שנה אחת בניס

.1

זה היה היום הראשון שלי בעבודה. חברה שלי, שהייתה גם הבוס שלי בעבודה המשונה הזאת, והאישה היחידה בין שתינו שהאמינה שאני יכולה לבצע את המוטל עליי, לקחה אותי להכיר את כולם. עברנו חדר כעור אחרי חדר כעור בחצי העיגול שבו הם היו מסודרים, ואני ניסיתי לדחוק לתוך המוח שלי שמות, מיקומים, תפקידים, פרטים מזהים. בסוף הגענו לחדר גדול יותר, שבו היו שלושה שולחנות, במקום השניים הרגילים. עצרנו ליד שולחן מסודר, שמאחוריו ישב בחור עם חולצה מכופתרת, והסתכל עליי במבט לא אוהד במיוחד. 

״זה החדר שלך,״ אמרה החברה. ״וזה נדב, האיש הכי חמוד פה.״

נדב בחן אותי ברצינות ואולי אמר שלום. על השולחן היו אגוזי ברזיל בצלוחית.

״אפשר?״ שאלתי, ובלי לחכות לתשובה, לקחתי. 

ציפיתי לחיוך, אבל קיבלתי מבט אטום. 

התיישבתי מייד במקום שלי, ולא החלפתי עם נדב עוד מילה.

פורטו בפעם הראשונה

חיכינו לחופש הזה הרבה זמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נסענו לשלושה שבועות כמשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה לקחנו את עצמנו בכוונה למקומות שאינם עיר. היינו מכוילים לעשות כיף, ובכל זאת, פורטו בימים הראשונים שהיינו בה, קצת הקשתה עלינו. היה עמוס. היה חם. היה מוזר. לא הבנו את הקטע. מזל, כך חשבנו, שאנחנו יוצאים מפה עוד יומיים.

2.

גם אני יודעת לשתוק ולבחון, במיוחד את מי שמאתגר אותי בזה. 

בשבועות שלאחר מכן עשיתי שני דברים: ראשית, ניסיתי להסתיר את העובדה שלא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות. שנית, בחנתי את השולחן של נדב. 

העבודה שלי עוד הייתה מעורפלת, אבל השולחן של נדב התברר כפשוט יחסית: היה שם זרם בלתי פוסק של אנשים שבאו לדבר על עבודה, לשפוך את הלב, להחליף מילות סרק, לצחוק, לאכול אגוזי ברזיל, ובעיקר, כך חשדתי, כדי לקבל את המבט. כולם נראו כאילו הם ממש נהנים איתו, אף אחד מהם לא נראה כאילו הוא מפחד ממנו, אבל כולם בסוף הלכו לעשות מה שהוא אמר להם לעשות.

אני אצטרך לפענח את סוד המשיכה של הבחור הקשוח שכולם צוחקים לידו. 

פאו

ואז הגענו לפאו. בפאו יש כמה אלפי תושבים, שתי מכולות מתקופת הצנע, שתי מאפיות, פסטיבל אזורי של פירות ים, מועדון לילה, בית קפה, מכבי אש, ים, בית ספר לגלישה ובית. וזהו. כמו פורטו בימים הראשונים, פאו הרגישה כמעט מה שהתכוונו. 

הבעיה האמיתית התחילה בערב השלישי. הגיע הסופשבוע והמועדון פתח את שעריו. השערים שלו, כך יוצא, היו בצד השני של בית האיירבנב שלנו. פורטוגלים אינם אנגלים. הם לא סוגרים את הפאב ב-11 בלילה. וכך יצא שבמשך שלושה לילות קמנו בשלוש-ארבע בבוקר בתוך מועדון עם מוזיקת מועדונים מהנחותות. 

3.

התפקיד שלי במקום ההוא היה להבין, לכתוב ולצייר איך אפליקציות/עמודי מובייל אמורים להתנהג. לא הייתה לי שום הכשרה בנושא, מלבד העובדה שידעתי לכתוב ואהבתי את האינטרנט. אחרי כמה עשרות ישיבות בחדרים קטנים וגדולים, הגיע הרגע: הייתי צריכה לצייר את העמוד הראשון. עשיתי כמיטב יכולתי והייתי מאד גאה בתוצאה. כשהסתכלתי על זה, והתעלמתי מכמה דברים – חלקם קטנים וחלקם קטנים פחות – זה נראה כמו עמוד אינטרנט, וידעתי בדיוק מה אמור לעשות כל כפתור. זה הרגיש לי מספיק.

נדב היה מנהל הפרוייקט שאיתו עבדתי על הפרוייקט הזה, והוא אמר/הציע, באותה סמכותיות שבה הוא הבהיר לי שהוא צריך היה להציע לי מהאגוזים לפני שנגעתי בהם, לשלוח את הציור לפני שאני כותבת את כל האפיון. 

שלחתי, והלכתי הביתה. הוא יגיד שהכל סבבה, יתקן שני דברים כדי להראות שהוא קרא, ואני אוכל להמשיך בכתיבת המסמך. עד למחרת בסוף היום הכל יהיה גמור. כך חשבתי לעצמי. סגרתי את המחשב, עליתי על הטוסטוס, ונסעתי הביתה. 

שיעורי גלישה

ביום הראשון לא התייחסתי לזה. בעיקר כי יש לי יכולות שינה של דוב בחורף, ולא שמעתי כלום. אבל גם כי עוד הייתי עמוק בתוך ענייני הגלישה (בהרחבה, פה).

4.

בשבע בבוקר פתחתי את המחשב (זה היה כל כך מזמן שלא היה לי מייל של העבודה בטלפון, שזה סיפור די מדהים בפני עצמו), וגיליתי מייל מנדב, שהגיב על הציור שציירתי. 

לא היו שם שתי הערות חסרות חשיבות. היו שם כעשרים וחמישה סעיפים קצרים וארוכים, בכל מיני צבעים.

מייד קמתי מהמקום, והלכתי למטבח להכין לי קפה. במקום לחזור למקום, עשיתי סיבוב בכל חצי העיגול הריק, ואמרתי לעצמי: את לא תיבהלי את לא תיבהלי רק כי מנסים להוכיח לך משהו. את לא תיבהלי. 

מעודדת, חזרתי למחשב. קראתי סעיף אחרי סעיף בזהירות. הסתכלתי על הציור. קראתי שוב את ההערות. 

הנדב הקקי הזה צדק בכל אחד ואחד מהם. יותר מזה: המייל היה מנוסח באותה אדיבות מרוחקת שבה הונחו אגוזי הברזיל על השולחן שלו, לא היו בו שגיאות ניסוח או הקלדה, ולא היה בו שום סמיילי אחד. 

האיש הזה לא בא לשחק. 

5.

חמש עשרה שנים, שלוש מדינות, חתונה אחת וילד אחד אחרי, כל מה שיש לי להגיד זה שמי שרוצה להתרחק ממני, מומלץ לו לא לאתגר אותי במשחק שבין רצינות וכיף. 

בכל השנים האלו ראיתי את נדב פועל שוב ושוב על פי אותם הכללים,שעובדים אותו דבר גם עבור נשים: 

א. הגדר את הבעיה.

ב. צייני את הבעיה בפני מי שאחראי על לתקן אותה. אל תתרגזי. אל תתביישי. 

ג. אחרי התגובה הראשונה של האחראי על התיקון, עצור לחשוב האם אתה מסופק. אם כן, חייך באדיבות, ותן לבנאדם להרגיש שנפתח ביניכם ערוץ פוטנציאלי לחברות. אם לא, אמור לא. אל תתרגז. אל תתבייש.

ד. חזרי על סעיפים ב+ג עד שאת חושבת שאין דרך לשפר את התוצאה שהבנאדם האחראי מספק. אם את עדיין לא מרוצה מהתוצאה, חפשי בנאדם אחר לטפל בבעיה. אם נשמע לך שטון כועס יועיל, את יכולה להשתמש בו. את עצמך הישארי רגועה. 

נשמע פשוט, נכון? זה לא. מאה דברים יכולים להתקלקל בדרך, כי רובנו לא נדב, ואנחנו לא יכולים לנווט את הרגשות שלנו בכזאת יעילות. 

אפוליה

ואז נדב הפעיל את נוהל נדב על האיש שהשכיר לנו את הדירה – לואיש. הוא סיפר לו על הבעיה. הוא פתח תלונה באיירבנב. הוא היה רגוע. ואדיב. וסבלן. הוא נתן ללואיש הרגשה שאם הוא יפתור את הבעיה, נדב אולי יהיה חבר שלו. באותה נשימה הוא נתן לו הרגשה שאם הבעיה לא תיפתר, נדב בהחלט לא יהיה חבר שלו.

לואיש לא רצה בעיות עם איירבנב, ובטח לא עם נדב. לואיש הציע לנו לעבור לשלושה ימים לבית אחר שהוא מחזיק, באפוליה השכנה. 

וכך, בגלל שלפני חמש עשרה שנה הצלחתי לפענח את סוד המשיכה של הבחור הקשוח שכולם צוחקים לידו, אני הגעתי לגור בבית שזה הנוף שלו.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

1.

היו כל כך הרבה הזדמנויות למבוכה, שאפשר היה להתעטף בה כמו טלית, להעלות אליה קרבנות וללכת לדרכי, אבל באורח פלא לא הרגשתי דבר זולת ציפייה ושמחה. 

ראשית, אפשר היה להתעכב על הגוף. תמיד אפשר להתחיל בגוף. הגוף שלי אמור היה להפגין את בגד הים ואז לדחוס את עצמו לתוך חליפת צלילה, שהייתה קטנה עליי במידה, תהליך שארך עשרים דקות יפות של משיכה ודחיפה (ואף מילה על ציצים).

שנית, אפשר היה להתעכב על האימהות. על העובדה שעמדתי לנסות משהו חדש, משהו שלא עשיתי מעולם, ועמדתי לעשות את זה עם לב, שנמצא עדיין בגיל שבו הוא סבור שברוב הדברים (שאינם כדורגל) אני טובה יותר ממנו. 

שלישית, אפשר היה להתעכב על הבדלי הגילאים. היינו שתי נשים מבוגרות ותריסר זאטוטים. מטבע הדברים, הם יצליחו יותר. 

ידעתי את כל זה, אבל כל מה שאני רציתי זה להיות על הגלשן שלי. וכך היה. המדריך לימד אותנו על החול שלוש תנועות, ונכנסנו למים, אני והגלשן שלי. שעתיים ומשהו, עשרות גלים קטנים ממש והרבה פטפוטי סרק עם המדריך אחר כך, עמדתי עליו, על הגלשן, והבסתי את כוח הכבידה. לשנייה. ושוב הוטחתי במים ובחול הרך, מרחק עשרים סנטימטר מפני הים.

The kingdom of sand – Andrew Holleran

הגיבור של הספר החדש של אנדרו הולרן הוא הומו זקן. כשהיה נער עבר עם ההורים שלו לצפון פלורידה, לאיזור שאין בו דבר מלבד ערים קטנות, אגם שכבר שהתייבש ואנשים אחרים שיצאו לפנסיה, קנו בית, נכנסו אליו ומיעטו לצאת. הגיבור נשאר בבית של ההורים שלו אחרי שהם מתו, כי הוא לא הצליח להתמודד עם עבודת האבל הדרושה כדי למיין את החפצים, להעמיד אותם למכירה, להיפרד מהם ומהבית לשלום. וכך, עד היותו זקן בעצמו הוא מוצא את עצמו מחלק את חייו בין עיירה עלומה וכמעט חשוכת הומואים לבין וושינגטון.

בנמל, איפה שהומואים של הדור ההוא מוצאים גברים להזדיין איתם, הוא מצא את ארל. זה קרה לפני עשרים שנה. ארל היה מרצה לסטטיסטיקה. כשפרש הוא קנה בית בצפון פלורידה, מילא חדר אחד שלו בדיסקים של סרטים ישנים, אופרות וספרים, ומיעט לצאת ממנו. 

ארל והגיבור מעולם לא נמשכו אחד לשני, אבל הם אהבו לבלות זמן זה בחברת זה. הם דיברו על ספרים. הם דיברו עם סרטים. הם הניחו לזמן לעבור לצידם. ארל הזדקן. ארל הזדקן עוד יותר. החברות ביניהם מעמיקה כמו חברות בין שני אנשים בוגרים בלי ילדים ובלי בני זוג, שרוצים להישאר עצמאים, אבל גם מחפשים שותף לבדידות. ארל הוא טוב בלהניח לזמן לעבור. הגיבור לא. הוא מתבונן בארל ומנסה ללמוד ממנו, ולהגן עליו, ולטפל בו, ולברוח ממנו – הכל ביחד כל הזמן. 

וזהו. זה כל מה שקורה עד שארל מת. זה רומן כל כך אינטימי וחסר תהפוכות, שהייתי בטוחה שזה ממואר. אם מניחים לזמן לעבור ומניחים את המציאות האמיתית בצד לזמן הקריאה, ומתאמצים מספיק כדי לצלול לתוך ספר שבראש מעייניו נמצאת האמת ולא הקוראת, אפשר לצאת מהצד השני עם ידע (תיאורטי) עמוק על בדידות, על זקנה ועל חברות.

2.

העיירה פאו אשר בצפון פורטוגל התאחדה עם העיירה אפוליה השכנה ב-2013 לכדי רשות עירונית אחת, שבה גרים 7301 בני אדם, על שטח של 16.29 קילומטרים רבועים. 

האטרקציה המפורסמת ביותר בעיירה היא חוף אופיר. זהו חוף שידוע בקרב גולשים, בגלל השילוב היפה בין דיונות חוליות וגלים גבוהים. בשעת שפל, הסלעים המבצבצים מן המים יוצרים צורות שמכונות בעגה המקומית ״הסוסים של פאו״. בשאר הזמן הוא נראה בדיוק כמו החוף של תל אביב. 

האטרקציה השנייה היא שביל הולכי רגל ואופניים שנמשך לאורך נהר קוואו (Cavado), שזורם אל הים. 

מלבד זאת, יש פה שלוש מכולות, שבכולן אין אור, אוורור, או חלב שאינו עמיד; עשרים ושמונה מאפיות שמוכרות הרבה מאפים מבצק צהוב (עדיין לא הבנתי למה הוא צהוב, מלבד העובדה שיש בו הרבה ביצים. אבל ממש צהוב!) וקפה ממש חזק; מסעדת גריל דגים; כמה מסעדות חוף שמוכרות צ׳יפס עם תערובת צמחי תיבול מיובשים ושתי מספרות גברים. 

אם הולכים עשרים דקות על הנהר, מגיעים לאשפושנדה – העיר הגדולה, שבה יש גם סקי מים, גם קייט סרפינג, גם בית מרקחת, גם מסעדה איטלקית וגם בריכה ציבורית. 

מאד ממליצה לכולם להגיע לפאו, ולא לעשות בה דבר לשבוע לפחות.

Run – Ann Patchet

אם נוסעים לפאו, או לכל מקום אחר שיש בו הרבה זהרורי שמש על מים כחולים, חול, בירה, ומעט שכל, אני ממליצה לקרוא את הספר הזה, שיש בו כל מה שצריך כדי שאפשר יהיה לקרוא בו בהנאה, בעודך מתחממת באור הנגוהות של הליברליות ההומנית, שמפיקה רגעי קרבה אנושית טובי לב. 

הגרדיאן עשו עבודה מוצלחת בלסכם את הספר, אז הנה:

״ריצה הוא סיפור של דויל, ראש העיר לשעבר של בוסטון, שהתאלמן מברנדרט, קתולית אירית יפהפיה, שרצתה עוד ילדים מלבד סאליבן, בנם המשותף היחיד. דויל וברנדט אימצו את טדי, תינוק שחור, ומעט אחר כך הופתעו ושמחו לגלות שאימא של טדי רוצה למסור גם את טיפ, אחיו בן ה-14 חודשים. הם לקחו את שני הבנים, אבל מותה הבלתי צפוי של ברנדט מסרטן זמן קצר לאחר מכן, הותיר את דויל לגדל אותם בעצמו.

על אף שכל אב אחר ביקום היה מחשיב אותם כסיפור הצלחה – טיפ הולך להרווארד ללמוד איכתיאולוגיה (מדע הדגים) וטדי עומד להפוך לכומר – דויל היה מעדיף שהם יילכו לפוליטיקה בעקבותיו. הוא לוקח אותם לאירועים פוליטיים כל הזמן, וערב חורפי אחד בבוסטון הוא לוקח אותם לשמוע את ג׳סי ג׳קסון.

אבל לטיפ נמאס שגוררים אותו למקומות משמימים. אחרי שהנאום של ג׳קסון נגמר הוא מתחיל להתווכח עם דויל, ופורץ אל הכביש מבלי להסתכל. מכונית מגיחה מבינות הררי השלג שהחל ליפול. בשניה האחרונה הוא נדחף כמעט אל מחוץ לטווח הפגיעה של המכונית בידי טנסי מוזר, אישה שחורה בגיל העמידה שנפגעת קשות. טנסי מחוסרת ההכרה מובהלת לבית החולים, ומותירה מאחוריה את קניה, ילדתה בת ה-11, באחריותם המקרית של דויל והבנים.

למה שטנסי תסכן את חייה עבור זר מוחלט? אפשר לנחש את התשובה בקלות, ופאצ׳ט לא גורמת לנו לחכות לתוצאה המרעישה. שאר הרומן מתרחש בעשרים וארבע השעות שלאחר מכן.״

3.

בין התאריכים 6-19 באוגוסט 2022 מתקיים בפאו אשר בפורטוגל פסטיבל פירות ים. 

הפסטיבל נפתח בשעה שמונה מדי ערב ומחולק לשני חלקים מרכזיים. 

בחלק האחד יש שונים של יוצרים מקומיים. אפשר למצוא שם כל מה שאתם חושבים שאפשר למצוא שם: בובות קרמיקה, יצירות מקרמה, דבש, סבונים ונרות. 

בחלק השני יש אוכל. שני דוכנים של בירה, דוכן של קפריניה ושלושה דוכנים זהים של פירות ים. משפחות מקומיות נצפו יושבות במתחם ספסלי הפיקניק, חולקות את מנת פירות הים הגדולה ביותר ביקום, שהצריכה הרבה פירוק, ניסור ולעיסה. משפחות מישראל הסתפקו בשתי מנות מולים ואורז עם שעועית (שבתוכם צפו חלקי סרטנים ומולים). למתקדמים בלבד.

1.

אם יורדים במורד הרחוב ופונים שמאלה, מגיעים לגבעת הלוונדר (מזמן כבר יש בה רק סופרמרקטים, תחנת משטרה, בית משפט ובתי קפה). אם ממשיכים ללכת על הגבעה, אחרי 11 דקות הליכה לערך מגיעים לתחנת הרכבת העמוסה ביותר באנגליה שיש בה 17 רציפים. בכל רבע שעה אחד מהרציפים האלו יכול להוביל אותך אל ברייטון.

כשמגיעים לברייטון, שעה ורבע לערך אחרי שיצאת מהבית, אפשר לצאת מתחנת הרכבת ולפסוע במורד הרחוב כרבע שעה. בסופו של הרחוב יש ים. ים אמיתי, כחול מנצנץ, עם ריח של צ׳יפס ומישהו שתמיד בונה משהו ממש לידך. יש גם שחפים חוצפניים ממש, אז בזהירות עם האוכל.

אם אם מניחה את הגוף שלך על האבנים, ואת הראש שלך על התיק, ואת מזמנת לעזרך את כל רוחות הרפאים של כל הפעמים שבהן נרדמת בים, את יכולה שוב להירדם בים. השמש תחמם לך את הפנים והרוח תלטף לך את הזרועות וכשתקומי יכאב לך התחת מהאבנים, אבל הבפנים שלך ישמח ממש.

מחלה

| שם = המתנה לטיסה

| שם בשפת המקור = המתנה לטיסה

| שמות נוספים = נו כבר! לב, די! 

| תחום = נפש

| מיקום אנטומי = כל איבר בגוף

| שכיחות = ארבע חמש פעמים בשנה

| סיבות = כל פעם שאני נוסעת, או שמישהו חשוב מגיע, נוצר מצב של המתנה, שמורכב מדריכות (מתי כבר?), חשש (ואם לא יהיה כיף?) והתרגשות (יואו, בטח יהיה ממש כיף!), שמציף את הגוף באי נחת ומבטל את הקשר בין המוח שלי לשאר העולם

| תסמינים = עצבנות. חוסר תפקוד. צחקוקים היסטריים. 

| אבחון = נדב. 

| טיפול = טלוויזיה. 

| מניעה = אין תרופה מוכרת. 

| סיבוכים = אם במקרה מישהו אשכרה צריך שאני אעשה משהו, אז חבל עליו. 

2.

אם מפנים את הגב אל הים והולכים אל הסמטאות, אפשר להיתקל בשתי תופעות לא לגמרי מצויות:

1. קפה טעים – באופן כללי, אנגליה לא מצטיינת דווקא בקפה שלה. הכל פה חזק וחמוץ. אבל אם כבר קפה, יודעת כל מי שאי פעם גרה בעיר גדולה, עדיף לשתות אותו בעיר ולהימנע ממנו בכפר. ברייטון היא כפר לכל הדעות, אבל יש עשרות בתי קפה יפים למראה, שמגישים אשכרה קפה של עיר. 
2. אנשים מאילת – לא לגמרי מבינה איך זה קורה, אבל כשאני הולכת בסמטאות של ברייטון, אני מרגישה בבית. שני האנשים האלו שהלכו לפניי בסמטת התכשיטנים, בטוח היו איתי בשכבה בגולדווטר. ובים היה מישהו שנראה כמו מהשכבה של אחותי. לא יודעת איך זה יכול להיות, אבל עובדה. 

ניקיון

אחד מכוחות העל שלי הוא להישאר רגועה כשאחרים נלחצים. בעבודה שלי, נגיד, הרבה פעמים אנשים חרדים מרווח שלא יגיע, מקמפיין שלא יהיה באוויר, משגיאה באתר, מכותרת שגויה בבלוג. אני מבינה את הבעייתיות בכל אלה, אבל בואו, זו לא סיבה ללחץ. 

מחוץ לשעות העבודה, כשאני נפגשת עם אנשים שיקרים לי, אני טובה (אני חושבת) בלשים שתי כפות ידיים פרושות לרווחה מתחת לסנטר שלהם ולהגיד: תוציאו הכל. הם מספרים לי בפרוטרוט או בקיצור על הרגשות השליליים שלהם, ואז אני הולכת לברז, שוטפת ידיים, ואומרת בואו, זו לא סיבה ללחץ. לפעמים זה עוזר להם. 

3.

קפה טעים, אנשים מוכרים וים מעלים את השאלה: למה בעצם אני לא גרה בברייטון?

לא הפעם

אבל לא עם אימא שלי. לפני כמה שנים הבנתי שביני לבין אימא שלי אין גבולות רגשיים אנרגטיים. כשהיא בלחץ, אני בלחץ. אין לי שום דרך לעזור לה או לעזור לי וכל העסק לא נמצא בשליטתי. אם היא בלחץ, אני יכולה לעשות שמיניות באוויר ולהשתמש בכל שיטות ההרגעה הידועות לי, שעובדות כל הפעמים האחרות, ועדיין אני אהיה בלחץ. וכמו שיודעת כל בת-דעת, הדבר האחרון שאת צריכה כשאת בלחץ, זה עוד מישהו בלחץ איתך. 

שלא במפתיע, אותו דבר בול קורה לי עם לב. רק שאת לב אני יכולה להפקיד אצל אבא שלו, שיודע אשכרה לעזור לו במקום להיכנס לתוך הלחץ בעצמו, ואת אימא שלי אני לא יכולה להפקיד בשום מקום. 

הנה, מיום שישי היא במצב המתנה לטיסה חמור, כי היא עוד מעט טסה אלינו בפעם הראשונה לבד, ולמרות שהיא נמצאת ביבשת אחרת, אין לי שום דרך להתרכז היום בכלום חוץ ממצב המתנה לטיסה.

אולי אסע לברייטון.

בקרב רומנטיקנים של ספרות נפוץ גם הטיפוס האורבני. אדם שאוהב את העיר לא משום ששם נמצא מקום העבודה שלו או משום ששם הוא נולד, אלא מפני ששם, כך הוא סבור, טמונים אוצרות ותגליות שמחכים להתגלות. מי יגלה את המגדנות הללו? ובכן, המשוטט. כאן לרוב באים סוגריים, ובתוכם המילה Flâneur, ביחד עם הצ׳ופצ׳יק הנוכרי כל כך שלה, כאילו היא מוסיפה לקורא הנפוץ משהו מעבר למשמעות של המילה משוטט. אחרי הסוגריים מפליג המחבר אל שני איים אפשריים. האי הראשון הוא תיאור ההיסטוריה המופלאה של השוטטות שתמיד כוללת בתוכה איזה סיפור על צרפתי משוטט בפסאז׳ים של פריז ואיתו איזה צב או סרטן או חיה בלתי אפשרית אחרת שקשורה ברצועה, ומכתיבה את הקצב הנכון לשוטטות ראויה. מייד אחריהם מזדנבים ציטוט או שניים של וולטר בנימין שמסביר לנו כי המשוטט הוא זה שהולך בדרכים הפחות מוכרות, בעקבות מפה פנימית שאין לה סיבה, והרחק מציווי השעון הממכר, והוא זה החושף את הלא-מודע של העיר. או אז ישתייך המחבר לז׳אנר האסתטי של השוטטות. האי השני שאליו יכול המחבר לכוון הוא האי של ההתנסות האישית, והדברים שאותו מחבר גילה בעצמו בשוטטות היפה שלו בעיר, שגרמה לו להיזכר בטיפוס המשוטט (Flâneur) של רמבו, בודלייר ובנימין. או אז שייך המחבר לז׳אנר הממוארי המעצבן עוד יותר.

למרבה הצער, אני רומנטיקנית של ספרות וגם טיפוס אורבני. אני אוהבת לשוטט בעיר, ואני חשה נעלה יותר מאנשים אחרים כשאני מצליחה לעשות זאת היטב. אין לי שום רצון לסכם את בנימין, ועל כן, הז׳אנר הממוארי.

דברים שצריך בשביל לשוטט בלונדון

אין לי ספק שהמשוטט בפסאז׳ים של צרפת עשה חיים משוגעים. הוא היה גבר אמיד, לבוש היטב, שבוודאי עצר אחת לכמה זמן לכוסית אבסינת׳, בלי מפה ברורה של כל פינה בעיר, ובלי סכנה נראית לעין. בשביל אנשים אחרים, נגיד אני, המצב הוא קצת אחר. הלכתי לאיבוד כמה פעמים בלונדון, וזה היה מתסכל, מרגיז ופעם אחת אפילו מפחיד. 

ועל כן, אני חושבת שכדי לשוטט בלונדון כראוי יש להצטייד בדברים הבאים:

• וויורק (WeWork) – זה הרבה יותר נוח לצאת ממקום מסויים שהוא לא הבית שלך, ולתת לעצמך לשוטט כשאת יודעת שאת תמיד יכולה לחזור למקום הזה, ויש לך בו קפה, מים ושירותים. אם אין וויוור/, אפשר משרד. אם אין משרד, אפשר מלון. אם אין מלון, אפשר בית קפה. אם אין בית קפה, אז לכו לשוטט במקומות אחרים.
• כרטיס אשראי – יש בלונדון מלא מקומות טעימים לאכול בהם. אף פעם אי אפשר לחזור לכולם. כמו כן, אם יש לך כרטיס אשראי, את יכולה לחזור אפילו מהירח של לונדון
• טלפון עם בטריה – כל עוד את עושה עם עצמך הסכם שאת לא פותחת את אפליקציית המפות שלך עד שאת מסיימת את ענייני השוטטות שלך.
• אוזניות – מתקשרות לסעיף הקודם, כי לשוטט זה כיף, אבל לשוטט עם פודקאסט/ספר כיף שבעתיים
• מדריך לארכיטקטורה בלונדון – זו אפליקציה חינמית, שאני חושבת שהיחידים שהורידו אותה הם אני והאימהות של כריסטופר ואדוארד שכתבו אותה. ודי בצדק. היא אפליקציה גרועה, אבל יש בה מידע על המון המון בניינים מפורסמים ופחות מפורסמים בלונדון.

דבר ששמעתי בזמן ששוטטתי

הפרק הראשון בהסכת הפרשה של גל״צ שעוסק בעוזי משולם ובהתבצרות שלו בבית שלו ביהוד. מאד יפה.

דברים שסביר למצוא בכל שיטוט בלונדון

• פרט א מנג׳ה – זה בית קפה נחמד, אין לי שום דבר נגדו. אבל יש משהו שממש מבאס את הרומנטיקנית האורבנית שבתוכי ברשת שמחליפה את כל בתי הקפה השכונתיים. אני מקווה שהם כבר עברו את השיא.
• חדר כושר – באמת. בכל פינה. ותמיד יש בו מישהו שמתאמן. במיוחד בזמן הפסקת צהריים. כלומר, אחרי המגיפה העולמית לונדון מתאמצת מאד כדי להחזיר את העובדים והארנק שלהם למרכז העיר. אבל חדרי כושר ממשיכים לפעול בכל פינה ובכל אחד מהם אפשר לראות אנשים מתאמנים.
• מועדון פרטי – לאחרונה עבדתי עם סנוב אנגלי אמיתי, שהיה בגילי, אבל בשעת שכרות הפליג בפרטי פרטים בהשוואות בין מועדון פרטי זה לאחר משל היה מדור אחר. אם המשוטטת לא יודעת מראש, אין לה דרך לדעת שזהו מועדון חברים בלבד, שבו אפשר לשבת בספות ולהחליף מבטים יודעי כל עם אנשים אחרים ששילמו הרבה כסף ומכירים מספיק אנשים כדי לשבת על אותה ספה. זה שריד מאד מצחיק ומניב של זמנים אחרים. אבל מה אני יודעת? אני אישה. גם ככה לא היו מקבלים אותי.
• קפה שכונתי – כי פרט עוד לא הרסו הכל.
• מסעדה/קפה שנדב פעם המליץ עליהם – לא משנה לאיזו שכונה בעיר אני הולכת, אני תמיד מגיעה לרוח רפאים שנדב השאיר שם כדי לשמור עליי. אני לא יודעת אם זה תקף לכולם.ֿ

הסוף

כל העניין ארך כשעה, במהלכה אכלתי ארוחת צהריים שלא ראוי להרחיב עליה את הדיבור.
זה כיף לשוטט, אין מה לומר.

אני מציקה לנדב כבר שנים בעניין הזה: אני רוצה לא לעבוד! אני רוצה לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי! קיבל קידום בעבודה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. עבר לעבודה חדשה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. הלך ללמוד תואר שני במנהל עסקים? אני שמחה כי מתישהו הוא יגיע לעבודה חדשה ואני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. שנים זה כבר ככה. 

(רק למען הפרוטוקול והסדר הטוב אציין שאני בנאדם שלם ולא דמות בספר, ולכן אני יכולה לשמוח בשני אופנים נפרדים: אחד בשבילו ואחד בשבילי. זה לא שאני זונה שחושבת רק על עצמה. (כאילו, אולי כן. מי יודע מה גודל הדבשת על הגב שלי?)(אבל נראה לי שמישהו היה כבר אומר לי.))

והנה הגיע הרגע. אני לא עובדת ואני יכולה לכתוב את הספר שלי!

ועכשיו? איך את עכשיו?

ומאותו הרגע שהפסקתי לעבוד, לפני שלושה שבועות ויום, נדמה שכל מה שהמוח שלי מצליח לייצר הוא המחשבה הטורדנית הבלתי פוסקת שהיא: ועכשיו? עכשיו עכשיו, איך את עכשיו? את כבר נהנית? את נהנית מספיק? את נהנית יותר מדי? את נהנית רק כי את צריכה ליהנות? זה מפריע לך שאני שואל, כי אני רק רוצה לדעת איך את עכשיו? ועכשיו עכשיו? כי אם את נהנית, אז זה טוב, אני אהיה מרוצה ואני אשתוק, אבל אני רק רוצה לדעת אם עכשיו עכשיו, ממש הרגע, את נהנית? כלומר, מספיק נהנית? נהנית ברמה שווה את זה שאת לא בעבודה עכשיו? אבל גם פרודוקטיבית. כי אני רוצה שתיהני, אבל לא שתשבי על הספה כמו שייח ותשמיני בראש. אז תהיי פרודוקטיבית, טוב? אבל לא ברמה שייהרס לך החופש. בכל זאת, לקחת את הזמן הזה כדי לכתוב אבל גם כדי להתאושש מהזונות ההם. כן, אני יודע שאני לא אמור לדבר עליהם. אני לא. רק רציתי להגיד שאני יודע שאת צריכה להתאושש. אז תהיי פרודוקטיבית, אבל גם עצלנית. אבל במידה. וגם תעשי קצת יותר בבית. אבל לא יותר מדי. כי אז את סתם תהיי עקרת בית. ואת לא רוצה להיות עקרת בית. אז רק תעשי קצת יותר מהרגיל. ותכתבי קצת. ותעשי קצת ספורט. כדי שלא תשמיני בראש או בגוף. אבל הכי חשוב: תיהני! זה הכי חשוב. תיהני ותנוחי. אבל מספיק. תיהני מספיק בשביל להצדיק, טוב?

(כן. הקול הפנימי שלי הוא בזכר. זה דפוק, אני יודעת. ניסיתי כמה פעמים להסביר לעצמי שאני צריכה קול פנימי נשי, אבל אף פעם לא הצלחתי. אולי זה קשור לזה שהקול הפנימי שלי הוא כל כך תפקודי וניהולי, שהוא חייב להיות גבר.)

אם נדמה למוח הסתום שלי שאפשר לדעת האם אני נהנית כשהוא כל הזמן חופר על זה, אז אפשר למסור לו שלא. אי אפשר. 

מה שאפשר אולי לעשות, ואני בהחלט הולכת לעשות את זה עכשיו, הוא לפרוט את הדאגות לפרוטות שאולי יעזרו לי לענות על השאלה האם עכשיו עכשיו אני ממש נהנית במידה הראויה. 

דאגה I – אני אבזבז את הזמן שלי

מה אם אני פשוט אשב שם, על הספה, אראה טלוויזיה, אשתה קפה, ואנוח ולא רואה לעשות כלום או לראות איש במשך שלושה חודשים?

יש לנו זמן מוגבל על פני כדור הארץ, את זה כולם יודעים. אוליבר בורקמן, שכתב את הספר היפה ״ארבעת אלפים שבועות״ (שהוא מספר השבועות שיש לנו לחיות אם נחיה עד גיל 80) טוען שההבנה הזאת, שהזמן שלנו הולך ואוזל כל הזמן – גם עכשיו. כן, עכשיו עכשיו – היא האמת הבסיסית שמנהלת את החיים שלנו. אנחנו כל הזמן מנסות להיות יותר יעילות, יותר תקתקניות ויותר מוצלחות, ולדחוס כמה שיותר חיים לתוך החיים האחד שלנו, כי אנחנו לא יכולות להתמודד עם העובדה הפשוטה, החותכת: אין לנו לאן לברוח. תיכף נמות. כל פעם שאנחנו משככות את התודעה שלנו באמצעים שונים, כך הוא טוען, אנחנו עושות זאת כי אנחנו בורחות מפחד המוות. כל פעם שאנחנו מנסות לשפר את עצמנו זה כדי שנוכל להספיק יותר. וכל פעם שאנחנו נתקלות בעובדת מותנו הקרב, אנחנו מייד הולכות לשכך את התודעה שלנו. 

הפתרון? להתבונן לעובדות בלבן של העיניים ולהבין: אני הולכת למות. יש לי זמן מוקצב. אני לא יכולה לנצל אותו במיטבו, כי אין דבר כזה ניצול מיטבי של הזמן. אי אפשר לדחוס לתוך חיים אחד גם קריירה מספקת, גם תחביבים שהפכו לקריירה שנייה ושלישית, גם גידול ילדים מוצלחים, חברות עמוקה עם האנשים הטובים שחלפו בחיינו, טיולים בכל העולם, קצת יוגה, קצת גרנולה, ביקור במסעדות השוות בעולם, קריאת הספרים הטובים או אפילו רק הקלאסיקות, וגם זוגיות איתנה. זו פשוט דרישה לא סבירה, וזו דרישה שנזרקת לעברנו כל הזמן ומתוחזקת, מוכפלת ומהודהדת בדרכים שונות. 

איך אפשר ליישם את הפתרון? בזבוז זמן מסיבי!

במקום לנסות להיות יותר יעילה, דעי שאין דרך להיות יעילה. פתחי לעצמך תחביבים שלעולם לא יוכלו להצדיק את עצמם. תחביבים שלא יהפכו לקריירה שנייה, ולא לתחרות, ולא לשום סוג של הצלחה. נגיד, ללכת בטבע. נגיד, בשבילי, סריגה. נגיד, בשבילי, לרקוד בלט. נגיד, בשבילי, דים סאם (זה הדבר החדש שלי! קניתי סיר אידוי, ולקחתי מהספרייה ספר על דים סאם, וזה כל כך כיף! כי זה מלא התעסקות בדבר כל כך לא יעיל! וכי בסוף זה ממש טעים! וכי אני כל כך אוהבת לחוש את עצמי דימסמאית!)

אז איך אני? זה מפחיד לחשוב כמה מהחיים שלנו מועברים בניסיון להשתפר ולהצליח. עכשיו אני מנסה מאד לבזבז את הזמן שלי בדברים נטולי קו סיום. זה פחות קל משאפשר היה לחשוב.

דאגה II – אני לא אעשה עם עצמי כלום

בניגוד למה שכרגע הרציתי עליו בהתלהבות, הכתיבה שלי היא לא תחביב לבזבוז זמן. הכתיבה היא מרכיב משמעותי בזהות שלי, ואני רוצה להצליח בה. אני לא לגמרי סגורה עם עצמי מה ייחשב להצלחה עבורי. כלומר, כן, יש מטרות ברורות עבורי. אבל אלו מטרות גדולות, שאי אפשר לכוון אליהן מראש. אני צריכה עוד להגדיר עם עצמי מה הדרך שאני שואפת ללכת בה כדי להגיע למטרות האלו, אבל בינתיים המטרה שהצבתי לעצמי היא לכתוב שעתיים עד שלוש בכל יום. אני לא יודעת אם זה הרבה או מעט (וגם משתדלת מאד לא לדעת, אז אם אתם אנשים מאד מוכווני מטרה, בבקשה תכתבו את התגובה שלכם הנושא ואז תמחקו אותה), אבל זו נשמעת לי מטרה סבירה בשבילי. 

לפני שהתחלתי להיות לא-עובדת חשבתי שאני אצטרך לעבוד קשה כדי להגיע לשעתיים כתיבה ביום, פשוט כי מעולם לא עשיתי זאת לאורך זמן. חשבתי שבכל פעם שאני אלך לכתוב, אני אמצא לעצמי תירוץ כדי לא לכתוב. לשטוף כלים צריך. לבשל, צריך. להביא את לב מהבית ספר, צריך. לטייל בעיר, צריך. חשבתי שאני אשכנע את עצמי שאני צריכה יותר לנוח מלכתוב. שאני צריכה להתבטל. הרבה דברים יכולים להיות חשובים יותר מלכתוב ספר שאף אחד לא צריך בעולם. 

ובכן, אפשר לחייך. אני כותבת. כל יום לא תמיד שעתיים. לא תמיד יעילה אותו דבר. אבל כותבת. אפשר יותר. תמיד אפשר יותר. אבל כותבת. ואפילו מתבטלת. 

דאגה III – זה לא יהיה כיף כמו שחשבתי

אף פעם לא כתבתי בתור הדבר המרכזי של היום שלי, אז חשבתי שאולי אחרי כל שנות הכמיהה האלו, יתברר שאני בכלל לא אוהבת לכתוב. הסיבה שאהבתי את זה, כך חששתי שיתברר, היא שזה תמיד היה העיסוק הצדדי שלי. 

ובכן, אפשר לחייך. אני אוהבת מאד לכתוב. כל מיני סוגי כתיבה שונים מעוררים אצלי רגשות חיוביים מסוגים שונים, אבל בסופו של דבר, כתיבה היא הדבר שאני אוהבת לעשות.

דאגה IV – זה יהיה יותר כיף ממה שחשבתי

ומה אם אחרי שלושת החודשים האלו שהקצבתי לעצמי לכתיבה אני פשוט לא אצליח לחזור לעבודה? מה יהיה אם אני אצטרך לשנות את כל החיים שלי כדי ליצור מצב פיננסי שבו אני לא עובדת, ובכל זאת מצליחה לחיות חיים שאני אוהבת? ומה אם אחרי שלושה חודשים של להיות אדונית לזמן שלי, אני אגלה שאני פשוט לא יכולה לאסור את עצמי שוב באזיקי הניין טו פייב?

ובכן, מוח טיפש, אתה יכול להמשיך לחפור על זה. אין לי תשובות בשבילך.

דאגה V – זה פשוט יהיה פאקינג אותו דבר

ומה אם אחרי כל הדבר הזה שעשית, אחרי שהתפטרת, ואחרי שלא חיפשת עבודה, ואחרי שארגנת לעצמך סדר יום של פנסיונרית, ואחרי שפיתחת את כל התחביבים זוללי הזמן האלו, ואחרי כל השינויים הזעירים ופחות זעירים, תגלי ששום דבר לא השתנה במצב הנפשי שלך או במצבך בעולם, ואת פשוט פאקינג אותו דבר? 

ובכן, מוח טיפש, זה כנראה מה שיקרה. כנראה שאני לא אהפוך להיות ממי שאתה מציק לה כבר שנים למישהי אחרת, עם רגליים ארוכות וציצים קטנים, כמו שאתה רוצה. כנראה גם שאמשיך להיות זאת שחייבת לפקפק בכל דבר ומתעקשת לא להקשיב לך. אבל לאורך זמן, אולי, אם תסתום רגע ותסתכל סבלנות, אולי תראה שינוי קטן. אולי לא. לא יכולה להבטיח.

אז לסיכום

את נהנית? ועכשיו? ועכשיו עכשיו?

אני סבבה, מוח סתום. רק שאני צריכה 1338 מילים כדי להסביר את זה.

האינטרנט סבור שהתרגום לעברית של צמד המילים היפות Cautionary tale הוא מעשייה מתרה. קשה להתווכח איתו, כי כל מילה לחוד בהחלט מתורגמת כהלכה, אבל אני מודה שמעולם לא ראיתי את הזוג העברי הזה רוקד יחדיו. וכעת, למופע המרכזי.

החלק הראשון – מקום או מעשה שהם טאבו ונחשבים מסוכנים

היה היה מקצוע ושמו שיווק. המקצוע הזה דרש מהעוסקים בו שילוב מאתגר אך מחמם לב של ניתוח מדוקדק של מספרים ביחד עם חיבור יצירתי של מילים.
העוסקים והעוסקות בו היו אמיצים. הן עמדו לרוב בלב הסערה הבלתי פוסקת של שורת רווח והפסד, של סיכון קיומי, של הצורך התמידי להוכיח את נחיצותן. הם היו אחראיים להוצאות גדולות, וציפו מהם להחזיר בהכנסות גדולות.
העוסקים והעוסקות בו היו שולי פנינים מהמעמקים. הן ידעו להתבונן אל לב הנפש האנושית, לדעת את כאביה, ולצפות את תענוגותיה. הם ידעו לשלוף את אבחנותיהם, לתת להן תוקף וצורה, ולצעוק אותן בכיכרות השוק ובחדרי ישיבות.
העוסקים והעוסקות בו היו חברותיים. הן התחברו עם כולם, בסתר ובריש גלי, ושאבו מהם את כל שידעו על בעיות, פתרונות, מוצרים, שירותים, מתחרים, ולקוחות.
כל העוסקים והעוסקות במקצוע רב ההוד ידעו כי יש יצור אחד שיש להיזהר ממנו: המנכ״ל, רב זרועות ולשונות. המנכ״ל הוא האיש שיכול לקבוע, בהינף עכבר, את התנהגות הארגון כולו. טוב, אולי לא בהינף עכבר. אבל בהחלט בעזרת חזרה בלתי פוסקת על מה שהוא מאמין בו, והדגמה אינסופית של מה שהוא באמת מאמין בו. המנכ״ל יכול, למשל, להחליט כי למרות כל ההוכחות המדעיות ארוכות השנים, הארגון שלו הוא יחיד ומיוחד ועל כן יכול להסתדר בלי שיווק. הוא יכול להחליט כי המקצוע הזה הוא בעצם מילה נרדפת לתעשי-לי-מודעה-יפה-בצבעים-עליזים. הוא יכול להחליט כי אנשי השיווק עובדים אצל אנשי המכירות. הוא יכול להחליט כי השיווק נמצא בלב העסק, והוא לבדו יקבע את עתיד הארגון. המנכ״ל יכול, והוא לרוב בהחלט, להיות סיוט. או חלום בהקיץ. או לפחות להחזיק את המפתחות לשער שמוביל אל שניהם.

החלק השני – הגיבורה צועדת אל לב המאפליה

והנה אני, כפי שסופר בפרקים הקודמים, פוגשת את המנכ״ל. ואני אצטט מעצמי, כי בעצם למה לא:

״…בנאדם שאני לא מכירה פנה אליי בלינקדאין, ואמר שהוא מנכ״ל שמחפש מנהלת שיווק. האמנתי לו בערך כמו שמאמינים לנסיך ניגרי, אבל הלכתי להיפגש איתו בכל זאת, כי הוא לא נראה לי אנס (אני יודעת שזה לא עובד ככה!), וכי הוא קבע איתי בכיכר הומה אדם באמצע היום בלונדון. יצא שגם יש לו באמת חברה, גם הוא בנאדם שאני רוצה לעבוד איתו, וגם החברה שלו נראית בכיוון מבטיח. וככה, אחרי כמה שיחות לא מלחיצות, וכמה שיחות ממש כן – כולל אחת עם יו״ר הוועד המנהל של החברה שהוא בנאדם שיש לו כמה מיליונים בבנק מאקזיטים קודמים, ועכשיו משקיע את זמנו בסטרטאפים שמפתחים טכנולוגיות מזון כדי לעזור לעולם השלישי – נחתה על שולחני עוד הצעת עבודה״.

אז המנכ״ל, היצור רב ההוד ממקודם? הוא הזמין אותי לקפה באותו יום במקום רנדומלי, אך מרכזי, בלונדון. הגעתי, מצויידת בבלייזר כחול ונעלי ספורט ורודות אש, ודיברנו. למחרת פגשתי את סמנכ״ל הכספים והתפעול (זה אותו בנאדם) ומנהלת משאבי האנוש במקום רנדומלי שאני בחרתי. ביום שישי של אותו שבוע, בעודי יושבת באוטו בדרך לחופשה, התראיינתי אצל יו״ר הוועד המנהל. ביום שני קיבלתי משימה, ביום שלישי דיווחתי עליה. וביום רביעי קיבלתי הצעת עבודה שפחות או יותר הכפילה את השכר שבו התחלתי לעבוד כשהתחלתי בלונדון.

אם לא קראתם מעשייה בחיים שלכם, או שלא עבדתם בסטרט אפ בחיים שלכם, מהסיפור הזה אפשר להבין שני דברים: אני העובדת הטובה ביקום ומדובר בארגון הזריז והיעיל ביותר ביקום. זה בהחלט מה שאני הבנתי מהסיפור הזה, וצעדתי בנעלי ספורט ורודות אש אל המשרד.

כלבלבי הצפון הפראי

לב המליץ לי באופן חד משמעי לעזוב את כל מה שאני קוראת ולקרוא מייד את כלבלבי הצפון הפראי, שהוא הספר שהם קוראים בבית ספר וגם הספר שהוא קרא בעצמו (באנגלית, כמובן). עזבתי, מה אני אעשה. זה ספר חמוד ביותר, שבו שן וסיקה, שני ילדים, משתתפים במירוץ אל פסגת העולם. המירוץ מתרחש פעם בחיים, כשמתחולל חורף אמיתי, והפרס למנצח הוא פגישה עם סבא חורף שיכול להגשים כל משאלה. הבעיה של שן וסיקה היא שבמקום כלבי מזחלת נורמלים, או אפילו רובוטים כמו המתוחכמים שבמתחרים, יש להם 66 כלבי פאג קצרי רגליים וחסרי ניסיון.
באחד החלקים הם עוברים באיזור שבו נמצא ה-Kraken, שהוא יצור רב זרועות שישן כל הזמן, מלבד בזמן חורף אמיתי. כשהם עוברים מעליו, שן שם לב שיש עין ענקית שבוהה בו ממעמקים, ושמה שנדמה בהתחלה כמו שיחים קפואים הם בעצם קצוות של זרועות תמנוניות. הוא נבהל נורא מהעין הזאת, אבל הוא כל כך בפאניקה, והמזחלת כל כך נוסעת קדימה, שהוא לא עושה כלום, ורק מקווה שהוא דמיין את העין, שהעין תיעצם, שהבעיה פשוט תעלים את עצמה. הרבה פעמים הרגשתי בדיוק ככה במקום עבודה הזה.
בספר, הטובים מנצחים.

החלק השלישי – הגיבורה נענשת, לרוב בפרטי פרטים

ובכן, יש פה קוראים עדיני נפש (כלומר, אנשים שאוהבים אותי), ומעשייה היא עניין לכל המשפחה, אז לא אלאה אתכם בפרטי הפרטים של סביבת העבודה הרעילה שאליה נכנסתי, בנאיביות ובתום לב. אבל המציאות היא לא קלה, והיא דווקא כן מתרחשת בפרטי פרטים.
במקום זאת, קריאה ביקורתית בחלק ב׳ של המעשייה:

1. מנכ״ל שמציע להיפגש באותו יום – זה בהחלט לא דבר נפוץ. יכול להיות שבמקרה היה לו יום יחסית פנוי, אבל יותר סביר שהוא פשוט נורא נורא בלחץ על לאייש את המשרה הזאת. למה הוא נורא בלחץ? למה אין לו תהליך נורמלי?
2. מנכ״ל שיודע לספק מהראש שלו את פרטי הפרטים של המספרים מאחורי מחלקת השיווק (כמה אנשים מתעניינים במוצר כל חודש, כמה כל אחד מהם עולה, כמה מכירות הגיעו מהם, כמה החודש הזה טוב לעומת חודש שעבר) – זה מרשים. זה אומר שיש מעקב אחרי תוצאות ויש ניתוח של התוצאות. אבל למה הוא יודע את המספרים בכל פה? למה?
3. סמנכ״ל ומנהלת משאבי אנוש שנפגשים למחרת – יכול להיות שהם במקרה היו פנויים. אבל האם יכול להיות שהם ממש ממש בלחץ לאייש את המשרה הזאת? האם שני אנשים בכירים בארגון צריכים לפנות את הלו״ז שלהם מהיום למחר? האם יכול להיות שהמנכ״ל יכול לפנות את היום שלהם בהינף עכבר?
4. סמנכ״ל כספים שיודע לספק מהראש שלו את פרטי הפרטים של המספרים מאחורי מחלקת השיווק – גרוע כמו סעיף 2, רק יותר. כי עכשיו יש שני אנשים שיודעים לספק את המספרים האלו מהראש שלהם בפרטי פרטים.
5. ״כיף אצלנו״ – יש שתי סיבות אפשריות לכך שיותר מדי אנשים עונים בדיוק אותו דבר לשאלה ״איך זה לעבוד שם?״ האחת היא שבאמת כיף לעבוד שם. השנייה היא שהם פשוט חוזרים על משהו שהם שמעו, ובעצם לא עונים כלום.
6. משימה שהיא כולה המספרים מאחורי מחלקת השיווק – שיווק, כמו שכולנו יודעים, הוא מקצוע שמשלב מספרים ומילים. אם במשימה שקיבלת יש רק מספרים, מה זה אומר? האם ייתכן שהארגון מסתכל רק על תוצאות? האם ייתכן שמדובר בארגון שלא מתעניין בכלל בשיווק?
7. לינקדאין להצעת עבודה בעשרה ימים – יכול להיות שמדובר בקליק על-אנושי. או אולי לא?

יש עוד, אבל כמו שעדה בלדה (זאת אימא שלי) אומרת: 7 זה מספר טיפולוגי.

משל

אל תהיי סתומה, בבקשה. אם מישהו אומר לך שיש לו בעיה שהוא לא מצליח לפתור בשיווק, והוא החליף כמה אנשי שיווק ובכל זאת לא הצליח לפתור אותה, לא את תהיי זאת שתפתור אותה.
אל תהיי סתומה, בבקשה. אם ניכר מהשיחה הראשונה שיש במקום הזה בעיה של יחסי עבודה עם השיווק, את לא תהיי זאת שתפתור אותם. את זקנה מדי בשביל החרא הזה.
אל תהיי סתומה, בבקשה. יש לך רק חיים אחד. פקחי עיניים ואוזניים ואם יש אזורים שנדמים כמסוכנים, פעם בחיים תלכי מהם במקום ללכת אליהם.
תודה. את לא סתומה. רק לפעמים.

החיים עצמם

היום האחרון שלי שם הוא ביום רביעי.

_{תמונה פותחת: צפרדע כחולה. רעילה. מקור}

**

יש ספרים שמטיסים את הקוראת למקומות אחרים. היא מדפדפת אל הדף הראשון, פוסעת אל הקבינה, מסדרת את בקבוק המים והמסטיקים בכיס המושב, ממשיכה אל הדף השני, מסדרת את מיזוג האוויר כך שיפוגג קצת מהאוויר המחניק של המטוס, ממשיכה עוד כמה עמודים, והיא שם, במקום אחר. לא סתם קוראים להם ספרי טיסה.
אלו לא הספרים שאני מדברת עליהם כאן.
הספרים שאני מדברת עליהם כאן הם ספרים שמתעכבים על הדרך. במקום לראות בדרך, במעשה הסיפר, במכניקה של הסיפור, משהו שיש להתעלם ממנו ולהדחיק אותו כדי להגיע אל היעד ולהעביר את הנוסעת ממקומה למקום חדש, הדרך היא חלק משמעותי מהספר. הם מסיבים את תשומת הלב אל השפה, אל הפגמים בתפיסת העולם, אל המוזרות של הגיבורה, אל הנוף מהחלון. אפשר לחשוב עליהם כעל ספרים שהם שטיח מעופף, כזה שאמנם לוקח אותך למקום אחר, אבל גם מאפשר לך להרגיש את הרוח, השמש והגשם על העור.
(איזה דבר משונה זה לראות את המילה שטיח מעופף בלשון רבים, נכון? כאילו, אחד זה מספיק מופלא. לבקש הרבה זה בלתי סביר)
כמו כן, אל תקראי את הפוסט הזה אם אונס והתעללות רגשית קשים לך, או אם ילדת לראשונה לפני פחות משלושה חודשים

In the Dream House: A Memoir – Carmen Maria Machado

כרמן מצ׳אדו נולדה, גדלה במשפחה דתית ממוצא לטיני בפנסילבניה, התבגרה, והגיעה לאוניברסיטה. היו לה מערכות יחסים לא מעטות עם גברים, אבל אף אחד מהן לא החזיקה מעמד הרבה זמן. כשמצ׳אדו הייתה בבית הספר לסופרים באיווה בסוף שנות העשרים שלה היא פגשה בוגרת הרווארד בלונדינית, שנונה וקטנטנה, שדיברה צרפתית והייתה ״שילוב משגע של פאם .ובוץ׳״
למרבה הפתעתה של מצ׳אדו, שבהיותה שמנה וחומה הייתה רגילה לדחיות ולאנשים עם קינק מסויים, האישה המוצלחת הזאת, שהיא גם סופרת, רצתה אותה. מערכת היחסים שלהן מתחילה בסקס מעולה במגוון מקומות בארצות-הברית, ומשם הן מגיעות למה שמוצג בספר בתור ״הבית מהחלומות״. זה לא בית חלומי, מצ׳אדו מזהירה אותנו, והוא לא בדיוני. ״האישה של הבית מהחלומות״ מתגלה בו במלואה.
במשך שנתיים האישה של הבית מהחלומות מתעללת במצ׳אדו. קשה לדעת מתי ההתעללות הזאת מתחילה. האם הפעם הראשונה היא התקף הזעם שהיא חוטפת כשמצ׳אדו לא עונה להודעת טקסט שלה? האם נקודת הפתיחה הרשמית מתרחשת דווקא במטבח של אימא שלה, כשהיא אוחזת בזרוע של מצ׳אדו בחוזקה מותירת סימנים רק כי היא אמרה משהו לא נכון? קשה לדעת מתי ההתעללות מתחילה, אבל קל לדעת מה היא כוללת: האישה מהבית של החלומות אוהבת למנות את הדרכים שבהן מצ׳אדו היא אפס מוחלט. היא אוהבת לדעת בכל שעה משעות היום איפה מצ׳אדו נמצאת. היא אוהבת לחשוד בה על כל האנשים שמצ׳אדו לכאורה רוצה לשכב איתם. ואחר כך היא אוהבת להתכחש. להגיד שהיא הייתה שיכורה. שהיא לא התכוונה.
זה לא פשוט לספר סיפור של מערכת יחסים מתעללת בין נשים. אין נרטיב קיים כזה. נשים הן תמיד הקורבן של מערכת יחסים מתעללת, לא הגורם לו. אבל האמת היא שהמציאות לא מחכה לנרטיב כדי להתקיים. היא שם, בלתי מדוברת. כדי להצליח לדבר על מה שעברה, מצ׳אדו צריכה להמציא את הנרטיב (היא משתמשת במונח של בורחס: היא צריכה ליצור סוג של ארכיטיקטורה), להמציא לעצמה את השפה ואת המבנה. כדי לעשות את זה, היא מספרת כל פרק בז׳אנר אחר, בסגנון אחר, עם סוג אחר של מניפולציה על הקוראת.
וכך, על פני השטח מתחבר לו סיפור על התעללות, אבל מתחת לפני השטח, המכניקה משתנה בין מחזה, למחקר אקדמי, לארכיבאות של לסביות מתעללות, לספר בחר-את-ההמשך, לניתוח של שיר פופ, לפרק של סיינפלד וכו׳ וכו. הפרקים קצרים מאד, ובכל אחד מהן הקוראת, קצת כמו הגיבורה, צריכה למצוא מחדש את מקומה, להבין את גבולות המגרש, לייצב את הרקע, ולצלול בחזרה אל הסיפור עצמו.
זה מבנה מאד שאפתני, והוא יכול היה להיות מעצבן בצורה קיצונית, אבל מצ׳אדו היא רבת-אמן בשליטה בז׳אנרים ובמניפולציות על הקוראת, וניכר שהיא בחרה כל ז׳אנר במיוחד לכל רגע בסיפור (היא בהחלט הייתה צריכה להיעזר באנציקלופדיה של מיתוסים ו׳אנרים ותתי קונבציות בשביל זה, וחלקם כתובים יפה, אבל הסיווג שלהם כ׳זאנר מרגיש יותר כמו בדיחה). התוצאה היא שהקוראת, על אף שהיא מחזיקה ביד חומר נפץ מכאיב בצורה בלתי רגילה, לא יכולה לזוז מהספר. היא יכולה רק להעניק את עצמה בתור עדה, להיכנס מתחת לעור של מצ׳אדו ולהישאר שם, ברכבת ההרים הספרותית והרגשית הזאת, עד תום הנסיעה.

Dream House as Not a Metaphor

I daresay you have heard of the Dream House? It is, as you know, a real place. It stands upright. It is next to a forest and at the rim of a sward. It has a foundation, though rumors of the dead buried within it are, almost certainly, a fiction. There used to be a swing dangling from a tree branch but now it’s just a rope, with a single knot swaying in the wind. You may have heard stories about the landlord, but I assure you they are untrue. After all, the landlord is not a man but an entire university. A tiny city of landlords! Can you imagine?
Most of your assumptions are correct: it has floors and walls and windows and a roof. If you are assuming there are two bedrooms, you are both right and wrong. Who is to say that there are only two bedrooms? Every room can be a bedroom: you only need a bed, or not even that. You only need to sleep there. The inhabitant gives the room its purpose. Your actions are mightier than any architect’s intentions.
I bring this up because it is important to remember that the Dream House is real. It is as real as the book you are holding in your hands, though significantly less terrifying. If I cared to, I could give you its address, and you could drive there in your own car and sit in front of that Dream House and try to imagine the things that have happened inside. I wouldn’t recommend it. But you could. No one would stop you.
אפשר לקרוא עוד כאן

חמתו של תמוז

דינה היא בקושי בת עשרים, וכבר איבדה את אימא שלה ואבא שלה, ואת האמונה שלה ביכולת שלה להתבגר בנחת. היא גרה בעיר עם הבעל הבנקאי של אימא שלה, שתומך בה כלכלית, אבל אין לו מושג מה לעשות איתה מכל הבחינות האחרות. מתישהו היא פוגשת את יואל, שמבוגר ממנה ב-11 שנה, ולומד להיות מוסכניק. יואל מגיע ממשפחה חקלאית, מלח הארץ ואצולת העמק, כמו שהם אוהבים לקרוא לעצמם. גם אימא של יואל מתה והוא נשאר מאחור עם שני גברים חורשי רע: אבא שלו זאב שלא מבין למה נשים בכלל מנסות להשמיע קול, ואח שלו נתן, גרוש אומלל שחי עם אבא שלו מספיק זמן כדי לא להבין למה נשים בכלל מנסות להשמיע קול.
בערב החתונה, בעמק מוכה החום של תמוז, קורה דבר; דינה (הכניסי כאן מדרש שם) נאנסת על ידי זאב (הכניסי כאן מדרש שם) ונתן (הכניסי כאן מדרש שם).
זה הסיפור כולו. זה היה יכול להיות ספוילר איום, מה שכרגע עשיתי כאן, אלמלא הקוראת הייתה מגלה את הכל בעמודים הראשונים של הספר. כי הספר הזה לא מעוניין בסיפור. הספר הזה מעוניין בחויה. החויה, אם להאמין לאינספור עדויות של נאנסות שכולנו מכירות (בתקווה זהירה שאנחנו לא מכירות את החוויה עצמה) היא של שבר, של פיסות קרועות, של הכרה שנעלמת ושבה, של חוסר אונים מוחלט, של נתק בין מה שקורה בחוץ לבין מה שקורה בפנים. במובן מסויים, האירוע המרכזי שמתרחש בחדר שמתקיים בו אונס הוא אירוע שקורה בין סובייקט לבין היעדר. האישה שהיא חלק מהאירוע לא קיימת שם, לפחות לא באותו אופן שבו הגבר מתקיים. והספר הזה מנסה, כך אני מבינה אותו, לשחזר זאת.
ברנשטיין עושה זאת במגוון דרכים: החשוב מכולם הוא אולי העובדה שלא ממש ברור מה קרה שם. האם היה שם אונס? האם דינה חלמה הכל? ֿאם אין גיבורה, ומספרת הסיפור קיימת רק לפרקים, הסיפור המסופר יכול להסתפר רק בהבזקים שחלקם באים ממנה וחלקם באים מן האנשים הרעים שמנסים לייצר אצלה מציאות אלטרנטיבית. ההבזקים האלו הם לפעמים חדשים ומקדמים את הבנת המציאות, ולפעמים הם ישנים ורפפטטיביים, וכל שהם יכולים לתרום הוא לתחושה הזאת, של הכרה שנפתחת ונסגרת כמו מניפה. לפעמים נדמה שדינה יוצאת מזה, ואנחנו יכולים לחזור אל הקרקע הבטוחה של נרטיב שמגיע מאיפשהו והולך לאנשהו, ואפשר להתקדם אל החתונה עצמה ואל הפתרון הגואל שבו לבעל מותר לשכב עם האישה שלו מתי שהוא רוצה. אבל לא, כי כמובן שהפתרון הזה הוא מופרך. לפעמים נדמה שדינה מאבדת את זה עד כדי כך שבמקום הקול שלה, אנחנו נסוגים אל מחקרים אקדמיים ואמיתות כלליות, שמסבירים לנו את היעדרה המוחלט. ובכל זאת, לאט לאט, בכאב, הקוראת מגיעה עם דינה אל סוף כלשהו, אל קצה.
התוצאה היא ספר מפחיד. אני לא מתכוונת למשהו שגורם לקוראת לא לישון בלילה או לחלום חלומות מפחידים. אני מדברת על סוג הספר שבדקה שפתחת אותו את כבר רוצה לסגור אותו ולשים במקפיא (נסי לשים ספר דיגיטלי במקפיא!). אני מדברת על סוג הספר שעצם הקריאה בו היא מאבק בעולם. כמו מצ׳אדו, ברנשטיין לוקחת את הקוראת אל מתחת לעור של הגיבורה, והגיבורה הזאת בדיוק נאנסת. האם אני ממליצה לקרוא אותו? ובכן, איך אפשר להמליץ על סימולטור של אונס? תקראי אותו אם את חזקה מספיק. תקראי אותו אם את רוצה להכיר עוד דרכים לספר סיפור. תקראי אותו אם את רוצה לראות מקרוב את המנגנון, להתבונן בעיניים מפוכחות בכל האמצעים החברתיים, הכלכליים, והספרותיים שמאפשרים את האונס הזה ואת הדיבור עליו.
(אם מישהי שקוראת כאן לא יודעת עדיין: אילנה ברנשטיין היא הדבר הכי קרוב שאני מכירה למנטורית. עשיתי אצלה ארבע מאות חמישים סדנאות כתיבה, ולולא העזרה הנדיבה מאד שלה הספר שפרסמתי לא היה מגיע לאן שהוא הגיע. אני לא מרגישה מחויבת לכתוב שום דבר טוב על הספר הזה, אבל אין ספק שאני ואילנה שייכות לאותו זרם ספרותי מחשבתי).

בין הירכיים הלבושות במכנסיים כחולים, כהים, יש מרווח צר. או רחב. תלוי בתנועת הרגליים. ובמרווח הזה מהבהבת דמותו. נדלקת וכבה כמו נורה אדומה. הוא יושב על כורסה, בצדו השני של החדר. ומחכה. השעה שש.
שניהם לבשו מכנסיים כחולים. לא של בגדי עבודה. כחול של ערב. כהה, חגיגי, שחור כמעט. אביה לבש חליפה אפורה. אבל הגברים לבית פודולסקי, הם ויתרו על התענוג. זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. התפאר בפני האורחים שיש לו אותם עוד מבר המצווה של בנו.
אצלנו בכפר, הסביר יואל, לא לובשים חליפות. חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי. והמשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות. ובכל פעם שיואל היה אומר את הדברים האלה, הרגישה דינה מכה קלה בין השכמות. במקום שבו נפרשות כנפיים. למי שיש לה. ובכל מכה הלך הכאב והתעצם.
בדמיונה עמדו אנשי הכפר מסודרים בשלוש שורות, כמו מקהלה, לבושים בחולצות לבנות ושרים שירי אסיף או קטיף. יואל היה הסולן, עמד צעד וחצי לפני כולם ושר לה את השיר שלהם. זה לא היה השיר שהיא חשבה שהוא השיר שלהם. כי היא במצעד הלועזי והוא בעברי, וזה עוד הבדל.
יואל אומר אצלנו בכפר ומפרט מה שנהוג בכפר. ודינה אומרת אצלנו. ככה זה אצל העירוניים, אצלנו זה תמיד בעיר. אין צורך להוסיף. אצלה מה שנהוג ואצלו מה שנהוג בכפר, וככה הם מסתדרים. גילה אומרת שהפכים נמשכים. כך או כך, לדינה לא אכפת מהחליפה. להפך. מכנסיים וחולצה זה מה שהולך היום. רק זקנים לובשים חליפות. חשובה השמלה. ממילא כולם מסתכלים על הכלה. ושמלה כמו שהיא לובשת לא ראו בכפר. מלאכת מחשבת, אמרה אתי, אשתו החדשה של אביה. יחד בחרו את התופרת, את הגזרה, את הבד ואת חוטי הרקמה. רקמת צלבים בחוטי משי. לבן על לבן.
אפשר לקרוא עוד כאן

אני יודעת

כמו שנדב אוהב להגיד: ספרים מרימים. מעלים חיוך. סליחה, יצא פוסט קצת עגמומי על התעללות ואונס. אתן יכולות להמשיך לספר הבא, שהורס את החודשים הראשונים של האימהות אם עד עכשיו הרגשתן קלילות. כלומר, החודשים הראשונים של האימהות הם איומים בלי קשר לספר, אבל הוא בהחלט מיטיב ללכוד את הזוועה שבהם.
נו, לא תמיד החיים קלים. זו לא אשמתי.

A Life's Work: On Becoming a Mothe – Rachel Cusk

אני אוהבת את רייצ׳ל קאסק, וזה לא חדש (כתבתי על זה למשל כאן). אני חושבת שיש לה יכולת חד פעמית לבודד נימים של החיים ולתאר אותם ביובש, בחדות, בהומור, ובדיוק בלתי מתפשר.
ואז, יום אחד בעודי הולכת בספריה עם הבן שלי, גיליתי שהיא כתבה על אימהות. אני מתה על ספרים על אימהות. (כלומר, לא כאלו עם רשימות. לא כאלו שמלמדים אותך שאת צריכה לישון כשהתינוק ישן ולא לשכוח להביא כסף קטן כדי שבעלך יוכל לקנות לעצמו חטיפים כשהוא מחכה לך. אני זוכרת שקראתי את זה כמה מקומות כשהייתי בהריון, וזה הרגיז אותי לשבועות שלמים).
ספרים שמדברים על אימהות כמו שהיא באמת, כאלו אני יכולה לקרוא לנצח. השילוב בין ספר אימהות ורייצ׳ל קאסק גרם לי לצחוק בקול. לב הסתכל על הספר ואמר לי: את לא צריכה לקרוא את זה. את כבר יודעת להיות אימא. זה היה חמוד, אבל גם טיפשי ביותר, כי זה היה ברור שאני צריכה לקרוא את זה עכשיו ומייד.
בקיצור נמרץ אפשר לומר שרייצ׳ל קאסק מספקת את הסחורה. היא לוקחת את החודשים הראשונים של האימהות, פורטת אותם לפרוטות קטנות, ואז מפרקת לפרוטות הקטנות האלו את הצורה. היא מנתחת את הרקע התרבותי ותוהה מה היה קורה אם לא היינו כל כך סתומים, כחברה. היא מסבירה בדיוק מה קורה לאישה שפעם הייתה בנאדם רגיל בעולם ואז הפכה למיתוס. היא שואגת את כאב הזהות הנעלמת ובוכה את ההורמונים. כמו מצ׳אדו וברנשטיין היא מכניסה את הקורא אל מתחת לעור של אישה, והפעם כזאת שבדיוק ילדה את בכורתה. כל מה שכתוב בספר הזה קרה לי, חוץ מהפחד מהכאב שבלידה, שדווקא לא הטריד אותי, אבל כולל העובדה שלא ידעתי בכלל האם זאת אני זאת שאמורה בסוף ללכת את החייזר הזה שגדל בתוכי. אם אי פעם ילדת, הכרת אישה שילדה, או אהבת משהו של ריצצ׳ל קאסק, תקראי את הספר הזה. בנוסף להכל הוא מצחיק בטירוף.

40 weeks

"Preparation, I am repeatedly told in my leaflets, is the pregnant woman's defence against pain. People who are tense and out of touch with their bodies, people who resist labour, above all people who are afraid of pain feel more pain… Joining groups, attending classes and courses, enlisting the help of your partner or a friend in the business of preparation are all recommended means of curing yourself go the faults of hubris, terror and independence of the mind before labour comes"
(P. 33)

אני בת 22

מה הייתי
בימים, הייתי סטודנטית למדעי התקשורת וספרות עברית. בשעות אחרות באותם ימים עבדתי בחדשות נענע. זה נשמע כמו עבודה עיתונאית, אבל בעצם רק קראתי דברים בהרבה מקומות וכתבתי אותם מחדש בעמוד אינטרנט. כשלא למדתי ולא העתקתי, תרגמתי ספרי בלש מאנגלית לעברית (חשבתי שהם מהנים, אבל מהסוג הזול. התברר שהיו שם גם שני סופרים ממש נחשבים בז׳אנר).
בלילות, לא כתבתי. בלילות הייתי בת 22 שגרה בדירת שותפים ברחוב בן יהודה 147 בתל אביב בקומה רביעית בלי מעלית, במחיר מופקע של 400 דולר לחודש. היה לי חבר וטוסטוס, ומעל המיטה היה לי מדף ספרים. פעם הוא קרס וקמתי באמצע הלילה מספרים שנשרו עליי (עלינו?) בזה אחר זה, בגשם כבד. מדי פעם הייתי עושה קניות בשופרסל אונליין. לא היו תמונות וזה היה לוקח שעתיים וחצי לערך, אבל בסופן מישהו היה מעלה את כל בקבוקי הקולה האלה לקומה הרביעית.

מה רציתי
רציתי ממש להיות אקדמאית. כשהייתי הולכת מהבניין של מדעי התקשורת, שהיה נחמד אבל הרגיש שטחי, דרך האחורה של בניין משפטים אל הקפטריה של גילמן, שהיה השער לעולם שלי, פנטזתי על היום שבו אצליח להוכיח את עצמי כבנאדם ראוי לכל שפע החוכמה שבאקדמיה. הייתי ממש בטוחה שאם רק מישהי יפנה חמש דקות כדי לדבר אתי אני אצליח להוכיח שאני חכמה מספיק ומבינה מספיק, ושערי גנעדן ייפתחו ואוכל לבלות את כל ימי בתוך חדרי הסתדרות מאובקים ומלאי ספרים, מקופלים זה אל תוך זה אל תוך זה לנצח.
אם לא אקדמאית – או אפילו טוב יותר: לצד אקדמאית – רציתי להיות משהו בהוצאת ספרים. זה היה בימים שעוד לא כתבתי ספרים (מחשבה משונה) ועל כן רציתי להיות מתרגמת או לקטורית.
רציתי גם שאורי יאהב אותי לנצח. לא רציתי להתחתן וגם לא בדיוק חשבתי שנהיה ביחד לנצח (מה כבר ידעתי על הנצח), רק לא רציתי שניפרד.

על מה ויתרתי
האמנתי אמונה שלמה במחשבה שאני יכולה להיות מה שאני רוצה להיות, אם רק אתאמץ מספיק, אבל היו שני דברים שידעתי בוודאות כואבת שהחמצתי את הרכבת; ראשית, לעולם כבר לא אגור בחו״ל כמו שההורים שלי עשו וכמו שאחותי עשתה, כי המקצוע שלי שייך יותר מדי לעברית ולישראל. זה בהחלט גרם לי להרגיש כמו בנאדם פחות מוצלח. שנית, לעולם כבר לא אהיה רקדנית בלט. המחשבה הזאת בהחלט גרמה לי להרגיש שמנה (מצד שני, כמעט כל דבר גרם לי להרגיש שמנה).

ממה פחדתי
חד משמעית, הפחד הגדול ביותר עבורי היה שאבזבז יותר מדי כסף, או שלא ארוויח מספיק כסף ואצטרך לחזור לגור עם ההורים שלי. הם גרו באילת, המקום המשמים ביותר עלי אדמות עבורי!
פחדתי גם שאורי לא אוהב אותי (צדקתי).
פחדתי שאני טיפשה מדי וכל החלומות האלו שלי, שמבוססים על השכל שלי, יתמוטטו. (מעניין איך הצלחתי להיות כל כך עיוורת לעולם, שדבקתי בכזאת עוצמה בדיכוטומיה הנאיבית בין חכמים לטיפשים)

על מה התענגתי
לנסוע על הטוסטוס.
לאכול טוסט בפאב השופטים.
ללכת לים.
ללכת למסיבות (כל עוד הייתה מוזיקה ישראלית).
לקרוא ספרים.
לתרגם.

אני 44

מה אני
מנהלת שיווק בסטרט אפ (המהדרין יאמרו scale up, שזה אומר שזה לא שלושה אנשים בחדר שלהם בבית של הורים, אלא חמישים אנשים במשרד. זו הבחנה חשובה אם אתה נמצא בעולם המטורלל של הסטרטאפים).
סופרת במשרה חלקית ביותר.
אימא.
אין לדעת מה הסדר הנכון של הדברים האלו.

מה אני רוצה
אני רוצה לדעת לשלב את כל הדברים האלו בסדר הנכון.
מעוניינת גם לקחת את המשפחה שלי ולטייל בארצות-הברית שנה, לחזור לגור בלונדון לכמה שנים, ואז לצאת לטייל עם המשפחה שלי בדרום מזרח אסיה שנה.
שנה חופש מכל זה, שבה אני והמשפחה שלי נגור בווילס, ואני רק אכתוב ואכין פאי תפוחים ומרק סלמון ותפוחי אדמה.
שכל החברים שלי והמשפחות שלי יעברו לגור בלונדון. לא חייבים באותו רחוב, אין צורך בכל הצפיפות הזאת, אבל קרוב. חצי שעה נסיעה מדלת לדלת.
אני רוצה להיות סופרת באמת, כזאת שכותבת במשרה מלאה, ועושה הרצאות, וכשהיא עולה על הבמה יש בחורה אחת, במושב ההוא משמאל, שמתרגשת לראות אותה.

על מה ויתרתי
אני כבר לא אהיה אקדמאית. למרות מה שהילדה מלמעלה חשבה, זה לא קשור לחוכמה. זה קשור לאיך מתנהגים ומדברים וכותבים במקום מסויים. אני לא התאמתי אליהם והם, אם להיות כנים ושחצנים, לא התאימו אליי, ואחרי הרבה כאב לב נפרדנו. לא כידידים.
אני עדיין לא אהיה רקדנית בלט.

ממה אני מפחדת
שיום אחד נדב ייעלם והכסף שאני ארוויח לא יהיה מספיק ואני אצטרך לקחת את לב ולחזור לגור איתו אצל ההורים שלי.
מזה שיום אחד לא יהיו לי יותר חלומות.
אני מפחדת גם שמשהו רע יקרה ללב, אבל אני כל כך מפחדת מזה, שאני לעולם לא חושבת על זה.

על מה אני מתענגת
אתמול, אחרי שיעור דרמה של לב, ישבנו כולנו בקפה של התיאטרון שבו מתקיים החוג שלו. לב ונדב עשו משהו ביחד במחשב של נדב. אני עשיתי משהו שקשור בכתיבה במחשב שלי. קרן שמש נדיבה חצתה את החדר באלכסון. אכלתי עוגת פיסטוק פטל. היה לי ממש כיף.
אחר כך ישנתי צהריים אולי שלוש שעות. היה לי גם ממש כיף.
תוך כדי שישנתי אימא אחת באה לקחת את לב לישון אצלם. אני ונדב נסענו לפגוש חברה בבר ליד גרין פארק, מקום שאליו אנחנו לעולם לא יוצאים. שתינו יין מרשימת יינות מופרכת. הקשבנו הרבה לחברה הזאת שהיא בכלל לא כמוני. ואחר כך אפילו המשכנו למקום נוסף (!) בסוהו (!), בירת המקומות שאנחנו לעולם לא מגיעים אליהם בלונדון. היה שם דיג׳יי ובחורות לבושות כמו בסרטים והגברים המתאימים לצידן. היה לי ממש כיף.

מחשבה 1

אם מסתכלים על הבחורה בת 22 שהייתי והאישה שאני היום אפשר למצוא קווי דמיון והמשכיות, אבל אפשר גם, באותה קלות, למשוך את קווי האי-דמיון וחוסר-ההמשכיות. הרעיון הזה של ״אני״ שממשיך איתנו לאורך כל החיים הוא מרגיע במובנים רבים, אבל גם אידיוטי. לפעמים אני אוהבת לחשוב עליי כעל הרבה אנשים שונים.

אני בת 66

(אני בת 88 היה עובד טוב על פי חוקיות אחרת, אבל אין לי שום דרך, אבל שום דרך, לחשוב עליי בת 88).

מה אהיה
בטוח אהיה גם סופרת.
אימא זה כבר לכל החיים.
אנשים שכבר לא עובדים, על פי מה הם מגדירים את עצמם? משהו לשעבר? זה נשמע לי עצוב מדי.
איפה אני אגור זו שאלה מאד מסקרנת. אולי בווילס, אולי בישראל, אולי בפרובנס.

מה ארצה
לב יהיה בן 30. בטוח ארצה דברים בשבילו. שימצא את העבודה שהוא רוצה. שייפרד כבר מהחברה המעצבנת שלו, או שדווקא יימצא חברה. שיעבור לגור לידי, או שיעזוב כבר את הבית. אם אפשר יהיה לשלוט בחיים שלו בלחיצת כפתור זה בטח יהיה נחמד לכמה זמן, עד שיימאס לי מזה שהוא לא עצמאי מספיק.
נדב יהיה בן 60. הוא בטח יחשוב שזה זמן טוב לקנות מכונית ספורט פתוחה ולטייל בה בכבישים של ווילס מהבוקר עד הצהריים, לעצור לאכול איפשהו ולחזור הביתה, לקרוא ולבשל. נשמע לי שאני ארצה את זה בשבילו ובשבילי.
ואני? כל מה שאני יכולה לדמיין זה ימים ארוכים ולבנים שנמתחים אל האינסוף, ובהם אני חופשיה ממטלות ופנויה להחליט מחדש כל יום מה בא לי לעשות בו.

על מה ויתרתי
ויתרתי על הרעיון שאגור במלא מלא מקומות בעולם.

ממה אפחד
בטוח בטוח שאפחד שייגמר לי הכסף ואצטרך לחסוך בצורה קיצונית. אני לא חושבת שלחזור לגור אצל ההורים תהיה אופציה אבל.

על מה אתענג
קמפרי, כי כל הזקנות בעולם חייבות לאהוב קמפרי. תכל׳ס, משקה מעולה וגם ורסטילי.
קצת ג׳וינטים, בשביל קלות הדעת.
אוכל שלא עושה צרבת או כאב ראש או נפיחות בבטן.
להרגיש את הרוח בשיער במכונית הפתוחה שלנו.
ריכוז עמוק שבו אוכל לכתוב בנחת.

07:48

ארבע מאות קילומטרים לערך מפרידים בין הבית שלנו בלונדון לבין הקצה המערבי של וויילס, לעיירת החוף עם השם המתנגן אַבֶּרֱרוֹן (נשמעת כמו שדון שייקספירי), שבה שכרנו בית קטן על גדות הנהר כדי להעביר בו חמישה ימים של כריסמס וגבעות מוריקות. החלטנו לצאת מוקדם כדי להביס את הפקקים, וסיפרנו ללב שלראשונה בחיים שלו אולי נעיר אנחנו אותו במקום הפוך. כל הלילה התהפכנו במיטה כמו זוג סתומים, כדי שלא נחמיץ את הטיסה לכאורה, שתצא מהבית בדיוק בשעה שבה נחליט שהיא יוצאת, עד שבשעה 4:40 לערך נשמעה מחדרו של לב הזעקה: אבא! ושנינו ענינו בבהלה: מה?! ולב צעק: חשבתי שהשארתם אותי לבד בבית.
אחרי שהרגענו את הילד שאף אחד לא שכח אותו בבית ורשמנו לעצמנו הערה לא להרשות לו לראות את הסרט הזה לבד, נכנסו לאוטו והתחלנו לנסוע. ונסענו. ונסענו. ונסענו. והיה חושך גמור, מלבד האור שהטילו פנסי המכונית (קוראים לה פרומה). ולב שמע פודקאסטים באוזניות. ואני ונדב הסתכלנו קדימה, אל החושך. ואז פתאום, כשהסתכלנו במראות האחוריות, היה אור שחר ורוד מעורבב עם קצת כתום. כשהסתכלנו קדימה היה שחור משחור עדיין. מעלינו אולי התרחשה תכלת. וכך נסענו, מוגנים בידי פרומה והאוזניות הכחולות של לב, בין האור לחושך במשך חצי שעה בערך, עד שהורוד הכריע את השחור.
כמה שעות אחר כך הגענו למחלבה וולשית, שעושה גבינות מחלב פרה, וחולקת שטח עם מזקקה לייצור ג׳ין, שבה טעמנו הרבה מאד גבינות טעימות, אף לקחנו הרבה מהן איתנו הביתה. וככה התחלנו את הטיול שלנו בווילס: באור ורוד, עם אוזניות כחולות, וגבינה צהובה עם ניקודים ירוקים של סרפד. לא יודעת אם טיול יכול להתחיל טוב יותר.

11:23

בית ניוטון נבנה ב-1660, ובמשך יותר משלוש מאות שנה שימש את משפחת רייס, צאצאיהם של נסיך הממלכה הוולשית דהוברת׳. מסביב לבית יש אחוזה של כך וכך אקרים שניתנה ללורד רייס בידי המלך אדוארד משהו, בגלל שהוא עזר לאדוארד להביס את מישהו ולחזור לשלטון באנגליה. אין לי שום יכולת לזכור פרטים היסטוריים, אבל דווקא מתנות אני אוהבת.
בתוך הבית יש שולחן ערוך לארוחת כריסמס, ותמונות של הלורד וגם של אשתו ושל הילדים, והרבה מאד צלחות וכלי חריסה עדינים, וגם ספות, וילאות כבדים ואין ספור חפצוצים עתיקים אחרים. ובתוך כל זה, יש שלט קטן: אם אתם רוצים, אתם יכולים להביא לכם קפה או תה מהקפיטריה בחצר ולשתות אותם פה, בחדר הזה. אין לתאר את המהירות שבה לב ואני רצנו לקפיטריה, ואז ישבנו בספת קטיפה ארגמנית, בלב אחוזה מ-1660, ושתינו קפה ושוקו. לב אפילו לא שפך כלום!
אחר כך יצאנו לטייל באחוזה, והשמש שוב הייתה בצד אחד, צובעת את העצים הירוקים והחומים בצהוב-אדום, ומשאירה צד אחד מוצל, אפל ורטוב, ושוב הכל היה יותר מדי יפה.

09:30

הרגע השלישי בטיול שלנו מתחיל בעצם לפני ארבע שנים. איך שהגענו לפה הוספנו שלושה אנשים לאוכלוסיית הישראלים המפגרים-מזגאווירית בממלכה. זו לא הייתה אשמתנו. או אשמת הממלכה. הפער הוא פשוט גדול מדי.
בישראל, בהכללה, אין כל כך עונות שנה או כבוד לשעות הפנאי, ולבנאדם יש שלושה סוגים של בגדים: לספורט, לעבודה ומחוץ לעבודה. אם הוא משחק כדורגל או כדורסל או רץ או אפילו מטפס הרים, הוא בגדול משתמש באותן נעלי ספורט, באותו טרנינג שחור ובאותה חולצת טריקו, שבמקסימום יכולה להתחלף בחולצה טרמית או חולצת דריי-פיט. אם הוא הולך לעבודה, הוא משתמש באותו ג׳ינס וחולצה שאינה טריקו למשרד, לכיתה, לארוחת הערב במסעדה וגם לריקודים שאחריה. וכו׳. בשעות הפנאי שלו הוא משתמש בגדול באותה בגדים של העבודה, אבל ישנים, ומוסיף עליהם בגדים שקיבל פעם ממסגרת כלשהי.
באנגליה, בהכללה, לכל פעילות יש בגדים משלה. רוצה לשחק כדורגל? בבקשה. יש בגדים לכדורגל ונעליים לכדורגל. רוצה לרוץ? אחלה. אתה צריך נעלי ספורט אחרות ובגדי ריצה. רוצה ללכת למשרד בסטרטאפ? בבקשה. יש ג׳ינס נכון, יש נעליים נכונות, ויש סווטשירט שחור. לא זה מהצבא. רוצה ללכת למשרד בסיטי? בבקשה. יש ג׳ינס שחור אחר. נעליים אחרות. ובחיים שלך אל תיתפס מת עם סווטשירט שחור. ועל זה נוסף אלמנט מזג האוויר. רוצה ללכת לטייל בפארק ליד הבית שלך בקיץ? יופי. יש לזה נעליים מיוחדות. רוצה ללכת לטייל בפארק ליד הבית שלך כשיורד גשם? עוד יותר טוב! כי יש לנו נעליים מיוחדות גם לזה.
אם אתה מגיע לאנגליה מישראל, בהתחלה אתה מסתכל בתימהון על כל השיגעון הזה. אחר כך אתה קולט שאתה נראה כמו דג מחוץ למים, ואתה מתחיל לחשוב האם אתה רוצה להיראות כמו דג מחוץ למים. אחר כך, כשעברת שנה וחווית את כל העונות, אתה קולט שהרבה מהבגדים הם הבגדים הנכונים כי הם מתאימים למזג האוויר. ואחר כך, אתה מבין שאין ברירה, ואתה חייב וולינגטונס, שזה שם מתנגן למגפי גומי. אם אתה לא בן שלוש, ובמקרה של לב גם אם אתה בן שלוש, אתה תוהה: אני באמת רוצה מגפי גומי? באמת? ואתה מחליט שלא. ואז עוברת עוד שנה. עוד פעם הנעלי ספורט שלך מתמלאות בבוץ. אחר כך הנעלי לא ספורט שלך מתמלאות בבוץ. אחר כך שוב הנעלי ספורט שלך וגו׳. וכך, בשנה הרביעית, יש אימא אחת למשפחה קטנה, שעוברת בכמה אתרים באינטרנט, ואוספת בערב אחד שלושה זוגות של ווילנגטונס בגדלים שונים (של נדב כל כך גדולים שהם מכסים את כל הרגל של לב), ואיתם שלושה זוגות גרביים מיוחדים לוולינגטונס (לא חשבתם שנגרוב סתם גרביים, נכון?! אנחנו לא פראי אדם כבר!).
מצויידים בוולינגטונס(!), ובהתבוננות אובססיבית בתחזית מזג האויר שמבטיחה לפחות שלוש שעות יבשות, ירדנו מהאוטו במקום שקוראים לו האי דינס, והוא בעצם חצי אי. שלוש דקות מתחילת ההליכה מתחיל לרדת גשם. אנחנו עוצרים רגע ומסתכלים מסביב: אנחנו בערך מאה מטר מעל פני הים, ומסביבנו יש צוקים שחורים, רמה ירוקה וים אפור, וכל כך הרבה אוויר ממלא את הריאות שלנו, שאפשר רק לנשום ממנו שוב ושוב ושוב. ואחרי הרבה נשימות, אנחנו ממשיכים ללכת, ויש כל כך הרבה בוץ, על פני כל כך הרבה קילומטרים, שאין אלא לומר את ברכת בורא הווילנגטונס.
בקצה האי, שאפילו בסטנדרטים של ווילס שבה אין שום דבר קרוב לכלום הוא מרוחק מהכל, יש פתאום בית. בית עם שתי מכוניות וסימני חיים אחרים, שמעורר תהיות אודות החיים שמנהלים האנשים שגרים שם. לשבועון החקלאים הפתרונים:
״את החווה, שחלקה שכורה וחלקה בבעלותם, מנהלים ניל פרקינס, אבא שלו רוג׳ר ואשתו לינדה.
המשפחה גרה במקום, במסגרת רשות שמורות הטבע, מאז 1987. החווה כוללת 600 אקרים ששייכים לפארק הלאומי חוף פמברוקשייר. בערך 400 אקרים משמשים למאכל המרעה, ואילו 200 האקרים האחרים, שכוללים גם קרקע צוקית רגישה, מנוהלים לתועלת הסביבה. בבעלות המשפחה 180 אקרים נוספים במקומות שונים.
1600 כבשי Lleyn ו-300 טלאים מהווים 60% מהעסק המשפחתי. הכבשים יולדות בשלושה גושים בין מרץ לאפריל. כמו כן רועים שם 200 עגלות של שכנים.״

14:22

כריסמס ביום שבת. ביום ראשון בוקסינג דיי, שזה יום מומצא שיש בו חופש. אחריו יש יום חופש פיצוי על זה שכריסמס יצא ביום שבת. אחריו יש יום חופש, פיצוי על זה שבוקסינג דיי יצא ביום ראשון. הכל סגור סגור סגור הרבה מאד זמן, ואנחנו כבר קצת השתעממנו. אז עשינו מה שעושים בממלכה כשקצת משתעממים: מצאנו חנות לקנות משהו. ככה יצא שלב קיבל גם נעלי טיפוס הרים, כי כזה סוג עוד אין לו.
לקחנו את הנעליים ואת עצמנו לטיול בשמורת טבע, שמתחילה בחניה עם שלטים חרותים על עץ, כמו בישראל, וממשיכה בכל כך הרבה עצים כל כך עתיקים, שאין לבנאדם ברירה אלא לחשוב על כמה הוא רחוקים מנוף ילדותו, מחשבה מתוקה מרירה שיכולה להעסיק בנאדם שעות בהנאה רבה, בעודו צועד בין טפטופי גשם עדינים שחודרים דרך צמרות העצים.
לפתע, נחל קטן, בגובה הברכיים. לרוחב הנחל קורת עץ שמישהו הניח כדי שאפשר יהיה לעבור לצד השני, אם רוצים. השביל המסומן מסתיים לפני הנחל, בספסל עץ וחבילת תפוצ׳יפס. נדב, בוולינגטונס עד הברכיים, צועד הלוך ושוב בתוך המים, ועוזר ללב ולי לעבור לצד השני. בצד השני אין הרבה, ואנחנו מחליטים לחזור. לב מתחיל ראשון, צועד צעד, ועוד צעד, והופ! מחליק לתוך המים. המים קפואים. הילד מבוהל. ובכל זאת, אחרי שתי שניות הוא בחזרה על קרקע יבשה (פחות או יותר). עם ילד נוטף מים, בסוודר של אימא שלו, ונעלי הרים חורקות, אנחנו חוזרים לאוטו, ומפעילים את החימום. אני משערת שלב לא יסכים איתי, אבל אני מרגישה שזה היה רגע שמח ביום שלנו.

19:30

אנחנו בדרך לארוחת הערב שתסיים את הטיול שלנו. המפה אומרת שיש לפנינו 12 דקות נסיעה.
ווילס היא שמורת טבע של שמיים אפלים. לא כתוב את זה בשום מקום, אבל נדמה לי שהרבה זמן לא היה פה מספיק כסף או תשומת לב כדי להניח תשתית אור בכל הכבישים הארוכים והבודדים האלו, אז מישהו החליט שזו יכולה להיות אטרקציה תיירותית טובה, הכריז על ווילס בתור שמורת טבע של שמיים אפלים, ושם מלא אתרי אינטרנט שבהם מפות של נקודות מומלצות לצפייה בכוכבים.
קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים שאין בהם עמוד תאורה אחד, ורק הדרכים מצרות ומתרחבות, מתפתלות ומתפתלות, ובכל פעם דנהמ שאולי מאחורי הפיתול הזה אין כלום, ופתאום מגיע עוד בית, עם עוד כבשים, ועוד כמה מטרים שמובילים לפיתול הבא. 12 דקות של נסיעה בלונק פארק אמיתי, שמובילות אותנו לבית ספר שמישהו הפך למסעדה. אין שום סיבה להגיע דווקא אליה, אבל הדרך הייתה מושלמת.

דבר ראשון: אני לא איומה בזה

אני שמחה שאני כותבת את ההצהרה הזאת ולא אומרת אותה בעל פה לחבר או חברה, כי אני יודעת שהדבר הבא שהם היו אומרים לי: פחחח, כאילו מישהו אי פעם חשב שאת תהיי גרועה בזה. שמעתי את הטענה בדבר היותי ״מנהיגה מלידה״ הרבה פעמים, וכל פעם רציתי להגיד: ובכן, פחחחח. אבל זה ממש לא מנומס וגם די מעפאן לענות ככה על מחמאה, אז אני תמיד מחייכת ומרכינה את הראש בענווה, ואומרת לעצמי: סתמי. פשוט סתמי.
מנהיג הוא מישהו עם סמכות. עם כריזמה. הוא לרוב גבר. הוא יודע איך לגרום לאנשים לרצות לעשות בשבילו דברים, אפילו בלי לצעוק עליהם או להיות ביצ׳. הוא יודע לעמוד על במה – מאולתרת או אמיתית – ולהסביר לכולם בשפה פשוטה, אך שאינה משתמעת לשתי פנים, מה הוא רוצה שהם יעשו. הוא יודע לחזות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, ולפתור אותן. הוא יודע להתיר תסבוכות בעדינות של אישה שהחוט סריגה שלה הסתבך עם עצמו (קרה לי אתמול. דבר מרגיז ביותר ודורש סבלנות של, ובכן, של מנהיג), ובשעת הצורך הוא יודע להכריז מלחמה ולתקוף, בלי לרחם יותר מדי (או בכלל) על הצד השני.
אני, לעומת זאת, אישה. בעשור האחרון התאמנתי הרבה על להגיד מה אני רוצה, בלי להתבייש או להתלהם, ולראות מה קורה עם זה. אבל אני עדיין בערך בכיתה ח׳ בעניין הזה. המחשבה של לעלות על במה כלשהי כדי להגיד משהו, ולו הזעיר ביותר, יכולה ממש עכשיו, בעודי כותבת את הפוסט הזה, לגרום לי לסגור את המחשב בטפיחה, להכניס אותו לתיק, לצאת החוצה מבית הקפה שאני יושבת בו (דלוח! כל כך דלוח!) ולרוץ עד קצה הפארק. אני יודעת לזהות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, אבל לרוב המחשבה שלי היא שאני בטח טועה והכל כבר יסתדר עם עצמו. ובעניין התקיפה, ובכן, אני יכולה לכעוס די מהר ולהיות קצרת רוח וקצרת מענה, ואני יכולה אפילו לצעוק (טוב, זו לא ממש חוכמה. אני ישראלית שעובדת עם בריטים. חצי מהזמן הם חושבים שאני צועקת), אבל ממש לתכנן, לארגן, ולתזמר תקיפה על בנאדם אחר, בשל מטרה ששמתי לעצמי? לא עשיתי את זה מאז שחבורה שלמה של ילדים התנכלה לי במשך כמה חודשים רצופים בכיתה ו׳.
לפני שהתחלתי את העבודה, בלילות מרוטי השינה, בערך בארבע בבוקר, לפני שנדב בא לשאול מה קרה ולהחזיר אותי בעדינות למיטה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני בטוח אהיה גרועה בזה, אבל אני לא יכולה לחשוב על מנהל אחד שלי שהיה טוב בזה. הייתי מעבירה לפני העיניים את כל החטאים שחטאו לי מנהלים שלי, ואומרת לעצמי הרבה פעמים, בלי לשכנע את עצמי כלל: בעולם שבו כולם סתומים, כל מה שצריך זה להיות קצת פחות סתומה.
אבל בחמשת החודשים שעברו מאז שהתחלתי גיליתי משהו הרבה יותר בסיסי: כשאת המנהלת, אנשים פשוט עושים מה שאת רוצה. הם חייבים. את לא צריכה להיות מנהיגה בכלל, את רק צריכה להיות מאורגנת מספיק כדי לדעת מה כל אחד מהם צריך לעשות היום ומחר ובעוד שבוע, ולהיות קשובה מספיק כדי לעזור להם לפתור את מה שמונע מהם לעשות את העבודה שלהם. ואז את צריכה לשבת, ולהסתכל עליהם עושים את מה שהם אמורים כי הם חכמים ומבינים בעבודה שלהם, ולהסתכל עליהם לא עושים את מה שהם אמורים לעשות כי הם עצלנים ולא מספיק טובים בעבודה שלהם, ולעודד את הראשון ולהתעלם כמיטב יכולתך מהשני (כלומר, עד שהם כבר לא עובדים שלך, כי הם היו יותר מדי עצלניים ויותר מדי לא טובים בעבודה שלהם).
לא חייבים כריזמה. לא צריך לדעת לעמוד על במה. אף אחד לא אמור לאהוב אותך יותר מדי. זה בדיוק כמו להיות עובדת, רק מהצד השני.

דבר שני: אפשר ללמוד משהו מלהיות אימא

שיקוף היא טכניקה נהדרת שבה את אומרת לבנאדם שנמצא איתך בדיאלוג מה הוא אמר כרגעֿ כדי להראות לו שאת מבינה מה הוא מרגיש או חושב. כותבים על זה בכל ספרי המשא ומתן, ספרי ההנהלה וספרי ההורות. המחשבה היא שאם אתה אומר למישהו: אני רואה שאתה מרגיש שזה לא פייר, אז הוא אמור להרגיש שעוד מישהו חוץ ממנו מבין שזה לא פייר, ולכן התסכול שלו אמור להירגע, והאמון שהוא נותן בך אמור לגבור.
אבל מה שלא כתוב בספרי הניהול וההורות הרציניים האלו, הוא ששיקוף הוא רק הצעד הראשון, ושהריפוי האמיתי מתחיל בהתפלשות בקקי. לא קקי אמיתי, לא צריך להיות דוחים. למשל, כשלב קם בבוקר עם כובד בלב ואי רצון בולט ללכת לבית ספר, אנחנו מכריזים על יום קקה, ושרים לנו שירים יפים על יום קקה. אפשר עם חרוזים או בלי. למעשה, אפשר גם עם מנגינה או בלי. בערך בדקה החמישית לתחילת השירה אפשר להרגיש שהיום כבר נהיה קצת פחות קקה, ושבעצם ללכת ברחוב ולצעוק בקול גדול ״איזה יום, יום של קקה״ זה די כיף.
זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם מבוגרים! כשהתחלתי לעבוד, כל מה שכולם רצו לדבר אתי היה איזה קקה היה מי שעשה את התפקיד שלי לפניי. זה עניין אותי במידה מסויימת, כי הייתי צריכה להבין מה לא לעשות, אבל מיציתי את התרגיל הזה די מהר. הבעיה הייתה שהשם שלו חזר בכל שיחה, על כל נושא, עם כל אחד. בשיחת הפידבק הראשונה שעשיתי עם האנשים שעובדים אתי, שמתי באג׳נדה זמן מסויים לדיבור על מנפרדי, ככה קראו לו, לאיש חסר היכולות לפניי, ואמרתי להם: אני לא הולכת לספר לאף אחד על שום דבר שתגידו. יש לכם עשר דקות להתלכלך על מנפרדי, ויאללה, בואו נתקדם ממנו. הם צחקו בהתחלה, אבל אז הם באמת התלכלכו עליו, ואני באמת הראיתי להם שהקשבתי, ובאמת הם טרחנו אותי עם מנפרדי הרבה פחות!

דבר שלישי: זה הרבה פחות מונוטוני

אני לא יודעת אם מה שאני הולכת לכתוב זה נכון (ובכלל, כל היועצות הארגוניות בקהל, במיוחד זאת עם שם של אגם, אני מקווה שאתן לא חושבות שאני סתומה), אבל נראה לי שניהול הוא דבר שנוטה הרבה פחות להיות מונוטוני. מי שעובדת כבר הרבה שנים בשיווק יודעת שיש דברים שמשתנים, אבל בסך הכל הבסיס הרעיוני של שיווק נשאר אותו דבר, וכלי העבודה, גם אם הם מתרבים או מצטמצמים, עונים על אותו סט חוקים, שבו השתמשתי גם לפני חמש עשרה שנה. אנשים, לעומת זאת, לא יכולים להיות אותו דבר. אולי מישהו חדש יכול לבוא עם אותה בעיה שכבר נתקלת בה בעבר, אולי דינמיקה מסויימת היא כזאת שכבר ניווטת בתוכה בהצלחה, אבל זה תמיד יבוא עם איזה טוויסט שלא היה קודם. נשמע לי שכמו עם הוראה, את יכולה להרגיש דברים שליליים מאד לגבי ניהול, אבל מונוטוניות לא תהיה התלונה שלך.

דבר רביעי שאינו מפתיע כלל: טקסים זה החיים

אם עובדים בסטרטאפ, כמו שאני עושה רוב הזמן, אז שגרת העבודה שלך כל הזמן מופרעת. רגע יש ישיבת בורד, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שני מגייסים מימון, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שלישי, בדיוק משיקים את האתר וצריך לספק, ובכן, מצגות ונתונים, וגם טקסטים ותמונות. השגרה המנומנמת כל הזמן מופרעת באירועים דחופים יותר, שהם בדרך כלל משמימים ומספקים הזדמנויות מועטות בלבד ליצירתיות, והזדמנויות רבות מאד להתבוננות תמהה באנשים שהלחץ מעביר אותם על דעתם.
ולכן אני אוהבת טקסים במקום העבודה. שיחה שבועית עם הבוס. שיחה חודשית עם הצוות. א. בוקר כל רבעון. ישיבת הנהלה כל יום שלישי. סיעור מוחות על מדיה חברתית בימי רביעי. לא ממש אכפת לי מה הם הטקסים, כל עוד הם קיימים, וכולם שומרים עליהם עד כמה שאפשר. כשאני תלויה באנשים אחרים כדי לקיים את הטקסים, אז אני מתחרפנת בלב כל פעם שתדירות הביטולים עולה. אבל עכשיו אני שר הטקס, ואני יכולה להיות קרציה ממש בלוודא שהם מתקיימים.

תמונה ראשית: Jimbo at Fosdem cropped.jpg: Rdsmith4derivative work: Evil Russian, CC BY-SA 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0, via Wikimedia Commons