שנה
אם אני חושבת על המילה שנה, כלומר שעברה כבר שנה עם החרא הזה, אני נתקפת כזאת מועקה, שמייד אני מחפשת את הדלת כדי לברוח מהחיים שלי. שנה זו יחידת זמן ממש גדולה כדי להגיד לעצמך ללא הפסקה: עוד מעט, עוד מעט זה ייגמר.
אבל זה לא נגמר. זה פשוט לא.
השלב הבא הוא שהמועקה שלי נתקלת בהבנה שאין אפילו איך לברוח, וישר היא מפעילה את השרירים שמקפלים את כל הגוף ומקריסים אותו על הספה, עוצמים את העיניים והאוזניים ומחכים לאות הרגעה. כאמור, אין אותות הרגעה, ולכן, אסור אסור אסור לחשוב על המילה שנה.
במקרה הצורך, כשהמילה שנה עולה בשיחה, או כשמישהו אשכרה מדבר על זה שעברה שנה ואין שום אות הרגעה באופק, כדאי לשיר בלב שירים של אסף אמדורסקי.

ים
אימא של חבר של לב (לב מוכן שהיא תהיה גם שלו.היא מאד ליברלית בענייני גלידות במקדונלדס), שאוהבת את הים ונשואה לבנאדם שמחייך בעיקר כשהוא מדבר על גלישה, סיפרה שהיא מחפשת ביוטיוב סרטונים על חמשת החופים הטובים במקסיקו או על החופים המומלצים לאפריל או על לאיפה כדאי לברוח מבריטניה בחורף, ואז מכינה לעצמה כוס תה,ומתיישבת לצפות (היא מליברפול, ויש לה מבטא אנגלי כבד, וכשהיא אומרת cuppa בשביל התה שלה, מייד גם לי בא להתיישב לידה). סוגה עילית.
אני עושה הפוך. סוגרת את הטלוויזיה. מכבה את האור. נכנסת מתחת לשמיכה, הולכת לישון, ובתשעים אחוז מהפעמים שבהן אני זוכרת את החלומות שלי, אני בים. בזמן ערות, עדיף שלא.
אפשר גם פה אסף אמדורסקי, אם כי לא תמיד זה עוזר. לפעמים עדיף צ׳ילי גונזלס.
43
בתוך כל החרא הזה לא מזמן הייתה לי יומולדת. איך אפשר בכלל לשמוח שמחת יומולדת פשוטה בתוך זה, לא ברור. אבל הילד שלי עשה לי סיור וירטואל בגוגל ארת׳ והבעל שלי קנה לי מתנות ממש שוות והצליח להכיל את כל ההתרגשות של לב מכך שפותחים את הבוקר בממתקים. שניהם עשו לי חפש את המטמון עם טריליון ביצי איסטר זעירות שהייתי צריכה לחפש בבית, והרבה אנשים התיישבו מול המחשב כדי לדבר איתנו בזום תוך כדי שאנחנו אוכלים אוכל הודי מהמסעדה שאני אוהבת. לאורך כל היום הגיעו מתנות מפתיעות מהיונים של תיבת נוח של הזמן שלנו: השליחים של אמזון (מדווחים מבחוץ: עוד לא כלו המים! עוד לא כלו הפאקינג מים!). ככה שהצלחתי להתרגש ולשמוע ולהאמין שתיכף יגיע אות ההרגעה ליומיים שלמים.

שקט
אסור גם לחשוב על שקט. יריעות ארוכות ודביקות של שעות שנמתחות אל תוך עצמן, ובהן אפשר לעשות מה שרוצים. אפשר להתרכז בדבר אחד ולצלול לתוכו בלי שום יצור חיצוני (נגיד ילד מתוק מאד בן 7 שכבר חודשים ארוכים ואולי שנים או עשורים לא הולך לשום מקום ורק מחכה שאיזה מבוגר יצליח למצוא את הכוחות להיות רגע ילד) מחליט שהגיע הזמן לשחק את משחק הכדורגל המיליון וחמש עשרה בסלון. אפשר גם להתרכז בשום דבר, ופשוט לשכב על הספה ולהתחבק, ולהרגיש נעימות של עור בעור. נעימות. פשוטה. אפשר גם דוקא להחליט שהגיע הזמן לעשות משהו פעלתני ולקרוא באינטנט. סתם, לא בשביל משהו שממש חייבים כרגע. בשביל הכיף. או אפילו לנקות את האמבטיה עם אוזניות, כדי לעשות פעולה שבסופה יש תוצאה. אם יוצא שחושבים על שקט, ובעיקר על חסרון השקט, אין שום מוזיקה שיכולה לעזור. רק ללכת לחדר השינה, לסגור את הדלת, ולהיות עם עצמך לחצי שעה, שעה או שעתיים.

מה בעצם חסר
לפעמים אסור גם לחשוב על מה בעצם חסר. כלומר, את אחת מבנות המזל. אף אחד לא מת. יש לך עבודה. יש לך משפחה שאת אוהבת. את גרה בבית נעים. יש לך כסף לשליחים של אמזון. פעם בכמה ימים את מזמינה אוכל מוכן. פעם ביום את לוקחת את הילד שלך לסופר וקונה לו מה שבא לו. מדפי הספרים שלך עולים על גדותיהם. ויש לך חברים שמברכים אותך ליומולדת בכל מיני שפות ומכל מיני מדינות בעולם. כל זה נכון, אבל המחשבה הזאת היא כל כך מגבילה. איבדתי (כמו כולם) כל כך הרבה בשנה האחרונה, והמגבלה הזאת, שבמסגרתה אני אמורה לא להתבכיין כי ברור שיה יכול להיות גרוע יותר, מביאה לי את העצבים. יאללה, לקחו לי את חופש התנועה, את החברים, את המשפחה, ואת כל מה שכיף. אם עכשיו אני אמורה לא להתלונן אז בשביל מה לעזאזל בכלל המציאו את אופציית הקיטורים. הכרת תודה זה חשוב, אבל אי אפשר להמעיט בערך של מה שאיבדנו. סבבה?
התמונה בראש הפוסט: Case Maclain, Cities of Hope, Manchester Photo © Henrik Haven. מקור