רגשות – 2

1.

לאחרונה הקשבתי לפודקאסט שנקרא Invisibilia וחוקר את הכוחות הלא-נראים שמעצבים את ההתנהגות האנושית (בהמלצת עבגד. תודה!). העונה האחרונה הוקדשה לרגשות, ודובר שם על כך שנהוג לחשוב על רגשות בתור משהו שמגיע מהפנים של הבפנים שלנו, משהו חזק מאיתנו, אותנטי לחלוטין, שאי אפשר להתנגד לו, רק להקשיב או להתעלם ממנו. אבל למעשה, כך הן טוענות בעקבות שורה של מומחים, רגשות הן תוצר תרבותי בדיוק כמו כל דבר אחר.

נשמע לי הגיוני לגמרי. נגיד, אם חושבים על חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס, הכחשה-זעם-מיקוח-דיכאון-קבלה, האם הם תקפים גם בתרבויות שבהם מקובל להאמין בגלגול נשמות? אני לא יודעת, אבל נראה לי הגיוני שמשהו מהותי מאד משתנה שם. או נגיד, הילד שלכם ואתם משחקים עם ילד אחר. הילד השני לא נותן לילד שלכם בצעצוע שלו. אתם רוצים להרוג אותו, ברור, אבל מה שאתם מסבירים לילד שלכם זה שמה שהוא מרגיש נקרא תסכול או כעס, והוא חווה אותו כי מישהו לא רוצה לתת לו משהו, ואלו הדרכים המקובלות להתמודדות עם הבעיה הזאת נקודתיים. אם לא הייתם מסבירים לו מה הוא מרגיש וממשיגים לו אותו, אולי הוא היה מגיע עם תחושה אחרת לגמרי?

השתיים מהפודקאסט מספרות גם על האנתרופולוג רנטו רוזלדו שיצא ביחד עם אשתו שלי לחקור שבט לא ידוע ביערות הגשם בפיליפינים. הם נתקלו שם במילה שנקראת Liget (כמו שהוא מסביר שם, מבטאים את זה כמו לי+gut, התחושה שמישהו עוקר לך את הבפנים). בהתחלה, רנטו ושלי לא ממש הבינו מה זה אומר, אבל בעקבות אסון נורא (שאני לא אגלה, כי באמת תקשיבו. הן חמודות ממש), הוא הבין שמדובר בתחושה עוצמתית מאד שמטעינה את האדם באנרגיה. לתחושה הזאת אין סמן חיובי או שלילי. היא לא טובה עד אימה או איומה עד כאב. היא פשוט עוצמה פנימית שקורית בעקבות אירוע מסויים. היא יכולה לגרום לך להיות העובדת המצטיין של החודש או לגרום לך לרצות לערוף ראשים (במקרה, השבט גם ידוע בכך שהוא ערף ראש של אנתרופולוג קודם).

ilnogot
בני ובנות השבט כפי שצולמו ב-1910 (מקור: ויקיפדיה)

2.

לאחרונה ההורים שלי היו פה, וחמש דקות אחרי שהם נכנסו בדלת, אחרי שאבא שלי עבר על כל רשימת המכולת שאבאים אוהבים לעבור עליה, שכוללת בירור המצב הכספי ויציבות מקור ההכנסה של כל אחד מההורים במשפחה, הוא פתאום שאל אותי: ואת מאושרת?

מתתי. כי זה בכלל לא התפקיד שלו. וכי מי בכלל יודע האם הוא מאושר? האם זה משהו שאפשר לענות עליו תשובה חד משמעית שמספקת אבאים? ובכלל, השאלה הזאת הרי לא מושמעת בחלל ריק. השאלה האמיתית והמלאה, שאף אחד לא שואל אם הוא לא אבא שלי, היא: האם עכשיו, אחרי שלקחת את כל המשפחה שלך לכל מיני מקומות רחוקים, והעברת את הילד שלך שתי שפות בשנתיים, ועברתם את מסע הייסורים של למצוא דירה ועבודה וגן, האם עכשיו את סוף סוף מאושרת?

אין לי מושג, וגם נראה לי לא פייר לתלות את כל האושר שלי בהצלחת ההגירה (הזמנית?) שלי. אלעד ציטט את ענת שוורץ, שעשתה סרט על צרפתים שבאו לישראל, והיא אומרת שם: "זה אולי הסיפור של כל מהגר, לפחות מהגרים מבחירה שהם לא פליטים ממדינה מוכת מלחמה. יש איזה משהו שחסר לך נורא בחיים: אתה מרגיש אבוד או לא מסופק או תקוע במקום, באופן שהוא קרדינלי. כשאתה עובר למקום אחר, אתה משליך את הפנטזיות של מי אתה רוצה להיות על המקום, ואתה מדמיין שזה מקום שבו אתה יכול להמציא את עצמך מחדש כי אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול להגיד שאתה כל דבר שאתה רוצה".

אז אני לא רוצה לדמיין את עצמי של לונדון כשונה מהותית מעצמי של ישראל, וגם לא יכולה להרשות לעצמי להיות נוסטלגית לישראל (אני לא מאמינה בנוסטלגיה בכלל), ועל כן, השאלה הזאת: האם אני מאושרת, היא שאלה לגיטימית, אני לא אומרת שלא, ואפילו מרגשת כשהיא מגיעה מאבא שלי, אבל התשובה עליה היא שאין לי תשובה, בדיוק כפי שלא הייתה לי תשובה לפני שנה ולפני שנתיים ולפני חמש. ההתקדמות היחידה בנושא היא לפני עשור ידעתי שהתשובה היא לא! אבל שנות השלושים שלי היו העשור הטוב ביותר בחיי.

3.

בארוחת הפרידה מההורים שלי – שהתרחשה במסעדה צרפתית בלונדון, ובה הבן שלי אכל מולים ללא עזרה, אבל לא זכר שהיה במגדל אייפל (לפני פחות משנה!), ללמדך שתסכול הורי הוא על-דורי – אמרתי לאבא שלי שחשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני לא יכולה לתת לו תשובה, בעיקר בגלל שהגירה היא המון דברים ביחד. ואז אבא שלי, האיש מרשימות המכולת הכלכליות, אמר לי: אני יודע. מדינה חדשה זה להרגיש שאתה לבד, אבל אתה מחליט הכל. וזו, אני חושבת, המהות.

IMG_1358
ההורים שלי (נו, בדרך כלל אני חסה עליכם מבחינת חשיפה. זה יחסית מתון)

4.

אז אני רוצה להציע מילה חדשה לתיאור רגש שהוא לא חדש, אבל מורכב מהרבה רגשות ביחד, שליליים וחיוביים.

המילה הזאת היא בִּלְבַדְאָת.

בִּלְבַדְאָת הוא הרגש שאת מרגישה כשאת* בלבד מחליטה על גורלך. לרגעים, זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך, כי יש לך תחושת ניצחון עצומה על המסלול הקבוע שבו תמיד מצפים מאיתנו ללכת בו, ועל המקומות היפים שהבאת אותך להיות בהם. לרגעים אחרים, בִּלְבַדְאָת יכול להוביל לדיכאון כבד, כי אותך יש לך וזהו. אין מי שיעזור לך, אין מי שייעץ לך ואין מי שיחליף אותך בהיותך את לשום רגע. וזה יכול להיות מאד בודד, כבד ומייאש.

* חלקנו בנות מזל מספיק כדי לחלוק את התחושה הזאת עם אדם אהוב או אפילו עם משפחה גרעינית אהובה עד מאד.

רגשות – 1

קוראים לה אדריאן דיינס. היא בחורה בת בערך חמישים, ויש לה מגפיים שאני הייתי רוצה גם. זה סימן מצויין בשבילי לזה שאני אוהב אותה. כלומר, הפוך, אם היו לה נעליים שאני לא אוהבת, ובמיוחד אם היו לה נעליים שאני חושבת שמדגישות מגרעות שלה והיא בכל זאת נועלת אותן, הדרך אל חוסר-אהבה בינינו הייתה סלולה. אידיוטי, אבל עובד בשבילי. ובכל מקרה, לה היה מגפיים שרציתי, וסוודר שנראה טוב עליה, והיא נראתה נינוחה והיא התחילה לדבר.

מולה עמדה כיתה של כעשרים נשים וגברים מבוגרים, שהחליטו שהם רוצים לכתוב. אף אחד מהם, עד כמה שידוע לי, לא פרסם ספר מעולם, ואני משערת שהם נעים איפשהו על הרצף בין אני-כותב-כל-יום-מחברת-חלום לבין אני-יודעת-שאני-רוצה-לכתוב-אבל-מעולם-לא-העזתי-לכתוב-שורה-שלא-הייתה-מחוייבת-המציאות.

גם אני הייתי שם, באוניברסיטת ווינצ'טסר באנגליה, אחרי שלושה סשנים של סדנאות כתיבה. האחת עסקה בבניית דמות שהיא מספיק עמוקה כדי שכל אחת, גם הקוראת, תוכל לחשוב שהיא קיימת במציאות. השנייה עסקה בהבדל בין פרוזה לשירה, ובין הרעיון של לקדם עלילה והרעיון של לתפוס רגע אחד בזמן בצורה מדוייקת ככל האפשר. השלישית, שבאמת הייתה מחפירה, עסקה בכך שדמויות אינן נעות בוואקום. הן נמצאות במקום מסויים עם נוף מסויים וריח מסויים ויש שם מזג אוויר מסויים, וכדאי לדבר על כך בכל פיסת ספרות שכותבים. אחלה. בקיצור, הרגשתי שאולי הגעתי למקום של מתחילים, ואני עוד לא מתקדמת, במיוחד לאור העובדה שהתחלתי לכתוב באנגלית, שהיא שפה נחמדה, אבל פיתוליה עוד זרים לי, אבל בהחלט לא מתחילה.

ואדריאן התחילה לדבר, ומה שהיא אמרה היה בערך ככה: יש את העלילה, אלו האירועים שמתרחשים בסיפור. היא הוציאה מהתיק חוט, ומתחה עוד ועוד חלקים ממנו, והוסיפה: העלילה מתקדמת מאירוע א' לאירוע ב' לאירוע ג', והיא חשובה, היא הבסיס של כל דרמה. אבל כדי שמשהו יזוז מנקודה א' לנקודה ב', מה שאנחנו צריכים זה לא להיות דן בראון. אנחנו לא צריכים עוד ועוד טריגרים עליליתיים שישאירו את הקוראת במתח ויחייבו אותה לדעת מה קרה אחרי אירוע א' ולפני אירוע ב'. מה שאנחנו צריכים הוא לצלול למטה, היא הפילה את סליל החוט אל הרצפה מותירה אחריה שובל של חוט צמר כחול, אל תוך העומק הרגשי של כל אחת מהדמויות.

וכאן אתם מתחילים להיות בני אדם, היא אמרה. מה שיש לכם לתרום לסיפור הוא ההבנה העמוקה של כל אחת מהדמויות והמניעים שלהן, מלוא הגיאוגרפיה הנפשית שלהן, על פי מה שאתן יודעות על העולם. כי מה שמעניין בספרים הוא הקונפליקט הרגשי שמתקיים לא בין הדמויות לבין עצמם אלא בין הדמויות לבין הקוראת. כדי שקונפליקט רגשי יתקיים ביו הדמויות לבין הקוראת – קונפליקט מכל סוג: אהדה, שנאה, יריבות, קנאה – הגיאוגרפיה הרגשית צריכה להיות חשופה כמו הנוף שבו נוסעות הדמויות בעולם הסיפור.

למשל, היא אמרה, האירועים בתחילת הסיפור כיפה אדומה הם: סבתא חולה ולבד ביער. אימא רוצה לשלוח לה אוכל. אימא שולחת את הבת ליער. אימא מציידת את הבת באוכל, כיפה אדומה ובולטת, ואזהרה מהזאב שהיא יודעת שמתגורר ביער.

אבל מה הגיאוגרפיה הרגשית מאחוריהם? אם סבתא גרה לבד ביער, הרי שאימא גדלה שם כנראה. היא יודעת על הזאב. היא יודעת שהוא מסוכן. היא יודעת גם שאימא שלה חולה וזקוקה לעזרה. ובכל זאת, היא בוחרת, במקום ללכת לשם לבד, לשלוח שם את הבת שלה. ולא סתם, היא שולחת אותה בכיפה אדומה, שהיא בולטת למרחקים. מה הביא אותה לעשות את הדבר הזה שבבירור מסכן את הילדה שלה רק כדי שהיא תוכל להימנע מללכת לבקר את אימא שלה?

אולי יש שם סיפור בין-דורי של התעללות בילדים. ואולי היא רוצה שכיפה אדומה תכיר את הזאב מגיל צעיר כדי שתוכל להתמודד איתו בגיל מבוגר יותר. ואולי בזמן שהאימא גרה לבד ביער כילדה היא התיידדה עם הזאב והיא יודעת שאם היא תשלח את הילדה בכיפה אדומה הוא יידע שהיא הבת שלה, והיא רוצה לדאוג לילדה שלה לחבר שיכול לשמור עליה?

adrienne.jpg
אדריאן דיינס

בספר שלו "על הכתיבה", סטיבן קינג אומר שכל הספרים שלו מתחילים בסיטואציה בין שני אנשים או יותר, שאותה הוא רוצה לחקור. מה קורה לסופר מפורסם כשהוא נתקל במעריצה הוליד את מיזרי, נגיד. הספר שלו הוא כל מה שאני חושבת עליו בשעות הפנאי שלי לאחרונה.

ואני יודעת את זה, את עניין הגיאוגרפיה הרגשית, אבל האופן שבו היא הסבירה באופן הכי גרפי שיש את ההבדל בין פני השטח העלילתיים ובין העומק הרגשי, והאופן שבו היא התחברה למה שסטיבן קינג אמר, ואולי רק היא הייתה האישה הנכונה בזמן הנכון, פשוט גרמו להנהן בהתלהבות גוברת, ולחשוב: וואו, אני מכירה את הדמויות שלי, אבל האם אני באמת מכירה את הדמויות שלי?

 

ברוכה הבאה

1.

משרד של ביטוח לאומי, האזור הכחול. בצד ימין, פינת ישיבה, עם ספות בצבעי ילדים עזים: כחול, אדום וצהוב. מצד שמאל, חמש עמדות של פקידים, עשויות פורמייקה עץ וינטאג', כיסאות כחולים מסתובבים, ומחשבים מעידן אחר. על הקיר הקרוב אליי, אמנת שירות. הממשלה מבטיחה לי כי אקבל שירות הוגן, קשוב, שמבוסס על כבוד הדדי. המטרה שלנו משותפת, כך כתוב, גביית מס במהירות האפשרית. לא סגורה על העניין הזה.

בקיר הרחוק של החדר, איזור שימושי: מכונת צילום, קלסרים ועטים. למטה, שטיח בצבע אבק, ובחלל 40 מעלות.

אני יושבת בפינת הישיבה ובידי פתק מנוילן: האזור הכחול, 3. בתיק שלי, בפולדר מסודר, יש:

  1. דרכון פולני
  2. חוזה שכירות לדירה
  3. חוזה עבודה של נדב – לפעמים החוזה שלנו לא מספיק כדי לשמש הוכחה שאנחנו גרים פה, אבל העבודה של נדב כן, למרות שאין שום הוכחה שהעבודה של נדב קשורה אליי
  4. מכתב מאנקורי באנגלית – אם אני אצטרך להוכיח שאני עובדת
  5. מכתב מהמרפאה – שמוכיח שאני אכן גרה בכתובת שאני גרה, אם החוזה שכירות לא יספיק בשביל זה

2.

I just wanted to let you know that the system is working somewhat slow. I mean it was somewhat slow all week, but today is excruciatingly slow. It can barely function. Yes, I'll hold.

פקיד אחד, בלבוש פקידים עולמי, מדבר עם התמיכה הטכנית, שזו המקבילה בעולם הפקידים לגיהנום. הוא מתחיל רגוע, כמו בריטי טוב, ואז מגביר את הבריטיות לאט לאט.

3.

לחדר נכנסת אישה הודית. אולי היא פקיסטנית או אפגאנית, אני לא יודעת. אבל היא חומה, יותר נמוכה ממני, ויש לה נקודה אדומה במרכז המצח. היא נכנסת במתינות אל מאחורי הקיוביקל, מורידה את המעיל, מסדרת את החצאית ומתיישבת במתינות במקום. היא לא אומרת שלום לאיש, יש לה את סדר הפעולות שלה ואיש לא יזיז אותה ממנו.

ראשית, היא מפעילה את המערכת המייסרת באיטיותה. ואז היא מכניסה את האוכל של הצהריים למגירה השנייה. על הצוואר היא תולה שרשרת עם קליפס לכרטיס שם. כרטיס שני היא מכניסה למקום המיועד במחשב (בטח מחולל סיסמאות או איזה חרא אבטחתי שכזה). את התיק עצמו היא מכניסה למגירה השלישית. כל התנועות שלה רגועות ומדודות. מהמגירה הראשונה היא מוציאה שקית ניילון. משקית הניילון היא מוציאה שתי חותמות. את החותמות היא מסדרת בכיוון הנכון על כר דיו גדול שנמצא לצידה. יש להן ידיות אדומות גדולות ועכשיו נראה שיש לה לידה ג'ויסטיק של פעם. אולי היא תזמין אותי לשחק איתה pong. אחר כך היא בודקת שהמערכת עדיין לא עלתה. עוד לא עלתה.

4.

You see, I can't submit the clients. Every time I click on something, I just wait and wait and nothing happens. Sometimes it shows an error message, but there is no error. Yes, I can try again now. Still an error message.

atari-controller-screenshot60-625x440

5.

היא פותחת שוב את המגירה הראשונה ומוציאה שני עטים. היא מקשקשת על דפי נייר שנמצאים לצידה. אחד לא עובד. היא מכניסה אותו בחזרה למגירה הראשונה. היא מוציאה ממנה עט שני. היא מקשקשת איתו. הוא עובד. היא מחליקה על הקוקו הלא-כל-כך מתוח שלה, לאורך השיער השחוק החלק הארוך שלה. היא מיישרת את החולצה. היא קוראת: Number 3?

6.

Bastards. They just can't do anything right. I've been on the phone with them for ages.

7.

"שלום, קוראים לי סוק, ואני אמלא ביחד איתך את השאלון הזה. את מדברת אנגלית או שאת צריכה מתורגמן?""מדברת".

[שם פרטי, משפחה, נישואים, שטויות. לא הוצאתי טופס אחד מהפולדר שארגנתי בקפידה]

"תודה שהגעת כדי למלא את הראיון, עכשיו תשבי בבקשה בפינת הישיבה וחכי עד שהעמיתה שלי תבדוק שאכן מילאתי את השאלון כראוי. זה ייקח עשרים דקות בערך. אחר כך תקבלי לכתובת שרשומה פה את מספר הביטוח הלאומי שלך תוך שבועיים עד ארבעה שבועות".

8.

וזו הייתה קבלת הפנים הרשמית שבריטניה ארגנה לכבודי: אזרחית הקולוניה מקבלת את אזרחית הקולוניה השנייה. סדר בממלכה.

9.

קבלת הפנים הבלתי רשמית נערכה במשרדי מנהל הגן של לב. לב בוכה כל בוקר כשמשאירים אותו בגן וכל פעם שהוא רואה אותי נכנסת לגן (אין צורך בממחטות או דאגות. זה עובר לו תוך עשרים שניות). מנהל הגן אומר לי: לב מסתדר יפה, אני חושב, למרות שלפעמים He is being emotional. כן, זו הדרך הבריטית: הוא טיפה רגשני.

אני הולכת לשתות תה עם סקונס כרמל ואגוזים.

ג'ון, בריאן, סטיבן ומארק

1.

ג'ון בי. מקלמור הוא מומחה תיקון שעונים ג'ינג'י ממחוז ביב שבאלבאמה ארצות-הברית. הוא גר בעיר וודסטוק, אבל הוא קורא לה שיט-טאון (יש כמה ספוליירים בשורות הבאות, אבל הכי פחות שאפשר). יום אחד הוא שולח מכתב לבריאן ריד, יוצר תכנית הפודקאסטים הפופולארית: This American life. הוא מבקש מבריאן לחקור מקרה רצח שאירע לטענתו בעיר, רצח שהוא חושד שבוצע בידי בנה של אחת מהמשפחות העשירות במחוז, וטואטא מתחת לפני השטח.

בריאן לוקח את הזמן, אבל בסוף הוא מגיע לאלבאמה לחקור את המקרה, ונסחף לתוך החיים של מקלמור, חיים שהם שטף גועש של דיכאון, קללות, הומואיות מוסווית ויחסים בלתי בריאים עם מגוון בחורים צעירים שהיו זקוקים למחסה ויד מכוונת. ג'ון בי מקלמור הוא אנטי-גיבור במונחים ספרותיים, כזה שכל מאזין סביר לפודקאסט היה מתרחק ממנו כמו מאש לו היה פוגש בו במציאות, ובכל זאת מוצג בפודקאסט המופתי הזה במלוא אנושיותו מכמירת הלב. איכשהו, בין שלל האובססיות לחוכמתה ולפגיעות, אי אפשר שלא לרצות בטובתו.

2.

ביום רביעי השבוע היה היום הראשון של נדב בעבודה. עבודה חדשה במדינה חדשה, שמדברת משהו שנשמע כמו אנגלית אבל הוא בעצם בריטית, בתוך רגולציות בנקאיות בלתי-מוכרות, היא דבר מלחיץ. נדב לא נלחץ, זה לא האופי שלו, במקום זה הוא מתכונן. כבר שבועיים שהוא קורא מצגות על החברה ועל שוק המשכנתאות המקומי, ויותר משבועיים שהוא מנסה להבין מה קוד הלבוש הנכון באמת.

ביום המיועד הוא יוצא לדרכו לראשונה, ובלי שאהיה שם אני יודעת בדיוק מה הולך לקרות: הוא הולך לשבת בשקט יום אחד ולבחון בעיני הלייזר המיוחדות שלו את יחסי הכוחות בחברה. הוא נראה כמו בנאדם רגיל, נדב, אבל בעצם יש לו כוחות על בתחום הזה. הוא יכול לדעת מייד מי בעל הכוח, מה הוא רוצה, איך הרצון שלו משפיע על האופן שבו החברה מנוהלת, במה הוא טועה, איך מתחבבים עליו, ואיך אומרים לו שהוא טועה בלי לגרום לו לעשות דווקא. הוא יכול להבין את כל זה תוך חצי שעה (אם אני נשמעת כאילו אני קצת מקנאת בתכונה הזאת שלו, אני לא. אני פשוט נפעמת ממנה, כי גם לי יש כוחות על של התבוננות, אבל מכיוונים שונים לגמרי, וכל כך הרבה פחות יעילים). ביום השני הוא יתחיל לפעול, ותוך כמה חודשים זה ירגיש כאילו הוא תמיד היה שם, ויותר מכך, כאילו הוא חלק מהותי מהמערכת ואי אפשר בלעדיו.

בשלושה ימים שהוא עבד הוא חזר הביתה הלום קרב, והדבר היחיד שאפשר היה לעשות איתו היה להקשיב לו, ללטף אותו ולשלוח אותו לישון.

stown

3.

הגיבור השני של shit-town הוא בריאן ריד, יוצר הרדיו שהוזמן לחקור את המקרה. אני לא יודעת אם עמדת המספר של בריאן ריד היא ייחודית בעולם הפודקאסטים, אבל אני חושבת שהוא מגיע לאיזון שלא יכול להיות נפוץ: מצד אחד הוא נמצא שם; שומעים את השאלות שלו, הוא מספר על הקשיים בהם נתקל בדרך, הוא מבטא את ההטיות המובנות בעמדה שלו בעולם. מצד שני, הוא נותן לכל אדם שנכנס לסיפור את הכבוד המלא של להיות נוכח בסיפור. הסיפור שלו עוסק באמת בחבורה של עלובי החיים, במיקרו-קוסמוס של החיים באמריקה האמיתית, שרחוקה מהוליווד כמו לונדון מיום שמש מלא, אבל כל אחד מעלובי החיים האלו זוכה ליחס של כבוד אמיתי, של הכלה, של הקשבה, לא רק מהאופן שבו הוא מיוצג בפודקאסט עצמו, אלא גם ביחסים הבינאישיים האמיתיים שבריאן יוצר איתו.

4.

ביום רביעי הלכתי לפגוש את אלעד לעבודה משותפת ב-Foyles שבצ'רינג קרוס. Foyles היא חנות ספרים בת חמש קומות (שאליה כבר ניסיתי להגיע פעם, בחוסר הצלחה משווע), שבנויה כמו החלום של כל אוהב ספרים. מספיק להגיד שבמעלית יש אינדקס נושאים, שבו כתוב בדיוק באיזו קומה נמצאים ספרים בכל נושא בעולם, כדי להבהיר כמה ספרים יש שם. הכל, כמובן, בעיצוב מהשורה הראשונה: מואר, נגיש, ולכאורה בלתי מאיים, אם לא לוקחים בחשבון את הרצון של כל אוהב ספרים לקרוא את כל הספרים בעולם, ואת ההכרה מחוייבת המציאות שאי אפשר.

אני אוהבת לעבוד עם אלעד, כי יש לנו קצב משותף. לפעמים, כשנפגשים עם אנשים לעבודה משותפת שבה כל אחד עובד על הדברים שלו, אז נקלעים לשיחות שמאפילות על העבודה. או להיפך, פשוט מגיעים ויושבים ביחד, אבל בעצם זו לא באמת הייתה פגישה. עם אלעד, אני חושבת (אני מקווה שאני לא מפטפטת יתר על המידה), אנחנו מצליחים הרבה פעמים להגיע לאיזון מושלם, שבו קצת מדברים על היומיום, קצת עובדים, קצת מדברים על המעבר ליומיום, קצת עובדים ותמיד אוכלים משהו.

וככה ישבתי ועבדתי עם חבר בקומה החמישית של הפלא הספרותי-מסחרי הזה, אכלתי צהריים, ואחר כך נסעתי באוטובוס אחד הביתה, שעבר דרך כל האטרקציות התיירותיות של לונדון ב-24 שעות, שחלקן ראיתי לראשונה בסיבוב הזה שלי בלונדון.

5.

בשבועיים האחרונים קראתי בסערה משתוקקת את "על הכתיבה" של סטיבן קינג. זה לא הבלוג של ביקורות הספרים שלי, אבל בכל זאת. "על הכתיבה" מחולק לשלושה חלקים: בראשון, קינג מספר על הילדות שלו ועל החיים הפרטיים שלו, מעין דיוקן של "חיים של סופר"; בשני הוא מספר על הכלים להם זקוק סופר לדעתו, על ארגז הכלים של הכתיבה; בשלישי הוא נותן טיפים מפורטים מאד, סמכותיים מאד ובלתי מתנצלים על שגרת הכתיבה של אדם כותב.

אפשר כמובן לרצות מייד למרוד בכל הסמכותיות הזאת, שעולה מאדם עשיר מאד שאומר לקוראת שאם היא לא כותבת אלף מילה ביום היא לא נחשבת כותבת, אבל מה שזה עשה לי היה הדבר ההפוך: מייד רציתי להיות בת הטיפוחים של סטיבן קינג. רציתי להתפטר מהעבודה, לזרוק את נדב ולב למקומות אחרים, ולכתוב אלף מילה ביום, כדי שיום אחד אולי גם אני יכולה להיות סטיבן קינג. הוא כותב את העצות שלו בכל כך הרבה יעילות, יופי ויומיומית, שאי אפשר לא להתייחס אליהן כאל מדריך דיאטה או משהו כזה: אם באמת תאכלי שתי פרוסות לחם דל סוכר עם שכבה דקה של חמאה שלוש פעמים ביום, אכן תרדי את עשרה הקילו המיותרים שלך.

6.

לב מרדכי הולך באומץ לגן מדי יום. זה לא קל לו, ולכן גם לא קל לנו. אז החלטנו שלפחות בהתחלה הוא לא הולך לגן בימי שישי, שבהם אני לא עובדת. אתמול היה יום השישי הראשון שלנו ביחד, והלכנו למוזיאון המדע. זו הפעם הראשונה איתי, אבל זו הפעם השלישית שהוא הולך לשם בחודשים האחרונים, וכבר מתחילת הרחוב הוא מסביר לי שאני צריכה לחפש שלט "בצבע שהוא בין ורוד לסגול וגם בצבע כתום, ואז תדעי שזה המבנה של המוזיאון". כשאנחנו מגיעים הוא כמובן צודק.

מייד הוא גורר אותי לחדר החלל, הנושא שמעניין אותו יותר מהכל. זה היום שלו, ואני הולכת אחריו לאן שהוא אומר לי. הוא יודע יותר ממני על החלל, אחרי אינספור סרטונים ביוטיוב וספרים בשלוש שפות על כוכבי לכת במערכת השמש (אני לא אומרת את זה סתם כי אני אימא שלו. הוא באמת יודע פרטים שלמי יש כוח לזכור). הוא גם מכיר את התערוכה בעל פה, ואנחנו עוברים שם והוא מסביר לי על האוכל בתחנת החלל הבינלאומית, על ניל ובאז (ילד ישראלי בן כמעט ארבע שמנסה להגיד ארמסטרונג, הוא הדבר הכי מתוק שיש, אני בטוחה בזה), וכשאני שואלת אותו אם הוא ניל ארמסטרונג או באז אלדרין, הוא אומר לי בחוסר סבלנות: "את יודעת שניל כבר לא קיים. אני באז" (אני יודעת את זה כי יום אחד הוא הכריח אותי לבדוק בויקיפדיה מה הם עושים היום, אחרי שהוא הבין שעברו הרבה שנים מאז שהם היו בחלל).

ואז אני מגלה את הדבר הבא: בעוד שעה יוקרן במוזיאון סרט iMax תלת מימד על החלל. כמובן שאני מייד קונה לנו כרטיסים. אני מנסה להכין אותו לקראת הסרט, אבל לא נמצאות לי המילים שימחישו לו מה זה אומר תלת מימד. מילא, אני אומרת לעצמי, אם זה יהיה יותר מדי בשבילו, הוא יגיד לי. הסרט מתחיל, ולב לא יודע את נפשו מרוב התרגשות. פייר, זה מדהים. הסרט כולל טיסה בחללית, ביקור בכל פרטי הפרטים של תחנת החלל הבינלאומית וצפייה מזוויות שונות בכדור הארץ (הוא גם כולל קינה אינסופית על כדור הארץ שהולך ונחרב, אבל אני לא מתרגמת לו את זה). בחצי השעה הראשונה הוא יושב לידי וממלמל: זה לא אמיתי, זה לא באמת יוצא מהמסך (שזה מה שאמרתי לו כשלא הצלחתי להסביר לו ממש את הקונספט), אבל אחר כך הוא פשוט יושב ומתבונן, פעם בכמה דקות בכל זאת מנסה לגעת בעצמים שמרחפים לעברנו, ואומר לי שוב ושוב: "איזה סרט מדהים". אנחנו יוצאים מהמוזיאון, ואיך שהוא מתיישב באוטובוס בדרך חזרה הביתה, הוא נרדם, מותש מהתרגשות.

mark

7.

ביום שישי בערב, אחרי יום שלם במוזיאון המדע, אני נפגשת עם אורי להופעת סטנדאפ של מארק תומאס, קומיקאי ואקטיביסט בריטי, שנראה כמו רוני סומק, והוא מספר על החיים שלו כבן לאבא רגזן בקלאפהאם, שכונה בלונדון שממש במקרה היא השכונה שאנחנו גרים בה. הוא מדבר גם על משפחת המלוכה, על תרזה מיי, על דונאלד טראמפ והרבה על פוליטקאים בריטיים שבמקרה הטוב אני יודעת מי הם, ובמקרה הרע אני צוחקת רק כי אני מבינה משהו מההקשר. למותר לציין שהוא מדבר ממש מהר ובמבטא ממש בריטי, ואחרי שעה של צחוקים, כשאני ואורי הולכים למקום מושלם לדרינקים של אחרי הופעה, אני בעצמי גם מותשת.

8.

ואחרי כל זה, בדרך הביתה, אני לא יכולה שלא לחשוב: אחד בעבודה חדשה, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחד בגן, נפתח אל העולם ומוצא את מקומו מחדש. אחת בבית, מדברת עם רוחות הרפאים האהובות עליה של ג'ון, של בריאן, של סטיבן ושל מארק, ביקום שהוא הכלאה פרטית שלה. וכולנו ביחד, כל אחד מקבל בדיוק את מה שהוא צריך.

כשאני מגיעה הביתה אני מגלה שקיבלתי עציץ קטן עם פרחים סגולים, שמתאים בדיוק לשולחן שעליו הוא עומד. "סגול זה של בנות", אני אומרת לעצמי את מה שלב תמיד אומר. "תיזהר שלא תהפוך לבת", אני עונה לעצמי את מה שאני תמיד עונה לו, כשהוא בוחר את הקינדר של הבנות.

פקעת חוטים

בחודשים האחרונים, אי אפשר היה לדעת מה שלומי. זה לא שהסתרתי, אם כי גם, אלא שלא ידעתי לענות, כי בתוכי הייתה חבילה שכללה את כל קשת הרגשות האפשריים, ומעליה ריחפה הכותרת: אני לא יודעת מה יהיה, שהרסה כל יכולת לנסות ולהתעמק ברגש אחד ולהעניק לו כבוד. ואני דווקא אוהבת לתת כבוד לרגשות שלי, גם אם רק אני יודעת עליהם. אבל עכשיו, טפו טפו, כמו שאומרים, העניינים מתחילים להתבהר ואפשר רגע לנסות להתיר את פקעת החוטים הזו ולמשוך ממנה חוט אחרי חוט ולהניח בצד במגירה.

פחד

יש לנו כסף. אנחנו לא עשירים, אבל יש לנו כסף שמספיק להרפתקה שבה אנחנו נמצאים כבר שנה וחצי. בעיקרון, זה מוריד את מפלס החרדה ב-80 אחוזים לפחות, אני חושבת. כי הגירה, גם אם זמנית, הופכת אותך למטומטם, ומטומטמים משלמים הרבה כסף ברגעים בהם אנשים מיודעים ונבונים יכולים שלא להוציא אותו. אבל בכל זאת, למרות הכסף, יש רגעים שבהם התהום נראית קרובה. למשל, אם את מחפשת דירה למשפחה, ולא הצלחת למצוא, והאיירבנב שאת נמצאת בו מסתיים מחר, ולא יכולת להזמין מראש את הדירה הבאה כי קיווית שתעברי כבר לדירה בשכירות קבועה, ואז את פותחת את איירבנב, ואומרת למנוע החיפוש שלו: תקשיב, יש לי מגבלה של כסף ללילה, אבל בעיקר אני צריכה להעביר עוד שבוע במקום כלשהו בעיר, והוא מראה לך שבטווח המחירים שאת יכולה להרשות לעצמך לשלם, אחרי שכבר פתחת את הארנק לרווחה, יש 17 דירות פנויות בכל לונדון!!!!!! אז לרגע, את מדמיינת את עצמך, את הילד שלך ואת הבעל שלך, אורזים את חמש המזוודות שלכם, פלוס שקית ספייר, פלוס תיק יד של הדברים של הרגע האחרון, והולכים לשומקום. ואת יודעת שלא לשם את רוצה להגיע! וזה לא סתם חשש של "אני לא יודעת אם יצליח לנו, מה שזה לא יהיה שאנחנו מקווים לו", שזו תחושה שאני בהחלט רגילה לה, אלא לפחד אמיתי של ביטחון. ואז, או אז, הפחד בהחלט מקים היאחזות בלב שלך ומונע ממך לישון באותו לילה.

התרגשות

ידעתי שיום אחד אני אגור באירופה עוד מ-2002, אחרי לילה משמח במיוחד בברלין והנה הגיעה שנה אחת בניס, וזה בכלל לא נראה כמו שהתכוונתי שזה ייראה. כלומר, כן, זו הייתה אירופה, ודיברו בשפה אחרת, והיו נימוסים וגינונים והרפתקאות ומקומות יפים וחברים חדשים, אבל איכשהו זה לא היה מה שהתכוונתי, כי ניס היא לא בדיוק עיר, היא יותר כפר גדול. ואני בחורה של ערים, מה לעשות. אבל עכשיו אנחנו בלונדון, ויש כל כך הרבה מה לעשות פה, שזה מטורף!!!!! בא לי לעשות הכל עכשיו: מסיבות, מסעדות, ברים, מפגשים עם סופרים ידועים, מפגשי כתיבה עם אנשים רגילים, ללמוד צרפתית, ללמוד בלט, ללמוד קיק בוקסינג, לא לעשות כלום ורק לשבת לכתוב כל היום, לרוץ בפארק, להתנדב במקומות של פמיניסטיות, להתנדב במקומות עם אנשים זקנים, לקרוא עיתון כל יום כדי לדעת מה קורה סביבי סופסוף, לעשות דוקטורט, לכתוב ספר על לונדון ולטייל עם המשפחה שלי מחוץ לעיר. אני מרגישה על סף התפוצצות מרוב התרגשות, והיו השבוע כמה ימים שקמתי לפני לב (!!!) מרוב שרציתי כבר להתחיל את היום. מתכון מומלץ מאד לשיגעון מרוב שמחה.

מיאוס

אין לי כוח יותר לחפש דברים ברשימות. לא דירות לשבוע. לא דירות לשנה. לא גנים. לא בתי ספר. לא חוגים לילדים. לא חוגים למבוגרים. לא אטרקציות בלונדון. לא חופשות באירופה. לא טיסות זולות לישראל. כלום. אני לא רוצה לחפש יותר כלום. אני רוצה לכתוב לסופר: תביאו מה שהבאתם פעם קודמת, לשלוח את הילד לגן בבוקר, לשלוח את הבעל לעבודה בבוקר, ופשוט לפתוח את המחשב ולעבוד בעבודה רגילה, עם טרדות רגילות ושעמום רגיל, ואז לקחת את הילד מהגן, ללכת לנדנדות, להכין ארוחת ערב, ולשבת על הספה עם הבעל מול נטפליקס שעובד, כמו בנאדם רגיל ומשעמם. הגיע הזמן שהשאלה "מה יהיה?" תפנה את מקומה ל"מה נראה?". אני מוכנה לשלב הבא בהרפתקה: חיים אמיתיים במקום חדש. אנחנו עוד לא שם. הבירוקרטיות עוד אורבות מכל פינה, אבל אנחנו מנצחים אותן אחת אחת, ויש לי הרגשה טובה בנוגע לחודש דצמבר בערך, שבו לדעתי הכל כבר יהיה סגור, והחיים שלנו יתחילו מחדש.

התפעמות

ומעל הכל, לפחות כמה פעמים ביום, אני מסתכלת מסביבי ואומרת: פאק, פה אני גרה עכשיו. כי הכל בלונדון כל כך ענקי, ויש פה דברים כל כך מפוארים ומלאי היסטוריה, ודברים כל כך מגניבים וחדשניים, ודברים כל כך מלאי מחשבה ונכונים, שאת רוב הזמן הפנוי שלי עם עצמי אני מבלה בלהגיד לעצמי: יא-אללה, איזה טובה את שהבאת אותך לפה!

ופקעת

אבל בעצם, עכשיו, כשאני פורסת את פקעת החוטים הזאת שהייתה אני עד לפני בערך חודש, אני מגלה כי האמת אינה נמצאת ברגש אחד שיושב יפה ומסודר לצד משנהו, אלא בפקעת החוטים עצמה, רגושת מעורבבים וסותרים שאי אשפר להפריד, שהוא התיאור הנכון של התחלת מעבר למקום חדש.

Just wanna have fun

JWAF – 1

העניין הוא כזה: Airbnb היו פעם החבר'ה הטובים. היה להם באמת רעיון מושלם: במקום לשלם הרבה כסף כדי ללון במלון בעיר זרה, אתה יכול ללכת להתארח אצל מישהו. אתה מרוויח לינה זולה במקום שבו גרים אנשים אמיתיים ולא תיירים, והוא מרוויח כמה שקלים. מושלם. מאז עברו טריליון חיפושים במאגר הדירות והחדרים (מיליון מהם שלי) ואיירבנב פשוט נהיו מפלצת.

יותר מדי אנשים קונים דירות שנשארות ריקות ולא מחוברות לשכונה שבה הן נמצאות כדי שאפשר יהיה להשכיר אותן במחירים עוד יותר מופרעים ממחירי השכירות המופרעים גם ככה בכל הערים הגדולות, יותר מדי אנשים שמנהלים/משכירים/משווקים את הדירות האלו מפתחים שלבים חדשים בשרשרת המזון הזאת שמייקרים את כל העניין, ויותר מדי אנשים מגיעים לדירות שהן רק פסאדה: יש שם מיטה, אבל זה המזרון הכי זול שיש ואי אפשר לישון בו. יש בה אינטרנט, אבל זו חבילת הגלישה הכי זולה מהמובייל של השכן. יש שם תמונות, אבל אלו הדפסים כעורים ומביכים של בנקסי. יש שם מחבת, אבל היא כל כך זולה וגרועה, שזוג הורים שמכינים חביתה כל בוקר כבר שנתיים בערך לא מצליחים להכין בה חביתה בלי לשרוף אותה. יש חברת ניהול מפונפנת עם קלסר הוראות וחוצצים וכל בתי הכנסת בסביבה, אבל אם יש אזעקה שפועלת בטעות באמצע הלילה (באמצע המקלחת!), אין למי לפנות.

זה בסדר, זה קורה לכל מי שגדל יותר מדי.

כישלונות – 1

השבוע דיברתי עם חבר בווטסאפ ואמרתי לו שהגירה היא פשוט רצף של כישלונות.

לפני שבועיים הייתי אמורה להגיע לחנות ספרים ענקית לפגישה עם חבר (חתיך). החנות הייתה במרחק ארבעים וחמש דקות נסיעה ושלוש החלפות מהבית שבו גרנו. לא התעצלתי. העתקתי את המיקוד שהוא נתן לי לאפליקציית הניווט, החזקתי את היד של לב ויצאנו לדרכנו. בדרך, עברנו ליד פארק שנמצא ממש רחוק מהמקום של החנות הזאת, אבל חשבתי בלבי: מה אני יודעת? מה אני מבינה בנבכי התחבורה הציבורית פה? אני עושה מה שהאפליקציה אומרת. ירדנו מהרכבת, עלינו לאוטובוס, עברנו את ארבעים הדקות הראשונות וירדנו בפרבר. ירוק. שקט. מלא בתים חד קומתיים מסביב. מולנו בית קברות אמיתי. פה לא תיתכן חנות ספרים של שלוש קומות. פשוט לא תיתכן. ופתאום הבנתי: במקום להעתיק את המיקוד של החנות לאפליקציה, העתקתי את המיקוד של חברה שהזמינה אותנו לבוא אליה למחרת. עכשיו עמדתי עם ילד בן כמעט ארבע שהבטיחו לו ספר חדש, במרחק שעה וחצי מהחנות, אחרי ארבעים דקות בתחבורה ציבורית ושלוש החלפות, עם 18 אחוז בטריה, באמצע כלום.

אחת הבעיות בלעבור דירה כל שבוע או שבועיים היא שאני לא מכירה את מסלול הריצה שלי. זה יכול להיות מרענן לפעמים, לשנות את המסלול שלך, אבל בכל פעם שרצים במסלול חדש, הריצה היא חצי ריצה חצי תיירות, וזה נחמד, כי זה לא שיש לי איזה שאיפות ספורטיביות נעלות, אבל זה גם מפחיד קצת, כי אני בכל זאת בחורה, וגם מכריח אותך להתמקד בסביבה שלך, שזה קצת ההיפך ממה שאני אוהבת לעשות בריצה, שמטרתה היא לרוקן את הראש. אז אחרי כמעט שבוע שלא רצתי, לבשתי את הבגדים, נעלתי את הנעליים, הכנתי את הפלייליסט, כיוונתי את המפה לפארק קרוב, וסופסוף יצאתי לדרך. אחרי חמש דקות הגעתי לצומת עם שלושה מחלפים, תשעים נתיבים והרבה מאד מכונות שנוהגות בכיוון ההפוך מההיגיון. המפה התעקשה שעליי לחצות את הדבר הזה כדי להגיע לפארק. רצתי ימינה כדי למצוא מעבר עילי אות תחתי, רצתי שמאלה כדי למצוא מעבר עילי או תחתי, עליתי על גשר שנראה קצת מפוקפק כדי לחצות, וגיליתי שעליתי על גשר למכוניות ואני עוד שנייה נדרסת.

העניין עם כישלונות שאי אפשר למות מהם. כאילו, ברור שרציתי למות שם באמצע הגשר, וברור ממש שרציתי לשבת מתחת לאיזה עץ בבית הקברות ולייבב עד שאמות מצמא, אבל אי אפשר, כי זה לא באמת הורג.

JWHF – 2

אז אני חושבת שהגיע הזמן להמציא אתר חדש.

יקראו לו Just Wanna Have Fun ובו בעלי דירות אמיתיים יציעו להשכרה את הדירות שלהם באמת.

רשימת החוקים:

  • לכל אדם תהיה מותרת דירה אחת שמקושרת אליו.
  • רק האדם יוכל לצלם את הדירה שלו (אם במקרה אותו אדם הוא צלם, הוא רשאי לרמות עם זוויות צילום מחמיאות כמיטב יכולתו, זה בסדר, כי גם ככה הוא מרוויח שקל וחצי בחיים הרגילים שלו ומצלם עוגות לפייסבוק לפרנסתו)
  • כל אדם יהיה מחוייב לצלם את המקום שהוא משאיר לאורחים שלו כדי שיוכלו לשים את הדברים שלהם, כדי שהם לא יצטרכו להיחנק מרוב חפצוצים שהוא אסף לאורך מסעותיו בבוהמיה-לנד.

תכל'ס, בטח כבר מישהו העתיק לוורדפרס את כל מנגנון החיפוש של איירבנב ודומיו, אז זו לא אמורה להיות בעיה, מבחינת קוד.

מבחינת גיוס משתמשים, פשוט צריך לפתוח האשטאג #שונאים-את-איירבנב ולגייס את כל האנשים בו להשכיר את הדירות שלהם כשהם נוסעים.

וזהו. זה יהיה זול יותר ואנושי יותר מהמפלצת הנוכחית.

la coste
תמונה מהאינסטגרם שלהם

כישלונות – 2

זו כמובן רק חלק מהתמונה. כי הגירה היא גם רצף של הצלחות בלתי צפויות ועותקות נשימה.

נגיד, Chateau la coste. יקב שעומד יחיד בעמק, ומוקף כולו בגבעות עטורות עצים וגפנים, בנוף פרובנס שאת מפחדת לנשום בו, שמא ייעלם פתאום. ביקב יש חנות יין שבה אפשר לטעום הרבה יינות בליווי הסברים מאירי עיניים וסבלניים, מבלי שאיש ירים גבה. ליד המפעלים הנוצצים של היקב, יש חנות ספרי אדריכלות, מסעדה שהתפריט שלה נראה מדהים ומסביב לכל זה גן פסלים שנוצרו במיוחד למקום, והם כואבים ביופיים. ומה קורה מכל ההתרגשות זאת? את צריכה פיפי. ואת עוברת בתוך הפאר הצרפתי המאופק הזה, בתור האדריכלות האולטרא מודרנית המדוייקת הזאת, ומגיעה לשירותים שמרוב שהם יפים, את מרגישה שאת אפילו לא יכולה לצלם אותם. וכשאת יוצאת, הבעל שלך מחבק אותך בהבנה מלאה, כי הוא היה שם קודם.

או שאת הולכת מהבית שלך בניס, לאורך שדרות jean medecin, רחוב הקניות הראשי במרכז העיר, פונה ימינה בדרך שכבר הלכת בה הרבה פעמים והיא מרגישה לך כמו בית, ואת נכנסת למלון בו מתקיימות פגישות מועדון הקריאה שלך, והוא גם מרגיש לך כמו בית, מתבדחת עם הברמנית הקבועה כשאת לוקחת את הג'ין טוניק הקבוע שלך, ואז מתיישבת ובנינוחות די רבה (בלי רוק בגרון, לא צריך להגזים) מעבירה שיעור בספרות על אתגר קרת לאנשים מבוגרים שמעולם לא קראו אותו. וברור שאתגר הוא העניין ולא את, אבל גם את. גם את. גם את.

העניין הוא הצלחות הוא שלפעמים ההתרגשות מהן מייצרת רצון היעלמות דומה מאד לכישלונות.

כישלונות – 3

אבל אחרי כמה זמן של כישלונות, הרף שלך עולה. מה שהיה נחשב פעם כישלון נחשב עכשיו עוד שלב בדרך לפתרון. מה שפעם הצריך התבוססות ברחמים עצמיים והתגברות על פחדים, נפתר עכשיו בסיגריה במרפסת. ואיכשהו, אולי בגלל העבודה הקשה שהשקעת בהבנת העולם, אם מתגברים על הרבה כישלונות ובירוקרטיה, גם ההצלחות מרגישות פחות כאילו היו צריכות לקרות למישהו אחר.

 נ.ב.

מצאנו דירה לשלושה חודשים.

מ ו ש ל מ ת.

וגן.

מ ו ש ל ם.

ביי

שלושה שבועות בלונדון

1.

עד כמה נמאס לי? היום הלכתי לנעול נעליים, רגע לפני שיצאנו מהבית, וניצלתי את השתי דקות האלה כדי להתייפח בשקט, בלי שלב רואה אותי. ואני לא משתמשת במילה להתייפח בקלות. אני מתכוונת ממש לכל העניין: דמעות, סנטר רועד, קולות משונים, ותחושה פנימית של קיר שאי אפשר לחצות אותו.

לונדון: הפארקים

כשבאתי לפה לביקור מקדים לפני כמה חודשים, הדבר שהכי הדהים אותי היו הפארקים. פארקים בכלל הם דבר חדש בשבילי. בישראל, פארקים היו המקום שהוא רחוק מהעיר, המקום שבו נמצאים ההורים והילדים, המקום הפרברי, המקום שאליו נאספים הרבה חפצים שמביאים בטרחנות רבה מהבית, ריח של מנגל, ודשא שתמיד מעקצץ ברגע הלא נכון. אבל מאז שאני בניס, פארקים הם גם המקום שבו אפשר לעשות פיקניק מושלם, אז הגעתי למפגש עם הפארקים של לונדון מעט רכה יותר.

והם פאקינג מדהימים. 47 אחוז מהעיר לונדון היא ירוקה. אז בתוך כל הטרפת הלונדונית הזאת של אפור באוויר ובניינים חומים ואדומים ואפורים, ואינסוף אוטובוסים ורכבות ומוניות וטריליון חנויות ומסעדות, ויותר אנשים ממהרים ממה שהעין האנושית מסוגלת להכיל, כמעט בכל רגע נתון, אפשר ללכת שני רחובות ימינה או שמאלה, ולהגיע לאיזה דשא, שמוקף בעצים, והוא שקט ונעים ואם גם לא יורד גשם, אז הוא מזמין אותך אליו, לנשימה אחת עמוקה של התמקדות.

ואם במקרה יש לך גם ילד, השינוי הוא מיידי. איך שלב רואה דשא, הוא מתחיל לרוץ בשמחה. ואם במקרה בדשא הזה יש גם מתקנים, אז זה בכלל לא משנה לו שכל היום רק אמרו לו: עוד רגע, אנחנו צריכים לעשות משהו, תיכף נסתכל ותיכף נשחק איתך. אם יש שם מתקנים, ובכולם יש מתקנים, הוא ישר מסתכל עליי ושואל במבט: אפשר? ואני אומרת לו: ברור, ובמשך כמה זמן שלוקח לו לחקור את המתקנים האלה הוא לגמרי באלמנט שלו. ואם את אימא של לב, אם לב באלמנט, את לגמרי סבבה.

001

2.

זה הכל מתחיל בהתמצאות. זה לא קל להתמצא בלונדון גם אם באים לחופשה, אבל אם יש לך שבועיים שבהם את אמורה גם לפתח התמצאות בסיסית בעיר, גם להכיר את השכונות כדי להבין איפה את רוצה לגור, גם לראות דירות להשכרה וגם לנסות לשער מי השכנים החדשים שלך, כדי שלא ייצא שתחתמי חוזה בשכונה שבה את לא רוצה שהילד שלך יילך לגן, וכל זה במרחק הגבלה חמורה על מספר הדקות שאת מוכנה שהבעל שלך ייסע כל יום לעבודה וחזרה ממנה, כדי שלא תצטרכי להסתפק בשאריות של בעל שחזר הביתה אחרי שדרס אותו הפיל של התחתית, אז מה שאת מקבלת זה אישה משוגעת.

אם במקרה האישה המשוגעת הזאת גם יותר אוהבת מכל הדברים בעולם לעשות כיף, אז את מקבלת אישה שבמשך כמה שעות ביום עובדת, אחר כך רואה דירה, אחר כך גוררת את הילד שלה לאיזה פארק, אחר כך גוררת אותו לאיזה משהו שגם מבוגרים אוהבים, ואחר כך באה הביתה ומתה, כי עדיף לה למות מאשר לחשוב שהיא מבזבזת את כל הימים שלה בסידורים ובירוקרטיה.

שמתי לב לזה בעיקר בריצות שלי (אגב, עיר מושלמת לריצה). אחרי הקילומטר הראשון, שכולו מוקדש לתלונות אינסופיות כלפי עצמי שאני עושה את הדבר הזה, מגיעים הקילומטר השני והשלישי שהם הקילומטרים שבהם אני רצה הכי בשמחה, ואז יש לי זמן למה שקוראים בחוברת המדבקות של לב: הדבקה חופשית. ובשלב ההדבקה החופשית, הראש שלי נשמע בערך ככה: וופינג, כן, זה קרוב, זה מעל הנהר, זה במזרח, זה ליד וויט צ'אפל, זה מלא בכושים ובאנשים שעובדים בהייטק, אבל לא ראיתי שם ילד אחד, ולא וויט צ'אפל שזה ממש קרוב לוואפינג אבל גם קרוב להאקני ששם דווקא נראה בסדר, אבל המתווכת ההיא ג'וי אמרה ש-rough, אבל כל אלו דווקא בסדר בשביל נדב, אבל אנחנו עכשיו גרים בוויט צ'אפל ועוד לא מצאתי בית קפה אחד נורמלי לשבת לעבוד בו, אבל זה בסדר, אני בטוחה שיש אותו ועוד לא גיליתי, וגם אם לא אמצא, אז זה בסדר, אני גם ככה כבר יותר יודעת לעבוד מהבית ואם אני אצטרך, אז אני אלמד לעבוד מהבית בכלל, אבל יש גם את הדרום, קלאפהאם ופקהאם, וקלאפהאם אמורה להיות ממש טובה לילדים וגם קרובה לסיטי וגם טובה בשביל בתי קפה שאפשר לעבוד בהם, אבל עוד לא הצלחתי למצוא שם דירה לראות, וגם אורי אומר שיקר שם, אבל זה בסדר אני כבר בסדר עם יקר, העיקר שיהיה משהו, אבל גם יותר רחוקה מהסיטי מהאקני נגיד, ששם כבר ראיתי גן מדהים ללב, ואז מה אם ג'וי אמרה ש-rough, אבל בעצם לא ראיתי דירה אחת נורמלית לראות בהאקני, אבל אולי זה אומר שהיא פשוט יותר יקרה וצריך לשנות את החיפוש כדי לראות שם משהו נורמלי, ויש גם את פקהאם שהגענו לשם די בטעות פעם אחת, ושתינו שם בירה חמודה, אבל זה בטח היה רחוב אחד, ואיך אפשר לדעת אם הרחוב הזה מייצג משהו, אבל באמת צריך לחפש גם שם, כי זה גם לא כזה רחוק מהסיטי, אפילו שמהקנרי וורף זה די רחוק, וגם זה קרוב לפארק שלב אוהב ממש שהלכנו עם טל, אבל נדב הולך מחר לראות דירה בוופינג, אז אולי בעצם גם וופינג זה בסדר, ומחר יש לו גם ראיון עבודה, ושימצא כבר עבודה כדי שנוכל לדעת לאיפה הוא צריך להגיע לעזאזל.

וזה רק בזמן שלוקח לי לרוץ קילומטר.

לונדון: הרחובות

יש פה כל כך הרבה רחובות שאין בהם כלום, שזה לא מפסיק להדהים אותי. כן, יש רחובות עם מקומות שתיירים אוהבים לראות, ורחובות שנועדו לתושבי השכונה ויש בהם סופר (Tesco) ובית מרקחת ומספרה וחנות כרטיסי ברכה (מה הקטע עם כרטיסי ברכה? חשבתי שאף אחד כבר לא נותן כאלו) וירקן ועוד סופר (Sainsbury) וספרייה ומתנ"ס, אבל יש גם רחובות, והרבה ממש מהם, שאין בהם כלום חוץ מבתים. ראיתי את זה בכל שכונה שהיינו בה: אפשר ללכת עשרים דקות ולא לראות שום דבר חוץ מבתים (ופארק, כמובן).

מצד אחד, וואו, איזה שקט ואיכות חיים בתוך העיר הגדולה הזאת. איזה כיף שיש כל כך הרבה רחובות שרחוקים ממסחריות. מצד שני, אלוהים, איזה מוות. המחשבה שאתה יכול לגור במקום שבו אתה נדרש להליכה של עשרים דקות כדי להגיע לסופר או לסימני חיים אחרים חוץ מעצמך, היא מחשבה איומה וקשה מנשוא.

635
גלריית וויט צ'אפל (עוד לא אמרתי כלום על מוזיאונים, שבאמת אני מקנאה בי עליהם)

3.

בעצם, עזבנו את הבית האחרון שהיה שלנו (בערבון מוגבל, כמובן, כל תחות ביתיות שיש לנו בשנה האחרונה היא בערבון מוגבל) בסוף יוני. מאז היינו בשלוש דירות איירבנב, אצל ההורים שלו, אצל הדודים שלו, אצל אחותי ועוד כמה לילות חטופים אצל חברים.

באופן מאד עמוק, אני לא יכולה לראות יותר חפצים של אחרים, כיור של אחרים, ספרים של אחרים, את האופן שבו כבלים חשמליים תמיד מכערים בתים של אחרים (אצלי הם לא מפריעים לי), ואני חייבת כבר להגיע למקום שבו כל הפעולות הן אוטומטיות בשבילי: אני לא צריכה לחפש איפה המתג של האור, אני יודעת בדיוק את מספר הצעדים בין סל הכביסה למכונת הכביסה, אני יודעת בדיוק מתי החליפו סמרטוט על השיש ובעיקר יודעת איפה יש סמרטוט חדש כדי שאוכל לזרוק את הקודם (שנאה וותיקה שלי, סמרטוטים), ואני יודעת לכוון את הברז של המים במקלחת בלי לתהות קודם באיזה צד הקרים ובאיזה צד החמים, ולמה לעזאזל זה בכיוון ההפוך מההיגיון.

אני חייבת בית משלי, שבו אוכל להגיע בסוף היום או באמצע היום או בתחילת היום, ולהרגיש בנוח, לגמרי בנוח. אני חייבת בית משלי כדי שאני אוכל לעשות את הבלגן שלי, שאותו אני אוהבת מאד, אבל משתדלת להסתיר אותו בכל מקום אחר. אני חייבת בית משלי כדי שאני אוכל לתת לו לעשות את הבלגן שלו. אני כל כך אוהבת לבלגן איתו, גם.

לונדון: הסופרים

הדבר הראשון שאהבתי מהרגע שיצאנו מישראל הוא הסופרמרקטים. בצרפת הם מדהימים ממש, וגם שיטת הקנייה הצרפתית דורשת ביקור די יומיומי בסופר, כי לפחות בניס לא אמורים למלא את הסל ככה שלא תהיה בסופר שבוע. אתה קונה את הירקות והפירות והדברים הנחוצים ליומיים שלושה והולך הביתה. וככה יוצא שיש לך הרבה זמן להתענג על כל הגבינות והחמאות והיינות והממתקים וסוג האוכל המוכן.

בלונדון, הסופרים הם פחות מדהימים מהצרפתים (סליחה על ההתנשאות), אבל יש בהם כמות ג'אנק בלתי נתפשת. ברור שרוב הזמן זה מבאס אותי, כי אני חושבת על אוכל בריא ועל חינוך וככה, אבל ברגעים מסויימים, הו אלוהים, אני כל כך הולכת לטעום את כל הזבל הזה בשנים הקרובות!

nadav
(נדב צילם)

4

אבל האמת האובייקטיבית היא שאנחנו פה שלושה שבועות, והגשנו הצעה כבר לשתי דירות (הבירוקרטיה הנדלנית פה היא מעבר לכוחות התיאור שלי), ואנחנו במצב סבבה. ועוד לא אמרתי מילה על למצוא גן לילד שאמור שוב ללמוד שפה חדשה וכבר חודשיים נמצא עם ההורים שלו.