ג'ון, בריאן, סטיבן ומארק

1.

ג'ון בי. מקלמור הוא מומחה תיקון שעונים ג'ינג'י ממחוז ביב שבאלבאמה ארצות-הברית. הוא גר בעיר וודסטוק, אבל הוא קורא לה שיט-טאון (יש כמה ספוליירים בשורות הבאות, אבל הכי פחות שאפשר). יום אחד הוא שולח מכתב לבריאן ריד, יוצר תכנית הפודקאסטים הפופולארית: This American life. הוא מבקש מבריאן לחקור מקרה רצח שאירע לטענתו בעיר, רצח שהוא חושד שבוצע בידי בנה של אחת מהמשפחות העשירות במחוז, וטואטא מתחת לפני השטח.

בריאן לוקח את הזמן, אבל בסוף הוא מגיע לאלבאמה לחקור את המקרה, ונסחף לתוך החיים של מקלמור, חיים שהם שטף גועש של דיכאון, קללות, הומואיות מוסווית ויחסים בלתי בריאים עם מגוון בחורים צעירים שהיו זקוקים למחסה ויד מכוונת. ג'ון בי מקלמור הוא אנטי-גיבור במונחים ספרותיים, כזה שכל מאזין סביר לפודקאסט היה מתרחק ממנו כמו מאש לו היה פוגש בו במציאות, ובכל זאת מוצג בפודקאסט המופתי הזה במלוא אנושיותו מכמירת הלב. איכשהו, בין שלל האובססיות לחוכמתה ולפגיעות, אי אפשר שלא לרצות בטובתו.

2.

ביום רביעי השבוע היה היום הראשון של נדב בעבודה. עבודה חדשה במדינה חדשה, שמדברת משהו שנשמע כמו אנגלית אבל הוא בעצם בריטית, בתוך רגולציות בנקאיות בלתי-מוכרות, היא דבר מלחיץ. נדב לא נלחץ, זה לא האופי שלו, במקום זה הוא מתכונן. כבר שבועיים שהוא קורא מצגות על החברה ועל שוק המשכנתאות המקומי, ויותר משבועיים שהוא מנסה להבין מה קוד הלבוש הנכון באמת.

ביום המיועד הוא יוצא לדרכו לראשונה, ובלי שאהיה שם אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות: הוא הולך לשבת בשקט יום אחד ולבחון בעיני הלייזר המיוחדות שלו את יחסי הכוחות בחברה. הוא נראה כמו בנאדם רגיל, נדב, אבל בעצם יש לו כוחות על בתחום הזה. הוא יכול לדעת מייד מי בעל הכוח, מה הוא רוצה, איך הרצון שלו משפיע על האופן שבו החברה מנוהלת, במה הוא טועה, איך מתחבבים עליו, ואיך אומרים לו שהוא טועה בלי לגרום לו לעשות דווקא. הוא יכול להבין את כל זה תוך חצי שעה (אם אני נשמעת כאילו אני קצת מקנאת בתכונה הזאת שלו, אני לא. אני פשוט נפעמת ממנה, כי גם לי יש כוחות על של התבוננות, אבל מכיוונים שונים לגמרי, וכל כך הרבה פחות יעילים). ביום השני הוא יתחיל לפעול, ותוך כמה חודשים זה ירגיש כאילו הוא תמיד היה שם, ויותר מכך, כאילו הוא חלק מהותי מהמערכת ואי אפשר בלעדיו.

בשלושה ימים שהוא עבד הוא חזר הביתה הלום קרב, והדבר היחיד שאפשר היה לעשות איתו היה להקשיב לו, ללטף אותו ולשלוח אותו לישון.

stown

3.

הגיבור השני של shit-town הוא בריאן ריד, יוצר הרדיו שהוזמן לחקור את המקרה. אני לא יודעת אם עמדת המספר של בריאן ריד היא ייחודית בעולם הפודקאסטים, אבל אני חושבת שהוא מגיע לאיזון שלא יכול להיות נפוץ: מצד אחד הוא נמצא שם; שומעים את השאלות שלו, הוא מספר על הקשיים בהם נתקל בדרך, הוא מבטא את ההטיות המובנות בעמדה שלו בעולם. מצד שני, הוא נותן לכל אדם שנכנס לסיפור את הכבוד המלא של להיות נוכח בסיפור. הסיפור שלו עוסק באמת בחבורה של עלובי החיים, במיקרו-קוסמוס של החיים באמריקה האמיתית, שרחוקה מהוליווד כמו לונדון מיום שמש מלא, אבל כל אחד מעלובי החיים האלו זוכה ליחס של כבוד אמיתי, של הכלה, של הקשבה, לא רק מהאופן שבו הוא מיוצג בפודקאסט עצמו, אלא גם ביחסים הבינאישיים האמיתיים שבריאן יוצר איתו.

4.

ביום רביעי הלכתי לפגוש את אלעד לעבודה משותפת ב-Foyles שבצ'רינג קרוס. Foyles היא חנות ספרים בת חמש קומות (שאליה כבר ניסיתי להגיע פעם, בחוסר הצלחה משווע), שבנויה כמו החלום של כל אוהב ספרים. מספיק להגיד שבמעלית יש אינדקס נושאים, שבו כתוב בדיוק באיזו קומה נמצאים ספרים בכל נושא בעולם, כדי להבהיר כמה ספרים יש שם. הכל, כמובן, בעיצוב מהשורה הראשונה: מואר, נגיש, ולכאורה בלתי מאיים, אם לא לוקחים בחשבון את הרצון של כל אוהב ספרים לקרוא את כל הספרים בעולם, ואת ההכרה מחוייבת המציאות שאי אפשר.

אני אוהבת לעבוד עם אלעד, כי יש לנו קצב משותף. לפעמים, כשנפגשים עם אנשים לעבודה משותפת שבה כל אחד עובד על הדברים שלו, אז נקלעים לשיחות שמאפילות על העבודה. או להיפך, פשוט מגיעים ויושבים ביחד, אבל בעצם זו לא באמת הייתה פגישה. עם אלעד, אני חושבת (אני מקווה שאני לא מפטפטת יתר על המידה), אנחנו מצליחים הרבה פעמים להגיע לאיזון מושלם, שבו קצת מדברים על היומיום, קצת עובדים, קצת מדברים על המעבר ליומיום, קצת עובדים ותמיד אוכלים משהו.

וככה ישבתי ועבדתי עם חבר בקומה החמישית של הפלא הספרותי-מסחרי הזה, אכלתי צהריים, ואחר כך נסעתי באוטובוס אחד הביתה, שעבר דרך כל האטרקציות התיירותיות של לונדון ב-24 שעות, שחלקן ראיתי לראשונה בסיבוב הזה שלי בלונדון.

5.

בשבועיים האחרונים קראתי בסערה משתוקקת את "על הכתיבה" של סטיבן קינג. זה לא הבלוג של ביקורות הספרים שלי, אבל בכל זאת. "על הכתיבה" מחולק לשלושה חלקים: בראשון, קינג מספר על הילדות שלו ועל החיים הפרטיים שלו, מעין דיוקן של "חיים של סופר"; בשני הוא מספר על הכלים להם זקוק סופר לדעתו, על ארגז הכלים של הכתיבה; בשלישי הוא נותן טיפים מפורטים מאד, סמכותיים מאד ובלתי מתנצלים על שגרת הכתיבה של אדם כותב.

אפשר כמובן לרצות מייד למרוד בכל הסמכותיות הזאת, שעולה מאדם עשיר מאד שאומר לקוראת שאם היא לא כותבת אלף מילה ביום היא לא נחשבת כותבת, אבל מה שזה עשה לי היה הדבר ההפוך: מייד רציתי להיות בת הטיפוחים של סטיבן קינג. רציתי להתפטר מהעבודה, לזרוק את נדב ולב למקומות אחרים, ולכתוב אלף מילה ביום, כדי שיום אחד אולי גם אני יכולה להיות סטיבן קינג. הוא כותב את העצות שלו בכל כך הרבה יעילות, יופי ויומיומית, שאי אפשר לא להתייחס אליהן כאל מדריך דיאטה או משהו כזה: אם באמת תאכלי שתי פרוסות לחם דל סוכר עם שכבה דקה של חמאה שלוש פעמים ביום, אכן תרדי את עשרה הקילו המיותרים שלך.

6.

לב מרדכי הולך באומץ לגן מדי יום. זה לא קל לו, ולכן גם לא קל לנו. אז החלטנו שלפחות בהתחלה הוא לא הולך לגן בימי שישי, שבהם אני לא עובדת. אתמול היה יום השישי הראשון שלנו ביחד, והלכנו למוזיאון המדע. זו הפעם הראשונה איתי, אבל זו הפעם השלישית שהוא הולך לשם בחודשים האחרונים, וכבר מתחילת הרחוב הוא מסביר לי שאני צריכה לחפש שלט "בצבע שהוא בין ורוד לסגול וגם בצבע כתום, ואז תדעי שזה המבנה של המוזיאון". כשאנחנו מגיעים הוא כמובן צודק.

מייד הוא גורר אותי לחדר החלל, הנושא שמעניין אותו יותר מהכל. זה היום שלו, ואני הולכת אחריו לאן שהוא אומר לי. הוא יודע יותר ממני על החלל, אחרי אינספור סרטונים ביוטיוב וספרים בשלוש שפות על כוכבי לכת במערכת השמש (אני לא אומרת את זה סתם כי אני אימא שלו. הוא באמת יודע פרטים שלמי יש כוח לזכור). הוא גם מכיר את התערוכה בעל פה, ואנחנו עוברים שם והוא מסביר לי על האוכל בתחנת החלל הבינלאומית, על ניל ובאז (ילד ישראלי בן כמעט ארבע שמנסה להגיד ארמסטרונג, הוא הדבר הכי מתוק שיש, אני בטוחה בזה), וכשאני שואלת אותו אם הוא ניל ארמסטרונג או באז אלדרין, הוא אומר לי בחוסר סבלנות: "את יודעת שניל כבר לא קיים. אני באז" (אני יודעת את זה כי יום אחד הוא הכריח אותי לבדוק בויקיפדיה מה הם עושים היום, אחרי שהוא הבין שעברו הרבה שנים מאז שהם היו בחלל).

ואז אני מגלה את הדבר הבא: בעוד שעה יוקרן במוזיאון סרט iMax תלת מימד על החלל. כמובן שאני מייד קונה לנו כרטיסים. אני מנסה להכין אותו לקראת הסרט, אבל לא נמצאות לי המילים שימחישו לו מה זה אומר תלת מימד. מילא, אני אומרת לעצמי, אם זה יהיה יותר מדי בשבילו, הוא יגיד לי. הסרט מתחיל, ולב לא יודע את נפשו מרוב התרגשות. פייר, זה מדהים. הסרט כולל טיסה בחללית, ביקור בכל פרטי הפרטים של תחנת החלל הבינלאומית וצפייה מזוויות שונות בכדור הארץ (הוא גם כולל קינה אינסופית על כדור הארץ שהולך ונחרב, אבל אני לא מתרגמת לו את זה). בחצי השעה הראשונה הוא יושב לידי וממלמל: זה לא אמיתי, זה לא באמת יוצא מהמסך (שזה מה שאמרתי לו כשלא הצלחתי להסביר לו ממש את הקונספט), אבל אחר כך הוא פשוט יושב ומתבונן, פעם בכמה דקות בכל זאת מנסה לגעת בעצמים שמרחפים לעברנו, ואומר לי שוב ושוב: "איזה סרט מדהים". אנחנו יוצאים מהמוזיאון, ואיך שהוא מתיישב באוטובוס בדרך חזרה הביתה, הוא נרדם, מותש מהתרגשות.

mark

7.

ביום שישי בערב, אחרי יום שלם במוזיאון המדע, אני נפגשת עם אורי להופעת סטנדאפ של מארק תומאס, קומיקאי ואקטיביסט בריטי, שנראה כמו רוני סומק, והוא מספר על החיים שלו כבן לאבא רגזן בקלאפהאם, שכונה בלונדון שממש במקרה היא השכונה שאנחנו גרים בה. הוא מדבר גם על משפחת המלוכה, על תרזה מיי, על דונאלד טראמפ והרבה על פוליטקאים בריטיים שבמקרה הטוב אני יודעת מי הם, ובמקרה הרע אני צוחקת רק כי אני מבינה משהו מההקשר. למותר לציין שהוא מדבר ממש מהר ובמבטא ממש בריטי, ואחרי שעה של צחוקים, כשאני ואורי הולכים למקום מושלם לדרינקים של אחרי הופעה, אני בעצמי גם מותשת.

8.

ואחרי כל זה, בדרך הביתה, אני לא יכולה שלא לחשוב: אחד בעבודה חדשה, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחד בגן, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחת בבית, מדברת עם רוחות הרפאים האהובות עליה של ג'ון, של בריאן, של סטיבן ושל מארק, ביקום שהוא הכלאה פרטית שלה. וכולנו ביחד, כל אחד מקבל בדיוק את מה שהוא צריך.

כשאני מגיעה הביתה אני מגלה שקיבלתי עציץ קטן עם פרחים סגולים, שמתאים בדיוק לשולחן שעליו הוא עומד. "סגול זה של בנות", אני אומרת לעצמי את מה שלב תמיד אומר. "תיזהר שלא תהפוך לבת", אני עונה לעצמי את מה שאני תמיד עונה לו, כשהוא בוחר את הקינדר של הבנות.

פקעת חוטים

בחודשים האחרונים, אי אפשר היה לדעת מה שלומי. זה לא שהסתרתי, אם כי גם, אלא שלא ידעתי לענות, כי בתוכי הייתה חבילה שכללה את כל קשת הרגשות האפשריים, ומעליה ריחפה הכותרת: אני לא יודעת מה יהיה, שהרסה כל יכולת לנסות ולהתעמק ברגש אחד ולהעניק לו כבוד. ואני דווקא אוהבת לתת כבוד לרגשות שלי, גם אם רק אני יודעת עליהם. אבל עכשיו, טפו טפו, כמו שאומרים, העניינים מתחילים להתבהר ואפשר רגע לנסות להתיר את פקעת החוטים הזו ולמשוך ממנה חוט אחרי חוט ולהניח בצד במגירה.

פחד

יש לנו כסף. אנחנו לא עשירים, אבל יש לנו כסף שמספיק להרפתקה שבה אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי. בעיקרון, זה מוריד את מפלס החרדה ב-80 אחוזים לפחות, אני חושבת. כי הגירה, גם אם זמנית, הופכת אותך למטומטם, ומטומטמים משלמים הרבה כסף ברגעים בהם אנשים מיודעים ונבונים יכולים שלא להוציא אותו. אבל בכל זאת, למרות הכסף, יש רגעים שבהם התהום נראית קרובה. למשל, אם את מחפשת דירה למשפחה, ולא הצלחת למצוא, והאיירבנב שאת נמצאת בו מסתיים מחר, ולא יכולת להזמין מראש את הדירה הבאה כי קיווית שתעברי כבר לדירה בשכירות קבועה, ואז את פותחת את איירבנב, ואומרת למנוע החיפוש שלו: תקשיב, יש לי מגבלה של כסף ללילה, אבל בעיקר אני צריכה להעביר עוד שבוע במקום כלשהו בעיר, והוא מראה לך שבטווח המחירים שאת יכולה להרשות לעצמך לשלם, אחרי שכבר פתחת את הארנק לרווחה, יש 17 דירות פנויות בכל לונדון!!!!!! אז לרגע, את מדמיינת את עצמך, את הילד שלך ואת הבעל שלך, אורזים את חמש המזוודות שלכם, פלוס שקית ספייר, פלוס תיק יד של הדברים של הרגע האחרון, והולכים לשומקום. ואת יודעת שלא לשם את רוצה להגיע! וזה לא סתם חשש של "אני לא יודעת אם יצליח לנו, מה שזה לא יהיה שאנחנו מקווים לו", שזו תחושה שאני בהחלט רגילה לה, אלא לפחד אמיתי של ביטחון. ואז, או אז, הפחד בהחלט מקים היאחזות בלב שלך ומונע ממך לישון באותו לילה.

התרגשות

ידעתי שיום אחד אני אגור באירופה עוד מ-2002, אחרי לילה משמח במיוחד בברלין והנה הגיעה שנה אחת בניס, וזה בכלל לא נראה כמו שהתכוונתי שזה ייראה. כלומר, כן, זו הייתה אירופה, ודיברו בשפה אחרת, והיו נימוסים וגינונים והרפתקאות ומקומות יפים וחברים חדשים, אבל איכשהו זה לא היה מה שהתכוונתי, כי ניס היא לא בדיוק עיר, היא יותר כפר גדול. ואני בחורה של ערים, מה לעשות. אבל עכשיו אנחנו בלונדון, ויש כל כך הרבה מה לעשות פה, שזה מטורף!!!!! בא לי לעשות הכל עכשיו: מסיבות, מסעדות, ברים, מפגשים עם סופרים ידועים, מפגשי כתיבה עם אנשים רגילים, ללמוד צרפתית, ללמוד בלט, ללמוד קיק בוקסינג, לא לעשות כלום ורק לשבת לכתוב כל היום, לרוץ בפארק, להתנדב במקומות של פמיניסטיות, להתנדב במקומות עם אנשים זקנים, לקרוא עיתון כל יום כדי לדעת מה קורה סביבי סופסוף, לעשות דוקטורט, לכתוב ספר על לונדון ולטייל עם המשפחה שלי מחוץ לעיר. אני מרגישה על סף התפוצצות מרוב התרגשות, והיו השבוע כמה ימים שקמתי לפני לב (!!!) מרוב שרציתי כבר להתחיל את היום. מתכון מומלץ מאד לשיגעון מרוב שמחה.

מיאוס

אין לי כוח יותר לחפש דברים ברשימות. לא דירות לשבוע. לא דירות לשנה. לא גנים. לא בתי ספר. לא חוגים לילדים. לא חוגים למבוגרים. לא אטרקציות בלונדון. לא חופשות באירופה. לא טיסות זולות לישראל. כלום. אני לא רוצה לחפש יותר כלום. אני רוצה לכתוב לסופר: תביאו מה שהבאתם פעם קודמת, לשלוח את הילד לגן בבוקר, לשלוח את הבעל לעבודה בבוקר, ופשוט לפתוח את המחשב ולעבוד בעבודה רגילה, עם טרדות רגילות ושעמום רגיל, ואז לקחת את הילד מהגן, ללכת לנדנדות, להכין ארוחת ערב, ולשבת על הספה עם הבעל מול נטפליקס שעובד, כמו בנאדם רגיל ומשעמם. הגיע הזמן שהשאלה "מה יהיה?" תפנה את מקומה ל"מה נראה?". אני מוכנה לשלב הבא בהרפתקה: חיים אמיתיים במקום חדש. אנחנו עוד לא שם. הבירוקרטיות עוד אורבות מכל פינה, אבל אנחנו מנצחים אותן אחת אחת, ויש לי הרגשה טובה בנוגע לחודש דצמבר בערך, שבו לדעתי הכל כבר יהיה סגור, והחיים שלנו יתחילו מחדש.

התפעמות

ומעל הכל, לפחות כמה פעמים ביום, אני מסתכלת מסביבי ואומרת: פאק, פה אני גרה עכשיו. כי הכל בלונדון כל כך ענקי, ויש פה דברים כל כך מפוארים ומלאי היסטוריה, ודברים כל כך מגניבים וחדשניים, ודברים כל כך מלאי מחשבה ונכונים, שאת רוב הזמן הפנוי שלי עם עצמי אני מבלה בלהגיד לעצמי: יא-אללה, איזה טובה את שהבאת אותך לפה!

ופקעת

אבל בעצם, עכשיו, כשאני פורסת את פקעת החוטים הזאת שהייתה אני עד לפני בערך חודש, אני מגלה כי האמת אינה נמצאת ברגש אחד שיושב יפה ומסודר לצד משנהו, אלא בפקעת החוטים עצמה, רגושת מעורבבים וסותרים שאי אשפר להפריד, שהוא התיאור הנכון של התחלת מעבר למקום חדש.

Just wanna have fun

JWAF – 1

העניין הוא כזה: Airbnb היו פעם החבר'ה הטובים. היה להם באמת רעיון מושלם: במקום לשלם הרבה כסף כדי ללון במלון בעיר זרה, אתה יכול ללכת להתארח אצל מישהו. אתה מרוויח לינה זולה במקום שבו גרים אנשים אמיתיים ולא תיירים, והוא מרוויח כמה שקלים. מושלם. מאז עברו טריליון חיפושים במאגר הדירות והחדרים (מיליון מהם שלי) ואיירבנב פשוט נהיו מפלצת.

יותר מדי אנשים קונים דירות שנשארות ריקות ולא מחוברות לשכונה שבה הן נמצאות כדי שאפשר יהיה להשכיר אותן במחירים עוד יותר מופרעים ממחירי השכירות המופרעים גם ככה בכל הערים הגדולות, יותר מדי אנשים שמנהלים/משכירים/משווקים את הדירות האלו מפתחים שלבים חדשים בשרשרת המזון הזאת שמייקרים את כל העניין, ויותר מדי אנשים מגיעים לדירות שהן רק פסאדה: יש שם מיטה, אבל זה המזרון הכי זול שיש ואי אפשר לישון בו. יש בה אינטרנט, אבל זו חבילת הגלישה הכי זולה מהמובייל של השכן. יש שם תמונות, אבל אלו הדפסים כעורים ומביכים של בנקסי. יש שם מחבת, אבל היא כל כך זולה וגרועה, שזוג הורים שמכינים חביתה כל בוקר כבר שנתיים בערך לא מצליחים להכין בה חביתה בלי לשרוף אותה. יש חברת ניהול מפונפנת עם קלסר הוראות וחוצצים וכל בתי הכנסת בסביבה, אבל אם יש אזעקה שפועלת בטעות באמצע הלילה (באמצע המקלחת!), אין למי לפנות.

זה בסדר, זה קורה לכל מי שגדל יותר מדי.

כישלונות – 1

השבוע דיברתי עם חבר בווטסאפ ואמרתי לו שהגירה היא פשוט רצף של כישלונות.

לפני שבועיים הייתי אמורה להגיע לחנות ספרים ענקית לפגישה עם חבר (חתיך). החנות הייתה במרחק ארבעים וחמש דקות נסיעה ושלוש החלפות מהבית שבו גרנו. לא התעצלתי. העתקתי את המיקוד שהוא נתן לי לאפליקציית הניווט, החזקתי את היד של לב ויצאנו לדרכנו. בדרך, עברנו ליד פארק שנמצא ממש רחוק מהמקום של החנות הזאת, אבל חשבתי בלבי: מה אני יודעת? מה אני מבינה בנבכי התחבורה הציבורית פה? אני עושה מה שהאפליקציה אומרת. ירדנו מהרכבת, עלינו לאוטובוס, עברנו את ארבעים הדקות הראשונות וירדנו בפרבר. ירוק. שקט. מלא בתים חד קומתיים מסביב. מולנו בית קברות אמיתי. פה לא תיתכן חנות ספרים של שלוש קומות. פשוט לא תיתכן. ופתאום הבנתי: במקום להעתיק את המיקוד של החנות לאפליקציה, העתקתי את המיקוד של חברה שהזמינה אותנו לבוא אליה למחרת. עכשיו עמדתי עם ילד בן כמעט ארבע שהבטיחו לו ספר חדש, במרחק שעה וחצי מהחנות, אחרי ארבעים דקות בתחבורה ציבורית ושלוש החלפות, עם 18 אחוז בטריה, באמצע כלום.

אחת הבעיות בלעבור דירה כל שבוע או שבועיים היא שאני לא מכירה את מסלול הריצה שלי. זה יכול להיות מרענן לפעמים, לשנות את המסלול שלך, אבל בכל פעם שרצים במסלול חדש, הריצה היא חצי ריצה חצי תיירות, וזה נחמד, כי זה לא שיש לי איזה שאיפות ספורטיביות נעלות, אבל זה גם מפחיד קצת, כי אני בכל זאת בחורה, וגם מכריח אותך להתמקד בסביבה שלך, שזה קצת ההיפך ממה שאני אוהבת לעשות בריצה, שמטרתה היא לרוקן את הראש. אז אחרי כמעט שבוע שלא רצתי, לבשתי את הבגדים, נעלתי את הנעליים, הכנתי את הפלייליסט, כיוונתי את המפה לפארק קרוב, וסופסוף יצאתי לדרך. אחרי חמש דקות הגעתי לצומת עם שלושה מחלפים, תשעים נתיבים והרבה מאד מכונות שנוהגות בכיוון ההפוך מההיגיון. המפה התעקשה שעליי לחצות את הדבר הזה כדי להגיע לפארק. רצתי ימינה כדי למצוא מעבר עילי אות תחתי, רצתי שמאלה כדי למצוא מעבר עילי או תחתי, עליתי על גשר שנראה קצת מפוקפק כדי לחצות, וגיליתי שעליתי על גשר למכוניות ואני עוד שנייה נדרסת.

העניין עם כישלונות שאי אפשר למות מהם. כאילו, ברור שרציתי למות שם באמצע הגשר, וברור ממש שרציתי לשבת מתחת לאיזה עץ בבית הקברות ולייבב עד שאמות מצמא, אבל אי אפשר, כי זה לא באמת הורג.

JWHF – 2

אז אני חושבת שהגיע הזמן להמציא אתר חדש.

יקראו לו Just Wanna Have Fun ובו בעלי דירות אמיתיים יציעו להשכרה את הדירות שלהם באמת.

רשימת החוקים:

  • לכל אדם תהיה מותרת דירה אחת שמקושרת אליו.
  • רק האדם יוכל לצלם את הדירה שלו (אם במקרה אותו אדם הוא צלם, הוא רשאי לרמות עם זוויות צילום מחמיאות כמיטב יכולתו, זה בסדר, כי גם ככה הוא מרוויח שקל וחצי בחיים הרגילים שלו ומצלם עוגות לפייסבוק לפרנסתו)
  • כל אדם יהיה מחוייב לצלם את המקום שהוא משאיר לאורחים שלו כדי שיוכלו לשים את הדברים שלהם, כדי שהם לא יצטרכו להיחנק מרוב חפצוצים שהוא אסף לאורך מסעותיו בבוהמיה-לנד.

תכל'ס, בטח כבר מישהו העתיק לוורדפרס את כל מנגנון החיפוש של איירבנב ודומיו, אז זו לא אמורה להיות בעיה, מבחינת קוד.

מבחינת גיוס משתמשים, פשוט צריך לפתוח האשטאג #שונאים-את-איירבנב ולגייס את כל האנשים בו להשכיר את הדירות שלהם כשהם נוסעים.

וזהו. זה יהיה זול יותר ואנושי יותר מהמפלצת הנוכחית.

la coste
תמונה מהאינסטגרם שלהם

כישלונות – 2

זו כמובן רק חלק מהתמונה. כי הגירה היא גם רצף של הצלחות בלתי צפויות ועותקות נשימה.

נגיד, Chateau la coste. יקב שעומד יחיד בעמק, ומוקף כולו בגבעות עטורות עצים וגפנים, בנוף פרובנס שאת מפחדת לנשום בו, שמא ייעלם פתאום. ביקב יש חנות יין שבה אפשר לטעום הרבה יינות בליווי הסברים מאירי עיניים וסבלניים, מבלי שאיש ירים גבה. ליד המפעלים הנוצצים של היקב, יש חנות ספרי אדריכלות, מסעדה שהתפריט שלה נראה מדהים ומסביב לכל זה גן פסלים שנוצרו במיוחד למקום, והם כואבים ביופיים. ומה קורה מכל ההתרגשות זאת? את צריכה פיפי. ואת עוברת בתוך הפאר הצרפתי המאופק הזה, בתור האדריכלות האולטרא מודרנית המדוייקת הזאת, ומגיעה לשירותים שמרוב שהם יפים, את מרגישה שאת אפילו לא יכולה לצלם אותם. וכשאת יוצאת, הבעל שלך מחבק אותך בהבנה מלאה, כי הוא היה שם קודם.

או שאת הולכת מהבית שלך בניס, לאורך שדרות jean medecin, רחוב הקניות הראשי במרכז העיר, פונה ימינה בדרך שכבר הלכת בה הרבה פעמים והיא מרגישה לך כמו בית, ואת נכנסת למלון בו מתקיימות פגישות מועדון הקריאה שלך, והוא גם מרגיש לך כמו בית, מתבדחת עם הברמנית הקבועה כשאת לוקחת את הג'ין טוניק הקבוע שלך, ואז מתיישבת ובנינוחות די רבה (בלי רוק בגרון, לא צריך להגזים) מעבירה שיעור בספרות על אתגר קרת לאנשים מבוגרים שמעולם לא קראו אותו. וברור שאתגר הוא העניין ולא את, אבל גם את. גם את. גם את.

העניין הוא הצלחות הוא שלפעמים ההתרגשות מהן מייצרת רצון היעלמות דומה מאד לכישלונות.

כישלונות – 3

אבל אחרי כמה זמן של כישלונות, הרף שלך עולה. מה שהיה נחשב פעם כישלון נחשב עכשיו עוד שלב בדרך לפתרון. מה שפעם הצריך התבוססות ברחמים עצמיים והתגברות על פחדים, נפתר עכשיו בסיגריה במרפסת. ואיכשהו, אולי בגלל העבודה הקשה שהשקעת בהבנת העולם, אם מתגברים על הרבה כישלונות ובירוקרטיה, גם ההצלחות מרגישות פחות כאילו היו צריכות לקרות למישהו אחר.

 נ.ב.

מצאנו דירה לשלושה חודשים.

מ ו ש ל מ ת.

וגן.

מ ו ש ל ם.

ביי

שלושה שבועות בלונדון

1.

עד כמה נמאס לי? היום הלכתי לנעול נעליים, רגע לפני שיצאנו מהבית, וניצלתי את השתי דקות האלה כדי להתייפח בשקט, בלי שלב רואה אותי. ואני לא משתמשת במילה להתייפח בקלות. אני מתכוונת ממש לכל העניין: דמעות, סנטר רועד, קולות משונים, ותחושה פנימית של קיר שאי אפשר לחצות אותו.

לונדון: הפארקים

כשבאתי לפה לביקור מקדים לפני כמה חודשים, הדבר שהכי הדהים אותי היו הפארקים. פארקים בכלל הם דבר חדש בשבילי. בישראל, פארקים היו המקום שהוא רחוק מהעיר, המקום שבו נמצאים ההורים והילדים, המקום הפרברי, המקום שאליו נאספים הרבה חפצים שמביאים בטרחנות רבה מהבית, ריח של מנגל, ודשא שתמיד מעקצץ ברגע הלא נכון. אבל מאז שאני בניס, פארקים הם גם המקום שבו אפשר לעשות פיקניק מושלם, אז הגעתי למפגש עם הפארקים של לונדון מעט רכה יותר.

והם פאקינג מדהימים. 47 אחוז מהעיר לונדון היא ירוקה. אז בתוך כל הטרפת הלונדונית הזאת של אפור באוויר ובניינים חומים ואדומים ואפורים, ואינסוף אוטובוסים ורכבות ומוניות וטריליון חנויות ומסעדות, ויותר אנשים ממהרים ממה שהעין האנושית מסוגלת להכיל, כמעט בכל רגע נתון, אפשר ללכת שני רחובות ימינה או שמאלה, ולהגיע לאיזה דשא, שמוקף בעצים, והוא שקט ונעים ואם גם לא יורד גשם, אז הוא מזמין אותך אליו, לנשימה אחת עמוקה של התמקדות.

ואם במקרה יש לך גם ילד, השינוי הוא מיידי. איך שלב רואה דשא, הוא מתחיל לרוץ בשמחה. ואם במקרה בדשא הזה יש גם מתקנים, אז זה בכלל לא משנה לו שכל היום רק אמרו לו: עוד רגע, אנחנו צריכים לעשות משהו, תיכף נסתכל ותיכף נשחק איתך. אם יש שם מתקנים, ובכולם יש מתקנים, הוא ישר מסתכל עליי ושואל במבט: אפשר? ואני אומרת לו: ברור, ובמשך כמה זמן שלוקח לו לחקור את המתקנים האלה הוא לגמרי באלמנט שלו. ואם את אימא של לב, אם לב באלמנט, את לגמרי סבבה.

001

2.

זה הכל מתחיל בהתמצאות. זה לא קל להתמצא בלונדון גם אם באים לחופשה, אבל אם יש לך שבועיים שבהם את אמורה גם לפתח התמצאות בסיסית בעיר, גם להכיר את השכונות כדי להבין איפה את רוצה לגור, גם לראות דירות להשכרה וגם לנסות לשער מי השכנים החדשים שלך, כדי שלא ייצא שתחתמי חוזה בשכונה שבה את לא רוצה שהילד שלך יילך לגן, וכל זה במרחק הגבלה חמורה על מספר הדקות שאת מוכנה שהבעל שלך ייסע כל יום לעבודה וחזרה ממנה, כדי שלא תצטרכי להסתפק בשאריות של בעל שחזר הביתה אחרי שדרס אותו הפיל של התחתית, אז מה שאת מקבלת זה אישה משוגעת.

אם במקרה האישה המשוגעת הזאת גם יותר אוהבת מכל הדברים בעולם לעשות כיף, אז את מקבלת אישה שבמשך כמה שעות ביום עובדת, אחר כך רואה דירה, אחר כך גוררת את הילד שלה לאיזה פארק, אחר כך גוררת אותו לאיזה משהו שגם מבוגרים אוהבים, ואחר כך באה הביתה ומתה, כי עדיף לה למות מאשר לחשוב שהיא מבזבזת את כל הימים שלה בסידורים ובירוקרטיה.

שמתי לב לזה בעיקר בריצות שלי (אגב, עיר מושלמת לריצה). אחרי הקילומטר הראשון, שכולו מוקדש לתלונות אינסופיות כלפי עצמי שאני עושה את הדבר הזה, מגיעים הקילומטר השני והשלישי שהם הקילומטרים שבהם אני רצה הכי בשמחה, ואז יש לי זמן למה שקוראים בחוברת המדבקות של לב: הדבקה חופשית. ובשלב ההדבקה החופשית, הראש שלי נשמע בערך ככה: וופינג, כן, זה קרוב, זה מעל הנהר, זה במזרח, זה ליד וויט צ'אפל, זה מלא בכושים ובאנשים שעובדים בהייטק, אבל לא ראיתי שם ילד אחד, ולא וויט צ'אפל שזה ממש קרוב לוואפינג אבל גם קרוב להאקני ששם דווקא נראה בסדר, אבל המתווכת ההיא ג'וי אמרה ש-rough, אבל כל אלו דווקא בסדר בשביל נדב, אבל אנחנו עכשיו גרים בוויט צ'אפל ועוד לא מצאתי בית קפה אחד נורמלי לשבת לעבוד בו, אבל זה בסדר, אני בטוחה שיש אותו ועוד לא גיליתי, וגם אם לא אמצא, אז זה בסדר, אני גם ככה כבר יותר יודעת לעבוד מהבית ואם אני אצטרך, אז אני אלמד לעבוד מהבית בכלל, אבל יש גם את הדרום, קלאפהאם ופקהאם, וקלאפהאם אמורה להיות ממש טובה לילדים וגם קרובה לסיטי וגם טובה בשביל בתי קפה שאפשר לעבוד בהם, אבל עוד לא הצלחתי למצוא שם דירה לראות, וגם אורי אומר שיקר שם, אבל זה בסדר אני כבר בסדר עם יקר, העיקר שיהיה משהו, אבל גם יותר רחוקה מהסיטי מהאקני נגיד, ששם כבר ראיתי גן מדהים ללב, ואז מה אם ג'וי אמרה ש-rough, אבל בעצם לא ראיתי דירה אחת נורמלית לראות בהאקני, אבל אולי זה אומר שהיא פשוט יותר יקרה וצריך לשנות את החיפוש כדי לראות שם משהו נורמלי, ויש גם את פקהאם שהגענו לשם די בטעות פעם אחת, ושתינו שם בירה חמודה, אבל זה בטח היה רחוב אחד, ואיך אפשר לדעת אם הרחוב הזה מייצג משהו, אבל באמת צריך לחפש גם שם, כי זה גם לא כזה רחוק מהסיטי, אפילו שמהקנרי וורף זה די רחוק, וגם זה קרוב לפארק שלב אוהב ממש שהלכנו עם טל, אבל נדב הולך מחר לראות דירה בוופינג, אז אולי בעצם גם וופינג זה בסדר, ומחר יש לו גם ראיון עבודה, ושימצא כבר עבודה כדי שנוכל לדעת לאיפה הוא צריך להגיע לעזאזל.

וזה רק בזמן שלוקח לי לרוץ קילומטר.

לונדון: הרחובות

יש פה כל כך הרבה רחובות שאין בהם כלום, שזה לא מפסיק להדהים אותי. כן, יש רחובות עם מקומות שתיירים אוהבים לראות, ורחובות שנועדו לתושבי השכונה ויש בהם סופר (Tesco) ובית מרקחת ומספרה וחנות כרטיסי ברכה (מה הקטע עם כרטיסי ברכה? חשבתי שאף אחד כבר לא נותן כאלו) וירקן ועוד סופר (Sainsbury) וספרייה ומתנ"ס, אבל יש גם רחובות, והרבה ממש מהם, שאין בהם כלום חוץ מבתים. ראיתי את זה בכל שכונה שהיינו בה: אפשר ללכת עשרים דקות ולא לראות שום דבר חוץ מבתים (ופארק, כמובן).

מצד אחד, וואו, איזה שקט ואיכות חיים בתוך העיר הגדולה הזאת. איזה כיף שיש כל כך הרבה רחובות שרחוקים ממסחריות. מצד שני, אלוהים, איזה מוות. המחשבה שאתה יכול לגור במקום שבו אתה נדרש להליכה של עשרים דקות כדי להגיע לסופר או לסימני חיים אחרים חוץ מעצמך, היא מחשבה איומה וקשה מנשוא.

635
גלריית וויט צ'אפל (עוד לא אמרתי כלום על מוזיאונים, שבאמת אני מקנאה בי עליהם)

3.

בעצם, עזבנו את הבית האחרון שהיה שלנו (בערבון מוגבל, כמובן, כל תחות ביתיות שיש לנו בשנה האחרונה היא בערבון מוגבל) בסוף יוני. מאז היינו בשלוש דירות איירבנב, אצל ההורים שלו, אצל הדודים שלו, אצל אחותי ועוד כמה לילות חטופים אצל חברים.

באופן מאד עמוק, אני לא יכולה לראות יותר חפצים של אחרים, כיור של אחרים, ספרים של אחרים, את האופן שבו כבלים חשמליים תמיד מכערים בתים של אחרים (אצלי הם לא מפריעים לי), ואני חייבת כבר להגיע למקום שבו כל הפעולות הן אוטומטיות בשבילי: אני לא צריכה לחפש איפה המתג של האור, אני יודעת בדיוק את מספר הצעדים בין סל הכביסה למכונת הכביסה, אני יודעת בדיוק מתי החליפו סמרטוט על השיש ובעיקר יודעת איפה יש סמרטוט חדש כדי שאוכל לזרוק את הקודם (שנאה וותיקה שלי, סמרטוטים), ואני יודעת לכוון את הברז של המים במקלחת בלי לתהות קודם באיזה צד הקרים ובאיזה צד החמים, ולמה לעזאזל זה בכיוון ההפוך מההיגיון.

אני חייבת בית משלי, שבו אוכל להגיע בסוף היום או באמצע היום או בתחילת היום, ולהרגיש בנוח, לגמרי בנוח. אני חייבת בית משלי כדי שאני אוכל לעשות את הבלגן שלי, שאותו אני אוהבת מאד, אבל משתדלת להסתיר אותו בכל מקום אחר. אני חייבת בית משלי כדי שאני אוכל לתת לו לעשות את הבלגן שלו. אני כל כך אוהבת לבלגן איתו, גם.

לונדון: הסופרים

הדבר הראשון שאהבתי מהרגע שיצאנו מישראל הוא הסופרמרקטים. בצרפת הם מדהימים ממש, וגם שיטת הקנייה הצרפתית דורשת ביקור די יומיומי בסופר, כי לפחות בניס לא אמורים למלא את הסל ככה שלא תהיה בסופר שבוע. אתה קונה את הירקות והפירות והדברים הנחוצים ליומיים שלושה והולך הביתה. וככה יוצא שיש לך הרבה זמן להתענג על כל הגבינות והחמאות והיינות והממתקים וסוג האוכל המוכן.

בלונדון, הסופרים הם פחות מדהימים מהצרפתים (סליחה על ההתנשאות), אבל יש בהם כמות ג'אנק בלתי נתפשת. ברור שרוב הזמן זה מבאס אותי, כי אני חושבת על אוכל בריא ועל חינוך וככה, אבל ברגעים מסויימים, הו אלוהים, אני כל כך הולכת לטעום את כל הזבל הזה בשנים הקרובות!

nadav
(נדב צילם)

4

אבל האמת האובייקטיבית היא שאנחנו פה שלושה שבועות, והגשנו הצעה כבר לשתי דירות (הבירוקרטיה הנדלנית פה היא מעבר לכוחות התיאור שלי), ואנחנו במצב סבבה. ועוד לא אמרתי מילה על למצוא גן לילד שאמור שוב ללמוד שפה חדשה וכבר חודשיים נמצא עם ההורים שלו.

זמן קיץ

1

אחד הזיכרונות החזקים שלי מקיץ בילדותי התקיים כל שבת במלון ספורט באילת. היה לנו מנוי שם לזמן מה. זה זיכרון ילדות, אז יכול להיות שמדובר בשלושה חודשים או שש שנים, אין לי שום דרך לדעת, וזה לא משנה כלל לחוזק הזיכרון, שצרוב לגמרי אצלי בעור עדיין (בהיותו עור ורדרד, הוא באמת היה צרוב רוב הזמן). אני וההורים שלי (ולפעמים גם אחותי) היינו נוסעים למלון, עוברים את הלובי, יורדים למטה, מציגים כרטיס מנוי, מסתכלים שמאלה על חדר הכושר, ופונים בהחלטיות ימינה, אל הבריכה. הבריכה הייתה בריכת שחייה רגילה, ולידה בריכת ילדים (הייתה שם בריכת ילדים? כן. רואים בתמונה.) ומסביבה היה דשא. ההורים שלי היו לוקחים את התיקים ומתיישבים על כיסאות הנוח בדשא. לפעמים היו מגיעים גם חברים. לדעתי לפעמים היה גם אבטיח (ובכל מקרה היה שם גם בר של בריכה, לרענונים). אני הייתי מורידה את הבגדים ומייד קופצת למים.

כל עוד הייתי במים היו לי ארבע מטרות עיקריות: לעשות עמידת ידיים במים, לעשות גלגול קדימה בתוך המים, לקפוץ קפיצת ראש ולהשפריץ על אחותי יותר חזק ממה שהיא השפריצה עליי. התאמנתי על ארבע המטרות האלו בשיא הרצינות, והפסקתי רק כשכאבה לי הבטן ממש מהניסיונות לקפוץ קפיצת ראש ולנחות על הבטן. עד היום אני לא יודעת לעשות קפיצת ראש.

כשלהורים שלי נמאס, הם היו מקפלים את התיקים, עוטפים אותי במגבת או אולי בפריט לבוש אחד, והיינו נוסעים חזרה הביתה. בדרך חזרה הביתה, ליד מלון אמריקנה, יש סיבוב שנוטים לנסוע בו מהר, ותמיד יש שם ניידת משטרה, אז הוא היה סיבוב מסוכן. אחרי הסכנה היינו נוסעים הביתה בלי בעיות, ואבא שלי היה צועד מהר לפינת המטבח הרחוקה מהכניסה, מכניס בקבוק סודה סטרים למכשיר ומכין סודה חזקה חזקה. הוא היה מוזג לנו גזוז פטל בכוסות גבוהות וקרירות וכאן פחות או יותר הייתי מתעלפת לשנת צהריים של מאה שעות.

בין לבין, בין היציאה לבין החזרה, הזמן עצר מלכת. לא היה זמן בשבילי. לא הייתה לו שום משמעות או נוכחות. הייתה שמש שחיממה את העור בחוץ. היו מים קרים שקיררו את העור בחוץ. היו הורים שחיכו בסבלנות מרגיעה באחת הפינות. והיה לא הצלחתי | כמעט הצלחתי | והצלחתי, אני הולכת לנסות שוב, לראות אם אני כבר יודעת או שזה היה במקרה.

2

אז ויזת העבודה שלנו לבריטניה סירבה להגיע ואנחנו נתקענו בישראל. תכננו להיות בישראל כמעט שבועיים והיינו חמישה שבועות. אם אתה נמצא במקום שהוא לא הבית הנוכחי שלך, ואתה מתארח בכל מיני מקומות, אתה צריך להתאים את עצמך לקצב של אנשים אחרים. איך קמים בבוקר, מה שותים, מה אוכלים, איך מתכוננים לצהריים, איך מעבירים את הזמן ביניהם, מתי הולכים לישון צהריים (קיומה של שנת צהריים הוא נתון. אי אפשר להתווכח עם זה), מה קורה אחרי צהריים ומתי ארוחת הערב. הרבה החלטות טריוויאליות ולא חשובות כלל, שחותכות את הזמן לרצועות ניתנות לעיכול.

maale
בריכת מעלה אדומים. גם כאן נשרפתי בקיץ הזה

3

אחד הזיכרונות החזקים שלי מקיץ בילדותי התקיים בחוף הזהב באילת. חוף הזהב נמצא מאה מטר ממלון ספורט, ואליו הייתי הולכת הרבה עם אימא שלי ועם דודה כוכבה (לא ביולוגית, אבל לגמרי ביולוגית). היינו יוצאים מהבית מוקדם בבוקר, אוספים את כוכבה ומגיעים לחוף. שם אימא ושלי וכוכבה היו פורשים את התיקים (אצל כוכבה בתיקים תמיד יש בורקיטס ואבטיח וקאפקייקס שוקולד. מבחינתי כילדה התיק שלה ייצר אותם בעצמו), פותחים את הכיסאות המתקפלים ומתיישבים. אני הייתי מורידה את הבגדים ורצה למים, שהיו קפואים עד עצירת הנשימה. אחרי זמן מה שבו הייתי שוחה הלוך ושוב באזור שהיה לי מותר לבד, הייתי מתחננת בפני כוכבה שתבוא אתי למים. כוכבה הייתה חברה של אימא שלי, ולכן היה לה קצב של מבוגרים. מבוגרים לא קופצים למים קרים, הם מתרגלים אליהם. היא הייתה פוסעת בזהירות אל המים, ועומדת עם הרגלים במים, עד שהגב שלה היה מתחמם מהשמש ואז היא הייתה נכנסת באותה זהירות עם כל הגוף למים. כל הזמן הזה, שיכול להיות שתי דקות ויכול להיות שעה, אין לי מושג, אני הייתי שוחה סביבה ומראה לי איך אני כבר יודעת לעשות גלגול בתוך המים ומפטפטת ומפטפטת.

אחר כך היה מותר לי ארטיק אחד מהקיוסק, כמה ארמונות בחול שיש רק בתוך המים, אז הם היו ארמונות חמים-קרים, כמה משחקי שש בש מהלוח שהיה אפשר לקחת מהקיוסק, והיינו חוזרים הביתה.

בין לבין, הזמן, כן, גם פה, עצר מלכת. לא הייתה לו שום משמעות. ציון הזמן היחיד היה ארטיק אחד בביקור, ואני די משוכנעת שבמקרים יוצאי הדופן שביקשתי שניים, אז קנו לי שניים.

4

כשאתה עסוק כל הזמן בהמתנה לזמן שייחתך לרצונות ניתנות לעיכול ולוויזה, לזמן יש את כל המשמעות בעולם. הכל איטי. הכל בערפל. הכל מנגן על קצות העצבים שלך.

אבל אחרי כמה זמן בישראל, הצלחתי להרפות (לא עד הסוף. כי על קצב הבוקר שלי קשה לי לוותר, אבל כמעט הצלחתי).

פתאום, חזרתי לילדות. היה חם מדי בחוץ. היה קר ונעים בבית. אני הכנתי מיץ פטל. ובאמצע היה זמן בלתי חשוב, שבו הילד שלי עשה מה שילדים עושים, וסימן לעצמו מטרות. אולי הן היו, לא בטוח בסדר הזה: לשכנע כמה שיותר מבוגרים לשחק איתו, לראות כמה שיותר סרטונים ביוטיוב (הוא לא יודע עדיין שהטלוויזיה משדרת את החרא הזה כל היום), לאכול כמה שיותר ממתקים, וללכת לבריכה לפחות פעם ביום.

אבל יותר מזה, פתאום חזרתי לילדות, והיה זמן בלתי חשוב, שבו לא עשיתי כלום מלבד לשבת עם המשפחה שלי המצומצמת והמשפחה שלי המורחבת, וסיפרתי להם דברים בלתי חשובים, והם סיפרו לי דברים בלתי חשובים, וכשקצות העצבים שלי לא היו יותר מדי מגורים, זה היה נעים כמו שפריץ של מים קרים מהבריכה באמצע הקיץ: מפתיע ועותק נשימה לרגע, אבל מעורר אנחת רווחה מייד ברגע שלאחר מכן.

זה היה דבר מעולה ממש שקרה בישראל, ושמחתי בו מאד.

5

בפרק הבא: מגיעים ללונדון.

מחכים

הגענו לארץ לשבועיים. עוד לפני שהגענו השבועיים נראו קצת מוגזמים. מה נעשה פה שבועיים, בחום הזה של יולי אוגוסט, בתוך מפגשים חברתיים בהולים של אמצע התרחקות, ואיך נשמור על הנינוחות היחסית של ניס בתוך המצב הזה, שבו אנחנו סוגרים פרק אחד בחיים שלנו ונעים לעבר האחר, מבלי שהאחר ייתן לנו סימן כלשהו שהוא מוכן לקראתנו? איך אפשר לחזור ממקום אחד, לעבוד במולדת, ולנסוע למקום שני, מבלי שהמולדת תסגור עליך כמו שמיכת פיקה לבנה בתוך מזגן אחרי יום בים? איך אפשר להמשיך להיות נחושים לעזוב במקום שבו כולם אומרים לנו כמה היו רוצים שנישאר פה? ואיך אפשר לענות על כל השאלות האלו בנוגע לפרק החדש, מבלי שתהיה לנו תשובה אחת אמיתית, שאפשר לשים בתוך אקסל או בבנק? איך אפשר לנוע בוודאות בתוך אי ודאות?

לא ידענו איך נעשה את זה, אבל בתוך האריזה של כל החפצים (אם מישהו מרגיש שהחפצים שיש לו חונקים אותו או שהוא רוצה להתנסות במינימליזם, הוא יכול לקרוא ספר ולהתפייט על זה, או שהוא מוזמן לארוז את כל החיים שלו, אבל את כל החיים שלו, כולל הכבלים שמשאירים לסוף, הניירות והצילומים ששומרים למזכרת, והכביסה שנשארת אחרי שעשית את כל הכביסה, לתוך חמש מזוודות. אחר כך לנצח לא יהיה לו שום חשק לצבור חפצים), החלטתי שיהיה בסדר. נדב האמין לי, כמו שהוא מאמין לי, בנפש חפצה ובראש דואג. ואני ידעתי שאני אצטרך להיות סופרת.

סופרת, לא הרבה יודעים את זה, זה המקצוע החשוב בעולם. אם את סופרת, הקשר שלך למציאות הוא לא מאה אחוז, שזה לא תמיד מבריק אם את צריכה להתנהל בעולם כמו אדם בוגר ואחראי, אבל אם נגיד יש לך נדב, שדואג לחזק את הקשר במקומות שבהם הוא רופף, ויש לך לב, שדואג להצחיק אותך בשטויות מתוקות בכל פעם שאת נהיית כבדת ראש מדי, אז את יכולה להיות סופרת של החיים שלך, שזו הכשרה חיונית מאין כמוה (הרבה יותר מחמש יחידות מתמטיקה, אם שואלים אותי. למרות שאל דאגה, אם חייבים אקסל, יש לי חמש יחידות מתמטיקה). כי אם את סופרת, את יכולה לדמיין משהו, ולתאר אותו בשכנוע כזה שהוא נראה אמיתי, וישר זה מרגיע את נדב.

london.png
דירה אמיתית מלוח הדירות

אז אני עצמתי את העיניים וראיתי את החיים שלנו בלונדון. ראיתי אותם כמו שאני רואה את הסצינות בספרים שאני כותבת: כמו מצלמה מפינה בתקרה. רואים את החדר, ואת הרהיטים בו, ואת הספרים בספרייה, ואת האנשים מתנועעים בו, ואת האינטראקציות ביניהם, ואת הזמנים שבהם הם יוצאים מהחדר וחוזרים אליו, ואת האנשים האחרים שמגיעים לחדר לפעמים. נכון. לא ממש שומעים מה האנשים מדברים, אבל אם שמים לב לתנועות הגוף, אפשר לדעת האם שוכנת ביניהם אהבה. ובחדר הזה שאני ראיתי, זה הסלון שלנו בלונדון, הכל היה בסדר.

והגענו. והייתה לנו דירה בפלורנטין. הלכנו ברחובות, המזגנים טפטפו עלינו, האנשים צעקו מסביב, והכיעור היה כל כך מכוער, שזה כאב לי בעיניים. ממש הרגשתי שאני חייבת למצוא פריים אחד, לא בשביל המצלמה, מבט עיניים אחד, שבו העין יכולה להירגע מגיבוב של דברים שלא במקומם, יכולה להירגע מצינורות שבורים, מקשקושים, ממכוניות שחונות על המדרכה, מחנויות שמוציאות את מרכולתן לרחוב, מקקי. ולא הצלחתי למצוא אחד כזה. ונזפתי בעצמי: פעם אהבת את האורבניות. מה קרה? נהיית זקנה כבודה מניס? אבל כל הנזיפות לא עזרו. הלכתי ברחובות והרגשתי שהם פוגעים בי. נדב הלך לצידי, והרגיש, ככה אני מבינה מהתיאורים שלו, כאילו הרחובות צועקים עליו. הרעש היה עבורו בלתי נסבל. וכך הלכנו, מוכי חום, כיעור ורעש, כמו קלישאה של אנשים שחוזרים לביקור בארץ, וניסינו להפיק מהביקור את המיטב (די בטוח שלא היינו במיטבנו בעצמנו. סליחה).

ואז זה קרה.

התברר כי ויזת העבודה שלה נדב מחכה כדי שנוכל לעבור ללונדון, ויזת העבודה שמוטבעת בדרכון שלו שנמצא בידי הבריטים, לא תיקח חמישה ימי עבודה כפי שהובטח לנו מראש, אלא חמישה עשר ימי עבודה. כלומר, יש לנו עוד שבועיים פה, שלא תכננו, והדרכון של נדב אצלם. והסלון שלנו בלונדון היטשטש לי בראש ככה שלא יכולתי לראות אלא את הרגע שבו נצליח למצוא דירה שאנחנו רוצים לשכור, והאיש מסוכנות הנדל"ן יסביר לנו בכובד ראש שאנחנו חייבים חשבון בנק בריטי כדי לשכור דירה, והאיש מהבנק הבריטי יסביר לנו באותו כובד ראש מנומס שאנחנו חייבים כתובת קבועה כדי לפתוח חשבון בנק. בקיצור, כל החלום היפה שלי התנפץ ברגע, והפך להיות בירוקרטיה.

לבירוקרטיה יש השפעה מיוחדת עליי. אני יכולה להתמודד איתה כל עוד היא באה עם רשימת מטלות קצרה יחסית ועם תגמול מהיר. כלומר, אם צריך להצטלם וללכת למשרד מסויים ביום מסויים כדי לקבל דרכון, אני אצליח לעשות את זה, כי ברור לי שאני צריכה לכווץ את השרירים פעם אחת קצרה ומייד לנסוע לחו"ל. אבל אם רשימת המטלות מתארכת, או שהתוצאה בלתי ברורה, יש וילון לבן כבד שיורד על המוח שלי, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה ללכת לישון. וגם כשאני קמה, כל עוד המשימה הזאת ניצבת מול העיניים שלי, אני לא באמת קמה, אני פשוט שוהה על ספה, מחכה שמישהו יעשה משהו עם הווילון הלבן.

אבל הכל היה צריך להמשיך. היינו צריכים לישון איפשהו. ולאכול איפשהו. ואני הייתי צריכה לעבוד. ולב היה צריך להיות מטופל. וצריך להתקלח. ולצחצח שיניים. ולהיות נחמדים. ולפגוש אנשים שלמרבה הפליאה רוצים לפעמים לדבר על דברים שאינם רוע מזלנו. ולפעמים רוצים לדבר על רוע מזלנו בדיוק ברגע שבו אנחנו פנויים לדבר על דברים שקשורים לזולת.

התמודדנו עם זה בכבוד? לא. היינו עצבניים ודאוגים ולחוצים וחסרי סבלנות ולא קשובים, ואני די בטוחה שנראינו בכל רגע כאילו אנחנו סובלים, ולא משנה באיזה מקום יפה ישבנו או איזה נחמדים היו האנשים שישבו איתנו. אבל למרבה המזל שלנו, משפחה לא מחליפים בגלל שבועיים קשים, אז כל המשפחה שלנו עוד איתנו. החברים שלנו גם מראים סימנים שהם יכולים להכיל את המצב המוזר שאנחנו נתונים בו. אז אני חושבת שלא נגרם נזק לטווח הארוך.

ואז זה קרה שוב. אימייל אוטומטי ולקוני מהמשרד שמטפל בוויזת העבודה של נדב, הודיע כי יש בעיות בבקשה, והתהליך יתארך. מה הבעיות? אין לדעת. בכמה זמן יתארך התהליך? אין לדעת. האם תהיה לנו ויזה בסופו של דבר? אין לדעת. האם אפשר לעשות משהו כדי לקדם את התהליך? איך לדעת.

לרגע אחד רציתי לעזוב את הכל, את כל החוטים שהחזקתי בקושי כדי להמשיך ולהיות אדם מתפקד בעולם, ליפול על הרצפה ולבכות בכי תמרורים שיימשך מאה שנה. הרגע הזה נמשך ערב אחד. אבל אחרי הרגע הזה, משהו קרה לי בראש, הסלון שלנו בלונדון חזר להיראות באופן ברור וצלול מהמצלמה בפינה של התקרה. מסתבר שהמעבר מאין בירוקרטי הלבירוקרטיה הופך את החיים שלי לבלתי נסבלים. אבל המעבר מבירוקרטיה סבירה לבירוקרטיה מגוחכת, מחזיר לי בחזרה את החיים שלי. זה לקח שאפשר לגזור ולשמור, אני חושבת.

ואנחנו עדיין מחכים.

שן שבורה

1

העניין עם פרידות, ככה גיליתי בגיל עשרים ומשהו, כשנפרדתי אחרי דקה וחצי של קשר, שבאמת היה אחד המיותרים, הוא שעומק הקשר לא משנה את הדינמיקה של הפרידה. משהו ממך, שהיה מושקע בדבר האחר, לא קיים יותר. הוא לא קיים כי הוא מתקיים בקשר בינך לבין הדבר האחר, אבל כשהדבר האחר הולך, את נשארת עם רקמה חסרה. ואז זה לנצח כמו שן שבורה: את מגלגלת את הלשון על השן השבורה כדי להתרגל לשינוי, הלשון שלך נפצעת, את מתרכזת בלשון הפצועה, המהות של השינוי מסתתרת מאחורי כאב כלשהו, הכאב עובר, ואת כשירה להתחיל לאכול דברים מוצקים שוב.

2

ניס לא הייתה עיר חלומותיי, אבל היא הייתה מאהבת נוחה מאד וריבאונד מושלם. הכל שם יפה ואלגנטי, האנשים שם נחמדים ולא מתנשאים, האוכל טוב ומהוגן אפילו במסעדות הכי תיירותיות (ויש שם כמה מפלצות תיירות בגודל שקיים באמת רק בערים שכל כולן נועדו לתיירות. וניס היא עיר כזאת כבר המון זמן, ולכן משחקי הפיתוי והחנחון של מסעדות שם הם ותיקים וממוסדים), הסופרמרקטים מציעים את מיטב מגוון תוצרת צרפת במגוון מחירים (ולצרפת יש הרבה הרבה תוצרת באמת מעוררת קנאה), ומסביב לכל זה הטבע הנוח בעולם כנראה: ארבע עונות שנה מוסדרות ולא קיצוניות, ים רגוע, עשרות עיירות עתיקות קטנות וישנוניות ומספיק פארקים לאומיים כדי להספיק לחמש שנים. וכל זה בתוך שקט נינוח, שלא נלחם באיום קיומי, ולא נלחם בתרבויות זרות (צרפת שאני מכירה חזקה מספיק כדי לדעת שהיא לגמרי האקטיבית), בעיר שתושביה מוכנים להשקיע נתח הגון מזמנם ומשאביהם בחיים הטובים.

3

הדינמיקה של כל הפרידות דומה, אבל עומק הפצע הוא שונה לגמרי. על הגיהנום שהוא פרידה עמוקה לא בא לי להרחיב עכשיו, אבל במקרים של פרידות קלות, כמו שמכנים אותן, את יכולה להרגיש את הקריעה-געגוע-איחוי-סקרנות בחמש דקות. ואם במקרה הפרידה הזאת כוללת היפרדות מחברים לרגע, שפגשת לפני שנה, ויותר כנראה לא תראי אותם לעולם, הסוף של ארוחת הפרידה המסורתית, אחרי שני בקבוקי יין, מרגיש אמיתי כמו צפייה בריאליטי. הנה יש מולך חברה, ואת מרגישה איתה בנוח, ואת מחבבת אותה, והיא הולכת לגור במקום שאת לא באמת מתכוונת להגיע אליו, והגיעה שעתכן להיפרד. גופנית, אתן עושות את הריקוד המסורתי המקובל: אתן מתחבקות (בצרפת זה סימן לחיבה אמיתית, בניגוד לנשיקה הצרפתית המקובלת של הפרחת קולות במספר משתנה של פעמים בקרבת הלחי), ואתן עומדות ליד הדלת במבוכה גדלה את מספר הדקות הנדרש. גם מילולית, לפעמים אתן אומרות את כל הדברים הנכונים, ואומרות כמה היה נחמד להיפגש וכמה אתן הולכות להיפגש במקום מוסכם בתאריך מוסכם. אבל נפשית, ברוב המקרים, את יודעת שזה יהיה חמוד אם תיפגשו, אבל אם לא, היא כבר התחילה לשקוע בתהום הנשייה, בעודכן שם, ליד הדלת. וזה תחושה מטלטלת, להרגיש את הרגש דוהה, כי זה גורם לכל העניין להרגיש לא אמיתי. אבל הוא כן, הוא אמיתי, רק רדוד.

4

וכמו מאהבת נוחה, כשאת הולכת ממנה, את מצטערת על הדברים שלא הספקתם לעשות הפעם. על הגבינות שלא הספקת לטעום בסופר, על העיירות שלא הספקת לאכול בהם את הארוחה המשפחתית המסורתית של שבת בצהריים, על היערות שלא הספקת לצעוד בהם בנחת, על הסיילים של הקיץ שהספקת ליהנות מהם רק יום אחד, על הטיילת שרצת בה כמה פעמים בשבוע ועכשיו תהיה שייכת לאחרים, על הצלילה שרצית ועל קורסיקה, כל כך קרובה ובכל זאת לא ראית אותה. אבל בכל זאת, מאהבת נוחה, ואת יודעת שברגע שתטלפני, ותשלמי את כמה שעולה כדי להגיע אליה שוב, היא תקבל את פנייך באותה חדווה גם בפעם הבאה, אז גם הצער שלך על ההחמצה הוא מוגבל ורגוע.

5

ויש את לונדון. נוחה, היא לא. זה בטוח. אבל מסעירה, שאין לתאר. והיא ממש פה, מעבר לפינה. וכל כולך נשימה עצורה.

6

אז:

  • דפוקה וזרוקה בניס ובלונדון (אהבתי ממש את הספר הזה של אורוול)
  • שנה אחת בניס ועוד כמה בלונדון?
  • ניס אחת, לונדון כמה
  • בין ניס ללונדון

מה יהיה השם החדש של הבלוג?