שנה אחת בניס

1.

הצטנעות היא לא תכונה נורא מושכת בעיניי. אם עשית משהו ואת גאה בו, עופי על זה, צעקי את זה מכל גגות העולם, דעי לעמוד באומץ מול האנשים שישלחו אלייך חצי קנאה במטרה להחזיר אותך למקומך הטבעי, והחזירי להם אותם מצופים בלבה בוערת של אמונה עצמית. אם עשית משהו ואת מתביישת בו, כופפי את הראש, דברי עם עצמך, פתרי את הסוגיה הבוערת בך באמת, ותחזרי אלינו. אם עשית משהו שלא ראוי לשום שבח או גינוי, סתם חיית את החיים שלך, הרגילים והחמודים, אבל את צריכה אהבה, אז תבקשי אהבה, ואל תטריחי אותי בפיאור עצמי ריק מתוכן. אבל הצטנעות, באמת, אנחנו לא סתומים, אנחנו יכולים לראות מתי את אומרת סתם-שמתי-על-עצמי-משהו, אבל מתכוונת תראו-תראו-את-החולצה-שלי.

2.

הצלחתי! מצאתי עבודה!

העבודה הבאה שלי היא בסטרטאפ שקוראים לו Boring money, והוא בעצם אתר שעוזר לאנשים בלי דוקטורט בכלכלה להחליט החלטות נבונות בנוגע להשקעות שלהם. במלים אחרות, יש שם המלצות קנייה על מוצרים פיננסיים כמו פנסיה, משכנתא ו-ISA (דבר בריטי שקשור בהשקעות, ואני עוד לא מבינה עד הסוף). וגם ניסיון לחלק את המשתמשים לשבטים שונים, על פי הגיל והמצב שלהם בחיים, משום שדיבור פיננסי לבני עשרים שונה מדיבור פיננסי לבני ששים. כל זה הם עושים בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, כמו מכון מחקר, בלי פרסומות.

איך הם עושים כסף? קודם כל הם מוכרים את היכולת שלהם לדבר פשוט על כסף לארגונים פיננסיים שרוצים לכתוב ללקוחות שלהם בצורה נורמלית. חוץ מזה, הם חוקרים את כל שוק המוצרים הפיננסיים כדי לתת המלצות, אז הם יודעים לספק מידע על השוק בחתכים שונים גם לארגונים שקונים מהם את הידע הזה.

מה אני אעשה שם? אני אהיה מנהלת השיווק הדיגיטלי. אהיה אחראית על מה שקורה באתר, אדבר עם המתכנת והמעצבת, אעשה קמפיינים בגוגל ובפייסבוק, אייצר תוכן לכל מיני מקומות אחרים כמו הבלוג ומקומות אחרים, ובעיקר, כמו שנראה לי מהראיונות, אעשה סדר: מה צריך עכשיו, מה אפשר לדחות לאחר כך, האם באמת אנחנו חייבים את זה, האם אי אפשר לעשות את זה הרבה יותר פשוט? בגדול, אהיה אני.

איך *את* אמורה לעבוד באתר פיננסי? *את* מבינה בספרות, לא במספרים. ובכן, אני לא המומחית הפיננסית. כמו שלא הייתי המומחית החינוכית באנקורי. אני יודעת להקשיב, להפשיט ולכתוב. הדבר המקסים שהולך לקרות לי כתוצאה מכך שאני אעבוד בבורינג מני הוא שאני אבין במוצרים פיננסיים. זה מרגש אותי במידה לא מבוטלת.

איפה זה? זה באוקספורד סירקל! זה באיזור של אוקספורד וריג'נט סטריט, שזה מרגש מאד, כי הכל שם כל כך יפה וגדול ונוצץ, ויש אותי. באמת, הלכתי לראיונות העבודה ואחר כך הסתובבתי באיזור כמו תיירת, עם מצלמה שלופה, ולא האמנתי שאני הולכת לעבוד באיזור שכל הבניינים בו כל כך יפים ומופרכים, ויש כל כך הרבה עושר מסביב.

3.

הצטנעות בפייסבוק היא אותו דבר רק גרועה יותר. היא תכופה יותר מאשר בחיים האמיתיים, אני חושבת, משום שאנחנו כל הזמן אוספים לייקים, אז כל הזמן אנחנו צריכים לייצר משהו שראוי לשבח או גינוי (אני חושבת על הבלוג ההוא בישראלבלוג, שאני לא מצליחה להיזכר איך קראו לו, שהיו בו פוסטים כמו: היום קמתי. או: היום אכלתי, וחושבת כמה מתוקה וצעירה הייתה המחאה הזו). אבל גם בגלל שז'אנר הכתיבה המכונה "לרשום בפייסבוק" מנחה אותנו ללוות בהתלהבות כל צעד וצעד מתהליך הבנייה של כל הצלחה שלנו, וההתלהבות הכפויה לאורך כל הדרך לא משאירה מקום ראוי להתלהבות כנה מהתוצר המוגמר, אני חושבת.

4.

הצלחתי! מצאתי עבודה! זה לא יקרה יותר:

לפעמים, אחרי שבבוקר אני עם לב ונדב, וכל היום אני בעבודה מהבית – סקייפ בעברית, ושיחות בטלפון ומיילים ומצגות ומסמכים, והכל בעברית – אני יוצאת מהבית לראשונה אחרי צהריים. ואז, ממש לפעמים, אני מרגישה איך אני הולכת ליד הבית שלי ברחוב eversleigh אבל הכל מתעוות, נוצר קרע במרחב, ואני הולכת בתל-אביב, ברחוב שאני לא מכירה, אבל הוא מרגיש לי ביתי, וקרה לו משהו. הבתים, הם נראים כמו בלונדון, ואני מרגישה תחושה איומה של אסון. איש אחד שעובר מולי שותה בשקיקה מבקבוקון קטן של בייליס, ואני בוהה בו, כמו שאסור פה, כי מה פתאום בייליס בתל אביב?

לפעמים נדרשת לי חצי שעה כדי לשים את עצמי ואת הגוף שלי באותו מרחב.

5.

ללב ואבא שלו יש שגרה שמתרחשת פעם בכמה ימים. נדב קונה לו איזשהו קינוח מיוחד: עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה במיוחד, או גלידה שבדרך כלל אסור לו, או פה-או-שוקולה בטעם של בית (ניס, לא תל אביב), ואז מתרחש ביניהם הדיאלוג הבא, שאני מתבוננת בו מבעד לעיניים עצומות למחצה כי אני במתח, למרות שאני מבוגרת ויודעת מה נדב קנה:

נדב: יש לי משהו מיוחד בשבילך.

לב (דרוך ומחייך, אבל לא לגמרי בטוח, כי לפעמים זה משהו מיוחד שמעניין רק מבוגרים): מה?

נדב: קישואים.

לב: לא! מה באמת?

נדב: חצילים.

לב: אבא! מה?

נדב (מושיב אותו עליו ומחבק אותו): חצילים וקישואים ברוטב חריף, עם הרבה צ'ילי.

לב (מושך לו באזניים או בחולצה או בכל דבר מטריד אחר): אבא! תגיד לי באמת!

נדב: הנה, אימא תגיד לך: זה באמת חצילים וקישואים ברוטב חריף.

לב: אימא? אמיתי?

אני: אתה מאמין לו? ברור שלא.

לב: אבא! תיתן לי!

נדב מושיט לו את העוגיה.

לב מחייך חיוך שאי אפשר לתאר במילים, משהו שמכיל את האושר של כל העולם כולו, מחולק במספר האנשים שיודעים להרגיש אותו. בגלל עוגיית שוקולד צ'יפס ענקית.

6.

מה לובשים, לעזאזל? אני לא יודעת! ביליתי את כל הדקות הפנויות שלי בשבועיים האחרונים בניסיון לענות לעצמי על השאלה הזו, אבל לא ממש הצלחתי. נדמה לי שמצד אחד יש אותי ומהצד השני את הבחורות מהסיטי, עם הנעלי ספורט על הרגליים ונעלי העקב בתיק, עם היכולת ללבוש גרביונים בלי שהם יחליקו מתחת לשמלה/חצאית (סירייסלי, מה הקטע עם זה?), עם התיק שנמצא על כתף אחת או אפילו על התשעים מעלות של היד הכפופה לפנים ובכל זאת יש בו מחשב, ארנק, נעליים, בגדים לג'ים שאחרי העבודה, לאנצ' בוקס וחומרי איפור והוא שוקל כעשרה קילו. אין לי תשובה, אבל אני הולכת לנקוט בגישה שהביאה אותי עד הלום: אני יכולה להיות רק מי שאני יכולה להיות בכל רגע נתון, אז הם יצטרכו להסתדר איתי. אני ממש בטוחה שהיו נשים גרועות ממני בנשיותן בהיסטוריה של הסיטי. כלומר, בגישה הזאת ובעוד כמה פריטים שקניתי בכל זאת בסיילים שכבר התחילו.

אבל מדברים שם אנגלית! אני יודעת! מדברים שם אנגלית. אוכלים שם באנגלית. מרכלים שם באנגלית. כותבים שם באנגלית. מתייעצים שם באנגלית. משתכרים שם באנגלית. אפילו משתינים בשירותים בשקט בשקט באנגלית. אני יודעת! זה לא שאני לא חושבת על זה כל אחד מהדקות הפנויות שבהן אני לא חושבת מה אני אלבש. איך אני אסתדר? אני לא יודעת. אבל עברתי שלושה ראיונות פלוס משימה באנגלית, ואם אני לא אסתדר בהקשר הזה, אז נראה לי שאני כבר לא אעבוד יותר בלונדון ואסתתר בבית מהבושה עד שארית חיי. לפחות יהיה לי הרבה זמן לכתוב.

7.

אני רוצה להצליח להיות מאושרת ממה שהצלחתי להרף עין שיימשך עד תחילת העבודה מבלי לדאוג. אני רוצה לקחת את החיוך של לב כשהוא מקבל עוגיית שוקולד צ'יפס, ולהבין ממנו איך לשמוח בהצלחה שלי, מקומית ורגעית ככל שתהיה, בלב שלם, בלי לדאוג לעתיד. בזה אני מתרכזת בשבועיים הקרובים, ואני מקווה שלב ילמד אותי איך הוא עושה את זה, למרות שבאמת, אני לא יודעת איך לשאול.

כשאימא ואבא שלי היו מתכוננים לטיול בחו"ל, מייד אחרי כרטיס הטיסה הם היו קונים מדריך טיולים של האיזור. אבא שלי היה קורא אותו, פותח מפה גדולה של האיזור, ואז מכין להם מסלול טיול, על פי הכנסיות שהיה רוצה לראות בדרך, ושאר דברים שהוא הסכים להכניס לתוך הרפטואר של מה שנחשב ראוי לביקור, ועוד חצי יום שהוא החשיב מבוזבז והיה היום של אימא שלי להסתובבות בחנויות.

כשאנשים מהדור שלי צריכים להתכונן לביקור במקום אחר, יש להם את הדבר הארור שנקרא האינטרנט. האינטרנט הוא חמוד לכל מיני דברים, אבל הבעיה שלו שהוא ברוחב אינסופי ובהיררכיה לא קיימת. ולכן, בחורה אחת, שרוצה להכין טיול יומולדת נחמד לבעל שלה, צריכה לעבור מיליון עמודי שטויות של הבית קפה הטבעוני שאתם חייבים לאכול בו במנצ'סטר! שלושה דוכני אוכל רחוב שאתם לא יכולים בלעדיהם במנסצ'טר! עשרים וארבע שעות במנצ'סטר שבהם תוכלו לקנות בכל החנויות שקיימות גם בלונדון, בדיוק באותו סדר! לפעמים היא מוצאת עמוד שאין בו שום סימן קריאה, והפסקה הראשונה שלו כתובה בסדר, והכותרת שלו היא 48 שעות במנצ'סטר, והיא חושבת שהכל בסדר, כי הטיול שלה כבר מוכן בידי מישהו אחר. היא שומרת את העמוד הזה לעצמה, והיא מוכנה.

זה לא נכון. הבעיה בהסתמכות רק על אתרי טיולים היא שרובם לא מביאים שום קונטקסט. כולם יודעים שמנצ'סטר היא העיר התעשייתית של אנגליה, אבל מה עוד יודעים עליה? שיש בה מוזיקה. אחלה. וזהו. שום דבר על ההיסטוריה שלה, לא לפני אלף שנה, ולא לפני מאתיים שנה ולא לפני עשרים שנה. ואז מגיעים לעיר כמו סומא, מנסים למשש את האבנים בקיר, ולהבין מה קורה מסביב.

הדבר שצריך לעשות, ואני אומרת את זה לעצמי העתידית, הוא תמיד תמיד להוריד סיורים קוליים של המקום שהולכים אליו, אם המקום שהולכים אליו הוא עיר. הסיורים הקוליים הם שילוב בין המדריכים של אבא שלי, שיש בהם איזשהו ניסיון לתת תמונה רחבה יותר, ויכולת סיפורית של הדור החדש, והם עולים כסף, אבל הם תמיד מביאים אותנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם בשום מדריך שהיפסטר מטופח זקן עשה.

לשתות בירה

במנצ'סטר יש מאה אלף סטודנטים, ובמנסצ'טר רבתי יש שני מיליון איש. זה אומר שהסתובבות במרכז העיר היא חזרה אחורה בזמן לפסטיבל ערד: המון אנשים נורא צעירים עם צבעים בשיער, פירסינגים, קעקועים, טי שירטס שחורות ואולסטארס.

22 מיליון תיירים מגיעים למנ'צסטר מדי שנה, והתיאוריה שלי היא שהגברים שבהם ישר הולכים לראות כדורגל, והנשים שבהם ישר הולכות לעשות קניות. יש שם יותר קניונים מאשר בראשון לציון, ובמסורת הבריטית המפוארת של הקפיטליזם, מדובר בדיוק בדיוק באותן רשתות שנמצאות בכל רחוב ראשי בלונדון.

נדב לא רואה כדורגל, אני לא עושה קניות, ואנחנו לא בני עשרים, ועל כן היינו צריכים למצוא לעצמנו מקום שלישי, והלכנו לטייל ברובע ההיפסטרים של העיר, שמלא כמובן בחנויות ציוד אמנות שהטאגליין שלהן הוא: Fill the world with artists, גרפיטי מדהימים, ומבצעים משכנעים על קמפרי סודה.

אחרי הקמפרי סודה קצת חפשנו את עצמנו ומצאנו את עצמנו בפאב. להקה שנקראת woosy ניגנה קאברים, והמקום היה מפוצץ באנשים, בעיקר גברים, שהחזיקו ביד פיינטים של בירה מקומית. כולם נענעו בראש כראוי, והזיעה מילאה את החלל. מחוץ לחלל ההופעה היו עוד אנשים שצחקו, שתו, דיברו והתחילו באגרסיביות עם הברמנית. כל הדבר הזה קרה בפאב שממוצע הגילאים בו היה ששים פלוס, כן, כל עשרות האנשים שהיו בהופעה, ועוד עשרות האנשים שהיו בפאב עם חברים שלהם, היו בני ששים פלוס או מינוס. שם אנחנו הרגשנו צעירים.

הספריה של ג'ון רילנדס

דמיינו בניין בסגנון גותי, אבל שנבנה בתקופה הויקטוריאנית. דמיינו קירות גבוהים, קשתות, אריחים בצבעים שונים שמשתלבים זה לצד זה, מסדרונות ארוכים שמוארים בחשמל הראשון בעיר. דמיינו ארבע קומות של אולמות קריאה מפוארים, שבהם סטודנטים בני ימינו עובדים על הלפטופים שלהם. דמיינו הרבה חדרים של ספרים עתיקים שאי אפשר להתבונן בהם כי הם שבירים מדי. דמיינו שני ויטראז'ים ענקיים שמציגים את כל המי ומי בעולם הספרות והאמנות. דמיינו פסל שיש של האדם שלזכרו הוקמה הספרייה, ומולו, בצד השני של אולם הקריאה המופרך, דמיינו פסל שיש של אשתו, שהתעקשה שלא יכתבו את שמה, כי היא רק תורמת הכסף, ולא מושא הזיכרון.

Just another happy day

באחד הימים הלכנו להצגה Happy Days, מאת בקט. היחסים שלי עם התיאטרון הם לא משהו, בגדול, ואני תמיד קצת חשדנית כשאני הולכת להצגה, כי מבחינתי זו הדרך הכי מוזרה לספר סיפור. ואז נכנסנו לאולם, והייתה שם גבעה קטנה, שנראתה קצת כמו חירייה, ובתוכה שני אנשים. וככה התחילו שעתיים של סמואל בקט הולם בי עם פטיש את המחשבה שלו אודות זקנה ונישואים ושגרה ובורגנות. במרכז השעתיים האלו ניצבת אישה, שקועה עד מותניים בחרא, ליטרלי, שלא אומרת כלום בעל משמעות, אבל מפטפטת ללא הרף, וכל מה שיש לה כדי להתמודד עם החיים הוא התיק שלה, ובתוכו הדברים הרגילים: ליפסטיק, מסרק, מראה ואקדח. בכל פעם שנדמה שהיא מתקרבת להגיד דבר מה עמוק, היא מייד מפסיקה, ואומרת לעצמה: Nothing better, nothing worse, just another happy day.

אי אפשר היה לנשום מרוב שהאוויר היה סמיך ממטאפורות, ואלו היו שעתיים של הנאה כה עמוקה ממילים, מתיאטרון, מיופי, מדיכאון, מהיופי של המשחק ושל התפאורה ומציפייה פשוטה למוות של הגיבורה, שאחר כך נשבעתי לעצמי לאהוב תיאטרון מעתה ועד בכלל, ואני ונדב הלכנו ברחובות העיר ומלמלנו לעצמנו: Just another happy day.

1.

בהתחלה זה פשוט להיות או לא לחדול. אם את צעירה, לא זוכרת כמה צעירה, אבל אם את צעירה, ומישהו אומר לא על משהו שהצעת לו, על משהו שרצית, עלייך, כל עולמך חרב עלייך. זו לא מטאפורה, העולם כמו שאת מכירה אותו מפסיק באותו רגע להתקיים. בניינים מתעקמים. שבילים מתפתלים. שמש משחירה. ים גועש. העולם מתקמט. כל מה שכתוב בספרים ונראה בסרטים ונשמע מהחברות שלך אודות פרספקטיבה הוא לא אמין, כי במקרה של האסון הפרטי שלך שום דבר לא יחזור עוד להיות כקדמותו. ובמובן מסויים זה נכון, כי את החוויה הזאת את לא תשכחי.

מישהו. אמר לא. לך.

מרכוס

הגעתי אליו דרך סוכן, בלי שבכלל ראיתי את העבודה במודעות הדרושים. הוא נמצא בצפון לונדון, עמו קבתוך הגטו היהודי, שזו שכונה שנשבעתי לעולם לא להגיע אליה אחרי הניסיון הראשון שלי בה. נסעתי בשבילו שעה ורבע בכל מיני אמצעי תחבורה. גיהצתי שתי חולצות לבנות (אחת של נדב, בטעות. הן שתיהן של חברות יפניות!). למדתי את האתר שלו. ואת הסושיאל מדיה שלו. איך שנכנסתי בדלת הוא איבד עניין. עוד לא הספקתי להיות גרועה בכלום. עוד לא הספקתי להסביר לו במה אני דווקא כן טובה. הוא פשוט לא רצה לשמוע מה יש לי להגיד. הוא הסתכל מעליי. הוא הסתכל מאחוריי. הוא נתן לכפופה לו, שגם הייתה נוכחת והייתה באמת כפופה גם פיזית, להמשיך לשאול את השאלות, ואחרי עשרים דקות הראיון נגמר. כמו דייט, אבל מהניינטיז.

2.

אחרי כמה פעמים, אולי פעם אחת, מי זוכר, כשאת שומעת לא, את מייד מצדיקה את הצד השני. כן, בטח שהוא לא רוצה, כבר אמרו לי לא, ולכן אני כנראה שווה את הלא. כן, בטח שהם לא רוצים את הספר שלי, אני לא באמת סופרת עדיין. כן, בטח שהם לא רוצים לשמוע אותי מדברת, כי אין לי באמת משהו חכם להגיד. ברור שהיא לא רוצה לשכב איתי, אני לא מספיק לסבית. את כל כך לא יכולה להתמודד עם האפשרות של הלא, שאת מייד מבטלת את האפשרות של כן, כדי להיות בצד הבטוח של החיים, שם אין כישלונות.

ג'ו

בהתחלה הכל סבבה. השיחה הרגילה. את מוכנה היטב. השאלות זורמות. התשובות זורמות גם הן. יש אפילו מקום לקצת צחקוקים. ואז פתאום: שאלה סופר ממוקדת, סופר מקצועית, שמשנה לגמרי את טון השיחה. את נאבקת למצוא אוויר, ולמצוא תשובה שתסכם את כל הנושא הזה לשביעות רצון ג'ו ולשביעות רצונך, ואת מתחילה לגמגם. אבל למה דווקא ככה? ג'ו מתעקש. את לוקחת צעד אחורה, נושמת אוויר, מתחילה מהתחלה: מסבירה את התחום, מסבירה את גישתך בתחום, עונה על השאלה. ג'ו אומר: אוקיי. נהיה איתך בקשר.

3.

אחרי זמן מה, את מגלה שבצד הבטוח אין גם הצלחות. התגלית הזאת מרעישה באותה מידה כמו כל התגליות הקודמות, ואת תוהה מה לעשות איתה. כי את הקימוט של העולם את בהחלט ובהחלט שלא מוכנה לחוות שוב. מהצד השני, ההימנעות הזאת גורמת לך להסתכל על אחרים בקנאה, וקנאה זה רגש כל כך כעור ולא אסתטי!

אז את מרשה לעצמך כישלונות קטנים. רק אם מישהו הסתכל עלייך חמש שעות, את שואלת אותו אולי הוא רוצה לשתות איתך קפה, כי את גם ככה ממהרת, אבל אם הוא רוצה, אז את יכולה לפנות לו רבע שעה, ואם לא, אז זה בסדר, כי את גם ככה ממהרת. את יכולה להראות לאחרים מה כתבת, אבל רק אם זה סיפור קצר ולא מעיק שיש בו גימיק ברור וידוע, שאת יודעת שיהלך קסמים על כולם, בין היתר כי את מקריאה את זה בקבוצת כתיבה שהמוטו שלה הוא לפרגן.

זה השלב שבו את לומדת שהלא הוא לא העולם כולו. יש לו גבול שניתן לשרטוט, ואולי אם אפשר לבודד אותו בפינה שלו, הוא יכול להכאיב פחות.

סטיב

את מגיעה לאוניברסיטה בלונדון. מסביבך אצים ורצים מיטב כישרונות העיצוב של עולם המחר, מגניבים וצעירים כאילו תיכף מגיעה הספינה מהוליווד לקחת אותם לארץ מובטחת. את נכנסת לחדר שבתוכו יושב פאנל של אנשים. מול כל אחד מהאנשים ישנם דפים שבהן כתובות שאלות הראיון, וכמה שורות עשויות בוורד, כמו טפסים מהניינטיז.

השאלות מחולקות ביניהם, ואת עונה לכל אחד בתורו, בסבלנות ובאריכות, שעולות לך בדמים, כי הבריטים כל כך אוהבים מלים מיותרות, ואת כל כך לא. את חושבת שאם יש שם שלושה אנשים, אחד יכול לסכם והשניים האחרים יכולים לנהל איתך שיחה אמיתית, כזאת שבה יש חילופי דברים, אבל לא: הם שלושתם כפופים על הדפים וכותבים כל מילה שאת אומרת. הם מתנצלים על כך, אבל ממשיכים לעשות את זה. את בעצם מדברת על הפדחת שלהם. אפשר לדעת עד כמה הם זקנים לפי המרחק שהם צריכים מהכתוב.

את מנסה להגיד לעצמך שאין ברירה, ככה עושים פה ראיונות, אבל זה עדיין ממש מבאס אותך, שאת משתדלת כל כך לתת להם שואו טוב, והם רק רוצים שתסכמי להם את השיעור ותגידי להם מה הכותרת.

4.

אם אפשר לשרטט גבול סביב הלא, אז אולי אפשר לפנות מקום בשבילו בתוך הלב. אולי בשאלות מסויימות, הלב יכול לעמוד בכל השלבים של הבקשה: עמדת המבקשת, הציפייה לתשובה, חוסר הוודאות שתמיד גדול יותר מהצד של המבקשת, השמחה של הכן, הכאב של הלא.

זו תחושת שחרור מדהימה: לפנות מקום ללא. אם אפשר להתמודד עם זה, אז אפשר לעשות המון המון דברים בלי שהם יהיו קטלניים: לנסות לעשות מגזין ולהיכשל עוד לפני שיצא גיליון אחד, לשלוח עשרות מיילים למרצים בחודש ולבקש מהם לדבר ב-12 דקות, לשלוח ספר שכתבת בדם יזע ודמעות במשך ארבע שנים לכל הוצאות הספרים בישראל, להציע הצעות שנראות קצת משונות בפגישות של העבודה.

אפשר לשמוע כן ואפשר לשמוע לא, ואחרי ששומעים את הלא, אפשר להתקפל לרגע מכאב, להרגיש אותו חודר עד לבטן הרכה, להפעיל את שריר ההישרדות, לנשום עמוק כמה רגעים, אולי קצת גלידה או טעמי או עוגת גבינה בתחתית, ויאללה, הלאה. מההתרגשות, חשבתי שאני חסינה ללא.

דיוויד

לפעמים הגעת גם למקומות נפלאים. בניין בלב הסיטי, בקומה הראשונה המטה של לגו בלונדון, בקומה העשירית את מתראיינת. בחוץ סופת שלגים חמורה. את נמצאת בתוך משרד ששלושת קירותיו שקופים, ועוברות כמה דקות עד שאת מצליחה להתנתק מהחלון ולהתרכז בראיון. החברה מנהלת הון של כמה מילארדים של פאונדים ומשקיעה אותו בעסקים חברתיים, שעוזרים לכלכלה ולחברה בעת ובעונה אחת. את נמצאת מול דייויד ומרכוס (לא אותו אחד), וגם להם יש דפים עם שאלות מודפסות ושורות עשויות בוורד. גם הם כותבים כל מילה שאמרת, אבל הם מספרים לך די הרבה על החברה, ועל היחסים ביניהם, ועל עבודת היומיום, ולרגעים קצרים זה מרגיש כמו שיחה נורמלית. את יוצאת משם בהרגשה מעולה, ומרשה לעצמך לדמיין דמיונות של מה יקרה אם תעבדי שם, בחברה מגניבה, בבניין מגניב, בלונדון. האם אי פעם תוכלי להפסיק לחייך.

את? את היית סבבה, אבל היה מישהו עם ניסיון יותר רלוונטי ממך.

5.

ואחרי עשרת אלפים לא, מגיע הרגע שבו את יכולה להרשות לעצמך להתבונן על הלא בפיכחון, ולנסות לנתח אותו בכלים אנליטיים שאינם קשורים ברגשות. את יכולה לקרוא שוב את הטקסט שתכתב, ולגלות את הפגמים שמנעו ממנו להתקבל, ולא לבכות אותם, אלא לרשום לך אותם במחברת הלא-ככה-כותבים שלך. את יכולה להסתכל על החברה מניס, ולהבין שלא נהייתן חברות בסוף לא כי את עשית משהו לא בסדר ולא כי היא עשתה משהו לא בסדר, אלא כי נהייתם חברות הכי טובות שהאופי המשותף שלכן יכול היה לאפשר. את יכולה להתבונן על ראיון עבודה שלא הצליח ולחשוב: התשובה הזאת הייתה תחילת ההתדרדרות, ואחר כך התשובה הזו והזו. הייתי צריכה להגיד כך וכך, ואפילו ליישם את המחשבות האלו בראיון העבודה הבא! כמה את גאה בעצמך על זה.

הנחת יסוד?

אם נדמה שכל המראיינים שלי היו גברים, התשובה היא שזה כמעט נכון. היה רגע שהתראיינתי לשתי עמותות, שם כולן היו נשים. על פי מה שראיתי, יש את עולם השיווק המסחרי, שמנוהל ומאוכלס בידי גברים, ויש את עולם השיווק לעמותות, שבו מרוויחים בערך עשרת אלפים פאונד לשנה פחות, שמאוכלס בידי נשים. זה לא שינה עד כה, כי לאף אחד מהם לא התקבלתי.

6.

זה היה נחמד אם היה משהו בחיים שהוא לינארי, נכון? משהו שאפשר להגיד עליו שהוא מתקדם מנקודה ראשונה לשנייה ושלישית וכן הלאה, וההתקדמות בו היא תמיד קדימה והלאה. זה יכול היה להיות נחמד, אבל אני לא חושבת שזה המקרה. אני חושבת שאחרי כעשרה ראיונות עבודה לא מוצלחים, אני חוזרת לעמדת הספיגה המקופלת. אני יכולה לעמוד בזה בהחלט, אבל ניתוח רציונלי? לא. רק שיניים חשוקות, ומחשבה אחת: בראיון הבא אני אצליח.

אחד הדברים הכי מדהימים בלונדון הוא כמה שהיא ענקית. זה סביר ללכת קילומטר עד תחנת רכבת שתביא אותך אחרי מסע של חצי שעה למקום שמרוחק עשרה קילומטר מאיפה שהיית קודם, שעדיין נמצא לגמרי בתוך לונדון. או לטייל במורד הרחוב, ולגלות בסופו שהלכת שני קילומטרים. או לצאת לשיטוט סתם ככה, ובסוף היום, ברגליים דאובות, להבין שהלכת 15 קילומטר. הגן של לב נמצא במרחק של 1.3 קילומטרים מהבית. במונחים של תל אביב, זה אומר שהיינו רושמים אותו לגן בכיכר רבין בעודנו גרים ברחוב ביאליק, שתי שכונות אחרות לגמרי בעיר.

אני מתה על זמן ההליכה הזה. רוב הזמן אני לא אמורה להיות במקום כלשהו בדיוק בזמן. לעבודה שלי לא אכפת אם אני מתחילה אותה בשמונה או בתשע או בתשע וחמישה, ואפילו הגן של לב הפך להיות מין מקום כזה שאפשר להגיע אליו בכל זמן שהוא בין חמש לחמש וחצי, ובכך הסיר מעל כתפיי את אחד הדדליינים הנוקשים ביותר בחייה של כל אימא. זה אומר שאני יכולה, אחרי שמילאתי את חובות העבודה שלי, לשוטט בכל מקום שאני רוצה, ולהקשיב לדברים באוזניות שלי, ושלא משנה כמה ימים אני אעשה את זה ברציפות, תמיד יש עוד מקום שאוכל ללכת אליו.

וככה גיליתי את הפודקאסטים ואת האודיובוקס. אני יודעת, אני באיחור של כמה שנים, אבל שוחחנו על FOMO כבר בפוסט הקודם, אז תהיו קשובים. אז מול העיניים שלי מתחלפים בתים ויקטוריאנים במגדלי ענק במבני ציבור מפוארים, מהסוג המט לנפול או מהסוג המתוחזק, בבתי כלבו ענקיים במסעדות בפארקים בנהר, ובאוזניים שלי יש רצף של נשים חכמות, שמלמדות אותי דברים:

• חנה רוזין ואליס שפיגל – שתי המנחות של הפודקאסט Invisibilia, שכל פרק שלו הוא בום בלב ובראש, שמדבר על הכוחות הבלתי נראים שמעצבים את חיינו (כמו למשל ההנחה הרווחת בחברה מוכת הדאטה שלנו שכל דבר ניתן לחיזוי על ידי מודלים ממוחשבים, שנתקלת שוב ושוב בקרקע המציאות כשמנסי לחזות גורלות של אנשים)
• רבקה סולניט – שכתבה ספר מדהים על שיטוטים והליכות שנקרא wanderlust, ובו היא דנה בכל ההצטלבויות האפשריות של הליכה עם כלכלה, פוליטיקה, מגדר, ספורט, ביולוגיה, אמנות וכו', שיום יבוא ואולי אכתוב עליו פוסט שלם ואמיתי.
• דברה פרנסיס וויט – האישה מאחורי הפודקאסט The guilty feminist, שבו היא דנה ביחד עם אורחות בכל שבוע בנושא אחר שקשור לפמיניסטיות ולכוחות שמעצבים אותן (אולי אפשר לזהות פה דגם שמתאים למודל מתמטי). כמו למשל, מונוגמיה, פוליטיקה, זהות, השוואות. אני מוצאת את עצמי הולכת וצוחקת בקול ברחובות, במיוחד מהפינה הפותחת כל פרק, שנקראת: I'm a feminist but, שבה כל הפמיניסטיות בתכנית מתוודות על רגעים בלתי פמיניסטיים בעליל.
• ג'ין אוסטין – כאן אני ממש באיחור, אבל הקשבתי לגאווה ודעה קדומה, ובגלל כל הנוף האנגלי הזה מסביב, זה היה כמו להיכנס לתוך הסיפור, והייתי יוצאת מהבית רק כדי להקשיב לספר בהליכה, והרגשתי ממש כמו שהרגשתי כשהייתי קטנה שהייתי קוראת ספרים וחושבת מי אני רוצה להיות. אני בטוח ליזי. אני יודעת שכולן חושבות ככה, אבל אני בטוח.
• סופרות שונות – עכשיו אני עמוק בתוך פודקאסט שנקרא UNDERGROUND: TALES FOR LONDON, שבו סופרים וסופרות שונות קיבלו קו של הטיוב, וכתבו עליו סיפור. הפער בין הסיפורים – בצורה, בקצב, בתוכן, בעולם ההתייחסות – הוא פשוט מדהים ומשובב לב, בעולם שבו נדמה שהכל חייב להיות אחיד וייצוגי.

הדוכסית הכעורה

וככה הגעתי יום אחד לנשיונל גלרי. אמרתי לעצמי, נשיונל גלרי, בטוח יש עליה פודקאסט, או אודיובוק בחינם, או סיור קולי, או משהו שיכול להסביר לי מה אני רואה. וככה הגעתי לסיור אידיוטי קצת, שעוקב אחר נשים שמצויירות במוזיאון. אידיוטי לא בגלל הנושא, דווקא נושא מעניין, אלא כי הנשיונל גלרי זה מקום עצום, והסיור הקולי מתייחס לכעשר מהן, אבל בלי לציין איפה הציורים האלו נמצאים, וכך את אמורה לשוטט בין החדרים וכל אישה שאת רואה לבדוק האם היא מוזכרת או לא. חווית משתמש מאד קלוקלת. אבל! כך הגעתי לדוכסית הכעורה.

ציור שצייר Quentin Matsys בשנת 1513 ובו מופיעה האישה הכעורה ביותר שהוא יכול היה לדמיין. לא ברור האם זאת אישה אמיתית שחולה במחלה מיוחדת שמעוותת את העצמות, או פשוט פרי הדמיון שלו והמחקר שלו על כיעור. אבל בתוך עיר הנאותות, בתוך הגלריה הלאומית לגברים מפונפנים ונשים עטויות משי, שהרשרוש של שמלותיהן נשמע מבעד לקנבס גם אחרי שלוש מאות וארבע מאות שנה, בפורמט שנראה כמו כל ציור אחר שעומד לידו מאחוריו או מצדדיו, מסתתר חומר נפץ: אישה-קופה, מכוערת, שלובשת (כך אומרים בפודקאסט של הנשיונל הגלרי) בגדים שלא באופנה, מפגינה את הציצים המקומטים שלה, ומעיזה להחזיק בידה פרח. זה לא סתם פרח. זה פרח שמעיד שהיא פעילה מינית. שהיא מחפשת חתן-קוף. אני מתה עליה.

עברתי לתל אביב כשהייתי בצבא. שיננתי את עכבר העיר, כמו אחרונת הקלישאות. כאב – כרטיסי אשראי בלבד. שמות של מועדונים. שמות של ברים. שמות של מסעדות. לא היה לי כסף לנסות שום דבר ממה שהעיר הגדולה הציעה לי. אבל לאט לאט אני התבגרתי והתחלתי להרוויח יותר כסף. להכיר יותר אנשים. לבדוק מה העיר הזאת יודעת להציע. וזה היה מטלטל ומערער ומדהים.

ואז גדלתי. ואחרי כמה זמן, תל אביב קצת שיעממה אותי, זו האמת. אז עשיתי ילד וחשבתי שזה הסוף של ההתרגשות שלי. אבל טעיתי. כי לונדון. כי פאקינג לונדון. כל מקום שאני הולכת, פתאום מתגלה עוד מקום שאפשר ללכת בו.

הקדשתי את חיי האינטלקט שלי לספרות. עשיתי תואר ראשון. עשיתי תואר שני. כתבתי ספר. אני כותבת על ספרים. התחברתי עם סופרים. ועם סופרות. ובכל זאת, כשהגעתי ללונדון, גיליתי שאני לא יודעת כלום. כלום. שיש לי עוד ערימות שלמות של ספרים שממתינים להתגלות. קלאסיקות של פה שלא הגיעו לישראל. טראש לונדוני. מתיימרים ספרותיים שכל מי שמחשיב את עצמו מכיר. סופרים תקופתיים שלרגע היו ה-דבר. סופרות מהדרג השני שאני חייבת להכיר, אבל מעולם לא שמעתי עליהן אפילו. מיליון חנויות ספרים. קומה אחת. שתי קומות. חמש קומות. בכל צ'ריטי שופ יש קיר שלם מלא בספרים יד שנייה, שאני לא יכולה לרפרף עליהם ולהגיד: קראתי, קראתי, קראתי, מעניין, כמו שקורה בישראל. לא. אני צריכה להתעכב. לקרוא את המאחורה. להבין את ההקשר. להשקיע זמן. וכל זה רק בספרות, עאלק העניין שלי. ולא דיברתי עוד על אמנות, תיאטרון, בלט, היסטוריה, גיאוגרפיה, טיולים, הרצאות, סיורים, ארכיטקטורה, מוזיקה, קולנוע, מועדונים, מסעדות.

אפשר לחטוף FOMO רק מלמנות את רשימת הנושאים שאפשר להרגיש FOMO כלפיהם. אבל למרבה המזל, כבר שיננתי את עכבר העיר. אני יודעת שכרטיסי אשראי כואבים, אבל אני יודעת גם שאין שום צורך ב-FOMO. את מספיקה מה שאת מספיקה, ומה שאת לא מספיקה את לא מספיקה. גם את וגם העיר לא צריכות לעמוד בשום צ'ק ליסט שמוכיח שאתן ראויות. חיי המשפחה מגינים עלייך מהשיגעון ואת יכולה לנסות הכל במנות מדודות היטב של חופש.

ואני מנסה. החוק שלי הוא לפחות פעם בשבוע stage diving – רחוב חדש. חוויה חדשה. בית קפה שלא הייתי בו. מסעדה שלא אכלתי בה. חנות שנמצאת בדרך מהגן אבל אף פעם לא נכנסתי אליה. פינה שהמליצו עליה באיזה ספר, וצריך לנסוע בשבילה ארבעים וחמש דקות. הנפילה היא אף פעם לא כואבת מדי, וההרגשה היא כמו להיות ילד בן ארבע: פעורת עיניים ומצעירה באופן קיצוני.

דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון – 1

לפני זמן מה פגשתי במיטאפ ישראלי שבארץ היה מנהל בית ספר, ופה הוא לא. הוא פה עם אשתו שעושה פוסטדוק ועם שלושת ילדיהם. איפה הם גרים? הם גרים במעונות סטודנטים למשפחות. אני יודעת מה אתם חושבים: מיטות קומותיים, סקביאס, ריח של אקונימיקה, קירות עירומים, רהיטים מאיקאה, פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. כן, יש שם פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. וכל השאר לא.

מדובר בבניין ויקטוריאני מפואר, שיש בו פאב, ספרייה לילדים, אולם נשפים (אני לא מגזימה. זה אולם נשפים אמיתי), חדר אוכל, ספרייה למבוגרים שהיא בעצם מרחב עבודה משותף, פתק שמודיע מהן ההופעות הקרובות ב-royal albert hall שאפשר להירשם אליהן במחיר של שבעה פאונד, כי לבית יש שם תא משלו, ובעיקר גינה משותפת, ששייכת לתושבי הבית בלבד.

כשאסף סיפר לי על הגינה לראשונה, חשבתי על מעונות עובדים. הייתי עוברת שם כשהלכתי על פרישמן, בדרך לבית שלי במאפו. תמיד דמיינתי את הרגע שבו המקום תפקד כמעונות עובדים באמת. כשהאימהות היו קוראות מהמרפסת לבוא לאכול שניצל, כשבערב הגברים בגופיות והאימהות בשמלות היו יורדים למטה עם אבטיח ובירה וסיגריות, כשהשכן מהקומה הראשונה חמק לשכנה מהקומה השלישית, כשהילדים היו נפגשים למטה כדי להתעלל בחלש, כשהיו שם חיים של מעונות. כשאני הייתי שם, לעומת זאת, היו שם כמה פרחים נבולים למחצה מאחורי גדרות צבועות לבן, ושקט ושממה.

אבל הגינה של goodenough house היא לא כזאת. היא ענקית. ויש בה מגרש טניס. וגינת חול. וצעצועים. וארבעה מנגלים במרכזה. וספסלים. ובעיקר היא ירוקה ופרחונית כמו שרק גינה באנגליה יכולה להיות. ואנחנו היינו שם כדי לחגוג את יום העצמאות לישראל עם כמה משפחות ישראליות אחרות. אין הרבה מה להגיד על המפגש עצמו, בעיקר כי אני מרגישה שמפגשים של משפחות חוזרים על אותה נוסחה תמיד: ההורים קצת עייפים, הילדים קצת משועממים, האוכל טעים, הלאות היא לאות, והדיבורים קצת מבודחים מדי, נזהרים מדי, מבודדים מדי. אבל הגינה סביבנו, הייתה פשוט מושלמת מכל זווית: מזג האוויר, הדשא, הצעצועים, הנינוחות, השהייה בחלל עם המשפחות האחרות שלא מהחבורה שלנו. הכל.

1.

שקט. דממה. איש לא מתקשר. אישה לא שולחת מייל. איש לא מתעניין בלינקדאין. אישה לא מבררת בפייסבוק מסנג'ר. אף אחד לא חוזר אליי כבר כמה שבועות.

אני, לעומת זאת, פותחת כל בוקר את המייל שלי, עוברת בקפידה על כל המיילים שמודיעים לי שיש 16 מודעות חדשות ל-digital marketing manager באתר כלשהו, מסננת את אלו שרלוונטיות, מניחה אותן ברשימת המשרות להגיש, מפנה שעה ביום שלי לבחינת האתר של החברה שאליה אני מגישה היום, משנה את קורות החיים שלי קצת שיתאימו לבנאדם המדומיין שאני חושבת שהם מחפשים, מנסה לדמיין לי איך יהיה לי לעבוד שם, מסתכלת על תמונות של הצוות ומנסה להבין מי מהם יוכל להיות חבר שלי, מרגלת גם בפייסבוק ובאינסגרם ובלינקדאין כדי להבין האם הם יותר חברה של 16 סוגי קורנפלקס או כזאת של תביאי את הכפית שלך מהבית גברת, מנסחת קצת אחרת את מכתב הפנייה, עונה על שאלון האפליה המתקנת האחיד והמרגיע שמבקש לדעת האם אני כושית האם אני לסבית האם אני נוצריה האם אני נשואה האם אני אוהבת את המין שלי ככה או ככה וכל זאת בנייטרליות של מכונה לכאורה, ושולחת.

ומחכה.

2.

לפני כמה שבועות דווקא הגיע מייל. הגן של לב הזמין אותי לאירוע לכבוד יום האישה.
לאירוע קראו Yummy Mummies והוא כלל:

• prosecco (שזו פשוט הדרך הבריטית להגיד יין לבן זול מספיק כדי לצרוך בכמויות ויקר מספיק כדי לא להיחשב עני)
• מורה לסלסה (!)
• כיבודים (crisps, שזה בעצם תפוצ'יפס, שזה המאכל הלאומי הבריטי. כל בריטי אוכל בממוצע 150 שקיות מהחרא הזה בשנה. הם אוכלים את זה בבוקר. הם אוכלים את זה בצהריים. הם אוכלים את זה בערב. מבוגרים. ילדים. במוזיאון. בפאב. בעבודה. בבריכה. איפה שיש בריטי, יש קריספס. ויש גם בכל הטעמים האפשריים, וגם כאלו דוחים במיוחד שאינם אפשריים. בכל סופר שהייתי בו היה מעבר שלם מוקדש לקריספס).

אמרתי, מה כפת לי. הלכתי. ובכן, הגיעו 15 אימהות לערך, והעלו אותנו לחכות ליד חדר המנהל, בזמן שהפכו את החדר של התינוקות, שמלא בכיסאות עם מגשים וסינרים מרוחים בפירות מרוסקים, לרחבת ריקודים. בינתיים אנחנו למעלה עשינו מה שאימהות בבריטניה עושות: דיברנו עד כמה הגן יקר, ועד כמה זה בלתי אפשרי, וספרנו את הימים ביחד עד לבית ספר, שאולי יעלה פחות. וירדנו למטה, והיו שם כ-25 בקבוקי יין. והתחלנו לשתות. והמורה לסלסה צעקה: תשתו. תשתו. שתוכלו לרקוד. וחילקה אותנו למובילות ומובלות, והתחלנו לרקוד סלסה. כן, גם אני רקדתי. סלסה. רומבה. ממבו. דה שיט.

וזה היה די כיף, לא נעים להגיד, והרוחות התלהטו, ולמרות שהיינו בחדר תינוקות, עם טינופת זערורית מרוחה על כל הקירות והרצפה והאוויר, ולמרות שכולן סביבי היו סטרייטיות (אני חושבת), הייתה אפילו טיפ טיפה אווירה מינית מרעישה. כלומר, עד הרגע שבו פיונה, סגנית מנהל הגן, הוציאה גלילים של נייר טואלט, חילקה אותנו לקבוצות, וציוותה על כל קבוצה להכין לדוגמנית אחת מתוכה שמלה מנייר טואלט. תקליט השחרור חרק ונעצר. לפחות בשבילי. האימא לשלושה שהיא גם מורה למתמטיקה דווקא עפה על זה, וצעדה על המסלול כשפיסות נייר טואלט מביכות נופלות מאחוריה, כאילו זה היה הרגע שלה ביום הזה.

אבל רגע לפני שהוא חרק, התחלנו לדבר, כלומר באמת. קייט סיפרה שאחרי הרבה זמן אצל מעסיק שהיא לא אהבה בתוך מנהלת שיווק, שהרגישה שהוא מנצל את היכולות שלה, אבל לא מעריך אותה מספיק, היא יצאה לדרך חדשה כעצמאית, ועכשיו יש לה כבר כמה לקוחות חתומים ואפילו המעסיק שכר את שירותיה כעצמאית, והיא מאד נרגשת מזה. רוזה, שהיא רופאה, ונשואה לרופא, ובחיים לא ראיתי אותה עושה תנועה שאינה במקומה, או אפילו מחייכת חיוך מלא, ויש לה שני ילדים, אחת מהם בת כמה חודשים, סיפרה שעם כל הכבוד להנקה, בערב היא צריכה את הג'ין טוניק שלה, כי אחרת היא תשתגע. אימא של איילה (זו לא החיה שהיא אימא של במבי, מה לי ולה אלא צוקי לבי אלא מעיין חיי, אלא Ayla), שבאה ישר מהעבודה בשמלה אדומה, גרביונים שחורים ונעלי עקב, חוקי הסיטי קשוחים כנראה בענייני נעלי עקב בפרט ונראות נשית ראויה בכלל, סיפרה עד כמה קשה לה שהיא עובדת במשרה מלאה, מה שאומר שהיא לא רואה את הילדים שלה לפני שש בערב כל ימות השבוע, ושמילא רגשות האשמה, לזה היא כבר רגילה, אבל זה אומר שגם לה עצמה אין זמן לעצמה אף פעם אף פעם. יצאנו משם עם שקית קטנה עם לק בשני צבעים ומסכה לפנים, כי עם כל הכבוד לשחרור, יש פשוט דברים שנשים תמיד רוצות, אבל גם עם ערוצי תקשורת פתוחים.

3.

דווקא היו שני מקומות שהזמינו אותי לראיון. לאחד מהם קוראים לוקמיה UK, עמותה שדווקא לא מפזרת סרטן דם ברחבי הממלכה, אלא עוזרת לחולים ולבני משפחתם. והייתי שם בראיון אחד, שבו המנכ"לית בכבודה ובעצמה ראיינה אותי. ובראיון שני. ובראיון שלישי. והסברתי שוב ושוב למה אני רוצה לעבוד שם. והבאתי דוגמאות מופרכות מהעבר שלי כדי להסביר שאני בהחלט יכולה לדאוג לאתר (רציתי לצעוק: אני מנגבת נזלת לאתרים כבר מגיל עשרים! אין שום דבר מוזר שהאתר שלכם עושה בגלל המפתח המפגר שלו שלא ראיתי כבר!). וכן, אני יודעת גם לענות לטלפון וגם לכתוב מיילים באותו יום. וכן, אני באה מישראל, אנחנו לא מפסיקים לעבוד במקום שבו נפסק הטייטל שלנו. ואפילו עברתי את האימה הגדולה מכולן: כתבתי מכתב לדוגמה באנגלית, על נייר, בלי שום מתקן שגיאות כתיב באופק (זה לא פייר, רציתי לצעוק! זה כמו מבחן במתמטיקה בלי מחשבון! אבל כתבתי). וסיפרתי כמה אני יצירתית. ומשתפת פעולה. ונחמדה. ועניינית. ומנהלת פרוייקט מהמעלה הראשונה. ולא צעקתי כלל, ועניתי את כל התשובות הנכונות, והסתרתי את כל התשובות הלא-נכונות (זה תמיד יותר קשה לי). כל זאת, למרות שלא רציתי לעבוד שם, כי הארגון קטן מדי בשבילי, ואני רוצה לפגוש אנשים.

ואז מישהו אחר, עם ניסיון בעמותות בבריטניה, קיבל את המשרה.

אפילו שלא רציתי אותם, הם היו צריכים לרצות אותי.

4.

(אלעד, אל תקרא את החלק הזה, זה סתם יבאס אותך. סליחה.)

צ'ימימנדה אדיצ'י כתבה את הספר אמריקנה, שהוא ספר על מישהי שבאה מניגריה ללמוד באיזה קולג' יוקרתי בארצות-הברית, ומגלה שהיא שחורה. בניגריה היא הייתה מהמעמד העליון ופריבילגית, ושחורה כמו כולם. בארצות-הברית היא פתאום נהייתה האישה הזאת שהיא ממש לא פריבילגית, ואנשים מניחים עליה הנחות בגלל צבע העור שלה. זה מחרפן אותה, והיא כותבת על זה בלוג בשם עט שהופך להיות ממש פופולרי ומחזיר לה חלק מהמעמד האבוד שלה, ולמרות זאת היא חוזרת לניגריה, בגלל אהבה. זה ספר מעולה, שבגללו כל פעם שאני רואה אישה שחורה פה, אני מסתכלת על השיער שלה (הגיבורה בספר טוענת שאישה שחורה לא יכולה פשוט להסתובב בעולם עם השיער שלה. היא צריכה ליישר אותו, או לשים לו תוספות, או לשזור אותו לצמות. אחרת זה כאילו היא יצאה מהבית בלי חזיה. מתצפיות פה, היא צודקת). הספר זכה להצלחה בינלאומית אדירה, ומאז צ'יממנדה, על פי חשבון האינסטגרם המעולה שלה, מטיילת ברחבי העולם, גורפת פרסים, מתלבשת במיטב האופנה הניגרית (השיער שלה תמיד אסוף בהידוק רב, כך שאי אפשר לראות האם היא בעצמה מטפלת במלאכותיות בשיער שלה), ומדברת על שחורוּת.

רני אדו-לודג' היא בלוגרית וסופרת שחורה מאנגליה, שהוציאה בשנה שעברה את ספר הביכורים שלה שנקרא: Why I'm no longer talking to white people about race. לא קראתי אותו, כי אני מרגישה שהתשובה ברורה וכוללת שלוש מילים: כי הם סתומים. אבל הוא ממש מצליח פה, והיא כמו שאוהבים להגיד, קולו של דור. או מגזר. למותר לציין שהיא אישה שחורה שלא מחליקה, לא שוזרת ולא מוסיפה לשיער שלה.

שני כוחות הטבע האלו התאחדו בערב אחד ב-Royal Festival Hall ב-South Bank Center. הלובי היה מלא מפה לפה בנשים שחורות. קצת נשים לבנות (כמוני. אני יודעת. אני יודעת שפלשתי למסיבה לא לי). טיפה גברים שחורים. וממש מתי מעט של גברים לבנים (אלוהים, לא הבנתם כלום?). כשנכנסנו כולנו לתוך האולם, לא נותרו מקומות ריקים ובאוויר היה חשמל.

יש במה גדולה באולם הזה, שמתאימה לקונצרטים קלאסיים עם כל התזמורת או להופעות מחול קלאסי עם כל הרקדניות, ובאותו ערב ישבו בו שתי נשים בלבד (ושני צללים – המתורגמניות לשפת הסימנים). ושתי הנשים האלו התחילו לדבר, וזה היה כאילו מגנט גדול הופעל בבמה, וכל 2500 הנשים שישבו באולם, הפכו לנוזל מתכתי שצ'יממנדה ורני הפעילו.

הן דיברו על שנאה – צ'יממנדה סיפרה שהיא ראיינה את מישל אובמה, והרגישה שזה מפסגות הקריירה שלה לראיין אישה כל כך מדהימה, ובין שאר מכתבי השטנה שקיבלה היה אחד שכותרתו הייתה: מווווושל אובמה. ובפנים היה כתוב: מישל אובמה היא פרה ואת פרה כי ראיינת אותה. ורני אמרה: לפעמים, גזענות זה דבר מעליב רק כי הוא כל כך סתום. הקהל שאג מצחוק; הן דיברו על ספרות, וסיפרו איך כל שרשרת המזון שניזונה מהן – עורכים וסוכנים ומו"לים – מנסה לשכנע אותן להכניס ניואנסים בכתיבה שלהן, להיות יותר מעודנות, יותר חיוורות, ואיך הן צריכות להתעקש על כך שמותר להן להשמיע את קולן בשיח כוחן. הקהל מחא כפיים בסערה; הן דיברו על אמפתיה – צ'יממנדה סיפרה שהיא מנסה להבין את הגזענים, על ידי כך שהיא משווה לנגד עיניה את הפריבילגיות שלה כאדם עשיר בניגריה, ומבינה כי אם מישהו היה מציע לבטל את כל המנקות של העולם, היא הייתה די מתרעמת, אז היא יכולה להבין למה לבנים רוצים לשמור על הכוחות שלהם. היא התגלתה בשיא אנושיותה, ורני, לראשונה באותו ערב, לא הגיבה בשום דבר מצחיק, והייתה שתיקה של יראת כבוד באולם, כי זה דבר אחד להיות אקטיביסטית חדורת מטרה ודבר אחר להיות בן אדם. ואז צ'יממנדה בעצמה הצילה את המצב, כי היא לא רק סופרת מעולה אלא גם פרפורמרית מצויינת ומבינה קהל ושתיקות, ואמרה: טוב, בלי לחץ, הייתי מוותרת על המנקה אם הייתי חייבת. הקהל שאג מצחוק של הקלה.

כל הערב הזה היה ערוצי תקשורת פתוחים ונשים.

5.

פגשתי גם את סלין, אימא של ואדים וליאו, שהוא החבר הכי טוב של לב בגן, כי הוא דובר צרפתית ורק קצת אנגלית. היינו במבוך איום, בתור חדר גדול, שכולו ספוגים מצופי בדי פלסטיק בצבעים חזקים, והוא מלא בשקי אגרוף, ומגלשות, וכדורי פלסטיק, ורשתות, ולמרבה הזוועה הוא מספיק גדול כדי להכיל גם מבוגרים. תוך כדי שטיפסנו והתגלשנו והרמנו והרגענו, דיברנו על החיים במדינה זרה (הם הגיעו מבלגיה בערך כשאנחנו הגענו מניס) בינות לאימא בואי תראי, maman, regarde moi, אימא, ואדים נפל, אימא, תעזרי לעלות, אימא אני צמא, אימא יש לי פיפי. והבנתי משהו: נשים הן קבוצת ההתייחסות הכי חזקה ומיידית שלי, ולא משנה מי הן, כי החוויה שמשותפת לנו, העמידה החזקה בדלת הבית, עם הפנים החוצה, כדי שלא ידחפו אותנו בחזרה פנימה ויסגרו אותה, מי בכוונה כדי להצר את צעדינו ומי מתוך רצון לשותפות מועילה, ומי מתוך עיוורון, העמידה הנואשת הזאת מחברת בין כל האימהות שדיברתי איתן בשנים האחרונות.

הצורך הזה לעמוד על המשמר, להספיק במרווחים, למלא שלל תפקידים, יוצר שיחות בהולות של גילוי לב, שיחות שבהן בשעה וחצי של מפגש, קטוע למרווחים של ארבע שניות, צריך להספיק לצעוק צעקה לעזרה, צעקה של סולידריות, שהכרחית כדי להמשיך לעמוד בדלת הבית ולעמוד על המשמר.

6.

זה לוקח זמן, הם אומרים לי. כולם אומרים לי. זה לוקח זמן למצוא עבודה. זה בשפה זרה. במדינה זרה .בתרבות זרה. הם סנובים. הם איטיים. זה לוקח זמן.

אין לי זמן. אבל זה לא משנה: אם ערוצי התקשורת פתוחים, מתישהו זה יקרה.

1.

התחושה הופיעה לפני זמן מה. כבר הרבה זמן לא הרגשתי אותה, אז היה לי קשה לזהות בדיוק, אבל היא בהחלט הייתה מוכרת לי. היא מתחילה בדרך כלל כשאני קמה. הבוקר הגיע מוקדם מדי. השמיים שחורים מדי. האיברים כבדים מדי במיטה. היום החדש שמתחיל הוא לא היום שלי. וגם מחר לא יהיה היום שלי. העתיד הנראה לעין לא כולל שום יום שהוא שלי. וגם אתמול, בעצם, לא היה היום שלי. כל מה שעשיתי אתמול היה להעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. רגע, החיים חולפים לידי, בעודי עושה משימות שלא בא לי לעשות אותן!

זו תחושה מבהילה, כי היא בהכרח גוררת שינוי, אבל אני כרגע עברתי שתי מדינות בשנתיים! מה קשור שינוי?! התגובה הראשונה שלי הייתה אינסטינקטיבית: לחשוק שיניים ולסתום. לעשות את מה שצריך לעשות, ואז לעשות כיף שלא קשור לכלום, ואז לעשות שוב את מה שצריך לעשות ודי. כי לא קל, והחיים הם לא פיקניק. הם לא פיקניק בשביל אף אחד, גברת.

התחושה הזו נמשכה זמן מה ואני התעלמתי ממנה כמיטב יכולתי. אבל אף שאני פקידה רוסיה למופת שיכולה לבצע כל עבודה שחורה שיש כל עוד המטרה ניצבת לנגד עיניי, הפעם לא הצלחתי למצוא שום דבר להעמיד מול העיניים. הימים המשיכו להגיע ולחלוף בלי שמצאתי בהם שום דבר מצית אישונים.

ואז הבנתי: אני חייבת להחליף עבודה.

2.

אני חייבת להחליף עבודה כי אני עובדת באנקורי כבר ארבע שנים, ועל אף שבארבע שנים האלו עשיתי באנקורי הרבה דברים שונים מאד זה מזה, ועל אף שלמדתי מלא ואני אוהבת את האנשים שאני עובדת איתם, הרי שאני עובדת באנקורי כבר ארבע שנים ובהחלט הגיע הזמן לפנות את המקום שלי לדם חדש וצעיר, שאולי יידע יותר טוב איך חושבים ילדים בני 15 ו-16 ו-17, ובאיזה מניפולציות הם משתמשים על ההורים שלהם.

אני חייבת להחליף עבודה כי אני פשוט לא יכולה יותר לעבוד מהבית. לעבוד מהבית זה בשבילי כבר מזמן השקר הכי גדול בתולדות המאה ה-21. כן, בזכות השקר הזה הצלחתי להמשיך לפרנס את המשפחה שלי בשתי מדינות שונות בשנתיים. אבל לעבוד מהבית זה לא אומר שאת חופשיה יותר, אלא להיפך: את אחראית ל-ה-כ-ל. את אחראית לרתום את עצמך לעבודה, את אחראית ללוח הזמנים שלך בעבודה, את אחראית למצוא לעצמך את המקום הנכון לעבוד, ואת אחראית לספק לעצמך את התנאים המתאימים לעבודה. ואת כל זה את עושה בלי לדבר עם בנאדם אחר פנים אל פנים במשך ימים ארוכים. בשנתיים האחרונות היו הרבה מאד ימים שבהם האדם היחיד שדיברתי איתו עד הערב היה לב. הוא חמוד, ושופע מידע חללי, אבל בכל זאת בן ארבע. ופאקינג נמאס לי מזה. נמאס לי לגרור את עצמי לבית קפה, נמאס לי להישאר בבית, נמאס לי להכריח את עצמי ללבוש חזיה (אף עבודה מעולם לא נעשתה בלי חזיה. אני אומרת את זה באחריות), נמאס לי לדאוג האם בבית הקפה שאני הולכת אליו יהיה אינטרנט סביר, נמאס לי לשבת במקומות שאינם משרד ולעשות עבודה שראוי לעשותה במשרד, נמאס לי לחיות עם רגשות האשמה שמלווים תמיד כל אדם שעובד מהבית, נמאס לי להקציב לעצמי זמן לקיפול כביסה ולשטיפת כלים, נמאס לי להיות זאת שמקבלת את השליחים כי גם ככה אני עובדת מהבית, ונמאס לי מזה שהזמן שלי הוא הפקר. נמאס לי!

אני חייבת להחליף עבודה כי אני גרה פה. אני גרה בלונדון. ואני רוצה להשתייך ללונדון. אם סופרים את מספר השניות שהקדשתי בשנתיים האחרונות כדי לענות על השאלה: "מה השעה עכשיו בישראל?", אפשר להגיע לירח, אני די בטוחה. לוקח שלושה ימים לירח, רק שתדעו, ועד היום רק 12 אנשים עשו את זה (מפתיע, נכון? וגם זה קרה לפני ארבעים שנה). אי אפשר יותר לגור גם בישראל וגם במקום אחר. הבועה הזאת גם ככה תמשיך להתקיים, הבועה ישראל-לונדון, כי אנחנו מגלמים אותה בגופנו, אבל אין שום צורך לטפח ולהשקות אותה. לא. צריך לנסות ולפוצץ אותה, כדי להפסיק לחיות בלימבו ולהתחיל לחיות במקום אחר באמת.

3.

אז אני חייבת להחליף עבודה. אוקיי. עשיתי את זה בעבר. אמנם עברו בערך שמונה שנים מאז ראיון העבודה הנורמלי האחרון שלי (ראיון העבודה שלי באנקורי הוכרע כאשר נכנסתי למשרד של המנכ"ל, וראיתי שיש שם ספה מאד יפה, שלא ראיתי בשום משרד של מנכ"ל מעולם. באותו רגע ידעתי שאני רוצה את העבודה הזאת מאד. עשר דקות אחר כך הוצאתי מהפה את המשפט: אני שומעת מה אתם צריכים, ואני חייבת להגיד שהפתרון שלכם הוא אני, והמשכתי בפירוט כל הסיבות בעולם לכך שאני באמת הפתרון. באמת הייתי. היא הנהנה. הראיון הסתיים והמשכנו לפטפט על נושאים אחרים), אבל אני יכולה למצוא עבודה.

אבל רגע, מי אני? מה אני עושה? למה אני עושה את זה? איך הגעתי למקצוע הזה? האם אני טובה בו ברמה בינלאומית? האם יש לי מה לתרום למקומות עבודה דוברי אנגלית? האם זה לא הזמן להחליף מקצוע לכזה שמתאים יותר לאני בת 40? עד מתי אעסוק במקצוע שמיועד לצעירים? עד מתי יעסיקו אותי במקצוע שמיועד לצעירים? ולמה בכלל אני רוצה לעבוד במקום לכתוב? ומתי אעשה את הניסיון האמיתי של לנסות להתפרנס מהכתיבה שלי? וכמה זה עולה, לנסות להתפרנס מהכתיבה שלי? אולי זה הזמן לשינוי מקיף באורח החיים, שיאפשר לשנינו לעבוד פחות ולהנביט עדשים? ואולי לא חייבים להתפרנס מהכתיבה, אם אפשר לכתוב קצת בתשלום עבור אנשים אחרים, ולכתוב עבור עצמי בשאר הזמן? אבל זה לגילי, לכתוב כתבות שקר כלשהו על שקר כלשהו? ואולי בכלל הפתרון הוא אחר, במקצוע שמשלב בין יכולות הכתיבה שלי ליכולות שלי בעולם הדיגיטל? ואולי בכלל גם לי מותר להפסיק רגע את העבודה כדי ללכת ללמוד משהו, כמו שנדב עשה עכשיו? ואם אני אפסיק הכל ואלך ללמוד, מה אלך ללמוד? ואם אפסיק הכל ואלך לכתוב, האם יהיה לי באמת מה לכתוב, או שאני סתם אשב בהתקפה בלתי פוסקת וחסרת רחמים של רגשות אשמה? האם אני יכולה להיות פמיניסטית שלא מכניסה כסף ונתמכת על ידי הבעל? מה ההבדל בין נשים שלא עובדות כדי לכתוב ולבין נשים שלא עובדות כדי לצייר צעיפי משי ולמכור אותם במדרחוב בזיכרון יעקב? האם אני רוצה לצבוע את השיער הקצר שלי בכתום?

לא. על השאלה האחרונה ידעתי לענות שהתשובה היא לא. כל השאר נותרו ללא מענה.

4.

אחר כך התבררו עוד כמה תשובות: לא, אני לא יכולה להיות פמיניסטית שלא תורמת לכלכלת המשפחה. ולא, אני לא יכולה לכתוב כששאר החיים שלי לא מיוצבים. ולא, למרות שאני בהחלט חושבת שזה הגיוני, שאר העולם לא הבין עדיין שסופרים צריכים להיות בין שיאני השכר. ולא, שאר העולם לא הבין עדיין שאני סופרת. ולא, זה לא הגיוני גם להחליף שפה וגם להחליף מקצוע באותה פעם. ולא, אני לא יכולה לדחות את החלפת העבודה עד שאסדר את כל שאר הדברים.

וכך התבשלתי במיץ של עצמי זמן מה עד שהעניין הוחלט: אני מחפשת עבודה בתור מנהלת שיווק דיגיטלי בלונדון.