שנה אחת בניס

הראשון – האחרון

גם לכם יצא לתהות מה קורה עם חולות סופניות? גם אתם חשבתם איך אפשר להעביר את הזמן כשאת יודעת שהזמן שנותר לך הוא קצוב? אני חושבת על זה הרבה. לא באופן מטריד ואובססיבי, אבל כל כך הרבה מהחיים שלנו מוקדש לתכנון ועשייה לקראת העתיד, שהרבה יוצא לי לחשוב מה היה קורה אם לא היה עתיד. הסיפור האהוב במחוזות הנרטיב המומצא של הקןלנוע, הטלוויזיה ולינקדאין הוא כמובן סיפור השחרור. מישהי מקבלת הודעה על הסרטן שלה, שלב 4, שהגיע לכבד והמישהי הזאת עושה הערכה מקיפה של החיים שלה, מגיעה למסקנה שהיא שוחררה מכל הכבלים שלה, וכעת היא נוסעת לכבוש את אמסטרדם (זה דווקא סיפור אמיתי – היינו יכולות לנסוע – שכתבה מעין רוגל והוא ספר יפה), ניו-יורק ואלסקה. אני מניחה שיש אנשים כאלו, אבל אני מניחה שיש יותר אנשים שפשוט שוכבים על הספה שלהם ומעבירים את הזמן איכשהו. נשמע לי בלתי אפשרי לעבור מהמצב הרגיל של החיים, שמורכב ברובו ממטלות קטנות בדרך לפסגה כלשהי, למצב של טריפת העולם במחי תוצאת בדיקה. וזה נשמע לי אפילו פחות הגיוני אם חושבים על כך שחולים סופניים הם חולים – משהו כואב להם, וכל מי שכאב לו משהו אי פעם יודע שכאב יכול להעלים את העולם, מלבד הספה.

הספר האחרון שכתבה תמר גלבץ, חולת סרטן סופנית באותו זמן, נקרא בפשטות "האחרון", ובאותה פשטות הוא מתאר את ההתמודדות שלה עם הסרטן ועם הרגע לפני המוות. במלים מדודות, מודרניות וכנות מתארת גלבץ את השלב הזה בחיי אדם. זה ספר עצוב, כמובן, אבל יותר מכך הוא ספר רגיל – ספר שמציג לראווה פיסת חיים רגילה, וכמו כל פיסת חיים יש בה עצב, חרדה, שברון לב, השתכרות, אהבה, סקס וגוף, הרבה גוף. 166 עמוד של שלמות סיפורית (בלי סוף. אין שם סוף. הסוף נמצא אחרי העמוד האחרון). זה ספר כל כך יפה, שלמרות שמעולם לא קראתי ספר אחר של גלבץ, אני יודעת שזה הספר היפה ביותר שלה. שזה קצת עצוב, להפוך גרופית של מישהי אחרי מותה. זה מאד שנות ה-90 מצדי.

(אני חברה של גבי, המו"לית של חרגול, וגם של אלי, העורך של הספר, והספר שלי יצא בהוצאת חרגול, אי אז בניינטיז, אז תצטרכו להבין בעצמכם האם כתבתי את כל זה רק בשל הלחץ העצום שהם הפעילו עליי ליחצץ לקהילת הקוראים המצומצמת שלי.)

השני – המתאמץ

אותה גבי מהחלק הקודם נתנה לי פעם לקרוא ספר שנקרא "נשים מדברות". זה ספר שכתבה מרים אחת, שגבי אוהבת, והיא באה מסוג של קהילה דתית קיצונית (איימיש?) בקנדה. הספר מדבר על רגע בחיי הקהילה (רגע מדומיין. האם הוא רגע מדומיין? בכמה אחוזים הוא מדומיין? זוהי כמובן שאלה מרכזית ביחסי קוראת-סופרת בספר הזה) ובה הנשים מתקוממות נגד אונס שיטתי של נשות הקהילה בידי גברי הקהילה בעזרת סם אונס שנועד במקור לפרות. הנשים מתכנסות באסם וצריכות להחליט האם הן בורחות או נשארות ונלחמות. באו כמה נשים הוליוודיות מצליחות וחכמות ויפות והחליטו להפוך את הספר הזה לסרט, שזכה זה עתה באוסקר להפיכת ספר לתסריט. נשמע טוב, נכון? נשמע כמו פרק ב' של סיפורה של שפחה (בחיים לא קראתי ולא ראיתי. החיים שלי מספיק קשים בלי לדמיין איך הם היו נראים אם מישהו היה לוקח את החלקים הגרועים בהם לקצה), או כל דיסטופיה אחרת של אטווד.
אתמול ראיתי אותו, וכל מה שיש לי להגיד זה שבאמת אתן יכולות לחסוך את הכסף לכרטיס הקולנוע הזה, ולקנות במקומו של "האחרון". איזה שיממון, בא למות!

השלישי – המשתאה

אני רואה את כל ההפגנות שלכם מרחוק. החברים שלי והאנשים הרגילים מההפגנות (יש הרבה חפיפה בקבוצות האלו), המשפחה שלי (לא הלכו להפגנה מלא שנים לפני הפעם הנוכחית, למיטב ידיעתי) ואנשים שאני בכלל לא מכירה, וכולם יוצאים להפגין כל הזמן למען מדינה שהיא כבר פחות שלי. אני מנסה כבר כמה שבועות לברר עם עצמי מה אני מרגישה עם כל זה, וזה מה שיצא לי:

• תשמרו על עצמכם – פעם הייתי בן אדם פעיל פוליטית, והייתי הולכת להפגנות וגם למסוק זיתים עם פלסטינים וגם השתתפתי בשולחנות עגולים ובדיונים ובכל העניין. אפשר לומר שפעם הייתי בת עשרים. בכל מקרה, בתקופה הזאת יצא לי לדבר עם הרבה אנשים אקטיביסטים אחרים, ומה שאני זוכרת משם עכשיו, כשאני כבר יותר זקנה ומפוחדת ופחות זורמת, זה המחיר הכבד שמשלמים על אקטיביזם. הקרבה לעוולות העולם היא מרגשת ומחרמנת, אבל גם דורשת התבוננות ונשיאה בעוולות העולם, והשינוי הוא תמיד איטי מדי ומועט מדי, והתוצאה היא שאקטיביסטיות מרגישות מוצפות, מדוכאות, חרדות ונואשות יותר מהאדם האדיש הממוצע (אין לי שום נתונים מספריים בעניין). הייתי רוצה שכולם יזכרו את זה.  
• הייתי רוצה להיות שם – התבוננות ונשיאה משותפת בעוולות העולם היא כל כך מרגשת ומחרמנת, שהייתי רוצה להיות שם שוב. לא הייתי במיליון הפגנות, ולא הייתי מהמובילות של שום דבר פוליטי, אבל זה כל כך כיף: לתופף בתופים, להיצלות בחום, למצוא אנשים עם דעות דומות. זה היה חלק חשוב משנות העשרים שלי, ואין לי אותו יותר.
• אני כל כך שמחה לא להיות שם – לפני שש שנים עזבתי את ישראל. לא עזבתי אותה כי המצב הפוליטי נהיה בלתי נסבל. לא עזבתי אותה כדי לברוח. לא עזבתי אותה כדי לחפש עתיד טוב יותר במקום שפוי יותר. עזבתי אותה כי הייתי סקרנית ורציתי לדעת איך זה מרגיש לחיות במקום אחר. יצא שמצאתי מקום אחר. מבחינה פוליטית, הוא מטורלל לגמרי. מבחינה אישית, לא אכפת לי יותר בכלל. בטח, אני עדיין מתנדבת בכל מיני מקומות, כי עוולות העולם זה מרגש ומחרמן, במיוחד אם אפשר לעשות משהו, ולו הקטן ביותר, כדי לשנות אותן. אבל במקרו, לא אכפת לי יותר. זה לא שלי. זה לא יהיה שלי, גם אם אגור פה מאתיים שנה. אני לא אקטיביסטית יותר ואין לי קהילה. זה כל כך משמח, שבא לי לשרוף חזיה.

הרביעי – העתידי

אני מתרגמת עכשיו טקסט על רודנים חוקתיים עבור קרן ברל כצנלסון. זה טקסט שמראה את המהלך החוקי שעושים מנהיגים כריזמטיים שעולים לשלטון בעזרת בחירות חוקיות, ואז משתמשים בחוק כדי לבצר את מעמדם ולהישאר רודנים לנצח. נגיד, ארדואן בטורקיה או קצ'ינסקי בפולין. זה טקסט מעולה ומפחיד ממש, שאני ממליצה לכולם לקרוא (אמור לצאת בתור ספרון מתישהו).

אני מחפשת עבודה. לא חיפשתי, אבל אם הייתי מחפשת, אני בטוחה שהייתי מוצאת שבבלוג הזה יש בערך אלף פעמים שחיפשתי עבודה. יודעים למה? כי חיפשתי עבודה אלף פעמים בשנים האחרונות. אני לגמרי מודעת לעודף הפעמים שהשתמשתי במילה חיפשתי בפסקה הזאת.

במקומות מסויימים נהוג לחשוב שזה בגלל שאני אישה חסרת סבלנות שאוהבת שינויים, ואני אכן אישה חסרת סבלנות שאוהבת שינויים, אבל בענייני עבודה אני פקידה רוסיה; אני לא תמיד מתה על העבודה שלי, אבל אני ממש בסדר עם חשיקת שיניים. הסברה המוטעית נובעת מרצף של בחירות בעייתיות של מקומות עבודה שעשיתי, שהובילו לכך שפעמיים החברה כמעט נסגרה ופעם אחת ביליתי שנה במקום עבודה מתעלל.  

יש כאלו שחושבים שחיפוש עבודה הוא הזדמנות מצוינת להרהר בנרטיב של הקריירה שלהם, להסתכל לעצמם בלבן של העיניים ולמצוא את הייעוד האמיתי שלהם או פשוט להיפגש לקפה עם כל מיני אנשים שפעם עבדת איתם. אני לא. כל התהליך הוא בלתי נסבל בעיניי, ומעכיר את ימיי. ואלו הסיבות לכך:

אומרים לך לא

על זה אני זוכרת שכתבתי, אז הנה, זה פה. אין שום צורך לחזור על זה. שום דבר לא השתנה מאז, מלבד העובדה שראיונות עבודה עברו לזום, ולכן את לא יכולה לראות עד כמה הבנאדם מתרחק מהכתוב כדי להצליח לקרוא, ומלבד עוד כמה אנשים שאמרו לי לא על כל מיני דברים.

את מזהמת את העולם במלים מיותרות

חיפוש עבודה ועובדים הוא תהליך שמייצר כמויות בלתי נתפסות של זבל. אם אפשר היה לצלם את המלים המיותרות שמחליפות ידיים בתהליך, היינו מגיעים לצילומים סטייל אופנה מהירה, של הררי חולצות מפרימארק שאיש לא צריך, שמגיעות לחופים של מדינות שאיש לא רוצה לחשוב עליהן.

כשכתבתי מודעות דרושים הבנתי שמה שאני רוצה לכתוב הוא: אני מחפשת מישהו או מישהו חכמים ממש, שעשו פעם שיווק, ומבינים היטב כתיבה שיווקית, כדי שנוכל ביחד לבנות זהות חדשה לחברה. אבל את לא יכולה לכתוב משפט אחד, כי אלו לא החוקים של הז'אנר.

כשכתבתי מכתבים מלווים לקורות החיים, הבנתי שזה בדיוק אותו דבר רק מהצד השני.

בכל ראיון עבודה יש שלושים אחוזים שהם מילים ריקות שנזרקות לאוויר.

אוהבים להגיד שמלים משנות מציאות. אני לא חושבת שזה לגמרי נכון. כשמישהי משתמשת לסירוגין באתם ואתן כשהיא פונה לכיתה מעורבת, לדעתי היא רק מטרחנת את ציבור השומעים. אבל מלים בהחלט יכולות ליצור דיסוננס בין המציאות לבין האופן שבו היא מסומנת. כשאת משתמשת בכל כך הרבה מלים מיותרות, את  מגדילה את הפער בין מה שאת חווה בתור המציאות לבין איך שאת מדברת עליה, והפער הזה מרחיק ממך את עצמך. בכל פעם שאת מספרת כמה את נהדרת בלתקשר עם אנשים, את הופכת פחות טובה בתקשורת. בכל פעם שאת מתגאה בהישג בינוני שלך, את מרחיקה את עצמך מתחושת הגאווה שבהצלחה.

ותודה לאל על צ'אטג'יפיטי שכותב מכתבים נלווים כל כך יפים, שבא לי להדפיס את כולם ולטבוע בהם.

אני לא פאקינג פוליאנה

אני בנאדם אופטימי ואני אוחזת בכמות סבירה של חדוות חיים, לדעתי. אבל אני לא מתרגשת כל פעם שאני מגישה קורות חיים. אני לא מעוניינת עד כדי פרכוס לעבוד בכל חברה מזויינת שמחפשת מנהלת שיווק. והבטן שלי לא מלאת פרפרים כל פעם שאני פותחת את גוגל אדוורדס כדי לדעת מה עשו המודעות שפרסמתי אתמול. אני סבבה עם העבודה שלי, ויש בה הרבה חלקים שאני אוהבת; היא מספקת לי אתגרים, הזדמנויות להצטיין ומקום לברוח אליו מעצמי. אבל אני בטח לא היצור המתרגש, חסר הספקות ושש לעזור שאנשים אמורים להיות בראיונות עבודה. אני לא מבינה למה בכלל מישהו חושב שהיצור הזה לא טבע מזמן בלוך נס.

מגייסים הם אידיוטים

אני יודעת, לא כולם. אני יודעת, השתמשתי פה בלשון זכר, ומישהו עלול לחשוב שמגייסות הן לא. אבל למעשה, מגייסות הן גם אידיוטיות, ורוב המגייסים הם בהחלט. מדובר באנשים צעירים, שעכשיו סיימו את האוניברסיטה. אלה שבכלל לא עובדים בחברה המגייסת אלא בסוכנות הם הכי גרועים. להם אין אפילו מושג מה החברה עושה ולכן אין להם שום סיכוי להבין מה חסר. אלו שכן עבודים בחברה המגייסת, לא תמיד מבינים את התפקיד, או את הניואנסים שלו. ולכן, את מוצאת את עצמך לובשת את תחפשות הפוליאנה הסתומה כדי לענות על שאלות של אנשי קש. בטוח יש דרך טובה יותר.

תיהני מהחופש שלך

כמו בחופשת לידה, אנשים עם כוונות טובות מנסים לעזור לך לעבור את הזמן הזה, כי בעצם כולם יודעים שאין מה להגיד לך מלבד: זה יעבור. זה יעבור זו תשובה טובה שעוזרת להרבה אנשים בהרבה מצבים, אבל היא תמיד קצרה מדי, אין הרבה מה להרחיב עליה, והיא לא גורמת להקלה מיידית אצל הבנאדם שאומר אותה. ולכן, אנשים מנסים להרחיב עליה. בדרך כלל, בעזרת הניסיון לגרום לך ליהנות מהחופש שלך. אלו שמספרים לי מה הם היו עושים לו היה להם חופש אני דווקא מחבבת, כי זה נחמד לשמוע. אבל אלו שכועסים שאני מבזבזת את הזמן במקום ליהנות ממנו גורמים לי רצון עז לפטר אותם. והכי גרועים הם אלו שהם לא באמת חברים שלי, שמסבירים לי שלא רק זה שאני אמורה ליהנות, אני אמורה ליהנות ממש, כי מי יודע מתי ההזדמנות הזאת תחזור.

או כמו שצ'אט ג'יפיטי אומר, בעזרת המתרגם של וורד:

חיפוש עבודה הוא תהליך שכולם יעברו לפחות פעם אחת בחייהם. בין אם אתה בוגר טרי או איש מקצוע מנוסה, חיפוש עבודה יכול להיות כאב בצוואר. אז אל תשכחו לדאוג לעצמכם בזמן חיפוש עבודה. התעמלות, לבלות עם חברים ובני משפחה, ולעשות דברים שעושים אותך מאושר. זה יעזור לך להישאר חיובי ומוטיבציה.

כל התמונות הן כמובן מ-Dall-e.

1.

כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן, שאני מרגישה שהיא לא בדיוק אני, האישה הזאת שכתבה פה קודם. אני יודעת שהיא גם אני, כי אני יכולה לזהות את הבדיחות שלה, את הלך הרוח, שאני יודעת שאני יכולה לייצר, אבל אני גם יכולה לראות את המרווח, את המקומות שבהם צעדתי צעד אחד או שניים פנימה. אחרי שלושה בלוגים פעילים ועוד כמה יוזמות אחרות, למדתי שלפעמים להודות במרווח עוזר להתחיל מחדש, ולפעמים זהו הפוסט האחרון שנשאר לנצח ראשון על הדף, פיסח ומודע לתלישותו. מעניין מה יהיה עם זה. 

רגע אחד מישראל, דצמבר 2022

מצפה רמון, מלון סלינה, ערב. 

יש סביבי שישה אנשים מוכרים, ששניים מהם שייכים לי אישית. אחד מהם, הקולני ביותר, מחכה בהתרגשות למשחק הגמר של המונדיאל, שמוקרן על מסך גדול בחצר המתחם. המונדיאל הוא אירוע חשוב, מספרים לי, וההתלהבות של הילד שלי עוזרת גם למשתעממים קלות להתלהב עוד לפני שהמשחק התחיל. 

אבל יש ילדה אחת שלא הכי מוצאת את עצמה. היא גם איתנו בחבורה. היא בת 9, כמו לב, אבל לב לא מכיר בקיומה, כי שלא כמוהו, היא יצור מסוג בת. אני יוצאת איתה לסיבוב בחצר המדברית, לראות אולי נצליח למצוא משהו לעשות. אנחנו מגיעות למעגל של כורסאות פוטון נטולות כריות. ביניהן מישהו ארגן מעגל קטן יותר של אש. השמש יורדת והמדבר סביבנו מתחיל להתקרר. אנחנו מדברות על כלום, כנהוג בז׳אנר הדודות שמגיעות ממקום רחוק ואז נעלמות שמבלות זמן עם ילדה שפגשו לראשונה. 

פתאום, בלי כל עידוד מצידי, היא שואלת אותי שאלה אמיתית, שאלה שמטרידה אותה. אני עונה כמיטב יכולתי, ומנסה לצעוד בלי למעוד על השביל הלא-רחב בין תשובה מפורטת לתשובה משעממת. כנראה שהצלחתי כי הילדה מספרת לי משהו אמיתי. אני מקשיבה בתמיהה הולכת וגוברת. זאת הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שילדה מציעה לי חברות, והילדה הזאת עושה את זה במודעות מלאה למעמד. האש מלחכת את הזרדים בין החביות, והשיחה שלנו גם היא מתגלגלת בפצפוצים מתרגשים. 

ואז היא צועקת במצוקה: ״יש לי פיפי!״ ורצה באמצע המשפט לשירותים, כי בכל זאת, בת 9.

(להורים של הילדה שלום, הילדה שלכם מהממת. אין שום צורך לספר לה שכתבתי את זה. אני צריכה לשמור על פאסון).

2.

25 במאי היה היום האחרון שעבדתי בו בעבודה מסודרת. זאת החופשה הארוכה ביותר בחיים שלי. אפילו הטיול אחרי צבא שלי היה יותר קצר. את הילד שלי שלחתי לגן לפני שהוא הגיע לגיל המופלג של שישה חודשים. 

הייתי בטוחה ששישה חודשים אחרי שאני אפסיק לעבוד אפשר יהיה למצוא אותי מרוחה על אחד הקירות בבית, מטפסת לכיוון עמוד התלייה, משועממת עד קצות אצבעותיי ועצבנית על כל העולם ועל עצמי. 

זה לא המקרה.

אני לא יודעת לתאר את השגרה שלי, לענות על השאלה מה אני עושה כל היום, או להסביר איך הגעתי אליה. אני יודעת שאם אני מתחילה לעשות משהו שדורש ריכוז, משהו יצירתי, ואני מתבוננת רגע פנימה, להיזכר מי אני ומאיפה אני יוצרת, מתגלים לפני מרחבים של שקט וסבלנות. אני לא יודעת איך הם הגיעו לשם, ומתי הם ייגמרו, והאם הנחת הזאת היא זמנית. אבל הם תבואו מהר ותציצו פנימה, תוכלו לראות אותה. זה המחזה המפתיע ביותר שאפשר לראות בתוכי כבר הרבה הרבה זמן. 

רגע שני בישראל, דצמבר 2022

רחוב שבזי, ירושלים, המרפסת הסגורה שבה אוכלים. 

חמישה אנשים מבוגרים יושבים ליד השולחן. השעה היא חמש וחצי בערב, והאנשים האלו התחילו לאכול באחת וחצי בצהריים. אפשר אולי לחשוב שאני מגזימה, אבל אני לא. לא רק שאני לא מגזימה, חמשת האנשים האלו הם האחרונים שנותרו אחרי ששלושה אחרים כבר עזבו. 

על השולחן והאוכל שזורם אליו אחראית אישה בת שמונים פלוס פלוס שהיא גם סבתא של נדב. מנה ראשונה ושנייה ושלישית ורביעית מגיעות מהמטבח הקטן, וכל מנה יכולה בהחלט להיות ארוחה שלמה בפני עצמה. 

זה לא הביקור הראשון שלי בצל התופעה הטעימה הזאת, אז אני יודעת שאסור לחשוב ששום מנה היא המנה האחרונה. גם אם בא לך לאכול עוד קובה (במרק), תתאפקי, כי תהיה עוד מנה! גם אם את במנה השלישית ובא לך עוד קובה (מבושלת), תתאפקי, כי תהיה עוד מנה! ואז הגיעה המנה המתוקה, וחשבתי, די, זאת המנה האחרונה, ותוך התעלמות מוחלטת מהגוף שלי אכלתי שני ריבועים של עוגת ריבה. 

(זה מוזר שאסור להסגיר גיל של אישה בערך מגיל שלושים או משהו, אבל נראה לי שאחרי גיל שמונים, זה פתאום נהיה מותר בחזרה. מתביישות מתביישות, אבל אם הצלחנו להגיע לגיל שבו גברים כבר מתים, אנחנו יכולות שוב להיות בנות גיל מסויים. 87, נראה לי שמותר לספר). 

ואז, או אז, בחמש וחצי בערב, האישה בת ה-87 קמה למטבח, וחזרה עם שתי קערות פיצוחים!

3.

היום גיליתי שהמנכ״ל של החברה האחרונה שבה עבדתי וגם סמנכ״ל התפעול והכספים של אותה חברה, בנג׳י ומארק, צמד חמד של בריונים רעים ואלימים, הוכרחו לעזוב את החברה. אני לא חווה הרבה שמחה לאיד, אבל היום רקדתי ריקוד קטן (קצת הצטערתי בשביל בנג׳י. הוא הקים את החברה. אבל לא! אני לא אצטער בשבילו!). לא אני הייתי המשוגעת.

רגע שלישי בישראל, דצמבר 2022

עשר וחצי בלילה, הכביש המוביל למעלה אדומים, אוטובוס 176. 

אני באוטובוס אחרי יום של פגישות כיפיות עם חברים בתל אביב. אני מרוצה כי הצלחתי לרוץ מאוטובוס 480 מתל אביב לירושלים ולמצוא את אוטובוס 176 למעלה אדומים תוך ארבע דקות. אם הייתי מפספסת את האוטובוס, הייתי צריכה לחכות שעה! (הייתי מתקשרת לנדב והוא היה בא לקחת אותי, אני די בטוחה)

באוטובוס אתי יש בעיקר חיילים שחוזרים הביתה לסופשבוע. יש להם מדים (דבר מוזר!), צ׳ימידן (דבר מוזר ממש! בטוח יש דרך יעילה יותר לקחת דברים כבדים ממקום למקום) ונשק (דבר מופרע! למה שאישה תהיה בלילה בתחבורה ציבורית בחברת חמישה עשר גברים חמושים? זה נשמע כמו התחלה של סרט אימה).

הכל זורם חלק, ואני עסוקה בלחשוב האם גם אני הייתי פעם חיילת, והאם אני זוכרת משהו מלבד כמה הזעתי בתוך המדים המחורבנים האלה. פתאום האוטובוס עוצר. יש עבודות בכביש. כולנו יושבים והאוטובוס עומד וכולם מתחילים להתנשף בכבדות. כולנו מחליפים תנוחות על הכיסא. כולנו בודקים בשעון. כולנו מסמסים שאנחנו מאחרים. כולנו רוצים להגיע הביתה. 

פתאום הנהג מתחיל לצפצף. לא צפצוף קצר. או סדרה של צפצופים קצרים. הנהג לוחץ על הצופר ולא מרפה. הנהג מוריד את הרגל מדוושת הבלימה. האוטובוס מתחיל להתדרדר קדימה. לפני האוטובוס יש מכונית פרטית. המכונית עושה את אותו דבר. לפני המכונית הפרטית יש עוד מכונית פרטית. גם היא עושה את אותו דבר. לפני המכונית הפרטית יש מחסום ואיש שאחראי באיזשהו אופן לעבודות בכביש. הוא מסתכל על טור המכוניות שמתקדם לעברו. הוא בהחלט שומע את טור המכוניות שמתקדם לעברו. הוא פותח את המחסום. אנחנו עוברים.  

4.

סיימתי לכתוב את הטיוטה השנייה של הספר שלי. אלו 72 אלף מילים באנגלית שאני חיברתי בסבלנות אחת לשנייה, והן מתארות חיים של שני אנשים מלאים, ועוד שלושה חצאי אנשים (גיבורי המשנה). הספר עכשיו עובר לעריכה, לפני שאני מחפשת סוכנת ספרותית והוצאה לאור והתהליך עוד ארוך וסבוך, וייתכן שהספר הזה לא יראה אור, אבל אני בעצמי כתבתי ספר נוסף. השלישי במספר. והוא באנגלית. אלו כבר חדשות שראויות לריקוד גדול.

התמונה בראש הפוסט

לעמ, סצנת רחוב. בצילום, אישה בוחנת כיכר לחם לפני קנייתו בשעות המוקדמות של הבוקר, בשכונת נחלתאחים, בירושלים. 1980.

וגם, סליחה מכל האנשים שהבטחתי להיפגש איתם בישראל ולא הספקתי. לא קל.

פליקס באומגרטנר

פליקס הוא צנחן שיום אחד, באוקטובר 2012, טיפס על בלון הליום שטיפס בעצמו עד הסטוספירה, ואז, אחרי שקשקש קצת עם מרכז הפיקוח, פליקס קפץ. הוא עמד על בלון ענקי מחוץ לכדור הארץ וקפץ, ומבלי להיעזר במנוע כלשהו שבר את מהירות האור בגופו. 

אני מנסה לחשוב על מה קרה שם למעלה, אצלו בסטוספירה שבתוך הראש שלו, כשטריליון אנשים מתבוננים בו, והוא צריך פאקינג לקפוץ לתוך פאקינג כדור הארץ? האם הוא חשב: יא-אללה, איזה גבר אני! סחטיין עליי! תכל׳ס לא האמנתי שאני אצליח לשכנע את האנשים מרד בול לעשות את זה, אבל אחרי מיליון פגישות, שש שנים של אימונים ועוד שני מיליון סוגים של יחסי ציבור, אני פה. מדליק, האמת. קר לי, נראה לי שאני אקפוץ כבר. או שהוא חשב: מיי גוד, אני עומד למות. זו תהיה הקפיצה האחרונה הקריירה שלי, כי אין שום סיכוי שבנאדם רגיל, עם גוף של בנאדם רגיל, שלא חי בסרט מצוייר, יכול לקפוץ לתוך כדור הארץ. איזה דביל הייתי. אני לא הולך לעשות את זה. אני פשוט לא הולך לעשות את זה. אין לי ברירה אלא לעשות את זה עכשיו. אולי אני אמדוט כדי להוריד את הלחץ. 

איך מרגיש שחרור מוחלט כל כך מכל מה שמקובל והגיוני?

יום שני 12:15

כל יום שני בעשר ורבע בבוקר אני נכנסת לכיתה 105 במתנ״ס של לונדון. אתי מגיעים לחדר 14 אנשים שכותבים רומן והמורה שלנו: שרה לייפציגר. בשעתיים הקרובות אנחנו הולכים לעשות אחד משני דברים: להעיר זה על עבודתו של זה (במקטעים של 2,000 מילה) או לשמוע משרה הרצאה קצרה ממש פלוס תרגול אודות אחד מעמודי התווך אל אומנות הכתיבה.

כל יום שני ב-12:15 בצהריים אני נפלטת מכיתה 105 במתנ״ס של לונדון לתוך קובנט גרדן. סביבי יש מיליון אנשים שנכנסים ויוצאים ממיליון חנויות. חלקם תיירים בבירור, חלקם תיירים פחות בבירור ומיעוטם הם אנשים עובדים שאין להם זמן להתבונן בעיניים פעורות בכל המתקפה הויזואלית-קפיטליסטית שמתרחשת סביבם והם פשוט הולכים בקצב של אנשי לונדון כדי להגיע למקום כלשהו.

איך מרגיש בלון הליום? כמוני, הולכת בתוך כל זה, ותמיד נתקעת ליד הדוכן הבלתי אפשרי של מאפי קינמון סקנדינביים שעושה ריח בכל הרחוב, אבל בוחרת בכיסן סינגפורי חם ופריך ובתוכו קארי עוף עם ביצה (אין שום דרך להסביר כמה זה טעים).

פליקס באומגרטנר 2

לב היה אז בעניין של חלל, והקשיב בעניין לכל סיפור רלוונטי; הסרטון שבה אותו לגמרי (ואולי זו הייתה הנקודה האחרונה ששכנעה אותו שמילא פליקס, אבל אין ספק שאבא שלו הוא הגבר המושלם ביקום (בצדק!)). בשנתיים שהגיעו בעקבות אפריל 2016 ראיתי את פליקס קופץ מהבלון לפחות את מספר הקילומטרים שאור עובר בשנייה, שעומד על כ-300 אלף. 

יום אחד בשנת 2016, נגיד שזה היה באפריל, נדב חזר אחרי שבוע בסן פרנסיסקו עם הרבה מתנות ללב, שהיה אז בן שלוש. שוקולד, וגם טושים, ועוד שוקולד, בטח היו גם מדבקות, וסרטון וידיאו אחד: פליקס באומגרטנר קופץ מהסטוספירה.

בהתחלה, תהינו ביחד האם גם הפעם הוא יקפוץ. אחר כך עקבנו בעניין אחרי כל זה זווית שהגוף של פליקס מגיע אליה. אחר כך התפצלנו: לב ראה ואני בהיתי בחלל החדר, תוהה כמה ארוך יכול להיות סרטון בן 1:31 דקות להיות. אחר כך דקלמנו ביחד כל מילה מהסרטון בזמן אמת. אחר כך התחלנו לחבר שירים על פליקס (הלהיט שלנו: אסטרונאוט מתרסק על האדמה, מתרסק, מתרסק ונוחת על קקטוס! זה לא נשמע משהו, אבל הלחן, הו הלחן!). ואחר כך, אי אפשר היה לראות את זה יותר! אי אפשר! לא מעוניינת לראות את פליקס אף פעם! וזה היה הרגע שבו לב מצא את הסרטון היפה ״עשר הקפיצות הגדולות של פליקס״ שנמשך איזה 12 דקות מענות במיוחד, עבור כל מי שחשבה ש-12 דקות זה משך זמן שהיא יכולה לסבול בו הכל. 

איך מרגיש שעבוד מוחלט לרצון של מישהו אחר? כך.

יום שני 12:15

• אופציה א׳ – הקבוצה הגיבה בצורה חיובית על משהו שכתבתי – זה לא שאכפת לי מה הם חושבים, אבל ראית איך הם הגיבו בדיוק כמו שרצית שהם יגיבו? הם אולי לא יודעים את זה, והם חושבים שהם מעירים על כמה הוא נחמד או כמה הוויכוח הזה משכנע, אבל בעצם מה שרצית זה שהם יחשבו שהוא לא נחמד והוויכוח הזה לא משכנע. את חייבת להמשיך לכתוב
• אופציה ב׳ – לא דנו בסיפור שלי היום – לא שאכפת לי מה הם חושבים, אבל היום היה קצת משעמם. כאילו, ברור שאני שם גם כדי ללמוד על דברים אחרים, ולומדים גם מכתיבה של אחרים וגם ממחשבה על צדדים ספציפיים של מעשה כתיבה, אבל תכלס הייתי יכולה לא לבוא היום וזה לא היה משנה. 
• אופציה ג׳ – הקבוצה דנה בסיפור שלי והם העלו נושאים שחשבתי שהצלחתי להתגבר עליהם – הם פשוט טועים! לא צריך להעמיד פנים שלא אכפת לי מה הם חושבים, כי זה ברור שהם טועים. אבל הם צודקים. זה ברור שאני לא מספיק טובה, בטח לא באנגלית. בכל מקרה, נדמה לי שהיום אקח גם את המאפה קינמון, אין לי שום כוונה לכתוב בעתיד הקרוב. 

איך מרגיש שעבוד מוחלט לדעותיו של המון אחד? גם כך.

(ברור שזה לא שעבוד ולא מוחלט ולא צריך להיות דרמטיים.)

לסיכום, שיר

שמתנגן לי בראש כל פעם שמדברים על החלל

ההתחלה

פעם הייתה לי דודה. קראו לה זהבה, וכשאני נולדתי היא הייתה בערך בת חמישים. ברוב הפעמים שפגשתי אותה היא ישבה על כיסא נדנדה במרפסת הסגורה של הבית שלה בגבעתיים והחזיקה סיגריה. מולה ישבה הדודה שלי השנייה, רותה, שהייתה צעירה ממנה בשנתיים וגם היא החזיקה סיגריה. ביניהן היו שתי כוסות קפה נמס כהות כהות בכוסות שקופות על צלחות מתאימות. על שולחן נמוך היו מונחים קורות כל מי שאי פעם היה בבית או התראיין בטלוויזיה או ברדיו, ולידו הייתה עוגה, ביסקוויטים או פיצוחים. 

במקום אחר באותו בית היה הבעל של זהבה, דוד שלי, שהיא קראה לו נַנֻשְּׁקָה. 

זהבה אהבה להתנדנד על כיסא הנדנדה ולדבר עם אחותה ועם כל מי שהזדמן לבית שלה. היא אהבה לעשן. ויותר מהכל, לדעתי, היא אהבה לצעוק: נַנֻשְּׁקָה. זו באמת מילה מאד מהנה להגייה. כמנהג הימים, הם היו נשואים מאז שהיו בני נוער, ובעשורים שחלפו הם שכללו עוד ועוד את היחסים ביניהם. המיתוס המשפחתי היה שהיא טיפהל׳ה רדתה בו. אני לא כשירה לעדות, כי מה כבר בנאדם יודע על דודה שלו, אבל לדעתי הם פשוט היו כרוכים זה בזה ללא הפרד, ובלי למעלה ולמטה. 

יום אחד, נַנֻשְּׁקָה מת. אדם מבוגר, עם משפחה ובית והרבה שנים של עבודה במפעל. לא משהו שכותבים עליו בעיתונים. 

אבל העיתונים של זהבה היו מלאים רק בזה. כל פעם שפגשתי אותה, כל מה שהיא יכלה להגיד היה: אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. מה אני אגיד לך זיסהל׳ע, הוא היה החבר הכי טוב שלי. מה בן אדם יכול לעשות אחרי שהחבר הכי טוב שלו הולך. 

ואז זהבה מתה. 

צעד 1

כשהיא מתה, הייתה שבעה. מאד מהנה, האמת. ישבנו אצלה בבית, ודיברנו עליה ועל נַנֻשְּׁקָה הרבה דברים יפים ונוסטלגיים, ושתינו הרבה יין, וכולם היו במיטבם.

אחר כך התחלתי לחשוב. מה באמת בת אדם אמורה לעשות אחרי שהפרטנר שלה לחיים מת? על זה בנויה כל הרומנטיקה המערבית: את מוצאת את האחד (עדיף מוקדם ככל האפשר) אתם חיים ביחד, מביאים ילדים (עדיף מוקדם ככל האפשר), מזדקנים (עדיף מאוחר ככל האפשר), והוא מת. זהו, סוף הסיפור. וזה עוד הסיפור המוצלח (לכאורה, ברור שלכאורה).

את נשארת אחריו, רוב הפעמים, אבל זה כבר לא מתאים לסיפור שלנו, אז אם לא אכפת לך, תתמודדי עם זה בעצמך. 

אבל איך את אמורה להתמודד עם זה? אף פעם לא היית בנאדם מבוגר בלעדיו, וגם אם היית, זה כל כך מזמן, שאת כבר חמישים פעם בנאדם חדש.

זה לא בלתי סביר בעיניי שכל מה שנשאר לך הוא למות. 

למרבה הצער, בחיים זה לא כל כך פשוט.

צעד 2

בספרות, למות זה פשוט. משפט אחד או עשרה או מאה עמודים, אבל מישהי יכולה לשבת שם, מאחורי המקלדת, ולברוא עבורך מוות רך מאד. 

אז זה מה שעשיתי. 

לקחתי את זהבה, את ריתמוס הדיבור שלה, את הערכים שלה, את צורת האהבה שלה לאריה (כמו שאני הבנתי אותה, ובעניין הזה המצאתי הרבה), את ההזדקנות שלה, את המוות שלו, והוספתי להם את חומרי המילוי של הספרות.ֿ

ככה, באהבה ומחשבה, באה לעולם דינה, שאותה אני אוהבת.

צעד 3

דינה היא די פטפטנית ונדרשו כעשרת אלפים מילה כדי להוביל אותה לבית הקברות. ארוך מדי לסיפור קצר. קצר מדי לרומן. לקחתי עוד כמה נשים שחשבתי עליהן דברים, וכתבתי עוד כמה סיפורים-ארוכים/נובלות והתחלתי לשלוח אותם לאנשים בתור קובץ סיפורים. 

אנשים אמרו דברים יפים על דינה ועל הנשים האחרות, אבל באותה הזדמנות גם אמרו שהם לא רוצים לפרסם את הקובץ כמו שהוא.

זה היה הספר השני שכתבתי, והתגובה שלי לסירוב הייתה שילוב של לא-רוצים-לא-צריך, ביחד עם אז-אני-כבר-לא-אהיה-סופרת-לעולם, ועם בזיקה קטנה מלמעלה של מי-בכלל-צריכה-לכתוב-גם-ככה-יש-יותר-מדי-ספרים. 

צעד 4

מישהי הציעה להפוך אותו לרומן. בעיני רוחי ראיתי את דינה כגלגול אחרון של אישה, שהיא כל-אישה, אבטיפוס מסוג אישה, וחשבתי שאני יכולה להפוך את כל הסיפורים האחרים ולסדר אותם כך שידברו על הגלגולים השונים בצורת רומן. 

זה לא הצליח.

חשבתי בלבי על כל הפעמים שבהן קראתי על תסמונת האלבום השני, שהוא תמיד בלתי אפשרי לעשייה, ואמרתי לעצמי: לכי תתאבלי בצד, ואז תלכי לכתוב את הרומן השלישי שלך.

צעד 5

אם לוקחים טקסט ומעבירים אותו בגוגל טרנסלייט, מקבלים טקסט באנגלית. זה לא אותו טקסט, כמובן, כי אנשים הם לא מכונות. אבל הוא לא רחוק מהטקסט המקורי. 

יום אחד, בתור ניסוי, העברתי את דינה לאנגלית. זה היה מאד משונה, כי זהבה הייתה כל כך מלח הארץ, שאי אפשר בכלל לחשוב עליה בשפה אחרת. ובכל זאת, דינה ישבה שם ופטפטה, והיא לא נשמעה כל כך זרה לעצמה, במיוחד אם ניקיתי את הלכלוך שהמכונה עשתה.

צעד 6

עכשיו היה לי טקסט באנגלית, של סיפור שאהבתי. הלכתי איתו לעורכת בריטית, בחיל ורעדה. קודם כל, כי העורכת היא מאד יפה, ונשים כל כך יפות גורמות לי לאבד ריכוז ולהנהן במרץ על כל דבר שהן אומרות. חוץ מזה, פחדתי שהיא תגלה על הגוגל טרנסלייט. ומלבד זאת, העולם הגדול ואני הקטנה. 

היא אהבה את דינה והבינה אותה מהרגע הראשון, ושלחה אותי מייד לעשות אלף חמש מאות תיקונים. עשיתי אותם.

צעד 7

לפני זמן מה פנו אליי שני אנשים שאני מאד אוהבת, על אף שרק את אחד מהם פגשתי בחיים. הם שאלו אם יש לי משהו כתוב. שלחתי להם את דינה. הם הציעו להוציא אותה מסד הרומן, ולהוציא אותה לאור ביחד עם הסיפורים האחרים. בתשלום. הם לא רמאים. ולא שרלטנים. הם סיפרו לי כמה זה יעלה. ולמה זה יעלה ככה. הם סיפרו לי מה הם חושבים שתהיה התוצאה. ואני ידעתי כמה קשה עם יעבדו בשביל הכסף הזה.

אבל התוצאה שהם הציעו העלתה שאלה בלתי נסבלת: למה אני רוצה לפרסם את הספר הזה? האם זה כדי שאוכל לקבל את חותמת הכשרות של הספרות? הקונסטלציה של פרסום בתשלום לא יכולה להציע אותה, כי אם אין שומרי סף, אין התקבלות. האם כדי שאנשים יוכלו לקרוא את מה שכתבתי? המספרים שהם דיברו עליהם (שהם דומים ומתאימים למספרים שמדברים עליהם בכל פורום סופרות וספרות שאני מכירה) הבהירו שהתפוצה של הספר תהיה מוגבלת מאד. האם אני רוצה לפרסם כדי לפנות מקום במגירה? ובכן, זו סיבה לא מספיק טובה בעיניי. 

אז אמרתי להם לא, והלכתי לדרכי. 

צעד 8

התחלתי לשלוח את דינה למגזינים ספרותיים באנגלית. התחלתי בגדולים שאני מכירה בעצמי, ועברתי לכל מי שהיה מוכן לפרסם סיפור בן עשרת אלפים מילה.

צעד 9

הנה הוא, במגזין ספרותי: הסיפור הראשון שלי באנגלית.

אין קתרזיס

ומה הדבר המסובך? שעשיתי כל כך הרבה צעדים עם הסיפור הזה, שאני לא מרגישה קתרזיס.

הייתי אמורה להרגיש גאווה גדולה. ואני כן. גם גאווה. 

אבל הדרך הייתה כל כך ארוכה, בשביל מגזין כל כך שולי, שאני אולי אמורה להרגיש מבוכה. אני כן. גם מבוכה.

ואני חושבת שזה הצעד הראשון בדרך ארוכה בשפה זרה, אז אני אמורה להרגיש תקווה. ואני כן. גם תקווה.

.1

זה היה היום הראשון שלי בעבודה. חברה שלי, שהייתה גם הבוס שלי בעבודה המשונה הזאת, והאישה היחידה בין שתינו שהאמינה שאני יכולה לבצע את המוטל עליי, לקחה אותי להכיר את כולם. עברנו חדר כעור אחרי חדר כעור בחצי העיגול שבו הם היו מסודרים, ואני ניסיתי לדחוק לתוך המוח שלי שמות, מיקומים, תפקידים, פרטים מזהים. בסוף הגענו לחדר גדול יותר, שבו היו שלושה שולחנות, במקום השניים הרגילים. עצרנו ליד שולחן מסודר, שמאחוריו ישב בחור עם חולצה מכופתרת, והסתכל עליי במבט לא אוהד במיוחד. 

״זה החדר שלך,״ אמרה החברה. ״וזה נדב, האיש הכי חמוד פה.״

נדב בחן אותי ברצינות ואולי אמר שלום. על השולחן היו אגוזי ברזיל בצלוחית.

״אפשר?״ שאלתי, ובלי לחכות לתשובה, לקחתי. 

ציפיתי לחיוך, אבל קיבלתי מבט אטום. 

התיישבתי מייד במקום שלי, ולא החלפתי עם נדב עוד מילה.

פורטו בפעם הראשונה

חיכינו לחופש הזה הרבה זמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נסענו לשלושה שבועות כמשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה לקחנו את עצמנו בכוונה למקומות שאינם עיר. היינו מכוילים לעשות כיף, ובכל זאת, פורטו בימים הראשונים שהיינו בה, קצת הקשתה עלינו. היה עמוס. היה חם. היה מוזר. לא הבנו את הקטע. מזל, כך חשבנו, שאנחנו יוצאים מפה עוד יומיים.

2.

גם אני יודעת לשתוק ולבחון, במיוחד את מי שמאתגר אותי בזה. 

בשבועות שלאחר מכן עשיתי שני דברים: ראשית, ניסיתי להסתיר את העובדה שלא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות. שנית, בחנתי את השולחן של נדב. 

העבודה שלי עוד הייתה מעורפלת, אבל השולחן של נדב התברר כפשוט יחסית: היה שם זרם בלתי פוסק של אנשים שבאו לדבר על עבודה, לשפוך את הלב, להחליף מילות סרק, לצחוק, לאכול אגוזי ברזיל, ובעיקר, כך חשדתי, כדי לקבל את המבט. כולם נראו כאילו הם ממש נהנים איתו, אף אחד מהם לא נראה כאילו הוא מפחד ממנו, אבל כולם בסוף הלכו לעשות מה שהוא אמר להם לעשות.

אני אצטרך לפענח את סוד המשיכה של הבחור הקשוח שכולם צוחקים לידו. 

פאו

ואז הגענו לפאו. בפאו יש כמה אלפי תושבים, שתי מכולות מתקופת הצנע, שתי מאפיות, פסטיבל אזורי של פירות ים, מועדון לילה, בית קפה, מכבי אש, ים, בית ספר לגלישה ובית. וזהו. כמו פורטו בימים הראשונים, פאו הרגישה כמעט מה שהתכוונו. 

הבעיה האמיתית התחילה בערב השלישי. הגיע הסופשבוע והמועדון פתח את שעריו. השערים שלו, כך יוצא, היו בצד השני של בית האיירבנב שלנו. פורטוגלים אינם אנגלים. הם לא סוגרים את הפאב ב-11 בלילה. וכך יצא שבמשך שלושה לילות קמנו בשלוש-ארבע בבוקר בתוך מועדון עם מוזיקת מועדונים מהנחותות. 

3.

התפקיד שלי במקום ההוא היה להבין, לכתוב ולצייר איך אפליקציות/עמודי מובייל אמורים להתנהג. לא הייתה לי שום הכשרה בנושא, מלבד העובדה שידעתי לכתוב ואהבתי את האינטרנט. אחרי כמה עשרות ישיבות בחדרים קטנים וגדולים, הגיע הרגע: הייתי צריכה לצייר את העמוד הראשון. עשיתי כמיטב יכולתי והייתי מאד גאה בתוצאה. כשהסתכלתי על זה, והתעלמתי מכמה דברים – חלקם קטנים וחלקם קטנים פחות – זה נראה כמו עמוד אינטרנט, וידעתי בדיוק מה אמור לעשות כל כפתור. זה הרגיש לי מספיק.

נדב היה מנהל הפרוייקט שאיתו עבדתי על הפרוייקט הזה, והוא אמר/הציע, באותה סמכותיות שבה הוא הבהיר לי שהוא צריך היה להציע לי מהאגוזים לפני שנגעתי בהם, לשלוח את הציור לפני שאני כותבת את כל האפיון. 

שלחתי, והלכתי הביתה. הוא יגיד שהכל סבבה, יתקן שני דברים כדי להראות שהוא קרא, ואני אוכל להמשיך בכתיבת המסמך. עד למחרת בסוף היום הכל יהיה גמור. כך חשבתי לעצמי. סגרתי את המחשב, עליתי על הטוסטוס, ונסעתי הביתה. 

שיעורי גלישה

ביום הראשון לא התייחסתי לזה. בעיקר כי יש לי יכולות שינה של דוב בחורף, ולא שמעתי כלום. אבל גם כי עוד הייתי עמוק בתוך ענייני הגלישה (בהרחבה, פה).

4.

בשבע בבוקר פתחתי את המחשב (זה היה כל כך מזמן שלא היה לי מייל של העבודה בטלפון, שזה סיפור די מדהים בפני עצמו), וגיליתי מייל מנדב, שהגיב על הציור שציירתי. 

לא היו שם שתי הערות חסרות חשיבות. היו שם כעשרים וחמישה סעיפים קצרים וארוכים, בכל מיני צבעים.

מייד קמתי מהמקום, והלכתי למטבח להכין לי קפה. במקום לחזור למקום, עשיתי סיבוב בכל חצי העיגול הריק, ואמרתי לעצמי: את לא תיבהלי את לא תיבהלי רק כי מנסים להוכיח לך משהו. את לא תיבהלי. 

מעודדת, חזרתי למחשב. קראתי סעיף אחרי סעיף בזהירות. הסתכלתי על הציור. קראתי שוב את ההערות. 

הנדב הקקי הזה צדק בכל אחד ואחד מהם. יותר מזה: המייל היה מנוסח באותה אדיבות מרוחקת שבה הונחו אגוזי הברזיל על השולחן שלו, לא היו בו שגיאות ניסוח או הקלדה, ולא היה בו שום סמיילי אחד. 

האיש הזה לא בא לשחק. 

5.

חמש עשרה שנים, שלוש מדינות, חתונה אחת וילד אחד אחרי, כל מה שיש לי להגיד זה שמי שרוצה להתרחק ממני, מומלץ לו לא לאתגר אותי במשחק שבין רצינות וכיף. 

בכל השנים האלו ראיתי את נדב פועל שוב ושוב על פי אותם הכללים,שעובדים אותו דבר גם עבור נשים: 

א. הגדר את הבעיה.

ב. צייני את הבעיה בפני מי שאחראי על לתקן אותה. אל תתרגזי. אל תתביישי. 

ג. אחרי התגובה הראשונה של האחראי על התיקון, עצור לחשוב האם אתה מסופק. אם כן, חייך באדיבות, ותן לבנאדם להרגיש שנפתח ביניכם ערוץ פוטנציאלי לחברות. אם לא, אמור לא. אל תתרגז. אל תתבייש.

ד. חזרי על סעיפים ב+ג עד שאת חושבת שאין דרך לשפר את התוצאה שהבנאדם האחראי מספק. אם את עדיין לא מרוצה מהתוצאה, חפשי בנאדם אחר לטפל בבעיה. אם נשמע לך שטון כועס יועיל, את יכולה להשתמש בו. את עצמך הישארי רגועה. 

נשמע פשוט, נכון? זה לא. מאה דברים יכולים להתקלקל בדרך, כי רובנו לא נדב, ואנחנו לא יכולים לנווט את הרגשות שלנו בכזאת יעילות. 

אפוליה

ואז נדב הפעיל את נוהל נדב על האיש שהשכיר לנו את הדירה – לואיש. הוא סיפר לו על הבעיה. הוא פתח תלונה באיירבנב. הוא היה רגוע. ואדיב. וסבלן. הוא נתן ללואיש הרגשה שאם הוא יפתור את הבעיה, נדב אולי יהיה חבר שלו. באותה נשימה הוא נתן לו הרגשה שאם הבעיה לא תיפתר, נדב בהחלט לא יהיה חבר שלו.

לואיש לא רצה בעיות עם איירבנב, ובטח לא עם נדב. לואיש הציע לנו לעבור לשלושה ימים לבית אחר שהוא מחזיק, באפוליה השכנה. 

וכך, בגלל שלפני חמש עשרה שנה הצלחתי לפענח את סוד המשיכה של הבחור הקשוח שכולם צוחקים לידו, אני הגעתי לגור בבית שזה הנוף שלו.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

1.

היו כל כך הרבה הזדמנויות למבוכה, שאפשר היה להתעטף בה כמו טלית, להעלות אליה קרבנות וללכת לדרכי, אבל באורח פלא לא הרגשתי דבר זולת ציפייה ושמחה. 

ראשית, אפשר היה להתעכב על הגוף. תמיד אפשר להתחיל בגוף. הגוף שלי אמור היה להפגין את בגד הים ואז לדחוס את עצמו לתוך חליפת צלילה, שהייתה קטנה עליי במידה, תהליך שארך עשרים דקות יפות של משיכה ודחיפה (ואף מילה על ציצים).

שנית, אפשר היה להתעכב על האימהות. על העובדה שעמדתי לנסות משהו חדש, משהו שלא עשיתי מעולם, ועמדתי לעשות את זה עם לב, שנמצא עדיין בגיל שבו הוא סבור שברוב הדברים (שאינם כדורגל) אני טובה יותר ממנו. 

שלישית, אפשר היה להתעכב על הבדלי הגילאים. היינו שתי נשים מבוגרות ותריסר זאטוטים. מטבע הדברים, הם יצליחו יותר. 

ידעתי את כל זה, אבל כל מה שאני רציתי זה להיות על הגלשן שלי. וכך היה. המדריך לימד אותנו על החול שלוש תנועות, ונכנסנו למים, אני והגלשן שלי. שעתיים ומשהו, עשרות גלים קטנים ממש והרבה פטפוטי סרק עם המדריך אחר כך, עמדתי עליו, על הגלשן, והבסתי את כוח הכבידה. לשנייה. ושוב הוטחתי במים ובחול הרך, מרחק עשרים סנטימטר מפני הים.

The kingdom of sand – Andrew Holleran

הגיבור של הספר החדש של אנדרו הולרן הוא הומו זקן. כשהיה נער עבר עם ההורים שלו לצפון פלורידה, לאיזור שאין בו דבר מלבד ערים קטנות, אגם שכבר שהתייבש ואנשים אחרים שיצאו לפנסיה, קנו בית, נכנסו אליו ומיעטו לצאת. הגיבור נשאר בבית של ההורים שלו אחרי שהם מתו, כי הוא לא הצליח להתמודד עם עבודת האבל הדרושה כדי למיין את החפצים, להעמיד אותם למכירה, להיפרד מהם ומהבית לשלום. וכך, עד היותו זקן בעצמו הוא מוצא את עצמו מחלק את חייו בין עיירה עלומה וכמעט חשוכת הומואים לבין וושינגטון.

בנמל, איפה שהומואים של הדור ההוא מוצאים גברים להזדיין איתם, הוא מצא את ארל. זה קרה לפני עשרים שנה. ארל היה מרצה לסטטיסטיקה. כשפרש הוא קנה בית בצפון פלורידה, מילא חדר אחד שלו בדיסקים של סרטים ישנים, אופרות וספרים, ומיעט לצאת ממנו. 

ארל והגיבור מעולם לא נמשכו אחד לשני, אבל הם אהבו לבלות זמן זה בחברת זה. הם דיברו על ספרים. הם דיברו עם סרטים. הם הניחו לזמן לעבור לצידם. ארל הזדקן. ארל הזדקן עוד יותר. החברות ביניהם מעמיקה כמו חברות בין שני אנשים בוגרים בלי ילדים ובלי בני זוג, שרוצים להישאר עצמאים, אבל גם מחפשים שותף לבדידות. ארל הוא טוב בלהניח לזמן לעבור. הגיבור לא. הוא מתבונן בארל ומנסה ללמוד ממנו, ולהגן עליו, ולטפל בו, ולברוח ממנו – הכל ביחד כל הזמן. 

וזהו. זה כל מה שקורה עד שארל מת. זה רומן כל כך אינטימי וחסר תהפוכות, שהייתי בטוחה שזה ממואר. אם מניחים לזמן לעבור ומניחים את המציאות האמיתית בצד לזמן הקריאה, ומתאמצים מספיק כדי לצלול לתוך ספר שבראש מעייניו נמצאת האמת ולא הקוראת, אפשר לצאת מהצד השני עם ידע (תיאורטי) עמוק על בדידות, על זקנה ועל חברות.

2.

העיירה פאו אשר בצפון פורטוגל התאחדה עם העיירה אפוליה השכנה ב-2013 לכדי רשות עירונית אחת, שבה גרים 7301 בני אדם, על שטח של 16.29 קילומטרים רבועים. 

האטרקציה המפורסמת ביותר בעיירה היא חוף אופיר. זהו חוף שידוע בקרב גולשים, בגלל השילוב היפה בין דיונות חוליות וגלים גבוהים. בשעת שפל, הסלעים המבצבצים מן המים יוצרים צורות שמכונות בעגה המקומית ״הסוסים של פאו״. בשאר הזמן הוא נראה בדיוק כמו החוף של תל אביב. 

האטרקציה השנייה היא שביל הולכי רגל ואופניים שנמשך לאורך נהר קוואו (Cavado), שזורם אל הים. 

מלבד זאת, יש פה שלוש מכולות, שבכולן אין אור, אוורור, או חלב שאינו עמיד; עשרים ושמונה מאפיות שמוכרות הרבה מאפים מבצק צהוב (עדיין לא הבנתי למה הוא צהוב, מלבד העובדה שיש בו הרבה ביצים. אבל ממש צהוב!) וקפה ממש חזק; מסעדת גריל דגים; כמה מסעדות חוף שמוכרות צ׳יפס עם תערובת צמחי תיבול מיובשים ושתי מספרות גברים. 

אם הולכים עשרים דקות על הנהר, מגיעים לאשפושנדה – העיר הגדולה, שבה יש גם סקי מים, גם קייט סרפינג, גם בית מרקחת, גם מסעדה איטלקית וגם בריכה ציבורית. 

מאד ממליצה לכולם להגיע לפאו, ולא לעשות בה דבר לשבוע לפחות.

Run – Ann Patchet

אם נוסעים לפאו, או לכל מקום אחר שיש בו הרבה זהרורי שמש על מים כחולים, חול, בירה, ומעט שכל, אני ממליצה לקרוא את הספר הזה, שיש בו כל מה שצריך כדי שאפשר יהיה לקרוא בו בהנאה, בעודך מתחממת באור הנגוהות של הליברליות ההומנית, שמפיקה רגעי קרבה אנושית טובי לב. 

הגרדיאן עשו עבודה מוצלחת בלסכם את הספר, אז הנה:

״ריצה הוא סיפור של דויל, ראש העיר לשעבר של בוסטון, שהתאלמן מברנדרט, קתולית אירית יפהפיה, שרצתה עוד ילדים מלבד סאליבן, בנם המשותף היחיד. דויל וברנדט אימצו את טדי, תינוק שחור, ומעט אחר כך הופתעו ושמחו לגלות שאימא של טדי רוצה למסור גם את טיפ, אחיו בן ה-14 חודשים. הם לקחו את שני הבנים, אבל מותה הבלתי צפוי של ברנדט מסרטן זמן קצר לאחר מכן, הותיר את דויל לגדל אותם בעצמו.

על אף שכל אב אחר ביקום היה מחשיב אותם כסיפור הצלחה – טיפ הולך להרווארד ללמוד איכתיאולוגיה (מדע הדגים) וטדי עומד להפוך לכומר – דויל היה מעדיף שהם יילכו לפוליטיקה בעקבותיו. הוא לוקח אותם לאירועים פוליטיים כל הזמן, וערב חורפי אחד בבוסטון הוא לוקח אותם לשמוע את ג׳סי ג׳קסון.

אבל לטיפ נמאס שגוררים אותו למקומות משמימים. אחרי שהנאום של ג׳קסון נגמר הוא מתחיל להתווכח עם דויל, ופורץ אל הכביש מבלי להסתכל. מכונית מגיחה מבינות הררי השלג שהחל ליפול. בשניה האחרונה הוא נדחף כמעט אל מחוץ לטווח הפגיעה של המכונית בידי טנסי מוזר, אישה שחורה בגיל העמידה שנפגעת קשות. טנסי מחוסרת ההכרה מובהלת לבית החולים, ומותירה מאחוריה את קניה, ילדתה בת ה-11, באחריותם המקרית של דויל והבנים.

למה שטנסי תסכן את חייה עבור זר מוחלט? אפשר לנחש את התשובה בקלות, ופאצ׳ט לא גורמת לנו לחכות לתוצאה המרעישה. שאר הרומן מתרחש בעשרים וארבע השעות שלאחר מכן.״

3.

בין התאריכים 6-19 באוגוסט 2022 מתקיים בפאו אשר בפורטוגל פסטיבל פירות ים. 

הפסטיבל נפתח בשעה שמונה מדי ערב ומחולק לשני חלקים מרכזיים. 

בחלק האחד יש שונים של יוצרים מקומיים. אפשר למצוא שם כל מה שאתם חושבים שאפשר למצוא שם: בובות קרמיקה, יצירות מקרמה, דבש, סבונים ונרות. 

בחלק השני יש אוכל. שני דוכנים של בירה, דוכן של קפריניה ושלושה דוכנים זהים של פירות ים. משפחות מקומיות נצפו יושבות במתחם ספסלי הפיקניק, חולקות את מנת פירות הים הגדולה ביותר ביקום, שהצריכה הרבה פירוק, ניסור ולעיסה. משפחות מישראל הסתפקו בשתי מנות מולים ואורז עם שעועית (שבתוכם צפו חלקי סרטנים ומולים). למתקדמים בלבד.

1.

אם יורדים במורד הרחוב ופונים שמאלה, מגיעים לגבעת הלוונדר (מזמן כבר יש בה רק סופרמרקטים, תחנת משטרה, בית משפט ובתי קפה). אם ממשיכים ללכת על הגבעה, אחרי 11 דקות הליכה לערך מגיעים לתחנת הרכבת העמוסה ביותר באנגליה שיש בה 17 רציפים. בכל רבע שעה אחד מהרציפים האלו יכול להוביל אותך אל ברייטון.

כשמגיעים לברייטון, שעה ורבע לערך אחרי שיצאת מהבית, אפשר לצאת מתחנת הרכבת ולפסוע במורד הרחוב כרבע שעה. בסופו של הרחוב יש ים. ים אמיתי, כחול מנצנץ, עם ריח של צ׳יפס ומישהו שתמיד בונה משהו ממש לידך. יש גם שחפים חוצפניים ממש, אז בזהירות עם האוכל.

אם אם מניחה את הגוף שלך על האבנים, ואת הראש שלך על התיק, ואת מזמנת לעזרך את כל רוחות הרפאים של כל הפעמים שבהן נרדמת בים, את יכולה שוב להירדם בים. השמש תחמם לך את הפנים והרוח תלטף לך את הזרועות וכשתקומי יכאב לך התחת מהאבנים, אבל הבפנים שלך ישמח ממש.

מחלה

| שם = המתנה לטיסה

| שם בשפת המקור = המתנה לטיסה

| שמות נוספים = נו כבר! לב, די! 

| תחום = נפש

| מיקום אנטומי = כל איבר בגוף

| שכיחות = ארבע חמש פעמים בשנה

| סיבות = כל פעם שאני נוסעת, או שמישהו חשוב מגיע, נוצר מצב של המתנה, שמורכב מדריכות (מתי כבר?), חשש (ואם לא יהיה כיף?) והתרגשות (יואו, בטח יהיה ממש כיף!), שמציף את הגוף באי נחת ומבטל את הקשר בין המוח שלי לשאר העולם

| תסמינים = עצבנות. חוסר תפקוד. צחקוקים היסטריים. 

| אבחון = נדב. 

| טיפול = טלוויזיה. 

| מניעה = אין תרופה מוכרת. 

| סיבוכים = אם במקרה מישהו אשכרה צריך שאני אעשה משהו, אז חבל עליו. 

2.

אם מפנים את הגב אל הים והולכים אל הסמטאות, אפשר להיתקל בשתי תופעות לא לגמרי מצויות:

1. קפה טעים – באופן כללי, אנגליה לא מצטיינת דווקא בקפה שלה. הכל פה חזק וחמוץ. אבל אם כבר קפה, יודעת כל מי שאי פעם גרה בעיר גדולה, עדיף לשתות אותו בעיר ולהימנע ממנו בכפר. ברייטון היא כפר לכל הדעות, אבל יש עשרות בתי קפה יפים למראה, שמגישים אשכרה קפה של עיר. 
2. אנשים מאילת – לא לגמרי מבינה איך זה קורה, אבל כשאני הולכת בסמטאות של ברייטון, אני מרגישה בבית. שני האנשים האלו שהלכו לפניי בסמטת התכשיטנים, בטוח היו איתי בשכבה בגולדווטר. ובים היה מישהו שנראה כמו מהשכבה של אחותי. לא יודעת איך זה יכול להיות, אבל עובדה. 

ניקיון

אחד מכוחות העל שלי הוא להישאר רגועה כשאחרים נלחצים. בעבודה שלי, נגיד, הרבה פעמים אנשים חרדים מרווח שלא יגיע, מקמפיין שלא יהיה באוויר, משגיאה באתר, מכותרת שגויה בבלוג. אני מבינה את הבעייתיות בכל אלה, אבל בואו, זו לא סיבה ללחץ. 

מחוץ לשעות העבודה, כשאני נפגשת עם אנשים שיקרים לי, אני טובה (אני חושבת) בלשים שתי כפות ידיים פרושות לרווחה מתחת לסנטר שלהם ולהגיד: תוציאו הכל. הם מספרים לי בפרוטרוט או בקיצור על הרגשות השליליים שלהם, ואז אני הולכת לברז, שוטפת ידיים, ואומרת בואו, זו לא סיבה ללחץ. לפעמים זה עוזר להם. 

3.

קפה טעים, אנשים מוכרים וים מעלים את השאלה: למה בעצם אני לא גרה בברייטון?

לא הפעם

אבל לא עם אימא שלי. לפני כמה שנים הבנתי שביני לבין אימא שלי אין גבולות רגשיים אנרגטיים. כשהיא בלחץ, אני בלחץ. אין לי שום דרך לעזור לה או לעזור לי וכל העסק לא נמצא בשליטתי. אם היא בלחץ, אני יכולה לעשות שמיניות באוויר ולהשתמש בכל שיטות ההרגעה הידועות לי, שעובדות כל הפעמים האחרות, ועדיין אני אהיה בלחץ. וכמו שיודעת כל בת-דעת, הדבר האחרון שאת צריכה כשאת בלחץ, זה עוד מישהו בלחץ איתך. 

שלא במפתיע, אותו דבר בול קורה לי עם לב. רק שאת לב אני יכולה להפקיד אצל אבא שלו, שיודע אשכרה לעזור לו במקום להיכנס לתוך הלחץ בעצמו, ואת אימא שלי אני לא יכולה להפקיד בשום מקום. 

הנה, מיום שישי היא במצב המתנה לטיסה חמור, כי היא עוד מעט טסה אלינו בפעם הראשונה לבד, ולמרות שהיא נמצאת ביבשת אחרת, אין לי שום דרך להתרכז היום בכלום חוץ ממצב המתנה לטיסה.

אולי אסע לברייטון.

בקרב רומנטיקנים של ספרות נפוץ גם הטיפוס האורבני. אדם שאוהב את העיר לא משום ששם נמצא מקום העבודה שלו או משום ששם הוא נולד, אלא מפני ששם, כך הוא סבור, טמונים אוצרות ותגליות שמחכים להתגלות. מי יגלה את המגדנות הללו? ובכן, המשוטט. כאן לרוב באים סוגריים, ובתוכם המילה Flâneur, ביחד עם הצ׳ופצ׳יק הנוכרי כל כך שלה, כאילו היא מוסיפה לקורא הנפוץ משהו מעבר למשמעות של המילה משוטט. אחרי הסוגריים מפליג המחבר אל שני איים אפשריים. האי הראשון הוא תיאור ההיסטוריה המופלאה של השוטטות שתמיד כוללת בתוכה איזה סיפור על צרפתי משוטט בפסאז׳ים של פריז ואיתו איזה צב או סרטן או חיה בלתי אפשרית אחרת שקשורה ברצועה, ומכתיבה את הקצב הנכון לשוטטות ראויה. מייד אחריהם מזדנבים ציטוט או שניים של וולטר בנימין שמסביר לנו כי המשוטט הוא זה שהולך בדרכים הפחות מוכרות, בעקבות מפה פנימית שאין לה סיבה, והרחק מציווי השעון הממכר, והוא זה החושף את הלא-מודע של העיר. או אז ישתייך המחבר לז׳אנר האסתטי של השוטטות. האי השני שאליו יכול המחבר לכוון הוא האי של ההתנסות האישית, והדברים שאותו מחבר גילה בעצמו בשוטטות היפה שלו בעיר, שגרמה לו להיזכר בטיפוס המשוטט (Flâneur) של רמבו, בודלייר ובנימין. או אז שייך המחבר לז׳אנר הממוארי המעצבן עוד יותר.

למרבה הצער, אני רומנטיקנית של ספרות וגם טיפוס אורבני. אני אוהבת לשוטט בעיר, ואני חשה נעלה יותר מאנשים אחרים כשאני מצליחה לעשות זאת היטב. אין לי שום רצון לסכם את בנימין, ועל כן, הז׳אנר הממוארי.

דברים שצריך בשביל לשוטט בלונדון

אין לי ספק שהמשוטט בפסאז׳ים של צרפת עשה חיים משוגעים. הוא היה גבר אמיד, לבוש היטב, שבוודאי עצר אחת לכמה זמן לכוסית אבסינת׳, בלי מפה ברורה של כל פינה בעיר, ובלי סכנה נראית לעין. בשביל אנשים אחרים, נגיד אני, המצב הוא קצת אחר. הלכתי לאיבוד כמה פעמים בלונדון, וזה היה מתסכל, מרגיז ופעם אחת אפילו מפחיד. 

ועל כן, אני חושבת שכדי לשוטט בלונדון כראוי יש להצטייד בדברים הבאים:

• וויורק (WeWork) – זה הרבה יותר נוח לצאת ממקום מסויים שהוא לא הבית שלך, ולתת לעצמך לשוטט כשאת יודעת שאת תמיד יכולה לחזור למקום הזה, ויש לך בו קפה, מים ושירותים. אם אין וויוור/, אפשר משרד. אם אין משרד, אפשר מלון. אם אין מלון, אפשר בית קפה. אם אין בית קפה, אז לכו לשוטט במקומות אחרים.
• כרטיס אשראי – יש בלונדון מלא מקומות טעימים לאכול בהם. אף פעם אי אפשר לחזור לכולם. כמו כן, אם יש לך כרטיס אשראי, את יכולה לחזור אפילו מהירח של לונדון
• טלפון עם בטריה – כל עוד את עושה עם עצמך הסכם שאת לא פותחת את אפליקציית המפות שלך עד שאת מסיימת את ענייני השוטטות שלך.
• אוזניות – מתקשרות לסעיף הקודם, כי לשוטט זה כיף, אבל לשוטט עם פודקאסט/ספר כיף שבעתיים
• מדריך לארכיטקטורה בלונדון – זו אפליקציה חינמית, שאני חושבת שהיחידים שהורידו אותה הם אני והאימהות של כריסטופר ואדוארד שכתבו אותה. ודי בצדק. היא אפליקציה גרועה, אבל יש בה מידע על המון המון בניינים מפורסמים ופחות מפורסמים בלונדון.

דבר ששמעתי בזמן ששוטטתי

הפרק הראשון בהסכת הפרשה של גל״צ שעוסק בעוזי משולם ובהתבצרות שלו בבית שלו ביהוד. מאד יפה.

דברים שסביר למצוא בכל שיטוט בלונדון

• פרט א מנג׳ה – זה בית קפה נחמד, אין לי שום דבר נגדו. אבל יש משהו שממש מבאס את הרומנטיקנית האורבנית שבתוכי ברשת שמחליפה את כל בתי הקפה השכונתיים. אני מקווה שהם כבר עברו את השיא.
• חדר כושר – באמת. בכל פינה. ותמיד יש בו מישהו שמתאמן. במיוחד בזמן הפסקת צהריים. כלומר, אחרי המגיפה העולמית לונדון מתאמצת מאד כדי להחזיר את העובדים והארנק שלהם למרכז העיר. אבל חדרי כושר ממשיכים לפעול בכל פינה ובכל אחד מהם אפשר לראות אנשים מתאמנים.
• מועדון פרטי – לאחרונה עבדתי עם סנוב אנגלי אמיתי, שהיה בגילי, אבל בשעת שכרות הפליג בפרטי פרטים בהשוואות בין מועדון פרטי זה לאחר משל היה מדור אחר. אם המשוטטת לא יודעת מראש, אין לה דרך לדעת שזהו מועדון חברים בלבד, שבו אפשר לשבת בספות ולהחליף מבטים יודעי כל עם אנשים אחרים ששילמו הרבה כסף ומכירים מספיק אנשים כדי לשבת על אותה ספה. זה שריד מאד מצחיק ומניב של זמנים אחרים. אבל מה אני יודעת? אני אישה. גם ככה לא היו מקבלים אותי.
• קפה שכונתי – כי פרט עוד לא הרסו הכל.
• מסעדה/קפה שנדב פעם המליץ עליהם – לא משנה לאיזו שכונה בעיר אני הולכת, אני תמיד מגיעה לרוח רפאים שנדב השאיר שם כדי לשמור עליי. אני לא יודעת אם זה תקף לכולם.ֿ

הסוף

כל העניין ארך כשעה, במהלכה אכלתי ארוחת צהריים שלא ראוי להרחיב עליה את הדיבור.
זה כיף לשוטט, אין מה לומר.

אני מציקה לנדב כבר שנים בעניין הזה: אני רוצה לא לעבוד! אני רוצה לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי! קיבל קידום בעבודה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. עבר לעבודה חדשה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. הלך ללמוד תואר שני במנהל עסקים? אני שמחה כי מתישהו הוא יגיע לעבודה חדשה ואני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. שנים זה כבר ככה. 

(רק למען הפרוטוקול והסדר הטוב אציין שאני בנאדם שלם ולא דמות בספר, ולכן אני יכולה לשמוח בשני אופנים נפרדים: אחד בשבילו ואחד בשבילי. זה לא שאני זונה שחושבת רק על עצמה. (כאילו, אולי כן. מי יודע מה גודל הדבשת על הגב שלי?)(אבל נראה לי שמישהו היה כבר אומר לי.))

והנה הגיע הרגע. אני לא עובדת ואני יכולה לכתוב את הספר שלי!

ועכשיו? איך את עכשיו?

ומאותו הרגע שהפסקתי לעבוד, לפני שלושה שבועות ויום, נדמה שכל מה שהמוח שלי מצליח לייצר הוא המחשבה הטורדנית הבלתי פוסקת שהיא: ועכשיו? עכשיו עכשיו, איך את עכשיו? את כבר נהנית? את נהנית מספיק? את נהנית יותר מדי? את נהנית רק כי את צריכה ליהנות? זה מפריע לך שאני שואל, כי אני רק רוצה לדעת איך את עכשיו? ועכשיו עכשיו? כי אם את נהנית, אז זה טוב, אני אהיה מרוצה ואני אשתוק, אבל אני רק רוצה לדעת אם עכשיו עכשיו, ממש הרגע, את נהנית? כלומר, מספיק נהנית? נהנית ברמה שווה את זה שאת לא בעבודה עכשיו? אבל גם פרודוקטיבית. כי אני רוצה שתיהני, אבל לא שתשבי על הספה כמו שייח ותשמיני בראש. אז תהיי פרודוקטיבית, טוב? אבל לא ברמה שייהרס לך החופש. בכל זאת, לקחת את הזמן הזה כדי לכתוב אבל גם כדי להתאושש מהזונות ההם. כן, אני יודע שאני לא אמור לדבר עליהם. אני לא. רק רציתי להגיד שאני יודע שאת צריכה להתאושש. אז תהיי פרודוקטיבית, אבל גם עצלנית. אבל במידה. וגם תעשי קצת יותר בבית. אבל לא יותר מדי. כי אז את סתם תהיי עקרת בית. ואת לא רוצה להיות עקרת בית. אז רק תעשי קצת יותר מהרגיל. ותכתבי קצת. ותעשי קצת ספורט. כדי שלא תשמיני בראש או בגוף. אבל הכי חשוב: תיהני! זה הכי חשוב. תיהני ותנוחי. אבל מספיק. תיהני מספיק בשביל להצדיק, טוב?

(כן. הקול הפנימי שלי הוא בזכר. זה דפוק, אני יודעת. ניסיתי כמה פעמים להסביר לעצמי שאני צריכה קול פנימי נשי, אבל אף פעם לא הצלחתי. אולי זה קשור לזה שהקול הפנימי שלי הוא כל כך תפקודי וניהולי, שהוא חייב להיות גבר.)

אם נדמה למוח הסתום שלי שאפשר לדעת האם אני נהנית כשהוא כל הזמן חופר על זה, אז אפשר למסור לו שלא. אי אפשר. 

מה שאפשר אולי לעשות, ואני בהחלט הולכת לעשות את זה עכשיו, הוא לפרוט את הדאגות לפרוטות שאולי יעזרו לי לענות על השאלה האם עכשיו עכשיו אני ממש נהנית במידה הראויה. 

דאגה I – אני אבזבז את הזמן שלי

מה אם אני פשוט אשב שם, על הספה, אראה טלוויזיה, אשתה קפה, ואנוח ולא רואה לעשות כלום או לראות איש במשך שלושה חודשים?

יש לנו זמן מוגבל על פני כדור הארץ, את זה כולם יודעים. אוליבר בורקמן, שכתב את הספר היפה ״ארבעת אלפים שבועות״ (שהוא מספר השבועות שיש לנו לחיות אם נחיה עד גיל 80) טוען שההבנה הזאת, שהזמן שלנו הולך ואוזל כל הזמן – גם עכשיו. כן, עכשיו עכשיו – היא האמת הבסיסית שמנהלת את החיים שלנו. אנחנו כל הזמן מנסות להיות יותר יעילות, יותר תקתקניות ויותר מוצלחות, ולדחוס כמה שיותר חיים לתוך החיים האחד שלנו, כי אנחנו לא יכולות להתמודד עם העובדה הפשוטה, החותכת: אין לנו לאן לברוח. תיכף נמות. כל פעם שאנחנו משככות את התודעה שלנו באמצעים שונים, כך הוא טוען, אנחנו עושות זאת כי אנחנו בורחות מפחד המוות. כל פעם שאנחנו מנסות לשפר את עצמנו זה כדי שנוכל להספיק יותר. וכל פעם שאנחנו נתקלות בעובדת מותנו הקרב, אנחנו מייד הולכות לשכך את התודעה שלנו. 

הפתרון? להתבונן לעובדות בלבן של העיניים ולהבין: אני הולכת למות. יש לי זמן מוקצב. אני לא יכולה לנצל אותו במיטבו, כי אין דבר כזה ניצול מיטבי של הזמן. אי אפשר לדחוס לתוך חיים אחד גם קריירה מספקת, גם תחביבים שהפכו לקריירה שנייה ושלישית, גם גידול ילדים מוצלחים, חברות עמוקה עם האנשים הטובים שחלפו בחיינו, טיולים בכל העולם, קצת יוגה, קצת גרנולה, ביקור במסעדות השוות בעולם, קריאת הספרים הטובים או אפילו רק הקלאסיקות, וגם זוגיות איתנה. זו פשוט דרישה לא סבירה, וזו דרישה שנזרקת לעברנו כל הזמן ומתוחזקת, מוכפלת ומהודהדת בדרכים שונות. 

איך אפשר ליישם את הפתרון? בזבוז זמן מסיבי!

במקום לנסות להיות יותר יעילה, דעי שאין דרך להיות יעילה. פתחי לעצמך תחביבים שלעולם לא יוכלו להצדיק את עצמם. תחביבים שלא יהפכו לקריירה שנייה, ולא לתחרות, ולא לשום סוג של הצלחה. נגיד, ללכת בטבע. נגיד, בשבילי, סריגה. נגיד, בשבילי, לרקוד בלט. נגיד, בשבילי, דים סאם (זה הדבר החדש שלי! קניתי סיר אידוי, ולקחתי מהספרייה ספר על דים סאם, וזה כל כך כיף! כי זה מלא התעסקות בדבר כל כך לא יעיל! וכי בסוף זה ממש טעים! וכי אני כל כך אוהבת לחוש את עצמי דימסמאית!)

אז איך אני? זה מפחיד לחשוב כמה מהחיים שלנו מועברים בניסיון להשתפר ולהצליח. עכשיו אני מנסה מאד לבזבז את הזמן שלי בדברים נטולי קו סיום. זה פחות קל משאפשר היה לחשוב.

דאגה II – אני לא אעשה עם עצמי כלום

בניגוד למה שכרגע הרציתי עליו בהתלהבות, הכתיבה שלי היא לא תחביב לבזבוז זמן. הכתיבה היא מרכיב משמעותי בזהות שלי, ואני רוצה להצליח בה. אני לא לגמרי סגורה עם עצמי מה ייחשב להצלחה עבורי. כלומר, כן, יש מטרות ברורות עבורי. אבל אלו מטרות גדולות, שאי אפשר לכוון אליהן מראש. אני צריכה עוד להגדיר עם עצמי מה הדרך שאני שואפת ללכת בה כדי להגיע למטרות האלו, אבל בינתיים המטרה שהצבתי לעצמי היא לכתוב שעתיים עד שלוש בכל יום. אני לא יודעת אם זה הרבה או מעט (וגם משתדלת מאד לא לדעת, אז אם אתם אנשים מאד מוכווני מטרה, בבקשה תכתבו את התגובה שלכם הנושא ואז תמחקו אותה), אבל זו נשמעת לי מטרה סבירה בשבילי. 

לפני שהתחלתי להיות לא-עובדת חשבתי שאני אצטרך לעבוד קשה כדי להגיע לשעתיים כתיבה ביום, פשוט כי מעולם לא עשיתי זאת לאורך זמן. חשבתי שבכל פעם שאני אלך לכתוב, אני אמצא לעצמי תירוץ כדי לא לכתוב. לשטוף כלים צריך. לבשל, צריך. להביא את לב מהבית ספר, צריך. לטייל בעיר, צריך. חשבתי שאני אשכנע את עצמי שאני צריכה יותר לנוח מלכתוב. שאני צריכה להתבטל. הרבה דברים יכולים להיות חשובים יותר מלכתוב ספר שאף אחד לא צריך בעולם. 

ובכן, אפשר לחייך. אני כותבת. כל יום לא תמיד שעתיים. לא תמיד יעילה אותו דבר. אבל כותבת. אפשר יותר. תמיד אפשר יותר. אבל כותבת. ואפילו מתבטלת. 

דאגה III – זה לא יהיה כיף כמו שחשבתי

אף פעם לא כתבתי בתור הדבר המרכזי של היום שלי, אז חשבתי שאולי אחרי כל שנות הכמיהה האלו, יתברר שאני בכלל לא אוהבת לכתוב. הסיבה שאהבתי את זה, כך חששתי שיתברר, היא שזה תמיד היה העיסוק הצדדי שלי. 

ובכן, אפשר לחייך. אני אוהבת מאד לכתוב. כל מיני סוגי כתיבה שונים מעוררים אצלי רגשות חיוביים מסוגים שונים, אבל בסופו של דבר, כתיבה היא הדבר שאני אוהבת לעשות.

דאגה IV – זה יהיה יותר כיף ממה שחשבתי

ומה אם אחרי שלושת החודשים האלו שהקצבתי לעצמי לכתיבה אני פשוט לא אצליח לחזור לעבודה? מה יהיה אם אני אצטרך לשנות את כל החיים שלי כדי ליצור מצב פיננסי שבו אני לא עובדת, ובכל זאת מצליחה לחיות חיים שאני אוהבת? ומה אם אחרי שלושה חודשים של להיות אדונית לזמן שלי, אני אגלה שאני פשוט לא יכולה לאסור את עצמי שוב באזיקי הניין טו פייב?

ובכן, מוח טיפש, אתה יכול להמשיך לחפור על זה. אין לי תשובות בשבילך.

דאגה V – זה פשוט יהיה פאקינג אותו דבר

ומה אם אחרי כל הדבר הזה שעשית, אחרי שהתפטרת, ואחרי שלא חיפשת עבודה, ואחרי שארגנת לעצמך סדר יום של פנסיונרית, ואחרי שפיתחת את כל התחביבים זוללי הזמן האלו, ואחרי כל השינויים הזעירים ופחות זעירים, תגלי ששום דבר לא השתנה במצב הנפשי שלך או במצבך בעולם, ואת פשוט פאקינג אותו דבר? 

ובכן, מוח טיפש, זה כנראה מה שיקרה. כנראה שאני לא אהפוך להיות ממי שאתה מציק לה כבר שנים למישהי אחרת, עם רגליים ארוכות וציצים קטנים, כמו שאתה רוצה. כנראה גם שאמשיך להיות זאת שחייבת לפקפק בכל דבר ומתעקשת לא להקשיב לך. אבל לאורך זמן, אולי, אם תסתום רגע ותסתכל סבלנות, אולי תראה שינוי קטן. אולי לא. לא יכולה להבטיח.

אז לסיכום

את נהנית? ועכשיו? ועכשיו עכשיו?

אני סבבה, מוח סתום. רק שאני צריכה 1338 מילים כדי להסביר את זה.