שנה אחת בניס

אני מציקה לנדב כבר שנים בעניין הזה: אני רוצה לא לעבוד! אני רוצה לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי! קיבל קידום בעבודה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. עבר לעבודה חדשה? אני שמחה כי אני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. הלך ללמוד תואר שני במנהל עסקים? אני שמחה כי מתישהו הוא יגיע לעבודה חדשה ואני אוכל לא לעבוד ולכתוב את הספר שלי. שנים זה כבר ככה. 

(רק למען הפרוטוקול והסדר הטוב אציין שאני בנאדם שלם ולא דמות בספר, ולכן אני יכולה לשמוח בשני אופנים נפרדים: אחד בשבילו ואחד בשבילי. זה לא שאני זונה שחושבת רק על עצמה. (כאילו, אולי כן. מי יודע מה גודל הדבשת על הגב שלי?)(אבל נראה לי שמישהו היה כבר אומר לי.))

והנה הגיע הרגע. אני לא עובדת ואני יכולה לכתוב את הספר שלי!

ועכשיו? איך את עכשיו?

ומאותו הרגע שהפסקתי לעבוד, לפני שלושה שבועות ויום, נדמה שכל מה שהמוח שלי מצליח לייצר הוא המחשבה הטורדנית הבלתי פוסקת שהיא: ועכשיו? עכשיו עכשיו, איך את עכשיו? את כבר נהנית? את נהנית מספיק? את נהנית יותר מדי? את נהנית רק כי את צריכה ליהנות? זה מפריע לך שאני שואל, כי אני רק רוצה לדעת איך את עכשיו? ועכשיו עכשיו? כי אם את נהנית, אז זה טוב, אני אהיה מרוצה ואני אשתוק, אבל אני רק רוצה לדעת אם עכשיו עכשיו, ממש הרגע, את נהנית? כלומר, מספיק נהנית? נהנית ברמה שווה את זה שאת לא בעבודה עכשיו? אבל גם פרודוקטיבית. כי אני רוצה שתיהני, אבל לא שתשבי על הספה כמו שייח ותשמיני בראש. אז תהיי פרודוקטיבית, טוב? אבל לא ברמה שייהרס לך החופש. בכל זאת, לקחת את הזמן הזה כדי לכתוב אבל גם כדי להתאושש מהזונות ההם. כן, אני יודע שאני לא אמור לדבר עליהם. אני לא. רק רציתי להגיד שאני יודע שאת צריכה להתאושש. אז תהיי פרודוקטיבית, אבל גם עצלנית. אבל במידה. וגם תעשי קצת יותר בבית. אבל לא יותר מדי. כי אז את סתם תהיי עקרת בית. ואת לא רוצה להיות עקרת בית. אז רק תעשי קצת יותר מהרגיל. ותכתבי קצת. ותעשי קצת ספורט. כדי שלא תשמיני בראש או בגוף. אבל הכי חשוב: תיהני! זה הכי חשוב. תיהני ותנוחי. אבל מספיק. תיהני מספיק בשביל להצדיק, טוב?

(כן. הקול הפנימי שלי הוא בזכר. זה דפוק, אני יודעת. ניסיתי כמה פעמים להסביר לעצמי שאני צריכה קול פנימי נשי, אבל אף פעם לא הצלחתי. אולי זה קשור לזה שהקול הפנימי שלי הוא כל כך תפקודי וניהולי, שהוא חייב להיות גבר.)

אם נדמה למוח הסתום שלי שאפשר לדעת האם אני נהנית כשהוא כל הזמן חופר על זה, אז אפשר למסור לו שלא. אי אפשר. 

מה שאפשר אולי לעשות, ואני בהחלט הולכת לעשות את זה עכשיו, הוא לפרוט את הדאגות לפרוטות שאולי יעזרו לי לענות על השאלה האם עכשיו עכשיו אני ממש נהנית במידה הראויה. 

דאגה I – אני אבזבז את הזמן שלי

מה אם אני פשוט אשב שם, על הספה, אראה טלוויזיה, אשתה קפה, ואנוח ולא רואה לעשות כלום או לראות איש במשך שלושה חודשים?

יש לנו זמן מוגבל על פני כדור הארץ, את זה כולם יודעים. אוליבר בורקמן, שכתב את הספר היפה ״ארבעת אלפים שבועות״ (שהוא מספר השבועות שיש לנו לחיות אם נחיה עד גיל 80) טוען שההבנה הזאת, שהזמן שלנו הולך ואוזל כל הזמן – גם עכשיו. כן, עכשיו עכשיו – היא האמת הבסיסית שמנהלת את החיים שלנו. אנחנו כל הזמן מנסות להיות יותר יעילות, יותר תקתקניות ויותר מוצלחות, ולדחוס כמה שיותר חיים לתוך החיים האחד שלנו, כי אנחנו לא יכולות להתמודד עם העובדה הפשוטה, החותכת: אין לנו לאן לברוח. תיכף נמות. כל פעם שאנחנו משככות את התודעה שלנו באמצעים שונים, כך הוא טוען, אנחנו עושות זאת כי אנחנו בורחות מפחד המוות. כל פעם שאנחנו מנסות לשפר את עצמנו זה כדי שנוכל להספיק יותר. וכל פעם שאנחנו נתקלות בעובדת מותנו הקרב, אנחנו מייד הולכות לשכך את התודעה שלנו. 

הפתרון? להתבונן לעובדות בלבן של העיניים ולהבין: אני הולכת למות. יש לי זמן מוקצב. אני לא יכולה לנצל אותו במיטבו, כי אין דבר כזה ניצול מיטבי של הזמן. אי אפשר לדחוס לתוך חיים אחד גם קריירה מספקת, גם תחביבים שהפכו לקריירה שנייה ושלישית, גם גידול ילדים מוצלחים, חברות עמוקה עם האנשים הטובים שחלפו בחיינו, טיולים בכל העולם, קצת יוגה, קצת גרנולה, ביקור במסעדות השוות בעולם, קריאת הספרים הטובים או אפילו רק הקלאסיקות, וגם זוגיות איתנה. זו פשוט דרישה לא סבירה, וזו דרישה שנזרקת לעברנו כל הזמן ומתוחזקת, מוכפלת ומהודהדת בדרכים שונות. 

איך אפשר ליישם את הפתרון? בזבוז זמן מסיבי!

במקום לנסות להיות יותר יעילה, דעי שאין דרך להיות יעילה. פתחי לעצמך תחביבים שלעולם לא יוכלו להצדיק את עצמם. תחביבים שלא יהפכו לקריירה שנייה, ולא לתחרות, ולא לשום סוג של הצלחה. נגיד, ללכת בטבע. נגיד, בשבילי, סריגה. נגיד, בשבילי, לרקוד בלט. נגיד, בשבילי, דים סאם (זה הדבר החדש שלי! קניתי סיר אידוי, ולקחתי מהספרייה ספר על דים סאם, וזה כל כך כיף! כי זה מלא התעסקות בדבר כל כך לא יעיל! וכי בסוף זה ממש טעים! וכי אני כל כך אוהבת לחוש את עצמי דימסמאית!)

אז איך אני? זה מפחיד לחשוב כמה מהחיים שלנו מועברים בניסיון להשתפר ולהצליח. עכשיו אני מנסה מאד לבזבז את הזמן שלי בדברים נטולי קו סיום. זה פחות קל משאפשר היה לחשוב.

דאגה II – אני לא אעשה עם עצמי כלום

בניגוד למה שכרגע הרציתי עליו בהתלהבות, הכתיבה שלי היא לא תחביב לבזבוז זמן. הכתיבה היא מרכיב משמעותי בזהות שלי, ואני רוצה להצליח בה. אני לא לגמרי סגורה עם עצמי מה ייחשב להצלחה עבורי. כלומר, כן, יש מטרות ברורות עבורי. אבל אלו מטרות גדולות, שאי אפשר לכוון אליהן מראש. אני צריכה עוד להגדיר עם עצמי מה הדרך שאני שואפת ללכת בה כדי להגיע למטרות האלו, אבל בינתיים המטרה שהצבתי לעצמי היא לכתוב שעתיים עד שלוש בכל יום. אני לא יודעת אם זה הרבה או מעט (וגם משתדלת מאד לא לדעת, אז אם אתם אנשים מאד מוכווני מטרה, בבקשה תכתבו את התגובה שלכם הנושא ואז תמחקו אותה), אבל זו נשמעת לי מטרה סבירה בשבילי. 

לפני שהתחלתי להיות לא-עובדת חשבתי שאני אצטרך לעבוד קשה כדי להגיע לשעתיים כתיבה ביום, פשוט כי מעולם לא עשיתי זאת לאורך זמן. חשבתי שבכל פעם שאני אלך לכתוב, אני אמצא לעצמי תירוץ כדי לא לכתוב. לשטוף כלים צריך. לבשל, צריך. להביא את לב מהבית ספר, צריך. לטייל בעיר, צריך. חשבתי שאני אשכנע את עצמי שאני צריכה יותר לנוח מלכתוב. שאני צריכה להתבטל. הרבה דברים יכולים להיות חשובים יותר מלכתוב ספר שאף אחד לא צריך בעולם. 

ובכן, אפשר לחייך. אני כותבת. כל יום לא תמיד שעתיים. לא תמיד יעילה אותו דבר. אבל כותבת. אפשר יותר. תמיד אפשר יותר. אבל כותבת. ואפילו מתבטלת. 

דאגה III – זה לא יהיה כיף כמו שחשבתי

אף פעם לא כתבתי בתור הדבר המרכזי של היום שלי, אז חשבתי שאולי אחרי כל שנות הכמיהה האלו, יתברר שאני בכלל לא אוהבת לכתוב. הסיבה שאהבתי את זה, כך חששתי שיתברר, היא שזה תמיד היה העיסוק הצדדי שלי. 

ובכן, אפשר לחייך. אני אוהבת מאד לכתוב. כל מיני סוגי כתיבה שונים מעוררים אצלי רגשות חיוביים מסוגים שונים, אבל בסופו של דבר, כתיבה היא הדבר שאני אוהבת לעשות.

דאגה IV – זה יהיה יותר כיף ממה שחשבתי

ומה אם אחרי שלושת החודשים האלו שהקצבתי לעצמי לכתיבה אני פשוט לא אצליח לחזור לעבודה? מה יהיה אם אני אצטרך לשנות את כל החיים שלי כדי ליצור מצב פיננסי שבו אני לא עובדת, ובכל זאת מצליחה לחיות חיים שאני אוהבת? ומה אם אחרי שלושה חודשים של להיות אדונית לזמן שלי, אני אגלה שאני פשוט לא יכולה לאסור את עצמי שוב באזיקי הניין טו פייב?

ובכן, מוח טיפש, אתה יכול להמשיך לחפור על זה. אין לי תשובות בשבילך.

דאגה V – זה פשוט יהיה פאקינג אותו דבר

ומה אם אחרי כל הדבר הזה שעשית, אחרי שהתפטרת, ואחרי שלא חיפשת עבודה, ואחרי שארגנת לעצמך סדר יום של פנסיונרית, ואחרי שפיתחת את כל התחביבים זוללי הזמן האלו, ואחרי כל השינויים הזעירים ופחות זעירים, תגלי ששום דבר לא השתנה במצב הנפשי שלך או במצבך בעולם, ואת פשוט פאקינג אותו דבר? 

ובכן, מוח טיפש, זה כנראה מה שיקרה. כנראה שאני לא אהפוך להיות ממי שאתה מציק לה כבר שנים למישהי אחרת, עם רגליים ארוכות וציצים קטנים, כמו שאתה רוצה. כנראה גם שאמשיך להיות זאת שחייבת לפקפק בכל דבר ומתעקשת לא להקשיב לך. אבל לאורך זמן, אולי, אם תסתום רגע ותסתכל סבלנות, אולי תראה שינוי קטן. אולי לא. לא יכולה להבטיח.

אז לסיכום

את נהנית? ועכשיו? ועכשיו עכשיו?

אני סבבה, מוח סתום. רק שאני צריכה 1338 מילים כדי להסביר את זה.

האינטרנט סבור שהתרגום לעברית של צמד המילים היפות Cautionary tale הוא מעשייה מתרה. קשה להתווכח איתו, כי כל מילה לחוד בהחלט מתורגמת כהלכה, אבל אני מודה שמעולם לא ראיתי את הזוג העברי הזה רוקד יחדיו. וכעת, למופע המרכזי.

החלק הראשון – מקום או מעשה שהם טאבו ונחשבים מסוכנים

היה היה מקצוע ושמו שיווק. המקצוע הזה דרש מהעוסקים בו שילוב מאתגר אך מחמם לב של ניתוח מדוקדק של מספרים ביחד עם חיבור יצירתי של מילים.
העוסקים והעוסקות בו היו אמיצים. הן עמדו לרוב בלב הסערה הבלתי פוסקת של שורת רווח והפסד, של סיכון קיומי, של הצורך התמידי להוכיח את נחיצותן. הם היו אחראיים להוצאות גדולות, וציפו מהם להחזיר בהכנסות גדולות.
העוסקים והעוסקות בו היו שולי פנינים מהמעמקים. הן ידעו להתבונן אל לב הנפש האנושית, לדעת את כאביה, ולצפות את תענוגותיה. הם ידעו לשלוף את אבחנותיהם, לתת להן תוקף וצורה, ולצעוק אותן בכיכרות השוק ובחדרי ישיבות.
העוסקים והעוסקות בו היו חברותיים. הן התחברו עם כולם, בסתר ובריש גלי, ושאבו מהם את כל שידעו על בעיות, פתרונות, מוצרים, שירותים, מתחרים, ולקוחות.
כל העוסקים והעוסקות במקצוע רב ההוד ידעו כי יש יצור אחד שיש להיזהר ממנו: המנכ״ל, רב זרועות ולשונות. המנכ״ל הוא האיש שיכול לקבוע, בהינף עכבר, את התנהגות הארגון כולו. טוב, אולי לא בהינף עכבר. אבל בהחלט בעזרת חזרה בלתי פוסקת על מה שהוא מאמין בו, והדגמה אינסופית של מה שהוא באמת מאמין בו. המנכ״ל יכול, למשל, להחליט כי למרות כל ההוכחות המדעיות ארוכות השנים, הארגון שלו הוא יחיד ומיוחד ועל כן יכול להסתדר בלי שיווק. הוא יכול להחליט כי המקצוע הזה הוא בעצם מילה נרדפת לתעשי-לי-מודעה-יפה-בצבעים-עליזים. הוא יכול להחליט כי אנשי השיווק עובדים אצל אנשי המכירות. הוא יכול להחליט כי השיווק נמצא בלב העסק, והוא לבדו יקבע את עתיד הארגון. המנכ״ל יכול, והוא לרוב בהחלט, להיות סיוט. או חלום בהקיץ. או לפחות להחזיק את המפתחות לשער שמוביל אל שניהם.

החלק השני – הגיבורה צועדת אל לב המאפליה

והנה אני, כפי שסופר בפרקים הקודמים, פוגשת את המנכ״ל. ואני אצטט מעצמי, כי בעצם למה לא:

״…בנאדם שאני לא מכירה פנה אליי בלינקדאין, ואמר שהוא מנכ״ל שמחפש מנהלת שיווק. האמנתי לו בערך כמו שמאמינים לנסיך ניגרי, אבל הלכתי להיפגש איתו בכל זאת, כי הוא לא נראה לי אנס (אני יודעת שזה לא עובד ככה!), וכי הוא קבע איתי בכיכר הומה אדם באמצע היום בלונדון. יצא שגם יש לו באמת חברה, גם הוא בנאדם שאני רוצה לעבוד איתו, וגם החברה שלו נראית בכיוון מבטיח. וככה, אחרי כמה שיחות לא מלחיצות, וכמה שיחות ממש כן – כולל אחת עם יו״ר הוועד המנהל של החברה שהוא בנאדם שיש לו כמה מיליונים בבנק מאקזיטים קודמים, ועכשיו משקיע את זמנו בסטרטאפים שמפתחים טכנולוגיות מזון כדי לעזור לעולם השלישי – נחתה על שולחני עוד הצעת עבודה״.

אז המנכ״ל, היצור רב ההוד ממקודם? הוא הזמין אותי לקפה באותו יום במקום רנדומלי, אך מרכזי, בלונדון. הגעתי, מצויידת בבלייזר כחול ונעלי ספורט ורודות אש, ודיברנו. למחרת פגשתי את סמנכ״ל הכספים והתפעול (זה אותו בנאדם) ומנהלת משאבי האנוש במקום רנדומלי שאני בחרתי. ביום שישי של אותו שבוע, בעודי יושבת באוטו בדרך לחופשה, התראיינתי אצל יו״ר הוועד המנהל. ביום שני קיבלתי משימה, ביום שלישי דיווחתי עליה. וביום רביעי קיבלתי הצעת עבודה שפחות או יותר הכפילה את השכר שבו התחלתי לעבוד כשהתחלתי בלונדון.

אם לא קראתם מעשייה בחיים שלכם, או שלא עבדתם בסטרט אפ בחיים שלכם, מהסיפור הזה אפשר להבין שני דברים: אני העובדת הטובה ביקום ומדובר בארגון הזריז והיעיל ביותר ביקום. זה בהחלט מה שאני הבנתי מהסיפור הזה, וצעדתי בנעלי ספורט ורודות אש אל המשרד.

כלבלבי הצפון הפראי

לב המליץ לי באופן חד משמעי לעזוב את כל מה שאני קוראת ולקרוא מייד את כלבלבי הצפון הפראי, שהוא הספר שהם קוראים בבית ספר וגם הספר שהוא קרא בעצמו (באנגלית, כמובן). עזבתי, מה אני אעשה. זה ספר חמוד ביותר, שבו שן וסיקה, שני ילדים, משתתפים במירוץ אל פסגת העולם. המירוץ מתרחש פעם בחיים, כשמתחולל חורף אמיתי, והפרס למנצח הוא פגישה עם סבא חורף שיכול להגשים כל משאלה. הבעיה של שן וסיקה היא שבמקום כלבי מזחלת נורמלים, או אפילו רובוטים כמו המתוחכמים שבמתחרים, יש להם 66 כלבי פאג קצרי רגליים וחסרי ניסיון.
באחד החלקים הם עוברים באיזור שבו נמצא ה-Kraken, שהוא יצור רב זרועות שישן כל הזמן, מלבד בזמן חורף אמיתי. כשהם עוברים מעליו, שן שם לב שיש עין ענקית שבוהה בו ממעמקים, ושמה שנדמה בהתחלה כמו שיחים קפואים הם בעצם קצוות של זרועות תמנוניות. הוא נבהל נורא מהעין הזאת, אבל הוא כל כך בפאניקה, והמזחלת כל כך נוסעת קדימה, שהוא לא עושה כלום, ורק מקווה שהוא דמיין את העין, שהעין תיעצם, שהבעיה פשוט תעלים את עצמה. הרבה פעמים הרגשתי בדיוק ככה במקום עבודה הזה.
בספר, הטובים מנצחים.

החלק השלישי – הגיבורה נענשת, לרוב בפרטי פרטים

ובכן, יש פה קוראים עדיני נפש (כלומר, אנשים שאוהבים אותי), ומעשייה היא עניין לכל המשפחה, אז לא אלאה אתכם בפרטי הפרטים של סביבת העבודה הרעילה שאליה נכנסתי, בנאיביות ובתום לב. אבל המציאות היא לא קלה, והיא דווקא כן מתרחשת בפרטי פרטים.
במקום זאת, קריאה ביקורתית בחלק ב׳ של המעשייה:

1. מנכ״ל שמציע להיפגש באותו יום – זה בהחלט לא דבר נפוץ. יכול להיות שבמקרה היה לו יום יחסית פנוי, אבל יותר סביר שהוא פשוט נורא נורא בלחץ על לאייש את המשרה הזאת. למה הוא נורא בלחץ? למה אין לו תהליך נורמלי?
2. מנכ״ל שיודע לספק מהראש שלו את פרטי הפרטים של המספרים מאחורי מחלקת השיווק (כמה אנשים מתעניינים במוצר כל חודש, כמה כל אחד מהם עולה, כמה מכירות הגיעו מהם, כמה החודש הזה טוב לעומת חודש שעבר) – זה מרשים. זה אומר שיש מעקב אחרי תוצאות ויש ניתוח של התוצאות. אבל למה הוא יודע את המספרים בכל פה? למה?
3. סמנכ״ל ומנהלת משאבי אנוש שנפגשים למחרת – יכול להיות שהם במקרה היו פנויים. אבל האם יכול להיות שהם ממש ממש בלחץ לאייש את המשרה הזאת? האם שני אנשים בכירים בארגון צריכים לפנות את הלו״ז שלהם מהיום למחר? האם יכול להיות שהמנכ״ל יכול לפנות את היום שלהם בהינף עכבר?
4. סמנכ״ל כספים שיודע לספק מהראש שלו את פרטי הפרטים של המספרים מאחורי מחלקת השיווק – גרוע כמו סעיף 2, רק יותר. כי עכשיו יש שני אנשים שיודעים לספק את המספרים האלו מהראש שלהם בפרטי פרטים.
5. ״כיף אצלנו״ – יש שתי סיבות אפשריות לכך שיותר מדי אנשים עונים בדיוק אותו דבר לשאלה ״איך זה לעבוד שם?״ האחת היא שבאמת כיף לעבוד שם. השנייה היא שהם פשוט חוזרים על משהו שהם שמעו, ובעצם לא עונים כלום.
6. משימה שהיא כולה המספרים מאחורי מחלקת השיווק – שיווק, כמו שכולנו יודעים, הוא מקצוע שמשלב מספרים ומילים. אם במשימה שקיבלת יש רק מספרים, מה זה אומר? האם ייתכן שהארגון מסתכל רק על תוצאות? האם ייתכן שמדובר בארגון שלא מתעניין בכלל בשיווק?
7. לינקדאין להצעת עבודה בעשרה ימים – יכול להיות שמדובר בקליק על-אנושי. או אולי לא?

יש עוד, אבל כמו שעדה בלדה (זאת אימא שלי) אומרת: 7 זה מספר טיפולוגי.

משל

אל תהיי סתומה, בבקשה. אם מישהו אומר לך שיש לו בעיה שהוא לא מצליח לפתור בשיווק, והוא החליף כמה אנשי שיווק ובכל זאת לא הצליח לפתור אותה, לא את תהיי זאת שתפתור אותה.
אל תהיי סתומה, בבקשה. אם ניכר מהשיחה הראשונה שיש במקום הזה בעיה של יחסי עבודה עם השיווק, את לא תהיי זאת שתפתור אותם. את זקנה מדי בשביל החרא הזה.
אל תהיי סתומה, בבקשה. יש לך רק חיים אחד. פקחי עיניים ואוזניים ואם יש אזורים שנדמים כמסוכנים, פעם בחיים תלכי מהם במקום ללכת אליהם.
תודה. את לא סתומה. רק לפעמים.

החיים עצמם

היום האחרון שלי שם הוא ביום רביעי.

_{תמונה פותחת: צפרדע כחולה. רעילה. מקור}

**

יש ספרים שמטיסים את הקוראת למקומות אחרים. היא מדפדפת אל הדף הראשון, פוסעת אל הקבינה, מסדרת את בקבוק המים והמסטיקים בכיס המושב, ממשיכה אל הדף השני, מסדרת את מיזוג האוויר כך שיפוגג קצת מהאוויר המחניק של המטוס, ממשיכה עוד כמה עמודים, והיא שם, במקום אחר. לא סתם קוראים להם ספרי טיסה.
אלו לא הספרים שאני מדברת עליהם כאן.
הספרים שאני מדברת עליהם כאן הם ספרים שמתעכבים על הדרך. במקום לראות בדרך, במעשה הסיפר, במכניקה של הסיפור, משהו שיש להתעלם ממנו ולהדחיק אותו כדי להגיע אל היעד ולהעביר את הנוסעת ממקומה למקום חדש, הדרך היא חלק משמעותי מהספר. הם מסיבים את תשומת הלב אל השפה, אל הפגמים בתפיסת העולם, אל המוזרות של הגיבורה, אל הנוף מהחלון. אפשר לחשוב עליהם כעל ספרים שהם שטיח מעופף, כזה שאמנם לוקח אותך למקום אחר, אבל גם מאפשר לך להרגיש את הרוח, השמש והגשם על העור.
(איזה דבר משונה זה לראות את המילה שטיח מעופף בלשון רבים, נכון? כאילו, אחד זה מספיק מופלא. לבקש הרבה זה בלתי סביר)
כמו כן, אל תקראי את הפוסט הזה אם אונס והתעללות רגשית קשים לך, או אם ילדת לראשונה לפני פחות משלושה חודשים

In the Dream House: A Memoir – Carmen Maria Machado

כרמן מצ׳אדו נולדה, גדלה במשפחה דתית ממוצא לטיני בפנסילבניה, התבגרה, והגיעה לאוניברסיטה. היו לה מערכות יחסים לא מעטות עם גברים, אבל אף אחד מהן לא החזיקה מעמד הרבה זמן. כשמצ׳אדו הייתה בבית הספר לסופרים באיווה בסוף שנות העשרים שלה היא פגשה בוגרת הרווארד בלונדינית, שנונה וקטנטנה, שדיברה צרפתית והייתה ״שילוב משגע של פאם .ובוץ׳״
למרבה הפתעתה של מצ׳אדו, שבהיותה שמנה וחומה הייתה רגילה לדחיות ולאנשים עם קינק מסויים, האישה המוצלחת הזאת, שהיא גם סופרת, רצתה אותה. מערכת היחסים שלהן מתחילה בסקס מעולה במגוון מקומות בארצות-הברית, ומשם הן מגיעות למה שמוצג בספר בתור ״הבית מהחלומות״. זה לא בית חלומי, מצ׳אדו מזהירה אותנו, והוא לא בדיוני. ״האישה של הבית מהחלומות״ מתגלה בו במלואה.
במשך שנתיים האישה של הבית מהחלומות מתעללת במצ׳אדו. קשה לדעת מתי ההתעללות הזאת מתחילה. האם הפעם הראשונה היא התקף הזעם שהיא חוטפת כשמצ׳אדו לא עונה להודעת טקסט שלה? האם נקודת הפתיחה הרשמית מתרחשת דווקא במטבח של אימא שלה, כשהיא אוחזת בזרוע של מצ׳אדו בחוזקה מותירת סימנים רק כי היא אמרה משהו לא נכון? קשה לדעת מתי ההתעללות מתחילה, אבל קל לדעת מה היא כוללת: האישה מהבית של החלומות אוהבת למנות את הדרכים שבהן מצ׳אדו היא אפס מוחלט. היא אוהבת לדעת בכל שעה משעות היום איפה מצ׳אדו נמצאת. היא אוהבת לחשוד בה על כל האנשים שמצ׳אדו לכאורה רוצה לשכב איתם. ואחר כך היא אוהבת להתכחש. להגיד שהיא הייתה שיכורה. שהיא לא התכוונה.
זה לא פשוט לספר סיפור של מערכת יחסים מתעללת בין נשים. אין נרטיב קיים כזה. נשים הן תמיד הקורבן של מערכת יחסים מתעללת, לא הגורם לו. אבל האמת היא שהמציאות לא מחכה לנרטיב כדי להתקיים. היא שם, בלתי מדוברת. כדי להצליח לדבר על מה שעברה, מצ׳אדו צריכה להמציא את הנרטיב (היא משתמשת במונח של בורחס: היא צריכה ליצור סוג של ארכיטיקטורה), להמציא לעצמה את השפה ואת המבנה. כדי לעשות את זה, היא מספרת כל פרק בז׳אנר אחר, בסגנון אחר, עם סוג אחר של מניפולציה על הקוראת.
וכך, על פני השטח מתחבר לו סיפור על התעללות, אבל מתחת לפני השטח, המכניקה משתנה בין מחזה, למחקר אקדמי, לארכיבאות של לסביות מתעללות, לספר בחר-את-ההמשך, לניתוח של שיר פופ, לפרק של סיינפלד וכו׳ וכו. הפרקים קצרים מאד, ובכל אחד מהן הקוראת, קצת כמו הגיבורה, צריכה למצוא מחדש את מקומה, להבין את גבולות המגרש, לייצב את הרקע, ולצלול בחזרה אל הסיפור עצמו.
זה מבנה מאד שאפתני, והוא יכול היה להיות מעצבן בצורה קיצונית, אבל מצ׳אדו היא רבת-אמן בשליטה בז׳אנרים ובמניפולציות על הקוראת, וניכר שהיא בחרה כל ז׳אנר במיוחד לכל רגע בסיפור (היא בהחלט הייתה צריכה להיעזר באנציקלופדיה של מיתוסים ו׳אנרים ותתי קונבציות בשביל זה, וחלקם כתובים יפה, אבל הסיווג שלהם כ׳זאנר מרגיש יותר כמו בדיחה). התוצאה היא שהקוראת, על אף שהיא מחזיקה ביד חומר נפץ מכאיב בצורה בלתי רגילה, לא יכולה לזוז מהספר. היא יכולה רק להעניק את עצמה בתור עדה, להיכנס מתחת לעור של מצ׳אדו ולהישאר שם, ברכבת ההרים הספרותית והרגשית הזאת, עד תום הנסיעה.

Dream House as Not a Metaphor

I daresay you have heard of the Dream House? It is, as you know, a real place. It stands upright. It is next to a forest and at the rim of a sward. It has a foundation, though rumors of the dead buried within it are, almost certainly, a fiction. There used to be a swing dangling from a tree branch but now it’s just a rope, with a single knot swaying in the wind. You may have heard stories about the landlord, but I assure you they are untrue. After all, the landlord is not a man but an entire university. A tiny city of landlords! Can you imagine?
Most of your assumptions are correct: it has floors and walls and windows and a roof. If you are assuming there are two bedrooms, you are both right and wrong. Who is to say that there are only two bedrooms? Every room can be a bedroom: you only need a bed, or not even that. You only need to sleep there. The inhabitant gives the room its purpose. Your actions are mightier than any architect’s intentions.
I bring this up because it is important to remember that the Dream House is real. It is as real as the book you are holding in your hands, though significantly less terrifying. If I cared to, I could give you its address, and you could drive there in your own car and sit in front of that Dream House and try to imagine the things that have happened inside. I wouldn’t recommend it. But you could. No one would stop you.
אפשר לקרוא עוד כאן

חמתו של תמוז

דינה היא בקושי בת עשרים, וכבר איבדה את אימא שלה ואבא שלה, ואת האמונה שלה ביכולת שלה להתבגר בנחת. היא גרה בעיר עם הבעל הבנקאי של אימא שלה, שתומך בה כלכלית, אבל אין לו מושג מה לעשות איתה מכל הבחינות האחרות. מתישהו היא פוגשת את יואל, שמבוגר ממנה ב-11 שנה, ולומד להיות מוסכניק. יואל מגיע ממשפחה חקלאית, מלח הארץ ואצולת העמק, כמו שהם אוהבים לקרוא לעצמם. גם אימא של יואל מתה והוא נשאר מאחור עם שני גברים חורשי רע: אבא שלו זאב שלא מבין למה נשים בכלל מנסות להשמיע קול, ואח שלו נתן, גרוש אומלל שחי עם אבא שלו מספיק זמן כדי לא להבין למה נשים בכלל מנסות להשמיע קול.
בערב החתונה, בעמק מוכה החום של תמוז, קורה דבר; דינה (הכניסי כאן מדרש שם) נאנסת על ידי זאב (הכניסי כאן מדרש שם) ונתן (הכניסי כאן מדרש שם).
זה הסיפור כולו. זה היה יכול להיות ספוילר איום, מה שכרגע עשיתי כאן, אלמלא הקוראת הייתה מגלה את הכל בעמודים הראשונים של הספר. כי הספר הזה לא מעוניין בסיפור. הספר הזה מעוניין בחויה. החויה, אם להאמין לאינספור עדויות של נאנסות שכולנו מכירות (בתקווה זהירה שאנחנו לא מכירות את החוויה עצמה) היא של שבר, של פיסות קרועות, של הכרה שנעלמת ושבה, של חוסר אונים מוחלט, של נתק בין מה שקורה בחוץ לבין מה שקורה בפנים. במובן מסויים, האירוע המרכזי שמתרחש בחדר שמתקיים בו אונס הוא אירוע שקורה בין סובייקט לבין היעדר. האישה שהיא חלק מהאירוע לא קיימת שם, לפחות לא באותו אופן שבו הגבר מתקיים. והספר הזה מנסה, כך אני מבינה אותו, לשחזר זאת.
ברנשטיין עושה זאת במגוון דרכים: החשוב מכולם הוא אולי העובדה שלא ממש ברור מה קרה שם. האם היה שם אונס? האם דינה חלמה הכל? ֿאם אין גיבורה, ומספרת הסיפור קיימת רק לפרקים, הסיפור המסופר יכול להסתפר רק בהבזקים שחלקם באים ממנה וחלקם באים מן האנשים הרעים שמנסים לייצר אצלה מציאות אלטרנטיבית. ההבזקים האלו הם לפעמים חדשים ומקדמים את הבנת המציאות, ולפעמים הם ישנים ורפפטטיביים, וכל שהם יכולים לתרום הוא לתחושה הזאת, של הכרה שנפתחת ונסגרת כמו מניפה. לפעמים נדמה שדינה יוצאת מזה, ואנחנו יכולים לחזור אל הקרקע הבטוחה של נרטיב שמגיע מאיפשהו והולך לאנשהו, ואפשר להתקדם אל החתונה עצמה ואל הפתרון הגואל שבו לבעל מותר לשכב עם האישה שלו מתי שהוא רוצה. אבל לא, כי כמובן שהפתרון הזה הוא מופרך. לפעמים נדמה שדינה מאבדת את זה עד כדי כך שבמקום הקול שלה, אנחנו נסוגים אל מחקרים אקדמיים ואמיתות כלליות, שמסבירים לנו את היעדרה המוחלט. ובכל זאת, לאט לאט, בכאב, הקוראת מגיעה עם דינה אל סוף כלשהו, אל קצה.
התוצאה היא ספר מפחיד. אני לא מתכוונת למשהו שגורם לקוראת לא לישון בלילה או לחלום חלומות מפחידים. אני מדברת על סוג הספר שבדקה שפתחת אותו את כבר רוצה לסגור אותו ולשים במקפיא (נסי לשים ספר דיגיטלי במקפיא!). אני מדברת על סוג הספר שעצם הקריאה בו היא מאבק בעולם. כמו מצ׳אדו, ברנשטיין לוקחת את הקוראת אל מתחת לעור של הגיבורה, והגיבורה הזאת בדיוק נאנסת. האם אני ממליצה לקרוא אותו? ובכן, איך אפשר להמליץ על סימולטור של אונס? תקראי אותו אם את חזקה מספיק. תקראי אותו אם את רוצה להכיר עוד דרכים לספר סיפור. תקראי אותו אם את רוצה לראות מקרוב את המנגנון, להתבונן בעיניים מפוכחות בכל האמצעים החברתיים, הכלכליים, והספרותיים שמאפשרים את האונס הזה ואת הדיבור עליו.
(אם מישהי שקוראת כאן לא יודעת עדיין: אילנה ברנשטיין היא הדבר הכי קרוב שאני מכירה למנטורית. עשיתי אצלה ארבע מאות חמישים סדנאות כתיבה, ולולא העזרה הנדיבה מאד שלה הספר שפרסמתי לא היה מגיע לאן שהוא הגיע. אני לא מרגישה מחויבת לכתוב שום דבר טוב על הספר הזה, אבל אין ספק שאני ואילנה שייכות לאותו זרם ספרותי מחשבתי).

בין הירכיים הלבושות במכנסיים כחולים, כהים, יש מרווח צר. או רחב. תלוי בתנועת הרגליים. ובמרווח הזה מהבהבת דמותו. נדלקת וכבה כמו נורה אדומה. הוא יושב על כורסה, בצדו השני של החדר. ומחכה. השעה שש.
שניהם לבשו מכנסיים כחולים. לא של בגדי עבודה. כחול של ערב. כהה, חגיגי, שחור כמעט. אביה לבש חליפה אפורה. אבל הגברים לבית פודולסקי, הם ויתרו על התענוג. זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. התפאר בפני האורחים שיש לו אותם עוד מבר המצווה של בנו.
אצלנו בכפר, הסביר יואל, לא לובשים חליפות. חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי. והמשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות. ובכל פעם שיואל היה אומר את הדברים האלה, הרגישה דינה מכה קלה בין השכמות. במקום שבו נפרשות כנפיים. למי שיש לה. ובכל מכה הלך הכאב והתעצם.
בדמיונה עמדו אנשי הכפר מסודרים בשלוש שורות, כמו מקהלה, לבושים בחולצות לבנות ושרים שירי אסיף או קטיף. יואל היה הסולן, עמד צעד וחצי לפני כולם ושר לה את השיר שלהם. זה לא היה השיר שהיא חשבה שהוא השיר שלהם. כי היא במצעד הלועזי והוא בעברי, וזה עוד הבדל.
יואל אומר אצלנו בכפר ומפרט מה שנהוג בכפר. ודינה אומרת אצלנו. ככה זה אצל העירוניים, אצלנו זה תמיד בעיר. אין צורך להוסיף. אצלה מה שנהוג ואצלו מה שנהוג בכפר, וככה הם מסתדרים. גילה אומרת שהפכים נמשכים. כך או כך, לדינה לא אכפת מהחליפה. להפך. מכנסיים וחולצה זה מה שהולך היום. רק זקנים לובשים חליפות. חשובה השמלה. ממילא כולם מסתכלים על הכלה. ושמלה כמו שהיא לובשת לא ראו בכפר. מלאכת מחשבת, אמרה אתי, אשתו החדשה של אביה. יחד בחרו את התופרת, את הגזרה, את הבד ואת חוטי הרקמה. רקמת צלבים בחוטי משי. לבן על לבן.
אפשר לקרוא עוד כאן

אני יודעת

כמו שנדב אוהב להגיד: ספרים מרימים. מעלים חיוך. סליחה, יצא פוסט קצת עגמומי על התעללות ואונס. אתן יכולות להמשיך לספר הבא, שהורס את החודשים הראשונים של האימהות אם עד עכשיו הרגשתן קלילות. כלומר, החודשים הראשונים של האימהות הם איומים בלי קשר לספר, אבל הוא בהחלט מיטיב ללכוד את הזוועה שבהם.
נו, לא תמיד החיים קלים. זו לא אשמתי.

A Life's Work: On Becoming a Mothe – Rachel Cusk

אני אוהבת את רייצ׳ל קאסק, וזה לא חדש (כתבתי על זה למשל כאן). אני חושבת שיש לה יכולת חד פעמית לבודד נימים של החיים ולתאר אותם ביובש, בחדות, בהומור, ובדיוק בלתי מתפשר.
ואז, יום אחד בעודי הולכת בספריה עם הבן שלי, גיליתי שהיא כתבה על אימהות. אני מתה על ספרים על אימהות. (כלומר, לא כאלו עם רשימות. לא כאלו שמלמדים אותך שאת צריכה לישון כשהתינוק ישן ולא לשכוח להביא כסף קטן כדי שבעלך יוכל לקנות לעצמו חטיפים כשהוא מחכה לך. אני זוכרת שקראתי את זה כמה מקומות כשהייתי בהריון, וזה הרגיז אותי לשבועות שלמים).
ספרים שמדברים על אימהות כמו שהיא באמת, כאלו אני יכולה לקרוא לנצח. השילוב בין ספר אימהות ורייצ׳ל קאסק גרם לי לצחוק בקול. לב הסתכל על הספר ואמר לי: את לא צריכה לקרוא את זה. את כבר יודעת להיות אימא. זה היה חמוד, אבל גם טיפשי ביותר, כי זה היה ברור שאני צריכה לקרוא את זה עכשיו ומייד.
בקיצור נמרץ אפשר לומר שרייצ׳ל קאסק מספקת את הסחורה. היא לוקחת את החודשים הראשונים של האימהות, פורטת אותם לפרוטות קטנות, ואז מפרקת לפרוטות הקטנות האלו את הצורה. היא מנתחת את הרקע התרבותי ותוהה מה היה קורה אם לא היינו כל כך סתומים, כחברה. היא מסבירה בדיוק מה קורה לאישה שפעם הייתה בנאדם רגיל בעולם ואז הפכה למיתוס. היא שואגת את כאב הזהות הנעלמת ובוכה את ההורמונים. כמו מצ׳אדו וברנשטיין היא מכניסה את הקורא אל מתחת לעור של אישה, והפעם כזאת שבדיוק ילדה את בכורתה. כל מה שכתוב בספר הזה קרה לי, חוץ מהפחד מהכאב שבלידה, שדווקא לא הטריד אותי, אבל כולל העובדה שלא ידעתי בכלל האם זאת אני זאת שאמורה בסוף ללכת את החייזר הזה שגדל בתוכי. אם אי פעם ילדת, הכרת אישה שילדה, או אהבת משהו של ריצצ׳ל קאסק, תקראי את הספר הזה. בנוסף להכל הוא מצחיק בטירוף.

40 weeks

"Preparation, I am repeatedly told in my leaflets, is the pregnant woman's defence against pain. People who are tense and out of touch with their bodies, people who resist labour, above all people who are afraid of pain feel more pain… Joining groups, attending classes and courses, enlisting the help of your partner or a friend in the business of preparation are all recommended means of curing yourself go the faults of hubris, terror and independence of the mind before labour comes"
(P. 33)

אני בת 22

מה הייתי
בימים, הייתי סטודנטית למדעי התקשורת וספרות עברית. בשעות אחרות באותם ימים עבדתי בחדשות נענע. זה נשמע כמו עבודה עיתונאית, אבל בעצם רק קראתי דברים בהרבה מקומות וכתבתי אותם מחדש בעמוד אינטרנט. כשלא למדתי ולא העתקתי, תרגמתי ספרי בלש מאנגלית לעברית (חשבתי שהם מהנים, אבל מהסוג הזול. התברר שהיו שם גם שני סופרים ממש נחשבים בז׳אנר).
בלילות, לא כתבתי. בלילות הייתי בת 22 שגרה בדירת שותפים ברחוב בן יהודה 147 בתל אביב בקומה רביעית בלי מעלית, במחיר מופקע של 400 דולר לחודש. היה לי חבר וטוסטוס, ומעל המיטה היה לי מדף ספרים. פעם הוא קרס וקמתי באמצע הלילה מספרים שנשרו עליי (עלינו?) בזה אחר זה, בגשם כבד. מדי פעם הייתי עושה קניות בשופרסל אונליין. לא היו תמונות וזה היה לוקח שעתיים וחצי לערך, אבל בסופן מישהו היה מעלה את כל בקבוקי הקולה האלה לקומה הרביעית.

מה רציתי
רציתי ממש להיות אקדמאית. כשהייתי הולכת מהבניין של מדעי התקשורת, שהיה נחמד אבל הרגיש שטחי, דרך האחורה של בניין משפטים אל הקפטריה של גילמן, שהיה השער לעולם שלי, פנטזתי על היום שבו אצליח להוכיח את עצמי כבנאדם ראוי לכל שפע החוכמה שבאקדמיה. הייתי ממש בטוחה שאם רק מישהי יפנה חמש דקות כדי לדבר אתי אני אצליח להוכיח שאני חכמה מספיק ומבינה מספיק, ושערי גנעדן ייפתחו ואוכל לבלות את כל ימי בתוך חדרי הסתדרות מאובקים ומלאי ספרים, מקופלים זה אל תוך זה אל תוך זה לנצח.
אם לא אקדמאית – או אפילו טוב יותר: לצד אקדמאית – רציתי להיות משהו בהוצאת ספרים. זה היה בימים שעוד לא כתבתי ספרים (מחשבה משונה) ועל כן רציתי להיות מתרגמת או לקטורית.
רציתי גם שאורי יאהב אותי לנצח. לא רציתי להתחתן וגם לא בדיוק חשבתי שנהיה ביחד לנצח (מה כבר ידעתי על הנצח), רק לא רציתי שניפרד.

על מה ויתרתי
האמנתי אמונה שלמה במחשבה שאני יכולה להיות מה שאני רוצה להיות, אם רק אתאמץ מספיק, אבל היו שני דברים שידעתי בוודאות כואבת שהחמצתי את הרכבת; ראשית, לעולם כבר לא אגור בחו״ל כמו שההורים שלי עשו וכמו שאחותי עשתה, כי המקצוע שלי שייך יותר מדי לעברית ולישראל. זה בהחלט גרם לי להרגיש כמו בנאדם פחות מוצלח. שנית, לעולם כבר לא אהיה רקדנית בלט. המחשבה הזאת בהחלט גרמה לי להרגיש שמנה (מצד שני, כמעט כל דבר גרם לי להרגיש שמנה).

ממה פחדתי
חד משמעית, הפחד הגדול ביותר עבורי היה שאבזבז יותר מדי כסף, או שלא ארוויח מספיק כסף ואצטרך לחזור לגור עם ההורים שלי. הם גרו באילת, המקום המשמים ביותר עלי אדמות עבורי!
פחדתי גם שאורי לא אוהב אותי (צדקתי).
פחדתי שאני טיפשה מדי וכל החלומות האלו שלי, שמבוססים על השכל שלי, יתמוטטו. (מעניין איך הצלחתי להיות כל כך עיוורת לעולם, שדבקתי בכזאת עוצמה בדיכוטומיה הנאיבית בין חכמים לטיפשים)

על מה התענגתי
לנסוע על הטוסטוס.
לאכול טוסט בפאב השופטים.
ללכת לים.
ללכת למסיבות (כל עוד הייתה מוזיקה ישראלית).
לקרוא ספרים.
לתרגם.

אני 44

מה אני
מנהלת שיווק בסטרט אפ (המהדרין יאמרו scale up, שזה אומר שזה לא שלושה אנשים בחדר שלהם בבית של הורים, אלא חמישים אנשים במשרד. זו הבחנה חשובה אם אתה נמצא בעולם המטורלל של הסטרטאפים).
סופרת במשרה חלקית ביותר.
אימא.
אין לדעת מה הסדר הנכון של הדברים האלו.

מה אני רוצה
אני רוצה לדעת לשלב את כל הדברים האלו בסדר הנכון.
מעוניינת גם לקחת את המשפחה שלי ולטייל בארצות-הברית שנה, לחזור לגור בלונדון לכמה שנים, ואז לצאת לטייל עם המשפחה שלי בדרום מזרח אסיה שנה.
שנה חופש מכל זה, שבה אני והמשפחה שלי נגור בווילס, ואני רק אכתוב ואכין פאי תפוחים ומרק סלמון ותפוחי אדמה.
שכל החברים שלי והמשפחות שלי יעברו לגור בלונדון. לא חייבים באותו רחוב, אין צורך בכל הצפיפות הזאת, אבל קרוב. חצי שעה נסיעה מדלת לדלת.
אני רוצה להיות סופרת באמת, כזאת שכותבת במשרה מלאה, ועושה הרצאות, וכשהיא עולה על הבמה יש בחורה אחת, במושב ההוא משמאל, שמתרגשת לראות אותה.

על מה ויתרתי
אני כבר לא אהיה אקדמאית. למרות מה שהילדה מלמעלה חשבה, זה לא קשור לחוכמה. זה קשור לאיך מתנהגים ומדברים וכותבים במקום מסויים. אני לא התאמתי אליהם והם, אם להיות כנים ושחצנים, לא התאימו אליי, ואחרי הרבה כאב לב נפרדנו. לא כידידים.
אני עדיין לא אהיה רקדנית בלט.

ממה אני מפחדת
שיום אחד נדב ייעלם והכסף שאני ארוויח לא יהיה מספיק ואני אצטרך לקחת את לב ולחזור לגור איתו אצל ההורים שלי.
מזה שיום אחד לא יהיו לי יותר חלומות.
אני מפחדת גם שמשהו רע יקרה ללב, אבל אני כל כך מפחדת מזה, שאני לעולם לא חושבת על זה.

על מה אני מתענגת
אתמול, אחרי שיעור דרמה של לב, ישבנו כולנו בקפה של התיאטרון שבו מתקיים החוג שלו. לב ונדב עשו משהו ביחד במחשב של נדב. אני עשיתי משהו שקשור בכתיבה במחשב שלי. קרן שמש נדיבה חצתה את החדר באלכסון. אכלתי עוגת פיסטוק פטל. היה לי ממש כיף.
אחר כך ישנתי צהריים אולי שלוש שעות. היה לי גם ממש כיף.
תוך כדי שישנתי אימא אחת באה לקחת את לב לישון אצלם. אני ונדב נסענו לפגוש חברה בבר ליד גרין פארק, מקום שאליו אנחנו לעולם לא יוצאים. שתינו יין מרשימת יינות מופרכת. הקשבנו הרבה לחברה הזאת שהיא בכלל לא כמוני. ואחר כך אפילו המשכנו למקום נוסף (!) בסוהו (!), בירת המקומות שאנחנו לעולם לא מגיעים אליהם בלונדון. היה שם דיג׳יי ובחורות לבושות כמו בסרטים והגברים המתאימים לצידן. היה לי ממש כיף.

מחשבה 1

אם מסתכלים על הבחורה בת 22 שהייתי והאישה שאני היום אפשר למצוא קווי דמיון והמשכיות, אבל אפשר גם, באותה קלות, למשוך את קווי האי-דמיון וחוסר-ההמשכיות. הרעיון הזה של ״אני״ שממשיך איתנו לאורך כל החיים הוא מרגיע במובנים רבים, אבל גם אידיוטי. לפעמים אני אוהבת לחשוב עליי כעל הרבה אנשים שונים.

אני בת 66

(אני בת 88 היה עובד טוב על פי חוקיות אחרת, אבל אין לי שום דרך, אבל שום דרך, לחשוב עליי בת 88).

מה אהיה
בטוח אהיה גם סופרת.
אימא זה כבר לכל החיים.
אנשים שכבר לא עובדים, על פי מה הם מגדירים את עצמם? משהו לשעבר? זה נשמע לי עצוב מדי.
איפה אני אגור זו שאלה מאד מסקרנת. אולי בווילס, אולי בישראל, אולי בפרובנס.

מה ארצה
לב יהיה בן 30. בטוח ארצה דברים בשבילו. שימצא את העבודה שהוא רוצה. שייפרד כבר מהחברה המעצבנת שלו, או שדווקא יימצא חברה. שיעבור לגור לידי, או שיעזוב כבר את הבית. אם אפשר יהיה לשלוט בחיים שלו בלחיצת כפתור זה בטח יהיה נחמד לכמה זמן, עד שיימאס לי מזה שהוא לא עצמאי מספיק.
נדב יהיה בן 60. הוא בטח יחשוב שזה זמן טוב לקנות מכונית ספורט פתוחה ולטייל בה בכבישים של ווילס מהבוקר עד הצהריים, לעצור לאכול איפשהו ולחזור הביתה, לקרוא ולבשל. נשמע לי שאני ארצה את זה בשבילו ובשבילי.
ואני? כל מה שאני יכולה לדמיין זה ימים ארוכים ולבנים שנמתחים אל האינסוף, ובהם אני חופשיה ממטלות ופנויה להחליט מחדש כל יום מה בא לי לעשות בו.

על מה ויתרתי
ויתרתי על הרעיון שאגור במלא מלא מקומות בעולם.

ממה אפחד
בטוח בטוח שאפחד שייגמר לי הכסף ואצטרך לחסוך בצורה קיצונית. אני לא חושבת שלחזור לגור אצל ההורים תהיה אופציה אבל.

על מה אתענג
קמפרי, כי כל הזקנות בעולם חייבות לאהוב קמפרי. תכל׳ס, משקה מעולה וגם ורסטילי.
קצת ג׳וינטים, בשביל קלות הדעת.
אוכל שלא עושה צרבת או כאב ראש או נפיחות בבטן.
להרגיש את הרוח בשיער במכונית הפתוחה שלנו.
ריכוז עמוק שבו אוכל לכתוב בנחת.

07:48

ארבע מאות קילומטרים לערך מפרידים בין הבית שלנו בלונדון לבין הקצה המערבי של וויילס, לעיירת החוף עם השם המתנגן אַבֶּרֱרוֹן (נשמעת כמו שדון שייקספירי), שבה שכרנו בית קטן על גדות הנהר כדי להעביר בו חמישה ימים של כריסמס וגבעות מוריקות. החלטנו לצאת מוקדם כדי להביס את הפקקים, וסיפרנו ללב שלראשונה בחיים שלו אולי נעיר אנחנו אותו במקום הפוך. כל הלילה התהפכנו במיטה כמו זוג סתומים, כדי שלא נחמיץ את הטיסה לכאורה, שתצא מהבית בדיוק בשעה שבה נחליט שהיא יוצאת, עד שבשעה 4:40 לערך נשמעה מחדרו של לב הזעקה: אבא! ושנינו ענינו בבהלה: מה?! ולב צעק: חשבתי שהשארתם אותי לבד בבית.
אחרי שהרגענו את הילד שאף אחד לא שכח אותו בבית ורשמנו לעצמנו הערה לא להרשות לו לראות את הסרט הזה לבד, נכנסו לאוטו והתחלנו לנסוע. ונסענו. ונסענו. ונסענו. והיה חושך גמור, מלבד האור שהטילו פנסי המכונית (קוראים לה פרומה). ולב שמע פודקאסטים באוזניות. ואני ונדב הסתכלנו קדימה, אל החושך. ואז פתאום, כשהסתכלנו במראות האחוריות, היה אור שחר ורוד מעורבב עם קצת כתום. כשהסתכלנו קדימה היה שחור משחור עדיין. מעלינו אולי התרחשה תכלת. וכך נסענו, מוגנים בידי פרומה והאוזניות הכחולות של לב, בין האור לחושך במשך חצי שעה בערך, עד שהורוד הכריע את השחור.
כמה שעות אחר כך הגענו למחלבה וולשית, שעושה גבינות מחלב פרה, וחולקת שטח עם מזקקה לייצור ג׳ין, שבה טעמנו הרבה מאד גבינות טעימות, אף לקחנו הרבה מהן איתנו הביתה. וככה התחלנו את הטיול שלנו בווילס: באור ורוד, עם אוזניות כחולות, וגבינה צהובה עם ניקודים ירוקים של סרפד. לא יודעת אם טיול יכול להתחיל טוב יותר.

11:23

בית ניוטון נבנה ב-1660, ובמשך יותר משלוש מאות שנה שימש את משפחת רייס, צאצאיהם של נסיך הממלכה הוולשית דהוברת׳. מסביב לבית יש אחוזה של כך וכך אקרים שניתנה ללורד רייס בידי המלך אדוארד משהו, בגלל שהוא עזר לאדוארד להביס את מישהו ולחזור לשלטון באנגליה. אין לי שום יכולת לזכור פרטים היסטוריים, אבל דווקא מתנות אני אוהבת.
בתוך הבית יש שולחן ערוך לארוחת כריסמס, ותמונות של הלורד וגם של אשתו ושל הילדים, והרבה מאד צלחות וכלי חריסה עדינים, וגם ספות, וילאות כבדים ואין ספור חפצוצים עתיקים אחרים. ובתוך כל זה, יש שלט קטן: אם אתם רוצים, אתם יכולים להביא לכם קפה או תה מהקפיטריה בחצר ולשתות אותם פה, בחדר הזה. אין לתאר את המהירות שבה לב ואני רצנו לקפיטריה, ואז ישבנו בספת קטיפה ארגמנית, בלב אחוזה מ-1660, ושתינו קפה ושוקו. לב אפילו לא שפך כלום!
אחר כך יצאנו לטייל באחוזה, והשמש שוב הייתה בצד אחד, צובעת את העצים הירוקים והחומים בצהוב-אדום, ומשאירה צד אחד מוצל, אפל ורטוב, ושוב הכל היה יותר מדי יפה.

09:30

הרגע השלישי בטיול שלנו מתחיל בעצם לפני ארבע שנים. איך שהגענו לפה הוספנו שלושה אנשים לאוכלוסיית הישראלים המפגרים-מזגאווירית בממלכה. זו לא הייתה אשמתנו. או אשמת הממלכה. הפער הוא פשוט גדול מדי.
בישראל, בהכללה, אין כל כך עונות שנה או כבוד לשעות הפנאי, ולבנאדם יש שלושה סוגים של בגדים: לספורט, לעבודה ומחוץ לעבודה. אם הוא משחק כדורגל או כדורסל או רץ או אפילו מטפס הרים, הוא בגדול משתמש באותן נעלי ספורט, באותו טרנינג שחור ובאותה חולצת טריקו, שבמקסימום יכולה להתחלף בחולצה טרמית או חולצת דריי-פיט. אם הוא הולך לעבודה, הוא משתמש באותו ג׳ינס וחולצה שאינה טריקו למשרד, לכיתה, לארוחת הערב במסעדה וגם לריקודים שאחריה. וכו׳. בשעות הפנאי שלו הוא משתמש בגדול באותה בגדים של העבודה, אבל ישנים, ומוסיף עליהם בגדים שקיבל פעם ממסגרת כלשהי.
באנגליה, בהכללה, לכל פעילות יש בגדים משלה. רוצה לשחק כדורגל? בבקשה. יש בגדים לכדורגל ונעליים לכדורגל. רוצה לרוץ? אחלה. אתה צריך נעלי ספורט אחרות ובגדי ריצה. רוצה ללכת למשרד בסטרטאפ? בבקשה. יש ג׳ינס נכון, יש נעליים נכונות, ויש סווטשירט שחור. לא זה מהצבא. רוצה ללכת למשרד בסיטי? בבקשה. יש ג׳ינס שחור אחר. נעליים אחרות. ובחיים שלך אל תיתפס מת עם סווטשירט שחור. ועל זה נוסף אלמנט מזג האוויר. רוצה ללכת לטייל בפארק ליד הבית שלך בקיץ? יופי. יש לזה נעליים מיוחדות. רוצה ללכת לטייל בפארק ליד הבית שלך כשיורד גשם? עוד יותר טוב! כי יש לנו נעליים מיוחדות גם לזה.
אם אתה מגיע לאנגליה מישראל, בהתחלה אתה מסתכל בתימהון על כל השיגעון הזה. אחר כך אתה קולט שאתה נראה כמו דג מחוץ למים, ואתה מתחיל לחשוב האם אתה רוצה להיראות כמו דג מחוץ למים. אחר כך, כשעברת שנה וחווית את כל העונות, אתה קולט שהרבה מהבגדים הם הבגדים הנכונים כי הם מתאימים למזג האוויר. ואחר כך, אתה מבין שאין ברירה, ואתה חייב וולינגטונס, שזה שם מתנגן למגפי גומי. אם אתה לא בן שלוש, ובמקרה של לב גם אם אתה בן שלוש, אתה תוהה: אני באמת רוצה מגפי גומי? באמת? ואתה מחליט שלא. ואז עוברת עוד שנה. עוד פעם הנעלי ספורט שלך מתמלאות בבוץ. אחר כך הנעלי לא ספורט שלך מתמלאות בבוץ. אחר כך שוב הנעלי ספורט שלך וגו׳. וכך, בשנה הרביעית, יש אימא אחת למשפחה קטנה, שעוברת בכמה אתרים באינטרנט, ואוספת בערב אחד שלושה זוגות של ווילנגטונס בגדלים שונים (של נדב כל כך גדולים שהם מכסים את כל הרגל של לב), ואיתם שלושה זוגות גרביים מיוחדים לוולינגטונס (לא חשבתם שנגרוב סתם גרביים, נכון?! אנחנו לא פראי אדם כבר!).
מצויידים בוולינגטונס(!), ובהתבוננות אובססיבית בתחזית מזג האויר שמבטיחה לפחות שלוש שעות יבשות, ירדנו מהאוטו במקום שקוראים לו האי דינס, והוא בעצם חצי אי. שלוש דקות מתחילת ההליכה מתחיל לרדת גשם. אנחנו עוצרים רגע ומסתכלים מסביב: אנחנו בערך מאה מטר מעל פני הים, ומסביבנו יש צוקים שחורים, רמה ירוקה וים אפור, וכל כך הרבה אוויר ממלא את הריאות שלנו, שאפשר רק לנשום ממנו שוב ושוב ושוב. ואחרי הרבה נשימות, אנחנו ממשיכים ללכת, ויש כל כך הרבה בוץ, על פני כל כך הרבה קילומטרים, שאין אלא לומר את ברכת בורא הווילנגטונס.
בקצה האי, שאפילו בסטנדרטים של ווילס שבה אין שום דבר קרוב לכלום הוא מרוחק מהכל, יש פתאום בית. בית עם שתי מכוניות וסימני חיים אחרים, שמעורר תהיות אודות החיים שמנהלים האנשים שגרים שם. לשבועון החקלאים הפתרונים:
״את החווה, שחלקה שכורה וחלקה בבעלותם, מנהלים ניל פרקינס, אבא שלו רוג׳ר ואשתו לינדה.
המשפחה גרה במקום, במסגרת רשות שמורות הטבע, מאז 1987. החווה כוללת 600 אקרים ששייכים לפארק הלאומי חוף פמברוקשייר. בערך 400 אקרים משמשים למאכל המרעה, ואילו 200 האקרים האחרים, שכוללים גם קרקע צוקית רגישה, מנוהלים לתועלת הסביבה. בבעלות המשפחה 180 אקרים נוספים במקומות שונים.
1600 כבשי Lleyn ו-300 טלאים מהווים 60% מהעסק המשפחתי. הכבשים יולדות בשלושה גושים בין מרץ לאפריל. כמו כן רועים שם 200 עגלות של שכנים.״

14:22

כריסמס ביום שבת. ביום ראשון בוקסינג דיי, שזה יום מומצא שיש בו חופש. אחריו יש יום חופש פיצוי על זה שכריסמס יצא ביום שבת. אחריו יש יום חופש, פיצוי על זה שבוקסינג דיי יצא ביום ראשון. הכל סגור סגור סגור הרבה מאד זמן, ואנחנו כבר קצת השתעממנו. אז עשינו מה שעושים בממלכה כשקצת משתעממים: מצאנו חנות לקנות משהו. ככה יצא שלב קיבל גם נעלי טיפוס הרים, כי כזה סוג עוד אין לו.
לקחנו את הנעליים ואת עצמנו לטיול בשמורת טבע, שמתחילה בחניה עם שלטים חרותים על עץ, כמו בישראל, וממשיכה בכל כך הרבה עצים כל כך עתיקים, שאין לבנאדם ברירה אלא לחשוב על כמה הוא רחוקים מנוף ילדותו, מחשבה מתוקה מרירה שיכולה להעסיק בנאדם שעות בהנאה רבה, בעודו צועד בין טפטופי גשם עדינים שחודרים דרך צמרות העצים.
לפתע, נחל קטן, בגובה הברכיים. לרוחב הנחל קורת עץ שמישהו הניח כדי שאפשר יהיה לעבור לצד השני, אם רוצים. השביל המסומן מסתיים לפני הנחל, בספסל עץ וחבילת תפוצ׳יפס. נדב, בוולינגטונס עד הברכיים, צועד הלוך ושוב בתוך המים, ועוזר ללב ולי לעבור לצד השני. בצד השני אין הרבה, ואנחנו מחליטים לחזור. לב מתחיל ראשון, צועד צעד, ועוד צעד, והופ! מחליק לתוך המים. המים קפואים. הילד מבוהל. ובכל זאת, אחרי שתי שניות הוא בחזרה על קרקע יבשה (פחות או יותר). עם ילד נוטף מים, בסוודר של אימא שלו, ונעלי הרים חורקות, אנחנו חוזרים לאוטו, ומפעילים את החימום. אני משערת שלב לא יסכים איתי, אבל אני מרגישה שזה היה רגע שמח ביום שלנו.

19:30

אנחנו בדרך לארוחת הערב שתסיים את הטיול שלנו. המפה אומרת שיש לפנינו 12 דקות נסיעה.
ווילס היא שמורת טבע של שמיים אפלים. לא כתוב את זה בשום מקום, אבל נדמה לי שהרבה זמן לא היה פה מספיק כסף או תשומת לב כדי להניח תשתית אור בכל הכבישים הארוכים והבודדים האלו, אז מישהו החליט שזו יכולה להיות אטרקציה תיירותית טובה, הכריז על ווילס בתור שמורת טבע של שמיים אפלים, ושם מלא אתרי אינטרנט שבהם מפות של נקודות מומלצות לצפייה בכוכבים.
קילומטרים על גבי קילומטרים על גבי קילומטרים שאין בהם עמוד תאורה אחד, ורק הדרכים מצרות ומתרחבות, מתפתלות ומתפתלות, ובכל פעם דנהמ שאולי מאחורי הפיתול הזה אין כלום, ופתאום מגיע עוד בית, עם עוד כבשים, ועוד כמה מטרים שמובילים לפיתול הבא. 12 דקות של נסיעה בלונק פארק אמיתי, שמובילות אותנו לבית ספר שמישהו הפך למסעדה. אין שום סיבה להגיע דווקא אליה, אבל הדרך הייתה מושלמת.

דבר ראשון: אני לא איומה בזה

אני שמחה שאני כותבת את ההצהרה הזאת ולא אומרת אותה בעל פה לחבר או חברה, כי אני יודעת שהדבר הבא שהם היו אומרים לי: פחחח, כאילו מישהו אי פעם חשב שאת תהיי גרועה בזה. שמעתי את הטענה בדבר היותי ״מנהיגה מלידה״ הרבה פעמים, וכל פעם רציתי להגיד: ובכן, פחחחח. אבל זה ממש לא מנומס וגם די מעפאן לענות ככה על מחמאה, אז אני תמיד מחייכת ומרכינה את הראש בענווה, ואומרת לעצמי: סתמי. פשוט סתמי.
מנהיג הוא מישהו עם סמכות. עם כריזמה. הוא לרוב גבר. הוא יודע איך לגרום לאנשים לרצות לעשות בשבילו דברים, אפילו בלי לצעוק עליהם או להיות ביצ׳. הוא יודע לעמוד על במה – מאולתרת או אמיתית – ולהסביר לכולם בשפה פשוטה, אך שאינה משתמעת לשתי פנים, מה הוא רוצה שהם יעשו. הוא יודע לחזות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, ולפתור אותן. הוא יודע להתיר תסבוכות בעדינות של אישה שהחוט סריגה שלה הסתבך עם עצמו (קרה לי אתמול. דבר מרגיז ביותר ודורש סבלנות של, ובכן, של מנהיג), ובשעת הצורך הוא יודע להכריז מלחמה ולתקוף, בלי לרחם יותר מדי (או בכלל) על הצד השני.
אני, לעומת זאת, אישה. בעשור האחרון התאמנתי הרבה על להגיד מה אני רוצה, בלי להתבייש או להתלהם, ולראות מה קורה עם זה. אבל אני עדיין בערך בכיתה ח׳ בעניין הזה. המחשבה של לעלות על במה כלשהי כדי להגיד משהו, ולו הזעיר ביותר, יכולה ממש עכשיו, בעודי כותבת את הפוסט הזה, לגרום לי לסגור את המחשב בטפיחה, להכניס אותו לתיק, לצאת החוצה מבית הקפה שאני יושבת בו (דלוח! כל כך דלוח!) ולרוץ עד קצה הפארק. אני יודעת לזהות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, אבל לרוב המחשבה שלי היא שאני בטח טועה והכל כבר יסתדר עם עצמו. ובעניין התקיפה, ובכן, אני יכולה לכעוס די מהר ולהיות קצרת רוח וקצרת מענה, ואני יכולה אפילו לצעוק (טוב, זו לא ממש חוכמה. אני ישראלית שעובדת עם בריטים. חצי מהזמן הם חושבים שאני צועקת), אבל ממש לתכנן, לארגן, ולתזמר תקיפה על בנאדם אחר, בשל מטרה ששמתי לעצמי? לא עשיתי את זה מאז שחבורה שלמה של ילדים התנכלה לי במשך כמה חודשים רצופים בכיתה ו׳.
לפני שהתחלתי את העבודה, בלילות מרוטי השינה, בערך בארבע בבוקר, לפני שנדב בא לשאול מה קרה ולהחזיר אותי בעדינות למיטה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני בטוח אהיה גרועה בזה, אבל אני לא יכולה לחשוב על מנהל אחד שלי שהיה טוב בזה. הייתי מעבירה לפני העיניים את כל החטאים שחטאו לי מנהלים שלי, ואומרת לעצמי הרבה פעמים, בלי לשכנע את עצמי כלל: בעולם שבו כולם סתומים, כל מה שצריך זה להיות קצת פחות סתומה.
אבל בחמשת החודשים שעברו מאז שהתחלתי גיליתי משהו הרבה יותר בסיסי: כשאת המנהלת, אנשים פשוט עושים מה שאת רוצה. הם חייבים. את לא צריכה להיות מנהיגה בכלל, את רק צריכה להיות מאורגנת מספיק כדי לדעת מה כל אחד מהם צריך לעשות היום ומחר ובעוד שבוע, ולהיות קשובה מספיק כדי לעזור להם לפתור את מה שמונע מהם לעשות את העבודה שלהם. ואז את צריכה לשבת, ולהסתכל עליהם עושים את מה שהם אמורים כי הם חכמים ומבינים בעבודה שלהם, ולהסתכל עליהם לא עושים את מה שהם אמורים לעשות כי הם עצלנים ולא מספיק טובים בעבודה שלהם, ולעודד את הראשון ולהתעלם כמיטב יכולתך מהשני (כלומר, עד שהם כבר לא עובדים שלך, כי הם היו יותר מדי עצלניים ויותר מדי לא טובים בעבודה שלהם).
לא חייבים כריזמה. לא צריך לדעת לעמוד על במה. אף אחד לא אמור לאהוב אותך יותר מדי. זה בדיוק כמו להיות עובדת, רק מהצד השני.

דבר שני: אפשר ללמוד משהו מלהיות אימא

שיקוף היא טכניקה נהדרת שבה את אומרת לבנאדם שנמצא איתך בדיאלוג מה הוא אמר כרגעֿ כדי להראות לו שאת מבינה מה הוא מרגיש או חושב. כותבים על זה בכל ספרי המשא ומתן, ספרי ההנהלה וספרי ההורות. המחשבה היא שאם אתה אומר למישהו: אני רואה שאתה מרגיש שזה לא פייר, אז הוא אמור להרגיש שעוד מישהו חוץ ממנו מבין שזה לא פייר, ולכן התסכול שלו אמור להירגע, והאמון שהוא נותן בך אמור לגבור.
אבל מה שלא כתוב בספרי הניהול וההורות הרציניים האלו, הוא ששיקוף הוא רק הצעד הראשון, ושהריפוי האמיתי מתחיל בהתפלשות בקקי. לא קקי אמיתי, לא צריך להיות דוחים. למשל, כשלב קם בבוקר עם כובד בלב ואי רצון בולט ללכת לבית ספר, אנחנו מכריזים על יום קקה, ושרים לנו שירים יפים על יום קקה. אפשר עם חרוזים או בלי. למעשה, אפשר גם עם מנגינה או בלי. בערך בדקה החמישית לתחילת השירה אפשר להרגיש שהיום כבר נהיה קצת פחות קקה, ושבעצם ללכת ברחוב ולצעוק בקול גדול ״איזה יום, יום של קקה״ זה די כיף.
זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם מבוגרים! כשהתחלתי לעבוד, כל מה שכולם רצו לדבר אתי היה איזה קקה היה מי שעשה את התפקיד שלי לפניי. זה עניין אותי במידה מסויימת, כי הייתי צריכה להבין מה לא לעשות, אבל מיציתי את התרגיל הזה די מהר. הבעיה הייתה שהשם שלו חזר בכל שיחה, על כל נושא, עם כל אחד. בשיחת הפידבק הראשונה שעשיתי עם האנשים שעובדים אתי, שמתי באג׳נדה זמן מסויים לדיבור על מנפרדי, ככה קראו לו, לאיש חסר היכולות לפניי, ואמרתי להם: אני לא הולכת לספר לאף אחד על שום דבר שתגידו. יש לכם עשר דקות להתלכלך על מנפרדי, ויאללה, בואו נתקדם ממנו. הם צחקו בהתחלה, אבל אז הם באמת התלכלכו עליו, ואני באמת הראיתי להם שהקשבתי, ובאמת הם טרחנו אותי עם מנפרדי הרבה פחות!

דבר שלישי: זה הרבה פחות מונוטוני

אני לא יודעת אם מה שאני הולכת לכתוב זה נכון (ובכלל, כל היועצות הארגוניות בקהל, במיוחד זאת עם שם של אגם, אני מקווה שאתן לא חושבות שאני סתומה), אבל נראה לי שניהול הוא דבר שנוטה הרבה פחות להיות מונוטוני. מי שעובדת כבר הרבה שנים בשיווק יודעת שיש דברים שמשתנים, אבל בסך הכל הבסיס הרעיוני של שיווק נשאר אותו דבר, וכלי העבודה, גם אם הם מתרבים או מצטמצמים, עונים על אותו סט חוקים, שבו השתמשתי גם לפני חמש עשרה שנה. אנשים, לעומת זאת, לא יכולים להיות אותו דבר. אולי מישהו חדש יכול לבוא עם אותה בעיה שכבר נתקלת בה בעבר, אולי דינמיקה מסויימת היא כזאת שכבר ניווטת בתוכה בהצלחה, אבל זה תמיד יבוא עם איזה טוויסט שלא היה קודם. נשמע לי שכמו עם הוראה, את יכולה להרגיש דברים שליליים מאד לגבי ניהול, אבל מונוטוניות לא תהיה התלונה שלך.

דבר רביעי שאינו מפתיע כלל: טקסים זה החיים

אם עובדים בסטרטאפ, כמו שאני עושה רוב הזמן, אז שגרת העבודה שלך כל הזמן מופרעת. רגע יש ישיבת בורד, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שני מגייסים מימון, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שלישי, בדיוק משיקים את האתר וצריך לספק, ובכן, מצגות ונתונים, וגם טקסטים ותמונות. השגרה המנומנמת כל הזמן מופרעת באירועים דחופים יותר, שהם בדרך כלל משמימים ומספקים הזדמנויות מועטות בלבד ליצירתיות, והזדמנויות רבות מאד להתבוננות תמהה באנשים שהלחץ מעביר אותם על דעתם.
ולכן אני אוהבת טקסים במקום העבודה. שיחה שבועית עם הבוס. שיחה חודשית עם הצוות. א. בוקר כל רבעון. ישיבת הנהלה כל יום שלישי. סיעור מוחות על מדיה חברתית בימי רביעי. לא ממש אכפת לי מה הם הטקסים, כל עוד הם קיימים, וכולם שומרים עליהם עד כמה שאפשר. כשאני תלויה באנשים אחרים כדי לקיים את הטקסים, אז אני מתחרפנת בלב כל פעם שתדירות הביטולים עולה. אבל עכשיו אני שר הטקס, ואני יכולה להיות קרציה ממש בלוודא שהם מתקיימים.

תמונה ראשית: Jimbo at Fosdem cropped.jpg: Rdsmith4derivative work: Evil Russian, CC BY-SA 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0, via Wikimedia Commons

נדמה שהמגיפה חלפה. כלו המים. אנשים ברחובות. הטיוב תפוס. לב רץ מבית ספר לחוג לחברים לעוד חוג והביתה, שם הוא אוכל כל שעתיים. צריך ללכת לסופר. לגהץ. לנקות. לצאת. לחוות. ליהנות. המגיפה חלפה.
כשסדאם התחיל לירות טילים על תל אביב, הייתי בת שתים עשרה ויום ובאילת. המלחמה עברה הרחק ממני וההד היחיד שהגיע אליי היה ההכרח להיסחב עם המסיכה המטופשת שאף פעם לא חבשתי. בתל אביב, לעומת זאת, אנשים בילו כאילו מחר נמות, או כך לפחות אומרות השמועות. קינאתי בהם נורא. ועכשיו, עכשיו אני בלונדון של אחרי המגיפה. אף אחד לא רוקד פה על גגות באוקטובר, ובואו, אני בת 43 וגרה באיזור כל כך בורגני, שיש פה רחובות שלמים שיש בהם רק מאפיות, חנויות של בגדים לתינוקות, ובגדי כושר לאימהות שלהם, אבל אפילו בעולם הזה יש באוויר תחושה של חזרה לחיים.
למשל.

יום שישי

ביום שישי הייתי עם קים וניקולטה בפאב ליד הבית שנקרא הבובין. זה מה שמכנים גסטרו פאב (מילה איומה שמזכירה לי רופא גסטרו ועל כן קלנסקופיה ועל כן משהו רחוק מאד מבילוי מהנה. לא מבינה מי המציא אותה), עם כמה חדרים מוארים, חצר חשוכה למדי, אין ספור אפשרויות של ג׳ין טוניק ותפריט אחיד למדי.
קים היא רזה ממש ועשירה, כך שתמיד נדמה לי שלא אמורות לה בעיות בחיים, אבל בעצם היא משועממת לאללה, אבודה, ואף פעם לא אומרת כלום, מלבד מילים ספורות שמסגירות חרדה אימהית אינסופית. ניקולטה היא רסטורטורית איטלקייה, שתמיד נראית כאילו היא מחלימה מהתקף חרדה. יש לה בעל שכרוך אחרי נדב וילדה שכרוכה אחרי לב וניקולטה קצת אוהבת את נדב ואותי וקצת מתביישת בלהיטות של הילדה והבעל שלה.
שם, בפאב הזה ניקולטה ואני התחלנו לדבר על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה. על לילו ולנו. על להיות אישה באיטליה. על קנאה. סיפרתי על האובססיה הקלה שלי לספרים האלו. הקשבתי (לא הכי בנימוס שלי, למרבה הצער) לניקולטה מספרת על איך היא מזדהה עם רגשות הקנאה שמתוארים שם (אני לא טובה בלהקשיב לקנאה. קים שתקה. ובכל זאת, הייתה באוויר תחושה של מועדון קריאה, תחושה של הליכה על גשר שסופרת בנתה, כך שנשים אחרות יוכלו לדבר על קנאה (ונשים אחרות יוכלו להקשיב פחות מדי בנימוס). התגעגעתי לזה.

ובתוך כל זה

אני משתדלת לעשות כל יום מדיטציה של עשר דקות. זה לא מצליח לי בכלל, ויש הרבה ימים שבהם אני לא עושה מדיטציה. אבל יש לי רשימה קטנה שאמורה לעזור לי לרכוש את ההרגל לאורך זמן, ואני משתדלת לא לשפוט את עצמי יותר מדי לחומרה בעניין הזה.
בכל אופן, באחת המדיטציות שעשיתי, המדריך (ככה קוראים להם? המורה? המנחה? לא יודעת) דיבר על זה שלפעמים חלק מהתבוננות מודעות ביומיום שלנו (שהיא חלק מהשקפת העולם שמתבטאת במדיטציה, עד כמה שאני מבינה) היא לעשות דברים עם כוונה. אם אתה נגר, אתה אמור לקחת את המסור מתוך כוונה, ולגעת בעץ מתוך כוונה ולסמן את הקו עם העיפרון מתוך כוונה, ובאופן כללי לעשות לכל דבר הזרה בלתי פוסקת כדי שתוכל לראות אותם מחדש ולהעריך אותם מחדש.
כדי לעשות את זה, כך אמר המדריך, אנחנו צריכים Let the edges of ourselves open up. זו מחשבה כל כך פרחונית ויפה, וכל כך מנוגדת לכמה שאנחנו נהיים קשים וקפוצים עם השנים, שהלוואי שהייתי יכולה לחשוב על זה כל הזמן, על הקצוות שלי נפתחים.

יום שבת

ביום שבת התלבשנו יפה, אמרנו שלום ללוסי הבייביסיטרית, והלכנו לראות את תזמורת הבי.בי.סי מנגנת את בראהמס. הקונצרט היה בברביקן, שהא מקום שעל פי התיאוריה נמצא במרחק ארבעים וחמש דקות מהבית שלנו. יש רק שתי בעיות בתיאוריה הזאת; ראשית, הברביקן, שהוא בניין נמוך למדי, חבוי בין אלף וחמש מאות גורדי שחקים מופרכים בעושרם בסיטי של לונדון, ועל כן קר שם יותר מבכל מקום אחר בעיר. שנית, בגלל כל גורדי השחקים האלו, אפלקיציות המפות פשוט קורסות שם בזו אחר זו. וכך יוצא, שתמיד אנחנו מגיעים לברביקן קפואים, קצרי נשימה, ובאיחור. (ולכל האנשים ממשפחת שרון שרוצים להגיד: ״פשוט תצאו שעה קודם״, תתאפקו. יצאנו שעה קודם. האוטובוס סירב להגיע).
וכך יצא שרצנו רצנו רצנו, עמדנו לפני הסדרנית, היא סימנה לנו להיות בשקט, ופתחה לנו את הדלת כדי חרך, ונכסנו פנימה על קצות האצבעות, והתיישבנו במקומות הראשונים שמצאנו. ואז, בנשימה הראשונה שלקחנו, הקונצרט התחיל. כשהרמתי את העיניים, הייתה שם תזמורת שלמה על הבמה. ארבעים אנשים, לערך, במגוון תלבושות שחורות ברמות שונות של פורמליות, ועם מגוון גדול של כלים מוזיקליים. מסביב לתזמורת היה האולם של הברביקן, שאולי נחבא אל הגורדים, אבל הוא יפה למראה, נוח לישיבה, ויש בו אקוסטיקה מעוררת השתאות. ובמשך שעתיים האנשים האלו ניגנו לנו מוזיקה שלא קשורה בכלל לכאן ולעכשיו. זה היה כל כך מרחיב לב.
התגעגעתי לזה. זה לא מנע ממני לישון במחצית השנייה בנינוחות רבה על הכתף של נדב, שלמרבה השמחה לבש ז׳קט רציני עם תיפורי כתפיים שמיועדים, כך אני רוצה להאמין, לראשים של ליידיז כמוני.

וגם

אני עובדת קשה, אני חושבת. אני אף פעם לא יודעת מה נחשב לעבוד קשה, בהתחשב בזה שאני עובדת בסטרטאפ, לא בחדר ניתוח, לא במפעל ולא במזבלה. כן, אני צריכה להשקיע מחשבה ויצירתיות ונחישות ברמות אחרות לגמרי ממה שהשקעתי עד עכשיו אי פעם בעבודה, אבל בכל זאת. סך הכל מדובר בסטרטאפ שאינו שלי. יש משרד מוגן ממזג האוויר. יש לי מחשב מהודר. יש פירות טריים. קפה ממכונה. ולפעמים אפילו המדפסת עובדת. כמה קשה זה כבר יכול להיות?
ובכל מקרה, עובדת קשה, ולא נשאר לי הרבה זמן לכתוב. את מה שנשאר, אני מעדיפה להקדיש לספר שאני עמלה עליו. מה שלא הולך לספר, הולך למחשבה על זקנות ועל איך אפשר לייצר קהילה ומגזין לזקנות לעתיד. וככה יוצא שאני לא מגיעה לכתוב פוסטים בבלוג. ועל כן, אני עושה פה רשימה של פוסטים לעתיד, אולי זה יעזור לי להגיע אליהם:
חצי שנה לניהול – זו הפעם הראשונה שאני אשכרה מנהלת אנשים, אומרת להם מה לעשות, מנגבת להם את הדמעות, מנסה להבין איך לסדר את הגוף שלי כך שייראה בסדר בתמונות של ההנהלה.
72 שעות במנצ׳סטר – לקחנו את לב, האוהד החמוד ביותר בעולם של מנצ׳סטר סיטי, לראות משחק באיצטדיון של מנצס׳טר סיטי.
מארי ואני – על עורכת אחת, שעוזרת לי לערוך כמה טקסטים שלי.
פרומה ואנחנו – שבת אחת בפטוורת׳

יום ראשון

אחרי שהתאוששנו מברהאמס, הלכנו לעל האש אצל חברים שלנו, שהם הורים לילד מהכיתה של לב. גם קים ובעלה והילדים שלה באו. כנהוג במקום שבו אני גרה, שתינו יין. ועוד יין. ועוד יין. דיברנו על שיפוץ בתים. ועל נסיעות לחו״ל. ועל אופרה. אפשר היה לעשות עלינו קומדיה, מרוב שהתנהגנו כמו שהיינו אמורים להתנהג.
ואז פול, שבעבודה שלו מרדים אנשים, לחש לרוזה: עכשיו זה הזמן? והיא אמרה לו כן. ופול, בן של כומר, רעם בקולו: בואו, ילדים, יש לי משהו להראות לכם. הילדים, בגילאי שלוש עד שבע וחצי, הלכו אחריו בשורה, ואז הוא הסיר את לוט שקית הפלסטיק מעל שולחן שעמד בחצר. מה היה על השולחן? ובכן, על השולחן היו חלקים פנימיים של חזיר. לבבות. כבד. ועוד דברים שאני לא יודעת להגיד, כי ברחתי פנימה. ואז פול, כבר קצת שיכור, חילק לילדים מצבטים קטנים, ולקח את סכין המנתחים המאד אמיתי שלו, והתחיל להסביר להם על שרירים, על ורידים ועורקים ועל איך נראית דופן של לב.
אני לא יודעת מה עוד קרה, כי היה שם ריח של דם ושל בשר נא, ואני ברחתי פנימה. כמה דקות אחרי זה, באתי לראות אם לב צריך חילוץ והוא הסתובב אליי, חיוור למדי, ואמר: אני חושב שהספיק לי! לקחתי אותו לספה והוא אמר: זה היה ממש מגעיל וממש מעניין והחזקתי מעמד כמה שיכולתי!
ואז, כאילו כלום, פול עשה על האש, וכולנו אכלנו נקניקיות ותירס וכנפיים והמשכנו לדבר על דברים נאותים ורגילים לחלוטין.
התגעגעתי גם לאפשרות של תדהמה.

הסבתא

אפתח בוידוי. ההורים שלי שילמו על הלימודים שלי באוניברסיטה במשך עשר שנים לערך. במשך כל השנים האלו הסתובבתי בנקודת המפגש בין ספרות ומגדר, למרות שזה היה לפני כל כך הרבה שנים שאפילו לא קראו לזה ככה. זיהיתי את כל הנשים שיכולות ללמד אותי מה זה אומר להיות אישה בעולם הזה, והלכתי אחריהן באמונה עיוורת. בזמן הזה קראתי את מה פרויד אומר שנשים רוצות. קראתי את הלן סיקסו. קראתי את דה בובואר. את אודרה לורד. את דוריס לסינג, מרגרט אטווד, סנדרה גילברט, סוזן סונטג, רבקה סולניט (היא הייתה כבר אז? אולי אחר כך), ג׳ודית באטלר, ואלרי סולנס, קתרין מקינון, ג׳וליה קריסטבה, לוס איריגאריי (המועדפת עליי מכולם, במרחק ניכר) ובטח עוד אלף שאני לא יכולה לזכור. קראתי וגם קצת כתבתי כמיליון מילים שכולן אמרו את אותו דבר בדרכים שונות. ורק טקסט מכונן אחד חשבתי שאני לא צריכה לקרוא: חדר משלך. גברת וולף נראתה לי מיושנת. יום אחד שלם מחיי אפילו ביליתי בחדר טחוב בקומה הרביעית של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, והקשבתי להרבה נשים שדיברו על הספר, כי בדיוק יצא תרגום שלו לעברית או משהו כזה. ולא קראתי. וולף אמרה שנשים צריכות חדר משלהן וחמש מאות פאונד לשנה כדי לכתוב כראוי. הבנתי את זה. תמכתי בזה. זה נראה לי כמו הבסיס, ומשם יכולתי להתקדם גם בלי לקרוא אותה.
אבל לפני זמן מה ראיתי שכל מי שמנוי באודיבל (אני יודעת, אמזון זה רע. אני יודעת! אבל לאף אחד את רוחב היריעה של הקטלוג שלהם, ואני אוהבת ממש ספרי שמע) יכול לשמוע את כל כתיבתה של וולף בחינם. ראיתי גם שמי שקוראת את חדר משלך היא טילדה סווינטון, שאותה אני אוהבת בערך מאותן שנים. אז מייד התחלתי.
וואו, איזה ספר מדהים. ואיזה כיף שלא קראתי אותו קודם. וולף היא כל כך בריטית, שאין שום סיכוי שעצמי של גיל עשרים, נטועה עמוק כל כך בתל אביב שהיא נראית כמו מרכז העולם וגם קצותיו, הייתה יכולה להבין את זה כמו שצריך. וולף, מודעת מאד לפריבלגיה שלה עצמה, משוטטת בין לונדון ואוקספורד של ראשית המאה ה-19, ומאתרת את כל העוולות המוסדיים שנעשים לנשים בשם הפטריארכיה. היא עושה את זה בהומור בריטי, שנקודת המוצא התמידית שלו היא שאם אומרים משהו במבטא הנכון ובחיוך הנכון, כל מילה יכולה לקבל אלף משמעויות שונות. טילדה סווינטון מבצעת את זה בדיוק כמו שאני מדמיינת שוולף רצתה. והתוצאה היא שהמקשיבה, שהיא באמת כבר לא פרגית צעירה בענייני ביקורת פמיניסטית, לגמרי משתכנעת מחדש, וצועדת בעולם בחיוך מבריק ובלהט מהפכני.
אחרי שוולף פורשת את מלוא רוחב היריעה של הנונססנס הגברי הזה, היא מתמקדת בשני דברים שפשוט הורסים את הכתיבה, והם, כאמור, כסף ומרחב. היסטורית, כך היא אומרת, נשים ישבו בסלון, בלי שום טיפת פרטיות. הן ישבו בסלון של גברים, והיו נתונות למרותם, כי לא יכול היה להיות להן בית משל עצמן והן לא יכלו להרוויח כסף. באותו סלון נשמעה לעיתים קרובות הדיעה שנשים הן קצת סתומות, אם כי טובות ממש בגידול ילדים, בכביסה ובבישול. בנוגע לכתיבה, זה ידוע מקדמת דנא שאין להן שום סיכוי להתחרות בעליונות הגברית. בשביל אישה כזאת הרמת העט והזזתו על הנייר היא מעשה מהפכני. להיות מהפכנית, כך ממשיכה וולף, זה דבר מעייף ומסוכן. וכך, במקום להקדיש את האנרגיה שלהן לכתיבה, רוב הנשים האלו הקדישו את האנרגיה שלהם להגעה אל הכתיבה. התוצאה היא מה שבימינו קוראים מרירות. הן היו פמיניסטיות מרירות כי הן היו צריכות להתגבר על כל כך הרבה משוכות שעד שהן הגיעו לומר מה שיש להן לומר, מה שהיה להן לומר היה בדרך כלל: גברים הם חרא! או אין לי כוח! או החיים לא הוגנים!
זה היה סיכום של הספר ויכול להיות שנדמה לכם שאתם כבר לא צריכים לקרוא את הספר. אבל אתם טועים. לכו לשמוע את סווינטון ואת וולף, זה טוב ממש לעור הפנים.

האימא

דבורה לוי היא סופרת בריטית בת שישים בערך, שהתחילה להתפרסם בעשור האחרון. היא סופרת קצת משונה, שמתאימה מאד לאנשים שאוהבים שהספרים שלהם מדברים על ספרים אחרים. היא לא מצטיינת בכל הקשור לעלילה, לבניית דמויות, למבנה שאפשר להבין ממנו משהו (בכוונה. ברור שבכוונה. היא יודעת מה היא עושה). אבל אם אתם מחפשים מישהי שיכולה לקחת שלושה ספרים שקראתם או לא, לעשות ככה ככה באוויר, ולהפוך אותם לשלוש פסקאות שמכילות טענה חדשה, היא ממש בשבילכם. אני אוהבת אותה, כמו שכבר כתבתי פה, למרות שלא הייתי רוצה להיות חברה שלה או לכתוב כמוה.
לוי היא הבת של וולף, למרות שטכנית היא נולדה מאוחר מדי. הספר האחרון שלה נקרא, בתרגום חופשי, נדל״ן, והוא החלק השלישי והאחרון באוטוביוגרפיה שלה (שהיא לא באמת אוטוביוגרפיה, אלא אם כן לוי באמת עשויה מספרים). בנדל״ן לוי לוקחת את הטענה של וולף שולפיה מרחב פרטי הוא הכרחי לכתיבה, ובודקת מה קרה למושג בית, שבמשך שנים נחשב למרחב הנשי. מה זה אומר עבורנו שאנחנו צריכות ליצור את הבית? כמה זה עולה לנו לפרק אותו?
בספר הזה לוי היא בשנות הששים לחייה, יש לה בית קטן בשכונה לא יוקרתית בלונדון, שתי הבנות שלה בגרו ויצאו לקולג׳, והיא (שוב) צריכה להחליט מהו בית עבורה. מהסיבות שוולף מתארת יפה, לוי היא מרירה לאללה. היא הייתה רוצה להיות עשירה. היא הייתה רוצה שתהיה לה אחוזה. באחוזה יהיה נחל. וסירה קטנה קשורה במפרצון. אבל היא בילתה שנים רבות מחייה בגידול ילדים ובגירושים, ועכשיו היא מתחילה להיות מפורסמת, ופחות ענייה, אבל עדיין אין לה כסף מספיק כדי להחזיק את הנדל״ן שהיא חושבת שמגיע לה. (במאמר מוסגר צריך לומר שאם גרים בלונדון רואים שבאמת אין גבול לעושר. אתה תמיד יכול להיות עשיר יותר ולהפגין את העושר שלך בדרכים גרנדיוזיות יותר. זו נקודה שלוי עיוורת לה לחלוטין).
כדי להבין מה היא כן הצליחה להשיג בחיים מלבד ילדות לא אומללות מדי היא עושה רשימת מלאי: יש לה שני פסלים של סוסים. יש לה עציץ עם עץ בננה בתוכו. יש לה שתי תמונות שהיא קונה בפריז. אבל רשימת המלאי הזו תמיד תהיה קצרה מדי מכדי להגשים את הפנטזיות. לוי יודעת שהיא לעולם לא באמת תצליח לנפץ את תקרת הזכוכית, אבל היא מסתכלת עליה כל הזמן, מסתכלת עליה במשטמה, מסתכלת עליה בהשלמה, וכותבת. והתוצאה היא טיפהל׳ה מעייפת, כי כמה אפשר לבכות על חלב שנשפך, טיפהל׳ה מפוזרת, כי נדמה שלוי חיפשה בכל חדרי ליבה את כל הטקסטים הרלוונטים והתעקשה לשלב אותם בתוך הספר, ובכל זאת, מהפכנית.
אתם לא חייבים לקרוא את הספר הזה, אלא אם כן אתן הבנות של לוי או מוטי פוגל, שצריך לקרוא את זה כי היא כותבת יפה על ז׳ורז׳ פרק.

הבת

רייצ׳ל קאסק היא סופרת קנדית שגרה באנגליה, והיא לא באמת יכולה להיות הבת של לוי, כי היאצעירה ממנה בפחות מעשור, אבל היא ממשיכה את השושלת הספציפית של נשים-פמיניזם-נדל״ן בספר שלה שנקרא מעבר (שיצא בכלל לפני הספר של לוי).
מעבר הוא גם חלק מטרילוגיה, ובמרכזה אישה שנקראת פיי, לגמרי בת דמותה של קאסק עצמה, שמחפשת לעצמה בית חדש בעקבות גירושים. מישהו אומר לה שעדיף לקנות בית פחות טוב בשכונה טובה מאשר לקנות בית טוב בשכונה לא טובה. היא מקשיבה להמלצה הזאת, וקונה לעצמה, איך דרך יפה לומר זאת, חורבה. מכאן ואילך מלווה את חייה בית לא מתפקד, שיפוץ לא מסתיים, קבלן ושכנים איומים.
קאסק היא אלופה ממש בתיאור מינימליסטי, ויותר מהכל הכתיבה שלה מזכירה לי את מר קו (שאותו אני אוהבת כל כך שקעקעתי אותו על עצמי). יש לה קו מובחן שיוצר קו מתאר של דמויות בכמה מלים, ואז עובר להתמקד ברגש שלהן, באותה אגביות נינוחה ומחוייכת. קאסאק מתארת את שיפוץ הבית בריאליזם שגובל בסוריאליזם ובחיוך גדול. אנחנו שיפצנו את הבית שלנו בלונדון לפני כמה זמן, ואני יכולה להעיד שהאופן שבו היא מתארת את הקבלן הוא בדיוק נמרץ האמת, ושעמדת המספרת שיודעת לתאר בדיוק מה קורה, אבל לא יכולה להתחייב על התגובה שזה מעורר אצלה, היא בדיוק עמדת המספרת שאני הייתי אוחזת בה, לו הייתי יודעת לכתוב כמו קאסק.
אם מסתכלים על הספר שלה כהמשך השושלת של וולף-לוי מגלים שהצלחנו. אנחנו, הנשים, הצלחנו להיפטר סופסוף מהמהפכניות, הצלחנו להיפטר מהמרירות, והגענו סופסוף לשלב שבו אנחנו יכולות לכתוב מה קורה סביבנו בטבעיות, בחיוניות ובחיוך. זה הרבה יותר טוב לעור הפנים שלנו.
ואת הספר הזה כדאי מאד לקרוא, ביחד עם כל שאר הטרילוגיה, ואפשר אפילו בעברית.

אי אפשר להחזיר את הזמן

את נולדת במקום מסויים, ומאותו רגע היישות שלך נקשרת בו באינספור נימי קרבה מסוגים שונים. למקום הזה קוראים מולדת. אחר כך את עוזבת את המולדת והולכת למקום אחר. בהתחלה, החוטים הדקיקים שקושרים אותך אל הקרקע פוקעים, ואת מרחפת באוויר, מנסה להבין איך לאזן את עצמך ובאיזה כיוון נמצאת הדרך קדימה. אחר כך, אם את בת מזל, את מבקרת במולדת מדי פעם. 

בביקור הזה את אוספת את כל מה שפעם היה באופן טבעי קשור אלייך. את פוגשת חברים ומשפחה ומנסה ככל יכולתך להתחבר אליהם באופן שבו היית מחוברת אליהם פעם. הם עדיין אוהבים אותך ועושים כל שביכולתם כדי לבלות איתך כמה שיותר זמן, ולהפוך את הזמן הזה לנעים ככל האפשר. את אוהבת אותם ומתגעגעת אליהם, ואת עושה כל שביכולתך כדי להקשיב להם, כדי לספר להם, כדי לפתוח את הלב לכל מה שהקשר ביניכם יכול להכיל. 

כל פעם מחדש את חושבת – כי את קצת מטומטמת ולא לומדת מהניסיון – שהביקור יצליח לתקן את מה שאת קלקלת בהחלטה שלך לעזוב. ואז את מגלה, למרבה ההפתעה (כי בחיים שלך לא קראת ספר שבמרכזו מסע), שקשרים אנושיים מורכבים מרגעים ועוד רגעים ועוד רגעים של הוויה משותפת, ואי אפשר להחליף שמונה עשר חודשים של ריחוק בשבועות של קרבה, גם אם החלטת שהקרבה הזאת (והים) היא הדבר החשוב היחיד בביקור הזה. 

אין ביניכם זרות, זאת לא הבעיה. אין ביניכם ניכור, זאת גם לא הבעיה. אבל יש ביניכם חללים לבנים אטומים, שפעם היו מלאים בפרטים קטנים שידעת על החיים שלהם ועכשיו הם נסתרים מעינייך ומעיניהם. חברה טובה שלך מארחת בביתה מדי יום שישי קבוצת חברים לקפה ובאגט. לו היית כאן, היית יודעת היטב את שמות האנשים, את מעלליהם, ובהתרגש עליהם דרמה גדולה היית מודעת לה, בפריפריה של הראייה שלך. עכשיו את מגלה על המוסד הזה בהערת אגב. אימא שלך מנסה למצוא מחדש את האיזון בין הפנים לחוץ אחרי הקורונה (נגיד שאנחנו אחרי, רק לרגע), ואת יודעת על זה בגדול, אבל מה בדיוק מצליח לה ומה מוכיח את עצמו כבלתי אפשרי אינך יודעת. הם יודעים שהתחלת עבודה חדשה, אבל כמה את מושקעת בה, מי עובד איתך, על מה את רבה, מה חושבים עלייך – כל אלו לא יכולים להימסר בשיחות סיכום שמנהלות את מוסד ביקור המולדת. 

אף אחד לא חושב שאפשר לכפר על כל הפעמים שלא שתינו קפה, החברה אומרת לך, רק רוצים לשתות איתך קפה. היא לא טועה. אבל גם לא לגמרי צודקת: אם זה היה תלוי בי, היה אפשר. 

סוגריים

סליחה מכל האנשים שאני אוהבת ולא פגשתי בביקור הזה. הבירוקרטיה הקורונית גרמה לכל התכניות להיות שבריריות ולמוח המארגן שלי להיות חלש מהרגיל. אני עדיין אוהבת אתכם. 

אי אפשר לעצור את הזמן

לפני יותר מחמש שנים, כשעוד גרתי בתל אביב, אחד המקומות שייצג עבורי טוב מכל את האהבה שלי לעיר היה המנזר. אני בוודאות לא היחידה שעבורה המנזר היה אי של נהנתנות בלתי פוסקת, שבו אפשר היה להפגין בציבור את היותך נהנתן בלתי פוסק, בחברת נהתנים בלתי פוסקים אחרים. אבל אני לא אותו בנאדם שהייתי לפני חמש שנים. החשיבות שאני מעניקה לשיחה עם חברים בפאב השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לנהנתנות בפומבי השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לאלכוהול השתנתה. החשיבות שאני מעניקה לאוכל מלא בשמן באמצע הלילה השתנתה (לא תמיד. לפעמים היא עדיין מאד חשובה). השעות שבהן נראה לי הגיוני להיות בחוץ ולשתות השתנו. הידע שלי על ג׳ין וטוניק השתנה. החשיבות שאני מעניקה לנוחות הישיבה שלי השתנתה. בקיצור, כל מרכיבי החוויה נתפסים אצלי אחרת. 

כשהיינו שם, ביום חמישי בלילה כמיטב המסורת, ישבו בשולחן לידנו שני אנשים אפילו יותר זקנים מאיתנו. אחד מהם, היותר דוש מבין השניים, התחיל עם המלצרית ב״אהבתי את החולצה שלך. איך קוראים לך?״, כי יש דברים שלא משתנים. והיא ענתה לו: ״לורן (שם בדוי, כי אני לא זוכרת בדיוק. אבל זה היה שם צרפתי), אבל לא נראה לי שייצא לך להשתמש בו״, כי יש דברים שבכל זאת כן. שני המבוגרים האלו ישבו שם ושתו את הבירה שלהם והודו אחד בפני השני: ״המנזר הוא אותו דבר. הבירה קרה. השירות גרוע.״. הם צחקו. אבל מה שהם התכוונו להגיד בעצם היה: ״המנזר הוא אותו דבר. הבירה קרה. השירות גרוע. אבל אנחנו כבר לא מתאימים״. הם דושים, אבל צודקים. 

אי אפשר לאחד את הזמן

אם שני אנשים גרים באותו מקום, אפילו אם שני האנשים האלו הם הורים וילדים, אז לפעמים מישהו מארח ולפעמים אותו מישהו מתארח. המארח מתאמץ על ההכנות – הוא רוצה שכולם ירגישו בנוח. המתארח מתאמץ על ויתור רגעי על הבית שלו – הוא רוצה להראות שהוא מרגיש בנוח. 

אם אני אנשים לא גרים באותו מקום אז מישהו אחד הוא תמיד המארח. הוא קשוב לצרכים של המתארח. הוא מנסה לנחש אותם עוד לפני שהובעו. הוא רוצה להתכונן לרגע שבו לב ירצה במבה אדומה. הוא רוצה להתכונן לרגע שבו אני אצטרך מטען לטלפון ישראלי. הוא מפנה את הזמן שלו. לא יותר מדי, לא תמיד, אבל רוב הזמן הוא קצת חנוט בחליפת הבאטלר שלו, ומקווה שלא יתברר שנגמר הקרח. מישהו אחר הוא תמיד המתארח. הוא תמיד צריך לבקש משהו. רוב הזמן הוא במרכז תשומת הלב או לכל הפחות במרכז הספירה הציבורית. הוא לנצח בתנוחת שמיטה, תנוחת בהייה על הספה, תנוחת אכילה ליד השולחן.
לו רק היה אפשר, כמו פעם, כמו שיעל אמרה, לשלב בין השניים.

דברים שבכל זאת אפשר לעשות בביקור מולדת

1. הים הוא עדיין המקום הטוב ביותר שאין בלונדון. כשאני אומרת ים, אני כמובן גם מתכוונת לשמש שאשכרה יוצאת מבעד לעננים ונשארת שם.
2. המשפחה שלי – זאת שנודלתי אליה וזאת שהתחתנתי אליה – היא חמודה ביותר, ואין אותה בלונדון בכלל. 
3. גם את החברים שלי אין בלונדון
4. הכל בעברית. לפעמים האנשים שמדברים אותה סתומים. רוב הזמן הם צועקים יותר מדי. הם בטוח קרובים פיזית אליי יותר מדי. אבל המוח שלי מפענח ומייצר את השפה הזאת בלי להתאמץ. 
5. לאכול מלא מלא מלא בורקס וסלט ירקות, ולדעת שלמרות שכבר לגמרי נמאס לך מבורקס וסלט ירקות אסור לך להפסיק לאכול בורקס וסלט ירקות, כי עוד מעט לא יהיו לך בורקס וסלט ירקות כהלכתם. (עניין הסלט ירקות הוא רק חצי נכון. בבית שלנו יש סלט ירקות כהלכתו, מירקות אורגניים מקומיים שנקנים ברוב טקס במקומות המתאימים. אבל לא תמיד יש לנו כוח לכל זה). 
6. לעבור מבית לבית לבית לבית שבו אוהבים אותך כמו שאת, בלי שתצטרכי להתאמץ כלל.

איך להיות ושאלות אחרות

מאד אהבתי את הספר שארנה קזין כתבה. זה ספר על שאלות גדולות שמעסיקות כל אחד מאיתנו מתישהו, ורובנו נוטים להגיד לעצמנו: יום אחד אני אחשוב על זה, בטח, עכשיו אולי אני אראה קצת נטפליקס. כלומר, ככה אני עושה. קזין, לעומת זאת, קראה דברים שנשים חכמות אחרות כתבו, והוסיפה לדברים שלהן את ניסיון החיים שלה, ודחקה את הכל לכדי ספרון קצר וקריא ביותר, שאין בו תשובות חד משמעיות, אבל יש בו הרבה מחשבות מהדהדות. 

אהבתי את הספר כל כך, שכתבתי לארנה אימייל ובו שלוש סיבות למה אהבתי את הספר, ואלו (בערך) הן:

1. כי הוא עוסק בדיוק בנושאים שמטרידים אותי. 

2. כי את כל כך נדיבה עם הדרך שהביאה אותך למחשבה. אני לא מכירה עוד הרבה כותבים שחולקים כך עם הקורא את הכותבים האחרים שהשפיעו עליהם, את הדרך שהביאה אותם למסקנה.כך כל קוראת יכולה למצוא לעצמה את הרגע שבו היא רוצה לפרוש הצידה ולפתוח הליך מחשבה משל עצמה. זה מאד מנוגד לרוח הרווחת של "זאת המסקנה שלי, והגעתי אליה כי אני חכם מכם", ואני מוצאת את זה מאד משחרר (ופמיניסטי)

3. בשביל הסיבה השלישית אני צריכה לקרוא לאריסטו, שזה דבר קצת גדול בשביל סתם אימייל, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. כשהוא מדבר על עלילה, הוא אומר שהיא צריכה להיות כזאת שאם אחד החלקים שלה יוזז או יוסר, היחידה הסיפורית כולה תתפרק. אני מרגישה שאת עושה עבודה ממש ממש ממש טובה בזה. כל משפט הוא חיוני לזה שבא לפניו ולזה שבא אחריו, וזה הופך את הקריאה לנעימה כמו קפה קר בים (כלומר, לאנשים שאוהבים ים. וקפה קר).

דברים שאני לא רוצה לדעת

ג׳ורג׳ אורוול כתב פעם (1946) מסה ובה הוא מסביר למה הוא כותב. זו מסה יפה מאד שבו גרסת המנהיג הפוליטי של אורוול מנחיל להמונים את התובנות שלו בנוגע לכתיבה, מחולקות לארבעה חלקים:

1. אנוכיות צרופה 
2. אובססיית יופי
3. נטייה היסטורית
4. מטרה פוליטית

בגדול, הוא טוען שכל סופר מחזיק ברמות שונות של ארבעת הרכיבים האלו, שמשתנות בהתאם לאירועים החיצוניים, לאישיותו של הסופר ולגיל. גדולתו של אורוול היא בניסוחים כאלו, שקשה מאד להתווכח איתם, וגם הפעם הוא צודק (ראיתם? המשפט האחרון היה אורוולי לגמרי! זה כיף לכתוב ככה). 

שבעים שנה אחר כך נכנסת לתמונה דבורה לוי, שהיא סופרת בריטית כמעט מפורסמת. לוי לקחה את ארבעת הסיבות של אורוול לכתיבה, הכניסה לתוכן את הביוגרפיה שלה, את הפמיניזם, את הכיבוש (הבריטי) ואת שבעים השנה שעברו מאז, והפכה את המסה היפה הזאת ליפה שבעתיים. הכל בספר הזה פועם ועדין ומדויק, ומאד כדאי לקרוא אותו, אבל אותי הרשים במיוחד החלק שבו היא מתייחסת למטרה פוליטית. 

במקור, אורוול מדבר על מלחמות, ועוד מלחמות עולם, ועל האופן שבו הן עיצבו את הזהות ואת סוג האקטיבים הפוליטי שלו. יותר חובק עולם ואפי מזה אין. דבורה, לעומת זאת, מספרת על אימהות בגינה. יותר לוקאלי ואינטימי מזה אין, לכאורה. כמובן שלכאורה.

אימהות בגינה הן קבוצה שספרים אוהבים לשנוא, ובצדק גמור, כי הן איומות גם במציאות. לוי מספרת על הימים שהיא בילתה בגינה, לצד הנשים האלו, שהשתמשו במילים כאילו ילדותיות, אבל לא מספיק סקרניות כדי להיות באמת של ילדים. בעברית זה בערך מוצצי, בקבוקי, חיתולי (אף פעם לא השתמשתי במילים האלו בזמן אמת, בכוונה גדולה לא השתמשתי בהן, ואפילו עכשיו, כשאין שום סיכוי שאזדקק להן שוב, כואב לי להקליד אותן). לוי מתארת איך הנשים בחבורת מוצצי-חיתולי ניסו למצוא מחדש את מקומן בעולם אחרי הלידה, כשהגיע זמנן ליישב בגופן בין המיתוס של להיות ״אימא״, על כל ההגבלות וההאדרות התרבותיות שכרוכות בו, לבין העובדה שפעם הן היו פשוט בני אדם. המעבר בין אדם רגיל לפרט בתוך אגדה הוא מאד לא נוח, כפי שלוי מאבחנת בחיוך. זו לא אשמתן, היא אומרת, ושולחת לי חיבוק, הן פשוט אסירות פוליטיות. 

וככה, גבירותיי, עושים פמיניזם כלבבי: משתמשים בכלי האדון כדי לצאת נגדו. 

היו זמנים בהוליווד

״רוצחים מלידה״ יצא כשהייתי בת 16. ראיתי אותו כמה וכמה וכמה פעמים, וכל פעם שראיתי אותו רציתי להיות מלורי נוקס. רציתי לרצוח את ההורים שלי (סליחה! לא באמת לרצוח! רק להעלים קצת). רציתי להיות עם מיקי נוקס. רציתי להיות פורעת חוק. רציתי לעשות סמי הזיה במדבר. רציתי להיות כוסית מספיק כדי ללבוש חזיית צמר בתור חולצה. רציתי לשיר ולדפוק את הראש בקיר עד שיכאב לי. כל הקטע הביקורתי של הסרט – הרעיון שאלימות בסרט היא יפה אבל במציאות היא אווילית ומסוכנת – חלף לי מעל הראש. 

ובכל זאת, התביישתי קצת. בוודאות לא ידעתי לנסח את זה אז במילים, אבל התביישתי כי הרגשתי שאני מתענגת על אלימות. מה שטרנטינו יודע לעשות יותר מכל אחד אחר שאני מכירה הוא לדחוף לנו את מנגנון הכוח בפרצוף היפה שלנו. קחו, הוא אומר, קחו את כל קלישאות היופי שלכן, ערבבו אותן עם כל קלישאות פנטזיות השליטה וההשפלה שלכם, שימו אותן בבקבוק ותביאו אליי. אני אשים את הנוזל המעורבב במכונת הגדלה, ואקרין לכם את הזבל הזה לפרצוף; הבחורות הכי יפות והכי ערומות שיש; האלימות הכי קשה ופורנוגרפית שאפשר לדמיין; העשירים הכי עשירים והעניים הכי עניים; בפרצוף שלכם, ללא רבב. נראה אתכם מצליחים להתעלם מכמה שכל זה מחליא. הוא טועה, כמובן, כי אפשר בקלות להתעלם מכמה שכל זה מחליא, אבל זו כבר הבעיה שלו. 

השבוע ראיתי את ״היו זמנים בהוליווד״ ושם הוא עושה בדיוק את אותו הדבר, רק יותר. קודם כל, הוא ליהק כל גבר שנחשב חתיך מאז הניינטיז. אחר כך הוא שם אותם בתוך לופ אינסופי של קלישאות גבריות. תחשבו מערבונים. תחשבו ברוס לי. תחשבו מכוניות מהירות. ותחשבו כמה יפה זה שטרנטינו עושה את כל זה. אחר כך, בשביל האלימות, הוא הביא נשים כוסיות ערומות. אבל לא סתם, אלא כאלו שהן היפיות. ולא סתם היפיות יחפות, אלא כאלו שכמובן בסתר נתונות למרותם של גברים שמעודדים אותם לרצוח. תשפכו את כל אבקת האלימות המוסווית הזאת על עיר כמו הוליווד, שבה כולם הם כוכבים בפוטנציה, ובאותה מידה פסיכופתיים אדישים לזולתם, ותקבלו גם הנאה מוחלטת שנמשכת בערך יומיים וחצי (עם כל הכבוד, סרט קולנוע לא אמור להיות יותר משעתיים), וגם התענגות על אלימות שהיא מספקת במידה שווה לכמה שהיא מחליאה.  

(וחוץ מזה, אין שום סרט קולנוע שמתרכז כל כך בכפות רגליים כמו סרטים של טרנטינו. זה מאד מספק, בשביל בנאדם כמוני שתמיד תמיד תמיד שם לב לכפות רגליים).