קרע באישיות

1.

נכון האנשים האלו שלא יוצאים ביום שבו הם צריכים לקום מוקדם או שיש להם משהו חשוב ביום שלמחרת בשעה כלשהי? לא אני.
מכירים את האנשים האלו שאם יש להם רעיון לשיתוף פעולה עם מישהו, הם חושבים עליו שבועות וחודשים לפני שהם פונים לבנאדם השני ושואלים אותו מה דעתו? לא אני.
מכירים את האנשים שאם יש מישהו או מישהי שהוכיחו שהם לא ראויים לאמון, הם לעולם לא יתנו בהם אמון שוב? לא אני.
מכירים את האנשים שלא יקחו את המשפחה שלהם למדינה חדשה, בשפה חדשה, שבה הם לא מכירים כמעט אף אחד, אלא אם כן יש להם משהו מובטח ומסודר, או לפחות ניצוץ של הבטחה, במקום אחר? לא אני.
מכירים את האנשים שבכל פעם שהם לוקחים את הסיכון הם חושבים עליו? הם מעריכים את הגודל שלו, את ההשלכות האפשריות שלו? הם חושבים גם על תוצאות חיוביות אפשריות, ועל הסיכוי שהסיכון הזה יביא איתו. על דרכים להעריך את הסיכוי מול הסיכון. הם מנסים לכמת, לבחון, למזער נזקים, להגדיל את הסיכויים, להתייעץ. לא אני.

משתפת פעולה

זה השם בעברית שמצאתי לנו ביני לביני: משתפות פעולה (הרגע הקודם בסיפור כאן).
כל יום שני אנחנו מדברות. לכל אחת יש עשר דקות לספר מה היה בשבוע שעבר ומה היא מתכוונת לעשות השבוע. כל אחת מאיתנו מקפידה לשים ברשימה לא רק דברים שצריך לעשות אלא גם דברים שמרחיבים את הלב והנפש.
עד כה, הדברים שחשבנו עליהם בשביל להרחיב את הנפש היו משותפים, וכך יצא שהיינו ביחד בתערוכה ושאנחנו הולכות לעוד אחת ממש השבוע.
עברו רק שלושה שבועות, אז מוקדם לומר, אבל מסקנות ביניים של הניסוי עד כה:
אם חושבים רגע, ומדברים על זה רגע, אפשר אולי להיות רגועים לרגע.

2.

כי מהי זקנה, שהיא כמובן הצעד לפני המוות? האם זהו עניין של עור? של סקס? של ספה? של חשבון בנק? של משכנתא? לא. זו עמידה במקום. הסתיידות. עצמות פריכות. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
ומהי הערכת סיכונים? עמידה במקום. חשש. חוסר פעולה. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
מ.ש.ל.

מקור: ויקיפדיה

סיפור לידה

אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית.
הלכתי עם אורי, מנטור הסטנדאפ שלי בעיר, והוא אומר שיש לה ספיישל שווה בנטפליקס.

3.

יש תחושה משותפת בין שני דברים גדולים – לידה והגירה – שעשיתי בשנים האחרונות. התחושה מתבטאת בכאב. כאב גדול, בלתי נסבל, שמתרכז בין הגרון ללב לבטן, והוא עמוק וחד וקבוע. הכאב הזה מריץ בראש ללא הרף את המילים: מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת להביא ילד לעולם? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? יש לך עכשיו ילד פה, לבד, רק את והוא, והוא שוב בוכה. את לא יודעת מה הוא רוצה. אם הוא עייף, כרגע קם. אם הוא רעב, כרגע ינק. אם צריך להחליף לו חיתול, נראה שהכל בסדר. ואין עם מי לדבר שלא דיברת כבר. ואין על מי להפיל את האחריות. זו את. זו אשמתך. ואחריותך. ואת. מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת לקחת את הילד שלך שהבאת לעולם ולשים אותו ליום שלם במקום שבו הוא לא מבין דבר? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? את לא יודעת איפה לשים את הכאב של הבכי שלו בבוקר. של הפנים שלו, עדיין רטובים מדמעות, כשאת אוספת אותו. של הבעל שלך, חוזר אחרי יום שלם של לימודים בשפה חדשה, עם מאה איש חדשים, בדרך לעתיד לא ברור. של עצמך, שאין לך בנאדם אחד להתקשר אליו, שלא נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממך. אין על מי להפיל את האחריות הזאת. זאת אחריותך. ובאשמתך. זאת את. מה עשית????!
זאת תחושה איומה, בדיוק כמו הרגע בסרטים מצויירים שבהם הגיבור מבין שהוא רץ אל מעבר לקצה הצוק, האדמה נשמטה, ועכשיו זה רק הוא ואלוהי הדיו. צריך כוחות של ברזל כדי לזכור שהתחושה הזו לא נצחית, שהיא דבר חולף. וצריך זיכרון של ברזל כדי לזכור שהייתה סיבה לכך שעשית את מה שעשית. וצריך אמונה של ברזל בעצמך כדי לדעת שאם עשית את זה, הייתה לכך סיבה טובה.
אחרי שמגייסים את כל צבאות הברזל הללו, אפשר לחשוב מהו בדיוק הקרע הזה בלב? מה מתקיים משני צידי הקרע? אני חושבת שמדובר בקרע של אישיות. בתוך הפאזל המפואר שהוא את צריך לפנות מקום לפיסה חדשה, שכתוב עליה ״אימא״ או ״מהגרת״, וכדי לעשות את זה צריך לחתוך קצת בפינות של כל שאר האישיויות שלך, וזה כואב. זה אחושילינג כואב.
כן, בסדר, זה תהליך שהוא גם מרפא. ומגדל. ויוצק תחושת חיות עצומה, שמגרגרת בך לזמן ארוך. שמעתי.

אני יודעת שהוא קטן. זה לא עוזר לי. (מקור: ויקיפדיה)

ועכבר

בעודנו יוצאים מהסטנדאפ בדרך הביתה, ראינו עכבר חום מגעיל מגעיל מגעיל מתרוצץ על הרציף של התחתית. קשה לי להסביר את האדישות שבה אנשים בלונדון מתייחסים לעכברים. מבחינתם זה יותר יומיומי מג׳וקים בקיץ בתל אביב. קשה לי יותר להסביר כמה אני שונאת אותם, וכמה מספיק שאני רואה קצה של זנב ארוך כדי להרגיש גל גועל עצום ותחושת אין אונים מרפת ידיים. התרחקתי. משכתי בכתפיים. וחשבתי: לפחות זה לא בבית שלי.
חזרתי הביתה. הלכתי לשירותים. נחשו מי הציץ עליי מהפינה? שתי נקודות!! עכבר חום מגעיל מגעיל.
מה עשיתי? אני אגיד לכם מה עשיתי? הרמתי את המכנסיים תוך כדי שאגה מקפיאת דם שיצאה ממני בלי להתכוון וברחתי מהמקלחת, תוך שאני טורקת את הדלת אחריי.
מה הוא עשה, העכבר החום המגעיל מגעיל? אני אגיד לכם מה הוא עשה. הוא ברח מהמקלחת, מתחת לדלת שסגרתי אחריי!!
מה אני עשיתי? רצתי למעלה, לחדר השינה, סגרתי את הדלת אחרי, שמתי את השמיכה מעל הראש, ולא יצאתי ממנה עד הבוקר.
נדב הצייד האמיץ יטפל בזה, אין מה לדאוג. בינתיים אני בבית קפה. ייתכן שאשן פה. אעדכן.

4.

לחיפוש עבודה יש פוטנציאל גדול להפוך לחיפוש אישיות. כי הוא מעורר את כל השאלות הגדולות: מי אני? מה אני עושה עם הזמן שלי? מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי? איפה אני רואה את עצמי באמת בעוד חמש שנים? מה אני רוצה להשיג? מה כבר השגתי?
לא חשבתי שאני יכולה להתמודד שוב עם הכאב הזה, עם הקרע באישיות. מעט מדי זמן עבר מהפעם האחרונה, שגם היא הייתה קרובה מדי לזו שלפניה.
ועל כן, ביני לביני, החלטתי לעשות משהו חדשני: להיזהר. להיזהר עליי.
לשים לב מתי שליחת קורות החיים הופכת ממשימה משמימה למשימה מעוררת חרדה, ולעצור.
לשים לב מה הם הימים שבהם קשה לי יותר להיות בבית לבד, ולצאת מהבית. או לקבוע עם חברים. או לדבר בטלפון עם מישהו.
לחשוב על דברים אחרים, יפים ומעוררי השראה, שאני יכולה למלא בהם חלק מהימים שלי כדי שלא להישאב לתעלת ״חייבת למצוא עבודה״ באופן בלעדי, ולבצע אותם.
ללכת לרוץ יותר, לא כי אי פעם אהיה כבר כוסית יותר, אלא כי אי ודאות עושה שמות בדיבור שלי עם הגוף שלי. להגיע לחדר כושר ולהבין שבעצם היום האימון הוא רק עשרים דקות, כי זה מה שהגוף שלך יכול.
לחשוב מתי אני צריכה לדבר עם אנשים על הקשיים שלי, ולמצוא את האנשים הנכונים בזמן הנכון לדבר איתם על זה.
לדעת מתי אני צריכה להיות עוד עם עצמי, גם אם ביליתי את כל היום עם עצמי.
לדעת מתי אני צריכה לשבת מול הטלוויזיה שעתיים ולאכול שלוש חתיכות בקלוואה אמיתית מטורקיה שהאורחים החמודים שלנו הביאו לנו, ולעשות את זה.
לדעת מתי שעתיים זה לא מספיק, וארבע אולי ישביעו אותי.
לדעת מתי אין לי יכולת לקרוא ספרים אמיתיים, ולא לחשוב "אוי ואבוי, אני כבר ממש סתומה".
לא להסתכן, לא להתרברב, לא ״לא אכפת לי״, לא ״לא משנה״, לא ״מה כבר יכול לקרות״, לא ״הכי חשוב זה לנצל כל דקה כדי למצוא עבודה והשאר יחכה לזמן אחר״.
לא. רגע. לחשוב קצת עליי. ולעטוף בצמר גפן. לא לתמיד. לא עד המוות. לא בחנק. לרגע. בעדינות. בתשומת לב.
קונספט כל כך מרענן, תאמינו לי!

רעבתנות

תקציר הפרקים הקודמים

פיטרו אותי. מצאתי מישהו לעבוד איתו בתור יועצת שיווק. התחלתי. זה היה גרוע בשבילי. המחשבה היחידה שהצלחתי לחשוב הייתה: פאק דיס שיט, אני בת 42, זה לא בשבילי. התפטרתי. חשבתי שאני אתחיל לעבוד בחברה אחרת, בתפקיד שרציתי, עם אנשים שנראים נחמדים. חיכיתי וחיכיתי לתשובה. בסוף הגיעה תשובה. היא הייתה שלילית. אז אני מתחילה הכל מחדש, את שליחת קורות החיים, את הדיבור עם המגייסים, את הראיונות, את החולצה הלבנה המגוהצת. הכל.
בתוך כל זה יש לי מלא זמן פנוי. גם אם מנכים את זמן האימהות, את זמן ניהול הבית, את זמן החרדה, את זמן הספורט, את זמן חיפוש העבודה ואת זמן הדיכאון הפשוט, יש לי מלא זמן פנוי. אז אני פשוט בולעת סיפורים. הנה כמה מאלו שבלעתי לאחרונה

ימים נוראים


עינב טוב הלב הזמין אותי לראות איתו הקרנה חגיגית של ימים אחרים, בפסטיבל הקולנוע של לונדון. אני משערת שמי שגר בישראל שמע על הסרט הזה, אבל מדובר בסרט שעוקב אחרי יגאל עמיר, בתקופה שקדמה לרצח רבין, ועד הרצח עצמו. הסרט מציע נרטיב יחסית הגיוני, שאומר משהו כמו: יגאל היה ועודנו בנאדם, ולכן יש מגוון סיבות שדווקא הוא, ודווקא אז, רצח את יצחק רבין. אם אנחנו רוצים להראות את מגוון הסיבות הזה, אז נקודת המבט של יגאל צריכה לעמוד במרכז הסרט, ודרכה נתבונן בעולם סביבנו ונקריין אותו.
חלק מהסיבות נשמעות מפחידות עד היום, כמו המנטרה שיגאל חוזר עליה לאורך כל הסרט ומקבלת חיזוק מהרבה אנשים סביבו: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל, שהיא השילוש הקדוש של הציונות הדתית הלוחמנית בסרט. יש כמה סיבות שנשמעות כמו קיטש הוליוודי קלאסי, של אימא שמאמינה בבן שלה יותר מדי עד שהוא חושב שהוא המשיח שיגאל את כולם. ויש כמה סיבות כל כך מקושקשות, שלא לגמרי הבנתי למה הן מקבלות זמן מסך כל כך רב, כמו היחסים של יגאל עם החברה שלו שלפני מרגלית.
התוצאה בכללותה היא כל כך אפקטיבית, כל כך ישראלית, כל כך אפוקליפטית, וכל כך נטועה במציאות שהיא בדיונית אבל אמיתית, שברגעים האחרונים של הסרט, קיוויתי שהוא לא ילחץ על ההדק. הוא דווקא כן לחץ, ולכמה רגעים חזרתי ממש ליום שבת ההוא, שחזרתי מסרט בקולנוע עם חברה, ושמעתי מה שקרה, ואחרי כל הסטיקרים של נוער מרצ שחילקנו ביחד, הרגשתי את האדמה רועדת.

דרך צלחה, נוח


בערך בזמן של רצח רבין הייתי בתקופה שחשבתי שכל בנאדם צריך שתהיה לו רשימה מוכנה של ספרים שהוא הכי אוהב. אחרי הרבה דיונים ולבטים הגעתי לשילוש הקדוש שלי, מקורי כמו הדוק מרטינס הכחולות מטאליות שהיו לי והייתי בטוחה שאין לאיש מלבדי בעולם:
1984.
התפסן בשדה השיפון.
יומולדת שמח, נוח.
יש לי תואר שני בספרות, ועל כן אני יכולה להוכיח כל טענה שאני רוצה. ואני יכולה לכתוב עכשיו 1000 מילה, או 5000, שידברו על המניעים הנסתרים ועל סיבות העומק לרשימה הזאת, אבל הסיבות האמיתיות, לפחות מה שאני זוכרת ממרחק הזמן, לכך יומולדת שמח נוח היה שם הן כאלה: זה היה ספר מצחיק (תמיד פולני היה ברשימת עשרת הגדולים, רק כדי להראות את סוג ההומור שהיה לי אז). זה היה ספר על פילוסוף בטלן, ארוך רגליים, שמסתובב בתל אביב (כל מה שאי פעם רציתי להיות). זה היה ספר על אישה שלא רוצה ילדים (זה מה שהייתי, ואולי עדיין).
דרך צלחה, נוח, הוא הספר השלישי בסדרה, והוא מספר על אשתו של נוח, על הסרטן שהיה לה, על המוות שלה, על הדרך שבה המשפחה המצחיקה הזאת מתמודדת עם הסרטן שהיה לה, ועל פילוסוף אחד בטלן, ארוך רגליים וקצת שמן (אני גם לא בת 17 כבר), שבתגובה למוות של אשתו, ולתקופה הארוכה שבה חיה עם סרטן (זו באמת לא אישה שאפשר לכתוב עליה ״נאבקה במחלת הסרטן״. אשתו של נוח תמיד עשתה מה שהיא רצתה, והיא בהחלט לא נאבקה. היא חיה. והסרטן חי איתה. עד שהיא הפסיקה לחיות), הוא עוזב את שני ילדיו הבוגרים בארץ, ונוסע להודו, כדי להתעמק בפילוסופיה יוונית, לברוח מהמקומות שהוא מכיר, ולמלא את עצמו בדברים אחרים, זרים, שוחקים, מסתירי מציאות. נו, אפילו נוח, אדם שידוע ביכולות ההתעלמות שלו מהמציאות, לא יכול להתעלם מדבר כזה. אבל הוא בהחלט מנסה. והוא עדיין מצחיק. ועדיין יודע להסביר רעיונות פילוסופיים מורכבים כך שישמעו כאילו הם רכילות מהשכנה. ועדיין מציע נחמה אחת פשוטה: אם אתה אדיש לקלישאות, אתה יכול להשתמש בהן כרצונך.

Judy


ג׳ודי גארלנד הייתה ילדה שחקנית, שנגרסה במגרסות הוליווד באחת התקופות הקשוחות ביותר שלה. היא ישנה באולפן. היא הייתה נתונה למרותו של מפיק הוליוודי שהיה חזק כמו אלוהים. היא לא אכלה כמו שצריך. היא לא ישנה כמו שצריך. חייה היו תלויים בכדורים שונים שוויסתו את מצב הרוח ואת הגוף שלה. היא הייתה אישה בעולם אחושילינג של גברים. ואז היא גדלה להיות כוכבת בקנה מידה שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל היא עדיין הייתה גם הילדה שהיא הייתה, ועל כן היא הייתה כוכב פגום. הסרט עליה מתמקד בשנה האחרונה לחייה, ובסיבוב ההופעות שהיא עשתה בלונדון, ממש רגע לפני שהיא מתה. רנה זלווגר משחקת אישה כל כך מוכה, שאפשר להאמין לכל דבר שהיא עושה, ולבכות בנחת על כל צער אנושי שהוא.

גרנטה 148


גרנטה הוא מגזין הספרות שאני הכי אוהבת בעולם. זוכרות שפעם, לפני האינטרנט הארור, אפשר היה לסמוך על מישהי חוץ מעצמך שתסנן החוצה את הזבל ותגיש לך מבחר של דברים שהם מספיק מפתיעים כך שאת לא היית מגלה אותם בעצמך, וגם מספיק איכותיים, כדי שלא תצטרכי להתייאש מכך שכל מי שקרא איזה אות בחיים שלו חש צורך גם לכתוב אותה (כולל את עצמך כמובן)? אז זה מה שגרנטה עושה. זה מגזין ערב כרס למדי, ובו הרבה סיפורים קצרים, קצת שירים (דילגתי לגמרי) ויומן מצולם אחד. הם כולם ראויים וכתובים היטב. הם ערוכים היטב. הם יפים למראה. מוטבע עליהם תו תק של איכות, כזה של פעם, גם אם לא כולם לטעמי.
אבל היה שם סיפור אחד שבלט מעל כולם. סיפור על רוסיה בתחילת הקומוניזם, ועל ההתפכחות מהחלום, ועל האופן שבו כל אחד, אם הוא רוסי מספיק, יכול למצוא לעצמו את הדרך להתקמבן בתוך הקמבון הכללי שהוא רוסיה הסובייטית. זה סיפור יפה ועצוב ומצחיק במידה שווה, ומה שהכי טוב, אפשר לקרוא אותו גם באינטרנט הארור הזה.
https://granta.com/the-line/

Losers


באופן טבעי במצב הרגשי שבו אני נמצאת, שבו אני תמיד פסע אחד מלהיות הלוזרית הזאת שלא מוצאת עבודה, ועל כן היא יכולה לאסוף את הילד שלה כל יום בשלוש ורבע עם סנדוויץ׳ ובננה, ולהקדיש זמן משותף לאפיית פאנקייקס עם קישוטים של צעצוע של סיפור 4, אני מזדהה מאד עם סיפורים של לוזרים. וזו סדרה דוקומנטרית מושלמת של נטפליקס, עם פרקים בני חצי שעה בערך, שכל אחד מהם מתמקד בלוזר אחד, או בסיפור אחד של לוזריות, ואיך בעצם כולנו תמיד פסע אחד מלוזריות, ופסע אחד, שווה בגודלו, מניצחון גדול.

Hurt body & other stories / Carmen Maria Machado


אוסף של סיפורים קצרים שיצא ב-2017 וכתבה כרמן, שאני לא יודעת עליה כלום מלבד העובדה שמדובר בספר הראשון שלה. כרמן היא קוסמת של מלים, באמת, והיא מצליחה ליצור עולם שלם בתוך כמה פסקאות. ואז היא נוקשת באצבע צרדה ומעלימה את העולם המציאותי תחת עולם מדומיין. ואז היא מוציאה מהשרוול מפית רטובה, מנגבת את הדמיון, ומשאירה זכוכית מלוכלכת, שהיא חציה מציאות חציה בדיון. לקול מחיאות הכפיים של הקהל היא מכניסה יד לתוך הזכוכית, משמיעה קול נפץ, ומראה את היד שלה, נקייה מדם, ועמוסה בעקבות זכרונות שהיו או לא היו. זה התיאור הכי מדוייק שהצלחתי לסיפורים שלה, והם יפים עד כדי אנחה.
אפשר לשמוע אותה מקריאה את אחד מהם פה, באדיבות גרנטה:
https://granta.com/granta-reads-carmen-maria-machados-husband-stitch/

Northanger Abbey

זו טירת לימסור באירלנד. אפשר לשכור אותה להנאתכם הגותית, ושם צילמו את הסרט

האנגלים אוהבים מסורת, הם אוהבים את הריח שלה כשמזליפים עליה בושם כדי לרענן אותה. ועל כן הן אוהבים ליצור סדרות של ספרים שמחדשים ספרים שכבר היו. כתבתי על שייקספיר פה, אבל יש גם סדרה שעושה קאברים לג׳יין אוסטין.
קראתי ספר אחד של ואל מקדרמיד, שמחדשת את Northanger Abbey. אני אוהבת את ואל מאד מרחוק מאז שתרגמתי ספר שלה לעברית. אבל הספר הזה הוא גרוע כל כך, שקראתי אותו וכל עמוד נשפתי בבוז, ואמרתי לנדב: אני לא מאמינה שאני קוראת את החרא הזה. אז הוא אמר לי: אז תפסיקי! ואני אמרתי: לו, זה חרא כל כך מרהיב שאני חייבת לקרוא אותו. אני חייבת להבין איך נכשלים בכזאת יסודיות. אל תקראו את הספר הזה.
אבל אז קראתי את ג׳יין אוסטין המקורי באותו שם, וזה ספר כל כך מעולה, שבו גייין אוסטין עושה משהו שהיא לא עושה בספרים אחרים: היא מנסה להיות מצחיקה. בספרים האחרים היא רק מתארת בהומור אנגלי יבש מיובש את החיים סביבה, והחיים סביבה הם מצחיקים, ועל כן הספרים שלה הם מציאותיים ומצחיקים. בספר הזה היא מתמקדת בז׳אנר ספרותי – גותיקה – ומשתמשת בכל הכישרון שלה, וברוך השם לא חסר לה, כדי לחקות אותו ולעשות ממנו צחוק. התוצאה היא שילוב בין קורס מזורז בגותיקה אנגלית של המאה ה-19, דיון מעמיק בהשפעה של ספרות על החיים ורומנטיקה בשקל עשרים. דרך מעולה להעביר ארבע שעות בדרכים, בהנחה שמקשיבים לספר קולי.

התמונה בראש הפוסט:

  • כותרת: untitled‏
  • יוצר: DRAW‏
  • תאריך: 2013/2013‏
  • Physical Location: Rua das Murtas, Lisboa, Portugal‏
  • מיקום יצירה: Rua das Murtas, Lisboa‏
  • Technique: Graffiti‏
  • Description: Three melting faces with crazy eyes looking for something in dispair .‏
  • סוג: Graffiti‏
  • זכויות: © CML | DPC | José Vicente 2013‏
  • אמצעי: Wall‏

Action!

1.

קוראים לה לורן. עמדנו אחת ליד השנייה, נבוכות מינוס החשש מהמבוכה, במפגש ליזמים חברתיים במתנ״ס המושלם ליד הבית שלי. אני כבר לא יזמית חברתית ולא הייתי צריכה לעשות שום נטוורקינג, אבל אני יודעת שהטריק הכי טוב כשנבוכים הוא פשוט להגיד: היי, אני מיטל. עוד לא נולד הבריטי/צרפתי/איטלקי/ספרדי שיודע להגיד את השם הזה כמו שצריך, אז תמיד קונה לי כמה דקות של שיחה.

היא כירואוגרפית, כך היא אמרה, והיא עושה עבודות מבוססות מקום ובהשתתפות קהל. היא סיפרה עוד ואני הקשבתי ואז הצעתי לה לעזור לה עם השיווק.

2.

ונפגשנו. בקפה של המתנ״ס. אני חושבת שהיא בסוף שנות הארבעים לחייה. היא רזה, אבל לא שברירית. יש לה שיער צבוע בצהוב, ונטייה לגרד את קצה האף שלה באצבע המורה. הפה שלה והקמטים סביבו מסגירים שהיא עישנה פעם, אבל גם את העובדה שלא היו לה חיים קלים.

עשרים דקות אחרי היא סיפרה לי שהיא גדלה עם אבא אלכוהוליסט. שאחר כך היא עברה למשפחת אומנה. זו בהחלט לא הפעם הראשונה שהיא סיפרה את זה, והיא יצאה מהארון הזה ביובש. היא הייתה נסערת כי מתרגש עליה איזה משבר כלכלי לא צפוי, וכל הדיבור שלה הסגיר מישהי שמבלה הרבה במסגרות טיפוליות וטיפוליות למחצה.

ואחרי הפרטים המסעירים, היא לקחה שלוק מהתה בחלב שלה, נשמה עמוק, ואשכרה שאלה אותי: איך עבר השבוע שלך? כאילו אנחנו בדינמיקה קבוצתית מוזרה של שני אנשים, ואז שתקה. שקלתי ללגלג על השאלה, אבל בעצם, למה? ופתאום הבנתי: אף פעם לא חשבתי על השאלה איך היה השבוע שלך. אני יכולה לענות על מה שלומך די בקלות. אני יכולה לענות על: על מה את חושבת. אני יכולה לענות על: מה קורה? אבל שבוע זה זמן קצר מדי מכדי לדבר בכלליות וארוך מדי מכדי להיצמד לפרט אחד. אז אמרתי דברים והיא הקשיבה, וכיאה לבוגרת מעגלים מסוגים שונים היא לא הגיבה, ולא הציעה, ולא ניסתה לפתור, רק הראתה שהיא מקשיבה, ואמרה כל מיני: זה נשמע מאד מבלבל.

זה באמת בלבל אותי, וכבר רציתי ללכת, אבל היא המשיכה לדבר על פלסטינים ולבקש הסברים מיודעת ח״ן, ואז היא אמרה: לא באתי כדי לדבר על שיווק, את לא צריכה לחכות שזה יגיע, באתי כי נראית לי נחמדה.

3.

ונפגשנו שוב. הפעם היא הביאה מחשב, ושלחה לי מראש את האתר שלה, שאני אוכל להסתכל ולבוא מוכנה. היו לה שאלות מאד הגיוניות. היו לי הערות. היו לי מחמאות. הייתה לנו שיחה מקצועית ביותר. בסופה אמרתי לה, כמו בשיחה מקצועית: את רוצה שנקבע לך דדליין? והיא, בוגרת מסגרות טיפוליות למחצה, אמרה לי: כן, אני תיכף אומרת לך מה אני אעשה עד מתי.

ואז אמרה: אז עכשיו כשאת ה-Action partner שלי, את רוצה שאהיה ה-Action partner שלך? זה קצת ריגש אותי, אף פעם לא היה לי אקשן פרטנר. ואמרתי מייד כן! אז כן, יש לי אקשן פרטנרית (איך לעזאזל קוראים לזה בעברית?). עכשיו אני רק צריכה לחפש את האקשן.

4.

התמונה של מונק, יקיר הבית החדש, והיא נקראת The girls on the bridge, 1901

They are just baby queens

1.

ג'יימי הוא קצת נמוך. יש לו עיניים כחולות, שמסתכלות על העיניים הכחולות שלי כמעט באותה גובה, אבל שלו יותר דומות לים שמקיף אי יווני, גדולות יותר, עם גוונים של כחול כהה ובהיר שמשחקים בינם לבין עצמם. יש לו שיער ארוך, עד אחרי הכתפיים, שאסוף כמעט תמיד בקוקו. יש לו סנטר רבוע, ועור לבן, מגורה עד אדמומיות בגילוח מתמיד בסכין קהה מדי.
ג'יימי הוא זונת תוכן. כמו כולנו, זונות התוכן, הוא מחזיק בראש שלו עשרות מבנים לוגיים אפשריים לטקסט, מאות פתיחות אפשריות לכתבות, ואלפי טריקים שהופכים את הכתיבה עבורו למשחק מחשב. אם הוא כמוני, ואני חושבת שהוא זונת תוכן טובה ממני, הוא יכול לכתוב על הכל. אם יש לך בראש כבר את מתקן הרנטגן שמאפשר לך להפשיט את הטקסט ולהלביש אותו כרצונך, ברור שכל השאר הם פרטים שאנשי מקצוע אחרים – אנשים שמבינים בפיננסים, בהיסטוריה, במילקי, במים מינרליים, בתזונה, בביג דאטא, בחינוך – יכולים לספק לך, ואתה צריך רק לשבץ במקומות המתאימים. במקום שבו הכרתי אותו הוא הקשיב לאנשים שמדברים על השקעות, וחוקרים אנשים אחרים שמבינים בהשקעות, רשם לעצמו כמה מלים בפנקס, ואחרי כמה שעות הפיק טקסט קוהרנטי ואנושי, שהפך את כל עניין ההשקעות למשהו שאנשים יכולים לקרוא.
בהפסקות הסיגריה ג'יימי מדבר על מישל, חברה שלו. הוא לא אוהב אותה, או לפחות חושב שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא לא יכול להיפרד ממנה, כי הם בדיוק חתמו על חוזה לדירה, ואין לו כסף לעבור לדירה חדשה. יש לו חוב מימי הלימודים הלא-רחוקים שלו, ולמרות שהוא אוכל כל יום רק במקדונלדס, או סנדוויץ שהוא מכין בעצמו מלחמניות ונקניק שהוא קונה בסופר ביחד עם קריספס, ולובש בגדים שמישל תופרת לו מבדים נועזים, הוא עדיין לא מצליח לשמור על רמת בזבוז שתאפשר לו להחזיר את החוב במהירות שבה הוא היה רוצה. כל פעם שאישה צעירה עוברת ברחוב הוא עוקב אחריה במבט, וחושב כל מיני דברים, אבל אומר רק דברים נחמדים. בכלל, ג'יימי, כשהוא לא מתרשע על מישל, אומר רק דברים נחמדים.

2.

בלילות ג'יימי הוא דראג קווין.
סתם. בניינטיז, או אפילו בתחילת שנות האלפיים, אפשר היה לכתוב משהו כזה.
בימינו לבנאדם אסור שיהיו לבנאדם ד'יי ג'וב, שבו הוא קצת סובל, ונייט ג'וב, שבו הוא מגשים את השאיפות שלו. כי אסור לנו לסבול יותר בעבודה, נכון? אנחנו צריכים להיות מרוצים. מסופקים. מאותגרים. לבטא את עצמנו. למסגר את השאיפות שלנו. חלילה לנו להשתעמם, להימרט קצת בפינות משגרה.
אסור לנו גם שיהיו לנו לילות. זמנים שכאלו שבהם אנחנו לא מתקדמים. לא לומדים. לא עוסקים בקריירה שנייה או שלישית. לא משפרים את התדמית שלנו. לא מוכרים את עצמנו. ולא את היצירה שלנו. ולא את החלומות שלנו. שעות מתות, אפשר לומר שהן מתו.
אז ג'יימי הוא דראג קווין גם בימים. הוא לא לובש בגדי נשים, ולא מדבר כמו שמדברים ב-rupaul's drag race, ואפילו לא הומו. אבל בימים הוא מדבר על הדמות שלו, שיש לה שם מתחכם שאני לא זוכרת, אבל היא קשורה כמובן לערכים. פעם הוא היה איזו התחכמות על referendum, יצר ראש ענקי של תרזה מיי שאותו הוא הלביש על המותניים, ועשה בדיחה מברקזיט. עכשיו הוא עובד על הזווית של התחממות גלובלית – ה-דבר של 2019 – והדמות שלו לובשת תלבושת שלמה עשויה מפלסטיק שהוא אוסף. בימים הוא מרגל אחרינו, מלקט בקבוקוני סויה קטנים ממגשי הסושי החד-פעמיים, מתלבט בקול בנוגע לאיזה בקבוק מיץ יוקרתי שמישהו קנה, מראה לנו תמונות של קסדה עשויה שברי כוסות פלסטיק שהוא עובד עליה, משמיע לנו שירי פופ ששרה איזו דראג קווין מפורסמת מהסבנטיז, שולח לכל המשרד לינק למשאל אונליין שבו אנחנו בוחרים את השם החביב עלינו מבין שלושה.

The other monarchy (Source: FB page)

3.

לג'יימי יש גיג. מילה מכוערת. אבל אנחנו אוהבים את ג'יימי, כי אי אפשר שלא לאהוב את ג'יימי, ואנחנו באים למקום שבו ג'יימי מופיע, ביחד עם דראג קווינס וקינגס אחרים.
אנחנו מתאספים על הגג במשרד, עם בקבוקי יין שקנינו בסופר, עניבות ותיקי האיפור של הנשים האחרות. יש להן נצנצים. יש להן אודם כחול וירוק. יש להן הזדמנות להתחפש, והן מרוצות.
ההופעה של ג'יימי היא איומה. הקסדה נופלת לו כל הזמן על הראש. הוא לא מצליח לזוז בנעלי העקב שלו, שגדולות עליו בשתי מידות, כך סיפר לנו אחר כך. הוא לא זוכר את המילים. הוא מאחר להיכנס לריקוד שהמציא. כל מה שיכול להשתבש, משתבש.
לפניו ואחריו יש כל מיני הופעות אחרות. דראג קווין זה מושג די נרחב, וכל אחת מהמלכות מפרשת אותה כרצונה, ויש שם כמה מלכות מאד מצחיקות ומאד עצובות.

4.

"השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים"

מארק טווין, על התנוונות אמנות השקר

5.


המופע נגמר. אנחנו יוצאים החוצה, ממשיכים לשתות ומעשנים סיגריה. ג'יימי מגיע. הוא מזיע לגמרי, וחצי ערום. כולנו מחבקים אותו.
הם משקרים לו בצורה יפהפיה. בהרחבה. בפירוט. בקומה זקופה. מחמיאים לו על המלים. על הריקוד. על הלבוש. הם מוצאים פרטים קטנים שאפשר להיצמד אליהם ללא חשש מבוכה. הם אומרים מלים גדולות שאפשר להסתתר מאחוריהן מבלי פחד התגלות. הן מתארים דברים שראו מבלי להצמיד לתיאור שום מילת שיפוט. הם מוסרים לו מה שהוא גרם להם להרגיש. הם רוקדים ריקוד שבטי, אחיד, רב-קפלים, שנטוע היטב בהיסטוריה, שכל כולו העלאת קורבן לאל הנחמדות. כולם משתתפים במאמץ מבלי לתאם זאת מראש, ומבלי להותיר בצד אף אחד.
מהר מהר אני מוציאה מהתיק גליל גדול של מסקינטייפ שחור ועבה ואוטמת לעצמי את הפה הישראלי הישיר הגס והמטונף שלי. אסור לי להוציא מילה. אסור לי להתפרצף. אסור לי לעשות תנועה שלא במקומה. זה כל כך יפה, אני חייבת ללמוד גם.

6.

אחר כך, ברכבת הביתה, בחברה יותר מצומצמת, אני לא יכולה להתאפק יותר, ואני אומרת: היו שם כמה מופעים קצת עצובים. זו הייתה הגרסה הכי רכה שהגעתי אליה, וגם עליה עבדתי כשעה.
אחת מהן מסתכלת עליי בחיבה, ואומרת לי: They are just baby queens.

על התנוונות אמנות השקר / מארק טווין

מארק טווין כתב את הקטע הזה עבור פגישה של מועדון ההיסטוריה והעתיקות של הרטפורד קונטיקט ב-1880. כמו אורוול, הוא גם הצליח לתפוס במדויק פיסה מהאופי האנגלי. הופיע במקור כאן.

תבינו, אני לא מתכוון לומר שמנהג השקר סבל ניוון או הפרעה כלשהם – לא, משום שהשקר, כמעלה, כעיקרון, הוא נצחי; השקר, כיצירה, כנחמה, כמקום מפלט בזמני מצוקה, התפילה הרביעית, המוזה העשירית, חברו הטוב ביותר והנאמן ביותר של האדם, הוא על זמני, ולא יכול להיעלם מעל פני האדמה, בעוד המועדון הזה ממשיך להתקיים עליה. התלונה שלי נוגעת להתנוונות אמנות השקר. אף אדם בעל תבונה, אף אדם בעל רגשות נכונים, לא יוכל להרהר בשקרים הגמלוניים והמרושלים של ימינו בלי להתאבל על הזנייתה של אמנות כה נעלה. אל מול הקהל הותיק שלנו פה אני כמובן נוגע בנושא הזה בביישנות: כמו עוזרת בית זקנה שמנסה ללמד אימהות בישראל ענייני פעוטות. לא מתאים לי לבקר אתכם רבותיי – שכולכם מבוגרים ממני – ובכירים ממני, בהקשר הזה – ואם נדמה פה ושם שאני עושה זאת, אני בטוח שברוב המקרים זה יקרה ברוח של הערצה יותר מאשר האשמה; אכן, אם בכל מקום הייתה מקבלת האמנות הנעלה שבנעלות הזו את תשומת הלב, את העידוד, את השימוש המודע ואת ההתפתחות שהיא זוכה לו במועדון הזה, לא הייתי צריך להגות את הקינה הזו, או לשפוך דמעה אחת. אני לא אומר זאת כדי להחניף: אני אומר זאת ברוח של הכרה צודקת ומלאת הערכה. (חשבתי בנקודה זו להזכיר שמות ולתאר דוגמאות, אבל הזהירו אותי להימנע מהפרטי ולהגביל את עצמי לכללי).

מארק טווין על פי בקווית' (ויקיפדיה)

אין עובדה מבוססת יותר מכך ששקר הוא הכרח הקיום בנסיבות שלנו – המסקנה שמדובר במעלה מובנת מאליה. שום מעלה לא יכולה להגיע למלוא היעילות שלה ללא טיפוח זהיר ונחוש – ולכן, מובן מאליו שיש ללמד אותו בבתי הספר – אפילו בעיתונים. איזה סיכוי יש לשקרן הבור והבלתי מטופח אל מול המומחה המשכיל? איזה סיכוי יש לי אל מול עורך דין? שקרים הוגנים, זה מה שהעולם צריך. לפעמים אני חושב אם לא היה עדיף לנו לא לשקר כלל מאשר לשקר באופן בלתי הוגן. שקר עקום ובלתי מדעי הוא לפעמים חסר תוחלת כמו האמת.

עכשיו, בואו נראה מה אומרים הפילוסופים. שימו לב לאמרה הנכבדת: ילדים ושוטים אומרים תמיד את האמת. הדדוקציה היא פשוטה – מבוגרים ואנשים חכמים לעולם לא אומרים אמת. פרקמן ההיסטוריון אומר, "עקרון האמת עלול בעצמו להגיע לאבסורד". במקום אחר באותם פרקים הוא אומר, "אמרה ישנה היא שאין לומר אמת כל הפעמים; ואלו שמצפונם החולה מדאיג אותם מספיק כדי לחלל את האמרה הזו באופן קבוע, הם אימבצילים וטורדניים". מילים קשות, אבל נכונות. אף אחד מאיתנו לא יוכל לחיות עם דובר-אמת שגרתי, אבל תודה לאל, אף אחד מאיתנו לא צריך. דובר אמת שגרתי הוא בפשטות יצור בלתי נסבל; הוא לא קיים; הוא מעולם לא היה קיים. כמובן שיש אנשים שחושבים שהם לעולם לא משקרים, אבל לא כך הדבר – והבורות הזו היא אחד הדברים שמפילים כלימה על מה שאנחנו מכנים ציוויליזציה. כולם משקרים – כל יום; כל שעה; ערים; ישנים; מתוך חלום; מתוך שמחה; מתוך אבל; ומי ששומר על לשונו במנוחה, הידיים, הרגליים, העיניים והגישה שלו יפגינו הונאה, ובאופן מכוון. אפילו בדרשות, אבל זו אמירה מובנת מאליה.

בארץ רחוקה בה גרתי פעם הגברות נהגו להסתובב ולבקר חברות, תחת ההנחה האנושית והחביבה שכולם שמחים לראות זה את זה, וכשהן היו חוזרות הביתה, הן היו קוראות בקול שמח: "ביקרנו שישה עשר בתים, וארבעה עשר מתוכם היו ריקים" – ולא התכוונו לומר שהם מצאו משהו חשוב בגנות אותם ארבעה עשר בתים – לא, זו רק הייתה דרכן להגיד שהם לא היו בבית, והאופן שבו אמרו זאת הביע את הסיפוק המלא שלהן מהעובדה הזאת. העמדת הפנים שלהן ולפיה הן היו מעוניינות לפגוש את אותן ארבע עשרה גברות – ואת שתי האחרות שאיתן היה להן קצת פחות מזל – היא הצורה השגורה והמעודנת ביותר של שיקור, שאותה אפשר לתאר כסטייה מהאמת. האם היא מוצדקת? בהחלט. זו סטייה יפהפיה ואצילית, משום שמטרתה היא לא לגרוף רווחים, אלא לתאר את העונג שהן חוות במשותף עם שישה עשר הבתים האלו. מפלצת האמת ישרת הנפש הייתה פשוט מצהירה, או אפילו רק ממלמלת, כי היא לא רוצה לראות את האנשים האלה, והיא הייתה מתנהגת כמו תחת, וגורמת כאב בלתי הכרחי. לאותן גברות באותה ארץ רחוקה היה אלף דרכים נעימות לשקר, מתוך התכוונות עדינה, והן העידו על האינטליגנציה שלהן והיוו תעודת כבוד ללבבות שלהן.

הגברים באותה ארץ רחוקה היו שקרנים, כל אחד מהם. אפילו המה-נשמע שלהם היה שקר, משום שלא היה אכפת להם מה שלומך, אלא אם כן היו קברנים. לשואל הרגיל שיקרת בתגובה; משום שלא ביצעת הערכה מודעת למצבך, אלא ענית תגובה סתמית, ולרוב טעית בצורה ניכרת. שיקרת לקברן, ואמרת שבריאותך מתרופפת – שקר ראוי לכל שבח, משום שהוא לא עלה לך דבר ושימח את האדם האחר. אם זר הפריע לך, אמרת בלב שלם: "אני שמח לראות אותך", ואף הוספת "חבל שאנחנו לא קניבלים וזו לא שעת הארוחה". כשהוא הלך, אמרת בצער "אתה חייב ללכת?" והמשכת "נתראה בקרוב", אבל לא גרמת נזק, משום שלא הונית אף אחד ולא גרמת כאב, ואילו האמת הייתה גורמת לשניכם אי-נחת.

גילברט וג'ורג' בסטודיו (מקור)

אני חושב שכל ההונאה האדיבה הזאת היא אמנות מתוקה ואוהבת, ויש לטפח אותה. השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים…

שקר פוגעני הוא לא דבר ראוי לשבח; וכך, באותה מידה, היא האמת הפוגענית – עובדה שנחקקה בחוק לשון הרע.

בין השקרים הנפוצים האחרים קיים גם השקר האילם – ההונאה שמתרחשת כאשר מישהו פשוט שותק ומסתיר את האמת. סוחרי אמת עקשניים רבים מתחפרים ברהבתנות הזו, ומדמיינים כי אם לא יאמרו דבר שקר, אזי לא ישקרו כלל. בארץ הרחוקה הזו בה גרתי פעם, גרה נפש חביבה, גברת שהצרכים שלה תמיד היו טובים וטהורים, והאופי שלה בהתאם. יום אחד סעדתי איתה ארוחת ערב, והערתי הערתי סתמית ולפיה כולנו שקרנים. היא נדהמה, ואמרה ״לא כולנו, בוודאי״. זה קרה לפני שכולנו הכרנו את האופרה פינהפור, ולכן לא הגבתי כמו שבוודאי הייתי מגיב בימינו, אלא רק אמרתי, ״כן, כולנו – כולנו שקרנים. אין שום יוצאים מן הכלל״. היא נראתה כמעט נעלבת, ״למה, אתה כולל אותי?״. ״בהחלט״, אמרתי, ״אני חושב שאת אפילו מומחית בכך״. היא אמרה, ״ששש, הילדים!״ החלפנו את הנושא לטובת הילדים, והמשכנו לדבר על דברים אחרים. אבל ברגע שהילדים יצאו מהחדר, הגברת חזרה בלהיטות לנושא ואמרה, ״יש לי חוק בחיים, לעולם לא לומר שקר; מעולם לא הפרתי אותו, ולו במשפט אחד״. אמרתי, ״אין לי שום כוונה לפגוע בכבודך או לפגוע בך, אבל באמת ששיקרת כמו עשן מהרגע שהתיישבתי פה.

המנהג הזה גרם לי כאב רב, משום שאני לא רגיל בכך״. היא ביקשה דוגמה, רק משפט אחד. אז אמרתי:

״ובכן, הנה עותק של הטופס שבית החולים אוקלנד שלח לך בידי האחות שבאה הנה כדי לטפל באחיין שלך, שחלה במחלה מסוכנת. הטופס כלל כל מיני שאלות בנוגע להתנהלות האחות בזמן המחלה: ״האם היא אי פעם ישנה בזמן המשמרת שלה? האם היא אי פעם שכחה לתת תרופה?״ וכך הלאה. בית החולים הזהיר אותך להיות זהירה מאד ומפורשת מאד בתשובותייך, משום שרווחת השירות דורשת שהאחיות ייקנסו או ייענשו בעקבות הפרת ההוראות. אמרת לי שהיית מאד מרוצה מהאחות הזאת – שיש לה אלף מעלות ורק מגרעת אחת: גילית שאת לא יכולה לסמוך עליה לעטוף את ג׳וני במספיק שכבות חמות בזמן שהוא חיכה באוויר הקריר שהיא תסדר עבורו מיטה חמה. מילאת את הטופס הזה, ושלחת אותו בחזרה לבית החולים עם האחות. איך ענית על השאלה ״האם האחות הזניחה אי פעם את החולה כך שהוא עלול היה להצטנן?״ בואי, הכל כאן בקליפורניה נקבע בהתערבות; אני שם עשרה דולר לעשרה סנט ששיקרת בתשובה לשאלה הזאת״. היא אמרה, ״לא שיקרתי; השארתי את השאלה הזאת ריקה!״. ״זה אותו דבר – שיקרת שקר אילם; השארת את התשובה כך שאפשר שישתמע ממנה שלא מצאת כל פגם בעניין״. היא אמרה ״הו, זה שקר? ואיך אני יכולה לדבר על מגרעת אחת ויחידה, כשהיא כל כך טובה? זה היה אכזרי״. אמרתי, ״תמיד צריך לשקר, אם זה יכול להועיל; הדחף שלך היה מוצדק, אבל השיפוט שלך גס; הבעיה הזו נובעת מנוהג לא אינטליגנטי.

עכשיו הביטי בתוצאות של הסטייה הבלתי מקצועית שלך. את יודעת שווילי של מר ג’ונס חולה מאד במחלת השנית; ההצלחה שלה הייתה כל כך נלהבת שהאחות נמצאת שם ומטפלת בו, ובני המשפחה המותשת ישנים שינה עמוקה ובוטחת מזה ארבע עשרה שעות, והותירו את יקירם באמון מלא בידיים הקטלניות האלו, משום שאת, כמו ג׳ורג׳ וושינגטון הצעיר, שמרת על המוניטין שלה. אם אין לך מה לעשות, אני אבוא מחר, שנוכל ללכת ללוויה ביחד, משום שבאופן טבעי את ודאי חשה עניין מיוחד במקרה של ווילי, עניין אישי, למעשה, בדיוק כפי שחש הקברן״.

סינדי שרמן (מקור)

לא אמרתי כל זאת לשווא. כבר במהלך הדברים היא עלתה לכרכרה ונסעה במהירות שלושים מייל לשעה לכיוון האחוזה של הג׳ונסים כדי להציל את מה שנותר מווילי ולומר כל מה שידעה על האחות הקטלנית. וכל זה היה בלתי הכרחי, משום שווילי לא היה חולה; אני בעצמי שיקרתי. אבל באותו יום, למרות הכל, היא שלחה מחדש את הטופס לבית החולים, ומילאה את התשובה שהותירה ריקה, ובה הצהירה על העובדות בצורה הישרה ביותר האפשרית.

עכשיו, אתם מבינים, הבעיה של הגברת לא הייתה שהיא שיקרה, אלא שהיא שיקרה בחוסר זהירות. היא הייתה צריכה לומר אמת באותו רגע, ולפצות את האחות במחמאה ערמומית במקום אחר בטופס. היא יכלה לומר, ״מבחינות מסויימות האחות הזאת היא מושלמת – כשהיא במשמרת היא לעולם לא נוחרת״. כמעט כל שקר קטן ונחמד היה מוציא את העוקץ מהאמת הבעייתית אך ההכרחית הזאת.

השקר הוא אוניברסלי – כולנו עושים זאת. ולכן, הדבר החכם לעשות הוא לאמן את עצמנו בהתמדה לשקר מתוך מחשבה, מתוך שיקול דעת; לשקר מתוך כוונה טובה, ולא רעה; לשקר לטובת אחרים, ולא לטובתנו; לשקר שקר מרפא, נדבני, אנושי, ולא אכזרי, פוגעני או מרושע; לשקר בחן ובנועם, ולא בצורה משונה וגמלונית; לשקר בבטחה, ביושרה, במישרין, בראש מורם, ולא בגמגום, בייסורים, בהיסוס, כאילו אנחנו מתביישים במטרתנו הטובה. ואז נוכל להיפטר מהאמת הנחשבת והקטלנית שמרקיבה את האדמה; ואז נוכל להיות נהדרים וטובים ויפים, ותושבים ראויים בעולם שבו אפילו אימא אדמה משקרת, מלבד כשהיא מבטיחה מזג אוויר נתעב. ואז, אבל אני רק תלמיד חדש וחלש באמנות הנשגבת הזאת; אני לא יכול ללמד את החברים במועדון הזה מעבר לכך.

וברצינות רגע, אני חושב שיש צורך רב בבחינה מלומדת של איזה שקרים כדאי ורצוי לספר, מכיוון שכולנו חייבים לשקר וכולנו משקרים, ומאילו שקרים כדאי להימנע – וזה הדבר שאני חש שאני יכול בוודאות להותיר ידיו של המועדון המנוסה הזה – גוף בשל, שאותו אפשר לכנות בהקשר הזה, מבלי להיקלע לחנפנות בלתי ראויה, גוף של אמני שקר ותיקים.

מהבית הביתה

1.

אז מי אני, אם אני לא מרגישה בבית בישראל, זו השאלה ששאלתי את עצמי במשך עשרה ימים בישראל. כלומר, כשאני בלונדון, התשובה היא קלה. אני בטוח לא בריטית. ועל כן, אני מהגרת. מישהי שנמצאת בין כאן לבין מקום אחר. אבל במקום האחר, אני אמורה להרגיש בבית, נכון? כי אחרת מי אני? איך אני יכולה ליצור רצף של זהות בין מי שהייתי פעם לבין מי שאני החדשה, אם אני הקודמת מפסיקה להתקיים בתוכי? אם החיים הנוכחיים שלי לא קיימים בדמיון של עצמי הקודמת, איך אני יכולה להסביר לה אותם?

2.

אחרי הפוסט האחרון בנוגע לעבודה, הבנתי שמה שאני צריכה הוא למצוא כמה אנשים שעושים את מה שאני רוצה לעשות, ואז, אם יהיה לי אומץ, להציע להם לפגוש אותי לקפה. כל הגורואים של הנטוורקינג אומרים את זה, נכון? אז מצאתי. קוראים לו אורן גרינברג, והוא נמצא בלונדון כבר חמש עשרה שנה, והוא מנהל שיווק להשכרה. הולך לסטרטאפים, לומד אותם, בונה להם אסטרטגיה שיווקית, מוצא להם מי יבצע אותה, והולך הלאה. נשמע מושלם. וישראלי זה קל. לישראלי אני יכולה לפנות ולבקש קפה. עוד לא הרגשתי בשלה לפנות אליו, ועל כן רק הוספתי אותו לרשימת החברים שלי בלינקדאין. למחרת הוא פרסם שהוא יהיה באיזה פאנל, וידבר על עתיד השיווק. או, זו כבר הזדמנות.

3.

במשך עשרה ימים בישראל הייתי מוקפת בשוחרי טובתי (וטובת לב). הרבה אנשים שלמשך עשרה ימים שמו את החיים שלהם הרגילים במקום השני ואותנו במקום הראשון. הם אירחו אותנו, הלבישו אותנו (זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, אני חושבת, שאימא שלי גיהצה בשבילי. מגיע הגיל, אני חושבת, שמתחילים ללבוש בגדים שנוטים להתקמט), האכילו אותנו, הסיעו אותנו, בילו איתנו, והסתירו מאיתנו את ישראל האמיתית. כמו במשחק מחשב דילגנו בין אין לאי של מזגן נעים, של אוכל טעים, של ים ובריכה ובריכה וים, של שיחות טפלות ועמוקות, וכיסינו את העיניים מפני כל מה שנמצא בחוץ.
בפעמיים האחרונות שהייתי בישראל הרגשתי שאני לא באמת נמצאת בישראל, אני נמצאת באל-מקום שבו נמצאים כל החברים והמשפחה שלי לרגע. זה כיף נורא ומסעיר, להיות במקום שאין לו מקום, אבל יש בו הרבה אהבה. אבל זו לא ישראל.

4.

הלכתי לפאנל. אורן דיבר לעניין. כלומר, הוא חושב כמוני על שיווק, ולכן בטוח צודק. כי מבחינתי מחלקת שיווק טובה היא כמו הפסיכלוג של העסק. היא מייצרת ומספרת את סיפור הזהות של העסק, את מה שהוא כן ואת מה שהוא לא, ואת האנשים שיכולים להתחבר אליו. אחרי שמציירים את הגבולות, אפשר לצבוע מבפנים בכל מיני עזרים, ולהשתמש בכל מיני ערוצים כדי לספר את הסיפור הזה. יש הרבה אנשי שיווק שמתמקדים בעזרים ובערוצים – הם מומחים למודעות בגוגל, הם ממש טובים בלקדם את העסק במנועי חיפוש, הם מעולים ביצירת קהילות בפייסבוק. כל זה חשוב, אבל בעיניי זהו שלב שני אחרי שהעסק יודע להכיר את עצמו. זה בערך מה שאורן אמר.
אז ניגשתי אליו בסוף, ואמרתי לו שהוא היה ממש אחלה. זה עזר שיכולתי להגיד אחלה. כי במשך חצי מהפאנל ניסיתי לחשוב על מילה באנגלית שתהיה הולמת כמו ממש אחלה, ולא מצאתי. קבענו לשתות קפה.

5.

אבל כן הלכתי פעם אחת בתל אביב, שבשבילי היא כמו קרובת משפחה. מאבן גבירול צפון ועד גן החשמל. ידעתי שאני של פעם הייתה מרגישה כאן בבית. ידעתי בדיוק מתי תגיע המשתלה ואיפה הסופרפארם בשקם. ידעתי איפה המזנון ואייסברג ונונה ומג'יק בורגר והבייקרי ופם-פם והכרתי את הריח של המדרגות בלונדון מיניסטור שמובילות לצוותא ואת החלון ראווה של הביטאט (זה הביטאט?), ואת הבית עם המרפסות היפות ומוכות השמש ביהודה הלוי פינת שינקין, ואת חדוות התחתית שהיכתה בי על אף שלא הייתי כלל בתחתית בביקור הזה. ידעתי את כל זה, אבל כל זה היה שייך לאני הקודמת. שלוש שנים עברו מאז שגרתי כאן, ולראשונה הרגשתי אחרת. לא בדיוק שייכת.

6.

ושתינו קפה וירטואלי. פטפטנו ופטפטנו כשעה. על הדרך שהוא עשה. על מה שהוא הצליח ועל מה שלא. ועל מה שאני עשיתי. ועל מה שלא עשיתי. ואיפה אני עכשיו ואיפה הוא עכשיו. לא חשבתי עליו כמעסיק פוטנציאלי, ועל כן הייתי נינוחה לגמרי. ואחרי זמן מה, הוא פתאום שאל שאלות שנהיה ברור מהן שהוא כן חושב עליי בתור קולגה. עניתי עליהן כמיטב יכולתי, והשתדלתי שלא לאבד את הנינוחות, השתדלתי להמשיך לעשות נטוורקינג ולא ראיון עבודה. זו הייתה שעה מפתיעה.

7.

באחת בלילה יצאנו מהבית של ענבל, במונית שירות לנתב"ג. הרבה אנשים הלומי שינה ולילה הצטרפו למונית בסיבוב הדהירה שהיא עשתה בירושלים. לב אמר: חשבתי שאם אני אהיה ער בלילה אני אראה יותר Car lights. אחרי כל אחד, הנהג הדליק את האור, וחייג בנייד לתחנה הבאה. "תהיו למטה עוד שלוש ארבע דקות, אני בדרך". לב ישן. הנהג דיבר עם נהג אחר, וסיפר לו שהוא אמר למנהל התחנה לתת לו את כל הבעייתים שלא מסתדרים במסלולים האחרים. "מה אני אעשה? אני אגיד לו שייתקע איתם? אמרתי לו הכל טוב אחי, אני אסתדר, תיתן לי את כולם. הנה, נשארו לי רק שלושה. שבוע טוב, אחי, עבודה נעימה". אחר כך בדקו את הדרכונים שלנו. והוא אמר: "תשלמו לי עכשיו, שנתפטר מזה". הקדמיים לקחו את הכסף מהאחוריים, כמו תמיד במונית שירות, כאילו לא שמעו בעולם על אפליקציות, על כרטיסי אשראי, על אתרים לתשלום מוקדם.

8.

התכתבנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מה אנחנו רוצים שיהיה. הוא היה קופצני קצת, פזור דעת, מלא בחלומות ורעיונות. אני הייתי יובשנית, ממוקדת, מנסה להבין עד הסוף מה באמת המציאות שלו.
נפגשנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מי אנחנו. הוא היה קופצני קצת, אני הייתי ממוקדת.
לא עד הסוף הבנתי מה יהיה, כאילו אפשר בכלל להבין עד הסוף מה יהיה, אבל בעוד שבועיים אני מתחילה לעבוד עם אורן במשרה חלקית, אולי אחר כך נבין מה יהיה.

9.

באחת עשרה בבוקר יצאנו משדה התעופה בלוטון, לחיבוק של נדב ולקפה בפרט-א-מנג'ר. ברכבת שלקחה אותנו לטיוב הסתכלתי על השמיים שהיו כחולים ומלאים בעננים לבנים יפים וצחורים, שיש בלונדון רק לעיתים רחוקות. דמיינתי את הדרך הביתה עד סופה. ידעתי בדיוק איך הולכים האנשים הממהרים לתחתית, ואת הטעם של הקפה ב-resourced, שיש בתחנת קינגס קרוס וגם ליד העבודה הקודמת שלי, ידעתי איך נראה חלון הראווה של Oliver Bonas, ואיך האנשים בתור לשירותים יכולים לחכות בסבלנות חצי שעה מבלי להביט בעיניים ומבלי לנשוף בחוסר סבלנות, ואיך ביציאה מתחנת סטוקוול יש קצת ריח של פיפי והרבה נערים יושבים על אופני בוריס (סוג של תל-אופן מקומי, שהכניס אחד, בוריס ג'ונסון), הכרתי את הטעם של כל אחד מהסנדוויצ'ים המשולשים בסיינסבורי ליד התחנה, ובאיזה מעבר נמצא הטוניק לג'ין של יום שישי. יצאתי מהבית והגעתי הביתה.

10♥

1.

לפעמים אני מסתכלת על הרגליים שלו. מדובר במקלות דקים, מוארכים, שחומים ומושלמים, שזזים בלי הפסקה. בקצה הרגל שלו יש כף, שהיא בהירה יותר ורכה רכה. לפעמים, לא תמיד, אבל יותר פעמים ממה שאפשר לחשוב, אני מסתכלת על הרגליים שלו סתם עובדות; זזות, משחקות כדורגל, מתחככות זו בזו על הספה, וכל מה שאני יכולה לחשוב הוא: תודה. מי ידע שמישהו יכול להסתכל על מישהו אחר ורק לשמוח בקיומו באופן שלם ומלא?

2.
לפני כמה ימים הוא אמר לי: אני רוצה להיות מפורסם. כל בנאדם אחר שהיה אומר לי היה גורם לי ללעג. גם אני. כלומר, אמרתי את זה לי כבר פעם. ומייד לעגתי לי. מה מפורסם. למה מפורסם. מה טוב בזה. כשהוא אמר את זה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: וואללה, לא ידעתי, לא היה לי מושג, שזה רגש כל כך אנושי.

3.
כשהוא היה בן שנה או משהו כזה פרסמתי תמונה שלנו או אולי שלו בפייסבוק וזיו, שאני לא מאמינה לו להרבה דברים אבל הוא בהחלט יודע לעשות כיף, כתב: הוא עוד קטן, אבל איזה כיף יהיה לך להסתובב איתו בעיר! עברנו עיר מאז, אבל איזה כיף זה להסתובב איתו בעיר! כלומר, אם מפסיקים להיות הורים במידה סבירה ומתחילים להיות בנאדם במידה סבירה, מדובר במכונת שטויות חמודה וניידת.

4.
לפעמים הוא אומר לי: אני גדלתי בבטן שלך, אז אנחנו אותו בנאדם (זה כי אני אומרת לו את זה). ולפעמים זה נכון. כלומר, לא. אף פעם לא נכון. אבל לפעמים כשאני רואה אותו במצוקה, קטנה, אבל לא תמיד הוא יודע שהיא קטנה, ואסור לי להציל אותו כי הוא צריך להציל את עצמו, אני יכולה להרגיש את המצוקה אצלי, בדיוק באותו מקום שהוא, כמו שכפול במכונת צילום, אבל ב-75 או 50 אחוז.

5.
לפעמים הוא אומר לי: אני מצייר פה כריש. הכריש אוכל אותך ומשאיר אותי עם אבא. ואז אני אהיה עם אבא כל הזמן ואני אוכל לקחת לך את הטלפון ולשחק כמה שבא לי. גם זה אנושי, אבל פחות כיף.

6.
לפעמים הוא לא אני, אבל הוא עושה בדיוק את מה שאני הייתי עושה: מנסה לרצות את המבוגרים בלי להפסיק לרצות את עצמו, ואני יכולה לראות סביבו את כל רשת החישובים הסבוכים שהוא עושה עצמו כדי להבין אם הוא בסדר או עבר את הגבול. אני אימא שלו אז לפעמים מספיק מבט אחד כדי שהוא יידע שכן, הוא עבר את הגבול.

7.
לפעמים לא מספיק מבט אחד, ואני כועסת עליו, והוא מסתכל עליי, ומייד מייד מייד אני יודעת שגם אני עברתי את הגבול. לפעמים אני מבקשת סליחה באותו רגע. רוב הזמן לא.

8.
לפעמים הוא מדבר אתי על כדורגל. כלומר, רוב הזמן הוא מדבר אתי על כדורגל. אבל לפעמים הוא שואל משהו שהוא לא "אז מי את חושבת ששחקן יותר טוב אגוארו או סטרלינג?" (התשובה היא תמיד אגוארו. בכל צמד. זה קל), ואנחנו בודקים באינטרנט, וגוגל עוזר לנו למצוא תשובה חד משמעית לשאלה שלו. לפעמים, הוא אומר בנחרצות: לא! זה לא נכון! אבא אמר אחרת! וזה סוף הסיפור והדיון.
פעם הוא אמר לי: אני מבין במבוגרים, אני יודע מתי לא צריך להקשיב להם.

9.
לפעמים הוא נוסע למקום אחר ממני לעשרה ימים שלמים, ואני עושה כיף חיים עם אבא שלו. מטיילת בעיר ובעולם הפנימי שלנו, וכל הזמן יש באוויר מין תימהון: אז ככה זה היה פעם! כלומר, אנחנו אחרים וכל זה, אבל כן, ככה זה היה פעם. מי בכלל זוכר שאנשים בלי ילדים לא ממהרים כל כך.

10.
לפעמים הוא נוסע למקום אחר ממני לעשרה ימים שלמים, ויש לי חתיכה מהגוף שהיא חסרה וכואבת, ואחרי שאני מדברת איתו אני מרגישה שיש לי מכשיר מיוחד בתוך הגוף שמאפשר לי להיות בשני מקומית בו זמנית.