שנה אחת בניס

דבר ראשון: אני לא איומה בזה

אני שמחה שאני כותבת את ההצהרה הזאת ולא אומרת אותה בעל פה לחבר או חברה, כי אני יודעת שהדבר הבא שהם היו אומרים לי: פחחח, כאילו מישהו אי פעם חשב שאת תהיי גרועה בזה. שמעתי את הטענה בדבר היותי ״מנהיגה מלידה״ הרבה פעמים, וכל פעם רציתי להגיד: ובכן, פחחחח. אבל זה ממש לא מנומס וגם די מעפאן לענות ככה על מחמאה, אז אני תמיד מחייכת ומרכינה את הראש בענווה, ואומרת לעצמי: סתמי. פשוט סתמי.
מנהיג הוא מישהו עם סמכות. עם כריזמה. הוא לרוב גבר. הוא יודע איך לגרום לאנשים לרצות לעשות בשבילו דברים, אפילו בלי לצעוק עליהם או להיות ביצ׳. הוא יודע לעמוד על במה – מאולתרת או אמיתית – ולהסביר לכולם בשפה פשוטה, אך שאינה משתמעת לשתי פנים, מה הוא רוצה שהם יעשו. הוא יודע לחזות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, ולפתור אותן. הוא יודע להתיר תסבוכות בעדינות של אישה שהחוט סריגה שלה הסתבך עם עצמו (קרה לי אתמול. דבר מרגיז ביותר ודורש סבלנות של, ובכן, של מנהיג), ובשעת הצורך הוא יודע להכריז מלחמה ולתקוף, בלי לרחם יותר מדי (או בכלל) על הצד השני.
אני, לעומת זאת, אישה. בעשור האחרון התאמנתי הרבה על להגיד מה אני רוצה, בלי להתבייש או להתלהם, ולראות מה קורה עם זה. אבל אני עדיין בערך בכיתה ח׳ בעניין הזה. המחשבה של לעלות על במה כלשהי כדי להגיד משהו, ולו הזעיר ביותר, יכולה ממש עכשיו, בעודי כותבת את הפוסט הזה, לגרום לי לסגור את המחשב בטפיחה, להכניס אותו לתיק, לצאת החוצה מבית הקפה שאני יושבת בו (דלוח! כל כך דלוח!) ולרוץ עד קצה הפארק. אני יודעת לזהות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, אבל לרוב המחשבה שלי היא שאני בטח טועה והכל כבר יסתדר עם עצמו. ובעניין התקיפה, ובכן, אני יכולה לכעוס די מהר ולהיות קצרת רוח וקצרת מענה, ואני יכולה אפילו לצעוק (טוב, זו לא ממש חוכמה. אני ישראלית שעובדת עם בריטים. חצי מהזמן הם חושבים שאני צועקת), אבל ממש לתכנן, לארגן, ולתזמר תקיפה על בנאדם אחר, בשל מטרה ששמתי לעצמי? לא עשיתי את זה מאז שחבורה שלמה של ילדים התנכלה לי במשך כמה חודשים רצופים בכיתה ו׳.
לפני שהתחלתי את העבודה, בלילות מרוטי השינה, בערך בארבע בבוקר, לפני שנדב בא לשאול מה קרה ולהחזיר אותי בעדינות למיטה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני בטוח אהיה גרועה בזה, אבל אני לא יכולה לחשוב על מנהל אחד שלי שהיה טוב בזה. הייתי מעבירה לפני העיניים את כל החטאים שחטאו לי מנהלים שלי, ואומרת לעצמי הרבה פעמים, בלי לשכנע את עצמי כלל: בעולם שבו כולם סתומים, כל מה שצריך זה להיות קצת פחות סתומה.
אבל בחמשת החודשים שעברו מאז שהתחלתי גיליתי משהו הרבה יותר בסיסי: כשאת המנהלת, אנשים פשוט עושים מה שאת רוצה. הם חייבים. את לא צריכה להיות מנהיגה בכלל, את רק צריכה להיות מאורגנת מספיק כדי לדעת מה כל אחד מהם צריך לעשות היום ומחר ובעוד שבוע, ולהיות קשובה מספיק כדי לעזור להם לפתור את מה שמונע מהם לעשות את העבודה שלהם. ואז את צריכה לשבת, ולהסתכל עליהם עושים את מה שהם אמורים כי הם חכמים ומבינים בעבודה שלהם, ולהסתכל עליהם לא עושים את מה שהם אמורים לעשות כי הם עצלנים ולא מספיק טובים בעבודה שלהם, ולעודד את הראשון ולהתעלם כמיטב יכולתך מהשני (כלומר, עד שהם כבר לא עובדים שלך, כי הם היו יותר מדי עצלניים ויותר מדי לא טובים בעבודה שלהם).
לא חייבים כריזמה. לא צריך לדעת לעמוד על במה. אף אחד לא אמור לאהוב אותך יותר מדי. זה בדיוק כמו להיות עובדת, רק מהצד השני.

דבר שני: אפשר ללמוד משהו מלהיות אימא

שיקוף היא טכניקה נהדרת שבה את אומרת לבנאדם שנמצא איתך בדיאלוג מה הוא אמר כרגעֿ כדי להראות לו שאת מבינה מה הוא מרגיש או חושב. כותבים על זה בכל ספרי המשא ומתן, ספרי ההנהלה וספרי ההורות. המחשבה היא שאם אתה אומר למישהו: אני רואה שאתה מרגיש שזה לא פייר, אז הוא אמור להרגיש שעוד מישהו חוץ ממנו מבין שזה לא פייר, ולכן התסכול שלו אמור להירגע, והאמון שהוא נותן בך אמור לגבור.
אבל מה שלא כתוב בספרי הניהול וההורות הרציניים האלו, הוא ששיקוף הוא רק הצעד הראשון, ושהריפוי האמיתי מתחיל בהתפלשות בקקי. לא קקי אמיתי, לא צריך להיות דוחים. למשל, כשלב קם בבוקר עם כובד בלב ואי רצון בולט ללכת לבית ספר, אנחנו מכריזים על יום קקה, ושרים לנו שירים יפים על יום קקה. אפשר עם חרוזים או בלי. למעשה, אפשר גם עם מנגינה או בלי. בערך בדקה החמישית לתחילת השירה אפשר להרגיש שהיום כבר נהיה קצת פחות קקה, ושבעצם ללכת ברחוב ולצעוק בקול גדול ״איזה יום, יום של קקה״ זה די כיף.
זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם מבוגרים! כשהתחלתי לעבוד, כל מה שכולם רצו לדבר אתי היה איזה קקה היה מי שעשה את התפקיד שלי לפניי. זה עניין אותי במידה מסויימת, כי הייתי צריכה להבין מה לא לעשות, אבל מיציתי את התרגיל הזה די מהר. הבעיה הייתה שהשם שלו חזר בכל שיחה, על כל נושא, עם כל אחד. בשיחת הפידבק הראשונה שעשיתי עם האנשים שעובדים אתי, שמתי באג׳נדה זמן מסויים לדיבור על מנפרדי, ככה קראו לו, לאיש חסר היכולות לפניי, ואמרתי להם: אני לא הולכת לספר לאף אחד על שום דבר שתגידו. יש לכם עשר דקות להתלכלך על מנפרדי, ויאללה, בואו נתקדם ממנו. הם צחקו בהתחלה, אבל אז הם באמת התלכלכו עליו, ואני באמת הראיתי להם שהקשבתי, ובאמת הם טרחנו אותי עם מנפרדי הרבה פחות!

דבר שלישי: זה הרבה פחות מונוטוני

אני לא יודעת אם מה שאני הולכת לכתוב זה נכון (ובכלל, כל היועצות הארגוניות בקהל, במיוחד זאת עם שם של אגם, אני מקווה שאתן לא חושבות שאני סתומה), אבל נראה לי שניהול הוא דבר שנוטה הרבה פחות להיות מונוטוני. מי שעובדת כבר הרבה שנים בשיווק יודעת שיש דברים שמשתנים, אבל בסך הכל הבסיס הרעיוני של שיווק נשאר אותו דבר, וכלי העבודה, גם אם הם מתרבים או מצטמצמים, עונים על אותו סט חוקים, שבו השתמשתי גם לפני חמש עשרה שנה. אנשים, לעומת זאת, לא יכולים להיות אותו דבר. אולי מישהו חדש יכול לבוא עם אותה בעיה שכבר נתקלת בה בעבר, אולי דינמיקה מסויימת היא כזאת שכבר ניווטת בתוכה בהצלחה, אבל זה תמיד יבוא עם איזה טוויסט שלא היה קודם. נשמע לי שכמו עם הוראה, את יכולה להרגיש דברים שליליים מאד לגבי ניהול, אבל מונוטוניות לא תהיה התלונה שלך.

דבר רביעי שאינו מפתיע כלל: טקסים זה החיים

אם עובדים בסטרטאפ, כמו שאני עושה רוב הזמן, אז שגרת העבודה שלך כל הזמן מופרעת. רגע יש ישיבת בורד, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שני מגייסים מימון, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שלישי, בדיוק משיקים את האתר וצריך לספק, ובכן, מצגות ונתונים, וגם טקסטים ותמונות. השגרה המנומנמת כל הזמן מופרעת באירועים דחופים יותר, שהם בדרך כלל משמימים ומספקים הזדמנויות מועטות בלבד ליצירתיות, והזדמנויות רבות מאד להתבוננות תמהה באנשים שהלחץ מעביר אותם על דעתם.
ולכן אני אוהבת טקסים במקום העבודה. שיחה שבועית עם הבוס. שיחה חודשית עם הצוות. א. בוקר כל רבעון. ישיבת הנהלה כל יום שלישי. סיעור מוחות על מדיה חברתית בימי רביעי. לא ממש אכפת לי מה הם הטקסים, כל עוד הם קיימים, וכולם שומרים עליהם עד כמה שאפשר. כשאני תלויה באנשים אחרים כדי לקיים את הטקסים, אז אני מתחרפנת בלב כל פעם שתדירות הביטולים עולה. אבל עכשיו אני שר הטקס, ואני יכולה להיות קרציה ממש בלוודא שהם מתקיימים.

תמונה ראשית: Jimbo at Fosdem cropped.jpg: Rdsmith4derivative work: Evil Russian, CC BY-SA 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0, via Wikimedia Commons

נדמה שהמגיפה חלפה. כלו המים. אנשים ברחובות. הטיוב תפוס. לב רץ מבית ספר לחוג לחברים לעוד חוג והביתה, שם הוא אוכל כל שעתיים. צריך ללכת לסופר. לגהץ. לנקות. לצאת. לחוות. ליהנות. המגיפה חלפה.
כשסדאם התחיל לירות טילים על תל אביב, הייתי בת שתים עשרה ויום ובאילת. המלחמה עברה הרחק ממני וההד היחיד שהגיע אליי היה ההכרח להיסחב עם המסיכה המטופשת שאף פעם לא חבשתי. בתל אביב, לעומת זאת, אנשים בילו כאילו מחר נמות, או כך לפחות אומרות השמועות. קינאתי בהם נורא. ועכשיו, עכשיו אני בלונדון של אחרי המגיפה. אף אחד לא רוקד פה על גגות באוקטובר, ובואו, אני בת 43 וגרה באיזור כל כך בורגני, שיש פה רחובות שלמים שיש בהם רק מאפיות, חנויות של בגדים לתינוקות, ובגדי כושר לאימהות שלהם, אבל אפילו בעולם הזה יש באוויר תחושה של חזרה לחיים.
למשל.

יום שישי

ביום שישי הייתי עם קים וניקולטה בפאב ליד הבית שנקרא הבובין. זה מה שמכנים גסטרו פאב (מילה איומה שמזכירה לי רופא גסטרו ועל כן קלנסקופיה ועל כן משהו רחוק מאד מבילוי מהנה. לא מבינה מי המציא אותה), עם כמה חדרים מוארים, חצר חשוכה למדי, אין ספור אפשרויות של ג׳ין טוניק ותפריט אחיד למדי.
קים היא רזה ממש ועשירה, כך שתמיד נדמה לי שלא אמורות לה בעיות בחיים, אבל בעצם היא משועממת לאללה, אבודה, ואף פעם לא אומרת כלום, מלבד מילים ספורות שמסגירות חרדה אימהית אינסופית. ניקולטה היא רסטורטורית איטלקייה, שתמיד נראית כאילו היא מחלימה מהתקף חרדה. יש לה בעל שכרוך אחרי נדב וילדה שכרוכה אחרי לב וניקולטה קצת אוהבת את נדב ואותי וקצת מתביישת בלהיטות של הילדה והבעל שלה.
שם, בפאב הזה ניקולטה ואני התחלנו לדבר על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. על לילו ולנו. על להיות אישה באיטליה. על קנאה. סיפרתי על האובססיה הקלה שלי לספרים האלו. הקשבתי (לא הכי בנימוס שלי, למרבה הצער) לניקולטה מספרת על איך היא מזדהה עם רגשות הקנאה שמתוארים שם (אני לא טובה בלהקשיב לקנאה. קים שתקה. ובכל זאת, הייתה באוויר תחושה של מועדון קריאה, תחושה של הליכה על גשר שסופרת בנתה, כך שנשים אחרות יוכלו לדבר על קנאה (ונשים אחרות יוכלו להקשיב פחות מדי בנימוס). התגעגעתי לזה.

ובתוך כל זה

אני משתדלת לעשות כל יום מדיטציה של עשר דקות. זה לא מצליח לי בכלל, ויש הרבה ימים שבהם אני לא עושה מדיטציה. אבל יש לי רשימה קטנה שאמורה לעזור לי לרכוש את ההרגל לאורך זמן, ואני משתדלת לא לשפוט את עצמי יותר מדי לחומרה בעניין הזה.
בכל אופן, באחת המדיטציות שעשיתי, המדריך (ככה קוראים להם? המורה? המנחה? לא יודעת) דיבר על זה שלפעמים חלק מהתבוננות מודעות ביומיום שלנו (שהיא חלק מהשקפת העולם שמתבטאת במדיטציה, עד כמה שאני מבינה) היא לעשות דברים עם כוונה. אם אתה נגר, אתה אמור לקחת את המסור מתוך כוונה, ולגעת בעץ מתוך כוונה ולסמן את הקו עם העיפרון מתוך כוונה, ובאופן כללי לעשות לכל דבר הזרה בלתי פוסקת כדי שתוכל לראות אותם מחדש ולהעריך אותם מחדש.
כדי לעשות את זה, כך אמר המדריך, אנחנו צריכים Let the edges of ourselves open up. זו מחשבה כל כך פרחונית ויפה, וכל כך מנוגדת לכמה שאנחנו נהיים קשים וקפוצים עם השנים, שהלוואי שהייתי יכולה לחשוב על זה כל הזמן, על הקצוות שלי נפתחים.

יום שבת

ביום שבת התלבשנו יפה, אמרנו שלום ללוסי הבייביסיטרית, והלכנו לראות את תזמורת הבי.בי.סי מנגנת את בראהמס. הקונצרט היה בברביקן, שהא מקום שעל פי התיאוריה נמצא במרחק ארבעים וחמש דקות מהבית שלנו. יש רק שתי בעיות בתיאוריה הזאת; ראשית, הברביקן, שהוא בניין נמוך למדי, חבוי בין אלף וחמש מאות גורדי שחקים מופרכים בעושרם בסיטי של לונדון, ועל כן קר שם יותר מבכל מקום אחר בעיר. שנית, בגלל כל גורדי השחקים האלו, אפלקיציות המפות פשוט קורסות שם בזו אחר זו. וכך יוצא, שתמיד אנחנו מגיעים לברביקן קפואים, קצרי נשימה, ובאיחור. (ולכל האנשים ממשפחת שרון שרוצים להגיד: ״פשוט תצאו שעה קודם״, תתאפקו. יצאנו שעה קודם. האוטובוס סירב להגיע).
וכך יצא שרצנו רצנו רצנו, עמדנו לפני הסדרנית, היא סימנה לנו להיות בשקט, ופתחה לנו את הדלת כדי חרך, ונכסנו פנימה על קצות האצבעות, והתיישבנו במקומות הראשונים שמצאנו. ואז, בנשימה הראשונה שלקחנו, הקונצרט התחיל. כשהרמתי את העיניים, הייתה שם תזמורת שלמה על הבמה. ארבעים אנשים, לערך, במגוון תלבושות שחורות ברמות שונות של פורמליות, ועם מגוון גדול של כלים מוזיקליים. מסביב לתזמורת היה האולם של הברביקן, שאולי נחבא אל הגורדים, אבל הוא יפה למראה, נוח לישיבה, ויש בו אקוסטיקה מעוררת השתאות. ובמשך שעתיים האנשים האלו ניגנו לנו מוזיקה שלא קשורה בכלל לכאן ולעכשיו. זה היה כל כך מרחיב לב.
התגעגעתי לזה. זה לא מנע ממני לישון במחצית השנייה בנינוחות רבה על הכתף של נדב, שלמרבה השמחה לבש ז׳קט רציני עם תיפורי כתפיים שמיועדים, כך אני רוצה להאמין, לראשים של ליידיז כמוני.

וגם

אני עובדת קשה, אני חושבת. אני אף פעם לא יודעת מה נחשב לעבוד קשה, בהתחשב בזה שאני עובדת בסטרטאפ, לא בחדר ניתוח, לא במפעל ולא במזבלה. כן, אני צריכה להשקיע מחשבה ויצירתיות ונחישות ברמות אחרות לגמרי ממה שהשקעתי עד עכשיו אי פעם בעבודה, אבל בכל זאת. סך הכל מדובר בסטרטאפ שאינו שלי. יש משרד מוגן ממזג האוויר. יש לי מחשב מהודר. יש פירות טריים. קפה ממכונה. ולפעמים אפילו המדפסת עובדת. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
ובכל מקרה, עובדת קשה, ולא נשאר לי הרבה זמן לכתוב. את מה שנשאר, אני מעדיפה להקדיש לספר שאני עמלה עליו. מה שלא הולך לספר, הולך למחשבה על זקנות ועל איך אפשר לייצר קהילה ומגזין לזקנות לעתיד. וככה יוצא שאני לא מגיעה לכתוב פוסטים בבלוג. ועל כן, אני עושה פה רשימה של פוסטים לעתיד, אולי זה יעזור לי להגיע אליהם:
חצי שנה לניהול – זו הפעם הראשונה שאני אשכרה מנהלת אנשים, אומרת להם מה לעשות, מנגבת להם את הדמעות, מנסה להבין איך לסדר את הגוף שלי כך שייראה בסדר בתמונות של ההנהלה.
72 שעות במנצ׳סטר – לקחנו את לב, האוהד החמוד ביותר בעולם של מנצ׳סטר סיטי, לראות משחק באיצטדיון של מנצס׳טר סיטי.
מארי ואני – על עורכת אחת, שעוזרת לי לערוך כמה טקסטים שלי.
פרומה ואנחנו – שבת אחת בפטוורת׳

יום ראשון

אחרי שהתאוששנו מברהאמס, הלכנו לעל האש אצל חברים שלנו, שהם הורים לילד מהכיתה של לב. גם קים ובעלה והילדים שלה באו. כנהוג במקום שבו אני גרה, שתינו יין. ועוד יין. ועוד יין. דיברנו על שיפוץ בתים. ועל נסיעות לחו״ל. ועל אופרה. אפשר היה לעשות עלינו קומדיה, מרוב שהתנהגנו כמו שהיינו אמורים להתנהג.
ואז פול, שבעבודה שלו מרדים אנשים, לחש לרוזה: עכשיו זה הזמן? והיא אמרה לו כן. ופול, בן של כומר, רעם בקולו: בואו, ילדים, יש לי משהו להראות לכם. הילדים, בגילאי שלוש עד שבע וחצי, הלכו אחריו בשורה, ואז הוא הסיר את לוט שקית הפלסטיק מעל שולחן שעמד בחצר. מה היה על השולחן? ובכן, על השולחן היו חלקים פנימיים של חזיר. לבבות. כבד. ועוד דברים שאני לא יודעת להגיד, כי ברחתי פנימה. ואז פול, כבר קצת שיכור, חילק לילדים מצבטים קטנים, ולקח את סכין המנתחים המאד אמיתי שלו, והתחיל להסביר להם על שרירים, על ורידים ועורקים ועל איך נראית דופן של לב.
אני לא יודעת מה עוד קרה, כי היה שם ריח של דם ושל בשר נא, ואני ברחתי פנימה. כמה דקות אחרי זה, באתי לראות אם לב צריך חילוץ והוא הסתובב אליי, חיוור למדי, ואמר: אני חושב שהספיק לי! לקחתי אותו לספה והוא אמר: זה היה ממש מגעיל וממש מעניין והחזקתי מעמד כמה שיכולתי!
ואז, כאילו כלום, פול עשה על האש, וכולנו אכלנו נקניקיות ותירס וכנפיים והמשכנו לדבר על דברים נאותים ורגילים לחלוטין.
התגעגעתי גם לאפשרות של תדהמה.

הסבתא

אפתח בוידוי. ההורים שלי שילמו על הלימודים שלי באוניברסיטה במשך עשר שנים לערך. במשך כל השנים האלו הסתובבתי בנקודת המפגש בין ספרות ומגדר, למרות שזה היה לפני כל כך הרבה שנים שאפילו לא קראו לזה ככה. זיהיתי את כל הנשים שיכולות ללמד אותי מה זה אומר להיות אישה בעולם הזה, והלכתי אחריהן באמונה עיוורת. בזמן הזה קראתי את מה פרויד אומר שנשים רוצות. קראתי את הלן סיקסו. קראתי את דה בובואר. את אודרה לורד. את דוריס לסינג, מרגרט אטווד, סנדרה גילברט, סוזן סונטג, רבקה סולניט (היא הייתה כבר אז? אולי אחר כך), ג׳ודית באטלר, ואלרי סולנס, קתרין מקינון, ג׳וליה קריסטבה, לוס איריגאריי (המועדפת עליי מכולם, במרחק ניכר) ובטח עוד אלף שאני לא יכולה לזכור. קראתי וגם קצת כתבתי כמיליון מילים שכולן אמרו את אותו דבר בדרכים שונות. ורק טקסט מכונן אחד חשבתי שאני לא צריכה לקרוא: חדר משלך. גברת וולף נראתה לי מיושנת. יום אחד שלם מחיי אפילו ביליתי בחדר טחוב בקומה הרביעית של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, והקשבתי להרבה נשים שדיברו על הספר, כי בדיוק יצא תרגום שלו לעברית או משהו כזה. ולא קראתי. וולף אמרה שנשים צריכות חדר משלהן וחמש מאות פאונד לשנה כדי לכתוב כראוי. הבנתי את זה. תמכתי בזה. זה נראה לי כמו הבסיס, ומשם יכולתי להתקדם גם בלי לקרוא אותה.
אבל לפני זמן מה ראיתי שכל מי שמנוי באודיבל (אני יודעת, אמזון זה רע. אני יודעת! אבל לאף אחד את רוחב היריעה של הקטלוג שלהם, ואני אוהבת ממש ספרי שמע) יכול לשמוע את כל כתיבתה של וולף בחינם. ראיתי גם שמי שקוראת את חדר משלך היא טילדה סווינטון, שאותה אני אוהבת בערך מאותן שנים. אז מייד התחלתי.
וואו, איזה ספר מדהים. ואיזה כיף שלא קראתי אותו קודם. וולף היא כל כך בריטית, שאין שום סיכוי שעצמי של גיל עשרים, נטועה עמוק כל כך בתל אביב שהיא נראית כמו מרכז העולם וגם קצותיו, הייתה יכולה להבין את זה כמו שצריך. וולף, מודעת מאד לפריבלגיה שלה עצמה, משוטטת בין לונדון ואוקספורד של ראשית המאה ה-19, ומאתרת את כל העוולות המוסדיים שנעשים לנשים בשם הפטריארכיה. היא עושה את זה בהומור בריטי, שנקודת המוצא התמידית שלו היא שאם אומרים משהו במבטא הנכון ובחיוך הנכון, כל מילה יכולה לקבל אלף משמעויות שונות. טילדה סווינטון מבצעת את זה בדיוק כמו שאני מדמיינת שוולף רצתה. והתוצאה היא שהמקשיבה, שהיא באמת כבר לא פרגית צעירה בענייני ביקורת פמיניסטית, לגמרי משתכנעת מחדש, וצועדת בעולם בחיוך מבריק ובלהט מהפכני.
אחרי שוולף פורשת את מלוא רוחב היריעה של הנונססנס הגברי הזה, היא מתמקדת בשני דברים שפשוט הורסים את הכתיבה, והם, כאמור, כסף ומרחב. היסטורית, כך היא אומרת, נשים ישבו בסלון, בלי שום טיפת פרטיות. הן ישבו בסלון של גברים, והיו נתונות למרותם, כי לא יכול היה להיות להן בית משל עצמן והן לא יכלו להרוויח כסף. באותו סלון נשמעה לעיתים קרובות הדיעה שנשים הן קצת סתומות, אם כי טובות ממש בגידול ילדים, בכביסה ובבישול. בנוגע לכתיבה, זה ידוע מקדמת דנא שאין להן שום סיכוי להתחרות בעליונות הגברית. בשביל אישה כזאת הרמת העט והזזתו על הנייר היא מעשה מהפכני. להיות מהפכנית, כך ממשיכה וולף, זה דבר מעייף ומסוכן. וכך, במקום להקדיש את האנרגיה שלהן לכתיבה, רוב הנשים האלו הקדישו את האנרגיה שלהם להגעה אל הכתיבה. התוצאה היא מה שבימינו קוראים מרירות. הן היו פמיניסטיות מרירות כי הן היו צריכות להתגבר על כל כך הרבה משוכות שעד שהן הגיעו לומר מה שיש להן לומר, מה שהיה להן לומר היה בדרך כלל: גברים הם חרא! או אין לי כוח! או החיים לא הוגנים!
זה היה סיכום של הספר ויכול להיות שנדמה לכם שאתם כבר לא צריכים לקרוא את הספר. אבל אתם טועים. לכו לשמוע את סווינטון ואת וולף, זה טוב ממש לעור הפנים.

האימא

דבורה לוי היא סופרת בריטית בת שישים בערך, שהתחילה להתפרסם בעשור האחרון. היא סופרת קצת משונה, שמתאימה מאד לאנשים שאוהבים שהספרים שלהם מדברים על ספרים אחרים. היא לא מצטיינת בכל הקשור לעלילה, לבניית דמויות, למבנה שאפשר להבין ממנו משהו (בכוונה. ברור שבכוונה. היא יודעת מה היא עושה). אבל אם אתם מחפשים מישהי שיכולה לקחת שלושה ספרים שקראתם או לא, לעשות ככה ככה באוויר, ולהפוך אותם לשלוש פסקאות שמכילות טענה חדשה, היא ממש בשבילכם. אני אוהבת אותה, כמו שכבר כתבתי פה, למרות שלא הייתי רוצה להיות חברה שלה או לכתוב כמוה.
לוי היא הבת של וולף, למרות שטכנית היא נולדה מאוחר מדי. הספר האחרון שלה נקרא, בתרגום חופשי, נדל״ן, והוא החלק השלישי והאחרון באוטוביוגרפיה שלה (שהיא לא באמת אוטוביוגרפיה, אלא אם כן לוי באמת עשויה מספרים). בנדל״ן לוי לוקחת את הטענה של וולף שולפיה מרחב פרטי הוא הכרחי לכתיבה, ובודקת מה קרה למושג בית, שבמשך שנים נחשב למרחב הנשי. מה זה אומר עבורנו שאנחנו צריכות ליצור את הבית? כמה זה עולה לנו לפרק אותו?
בספר הזה לוי היא בשנות הששים לחייה, יש לה בית קטן בשכונה לא יוקרתית בלונדון, שתי הבנות שלה בגרו ויצאו לקולג׳, והיא (שוב) צריכה להחליט מהו בית עבורה. מהסיבות שוולף מתארת יפה, לוי היא מרירה לאללה. היא הייתה רוצה להיות עשירה. היא הייתה רוצה שתהיה לה אחוזה. באחוזה יהיה נחל. וסירה קטנה קשורה במפרצון. אבל היא בילתה שנים רבות מחייה בגידול ילדים ובגירושים, ועכשיו היא מתחילה להיות מפורסמת, ופחות ענייה, אבל עדיין אין לה כסף מספיק כדי להחזיק את הנדל״ן שהיא חושבת שמגיע לה. (במאמר מוסגר צריך לומר שאם גרים בלונדון רואים שבאמת אין גבול לעושר. אתה תמיד יכול להיות עשיר יותר ולהפגין את העושר שלך בדרכים גרנדיוזיות יותר. זו נקודה שלוי עיוורת לה לחלוטין).
כדי להבין מה היא כן הצליחה להשיג בחיים מלבד ילדות לא אומללות מדי היא עושה רשימת מלאי: יש לה שני פסלים של סוסים. יש לה עציץ עם עץ בננה בתוכו. יש לה שתי תמונות שהיא קונה בפריז. אבל רשימת המלאי הזו תמיד תהיה קצרה מדי מכדי להגשים את הפנטזיות. לוי יודעת שהיא לעולם לא באמת תצליח לנפץ את תקרת הזכוכית, אבל היא מסתכלת עליה כל הזמן, מסתכלת עליה במשטמה, מסתכלת עליה בהשלמה, וכותבת. והתוצאה היא טיפהל׳ה מעייפת, כי כמה אפשר לבכות על חלב שנשפך, טיפהל׳ה מפוזרת, כי נדמה שלוי חיפשה בכל חדרי ליבה את כל הטקסטים הרלוונטים והתעקשה לשלב אותם בתוך הספר, ובכל זאת, מהפכנית.
אתם לא חייבים לקרוא את הספר הזה, אלא אם כן אתן הבנות של לוי או מוטי פוגל, שצריך לקרוא את זה כי היא כותבת יפה על ז׳ורז׳ פרק.

הבת

רייצ׳ל קאסק היא סופרת קנדית שגרה באנגליה, והיא לא באמת יכולה להיות הבת של לוי, כי היאצעירה ממנה בפחות מעשור, אבל היא ממשיכה את השושלת הספציפית של נשים-פמיניזם-נדל״ן בספר שלה שנקרא מעבר (שיצא בכלל לפני הספר של לוי).
מעבר הוא גם חלק מטרילוגיה, ובמרכזה אישה שנקראת פיי, לגמרי בת דמותה של קאסק עצמה, שמחפשת לעצמה בית חדש בעקבות גירושים. מישהו אומר לה שעדיף לקנות בית פחות טוב בשכונה טובה מאשר לקנות בית טוב בשכונה לא טובה. היא מקשיבה להמלצה הזאת, וקונה לעצמה, איך דרך יפה לומר זאת, חורבה. מכאן ואילך מלווה את חייה בית לא מתפקד, שיפוץ לא מסתיים, קבלן ושכנים איומים.
קאסק היא אלופה ממש בתיאור מינימליסטי, ויותר מהכל הכתיבה שלה מזכירה לי את מר קו (שאותו אני אוהבת כל כך שקעקעתי אותו על עצמי). יש לה קו מובחן שיוצר קו מתאר של דמויות בכמה מלים, ואז עובר להתמקד ברגש שלהן, באותה אגביות נינוחה ומחוייכת. קאסאק מתארת את שיפוץ הבית בריאליזם שגובל בסוריאליזם ובחיוך גדול. אנחנו שיפצנו את הבית שלנו בלונדון לפני כמה זמן, ואני יכולה להעיד שהאופן שבו היא מתארת את הקבלן הוא בדיוק נמרץ האמת, ושעמדת המספרת שיודעת לתאר בדיוק מה קורה, אבל לא יכולה להתחייב על התגובה שזה מעורר אצלה, היא בדיוק עמדת המספרת שאני הייתי אוחזת בה, לו הייתי יודעת לכתוב כמו קאסק.
אם מסתכלים על הספר שלה כהמשך השושלת של וולף-לוי מגלים שהצלחנו. אנחנו, הנשים, הצלחנו להיפטר סופסוף מהמהפכניות, הצלחנו להיפטר מהמרירות, והגענו סופסוף לשלב שבו אנחנו יכולות לכתוב מה קורה סביבנו בטבעיות, בחיוניות ובחיוך. זה הרבה יותר טוב לעור הפנים שלנו.
ואת הספר הזה כדאי מאד לקרוא, ביחד עם כל שאר הטרילוגיה, ואפשר אפילו בעברית.

אי אפשר להחזיר את הזמן

את נולדת במקום מסויים, ומאותו רגע היישות שלך נקשרת בו באינספור נימי קרבה מסוגים שונים. למקום הזה קוראים מולדת. אחר כך את עוזבת את המולדת והולכת למקום אחר. בהתחלה, החוטים הדקיקים שקושרים אותך אל הקרקע פוקעים, ואת מרחפת באוויר, מנסה להבין איך לאזן את עצמך ובאיזה כיוון נמצאת הדרך קדימה. אחר כך, אם את בת מזל, את מבקרת במולדת מדי פעם. 

בביקור הזה את אוספת את כל מה שפעם היה באופן טבעי קשור אלייך. את פוגשת חברים ומשפחה ומנסה ככל יכולתך להתחבר אליהם באופן שבו היית מחוברת אליהם פעם. הם עדיין אוהבים אותך ועושים כל שביכולתם כדי לבלות איתך כמה שיותר זמן, ולהפוך את הזמן הזה לנעים ככל האפשר. את אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם, ואת עושה כל שביכולתך כדי להקשיב להם, כדי לספר להם, כדי לפתוח את הלב לכל מה שהקשר ביניכם יכול להכיל. 

כל פעם מחדש את חושבת – כי את קצת מטומטמת ולא לומדת מהניסיון – שהביקור יצליח לתקן את מה שאת קלקלת בהחלטה שלך לעזוב. ואז את מגלה, למרבה ההפתעה (כי בחיים שלך לא קראת ספר שבמרכזו מסע), שקשרים אנושיים מורכבים מרגעים ועוד רגעים ועוד רגעים של הוויה משותפת, ואי אפשר להחליף שמונה עשר חודשים של ריחוק בשבועות של קרבה, גם אם החלטת שהקרבה הזאת (והים) היא הדבר החשוב היחיד בביקור הזה. 

אין ביניכם זרות, זאת לא הבעיה. אין ביניכם ניכור, זאת גם לא הבעיה. אבל יש ביניכם חללים לבנים אטומים, שפעם היו מלאים בפרטים קטנים שידעת על החיים שלהם ועכשיו הם נסתרים מעינייך ומעיניהם. חברה טובה שלך מארחת בביתה מדי יום שישי קבוצת חברים לקפה ובאגט. לו היית כאן, היית יודעת היטב את שמות האנשים, את מעלליהם, ובהתרגש עליהם דרמה גדולה היית מודעת לה, בפריפריה של הראייה שלך. עכשיו את מגלה על המוסד הזה בהערת אגב. אימא שלך מנסה למצוא מחדש את האיזון בין הפנים לחוץ אחרי הקורונה (נגיד שאנחנו אחרי, רק לרגע), ואת יודעת על זה בגדול, אבל מה בדיוק מצליח לה ומה מוכיח את עצמו כבלתי אפשרי אינך יודעת. הם יודעים שהתחלת עבודה חדשה, אבל כמה את מושקעת בה, מי עובד איתך, על מה את רבה, מה חושבים עלייך – כל אלו לא יכולים להימסר בשיחות סיכום שמנהלות את מוסד ביקור המולדת. 

אף אחד לא חושב שאפשר לכפר על כל הפעמים שלא שתינו קפה, החברה אומרת לך, רק רוצים לשתות איתך קפה. היא לא טועה. אבל גם לא לגמרי צודקת: אם זה היה תלוי בי, היה אפשר. 

סוגריים

סליחה מכל האנשים שאני אוהבת ולא פגשתי בביקור הזה. הבירוקרטיה הקורונית גרמה לכל התכניות להיות שבריריות ולמוח המארגן שלי להיות חלש מהרגיל. אני עדיין אוהבת אתכם. 

אי אפשר לעצור את הזמן

לפני יותר מחמש שנים, כשעוד גרתי בתל אביב, אחד המקומות שייצג עבורי טוב מכל את האהבה שלי לעיר היה המנזר. אני בוודאות לא היחידה שעבורה המנזר היה אי של נהנתנות בלתי פוסקת, שבו אפשר היה להפגין בציבור את היותך נהנתן בלתי פוסק, בחברת נהתנים בלתי פוסקים אחרים. אבל אני לא אותו בנאדם שהייתי לפני חמש שנים. החשיבות שאני מעניקה לשיחה עם חברים בפאב השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לנהנתנות בפומבי השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לאלכוהול השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לאוכל מלא בשמן באמצע הלילה השתנתה (לא תמיד. לפעמים היא עדיין מאד חשובה). השעות שבהן נראה לי הגיוני להיות בחוץ ולשתות השתנו. הידע שלי על ג׳ין וטוניק השתנה. החשיבות שאני מעניקה לנוחות הישיבה שלי השתנתה. בקיצור, כל מרכיבי החוויה נתפסים אצלי אחרת. 

כשהיינו שם, ביום חמישי בלילה כמיטב המסורת, ישבו בשולחן לידנו שני אנשים אפילו יותר זקנים מאיתנו. אחד מהם, היותר דוש מבין השניים, התחיל עם המלצרית ב״אהבתי את החולצה שלך. איך קוראים לך?״, כי יש דברים שלא משתנים. והיא ענתה לו: ״לורן (שם בדוי, כי אני לא זוכרת בדיוק. אבל זה היה שם צרפתי), אבל לא נראה לי שייצא לך להשתמש בו״, כי יש דברים שבכל זאת כן. שני המבוגרים האלו ישבו שם ושתו את הבירה שלהם והודו אחד בפני השני: ״המנזר הוא אותו דבר. הבירה קרה. השירות גרוע.״. הם צחקו. אבל מה שהם התכוונו להגיד בעצם היה: ״המנזר הוא אותו דבר. הבירה קרה. השירות גרוע. אבל אנחנו כבר לא מתאימים״. הם דושים, אבל צודקים. 

אי אפשר לאחד את הזמן

אם שני אנשים גרים באותו מקום, אפילו אם שני האנשים האלו הם הורים וילדים, אז לפעמים מישהו מארח ולפעמים אותו מישהו מתארח. המארח מתאמץ על ההכנות – הוא רוצה שכולם ירגישו בנוח. המתארח מתאמץ על ויתור רגעי על הבית שלו – הוא רוצה להראות שהוא מרגיש בנוח. 

אם אני אנשים לא גרים באותו מקום אז מישהו אחד הוא תמיד המארח. הוא קשוב לצרכים של המתארח. הוא מנסה לנחש אותם עוד לפני שהובעו. הוא רוצה להתכונן לרגע שבו לב ירצה במבה אדומה. הוא רוצה להתכונן לרגע שבו אני אצטרך מטען לטלפון ישראלי. הוא מפנה את הזמן שלו. לא יותר מדי, לא תמיד, אבל רוב הזמן הוא קצת חנוט בחליפת הבאטלר שלו, ומקווה שלא יתברר שנגמר הקרח. מישהו אחר הוא תמיד המתארח. הוא תמיד צריך לבקש משהו. רוב הזמן הוא במרכז תשומת הלב או לכל הפחות במרכז הספירה הציבורית. הוא לנצח בתנוחת שמיטה, תנוחת בהייה על הספה, תנוחת אכילה ליד השולחן.
לו רק היה אפשר, כמו פעם, כמו שיעל אמרה, לשלב בין השניים.

דברים שבכל זאת אפשר לעשות בביקור מולדת

1. הים הוא עדיין המקום הטוב ביותר שאין בלונדון. כשאני אומרת ים, אני כמובן גם מתכוונת לשמש שאשכרה יוצאת מבעד לעננים ונשארת שם.
2. המשפחה שלי – זאת שנודלתי אליה וזאת שהתחתנתי אליה – היא חמודה ביותר, ואין אותה בלונדון בכלל. 
3. גם את החברים שלי אין בלונדון
4. הכל בעברית. לפעמים האנשים שמדברים אותה סתומים. רוב הזמן הם צועקים יותר מדי. הם בטוח קרובים פיזית אליי יותר מדי. אבל המוח שלי מפענח ומייצר את השפה הזאת בלי להתאמץ. 
5. לאכול מלא מלא מלא בורקס וסלט ירקות, ולדעת שלמרות שכבר לגמרי נמאס לך מבורקס וסלט ירקות אסור לך להפסיק לאכול בורקס וסלט ירקות, כי עוד מעט לא יהיו לך בורקס וסלט ירקות כהלכתם. (עניין הסלט ירקות הוא רק חצי נכון. בבית שלנו יש סלט ירקות כהלכתו, מירקות אורגניים מקומיים שנקנים ברוב טקס במקומות המתאימים. אבל לא תמיד יש לנו כוח לכל זה). 
6. לעבור מבית לבית לבית לבית שבו אוהבים אותך כמו שאת, בלי שתצטרכי להתאמץ כלל.

איך להיות ושאלות אחרות

מאד אהבתי את הספר שארנה קזין כתבה. זה ספר על שאלות גדולות שמעסיקות כל אחד מאיתנו מתישהו, ורובנו נוטים להגיד לעצמנו: יום אחד אני אחשוב על זה, בטח, עכשיו אולי אני אראה קצת נטפליקס. כלומר, ככה אני עושה. קזין, לעומת זאת, קראה דברים שנשים חכמות אחרות כתבו, והוסיפה לדברים שלהן את ניסיון החיים שלה, ודחקה את הכל לכדי ספרון קצר וקריא ביותר, שאין בו תשובות חד משמעיות, אבל יש בו הרבה מחשבות מהדהדות. 

אהבתי את הספר כל כך, שכתבתי לארנה אימייל ובו שלוש סיבות למה אהבתי את הספר, ואלו (בערך) הן:

1. כי הוא עוסק בדיוק בנושאים שמטרידים אותי. 

2. כי את כל כך נדיבה עם הדרך שהביאה אותך למחשבה. אני לא מכירה עוד הרבה כותבים שחולקים כך עם הקורא את הכותבים האחרים שהשפיעו עליהם, את הדרך שהביאה אותם למסקנה.כך כל קוראת יכולה למצוא לעצמה את הרגע שבו היא רוצה לפרוש הצידה ולפתוח הליך מחשבה משל עצמה. זה מאד מנוגד לרוח הרווחת של "זאת המסקנה שלי, והגעתי אליה כי אני חכם מכם", ואני מוצאת את זה מאד משחרר (ופמיניסטי)

3. בשביל הסיבה השלישית אני צריכה לקרוא לאריסטו, שזה דבר קצת גדול בשביל סתם אימייל, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. כשהוא מדבר על עלילה, הוא אומר שהיא צריכה להיות כזאת שאם אחד החלקים שלה יוזז או יוסר, היחידה הסיפורית כולה תתפרק. אני מרגישה שאת עושה עבודה ממש ממש ממש טובה בזה. כל משפט הוא חיוני לזה שבא לפניו ולזה שבא אחריו, וזה הופך את הקריאה לנעימה כמו קפה קר בים (כלומר, לאנשים שאוהבים ים. וקפה קר).

דברים שאני לא רוצה לדעת

ג׳ורג׳ אורוול כתב פעם (1946) מסה ובה הוא מסביר למה הוא כותב. זו מסה יפה מאד שבו גרסת המנהיג הפוליטי של אורוול מנחיל להמונים את התובנות שלו בנוגע לכתיבה, מחולקות לארבעה חלקים:

1. אנוכיות צרופה 
2. אובססיית יופי
3. נטייה היסטורית
4. מטרה פוליטית

בגדול, הוא טוען שכל סופר מחזיק ברמות שונות של ארבעת הרכיבים האלו, שמשתנות בהתאם לאירועים החיצוניים, לאישיותו של הסופר ולגיל. גדולתו של אורוול היא בניסוחים כאלו, שקשה מאד להתווכח איתם, וגם הפעם הוא צודק (ראיתם? המשפט האחרון היה אורוולי לגמרי! זה כיף לכתוב ככה). 

שבעים שנה אחר כך נכנסת לתמונה דבורה לוי, שהיא סופרת בריטית כמעט מפורסמת. לוי לקחה את ארבעת הסיבות של אורוול לכתיבה, הכניסה לתוכן את הביוגרפיה שלה, את הפמיניזם, את הכיבוש (הבריטי) ואת שבעים השנה שעברו מאז, והפכה את המסה היפה הזאת ליפה שבעתיים. הכל בספר הזה פועם ועדין ומדויק, ומאד כדאי לקרוא אותו, אבל אותי הרשים במיוחד החלק שבו היא מתייחסת למטרה פוליטית. 

במקור, אורוול מדבר על מלחמות, ועוד מלחמות עולם, ועל האופן שבו הן עיצבו את הזהות ואת סוג האקטיבים הפוליטי שלו. יותר חובק עולם ואפי מזה אין. דבורה, לעומת זאת, מספרת על אימהות בגינה. יותר לוקאלי ואינטימי מזה אין, לכאורה. כמובן שלכאורה.

אימהות בגינה הן קבוצה שספרים אוהבים לשנוא, ובצדק גמור, כי הן איומות גם במציאות. לוי מספרת על הימים שהיא בילתה בגינה, לצד הנשים האלו, שהשתמשו במילים כאילו ילדותיות, אבל לא מספיק סקרניות כדי להיות באמת של ילדים. בעברית זה בערך מוצצי, בקבוקי, חיתולי (אף פעם לא השתמשתי במילים האלו בזמן אמת, בכוונה גדולה לא השתמשתי בהן, ואפילו עכשיו, כשאין שום סיכוי שאזדקק להן שוב, כואב לי להקליד אותן). לוי מתארת איך הנשים בחבורת מוצצי-חיתולי ניסו למצוא מחדש את מקומן בעולם אחרי הלידה, כשהגיע זמנן ליישב בגופן בין המיתוס של להיות ״אימא״, על כל ההגבלות וההאדרות התרבותיות שכרוכות בו, לבין העובדה שפעם הן היו פשוט בני אדם. המעבר בין אדם רגיל לפרט בתוך אגדה הוא מאד לא נוח, כפי שלוי מאבחנת בחיוך. זו לא אשמתן, היא אומרת, ושולחת לי חיבוק, הן פשוט אסירות פוליטיות. 

וככה, גבירותיי, עושים פמיניזם כלבבי: משתמשים בכלי האדון כדי לצאת נגדו. 

היו זמנים בהוליווד

״רוצחים מלידה״ יצא כשהייתי בת 16. ראיתי אותו כמה וכמה וכמה פעמים, וכל פעם שראיתי אותו רציתי להיות מלורי נוקס. רציתי לרצוח את ההורים שלי (סליחה! לא באמת לרצוח! רק להעלים קצת). רציתי להיות עם מיקי נוקס. רציתי להיות פורעת חוק. רציתי לעשות סמי הזיה במדבר. רציתי להיות כוסית מספיק כדי ללבוש חזיית צמר בתור חולצה. רציתי לשיר ולדפוק את הראש בקיר עד שיכאב לי. כל הקטע הביקורתי של הסרט – הרעיון שאלימות בסרט היא יפה אבל במציאות היא אווילית ומסוכנת – חלף לי מעל הראש. 

ובכל זאת, התביישתי קצת. בוודאות לא ידעתי לנסח את זה אז במילים, אבל התביישתי כי הרגשתי שאני מתענגת על אלימות. מה שטרנטינו יודע לעשות יותר מכל אחד אחר שאני מכירה הוא לדחוף לנו את מנגנון הכוח בפרצוף היפה שלנו. קחו, הוא אומר, קחו את כל קלישאות היופי שלכן, ערבבו אותן עם כל קלישאות פנטזיות השליטה וההשפלה שלכם, שימו אותן בבקבוק ותביאו אליי. אני אשים את הנוזל המעורבב במכונת הגדלה, ואקרין לכם את הזבל הזה לפרצוף; הבחורות הכי יפות והכי ערומות שיש; האלימות הכי קשה ופורנוגרפית שאפשר לדמיין; העשירים הכי עשירים והעניים הכי עניים; בפרצוף שלכם, ללא רבב. נראה אתכם מצליחים להתעלם מכמה שכל זה מחליא. הוא טועה, כמובן, כי אפשר בקלות להתעלם מכמה שכל זה מחליא, אבל זו כבר הבעיה שלו. 

השבוע ראיתי את ״היו זמנים בהוליווד״ ושם הוא עושה בדיוק את אותו הדבר, רק יותר. קודם כל, הוא ליהק כל גבר שנחשב חתיך מאז הניינטיז. אחר כך הוא שם אותם בתוך לופ אינסופי של קלישאות גבריות. תחשבו מערבונים. תחשבו ברוס לי. תחשבו מכוניות מהירות. ותחשבו כמה יפה זה שטרנטינו עושה את כל זה. אחר כך, בשביל האלימות, הוא הביא נשים כוסיות ערומות. אבל לא סתם, אלא כאלו שהן היפיות. ולא סתם היפיות יחפות, אלא כאלו שכמובן בסתר נתונות למרותם של גברים שמעודדים אותם לרצוח. תשפכו את כל אבקת האלימות המוסווית הזאת על עיר כמו הוליווד, שבה כולם הם כוכבים בפוטנציה, ובאותה מידה פסיכופתיים אדישים לזולתם, ותקבלו גם הנאה מוחלטת שנמשכת בערך יומיים וחצי (עם כל הכבוד, סרט קולנוע לא אמור להיות יותר משעתיים), וגם התענגות על אלימות שהיא מספקת במידה שווה לכמה שהיא מחליאה.  

(וחוץ מזה, אין שום סרט קולנוע שמתרכז כל כך בכפות רגליים כמו סרטים של טרנטינו. זה מאד מספק, בשביל בנאדם כמוני שתמיד תמיד תמיד שם לב לכפות רגליים). 

1. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על פחד וזה חדש בשבילי.
הדימוי שלי בעיני עצמי – והדימוי שלי שאני משתדלת לטפח אצל אחרים – הוא של אחת שלא פוחדת. רגע, סייגים. פוחדת לאללה ובריש גלי מעכברים, מאנסים, מתאונות דרכים וממלא דברים ממשיים שיכולים לטפס עליך בלילה. אבל מעשים שדורשים פשוט לעצום את העיניים והאוזניים, ולקפוץ ראש לתוך הרפתקה? מה זאת אומרת? אני חיה בשביל זה. לשלוח מייל לדליה דורנר ולבקש ממנה להרצות ב-12 דקות? למה לא. לשלוח את כתב היד שלי שעליו עמלתי חמש שנים לכל מיני הוצאות בלי שום פרוטקציות ומכרים? למה לא. לעשות ילד? למה לא! לעבור למדינה אחרת שאני לא מכירה בה אף אחד ולא מחכה לי בה כלום ולבחור בתוכה את אחת הערים היקרות בעולם? למה לא, לעזאזל? 

אני יודעת היטב למה לא, יודעת כמו כולם. אבל איכשהו תמיד אני אומרת כן לפני שהמוח שלי מצליח להסביר לי שזה עלול לכאוב. אחר כך, כיוון שכבר אמרתי כן, נדאה לי אידיוטי לפקפק בעצמי. אמרתי כן מסיבה כלשהי, נכון? אז כנראה יהיה בסדר. ובכל זאת, מתישהו בזמן האחרון, הפחד שמשהו ממש רע יקרה התחיל לתפוס מקום יותר מרכזי במחשבות שלי על דברים שאני רוצה או צריכה לעשות. 

זה טוב או רע שזה חדש בשבילי?

2.

אני חושבת על פחד.

הפחד הנוכחי קשור דווקא במשהו טוב שקרה. לא ברמת אלי-הירש-מתקשר-להגיד-שיוציאו-את-הספר-שלי, אבל משהו טוב. מעשה שהיה כך היה: שוב מתכוננים לסגור את הסטארט אפ שעבדתי בו. שוב הבוס שלי עשה לי שיחה ואמר לי שזה לא באשמתי ואני נהדרת. שוב מצאתי את עצמי משייפת את קורות החיים שלי ומתחילה לכתוב את המכתבים הנלווים הארורים, שבהם אני מודה על הזדמנות הפז להימצא במקום משמים תשע שעות ביום, כדי לקדם משהו שלא אכפת לי ממנו. 

אבל אז קרו שני דברים מפתיעים!

הראשון הוא שהבוס שלי לשעבר אשכרה עזר לי לחפש מקום חדש. וכך יצא שאחרי שבוע או שבועיים וכמה שיחות לא מלחיצות נחתה על שולחני הצעת עבודה טובה למדי. שום דבר מסעיר או חדש, אבל עבודה בהחלט, שבה אוכל להיות טובה ולקבל משכורת. 

הדבר השני הוא שבנאדם שאני לא מכירה פנה אליי בלינקדאין, ואמר שהוא מנכ״ל שמחפש מנהלת שיווק. האמנתי לו בערך כמו שמאמינים לנסיך ניגרי, אבל הלכתי להיפגש איתו בכל זאת, כי הוא לא נראה לי אנס (אני יודעת שזה לא עובד ככה!), וכי הוא קבע איתי בכיכר הומה אדם באמצע היום בלונדון. יצא שגם יש לו באמת חברה, גם הוא בנאדם שאני רוצה לעבוד איתו, וגם החברה שלו נראית בכיוון מבטיח. וככה, אחרי כמה שיחות לא מלחיצות, וכמה שיחות ממש כן – כולל אחת עם יו״ר הוועד המנהל של החברה שהוא בנאדם שיש לו כמה מיליונים בבנק מאקזיטים קודמים, ועכשיו משקיע את זמנו בסטרטאפים שמפתחים טכנולוגיות מזון כדי לעזור לעולם השלישי – נחתה על שולחני עוד הצעת עבודה. 

אומיגוד, אני סלב לינקדאין!

ברור שמכאן אפשר רק לרדת, נכון?

3. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על מי מותר לו לפחד. אני חושבת על זה בגלל הספר של לורן האף, שנקרא Leaving is not the hardest part. האף, שהיא בגילי, הייתה ילדה בכת של אנשים שהאמינו באהבה חופשית, כולל עם ילדים. כשאני גדלתי בחדר שלי באילת בלי להכיר את המילה לסבית, היא גדלה בכל מיני בקתות וחדרים מלאים בילדים, שגידלו ילדים אחרים, כי המבוגרים היו עסוקים כאמור באהבה חופשית, בהערצת המנהיג, ובאמונה דתית. היא גדלה בעוני, בהשפלה, ובניסיונות מתמידים לרפא אותה מהלסביות שלה. בתוך הנסיבות האלו, היא גדלה להיות סופרת שיודעת לצייר קו ברור, מצחיק, מרגש ומעורר תמיהה בין כל ארוע בחייו של אדם לתפיסות חברתיות ופוליטיות. היא עושה את זה בחינניות מלאת מודעות עצמית שגורמת לקוראת קצת להתאהב בה. 

אחד הדברים שהיא מצביעה עליהם בספר הוא שאפילו הרגשות השליליים – פחד, רעב, השפלה – הם פריבליגיות שלא לכולם יש. חלקנו פשוט צריכים לעצום את כל הרגשות שלנו, להעביר אותם למחסן חשוך, ולהתרכז רק בנשימה הבאה, במטלה הבאה, ובדרכים להיות הכי טובה שאת יכולה כדי שאף אחד לא ישים אלייך לב. 

אבל ילדים רעבים מביאפרה אף פעם לא שבעו רק כי אני אכלתי את ארוחת הערב שלי. והמחשבות על הצד הנכון והלא נכון של הרכבת לא עוזרות במילא.

4. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על התגברות על פחד ועל הספר The Hero, שכתב לי צ'יילד. אני אוהבת את לי צ׳יילד, כי הוא מצליח גם לכתוב ספרי נוסחה שאוהב ספרות אמיתי לעולם לא יגע בהם (כך חשבתי),  וגם להיות אוהב ספרות אמיתי. אני חושבת שהוא פשוט גבר, ואיכשהו בעולם הגיבורים הגבריים מתקצר המרחק בין נוסחה לספרות. 

צ׳יילד, שהתפרסם בתור מי שכתב את סדרת ספרי ג׳ק ריצ׳ר, כתב מסה לא במיוחד מבריקה, אבל כתובה היטב, על התגלגלות המושג גיבור לאורך השנים. הוא מתחיל בימים שבהם לא הייתה ספרות, ממשיך כמובן לאילידיאה ולאודיסאוס כי איך אפשר שלא, ומסיים בג׳ק ריצ׳ר ובקשר שלו לכל זה. הטענה שלו בספר היא שגיבור צריך להיות מישהו שזכותו להיות בנאדם (כל חברה והשלב ההתפתחותי שלה; בגדול, גבר, לבן, יווני, שר מלחמה, ווטאבר), אבל מסיבה כלשהי הורחק או הרחיק את עצמו מהמיינסטרים, וכך הוא יכול לאחוז בשתי נקודות מבט: מבפנים ומבחוץ. למשל, ג׳ק ריצ׳ר הוא בוגר הארקדמיה הצבאית היוקרתית של אמריקה, אבל בגלל שהוא פועל פי קוד מוסרי/אתי אישי וחד פעמי (לפעמים הוא הורג יותר אנשים משהוא מציל), הוא נפלט מהמשטרה הצבאית בה שירת. 

אני חושבת על התגברות על פחד, ואני חושבת שאם אתגבר על הפחד, אוכל להיות מבפנים. אני אוהבת להיות מבפנים.  

5. 

אני חושבת על פחד.

אני חושבת על מקום העבודה החדש שלי, שנמצא מרחק שלוש דקות הליכה ממקום העבודה הראשון של נדב בלונדון. אני חושבת על נדב, שותק וגיבור, הולך למקום עבודה חדש בעיר חדשה. אני תוהה האם גם אני אהיה ככה. 

6.

אני חושבת על פחד ועל למה מקום עבודה חדש גורם לי לכל כך הרבה פחד. כי מה כבר יכול לקרות? אבל אז אני  נזכרת שאין שום סיבה לפקפק ברגשות שלי. במקום, אני משתדלת לאהוב את הפחד הזה. 

1.

אני יושבת בבית קפה וכותבת. חיכיתי לפחות חמישה חודשים כדי להגיד את זה. מימיני יש שולחן עם השרוטים של השכונה. בכל בית קפה שכונתי יש אותם, אני זוכרת את זה עוד מהתחתית. לאחד מהם תמיד יש כלב מלחיץ שחושב שזה בסדר ללקק אותך או לקפוץ עליך או להשאיר עליך את נוכחותו באיזשהו אופן, והבעלים השרוט שלו לעולם לא יגיד כלום. תמיד מעשנים שם בשולחן הזה, ויש שם סיפורים מסמרי שיער על אנשים שלא ישנו בלילה, על בעלי בית שמאיימים בפינוי ועל מגוון אנשים רעים אחרים, לצד הערות נבזיות על אנשים מהשכונה – תמיד בשמם הפרטי – שחולפים ברחוב, ומילה טובה על איזה מיעוט שהוא תמיד "נחמד מאד".
מסביב החנויות פתוחות. ביום שני, שעה אחרי הפתיחה, הילד שלי התייצב בספריה ובלי להסס הלך אל מדף ספרי הספורט, שם הוא הצליח למצוא עוד ספר על כדורגל שהוא עוד לא קרא! אני בעצמי עשיתי סיבוב קטן מאד בחנות צדקה.
הקפה עצמו – תודה ששאלתם – דוחה. ממש. אבל אי אפשר להיות קטנוניים, כי לב עדיין בחופש(!), ומישהו צריך להעביר אותו מהאיש שמלמד אותו לרכב על אופניים לאיש שמלמד אותו לשחק כדורגל, כך שיש לי ארבעים דקות נטו לברר עם עצמי: ככה נראית החזרה לשגרה אחרי חמישה חודשי סגר?

2.

הבית החדש שלנו הוא הבית עם הכי הרבה אור בלונדון.
(זה לא בית, זו דירה. אני מוצאת את הפער בין דירה לבין Flat מטריד. דירה מרמזת ארעיות, סטודנטיאליות, בניין עם הרבה שכנים ומעט תחושת ביתיות. Flat לעומת זאת היא פשוט אינדיקציה של עושר: האם יש לך מספיק כסף לקנות שטח שהוא רק של עצמך או שאתה צריך לחלוק אותו עם עוד מישהו. חשוב להבהיר את העובדה הזו לבן שיחך בצורה הקלה ביותר האפשרית, ולכן משתמשים בהבדל הזה באדיקות. אבל בניגוד לעברית המילה עצמה אינה מרמזת כלל על התחושה שלך באותו מקום. אני אקרא לשלנו בית, כי כן, הוא הולך להיות הבית שלנו).
הכי הרבה אור, כאמור. בבוקר, לפני שפותחים את הוילונות בסלון אפשר לשבת על הספה ולהסתכל על קווים של אור חותכים את הוילונות לפיסות.
בחלון הגדול בין הקומה הראשונה לשנייה אפשר להתעדכן במצב העננים באותו יום. אפריל עכשיו, חודש לפני החודש הטוב ביותר בשנה בלונדון, ויש הרבה ימים שבהם העננים שטים – לבנים וגבוהים – על פני השמיים הכחולים. מחזה נפוץ למדי בתל אביב, נגיד, אבל משמח מאד בלונדון.
בחדר השינה, שהוא כרגע כולו לבן לבן לבן, אפשר לפקוח את העיניים ולדעת את השעה לפי האור שמסתנן מבעד לוילונות. בשבע, נגיד, הוא כמו שיר של מרי פופינס, בהיר וורוד לחיים. אבל בשבע וחצי הוא כבר קצת יותר חוצפן וישיר (אולי אני טיפהל׳ה משליכה פה).
והחלון של המטבח, הו החלון של המטבח. הוא תמיד פתוח, כי הגלאי עשן הארור מפעיל את האזעקה הטיפשית שלו בכל פעם שמבשלים משהו. זה מטבח, ואנחנו נוטים לבשל שם. החלון פתוח, ולמטה יש את החצר של השכנים, שבמרכזה אופני כושר מכוסים ולצידם שולחן עגול מכוסה בשעוונית הפרחונית הכעורה ביותר שאפשר למצוא בכל מרחבי הטקסטיל הכעורים של אנגליה. מעל החצר יש קירות של חצרות אחוריות של מגוון בניינים. ומעל הקירות שמיים, ומתוך השמיים, בערך באמצע היום, מסתננות קרני שמש. אם עומדים במטבח באמצע היום, עם הגב אל החלון, בדיוק בפינה הנכונה ליד המדיח, אפשר להיזכר קצת ברגע שבו עומדים עם הרגליים במים ועם הגב לשמש מוקדם מאד בבוקר בשבת בבוקר באילת, כשאימא שלך וכוכבה מפטפטות לצידך.
ככה נראית החזרה לשגרה אחרי מעבר דירה?

סוגריים

כשהייתי בערך בגיל של לב (אין לי באמת מושג. אני רק משערת), והבית של כוכבה היה בשבילי כמו שלוחה של הבית שלנו (רק עם הרבה ריחות של שוקולד נאפה ורגשות סוערים – שני דברים שהבית שלי מעולם לא הצטיין בהם), אהבתי לדקלם את הדקלום הבא:
אתמול, כשאבא קרא עיתון ואני ניגנתי בפסנתר, נשמעה דפיקה בדלת.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, לא פתחתי.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, לא פתחתי.
סיציליה סיציליה, פתחי את הדלת.
ואני, פתחתי.
בדלת עמד איש גבוה ורזה שמן ונמוך כל כך.
דקלמתי את הדקלום הזה לכוכבה בערך מאתים חמישים פעם ביום, אם זכרוני אינו מטעני (והוא מטעני), והתגלגלתי מצחוק בכל פעם. היום אני תוהה: מי זה האיש הזה? הוא נשמע מסוכן. זה איש החול, מהסיוטים של פרויד? זה קוסם? זה גנב? הוא בא לעקל את הפסנתר? מה בדיוק קורה שם? האם שכחתי חלק מהדקלום שהעצם הופך אותו לבדיחידה? מוזרות דרכי האייטיז במדבר בישראל.

3.

בתוך הבית יש חדר עבודה/אורחים. קיר וחצי שלו צבועים בכחול היפה ביותר שאפשר לדמיין ויש בו ספרייה, שלרגע נראתה בגודל סביר, אבל אחרי ששמנו בה ספרים, התברר שהיא כמובן קטנה מדי. אם סוגרים את הדלת, ומפעילים קצת את הדמיון, אפשר לשבת ליד השולחן, לפתוח את המחשב, ולדמיין שאשכרה יש משרד, נפרד מהבית, שבו אפשר לשקוע בעבודה בלי לשטוף כלים או לדבר על כדורגל או להריח אוכל.
הבעיה היחידה איתו היא שגם בעבודה שלי מחכים. שני פרוייקטים גדולים מתקרבים אל קו ההתחלה, ועד שהם לא יתחילו, אין הרבה שמחלקת השיווק יכולה לעשות. אז מחלקת השיווק ממציאה לעצמה עבודות רס״ר, וכשהיא מתייאשת מזה, היא הולכת לקורסרה, ללמוד עוד על שיווק.
אולי ככה, עם שעמום מהול בציפייה, נראית החזרה לשגרה?

4.

ובכל פינה יש עוד דברים קטנים שצריכים לסדר. מתלה מעילים שעוד לא קיים. מעצורים לדלתות שכל הזמן נטרקות. שרפרפים לשולחן במטבח. פותחן יינות. מצקת. דברים לא חשובים, אבל שכל מבט חטוף מזהה אותם, ומתריע: עוד לא נגמר! עוד אי אפשר להתרווח על הספה ולנשום לרווחה ולדעת שהגענו.
אולי, מי בכלל זוכר, כך נראית השגרה: חזרתיות מלווה בציפייה? הידיעה שבקרוב הכל יסתדר?

בינה

לבינה בת ה-74 נמאס. היא ראתה יותר מדי דברים והגיע הזמן שלה לשכב קצת ולנוח. תוך כדי המנוחה, מן המיטה בה היא שוכבת, היא מעוניינת להזהיר אותנו מכמה דברים. בין האזהרות בספר (תרגום מהיר מאד שלי):

• אם גבר עומד ליד הדלת שלך, אל תפתחי אותה (אלא אם כן זה דיוויד בואי).

• כדאי תמיד לשוחח עם עצמך.

• אל תשאלי ממחטה.

• אל תגיעי להחלטות האם התה לא נמזג כהלכה.

ככל שהאזהרות מתקדמות, הסיפור מתבהר (טיפהל'ה ספוילרים, אבל באמת לא חשובים): מישהו עשה תאונה ליד הבית של בינה, והיא אספה אותו אליה. הוא התברר כאיש רשע מאד, שעשה לבינה דברים מפחידים. כדי לברוח ממנו, בינה מצטרפת למועדון של אנשים שעוזרים לחולים כרוניים. היא מועמדת על כך למשפט.
הסיפור נמסר כמו שהקוראת הזאת מדמיינת זקנות מדברות: צעד קדימה, צעד אחורה, סקובידו! יש פרטים שהזיכרון המחורר של בינה מראה לה עשרות פעמים, והיא חוזרת עליהם שוב ושוב. יש פרטים שהשתיקה יפה להם, והיא לא אומרת אותם כלל. יש רגשות שמציפים אותה, והיא מוציאה אותם אל הנייר, כמו שהם, שוטפת את הקורא בים של עצב או פחד או חברות. כלו אלו יוצרים נרטיב שהוא רחוק מקשת נרטיבית כמו שבינה רחוקה מפוליקלי קורקט.
על כל האמצעים המתוחכמים האלו נוספות גם השורות. לפעמים בינה כותבת על קבלות, ואין לה מקום, אז השורות שלה קצרות, כמעט כמו שירה. לפעמים הפתקים שהיא אוספת רחבים יותר, והקוראת מקבלת כמה פסקאות שכתובות ממש כמו רומן.
התוצאה היא שהקוראת מרגישה ממש בתוך הראש של בינה. לפעמים מצחיק שם ונחמד, ויש חברות טובות, ותה ודיוויד בואי עם פלג גוף תחתון של פינגווין. לפעמים מפחיד, וחסר אונים, במיוחד כשמישהו נמצא בתוך הבית שלך ומרע לך, והקוראת שמה את הספר בפריזר לכמה רגעים. ולפעמים מייגע משהו אש, ואין ברירה אלא להמשיך לקרוא, כי משהו בבינה פשוט לא נותן מנוח.
כל זה נפתח בעמוד הראשון היפה ביותר שנראה מזה זמן רב (שוב תרגום מהיר שלי):

"קוראים לי בינה ואני אישה עסוקה מאד. כלומר, ב­ַּיְנָה ולא ב­ִּינָה. אני לא יודעת מי זאת בינה, אבל יש לה בוודאי חיים שמחים. אני גם לא יודעת מי את, או מה קורה בחיים שלך אבל אם הגעת עד לפה כדי להקשיב לי, החיים שלך בהחלט יהפכו גרועים יותר. אני כאן כדי להזהיר אותך, ולא כדי להרגיע אותך.
אני אישה מודרנית עם מחשבה מודרנית על דברים מודרנים. אני לא צעירה, ועל כן רגילה שמתעלמים ממני. אני מצפה לכך שלא תקשיבי. בפעם הקודמת שנפגשנו, איש לא הקשיב לי¹.
אם תראי אותי בכביש ולא אתייחס אליך כלל, דעי שיש לי סיבות טובות מאד לעשות זאת. אם תראי אי פעם אדם שוכב בתעלה², תתקדמי משם מהר ככל יכולתך. אם גבר בא לדלת שלך, אל תפתחי אותה.
אלו שתי האזהרות הראשונות שלי.
לא לתעלה.
לא לדלת.

1. ראי: Malarky: A novel in Episodes
2. משום שהרגיעו אותי. הוא בחור נחמד הם אמרו. הוא לא היה.

יואלה

יואלה היא אימא לילדה אחת. מתישהו הילדה הזאת החליטה שהיא לא רוצה להיות ילדה שלה יותר. עכשיו יואלה מנסה להבין למה. הבעל הראשון של יואלה מת, בן הזוג הנוכחי של יואלה לא מכיר את הבת שלה, והבת שלה לא מדברת איתה, ועל כן יואלה היא העדה היחידה בפרשה שמסעירה את עולמה. עליה ועל זכרונה המתפורר האחריות להרכיב את הפיסות. והיא משתדלת ככל יכולתה להניח בזהירות פיסה אחרי פיסה, כדי שגם הקוראת תוכל להגיע איתה ללב החידה הבלשית מטלטלת העולמות הזאת: מדוע שבת לאם כל כך מסורה תרצה כל כך להתרחק ולהיעלם שהיא תהיה מוכנה לבנות לעצמה חיים שלמים ושקריים לחלוטין?
(כלומר, לא. יואלה יודעת טוב מאד מה הסיבה לכך שהבת שלה מתעלמת ממנה. היא יודעת את זה מהרגע שבו פתחה את הפה כדי להתחיל לספר. אבל היא מנסה לבנות פה משהו. היא מנסה להרגיע את המצפון שלה. היא מנסה להתעלם מהחצים האדומים הזועקים שמפנים את תשומת ליבה לנקודה אחת בזמן.)
(כלומר, כן. היא באמת לא רואה את החצים עד שהיא רואה אותם. באותו אופן שאימהות אף פעם לא יודעת לשים את האצבע על הנקודה שבה הילדים שלהם הפכו להיות אנשים עצמאיים).
כמו אצל בינה, הזיכרון של יואלה הוא לא דבר נרטיבי, שמתקדם לנקודה לנקודה במתינות ובנחת. אם רוצים להשוות אותו לאמצעי אמנותי כלשהו, הוא יותר דומה לפוינטיליזם. כל פרק הוא אנקדוטה – רגע בזמן המשותף של האם והבת – וכל אנקדוטה היא נקודה בציור. כשמניחים נקודה לצד נקודה לצד נקודה, ואנקדוטה לצד אנקדוטה לצד אנקדוטה, מתקבלים החיים המשותפים שהובילו אל האסון. מתקבלים גם הרווחים הלבנים ביניהם, אלו שיואלה בוחרת לשתוק אודותם.
התוצאה היא יפה ושוברת לב כמו ציור של דגה.

אוליב

(מדווחת על מסיבה שהגעתי אליה באיחור ניכר, כך עולה מחיפוש שעשיתי עכשיו. החיים קשים, לא תמיד אפשר להגיע בזמן).
אוליב קיטרידג' היא מורה למתמטיקה בגמלאות בעיר הדמיונית קרוסבי, שנמצאת במדינת מיין, ארצות-הברית. היא גיבורה של שני ספרים שכתבה אליזבת סטראוט (שאחד מהם הפך למיני סדרה שנראית לוהטת), ובזה שאני קראתי אוליב היא אלמנה בלי גינוני נימוס, ובערוב ימיה היא מתבוננת על החיים בשילוב של תמיהה ונזיפה, תוף כדי שהיא מנסה בכל כוחה להבין מי היא הייתה בעצם כל השנים האלו, מי היא האוליב הזאת שכולם רואים באור כל כך ברור, והיא רואה כל כך במעומעם (כאילו יש מישהו שיכול לראות את הגבולות שלו או את המהות שלו באופן שניתן לתיאור).
הספר מדווח על חייה על הבעל השני שלה. הספר גם מדווח על חיים של כל מיני אנשים אחרים שחיים בעיירה או בעיירות סמוכות. כמו שצ'צ'ן, כולל הניחוח החטטני-בעלותי שיש בעיירות יהודיות מהספרים: המורה שלך למתמטיקה בכיתה ח' תמיד שם, והיא יכולה לראות אותך ברחוב, ולנזוף בך על זה שירקת את המסטיק על המדרכה. כמו כל אישה חטטנית מאז ומעולם: אוליב חיה דרך הסיפורים שהיא מספרת. מה שקרה לה, ומה שקרה לשכנה של התלמידה שלה מלפני עשרים שנה מקבל אצלה בראש, ועל כן אצל הקוראת, משמעות דומה.
התוצאה מזכירה מאד ערב עם החברה הזאת שלך, שתמיד יש לה סיפורים מפעימים על מישהו שהיא קראה עליו או שמעה עליו או פגשה במקרה. זה ממכר. הנה דוגמה של סיפור של אוליב (תרגום מהיר שלי):

“יומיים קודם לכם, אוליב קיטרידג' יילדה תינוק.
היא יילדה את התינוק במושב האחורי של המכונית שלה; המכונית חנתה על הדשא בחצר של מרלן בוני. מרלן ערכה מסיבת קבלת פנים לתינוק עבור ביתה, ואוליב לא רצתה לחנות מאחורי המכוניות האחרות שהתקבצו על דרך העפר. היא פחדה שמישהו יחנה מאחוריה והיא לא תוכל לצאת; אוליה אהבה לצאת. אז היא החנתה את המכונית על הדשא בחצר הקדמית של הבית, ומזל שעשתה זאת, משום שהילדה הטיפשונת הזאת – קראו לה אשלי והיה לה שיער בלונדיני בהיר מאד, והיא הייתה חברה של הבת של מרלן – קיבלה צירים, ואוליב ידעה זאת לפני כולם; הם ישבו במעגל בסלון על כיסאות מתקפלים והיא ראתה את אשלי, שישבה לידה, והייתה ענקית ובהריון מתקדם, ולבשה חולצה אדומה צמודה כדי להבליט את ההריון, היא ראתה אותה יוצאת מהחדר, ואוליב פשוט ידעה.
היא נעמדה ומצאה את הילדה במטבח, נשענת על הכיור ואומרת: 'הו אלוהים, הו אלוהים' ואוליב אמרה לה: 'יש לך צירים' והילדה המפגרת אמרה: 'אני חושבת שיש לי, אבל אני אמורה ללדת רק עוד שבוע'.
ילדה מפגרת."

חברות

המשותף בין אנקנה שופילד (שכתבה את בינה), הילה בלום (שכתבה את יואלה) ואליזבת סטראוט (שכתבה את אוליב) היא ההתאמה המושלמת שהן הצליחו ליצור בין צורה לתוכן. כל אחת מהן למדה היטב מהו רומן ומה הם הגבולות שלו, ואז זרקה את התבניות הסיפוריות המוכרות הצידה, והקשיבה היטב לדמויות שלה, כדי לדעת מה הוא הקצב הנכון ביותר כדי לספר את הסיפור שלהן. והתוצאה בכל המקרים היא מרתקת וחדשנית.
לפעמים אני עדיין חושבת ביני לביני למה בעצם אני כותבת. יש לכך כל מיני תשובות, אבל אחת מהן היא שבאיזשהו עתיד אני אהיה חברה באיזשהו מועדון שבו חברות הנשים האלו.

שלי 1

הפעם הראשונה שהרגשתי גאווה על כך שמשהו שייך לי התרחשה בשנת 2000. זה היה יום ההולדת ה-22 שלי ואורי לקח אותי ליום כיף בשינקין, שכבר לא היה בשיא המעמד שלו, אבל עוד לא התדרדר לתחת שהוא היום (לפני ארבע שנים). אני זוכרת ביקור בחנות של קמפר, ממנו יצאתי עם מגפיים מושלמים בצבע ירוק זית, שאהבתי גם בגלל שהם היו יקרים כמו שבוע עבודה שלי. אני זוכרת בקבוק יין. אני זוכרת ביקור באורנה ואלה, ולכן אני כנראה זוכרת סלט הכל (או מיי גוד, איך בא לי על הרוטב הזה, עם העגבניות והחסה/רוקט האלו) ופאי שוקולד, רק כי אלו הדברים שהייתי אוכל באורנה ואלה. אני זוכרת שהלכנו ברחוב, ליד הגינה – שבהחלט עוד לא הייתה המקום התחת שלב אהב ללכת אליו, ואני הייתי עומדת ומחכה קצת בכיווץ תחת שהוא יזחל החוצה מבית הפלסטיק, כי הכל כל כך מלא בזבל של אנשים ששתו שם אתמול – והרגשתי אהובה, והרגשתי במקום הנכון, והרגשתי חגיגית, והרגשתי, בקיצור, שתל-אביב שייכת לי. ידעתי שהרחובות האלו עוד יציעו לי שלל הרפתקאות חיוביות, וידעתי שאני אפרוש את זרועותיי כלפיהן. ידעתי שאני בת מזל.
(לאורי יש זיכרון הרבה יותר טוב משלי. כלומר, לא בדיוק יותר טוב, רק יותר נאמן למקור. אז סליחה, אורי, בטוח אתה צודק ועשיתי פה מישמש).

חרדה 1

(זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ועל כן, יותר מהכל, היא הייתה מפתיעה).
באמצע הלילה פקחתי עיניים והייתי ערה לגמרי. סביבי היו לחישות, לא בדיוק בשפה מוכרת, אבל הבנתי אותן. יכול לקרות אסון, הן אמרו. יכול לקרות אסון. יכול לקרות אסון.
הבנתי! אמרתי לעצמי בתקיפות. אסון. אבל איזה אסון? כל מיני אסונות, הלחישות התגברו. כל מיני סוגים של אסונות שאת לא יכולה להתמודד איתם.
אני יכולה להתמודד עם די הרבה דברים. יש לי אותי. יש לי את נדב. יש לי משפחה. יש לי ניסיון. עשיתי דברים. איזה אסונות?
כל יום אנשים כמוך, שחושבים שהם יכולים להתמודד, נופלים אל פי פחת של אסונות. כל מיני אסונות. סוגים שונים של אסונות. אסונות כלכליים. אסונות רגשיים. אסונות גופניים. אסונות בריאותיים. אסונות חברתיים. אסונות של מזג אוויר. אסונות של חברויות. אסונות של כאבי בטן. אסונות.
טוב, אמרתי ברצינות, אני לא הולכת להקשיב לכם. אתם לא רציניים. אם הייתם רציניים, היה לכם משהו ספציפי להגיד. צריך להיזהר מאסונות זה כל אחד יכול להגיד. דברו אתי באסונות ספציפיים אם אתם רוצים שאקשיב לכם.
סבבה, אז לא חייבת להקשיב, אמרו הלחישות. למעשה, הם לא אמרו סבבה. לחישות לא אומרות סבבה. את לא חייבת להקשיב, אבל את תישארי ערה איתנו עד שנחליט.
אז באמצע הלילה ראיתי המירוץ לדראג של רו פול. אין מה להגיד, דראג קווינס בריטיות הן הרבה פחות עילגות מחברותיהם שמעבר לים.

שלי 2

וכל הזיכרונות והחרדה – זה למה?
הנוף מהדירה שקנינו בלונדון!

רוגז רוגז

רציתי לכתוב פוסט מרוגז. התרגזתי. (איזה שורש מגניב; איך שלא מטים אותו, הוא נראה כמו שילוב בלתי סביר של אותיות) התרגזתי בעיקר בגלל שהיה שלג.

אני יודעת. אני גם גדלתי בישראל. איך שלג יכול להיות מרגיז, אם מדובר בדבר הנדיר, הטהור והשקט הזה? ובכן, שלג זה קקה, אחת, שתיים, שלוש, נגעתי באדום. 

קר מדי בשביל להיות בחוץ. גם ככה החוץ הוא לא מציאה גדולה, כי הכל סגור. אז אם קר מדי אפילו ללכת בחוץ, אז באמת שאפשר כבר להיקבר בבית ולמות. 

מלבד זאת, הכביש – מחליק. המדרכה – מחליקה. הירידה מהמדרכה לכביש – מחליקה. לפעמים יש חלקים שהם שלג, שזה לא נורא אם הולכים בזהירות. אבל לפעמים, חלקים מסויימים, בלי אזהרה מוקדמת, או בלי הבחנה שאני יודעת לעשות, הופכים לקרח. קרח זה לא סתם מחליק. קרח זה אסון. קרח זה צעד זהיר קדימה, תחת על מדרכה. 

אם זה לא מספיק, אז שלג הופך את האוויר מסביב למשהו שמורכב להסתכל עליו. זה לא סתם משהו שאפשר להעביר עליו את המבט בלי לשים לב. פתאום יש משהו זז, והמשהו זז מושך את תשומת הלב, ואז המוח צריך להחליט האם מדובר במשהו שצריך להתייחס אליו, או בעוד פתית שלג מזויין. וככה הליכה בפארק בשקט הופכת להיות משהו מעייף שבעתיים – גם בגלל הקור וגם בגלל המאמץ הקוגנטיבי המיותר. 

בנוסף להכל, מדובר בתופעת טבע שגוררת צהלות של ילדים. אני יודעת שאני אימא, ואני אמורה להיות סובלנית לתופעה הזאת, אבל צהלות של ילדים שלא אכפת לי מהם זה באמת רעש מיותר. 

מיותר לציין שקורונה, אין בית ספר, אין שום מקום ללכת אליו, וראש הממשלה שלי טרח להתבטא נגד אנשים נמהרים שמזמינים כבר את חופשות הקיץ שלהם. אין פלא שהתרגזתי.

שולם שולם

כמו שקורה לעתים עם פוסטים, הוא נשאר בעיקר בראש שלי, ובראשי פרקים במסמך. ואז, האביב הגיע. 

כמה שחורף בלונדון זה קקה, ככה אביב בלונדון זה דבר מושלם. 

ראשית, האור. אבקת זהב ורדרדה שמושחים בה את כל העצים כולם ואת מרחבי הירוק האינסופיים. 

שנית, היום שנמשך עד לשעה המדוייקת שבה הוא אמור, ומאפשר מזיגה טובה של עצמו אל תוך הלילה.

שלישית, השינוי. אביב בלונדון הוא תופעה שכוללת הרבה שינויים: העצים פורחים, הסנאים חוזרים, הדלתות כבר לא נתקעות כי העץ התנפח בקור, הכביסה לא מתייבשת על ההסקה ואפשר לזרוק לאחורה של המגירה את הגרביים החמים. שינוי הוא תמיד לטובה, כידוע. 

בשנה הבאה, בואו כולכם ללונדון במרץ. זה הזמן הטוב ביותר. 

ועכשיו ספרים

Fun home – Alison Bechdel

אני מאשימה את כל מי שסמכתי עליו כל חיי שיגלה ותגלה לי את הספרים הנכונים שלא שמעתי על הספר הזה עד כה. מדובר ברומן גרפי שמתאר במקביל: אישה אחת שמגלה שהיא לסבית; אבא אחד שמגלה על עצמו משהו שאני לא יכולה לספר כדי לא להרוס; החיים במחיצת בית ויקטוריאני (זה באמריקה. איך קוראים לזה באמריקנית?); שנות ה-90; קלאסיקות של ספרים בתמצות. את כל זה אליסון מצליחה לדחוס לתוך עטיפה של הומור, שמצויירת בשני צבעים: כחול וירוק. זה ספר עצוב נורא ומצחיק נורא בת בעת, שכידוע, זה שילוב כמעט בלתי אפשרי לעשייה, ועוד יותר בלתי אפשרי לעשייה כאשר במרכזו עומדת דרמה כל כך מנתצת חיים. הזמנתי מהספרייה גם את כל הספרים האחרים שלה (והיא גם כל כך קולית למראה).

אבל הלילה עוד צעיר – ליאם אלקיים

על כנרת, למשל, אפשר לסמוך. היא זאת שסיפרה לי על הספר הזה, שיש בו שלושה חלקים. 

החלק הראשון מספר על זוג צעיר בירח דבש. הגבר – לא מרוצה. האישה – לא מרוצה. הסצינה – אף פעם לא בדיוק כמו שהיא אמורה להיות. זה חלק שכתוב בסדר, אבל מביא קצת את העצבים עם השפה, ומבחינת עלילה ודמויות – לא מחדש הרבה.

החלק השני מספר על האישה הזו – אותה אישה שמנסה להתאים את המציאות לירחון נשים דמיוני – אחרי שנולד לה פג. במשך עמודים על גבי עמודים היא פורשת את שגרת החיים בבית החולים, עם האחיות, הנשים האחרות, הקנאות, הלחץ ומעל הכל התינוקות הקטנים שחייהם אשכרה עוד לא לגמרי ודאיים. הכל מתואר במלים רגילות של יומיום, אבל מצליח להתעלות לקודש הקודשים של החוויה האימהית – עשית יצור חי, עכשיו אל תהרגי אותו בבקשה.

החלק השלישי מספר שוב על אותה אישה, והפעם היא במועדון, עושה סמים, אחרי שהסטרטאפ שבו הייתה מעורבת נמכר במלא כסף. יש פה שני עולמות שהספרות העברית לא מרבה לעסוק בהם – סמים וסטרטאפים. זו מטרה ראויה, לנסות לדבר עליהם, אבל התוצאה היא ככה ככה. לפעמים מרגשת בראשיתיות הדבר, ולפעמים מלאה בניכור בין החוויה לשפה.

וכן, החלק האחד לגמרי שווה את שני החלקים האחרים.

Talking to my daughter about the economy – Yanis Varoufakis

שר האוצר החתיך של יוון אומר בספר הזה דבר מאד חשוב: הכלכלה היא חשובה מדי מכדי שנשאיר אותה לכלכלנים. והוא צודק, כמובן. אז הוא כתב ספר שמסביר את הקפיטליזם לילדה בת 14. אני לא יודעת מה היא יכולה להבין מזה, אבל אנשים רגילים, כמוני, יכולים להבין הרבה, וליהנות מאד מהנרטיב שהוא מציע, שנשמע ומדובר כל כך אחר מכלכלנים אחרים, שהוא גורם לשומעת הזאת קצת להתחמם אל הכלכלה, ואולי אפילו לנסות להבין עוד קצת.