
הראשון – האחרון
גם לכם יצא לתהות מה קורה עם חולות סופניות? גם אתם חשבתם איך אפשר להעביר את הזמן כשאת יודעת שהזמן שנותר לך הוא קצוב? אני חושבת על זה הרבה. לא באופן מטריד ואובססיבי, אבל כל כך הרבה מהחיים שלנו מוקדש לתכנון ועשייה לקראת העתיד, שהרבה יוצא לי לחשוב מה היה קורה אם לא היה עתיד. הסיפור האהוב במחוזות הנרטיב המומצא של הקןלנוע, הטלוויזיה ולינקדאין הוא כמובן סיפור השחרור. מישהי מקבלת הודעה על הסרטן שלה, שלב 4, שהגיע לכבד והמישהי הזאת עושה הערכה מקיפה של החיים שלה, מגיעה למסקנה שהיא שוחררה מכל הכבלים שלה, וכעת היא נוסעת לכבוש את אמסטרדם (זה דווקא סיפור אמיתי – היינו יכולות לנסוע – שכתבה מעין רוגל והוא ספר יפה), ניו-יורק ואלסקה. אני מניחה שיש אנשים כאלו, אבל אני מניחה שיש יותר אנשים שפשוט שוכבים על הספה שלהם ומעבירים את הזמן איכשהו. נשמע לי בלתי אפשרי לעבור מהמצב הרגיל של החיים, שמורכב ברובו ממטלות קטנות בדרך לפסגה כלשהי, למצב של טריפת העולם במחי תוצאת בדיקה. וזה נשמע לי אפילו פחות הגיוני אם חושבים על כך שחולים סופניים הם חולים – משהו כואב להם, וכל מי שכאב לו משהו אי פעם יודע שכאב יכול להעלים את העולם, מלבד הספה.
הספר האחרון שכתבה תמר גלבץ, חולת סרטן סופנית באותו זמן, נקרא בפשטות "האחרון", ובאותה פשטות הוא מתאר את ההתמודדות שלה עם הסרטן ועם הרגע לפני המוות. במלים מדודות, מודרניות וכנות מתארת גלבץ את השלב הזה בחיי אדם. זה ספר עצוב, כמובן, אבל יותר מכך הוא ספר רגיל – ספר שמציג לראווה פיסת חיים רגילה, וכמו כל פיסת חיים יש בה עצב, חרדה, שברון לב, השתכרות, אהבה, סקס וגוף, הרבה גוף. 166 עמוד של שלמות סיפורית (בלי סוף. אין שם סוף. הסוף נמצא אחרי העמוד האחרון). זה ספר כל כך יפה, שלמרות שמעולם לא קראתי ספר אחר של גלבץ, אני יודעת שזה הספר היפה ביותר שלה. שזה קצת עצוב, להפוך גרופית של מישהי אחרי מותה. זה מאד שנות ה-90 מצדי.
(אני חברה של גבי, המו"לית של חרגול, וגם של אלי, העורך של הספר, והספר שלי יצא בהוצאת חרגול, אי אז בניינטיז, אז תצטרכו להבין בעצמכם האם כתבתי את כל זה רק בשל הלחץ העצום שהם הפעילו עליי ליחצץ לקהילת הקוראים המצומצמת שלי.)

השני – המתאמץ
אותה גבי מהחלק הקודם נתנה לי פעם לקרוא ספר שנקרא "נשים מדברות". זה ספר שכתבה מרים אחת, שגבי אוהבת, והיא באה מסוג של קהילה דתית קיצונית (איימיש?) בקנדה. הספר מדבר על רגע בחיי הקהילה (רגע מדומיין. האם הוא רגע מדומיין? בכמה אחוזים הוא מדומיין? זוהי כמובן שאלה מרכזית ביחסי קוראת-סופרת בספר הזה) ובה הנשים מתקוממות נגד אונס שיטתי של נשות הקהילה בידי גברי הקהילה בעזרת סם אונס שנועד במקור לפרות. הנשים מתכנסות באסם וצריכות להחליט האם הן בורחות או נשארות ונלחמות. באו כמה נשים הוליוודיות מצליחות וחכמות ויפות והחליטו להפוך את הספר הזה לסרט, שזכה זה עתה באוסקר להפיכת ספר לתסריט. נשמע טוב, נכון? נשמע כמו פרק ב' של סיפורה של שפחה (בחיים לא קראתי ולא ראיתי. החיים שלי מספיק קשים בלי לדמיין איך הם היו נראים אם מישהו היה לוקח את החלקים הגרועים בהם לקצה), או כל דיסטופיה אחרת של אטווד.
אתמול ראיתי אותו, וכל מה שיש לי להגיד זה שבאמת אתן יכולות לחסוך את הכסף לכרטיס הקולנוע הזה, ולקנות במקומו של "האחרון". איזה שיממון, בא למות!

השלישי – המשתאה
אני רואה את כל ההפגנות שלכם מרחוק. החברים שלי והאנשים הרגילים מההפגנות (יש הרבה חפיפה בקבוצות האלו), המשפחה שלי (לא הלכו להפגנה מלא שנים לפני הפעם הנוכחית, למיטב ידיעתי) ואנשים שאני בכלל לא מכירה, וכולם יוצאים להפגין כל הזמן למען מדינה שהיא כבר פחות שלי. אני מנסה כבר כמה שבועות לברר עם עצמי מה אני מרגישה עם כל זה, וזה מה שיצא לי:
- תשמרו על עצמכם – פעם הייתי בן אדם פעיל פוליטית, והייתי הולכת להפגנות וגם למסוק זיתים עם פלסטינים וגם השתתפתי בשולחנות עגולים ובדיונים ובכל העניין. אפשר לומר שפעם הייתי בת עשרים. בכל מקרה, בתקופה הזאת יצא לי לדבר עם הרבה אנשים אקטיביסטים אחרים, ומה שאני זוכרת משם עכשיו, כשאני כבר יותר זקנה ומפוחדת ופחות זורמת, זה המחיר הכבד שמשלמים על אקטיביזם. הקרבה לעוולות העולם היא מרגשת ומחרמנת, אבל גם דורשת התבוננות ונשיאה בעוולות העולם, והשינוי הוא תמיד איטי מדי ומועט מדי, והתוצאה היא שאקטיביסטיות מרגישות מוצפות, מדוכאות, חרדות ונואשות יותר מהאדם האדיש הממוצע (אין לי שום נתונים מספריים בעניין). הייתי רוצה שכולם יזכרו את זה.
- הייתי רוצה להיות שם – התבוננות ונשיאה משותפת בעוולות העולם היא כל כך מרגשת ומחרמנת, שהייתי רוצה להיות שם שוב. לא הייתי במיליון הפגנות, ולא הייתי מהמובילות של שום דבר פוליטי, אבל זה כל כך כיף: לתופף בתופים, להיצלות בחום, למצוא אנשים עם דעות דומות. זה היה חלק חשוב משנות העשרים שלי, ואין לי אותו יותר.
- אני כל כך שמחה לא להיות שם – לפני שש שנים עזבתי את ישראל. לא עזבתי אותה כי המצב הפוליטי נהיה בלתי נסבל. לא עזבתי אותה כדי לברוח. לא עזבתי אותה כדי לחפש עתיד טוב יותר במקום שפוי יותר. עזבתי אותה כי הייתי סקרנית ורציתי לדעת איך זה מרגיש לחיות במקום אחר. יצא שמצאתי מקום אחר. מבחינה פוליטית, הוא מטורלל לגמרי. מבחינה אישית, לא אכפת לי יותר בכלל. בטח, אני עדיין מתנדבת בכל מיני מקומות, כי עוולות העולם זה מרגש ומחרמן, במיוחד אם אפשר לעשות משהו, ולו הקטן ביותר, כדי לשנות אותן. אבל במקרו, לא אכפת לי יותר. זה לא שלי. זה לא יהיה שלי, גם אם אגור פה מאתיים שנה. אני לא אקטיביסטית יותר ואין לי קהילה. זה כל כך משמח, שבא לי לשרוף חזיה.

הרביעי – העתידי
אני מתרגמת עכשיו טקסט על רודנים חוקתיים עבור קרן ברל כצנלסון. זה טקסט שמראה את המהלך החוקי שעושים מנהיגים כריזמטיים שעולים לשלטון בעזרת בחירות חוקיות, ואז משתמשים בחוק כדי לבצר את מעמדם ולהישאר רודנים לנצח. נגיד, ארדואן בטורקיה או קצ'ינסקי בפולין. זה טקסט מעולה ומפחיד ממש, שאני ממליצה לכולם לקרוא (אמור לצאת בתור ספרון מתישהו).