי החדש נפתח לצד כביש 405 שמחבר את לוס אנג׳לס עצמה לעמק גן פרננדו הפרברי יותר, נכתב רבות על הארכיטקטורה של ריצ׳אר מאייר (Richard Meier) ועל הגנים של רוברט אירווין (Robert Irwin).

המוזיאון (ויקיפדיה)

מעט להפליא נכתב על מגרש החניה, למרות שזה המבנה הראשון בו נתקלים כשמגיעים לגטי (תיאורטית, אפשר להגיע לכאן באוטובוס, אבל אחרי הכל זה מוזיאון בלוס אנג'לס, על צוק שמתנשא מעל קניון עמוק שכביש 405 עובר דרכו; הוא לא קרוב לכלום, למעט כמה אחוזות בגבעות סביב, ותחבורה ציבורית היא תופעה המיועדת בעיקר למעמדות הנמוכים), הגטי הישן במליבו נבנה על פי דגם של וילה רומאית, מלא באכסדרות ובשערים על עמודים, והמבנה החדש מלא גם הוא ברפרנסים היסטוריים אירופאיים. זו גרסת פארק השעשועים של הקומדיה האלוהית של דנטה וכמו הקומדיה האלוהית, הגיהנום הוא החלק המפתה ביותר.

יוצאים ביציאה של גטי, ואם מגיעים מכיוון דרום, חוצים את הגשר העילי, ואחרי כמה פיתולים, צוללים אל החניה. יוצאים מהאור מסונן הערפיח של לוס אנג'לס (שתמיד גורם לי להרגיש כאילו אלוהים חסכן החליף את השמש הלוהטת באור פלורסנטי מפוזר) אל מעבר חשוך. מגרש החניה לא מואר דיו, ויש בו תקרה נמוכה ובנייה שמפגינה את המשקל העצום, תחילה של חתיכת הבטון היא המוזיאון, ואחר כך את משקלן של הקומות והאדמה שמעל. המשקל לוחץ עליך, והשלטים דוחקים בך להמשיך למטה. ואתה יורד למטה, ועוד למטה, ועדיין למטה, מסתובב בספירלה אל המעיים הססמיים הבלתי יציבים של אדמת לוס אנג'לס, במעגלים של חשיכה מעובה, בחיפוש אחר מקום חניה משל עצמך, עוד למטה ולמטה. אני מאמינה שיש שם תשעה מעגלים, או קומות, בגיהנום כלי הרכב הזה. בסופו של דבר, אתה מוצא מקום חניה לרכב שלך במציאות האפלה, כושל לעבר המעלית, ונוסע מעלה מהר יותר מהיציאה של דנטה מהפורגטוריום.

למרות שעדיין אינך בפורגטוריום. המעלית נפתחת אל רציף שבו אפשר לתפוס רכבת חד מסילתית (Monorail) במעלה הגבעה אל המוזיאון. גם בדיסילנד יש רכבת כזו, ולמרות שבביקורי הראשון בגטי חשבתי שזו מחווה נחמדה לפארק שעשועים התאום, בלבלנו את כולם בכך שהלכנו בכביש הצמוד כרבע מייל עד למוזיאון. הגובה נמצא ביחס ישיר למצב הכלכלי באזורים האורבניים של קליפורניה, כך שלמרות שהמטרה המוצהרת של גטי הייתה לאפשר לאנשים להתבונן באמנות, קודם הם חנו, ואז הם התבוננו במבצר מלא הוד של הגטי שניצב שם למעלה, ואז כשהגיעו למעלה, בצמתים מסויימים הם זכו לנקודת המבט של המיליארדר. הפורגטוריום הוא המוזיאון עצמו. שם אפשר לחוות את התרגול המשחרר של חווית האמנות, הרבה מאד אמנות, מהעת העתיקה עד לראשית המאה ה-20, חדר אחרי חדר של קישוטים ופורטרטים וטבע דומם וציורים….