אחד הדברים שלעולם-כבר-לא-אהיה-למרות-שהייתי-אמורה-להיות הוא מתכננת ערים. כלומר, אין לי שום חצי כוח למאבקים בירוקרטיים ברשויות מקומיות או למאבקי יוקרה על כתיבת מאמרים אקדמיים או לאקטיביזם תכנוני, אבל אני מאד אוהבת לקרוא ספרים של אורבניסטים. ספרים של אורבניסטים הם מהספרים האלו שאני קוראת בטיוב כדי שכולם יידעו שהייתי יכולה להיות מתכננת ערים, ואולי אפילו יחשבו בליבם: היי, זאתי מתכננת ערים. אם כי, אני לא בטוחה שאני לבושה כראוי למשימה הזאת. את כל שאר הספרים, רוב הזמן, אני קוראת בנחת בלי קשר לסביבה שלי.
בספרים של אורבניסטים יש אמת אחת שחוצה גבולות ומגדר והיא: אם שמים מספיק אנשים ממספיק סוגים במקום אחד, קורים דברים שאי אפשר לצפות, וזה דבר טוב, כי המפגשים המקריים האלו מובילים להפחתת הניכור, ליצירתיות ולחיבור בין קהילות שונות לכאורה. אני חושבת שכל האנשים שהיו אחראיים עד כה על היצירה של הדבר הזה שנקרא לונדון שמעו על הדבר הזה, ופשוט שמו תשעה מיליון איש במקום אחד. זה אומר שבלונדון אפשר למצוא כל דבר שאפשר לבקש, ויותר חשוב מזה, אפשר למצוא דברים שלא ידעת שאת אמורה לבקש.
תעלת ריג'נטס
אני אוהבת את הימים האלו של ראשון בבוקר כשהמשפחה הקטנה שלי מתגייסת למען השיגעון של אם המשפחה לגלות מקומות חדשים בלונדון. אני אוהבת למצוא איזו אטרקציה חצי חשובה, לבדוק מה יש סביבה, למצוא איזו מסעדה טובה או פאב חמוד, ולצאת להרפתקה חצי יומית. זו הדרך החביבה עליי להרגיש גם אימא טובה יותר, גם בת זוג ראויה וגם בנאדם סבבה באופן כללי. הילד שלי כבר יודע ללכת כמו שרק ילדים לונדוניים יודעים ללכת. הבעל שלי יודע לארוז בתיק מספיק חטיפים לרגעים בהם הבן והאם קורסים. ואני? אני אחראית על המורל.
ביום ראשון אחד הלכנו על תעלת ריג'נטס, שאורכה, כך מספרת ויקיפדיה, הוא 13.8 קילומטר. היה יום שמשי וקר, ואנחנו הלכנו ושרנו שירים. הסתכלנו על הנהר זז כמו שנהרות עושים. הסתכלנו על סירות שהן בתים ובחרנו לנו כל מיני. דמיינו את כמות הפעמים שאנשים גרים בסירות האלו דופקים את הראש בכניסה לבית כי הם שכחו שהדלת נמוכה. דמיינו את המחשבה שאפשר לדחוס חיים שלמים של שלושה אנשים בתוך עשרים מטר. דמיינו את הרגע שבו במקום לצאת לטיול בלונדון אפשר יהיה לצאת לטיול לאורך התמזה. דמיינו כמה זמן אני אחזיק מעמד במקום כזה בלי להרוג מישהו. ופתאום הגענו לסכר.
לא מדובר במפלי האיגואסו או באיזה סכר סופר משוכלל. מדובר בשער עץ שאפשר לפתוח או לסגור כי להשוות את גובה המים בכיוון מסויים עם המשך הנהר, כדי לאפשר לסירות לשוט מזרחה או מערבה. פתאום התקרבה סירה. בסירה היה איש זקן שבברור לא היה בהפלגה הראשונה שלו. הוא קפץ מהסירה אל הסולם שמוביל מגובה הסירות אל גובה השער. הוא סגר את השער בכיוון אחד. הוא שלח נשיקה לכלב שלו שחיכה לו בסירה. הוא הלך לשער השני. הוא פתח אותו קצת. הוא חיכה שהאמבטיה שבה הייתה עכשיו הסירה שלו תתמלא. הוא חייך ללב. הוא דיבר אליו דיבורים של זקנים חסרי ילדים לילדים שמתבוננים בהם בפליאה. הוא פתח את השער עוד קצת. הוא הלך להגיד לכלב שלו שהכל בסדר. אחרי עשר דקות, המים באמבטיה התמלאו מספיק כדי שהוא יוכל להמשיך לדרכו. הוא קפץ לסירה שלו, שחרר את החבל שהחזיק אותה לסולם, והמשיך בדרכו. איזה קצב מדהים יש לחיים של האיש הזה.
פלורנס אנד דה משין
ביום רביעי אחד בשעה 11:00 בת-חן פתאום שאלה אותי אם בא לי לבוא איתה להופעה של פלורנס אנד דה משין. זה ידוע שבלונדון לא אומרים לא לדברים שמציעים לך ככה פתאום ברגע האחרון, אלא אם כן יש לך סיבה טובה. אז לא אמרתי לא.
ככה יצא שבשעה שש בערב של אותו יום רביעי יצאתי לכיוון ה-O2. פלורנס לבשה שמלה שקופה והייתה יחפה. עשרים אלף איש אהבו אותה מאד. היא סיפרה כמה היא מתרגשת להיות בלונדון אחרי זמן מה שלא הופיעה פה, ובמיוחד בדרום לונדון. היא מכאן, מהאיזור שלנו, ועשרים אלף איש אהבו אותה עוד יותר. היא שרה יפה שירים קטנים ועדינים, בקול גדול ובטוח. היא הסבירה לכולם מה הם צריכים לעשות בהופעה: לקום, לרקוד, לשיר, ולכבות את הפאקינג טלפונים. הם כולם כיבו את הפאקינג טלפונים. היא שרה עוד שירים יפים ורצה על הבמה הענקית, חצי ערומה, לגמרי בלי עור. היא ירדה מהבמה אל תוך הקהל וחצתה אותו לאורכו. עשרים אלף איש היו באקסטזה. ארבעה מאבטחים כעסו מאד. היא אמרה לעשרים אלף איש להאיר לה את העולם. עשרים אלף איש הוציאו את הפאיקנג טלפונים והאירו לה את העולם. דליים של נצנצים נשפכו מלמעלה על עשרים אלף איש. הכל היה מושלם.
ראש העיר של לונדון
לראש העיר של לונדון קוראים צדיק חאן, והוא מוסלמי ליברלי. ביני לבינו יש מערכת יחסים שלא הייתה לי מעולם עם שום ראש עיר: אני מאמינה לו. אני לא מבינה מספיק בשביל להיות ביקורתית יתר על המידה. אני לא נמצאת פה מספיק זמן כדי שתהיה לי ראייה היסטורית. אבל פעם בשבוע צדיק שולח לי מייל, שממוען אליי ונכתב על ידי ראש העיר של לונדון. אני קוראת את כולם.
מערכת היחסים שלנו התחילה כשראש העיר של לונדון חיזר אחריי בפייסבוק, בעזרת פרסום ממומן, כאחרון רשתות הצרכנות. לא הכי אהבתי, האמת, אבל המודעה הובילה אותי לעמוד שבו צדיק הסביר לי שהוא מודאג מהאקלים. התרככתי. הוא הסביר לי שהוא מוביל קמפיין להפיכה של לונדון לירוקה יותר וכדי לעשות את זה הוא שולח לאנשים בלונדון 24 אלף עצים, שניים בכל חבילה. מייד נרשמתי להגרלה.
שבוע אחר כך צדיק הסביר לי שהוא נגד ברקזיט. חשבתי בליבי: אף אחד מהפוליטיקאים הישראלים הבכירים שאני מכירה לא יצאו מעולם בצורה כל כך הכרזתית נגד משהו שזכה לקונצנזוס. הוא הסביר לי גם שלאירופאים שחיים בלונדון לא תהיה שום בעיה כשיגיע הברקזיט, כי על פי טיוטת ההסכם המתגבש הכל בסדר. הוא הסביר לי מה יקרה בפרטי פרטים. הוא הסביר לי מה אצטרך לעשות אם אצטרך אישור מחדש של המגורים שלי פה. הוא הרגיע אותי.
שבוע אחר כך צדיק סיפר לי מה הוא עושה כדי לעזור להומלסים. הוא לא כינה אותם בשום כינויי גנאי. הוא לא אמר שזו בעיה שלהם. הוא רק אמר שהוא עזר לכל הארגונים שמנסים לעזור להם להתאגד תחת מטריה אחת כדי שאני אוכל לתרום לכולם ביחד. הוא הציע לי להשתתף בלילה אחד שבו כל מי שרוצה לתמוך בהומלסים הולך לישון בחוץ. בסדר, קצת מטופש והפגנתי, אבל פעולה אפשרית עבור הרבה אנשים, ומטרה שאני אוהבת.
בשבוע שעבר הגיעו לבית שלי דרך תיבת הדואר שני עצים. העצים היו גדולים מספיק כדי שיהיה קל להם להיקלט במקום חדש. הם היו קטנים מספיק כדי להיכנס לתיבת הדואר. אל החבילה השטוחה התווספה בקשה מצדיק: בבקשה מצאי חבר או שכן שאת רוצה לתת לו עץ אחד. ככה תוכלי לתת מתנה ולשתף עוד אדם בקמפיין שלנו. זה לא הדבר הכי מתוק ונאיבי ששמעתם ראש עיר עושה אי פעם? היום שתלנו את העץ. ויש לנו שכן חמוד וחירש למדי בן 92 שיקבל את העץ השני.
