גיל 40. או: רכבת אווירית

ההוא שאמר "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" התכוון בעצם להגיד שלכתוב על אומללות כל אחד יודע, על פי דרכו, ועל פי דרכה של הספרות. אבל האושר, איזו מין צורה יש לו? איך אפשר לפרוט את הרגש החמקמק הזה לפיסות קטנטנות שאפשר לעכל מבלי להקיא מרוב סכריניות? ובכן, אני הולכת לנסות.

השבוע הייתי בת 40. אני יודעת מזמן שאין שום רכבת שהייתי צריכה להספיק לעלות עליה, ואם הייתה, כבר פספסתי אותה מזמן. אני יודעת מזמן שאני שמנה, טיפשה ועצלנית, ושאף אחד לא רואה את זה חוץ ממני. אני יודעת מזמן שאסור אסור אסור אסור להקשיב לשום דבר שאומרים הטלוויזיה או הקולנוע או הספרות על מיניות של נשים בנות 40, וצריך להקשיב רק לצרפתים, שם אני נמצאת בשיא כוחי, ותיכף עליי לאכזב איזה בחור צעיר שייפול שדוד לרגליי (אמורות להיות גרובות בגרבונים דקים, אבל אין לי רגליים של צרפתייה). הקמטים בפנים, האמת, קצת הפתיעו, אבל יותר ברמת הקוריוז. ולכן, אין לי משבר גיל הארבעים, והייתי פנויה לחגיגות.

תחנה 1 – צ'לסי

colbert.jpg

בכל שנה, שבוע לפני היומולדת אני נתקפת התרגשות ואי שקט, כי שבוע לפני היומולדת הוא פחות או יותר השבוע היחיד בשנה שבו הראש שלי מניח לי ולא דוחק בי להיות יותר משהו. בכל שנה, יום לפני היומולדת, אני מוצאת את עצמי חוגגת עם עצמי לכמה שעות.

והפעם, לקחתי את עצמי לצ'לסי, השכונה של העשירים שרוצים להיות צרפתים. הכל שם יפה נורא, עשיר נורא ומופרך נורא, כמו במונקו, ואני מתה על זה. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי ל-Saatchi Gallery, שעליה שמעתי רבות, אבל אפילו היא נראתה כאילו היא חנות ענקית לאמנות, שבה יש גופות של אמנים שעליהם דורכים כדי לראות האם הצבע שהם מפיקים מתאים לספה הלבנה בסלון. זה היה מקום עצוב מאד, וברחתי משם מייד.

אחרי כמה מתנות שקניתי לעצמי בשמי ובשם אנשים אחרים, הגעתי ל-colbert, שהוא השיא של הניסיון להיות צרפתי בלונדון. זהו ביסטרו צרפתי, שעל הקירות שלו ממורביליה כעורה, כנהוג בז'אנר, המלצרים שלו חנוטים בחליפות משרתים מגוהצות, וכל כולו אומר הדרת כבוד שירותית (שמוחלפת כמובן ביריקות זעופות הרחק מעיני הסועדים, אני בטוחה בזה). כל דבר פה עולה פי שלוש מכל מקום אחר בלונדון, אבל הם מגישים קפה בקנקן שמספיק לשתי כוסות, ובאמת שאין שום תחרות לטארט לימון שלהם. כאן יכולתי להסתכל בנחת מסביב, ולראות כלה בהזמנה, צעירה בראיון עבודה להיות, איך לא, מנהלת מדיה חברתית, וזקנות אירופיות של פעם.

תחנה 2 – רחוב אברסליי

eversleigh

בערב בבית, נדב ולב שלחו אותי לחדר, ניפחו בלונים ותלו כרזות, ושארית מצרפת הגיעה גם לשם: טארט תפוחים מ-paul. Paul היא רשת מאפיות צרפתית, עם שיק של ארקפה. מאפים סבבה, שמתומחרים בהגזמה ועם נטייה כבדה לניתוח פנים. בצרפת היה קל לזלזל בזה, כי בכל פינה יש מאפים כאלו, אבל פה, ובכן פה, פה לא צרפת. טארט תפוחים שנסע מהסיטי עד לקלאפהם הוא עדות ברורה לאהבה. ביחד עם כרטיס ברכה שבו איחלו לי להגיע עם חללית למאדים, ארוחת ערב איטית, יין, וסיכום העשור הקודם, הביאו אותי למסקנה שאולי אחרי הכל אני לא שמנה, טיפשה ועצלנית כמו שנהוג לחשוב. או לפחות למסקנה שלא כך נדב חושב ואני לא חושבת שלב יודע מה זה עצלנית.

תחנה 3 – The Delaunay

manet
La Nymphe surprise, Édouard Manet (1861). From the collection of Museu Nacional de Bellas Artes de Argentina

The Delaunay הוא בעצם Colbert, אבל במקום להיות בצ'לסי, אזור התענוגות, הוא נמצא בסיטי, אזור העסקאות. ועל כן, אין פה כמעט נשים ויש פה הרבה חליפות שעולות יותר ממה שאני מרוויחה בשנה, אבל הקפה, עדיין בקנקנים של שתי כוסות! ובעודי פוסעת החוצה כדי לעשן, נכנסה פנימה דבראל! ככה, נכנסה פנימה. דבראל! חברתי הטובה. שהגיעה ללונדון ליומיים עם אשתה ואימא שלה, כדי לחגוג את יום ההולדת שלי, וסופסוף יכולנו לפטפט בנחת, ולפטפט עוד בנחת, ולפטפט עוד בנחת. והיא יכלה לראות את הבית שלי. ואת הבעל שלי. ואת הילד שלי. ואת החיים שלי במקום החדש. ופינה בלב שלי, שלא ידעתי כלל שהיא רדומה מרוב געגועים, התעוררה לחיים!

תחנה 4 – The fox and hounds

fagerlin
Surprised, Ferdinand Fagerlin (1888). From the coolection of Malmo Konstmuseum

ביום שישי בערב הגיע הרגע שלו ציפינו כבר כמה חודשים טובים: השארנו את לב עם בייביסיטר בעודו ער! זה לא היה קל. זה לא היה פשוט. אבל זה צעד הכרחי בדרך להשתלבותנו בעיר שיש בה כל כך הרבה מה לעשות לראות, שזה פשוט פשע נגד האנושות לא לנצל את זה. כמו שלב בעצמו אומר: צעד אחד קטן לאדם וזינוק ממש גדול קדימה למעלה בשביל האנושות (מאד אוהב את ניל ארמסטרונג, לב מרדכי). לב הוא ילד מאד מאד אדפטיבי, אבל הוא בן ארבע, ועל כן יודע להתמודד עם פאבים רק ב-Sunday roast (בינתיים).

צעדתי לי בנחת עם הבעל שלי, החזקנו ידיים והיינו בדרך לפאב השכונתי, שאני חושבת שזה מוסד שצריך לקבל הכרה רשמית, ולהיות מוצב וממוספר פר קפיטה בכל מקום בעולם.

ושם היו חברים שלי מלונדון, שאותם אני אוהבת, אבל גם אסף ולירון, שבאו במיוחד מברלין כדי לחגוג את היומולדת שלי! מאד אני אוהבת את אסף ולירון, ולא ראיתי אותם הרבה זמן.

בחוץ, נדב אמר לי: רק שתדעי שלא הצלחתי לתאם את הזמנים של כל החברים שלך ביחד, כי כולם קנו כרטיס יותר מהר ממה שיכולתי לדמיין. מה בחורה יכולה להגיד על זה, מלבד לבכות כמובן?

תחנה 5: רחוב אברסליי

rivera
Portrait of Pita Amor, Diego Rivera (1957). From the collection of Museo Dolores Olmedo

כולם עברו אלינו לכוסית קטנה לפני השינה, ואחרי שהם הלכו, מסוחררת מרוב התרגשות, שמעתי את נדב אומר לי: רגע, יש עוד אחד, עוד אל תירדמי. ולפני שהבנתי מה קורה: הייתה דפיקה בדלת, ובפתח עמד אורי בר-און, שגם הוא הגיע מישראל כדי לחגוג את היומולדת שלי! אני אוהבת את אורי בר-און, וביליתי איתו יומיים שלמים של טיולים עצלים בעיר והנאה גמורה.

את כל זה ארגן נדב, שיודע עליי יותר ממה שאני אי פעם אדע על עצמי, והוא השותף לחיים הכי טוב שיכולתי לבקש. הוא גילה את ההפתעות גם ללב, שהוא הבן שלי, בשר מבשרי, ובן ארבע, שלא גילה לי דבר. והחברים שלי שיתפו איתו פעולה. ובאמת אני לא יכולה לחשוב על שום רכבת מפוארת יותר שבחורה יכולה לעלות עליה בגיל ארבעים.

הסיפור של הבית שלנו

אז מצאתי לנו בית. אז הגשנו הצעה לבעל הבית, כמקובל פה. אז בעל הבית הסינגפורי הסכים להצעה. אז הגשנו את כל המסמכים לחברת החקירות שבודקת שאנחנו לא רמאים, שקרנים ובני זונות. אז הם שלחו את כל המסמכים שלהם למקומות העבודה שלנו. אז מקומות העבודה שלנו ענו. אז הגשנו להם את כל הדו"חות שלנו מהבנק. אז הראינו להם את הויזה שלנו. ועבר כריסמס ועבר ראש השנה והגיע יום שלישי, יום העבודה הראשון אחרי החזרה מחופשת הכריסמס.

8:58 בבוקר

אני מתקשרת למתווכת שלנו, שקוראים לה אריולה, וכמו כל המתווכים והמתווכות שפגשתי פה, היא לא אנגליה. היא מאופרת בכבדות, מחייכת בלי מאמץ, ונועלת נעליים שנוח לחלוץ אותן במהירות, כי בכל כניסה לבית חולצים נעליים; אין קדוש מהשטיח מקיר לקיר.

אריולה: אני יודעת שאתם רוצים לעבור היום, אבל זה לא תלוי בי. זה תלוי בצד שלישי. את יכולה להתקשר אליהם בעצמך לבדוק מה הם צריכים.

זה נשמע כמו משפט תמים, אבל למעשה, הכל תלוי פה בצד שלישי, והצד השלישי תמיד צריך עוד הוכחות לכך שמה שאת אומרת הוא נכון, ולכן, המשפט הזה בעצם אומר: אין לי תשובות בשבילך, וגם לא יהיו לי, עד שעד תמציאי עוד מסמכים למשהו.

אני מתקשרת למשרד החקירות FCC Paragon: היי, זאת אני. מה המצב?

משרד החקירות Paragon FCC: היי. הבעיה איתך שאת לא גרה כבר 12 חודשים באנגליה, ועל כן אין לי הוכחות לאיפה גרת ב-12 חודשים האחרונים.

אני: אבל בעלי (זה מאד משונה להגיד את זה באנגלית. בעברית, זה יש לזה קשר לבעלות ולמיניות, שאני מרגישה איתן מאד בנוח. באנגלית, מתווסף לי נופך של עקרת בית משועממת, ואותו זה מייד מלביש בחליפה) אמר לכם שגרנו בצרפת עד יולי, ונתן לכם את השם והפרטים של סוכנות התיווך שלנו שם, כדי שיאשרו הכל.

משרד החקירות Paragon FCC: אבל לא היו לי פרטים עלייך. רק על בעלך.

אני: אבל אנחנו נשואים. אנחנו גרים באותו בית. משלמים את אותה שכירות

משרד החקירות Paragon FCC: אז את מאשרת לי שזה אותם פרטים?

אני: כן? (אולי יש משהו שאני לא מבינה? כלומר, מה????)

משרד החקירות Paragon FCC: מעולה. אז הבדיקה מבחינתנו השולמה. נשלח עוד מעט דוח לאריולה.

9:20 בבוקר

אריולה: הכל סודר. אפשר לחתום היום.

אני: יש!!!!!!!!! (מרשים לנו לשכור דירה. בעצם, אני שמחה על כך שנותנים לנו לשלם כסף. אבל לא נדבר על זה כרגע)

אריולה: אני צריכה רק לראות את המסמכים

אני: איזה מסמכים עכשיו?

אריולה: זה לא תלוי בי. זה החוק. אני צריכה פיזית את הדרכון שלך ושלו ואת הוויזה שלו להיות פה והוכחה לכך שיש לכם חשבון בנק פה.

אני: אוקיי

אריולה: זה באמת לא תלוי בי. אפשר לקבוע במשרד ומשם נלך לבית החדש, ויבוא הבחור מהצד השלישי השני.

אני: מי זה??

אריולה: זו החברה שבודקת את ה-check-in וה-check-out, שעושה רשימה של כל מה שיש בבית, ומצלמת את המצב בבית כפי שקיבלתם אותו, כדי שנוכל להשוות למתי שתעזבו, ולקחת לכם מהערבון אם יהיה צורך.

אני: אין שום בעיה. אז מה נעשה?

אריולה: תבואי למשרד שלי בשתיים, נצלם את המסמכים, זה ייקח עשר דקות (פחחחח. להגיד בוקר טוב לוקח לך עשר דקות) וניסע ביחד לדירה, ותקבלי את המפתח מהאיש של ה-Check-in. בינתיים תחתמו שניכם אונליין על החוזה ותעבירו את הכסף מעוד לינק.

9:30-14:00

שנינו מנסים לעבוד, ומדחיקים את אינספור הפעמים בחודשים האחרונים שבהן חשבנו שהכל סגור, רק כדי לגלות שאיזשהו מסמך בכל זאת חמק, ובהחלט בשום פנים ואופן אי אפשר בלעדיו.

24296769_1705282079513807_3378392438214799461_n
בניין אקראי מהפייסבוק של סוכנות התיווך שלנו 

14:00

אני לוקחת את תיק המסמכים הגדוש ופוגשת את אריולה.

הכל משתבש כבר על ההתחלה. במשפחה שלנו יש שלוש נפשות ושבעה דרכונים. זה של נדב, עם הויזה לבריטניה, איכשהו חמק מתיק המסמכים. הבריטים אמנם סתומים, אבל הפעם זו אשמתי הבלעדית. אני מחליפה צבעים מרוב תסכול.

אריולה: אל תילחצי. נסדר את זה.

אני: טוב, אתם יכולים להדפיס בינתיים את המכתב הרשמי שנדב ביקש מכם שמבטיח שהעירבון יחוזר בתוך שלושה שבועות

אריולה: (שלושה ניחושים ו…) זה באמת לא תלוי בי, אבל אני לא יכולה לתת לכם מכתב כזה. אני יכולה לתת לכם מכתב שאומר שאם אתם תשאירו את הבית כמו שהוא, ואם בעל הבית ישתף פעולה ויענה מהר על האימיילים, ואם הצד השלישי יאשר את ה-check-out, אנחנו מחוייבים על פי חוק להחזיר לכם את העירבון תוך עשרה ימי עבודה. הכסף אגב לא נמצא בחשבון הבנק שלנו, אלא (שלושה ניחושים ו…) אצל צד שלישי, התכנית הלאומית לערבונות, ששם נמצא כל הכסף שמשולם לערבונות.

אני: WhatEVER! תכתבי את זה ותביאי לשלם.

אריולה: אני צריכה את הכרטיס פיזית, כי אני מגהצת אותו (עושה תנועה של לגהץ, ומסבירה לי איך עובדת המכונה).

אני: אין לי את הכרטיס פיזית

אני ואריולה מיואשות, יושבות משני צדדים של שולחן עץ כהה, שלדעתי מייצרים באלפים במיוחד לסוכנויות תיווך.

אני: אבל למה לא לשלם בלינק? זה מדבר ישירות עם הבנק באנגליה (כל השיחה הזאת כבר קרתה חמש פעמים בערך, בוריאציות שונות, כשכשלנו שוב ושוב בלפתוח חשבון בנק מקומי, עד שבסוף הצלחנו).

אריולה: זה לוקח 24 שעות לאשר את התשלום. זה באמת לא תלוי בנו (הופה! הזדהות עם המותג של סוכנות התיווך)

אני: אז מה נעשה?

אריולה: טוב, גם ככה שכחת את הדרכון.

אני: לא, לא. אל תאשימי אותי. אני אביא את הדרכון אם תרשי לי לשלם לך (את סכום הכסף המופרך שכל הצד השלישי-ים לוקחים).

אני ואריולה מחייכות. אנחנו שותפות שוות גורל במחזה הבקטיאני הזה. וגודו לעולם לא יבוא ולי לעולם לא יהיה בית.

הלן. השותפה לשולחן כבד המידות והגוונים של אריולה. מאופרת בכבדות גם היא. אי אפשר לראות את הנעליים שלה.

הלן: אפשר לשלם בלינק. זה מאושר מייד.

ויכוח קצר בין אריולה להלן על סמכויות ואנשי קשר.

אני: מקבלת לינק, לוחצת על הלינק, ממלאת פרטים.

מאושר!

אריולה: אפגוש אותך בדירה עוד שעה וחצי. תביאי לשם את הדרכון וזה יהיה בסדר. לכי קחי את לב מהגן.

16:30

אני ולב פוגשים את האיש של ה-Check-in בדירה. הוא אומר שתי מילים ומסתלק.

אריולה באה גם לחגוג איתנו. היא אמורה להראות לנו כל מיני דברים בדירה, כמו למשל איך מתזמנים את ההסקה והדוד. היא מביאה איתה גם אישה מיוחדת שיודעת לתקשר עם בעל הבית הסינגפורי, שאמורה להראות לנו איך פותחים את עליית הגג. אני רק חייבת שהן יעופו משם. הן באמת עפות אחרי חמש דקות.

מאז

יש לנו בית. יש בו סלון ופינת אוכל די רגילות, עם המון המון המון מדפים בנויים בקיר, שאין עליהם כלום, אבל תיכף יהיה. יש בו מטבח עם גג מזכוכית. זה מכניס את כל האור המועט שיש פה פנימה, שזה נחמד, אבל כל טיפת גשם הופכת לקונצרט. יש גם גינה קטנה. היא עגולה, מטופחת ויש בה עץ דקל, שנראה לי מאד מתגעגע למזג האוויר שלו. יש גם מקלחת, חדר ללב עם מיטת קומתיים בומבסטית וחדר משלנו, עם מיטה גבוהה מאד.

עזבנו את הבית שלנו בביאליק בתל אביב באוגוסט 2016. מאז אנחנו גרים בדירות שהזמן שלנו בהם קצוב מאד. דירה אחת בצרפת שהייתה לעשרה חודשים בדיוק ולא יום אחד יותר (בכל זאת, בעלת הבית צריכה לבוא לנפוש בדרום צרפת בקיץ), שרשרת דירות איירבנב שיום אחד עוד אכתוב עליהן ובית אחד מאובזר עד אימה, שבו שהינו בארבעת החודשים האחרונים.

מאז אוגוסט 2016 לא היה לי ערב אחד שבו יכולתי לשבת על הספה ולהרגיש מאה אחוז בנוח. זה כמו לנעול נעליים זולות: זה נראה יפה (או מכוער), וזו נעל שאפשר ללכת בה, ובכל זאת, כף הרגל שלך לא יכולה להתרווח, עד שבסוף היום, יש איזו אנחה סמויה של הקלה כשאת חולצת אותה. כבר כמה ימים שאני חופשיה מהנעל הזולה, ואנחת הרווחה שלי יכולה להישמע עד ישראל, אני חושבת.

 

פוסט (באיחור) ליומולדת של לב

התחלה

לפני ארבע שנים, באמצע הלילה, אמרתי בקול רם: נדב! (לא, לא ככה באמת. קראתי לו בשם החיבה שלו, שהוא לא ציבורי). ונדב התעורר מייד והתיישב ואמר: מה! בלי סימן שאלה. ואני אמרתי: ירדו לי המים! בלי סימן שאלה בכלל. לראשונה מזה כמה חודשים שהכל היה ברור. ואז שנינו ישבנו במיטה, והרגשנו בפליאה את הנוזל המוזר שכלל אינו דומה למים, מלבד יכולת הזרימה שלו, נוזל מתוך הגוף שלי. והתחבקנו רגע, כדי לחגוג את הרגע האחרון שלנו ביחד לבד, והלכנו לעניינים של הלידה.

לא ארזתי לו מטבעות למכונות של השתייה כמו שממליצים לעשות ברשימות הכנה ללידה, כי לא הרגשתי שהוא אימבציל שזקוק לאימא, וכי ידעתי שיש לו כרטיס אשראי, כמו שהיה לו כבר הרבה שנים. הוא בתמורה לא קנה לי שום שמן לשום עיסוי ושום שקדים ואגוזים ותמרים, כי הוא הרגיש שלא הפכתי לאימא טבע רק כי בתוך הגוף שלי נוצר ילד, וכי הוא ידע שאם דווקא יתחשק לי שקדים ואגוזים ותמרים, אני יולדת בתוך בית חולים שהוא בעצם קניון, וכאמור, יש לו כרטיס אשראי.

בחוץ, סערה בס' רבתית. גשם. רוח. ברד. כבישים חלקים. מדרגות בוגדניות. מחשבות דוהרות. ואישה אחת, שמנמנה וחלקלקה, מנסה למצוא את דרכה למושב המכונית. בתוך האישה יש ילד, פעם יהיו לו שם ואישיות, אבל באותו רגע הוא רק יצור, שמנסה למצוא את דרכו אל העולם ואוחז בדלת למנהרת הכאב. פעם בכמה רגעים, היצור מושך בידית הדלת לכאב, והאם נופלת למטה. במנהרה שלה אין פלמינגו ורוד ולא מלכה עורפת ראשים. רק חושך ושקט וחלל ריק מאנשים, מופלא בדרכו, מסקרן ולא בלתי נעים. בכל פעם שהיא צוללת אליו היא נושמת נשימה עמוקה, אוטמת את הראש והאוזניים להפרעות חיצוניות, ומתמסרת אל המרחב המוזר והחדש הזה, עד שהילד מרפה מידית הדלת, והיא חוזרת אל העולם החיצוני, שבו יש כל מיני אנשים נחמדים מאד שמנסים להקל עליה, למצוא את המוזיקה הנכונה, להפחית מעט את הכפור שנושב מבחוץ.

קורים כל מיני דברים, כולם שגרתיים, בלתי חריגים ולא מעניינים, והיצור נכנס עם האישה לתוך אותה מנהרה, והם מגיחים ממנה החוצה ביחד, ומאותו רגע, הוא הופך להיות ילד והיא הופכת להיות אימא. הוא בוכה בקול, כי הוא עבר ליקום חדש, ועוד אין לו בו מילים. והיא לא בוכה ולא מדברת אליו ולא שרה לו, כמו שדוחקים בה מסביב לעשות. היא שותקת, כי היא עברה כרגע ליקום חדש, ואין לה בו עדיין מילים.

lev

חגיגה

מאז, כל שנה חוגגים לו יומולדת, והוא מתוק וחכם ורגיש ויפה תואר ואין שני לו ומצחיק נורא ומשורר, אבל פה זה לא הבלוג שלו. ולה, משום מה, לא חוגגים, למרות שזה בכלל הבלוג שלה. והגיע הזמן.

ביום ההולדת שלי לאימהות אני רוצה להגיד תודה לכל מיני נשים שלימדו אותי להיות אימא.

אימהות היא לא one size fits all. כל אחת צריכה לחצוב את דרכה אל האימהות שלה, ובדרך היא צריכה לעבור ברגל, יחפה, בלי מפה, בגדים תרמיים או הגנות חיצוניות, דרך הפסגות הגבוהות והמושלגות של ספרי ההדרכה, שעומדים על גב הנורמות החברתיות, שעומדים על גב המסורות התרבותיות, שעומדים על גב הרפואה המודרנית, שעומדים על גב הידע האימהי הקדום, שעומדים על גב המדינה שבה נולדת וגדלת והמדיניות הרפואית-ציבורית בה, שעומדים על גב הזוגיות הפרטית שלך וחורבותיה, שעומדים על גב הילד הפרטי שלך והאישיות שלו, שעומדים על גב האישיות הקטנה והשברירית שלך, שעומדים על גב היכולת שלך לחקור את הגבולות באותו רגע נתון בחיים שלך, שבו נגלו אלייך פסגותיה המושלגות של האימהות.

הדרך שלי לעשות זאת הייתה לעצור לפעמים במרחבים המושלגים והבודדים, והתינוק כמובן על גבי, ולצעוק צעקה חלולה וחסרת מילים, אבל רבת כאב, ולהקשיב להדים שעולים מן ההרים. ההדים שלי הגיעו מחברות שלי שכבר ילדו, או ממי שכבר ילדו ולא היו חברות שלי, אלא סופרות. וההדים האלו הזכירו לי שאם זו הדרך שלי, הרי שיש דברים שאני טובה בהם ודברים שאיני טובה בהם, וכל עוד אזכור לעשות הרבה מהדברים שאני טובה בהם, ולהמעיט ככל האפשר בדברים שאיני טובה בהם, מבלי להתחשב בדמות האימא האידאלית המטופשת שמתעקשת לצוף מול העיניים בכל רגע, הרי שהכל יהיה בסדר.

מה הסדר הנכון להודות לא אדע, ובכל מקרה אימהות אינה דבר דבור על אופניו, אלא יותר ערבוביה בלתי פוסקת, שבה לפעמים יש קצה חוט שמתבהר במרחק כתמרור אדום בוהק, אז הנה כאן, בפסקה אחת:

תודה לחלי, שפגשה אותי מאה ימים לערך לפני האימהות, והקשיבה בסבלנות ובחיוך לבלבול שהפלישה לגופי יצרה אצלי, ואמרה לי: תכתבי את זה, וכך נתנה לי רשות אינסופית לחוות את הכל בדרך שלי, דרך הפילטרים שאני יוצרת במציאות, בדיוק כמו בכתיבה. תודה לדבראל, שאיתה אפשר לדון ברצינות הראויה בכל דבר, ואפשר לסכם כל דיון על אימהות במלים הכי מנחמות בעולם: זה יעבור. תודה לטל ומיכל על פעם אחת במיוחד, בקפה אחד, עם ילד אחד שכל הגב שלו מלא בקקי ואימא אחת שבוכה עד אין קץ. תודה לאימא שלי, על העזרה ועל כך שלא היו לה שום עצות חד משמעיות שנגדן אולי הייתי צריכה להילחם. תודה לאימא שלו, על העזרה ועל כך שלימדה אותי שאין שום דרך שבה אני יכולה לקלקל שלא בכוונה את האור בעיניים שלו ושלי ושלה. תודה לאן למוט, שילדה הרבה שנים לפני, כך גיליתי בפליאה לא מזמן, וכתבה את הספר: Operating Instructions: A Journal of My Son's First Year, ששמחה כל כך להתבוסס איתי, בלילות ההנקה, בשלולית הטינופת שהיא האימהות בתחילתה. ותודה לארנה קזין, שגילתה לי על אן למוט בספר שלה: אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה. ותודה כל הפמיניסטיות הצרפתיות, האנגליות והאמריקאיות, מהגל הראשון, השני השלישי ועד האחרון של הפמיניזם, שלימדו אותי שאכן יש כוחות שפועלים נגדי כדי להכריעני, ואכן, יש לי את הכוח לעמוד מולם. תודה. יש מלא ג'ין טוניק, וכל האוכל שצריך בעולם כדי להכיל כמה שיותר ממנו.

רגשות – 2

1.

לאחרונה הקשבתי לפודקאסט שנקרא Invisibilia וחוקר את הכוחות הלא-נראים שמעצבים את ההתנהגות האנושית (בהמלצת עבגד. תודה!). העונה האחרונה הוקדשה לרגשות, ודובר שם על כך שנהוג לחשוב על רגשות בתור משהו שמגיע מהפנים של הבפנים שלנו, משהו חזק מאיתנו, אותנטי לחלוטין, שאי אפשר להתנגד לו, רק להקשיב או להתעלם ממנו. אבל למעשה, כך הן טוענות בעקבות שורה של מומחים, רגשות הן תוצר תרבותי בדיוק כמו כל דבר אחר.

נשמע לי הגיוני לגמרי. נגיד, אם חושבים על חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס, הכחשה-זעם-מיקוח-דיכאון-קבלה, האם הם תקפים גם בתרבויות שבהם מקובל להאמין בגלגול נשמות? אני לא יודעת, אבל נראה לי הגיוני שמשהו מהותי מאד משתנה שם. או נגיד, הילד שלכם ואתם משחקים עם ילד אחר. הילד השני לא נותן לילד שלכם בצעצוע שלו. אתם רוצים להרוג אותו, ברור, אבל מה שאתם מסבירים לילד שלכם זה שמה שהוא מרגיש נקרא תסכול או כעס, והוא חווה אותו כי מישהו לא רוצה לתת לו משהו, ואלו הדרכים המקובלות להתמודדות עם הבעיה הזאת נקודתיים. אם לא הייתם מסבירים לו מה הוא מרגיש וממשיגים לו אותו, אולי הוא היה מגיע עם תחושה אחרת לגמרי?

השתיים מהפודקאסט מספרות גם על האנתרופולוג רנטו רוזלדו שיצא ביחד עם אשתו שלי לחקור שבט לא ידוע ביערות הגשם בפיליפינים. הם נתקלו שם במילה שנקראת Liget (כמו שהוא מסביר שם, מבטאים את זה כמו לי+gut, התחושה שמישהו עוקר לך את הבפנים). בהתחלה, רנטו ושלי לא ממש הבינו מה זה אומר, אבל בעקבות אסון נורא (שאני לא אגלה, כי באמת תקשיבו. הן חמודות ממש), הוא הבין שמדובר בתחושה עוצמתית מאד שמטעינה את האדם באנרגיה. לתחושה הזאת אין סמן חיובי או שלילי. היא לא טובה עד אימה או איומה עד כאב. היא פשוט עוצמה פנימית שקורית בעקבות אירוע מסויים. היא יכולה לגרום לך להיות העובדת המצטיין של החודש או לגרום לך לרצות לערוף ראשים (במקרה, השבט גם ידוע בכך שהוא ערף ראש של אנתרופולוג קודם).

ilnogot
בני ובנות השבט כפי שצולמו ב-1910 (מקור: ויקיפדיה)

2.

לאחרונה ההורים שלי היו פה, וחמש דקות אחרי שהם נכנסו בדלת, אחרי שאבא שלי עבר על כל רשימת המכולת שאבאים אוהבים לעבור עליה, שכוללת בירור המצב הכספי ויציבות מקור ההכנסה של כל אחד מההורים במשפחה, הוא פתאום שאל אותי: ואת מאושרת?

מתתי. כי זה בכלל לא התפקיד שלו. וכי מי בכלל יודע האם הוא מאושר? האם זה משהו שאפשר לענות עליו תשובה חד משמעית שמספקת אבאים? ובכלל, השאלה הזאת הרי לא מושמעת בחלל ריק. השאלה האמיתית והמלאה, שאף אחד לא שואל אם הוא לא אבא שלי, היא: האם עכשיו, אחרי שלקחת את כל המשפחה שלך לכל מיני מקומות רחוקים, והעברת את הילד שלך שתי שפות בשנתיים, ועברתם את מסע הייסורים של למצוא דירה ועבודה וגן, האם עכשיו את סוף סוף מאושרת?

אין לי מושג, וגם נראה לי לא פייר לתלות את כל האושר שלי בהצלחת ההגירה (הזמנית?) שלי. אלעד ציטט את ענת שוורץ, שעשתה סרט על צרפתים שבאו לישראל, והיא אומרת שם: "זה אולי הסיפור של כל מהגר, לפחות מהגרים מבחירה שהם לא פליטים ממדינה מוכת מלחמה. יש איזה משהו שחסר לך נורא בחיים: אתה מרגיש אבוד או לא מסופק או תקוע במקום, באופן שהוא קרדינלי. כשאתה עובר למקום אחר, אתה משליך את הפנטזיות של מי אתה רוצה להיות על המקום, ואתה מדמיין שזה מקום שבו אתה יכול להמציא את עצמך מחדש כי אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול להגיד שאתה כל דבר שאתה רוצה".

אז אני לא רוצה לדמיין את עצמי של לונדון כשונה מהותית מעצמי של ישראל, וגם לא יכולה להרשות לעצמי להיות נוסטלגית לישראל (אני לא מאמינה בנוסטלגיה בכלל), ועל כן, השאלה הזאת: האם אני מאושרת, היא שאלה לגיטימית, אני לא אומרת שלא, ואפילו מרגשת כשהיא מגיעה מאבא שלי, אבל התשובה עליה היא שאין לי תשובה, בדיוק כפי שלא הייתה לי תשובה לפני שנה ולפני שנתיים ולפני חמש. ההתקדמות היחידה בנושא היא לפני עשור ידעתי שהתשובה היא לא! אבל שנות השלושים שלי היו העשור הטוב ביותר בחיי.

3.

בארוחת הפרידה מההורים שלי – שהתרחשה במסעדה צרפתית בלונדון, ובה הבן שלי אכל מולים ללא עזרה, אבל לא זכר שהיה במגדל אייפל (לפני פחות משנה!), ללמדך שתסכול הורי הוא על-דורי – אמרתי לאבא שלי שחשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני לא יכולה לתת לו תשובה, בעיקר בגלל שהגירה היא המון דברים ביחד. ואז אבא שלי, האיש מרשימות המכולת הכלכליות, אמר לי: אני יודע. מדינה חדשה זה להרגיש שאתה לבד, אבל אתה מחליט הכל. וזו, אני חושבת, המהות.

IMG_1358
ההורים שלי (נו, בדרך כלל אני חסה עליכם מבחינת חשיפה. זה יחסית מתון)

4.

אז אני רוצה להציע מילה חדשה לתיאור רגש שהוא לא חדש, אבל מורכב מהרבה רגשות ביחד, שליליים וחיוביים.

המילה הזאת היא בִּלְבַדְאָת.

בִּלְבַדְאָת הוא הרגש שאת מרגישה כשאת* בלבד מחליטה על גורלך. לרגעים, זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך, כי יש לך תחושת ניצחון עצומה על המסלול הקבוע שבו תמיד מצפים מאיתנו ללכת בו, ועל המקומות היפים שהבאת אותך להיות בהם. לרגעים אחרים, בִּלְבַדְאָת יכול להוביל לדיכאון כבד, כי אותך יש לך וזהו. אין מי שיעזור לך, אין מי שייעץ לך ואין מי שיחליף אותך בהיותך את לשום רגע. וזה יכול להיות מאד בודד, כבד ומייאש.

* חלקנו בנות מזל מספיק כדי לחלוק את התחושה הזאת עם אדם אהוב או אפילו עם משפחה גרעינית אהובה עד מאד.

רגשות – 1

קוראים לה אדריאן דיינס. היא בחורה בת בערך חמישים, ויש לה מגפיים שאני הייתי רוצה גם. זה סימן מצויין בשבילי לזה שאני אוהב אותה. כלומר, הפוך, אם היו לה נעליים שאני לא אוהבת, ובמיוחד אם היו לה נעליים שאני חושבת שמדגישות מגרעות שלה והיא בכל זאת נועלת אותן, הדרך אל חוסר-אהבה בינינו הייתה סלולה. אידיוטי, אבל עובד בשבילי. ובכל מקרה, לה היה מגפיים שרציתי, וסוודר שנראה טוב עליה, והיא נראתה נינוחה והיא התחילה לדבר.

מולה עמדה כיתה של כעשרים נשים וגברים מבוגרים, שהחליטו שהם רוצים לכתוב. אף אחד מהם, עד כמה שידוע לי, לא פרסם ספר מעולם, ואני משערת שהם נעים איפשהו על הרצף בין אני-כותב-כל-יום-מחברת-חלום לבין אני-יודעת-שאני-רוצה-לכתוב-אבל-מעולם-לא-העזתי-לכתוב-שורה-שלא-הייתה-מחוייבת-המציאות.

גם אני הייתי שם, באוניברסיטת ווינצ'טסר באנגליה, אחרי שלושה סשנים של סדנאות כתיבה. האחת עסקה בבניית דמות שהיא מספיק עמוקה כדי שכל אחת, גם הקוראת, תוכל לחשוב שהיא קיימת במציאות. השנייה עסקה בהבדל בין פרוזה לשירה, ובין הרעיון של לקדם עלילה והרעיון של לתפוס רגע אחד בזמן בצורה מדוייקת ככל האפשר. השלישית, שבאמת הייתה מחפירה, עסקה בכך שדמויות אינן נעות בוואקום. הן נמצאות במקום מסויים עם נוף מסויים וריח מסויים ויש שם מזג אוויר מסויים, וכדאי לדבר על כך בכל פיסת ספרות שכותבים. אחלה. בקיצור, הרגשתי שאולי הגעתי למקום של מתחילים, ואני עוד לא מתקדמת, במיוחד לאור העובדה שהתחלתי לכתוב באנגלית, שהיא שפה נחמדה, אבל פיתוליה עוד זרים לי, אבל בהחלט לא מתחילה.

ואדריאן התחילה לדבר, ומה שהיא אמרה היה בערך ככה: יש את העלילה, אלו האירועים שמתרחשים בסיפור. היא הוציאה מהתיק חוט, ומתחה עוד ועוד חלקים ממנו, והוסיפה: העלילה מתקדמת מאירוע א' לאירוע ב' לאירוע ג', והיא חשובה, היא הבסיס של כל דרמה. אבל כדי שמשהו יזוז מנקודה א' לנקודה ב', מה שאנחנו צריכים זה לא להיות דן בראון. אנחנו לא צריכים עוד ועוד טריגרים עליליתיים שישאירו את הקוראת במתח ויחייבו אותה לדעת מה קרה אחרי אירוע א' ולפני אירוע ב'. מה שאנחנו צריכים הוא לצלול למטה, היא הפילה את סליל החוט אל הרצפה מותירה אחריה שובל של חוט צמר כחול, אל תוך העומק הרגשי של כל אחת מהדמויות.

וכאן אתם מתחילים להיות בני אדם, היא אמרה. מה שיש לכם לתרום לסיפור הוא ההבנה העמוקה של כל אחת מהדמויות והמניעים שלהן, מלוא הגיאוגרפיה הנפשית שלהן, על פי מה שאתן יודעות על העולם. כי מה שמעניין בספרים הוא הקונפליקט הרגשי שמתקיים לא בין הדמויות לבין עצמם אלא בין הדמויות לבין הקוראת. כדי שקונפליקט רגשי יתקיים ביו הדמויות לבין הקוראת – קונפליקט מכל סוג: אהדה, שנאה, יריבות, קנאה – הגיאוגרפיה הרגשית צריכה להיות חשופה כמו הנוף שבו נוסעות הדמויות בעולם הסיפור.

למשל, היא אמרה, האירועים בתחילת הסיפור כיפה אדומה הם: סבתא חולה ולבד ביער. אימא רוצה לשלוח לה אוכל. אימא שולחת את הבת ליער. אימא מציידת את הבת באוכל, כיפה אדומה ובולטת, ואזהרה מהזאב שהיא יודעת שמתגורר ביער.

אבל מה הגיאוגרפיה הרגשית מאחוריהם? אם סבתא גרה לבד ביער, הרי שאימא גדלה שם כנראה. היא יודעת על הזאב. היא יודעת שהוא מסוכן. היא יודעת גם שאימא שלה חולה וזקוקה לעזרה. ובכל זאת, היא בוחרת, במקום ללכת לשם לבד, לשלוח שם את הבת שלה. ולא סתם, היא שולחת אותה בכיפה אדומה, שהיא בולטת למרחקים. מה הביא אותה לעשות את הדבר הזה שבבירור מסכן את הילדה שלה רק כדי שהיא תוכל להימנע מללכת לבקר את אימא שלה?

אולי יש שם סיפור בין-דורי של התעללות בילדים. ואולי היא רוצה שכיפה אדומה תכיר את הזאב מגיל צעיר כדי שתוכל להתמודד איתו בגיל מבוגר יותר. ואולי בזמן שהאימא גרה לבד ביער כילדה היא התיידדה עם הזאב והיא יודעת שאם היא תשלח את הילדה בכיפה אדומה הוא יידע שהיא הבת שלה, והיא רוצה לדאוג לילדה שלה לחבר שיכול לשמור עליה?

adrienne.jpg
אדריאן דיינס

בספר שלו "על הכתיבה", סטיבן קינג אומר שכל הספרים שלו מתחילים בסיטואציה בין שני אנשים או יותר, שאותה הוא רוצה לחקור. מה קורה לסופר מפורסם כשהוא נתקל במעריצה הוליד את מיזרי, נגיד. הספר שלו הוא כל מה שאני חושבת עליו בשעות הפנאי שלי לאחרונה.

ואני יודעת את זה, את עניין הגיאוגרפיה הרגשית, אבל האופן שבו היא הסבירה באופן הכי גרפי שיש את ההבדל בין פני השטח העלילתיים ובין העומק הרגשי, והאופן שבו היא התחברה למה שסטיבן קינג אמר, ואולי רק היא הייתה האישה הנכונה בזמן הנכון, פשוט גרמו להנהן בהתלהבות גוברת, ולחשוב: וואו, אני מכירה את הדמויות שלי, אבל האם אני באמת מכירה את הדמויות שלי?

 

ברוכה הבאה

1.

משרד של ביטוח לאומי, האזור הכחול. בצד ימין, פינת ישיבה, עם ספות בצבעי ילדים עזים: כחול, אדום וצהוב. מצד שמאל, חמש עמדות של פקידים, עשויות פורמייקה עץ וינטאג', כיסאות כחולים מסתובבים, ומחשבים מעידן אחר. על הקיר הקרוב אליי, אמנת שירות. הממשלה מבטיחה לי כי אקבל שירות הוגן, קשוב, שמבוסס על כבוד הדדי. המטרה שלנו משותפת, כך כתוב, גביית מס במהירות האפשרית. לא סגורה על העניין הזה.

בקיר הרחוק של החדר, איזור שימושי: מכונת צילום, קלסרים ועטים. למטה, שטיח בצבע אבק, ובחלל 40 מעלות.

אני יושבת בפינת הישיבה ובידי פתק מנוילן: האזור הכחול, 3. בתיק שלי, בפולדר מסודר, יש:

  1. דרכון פולני
  2. חוזה שכירות לדירה
  3. חוזה עבודה של נדב – לפעמים החוזה שלנו לא מספיק כדי לשמש הוכחה שאנחנו גרים פה, אבל העבודה של נדב כן, למרות שאין שום הוכחה שהעבודה של נדב קשורה אליי
  4. מכתב מאנקורי באנגלית – אם אני אצטרך להוכיח שאני עובדת
  5. מכתב מהמרפאה – שמוכיח שאני אכן גרה בכתובת שאני גרה, אם החוזה שכירות לא יספיק בשביל זה

2.

I just wanted to let you know that the system is working somewhat slow. I mean it was somewhat slow all week, but today is excruciatingly slow. It can barely function. Yes, I'll hold.

פקיד אחד, בלבוש פקידים עולמי, מדבר עם התמיכה הטכנית, שזו המקבילה בעולם הפקידים לגיהנום. הוא מתחיל רגוע, כמו בריטי טוב, ואז מגביר את הבריטיות לאט לאט.

3.

לחדר נכנסת אישה הודית. אולי היא פקיסטנית או אפגאנית, אני לא יודעת. אבל היא חומה, יותר נמוכה ממני, ויש לה נקודה אדומה במרכז המצח. היא נכנסת במתינות אל מאחורי הקיוביקל, מורידה את המעיל, מסדרת את החצאית ומתיישבת במתינות במקום. היא לא אומרת שלום לאיש, יש לה את סדר הפעולות שלה ואיש לא יזיז אותה ממנו.

ראשית, היא מפעילה את המערכת המייסרת באיטיותה. ואז היא מכניסה את האוכל של הצהריים למגירה השנייה. על הצוואר היא תולה שרשרת עם קליפס לכרטיס שם. כרטיס שני היא מכניסה למקום המיועד במחשב (בטח מחולל סיסמאות או איזה חרא אבטחתי שכזה). את התיק עצמו היא מכניסה למגירה השלישית. כל התנועות שלה רגועות ומדודות. מהמגירה הראשונה היא מוציאה שקית ניילון. משקית הניילון היא מוציאה שתי חותמות. את החותמות היא מסדרת בכיוון הנכון על כר דיו גדול שנמצא לצידה. יש להן ידיות אדומות גדולות ועכשיו נראה שיש לה לידה ג'ויסטיק של פעם. אולי היא תזמין אותי לשחק איתה pong. אחר כך היא בודקת שהמערכת עדיין לא עלתה. עוד לא עלתה.

4.

You see, I can't submit the clients. Every time I click on something, I just wait and wait and nothing happens. Sometimes it shows an error message, but there is no error. Yes, I can try again now. Still an error message.

atari-controller-screenshot60-625x440

5.

היא פותחת שוב את המגירה הראשונה ומוציאה שני עטים. היא מקשקשת על דפי נייר שנמצאים לצידה. אחד לא עובד. היא מכניסה אותו בחזרה למגירה הראשונה. היא מוציאה ממנה עט שני. היא מקשקשת איתו. הוא עובד. היא מחליקה על הקוקו הלא-כל-כך מתוח שלה, לאורך השיער השחוק החלק הארוך שלה. היא מיישרת את החולצה. היא קוראת: Number 3?

6.

Bastards. They just can't do anything right. I've been on the phone with them for ages.

7.

"שלום, קוראים לי סוק, ואני אמלא ביחד איתך את השאלון הזה. את מדברת אנגלית או שאת צריכה מתורגמן?""מדברת".

[שם פרטי, משפחה, נישואים, שטויות. לא הוצאתי טופס אחד מהפולדר שארגנתי בקפידה]

"תודה שהגעת כדי למלא את הראיון, עכשיו תשבי בבקשה בפינת הישיבה וחכי עד שהעמיתה שלי תבדוק שאכן מילאתי את השאלון כראוי. זה ייקח עשרים דקות בערך. אחר כך תקבלי לכתובת שרשומה פה את מספר הביטוח הלאומי שלך תוך שבועיים עד ארבעה שבועות".

8.

וזו הייתה קבלת הפנים הרשמית שבריטניה ארגנה לכבודי: אזרחית הקולוניה מקבלת את אזרחית הקולוניה השנייה. סדר בממלכה.

9.

קבלת הפנים הבלתי רשמית נערכה במשרדי מנהל הגן של לב. לב בוכה כל בוקר כשמשאירים אותו בגן וכל פעם שהוא רואה אותי נכנסת לגן (אין צורך בממחטות או דאגות. זה עובר לו תוך עשרים שניות). מנהל הגן אומר לי: לב מסתדר יפה, אני חושב, למרות שלפעמים He is being emotional. כן, זו הדרך הבריטית: הוא טיפה רגשני.

אני הולכת לשתות תה עם סקונס כרמל ואגוזים.

ג'ון, בריאן, סטיבן ומארק

1.

ג'ון בי. מקלמור הוא מומחה תיקון שעונים ג'ינג'י ממחוז ביב שבאלבאמה ארצות-הברית. הוא גר בעיר וודסטוק, אבל הוא קורא לה שיט-טאון (יש כמה ספוליירים בשורות הבאות, אבל הכי פחות שאפשר). יום אחד הוא שולח מכתב לבריאן ריד, יוצר תכנית הפודקאסטים הפופולארית: This American life. הוא מבקש מבריאן לחקור מקרה רצח שאירע לטענתו בעיר, רצח שהוא חושד שבוצע בידי בנה של אחת מהמשפחות העשירות במחוז, וטואטא מתחת לפני השטח.

בריאן לוקח את הזמן, אבל בסוף הוא מגיע לאלבאמה לחקור את המקרה, ונסחף לתוך החיים של מקלמור, חיים שהם שטף גועש של דיכאון, קללות, הומואיות מוסווית ויחסים בלתי בריאים עם מגוון בחורים צעירים שהיו זקוקים למחסה ויד מכוונת. ג'ון בי מקלמור הוא אנטי-גיבור במונחים ספרותיים, כזה שכל מאזין סביר לפודקאסט היה מתרחק ממנו כמו מאש לו היה פוגש בו במציאות, ובכל זאת מוצג בפודקאסט המופתי הזה במלוא אנושיותו מכמירת הלב. איכשהו, בין שלל האובססיות לחוכמתה ולפגיעות, אי אפשר שלא לרצות בטובתו.

2.

ביום רביעי השבוע היה היום הראשון של נדב בעבודה. עבודה חדשה במדינה חדשה, שמדברת משהו שנשמע כמו אנגלית אבל הוא בעצם בריטית, בתוך רגולציות בנקאיות בלתי-מוכרות, היא דבר מלחיץ. נדב לא נלחץ, זה לא האופי שלו, במקום זה הוא מתכונן. כבר שבועיים שהוא קורא מצגות על החברה ועל שוק המשכנתאות המקומי, ויותר משבועיים שהוא מנסה להבין מה קוד הלבוש הנכון באמת.

ביום המיועד הוא יוצא לדרכו לראשונה, ובלי שאהיה שם אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות: הוא הולך לשבת בשקט יום אחד ולבחון בעיני הלייזר המיוחדות שלו את יחסי הכוחות בחברה. הוא נראה כמו בנאדם רגיל, נדב, אבל בעצם יש לו כוחות על בתחום הזה. הוא יכול לדעת מייד מי בעל הכוח, מה הוא רוצה, איך הרצון שלו משפיע על האופן שבו החברה מנוהלת, במה הוא טועה, איך מתחבבים עליו, ואיך אומרים לו שהוא טועה בלי לגרום לו לעשות דווקא. הוא יכול להבין את כל זה תוך חצי שעה (אם אני נשמעת כאילו אני קצת מקנאת בתכונה הזאת שלו, אני לא. אני פשוט נפעמת ממנה, כי גם לי יש כוחות על של התבוננות, אבל מכיוונים שונים לגמרי, וכל כך הרבה פחות יעילים). ביום השני הוא יתחיל לפעול, ותוך כמה חודשים זה ירגיש כאילו הוא תמיד היה שם, ויותר מכך, כאילו הוא חלק מהותי מהמערכת ואי אפשר בלעדיו.

בשלושה ימים שהוא עבד הוא חזר הביתה הלום קרב, והדבר היחיד שאפשר היה לעשות איתו היה להקשיב לו, ללטף אותו ולשלוח אותו לישון.

stown

3.

הגיבור השני של shit-town הוא בריאן ריד, יוצר הרדיו שהוזמן לחקור את המקרה. אני לא יודעת אם עמדת המספר של בריאן ריד היא ייחודית בעולם הפודקאסטים, אבל אני חושבת שהוא מגיע לאיזון שלא יכול להיות נפוץ: מצד אחד הוא נמצא שם; שומעים את השאלות שלו, הוא מספר על הקשיים בהם נתקל בדרך, הוא מבטא את ההטיות המובנות בעמדה שלו בעולם. מצד שני, הוא נותן לכל אדם שנכנס לסיפור את הכבוד המלא של להיות נוכח בסיפור. הסיפור שלו עוסק באמת בחבורה של עלובי החיים, במיקרו-קוסמוס של החיים באמריקה האמיתית, שרחוקה מהוליווד כמו לונדון מיום שמש מלא, אבל כל אחד מעלובי החיים האלו זוכה ליחס של כבוד אמיתי, של הכלה, של הקשבה, לא רק מהאופן שבו הוא מיוצג בפודקאסט עצמו, אלא גם ביחסים הבינאישיים האמיתיים שבריאן יוצר איתו.

4.

ביום רביעי הלכתי לפגוש את אלעד לעבודה משותפת ב-Foyles שבצ'רינג קרוס. Foyles היא חנות ספרים בת חמש קומות (שאליה כבר ניסיתי להגיע פעם, בחוסר הצלחה משווע), שבנויה כמו החלום של כל אוהב ספרים. מספיק להגיד שבמעלית יש אינדקס נושאים, שבו כתוב בדיוק באיזו קומה נמצאים ספרים בכל נושא בעולם, כדי להבהיר כמה ספרים יש שם. הכל, כמובן, בעיצוב מהשורה הראשונה: מואר, נגיש, ולכאורה בלתי מאיים, אם לא לוקחים בחשבון את הרצון של כל אוהב ספרים לקרוא את כל הספרים בעולם, ואת ההכרה מחוייבת המציאות שאי אפשר.

אני אוהבת לעבוד עם אלעד, כי יש לנו קצב משותף. לפעמים, כשנפגשים עם אנשים לעבודה משותפת שבה כל אחד עובד על הדברים שלו, אז נקלעים לשיחות שמאפילות על העבודה. או להיפך, פשוט מגיעים ויושבים ביחד, אבל בעצם זו לא באמת הייתה פגישה. עם אלעד, אני חושבת (אני מקווה שאני לא מפטפטת יתר על המידה), אנחנו מצליחים הרבה פעמים להגיע לאיזון מושלם, שבו קצת מדברים על היומיום, קצת עובדים, קצת מדברים על המעבר ליומיום, קצת עובדים ותמיד אוכלים משהו.

וככה ישבתי ועבדתי עם חבר בקומה החמישית של הפלא הספרותי-מסחרי הזה, אכלתי צהריים, ואחר כך נסעתי באוטובוס אחד הביתה, שעבר דרך כל האטרקציות התיירותיות של לונדון ב-24 שעות, שחלקן ראיתי לראשונה בסיבוב הזה שלי בלונדון.

5.

בשבועיים האחרונים קראתי בסערה משתוקקת את "על הכתיבה" של סטיבן קינג. זה לא הבלוג של ביקורות הספרים שלי, אבל בכל זאת. "על הכתיבה" מחולק לשלושה חלקים: בראשון, קינג מספר על הילדות שלו ועל החיים הפרטיים שלו, מעין דיוקן של "חיים של סופר"; בשני הוא מספר על הכלים להם זקוק סופר לדעתו, על ארגז הכלים של הכתיבה; בשלישי הוא נותן טיפים מפורטים מאד, סמכותיים מאד ובלתי מתנצלים על שגרת הכתיבה של אדם כותב.

אפשר כמובן לרצות מייד למרוד בכל הסמכותיות הזאת, שעולה מאדם עשיר מאד שאומר לקוראת שאם היא לא כותבת אלף מילה ביום היא לא נחשבת כותבת, אבל מה שזה עשה לי היה הדבר ההפוך: מייד רציתי להיות בת הטיפוחים של סטיבן קינג. רציתי להתפטר מהעבודה, לזרוק את נדב ולב למקומות אחרים, ולכתוב אלף מילה ביום, כדי שיום אחד אולי גם אני יכולה להיות סטיבן קינג. הוא כותב את העצות שלו בכל כך הרבה יעילות, יופי ויומיומית, שאי אפשר לא להתייחס אליהן כאל מדריך דיאטה או משהו כזה: אם באמת תאכלי שתי פרוסות לחם דל סוכר עם שכבה דקה של חמאה שלוש פעמים ביום, אכן תרדי את עשרה הקילו המיותרים שלך.

6.

לב מרדכי הולך באומץ לגן מדי יום. זה לא קל לו, ולכן גם לא קל לנו. אז החלטנו שלפחות בהתחלה הוא לא הולך לגן בימי שישי, שבהם אני לא עובדת. אתמול היה יום השישי הראשון שלנו ביחד, והלכנו למוזיאון המדע. זו הפעם הראשונה איתי, אבל זו הפעם השלישית שהוא הולך לשם בחודשים האחרונים, וכבר מתחילת הרחוב הוא מסביר לי שאני צריכה לחפש שלט "בצבע שהוא בין ורוד לסגול וגם בצבע כתום, ואז תדעי שזה המבנה של המוזיאון". כשאנחנו מגיעים הוא כמובן צודק.

מייד הוא גורר אותי לחדר החלל, הנושא שמעניין אותו יותר מהכל. זה היום שלו, ואני הולכת אחריו לאן שהוא אומר לי. הוא יודע יותר ממני על החלל, אחרי אינספור סרטונים ביוטיוב וספרים בשלוש שפות על כוכבי לכת במערכת השמש (אני לא אומרת את זה סתם כי אני אימא שלו. הוא באמת יודע פרטים שלמי יש כוח לזכור). הוא גם מכיר את התערוכה בעל פה, ואנחנו עוברים שם והוא מסביר לי על האוכל בתחנת החלל הבינלאומית, על ניל ובאז (ילד ישראלי בן כמעט ארבע שמנסה להגיד ארמסטרונג, הוא הדבר הכי מתוק שיש, אני בטוחה בזה), וכשאני שואלת אותו אם הוא ניל ארמסטרונג או באז אלדרין, הוא אומר לי בחוסר סבלנות: "את יודעת שניל כבר לא קיים. אני באז" (אני יודעת את זה כי יום אחד הוא הכריח אותי לבדוק בויקיפדיה מה הם עושים היום, אחרי שהוא הבין שעברו הרבה שנים מאז שהם היו בחלל).

ואז אני מגלה את הדבר הבא: בעוד שעה יוקרן במוזיאון סרט iMax תלת מימד על החלל. כמובן שאני מייד קונה לנו כרטיסים. אני מנסה להכין אותו לקראת הסרט, אבל לא נמצאות לי המילים שימחישו לו מה זה אומר תלת מימד. מילא, אני אומרת לעצמי, אם זה יהיה יותר מדי בשבילו, הוא יגיד לי. הסרט מתחיל, ולב לא יודע את נפשו מרוב התרגשות. פייר, זה מדהים. הסרט כולל טיסה בחללית, ביקור בכל פרטי הפרטים של תחנת החלל הבינלאומית וצפייה מזוויות שונות בכדור הארץ (הוא גם כולל קינה אינסופית על כדור הארץ שהולך ונחרב, אבל אני לא מתרגמת לו את זה). בחצי השעה הראשונה הוא יושב לידי וממלמל: זה לא אמיתי, זה לא באמת יוצא מהמסך (שזה מה שאמרתי לו כשלא הצלחתי להסביר לו ממש את הקונספט), אבל אחר כך הוא פשוט יושב ומתבונן, פעם בכמה דקות בכל זאת מנסה לגעת בעצמים שמרחפים לעברנו, ואומר לי שוב ושוב: "איזה סרט מדהים". אנחנו יוצאים מהמוזיאון, ואיך שהוא מתיישב באוטובוס בדרך חזרה הביתה, הוא נרדם, מותש מהתרגשות.

mark

7.

ביום שישי בערב, אחרי יום שלם במוזיאון המדע, אני נפגשת עם אורי להופעת סטנדאפ של מארק תומאס, קומיקאי ואקטיביסט בריטי, שנראה כמו רוני סומק, והוא מספר על החיים שלו כבן לאבא רגזן בקלאפהאם, שכונה בלונדון שממש במקרה היא השכונה שאנחנו גרים בה. הוא מדבר גם על משפחת המלוכה, על תרזה מיי, על דונאלד טראמפ והרבה על פוליטקאים בריטיים שבמקרה הטוב אני יודעת מי הם, ובמקרה הרע אני צוחקת רק כי אני מבינה משהו מההקשר. למותר לציין שהוא מדבר ממש מהר ובמבטא ממש בריטי, ואחרי שעה של צחוקים, כשאני ואורי הולכים למקום מושלם לדרינקים של אחרי הופעה, אני בעצמי גם מותשת.

8.

ואחרי כל זה, בדרך הביתה, אני לא יכולה שלא לחשוב: אחד בעבודה חדשה, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחד בגן, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחת בבית, מדברת עם רוחות הרפאים האהובות עליה של ג'ון, של בריאן, של סטיבן ושל מארק, ביקום שהוא הכלאה פרטית שלה. וכולנו ביחד, כל אחד מקבל בדיוק את מה שהוא צריך.

כשאני מגיעה הביתה אני מגלה שקיבלתי עציץ קטן עם פרחים סגולים, שמתאים בדיוק לשולחן שעליו הוא עומד. "סגול זה של בנות", אני אומרת לעצמי את מה שלב תמיד אומר. "תיזהר שלא תהפוך לבת", אני עונה לעצמי את מה שאני תמיד עונה לו, כשהוא בוחר את הקינדר של הבנות.