חמישה דברים יפים (וסוגריים)

דבר יפה מספר 1

"אחת הסיבות לכך שזקנה נחשבת לא מעניינת ומוגבלת היא שאנחנו מתקשים מאד לא להמשיך לשפוט אנשים על פי הנורמה השלטת בחברה המערבית של 'יעילות'. בחברה כזאת, כדי להצליח, אדם צריך כל הזמן לשאוף להשיג, ועליו לפתח אופקים רחבים יותר ויקרים יותר. כאשר שופטים על פי הערכים האלו, חייהם של אנשים זקנים יותר ייראו לעיתים קרובות פחותים, ואולי אפילו יישפטו ככישלון. התפקיד היצרני הברור נעלם עם אובדן העבודה. בנוסף, עבור נשים, הערך של תמיכה באנשים אחרים – טיפול בילדים, בהורים או בקרובים מבוגרים – עלול להגיע לסיומו כאשר הילדים מתבגרים וההורים או הקרובים מתים. אנחנו זקוקים לדרך חלופית לפירוש הזקנה, מסגרת אחרת להבנת ופירוש היעדים של אנשים זקנים. מסגרת אשר לא תכיל בתוכה השוואה בלתי מפורשת עם יעדים מוקדמים יותר בחיים… מסגרת התייחסות אלטרנטיבית כזאת תכיר, למשל, בכך שעונג יכול להגיע לא רק מ"להשיג", אלא גם מחברות בבית קפה, מחופשה עם אנשים דומים לך, או מקורס שנלמד למען הלימוד, ולא למען הישג כזה או אחר. בקיצור, למען הסיכוי להיות מוערך כאדם, ולא כיצרן".

את המלים היפות האלו כתבו ג'אנט פורד ורות סינקלייר, שהן אחיות שלי בלב, למרות שהן בבירור יותר סוציאליסטיות ממני, והן כתבו אותו בשנות ה-80 בבריטניה של מעמד הביניים, בזמן שאני בדיוק נאבקתי על מקומי בגן לוסי באילת. הספר פורסם במסגרת ההוצאה The Women's Press, שהוציאה ספרים פמיניסטיים בשנות ה-70 וה-80 בלונדון. אני לא רוצה לחשוב כמה נשים לוהטות היו במרתפי ההוצאה הזאת, וכמה אני לא הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון.

(סוגריים)

סגר. לא לגמרי. לא כמו בפעם הראשונה. אבל הכל סגור. בחוץ משתולל זן חדש של קורונה. לב בחופש של שלושה שבועות. אסור לצאת מלונדון. בשלוש וחצי חושך. כל היום גשם. כשלא גשם, אז סתם קר. ילדים לא יכולים להיפגש בפנים. בחוץ בוץ. אנחנו גם בחופש. יש לנו הרבה אוכל במקרר, הרבה אלכוהול במדף שליד המקרר, אינטרנט שלם, הרבה ספרים לכל גיל ובשתי שפות, אורות כריסמס, שני לפטופים, שני טלפונים, אייפאד, טלוויזיה, שלושה זוגות אוזניות, שלושה אפליקציות ואתרים בתשלום לכושר ויוגה, חדר שינה הורים עם שולחן עבודה ואם הכל מסודר יפה יש בו מקום למזרן יוגה לא כולל הוצאת ידיים או רגליים מתחומי המזרן, חדר שינה ילדים עם מיטת קומותיים ואם הכל מסודר יפה יש גם מקום להרכיב פאזל תלת מימד של האצטדיון של מנצ'סטר סיטי, סלון שמחובר לפינת אוכל שמחוברת למטבח – אין בו מקום לכלום. אבל כלום – ואמבטיה.

דבר יפה מספר 2

לב היה בן שבע בשבוע שעבר, ולרגל יום ההולדת שלו הוא ביקש – אחרי אינספור הצעות אחרות שנפסלו בגלל הקורונה והחורף והעובדה שהוא מתעקש להזמין ליומולדת שלו רק את ארבעת החברים הקרובים לו ביותר – לקחת את כולם למוזיאון המדע לראות סרט תלת מימד.
אחרי טיפהל'ה שקרים לבנים בקופה, נכנסנו עם חמישה ילדים בני שבע – פחות או יותר – לראות סרט תלת מימד על מסך שאמרו עליו שהוא גדול יותר מארבעה אוטובוסי קומותיים מונחים זה על זה. זה סרט בן שעה שבו מבקרים בתחנת החלל הבינלאומית, מסתכלים על כדור הארץ מבחוץ, מבכים על מותו בטרם עת, ומסיימים בנימה אופטימית אודות היכולת שלנו להניע לפעילות אנושית גלובלית כשאנחנו רוצים. אין מה להגיד שגם אני הרגשתי בת שבע כשהספירה אחורה לפני הסרט התחילה, וכל המספרים התקרבו אל הצופה באשליה אופטית מושלמת, ואז היא מצאה את עצמה מרחפת בחלל, בינות כוכבים ואפילה. קצת אחר כך חזרתי לגיל האמיתי שלי, והסתכלתי על הילדים האלו, שהם פאקינג ברי מזל לגדול בלונדון, שהיו כל כך מאושרים ופעורי פה, וזה היה עוד יותר כיף להישען אחורה וקצת להיסחף לקראת אפילה וכוכבים.

(עוד סוגריים)

אז החלטנו להעמיד פנים שאנחנו בבקתה בהרים. הכל מסביב שלג. קר נורא. אין אנשים אחרים. אפשר לצאת לטייל, אבל לא תמיד יש בשביל מה.
אנחנו בבקתה הדמיונית שלנו כבר שלושה ימים.
לפעמים זה כיף, כי זה פותר אותנו מהצורך להיות יעילים או הורים טובים או רזים או נורא נורא מסודרים.
לפעמים זה מרגיש כמו פתיחה לסרט דני, שבסופו אני מגלה שלנדב יש משפחה שלמה אחרת (אלוהים יודע איפה הוא מוצא זמן להתגנב אליהם).
לפעמים זה מרגיש כמו פתיחה לסרט פולני, שבסופו מישהו יהיה קבור בשלג, ומישהו אחר יכין ריבת תפוחים מעורבבת בטיפת דם.
לפעמים זה "החיים יפים".

הסרט ב-MUBI, שזו המקבילה הביתית לסינמטק.

דבר יפה מספר 3

אני מודה שמעולם לא שמעתי על נילס פרהם לפני כן. נדב שם את הסרט ואמר: הוא יכול להיות גאון או שהוא יכול להביא את העצבים עם הצפצופים שלו. בואי נראה מה הפעם. ואז נילס פרהם, מוזיקאי גרמני שידוע – כך מסתבר – בתור מי שמחבר בין מוזיקה קלאסית ומוזיקה אלקטרונית – מתחיל לנגן על חמישים סוגי קלידים שונים, על לופר, ועל לוח בקרה של דיג'יים. המוזיקה יפהפיה, הקהל באקסטזה, והמצלמה מתעדת את האירוע מבפנים, בצורה מאד ברלינאית – כאילו זרוקה שם באמצע הבמה, אבל בעצם מאד מוקפדת – כך שלמרות שהיינו בבית, על הספה, כרגיל, בעצם היינו בחוץ, בברלין. הגעגועים!

בספוטיפיי, או בכל מקום שמשמיע פודקאסטים

דבר יפה מספר 4

קודם כל צריך לגלגל את הלשון את השם: Saidu Tejan-Thomas Jr. בתעתיק לעברית זה נשמע בערך: סעיד טיג'אן תומס ג'וניור. עכשיו תוסיפו לזה מבטא של כושים (אני יודעת. זו לא המילה הנכונה!). עכשיו תהפכו אותו בראש שלכם לבן שלושים פחות או יותר. תוסיפו לו כמה שנים טובות באקדמיה, במחקר על ההיסטוריה של העבדות והשחורים באמריקה. ועכשיו אפשר להתחיל לדבר על הפודקאסט הזה.
סעיד הולך לדבר עם שחורים אחרים על האופנים שבהם תנועת Black lives matter השפיעה על החיים שלהם בשנה האחרונה. על ההפגנות. על המעצרים. על המוזיקה. על החברות. על ההקרבה. על הפחד. בניגוד לבדרך כלל, הוא לא בחור לבן, ליברלי ויהודי שבא מהרדיו לראיין את האקזוטי. הוא אחד מהם. הוא יודע את כל הביטויים הנכונים. הוא גדל במקומות הנכונים. אבל הוא גם רהוט ומראיין סבלן ואמפתי. התוצאה היא – אגב, לא לגמרי שונה מנילס פרהם – שהמאזינה מועברת מהרחובות שבהם היא הולכת שוב ושוב ושוב, שחפים לרוב מאלימות והגזענות בהם היא בריטית ומנומסת, אל רחובות ניו-יורק, אל שוטרים עם אלות שלופות, אל צעירים עם אידיאלוגיה שמתכנסים בבתים ושותים ומדברים פוליטיקה. הודות לפלאי סעיד והטכנולוגיה היא שוב במקום אחר, כזה שהיא בכלל לא יכולה להתגעגע אליו.

הדפס של מגריט. למכירה ב-Artspace.

(סוגריים אחרונים)

לפעמים כל כך הרבה מקומות מתכנסים אל תוך הבית שלנו, ואני מרגישה כל כך מבולבלת מרחבית, שאני מתחילה ממש לשנוא את ההישארות שלנו בבית כבר כל כך הרבה זמן.
לפעמים אני מרגישה כל כך בת מזל שיש לי את המקום הזה, שמאפשר לי להישאב לכל כך הרבה מקומות אחרים, ואת המשפחה הזאת, שמקבלת אותי באהבה עם הראש שלי תקוע בעננים, שאני מתחילה ממש לשנוא את ההישארות שלנו בבית כל כך הרבה זמן, כשיש לי כל כך הרבה עננים להראות להם.

קורי בתנוחה אופיינית

דבר יפה מספר 5

צריך להתחיל עם קורי, אולי. קורי הוא ניו-יורקי. הוא בן שלושים וקצת. הוא רזה. הוא לבוש בחולצה שחורה ומכנסי ג'ינס. הוא מרצה לאמנות ורסטורטור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. והוא מלמד אותי ואת נדב, דרך קורסרה, אודות ה-New York School, אסכולה של ציירים ומבקרי אמנות בניו-יורק של שנות החמישים והשישים, שעסקה הרבה באבסטרקט, בחוויה של הצופה, בחוויה של האמן, וכללה – כך אומר הערך בויקיפדיה למרות שקורי אף פעם לא דיבר על זה – בעיקר הומואים. אף פעם לא ממש הבנתי אבסטרקט, אבל קורי מדבר יפה על שכבות של צבע ועל גירודים של סכין ועל האופן שבו האמנים האלו דמיינו את החוויה של הצופה (הוא לא מדבר על כמה כולם היו גברים שעסוקים ממש מממש ממש בעצמם ובחוויה של עצמם כדרך לדבר על אמנות, אבל זה שם). הוא נע בין הסטודיו – שבו הוא מדגים איך ג'סון פולוק או דה קוניג או רות'קו משתמשים בצבע ובקנבס – לבין המוזיאון – שבו הוא מדבר על אותם דברים, אבל לצד היצירות האורגינליות. זהו הוא עולם שבו אני חיה, ביחד עם נדב, במנהרה משונה בין העבר להווה.

9 עד 9

1.

זה מתחיל כשהתחזית הצפויה למחר היא 9 עד 9. או 7 עד 7. המוח הישראלי שלי, ועוד יותר מזה המוח האילתי שלי, לא יכול לתפוס את זה. מה זאת אומרת שהטמפרטורה בתשע בבוקר היא אותו דבר כמו זו של שתיים בצהריים? איך זה יכול להיות שהשעה שבה יוצאים מהעבודה קרה אותו דבר כמו השעה שנכנסים למשרד (לו למישהו היה משרד כמובן)? איך זה יכול להיות שבערב, אחרי ששמים את לב לישון, ולפעמים יוצאים לחצר רגע, מזג האוויר מרגיש כמו זה של אחרי ארוחת הצהריים, שלפעמים יוצאים לחצר לרגע?
כשההרגשה הזאת מגיעה, סימן שזה סוף הסתיו. סימן שהגיע החורף, שמביא איתו כל כך הרבה שעות של חושך, שאת מוצאת את עצמך מרמה את עצמך הרבה. חושך בחוץ, זה לא הגיוני לקום מהמיטה. חושך בחוץ, זה לא הגיוני שעוד לא הבאת את לב מהבית ספר. חושך בחוץ כבר איזה ארבע שעות, איך זה יכול להיות שעוד לא הולכים לישון? חושך בחוץ ביום שבת, למה לב בכלל ער? יש כל כך הרבה מקרים שבהם את צריכה להגיד לעצמך: את צודקת, אבל, אנחנו נעשה את זה עכשיו כמו שכתוב בשעון ולא כמו שכתוב בגוף שלך, שאת טיפהל׳ה מתחילה לכעוס על עצמך וגם לא להאמין לעצמך כסמכות, וככה כל החיים מקבלים חספוס מיותר.

Growing old disgracefully

אני ממשיכה לקרוא על זקנות. עוד ועוד ועוד ספרים שמגיעים, מבויישים ובודדים, ממדפים אחוריים של כל מיני חנויות יד שנייה ברחבי בריטניה והעולם, ומספרים סיפורים של זקנות, שכולן מתחילות בהסבר: אף אחד לא מדבר על זקנות, אז החלטנו שאנחנו צריכות. זה ככה בשנות ה-80 ובשנות ה-90 ובשנות ה-00. רק בעשור האחרון ההסבר השתנה קצת: אנחנו יודעות שכולן מדברות על זקנות, אבל אף אחד לא עושה שום דבר בעניין.
ביניהם יש ספר שתפס את תשומת ליבי במיוחד. הכל התחיל כשמישהי באמצע אנגליה החליטה לפתוח מתנ״ס לנשים. היו בו כל מיני חוגים, והיה בו גם חוג שנקרא Growing old disgracefully, שבו נשים זקנות דיברו עם נשים זקנות אחרות על זקנה. כמו שקורה כששמים נשים בחדר לדבר עם נשים אחרות על עניינים של נשים, החוג הזה שינה להן את החיים. שש מהן החליטו לכתוב את החוג הזה לתוך ספר. לקחת את הנושאים שעלו בחוג – שום דבר מהפכני בנושאים: הקשר עם המשפחה המקורית, הקשר עם המשפחה שאת עשית, בגידת הגוף, אלמנות, מיניות, זוגיות חדשה, כאלה – ולכתוב עליהן.
שש נשים בנות 65 עד 85 (או משהו כזה) התכנסו פעם בכמה זמן בחדר אחד ליום אחד, או לכמה ימים במלון, וכתבו על הנושאים האלו. הן נולדו בערך בין שתי המלחמות, ולכן חוו על עצמן את השינוי שהביאה המהפכה הפמיניסטית לעולם. ועכשיו, כשהן זקנות, והעולם שונה לגמרי ממה שהוא היה כשהן היו צעירות, הן מתכנסות יחד בחדר ומצהירות: אתם לא תגידו לנו איך להזדקן. איך להזדקן אנחנו נחליט לבד. אתם יכולים להחליט שזה אולי לא מתאים, אבל אנחנו נעשה מה שבא לנו. ואם צריך, אנחנו נתכנס בחדר אחד עם נשים אחרות, שיגידו לנו שזה בסדר.
האנרגיה שעולה מהספר היא כל כך טובה שאני כבר חודש חושבת האם חמש חברות שלי יסכימו לבוא לאנגליה לכמה שבועות כל פעם כדי לכתוב את הספר, ואני גם אבוא לישראל מדי פעם, או שנצטרך להיפגש במקום אחר, נגיד צרפת.

2.

כשהטמפרטורות מתחילות להיות אחידות ביום ובלילה, פתאום, ללא אזהרה, כריסמס מגיח.
אי אפשר לדעת את זה כשמסתכלים מבחוץ (אני חושבת), אבל אם מתבוננים מקרוב מספיק זמן אפש להבחין שכריסמס הוא בעצם טקס פגאני. בחוץ, כאמור, יש חושך רוב היום. קר. מלמעלה תלויה שמיכה כבדה של אטמוספירה, שכבה של כבדות ומלנכוליה, שמעיקה על החיים. זה הולך להימשך עד מרץ. אם רוצים לתפקד כרגיל, וצריכים לתפקד כרגיל כי אנחנו בחיים המודרניים, לא בפאגניה לנד, חייבים להמציא משהו שירכך את המאמץ. זה צריך להיות משהו עם אורות, עם אש, עם חום, עם מיתוס מופרך על איזה כיף בבית. יש לי רעיון! כריסמס!
וזאת גם הסיבה שהחל מאמצע נובמבר ועד ינואר, אי אפש לפגוש בנאדם באנגליה בלי שהוא ישאל אותך מה התכניות שלך לכריסמס. כולם מנסים להזכיר לכולם שהעולם לא הולך להיחרב, כבר עברנו את החורף ונעבור אותו שוב, ובינתיים בוא נשמע באיזו פיסת שמש במלדיביים או משהו. כמו אנגלים, הם מנסים לנהל שיחה על כלום, תוך כדי הפגנת נחמדות בסיסית. אבל, איך לומר, קורונה. עכשיו כל הפרצופים החביבים ששואלים אותך על כריסמס מתכרכמים הדדית כשכולם עונים: לא, השנה אין לנו תכניות. אנחנו בבית. לבד. זה בטח יהיה נחמד.

The Gentle Art of Swedish Death Cleaning

עוד ספר יפה מאד ומוזר מאד שאני מקשיבה לו. בספר הזה יש בחורה בת שמונים וכמה שמספרת על המנהג השוודי להיפטר מהחפצים שלך בעודך בחיים. כמו שהיא אומרת בספר, בנחרצות שאינה משתמעת לשתי פנים: אף אחד לא רוצה לנקות אחריך, בטח לא הילדים שלך, שיש להם דברים יותר חשובים לעשות בחיים, כמו לנקות אחרי הילדים שלהם.
ההקשבה לספר דומה לחוויה של צפיה במארי קונדו: אם תעשה כך וכך, ותשים וו בכניסה לבית למעילים, ומתחתיו קופסה למגפיים, הרי שהחיים שלך יהיו טובים יותר. אצל מרגרטה יש בונוס: אם תשים פתקים צהובים על חפצים, ובהם תכתוב למי החפצים האלו הולכים אחרי שתמות, החיים שלך לא יהיו טובים יותר, אבל של הילדים שלך כן. אם החיים שלהם יהיו טובים יותר, הם יזכרו אותך בחיוך ובחיבה ולא בעצבים ושנאה. מפתה מאד להאמין בעולם הזה, על אף שכולנו יודעים שמדובר באגדה.
אני מבינה למה צריך לפטור את לב מכל מה שאגרנו ועוד נאגור, ואני מבינה שיש בארונות של ההורים שלי מיליון תמונות שאין לי מושג מי מצולם בהם, ואלף חשבונות חשמל משולמים, אבל אני מקווה שהיחס שלי אליהם ושלו אליי לא ישתנה בצורה כזו דרמטית רק כי אני אצטרך להוריד כמה ארגזים לזבל.
(סתם, אני יודעת שזה יותר חשוב מזה. כי קראתי את ״איך רוקנתי את בית הוריי״, שהוא ספר מושלם, ואימא, אם עוד לא קראת, אז תקראי).

3.

ובכלל, כריסמס הוא דבר כל כך משונה. כמובן שהטקס פגאני של גירוש הקור והמלנכוליה מזמן קיבל טוויסט צרכני מזוויע. היום אנחנו אמורים לחוש קהילתיות כשאנחנו קונים מתנות לקהילה, לחוש אור כשאנחנו מוסיפים עוד ועוד קישוטים מופרכים של כרסימס לבית שלנו, ולחוש חום כשאנחנו קונים מארזים מטופשים של תה יוקרתי עם שמיכות ספה.
אבל כריסמס הוא יותר מזה, כמו שפסח הוא יותר מסך המנות שאוכלים בסדר והרבה יותר ממחיר המתנה שאת מביאה למארחים. פסח הוא עם מי את אוכלת, איפה את אוכלת, מה את לובשת, את מי את מזמינה, והאם בכלל את עושה משהו מכל אלה. פסח הוא גם ההיסטוריה שלמדת בבית ספר, וההיסטוריה שלמדת מחוץ לבית ספר. פסח הוא גם סך כל הפסחים הקודמים שבהם ענית על כל השאלות האלו, ובעזרתן עיצבת את עצמך אל מול המשפחה והחברים והעולם כאדם עצמאי. פסח הוא לא רק סדר, הוא שאלה זהותית מהותית.
וכך גם כריסמס. אבל אם אתה בא למדינה אחרת בגיל שבו הזהות שלך יחסית יציבה כבר (אם מאמינים לזקנות בספרים, אגב, היא לא), אז אין לך שום מטען תרבותי, חברתי או משפחתי, אז כל העניין מרגיש קצת אפוקליפטי. כאילו כולם נשאבים למנהרה עם מראה מעוותת של המציאות למשך חודשיים, ורק את משקיפה על המנהרה מבחוץ, ומנסה להרגיש אמפתיה בזמן שכולם קצת משוגעים. זו לא הרגשה נעימה.

Facing the mirror – Older women and beauty shop culture

פרידה קרנר פורמן, בחורה יהודיה טובה מניו-יורק, הולכת ל״סלון היופי הבינלאומי של ג׳ודי״ ומדברת עם זקנות. הן עושות תלתלים, או מיישרות תלתלים, או צובעות את השיער, והיא שואלת אותן שאלות על זקנה והזדקנות. מספרה היא לרוב מקום בטוח של נשים, שבו הן מרכלות ומחליפות חכמת חיים, ולכן, כך אומרת פרידה, זה מקום טוב לרכוש את אמונן של הנחקרות ולשאול אותן שאלות קשות מהרגיל.
פרידה היא בחורה מאד אינטליגנטית ובאחד הפרקים היא מנסה לנהל דיון על פי המסגרת המחשבתית הבאה. אנחנו מתייחסים לגוף שלנו בשלוש דרכים מרכזיות: 1. האספקט התפקודי: אנחנו צריכים לאכול ולישון וללכת מכאן לשם. 2. האספקט ההנאתי: אנחנו צריכים ליהנות ממה שחמשת החושים שלנו מספקים לנו. 3. האספקט הזהותי: אנחנו מקרינים לעולם את מי שאנחנו באמצעות הגוף שלנו. מה קורה לשלושת האספקטים האלו כשאנחנו מזדקנות, והאם לנשים יש חוויה ייחודית מגברים בהקשר הזה.
אני רק באמצע, אז אין לי תשובות, אבל זה ספר מעולה.

4.

אז בתשובה לשאלה: מה התכניות שלכם לכריסמס, התשובה שלי היא: אנחנו הולכים לעשות כריסמס כהלכתו! בפעם הראשונה בחיי (אם לא מחשיבים את הארוחה המושלמת שאכלתי פעם בביתם של זרים בארגנטינה בכריסמס, שכללה הרבה בשר ובירה והרבה שירי חג בספרדית. לו מחשיבים, כי כריסמס בקיץ זה לא נחשב, וגם כי הייתי צעירה מדי ולא הבנתי כלום)!
ברנדה הזמינה אותנו (ברנדה קוראת פה לפעמים, בעזרת גוגל טרנסלייט, שזו מחשבה משונה, אבל היי ברנדה!) לכריסמס פורטוגלי, ואנחנו הולכים לאכול דג ועוד דברים טעימים שברנדה תכין, ודברים טעימים שאנחנו נכין, ולהחליף מתנות, ולשתות הרבה, ולתת לילדים לעשות מה שבא להם עד שיהיה מאוחר מדי ואנחנו נזחל הביתה לישון. כמו פסח, רק בלי מצות.

זיכרון של חצ'קונים

1.

(זו הולכת להיות מטאפורה קצת מגעילה. אבל מדויקת).
נכון חצ'קונים? אז יש לפחות שני סוגים מהם. יש את הסוג הקטן, הרגיל, שאפשר ללמוד לחבב. נקודה אדומה עם נקודה לבנה, קצת כואבת, שתי אצבעות, לחיצה קטנה, כמה ימים וזה נגמר. לא משהו להתרגש ממנו.
(איך אני שונאת שבספרי נעורים – כאלו שמיועדים לבני נוער או כאלו שמדברים על זיכרונות מימי הנעורים – מדברים על "לסחוט" "פצעונים". שתי מלים כל כך דוחות. מדוייקות גם, אבל דוחות!)
ויש את הסוג השני. זה הסוג שתמיד נמצא מאחורי דברים. באחורה של הראש, על הגולגולת. או מאחורי השכמה הימנית. או מאחורי האוזן. בכל מיני מקומות קשים. מפתיעים. שאי אפשר לראות. ושם הוא גדל בנחת, עד שהוא הופך להיות מרכז של כאב ופסולת. משהו שמספיק שמשהו נוגע לך בלמטה של הגב, כבר האדון ליד השכמה הימנית מודיע לך שהוא שם. כשאת לובשת חזיה, את מרגישה כאילו מישהו הרביץ לך. ואם במקרה את מנסה להיפטר ממנו, הדמעות סוחטות לך את הבלוטות. הוא נדיר למדי, וכשהוא כן שם, הוא תופס מקום מפתיע בהוויה, דורש את תשומת הלב, ומכריז: יש פה פסולת! בגוף שלך יש פסולת! רצינו לנקות, אז שמנו אותי! אני כואב!

לבונטין 5, תל אביב, 2009. (מקור: ויקיפדיה)

2.

אז ככה, כמו הסוג השני, אני מרגישה את הגעגועים שלי לישראל. אני הולכת ברחוב ופתאום משהו מזכיר לי את העיקול הזה של יהודה הלוי, שבפעם האחרונה שהייתי בו הוא היה שייך לאברם הוסטל ולרכבת הקלה. העיקול הזה שאומר שתיכף מגיעים. אף פעם לא גרתי בגן החשמל, אבל הרבה פעמים הגעתי לשם. לשתות קפה עם דבראל. לשמוע מוזיקה בלבונטין 7. להשתכר סתם בלבונטין 7.
(באחת הפעמים הראשונות שאני ונדב הלכנו לשתות – היינו כבר יחד או לא, לא זוכרת – ישבנו על הבר בלבונטין, ושוחננו על עניינים. כשקיבלתי את כוס הבירה הגבוהה, הקרה והחלקלקה שלי, היא החליקה לי מהיד בשלוק הראשון, וחצי ליטר של בירה נשפכו עליי ועל הבר ועל כל החיים. חשבתי שאמות ממבוכה).
לעשות 12 דקות בלבונטין 7. לשבת עם ההורים שלי לחלווה וקפה בבתא וגריגא. לבהות בספרים במגדלור. ללכת לסדנת כתיבה עם ארנה קזין, ובאמצע לשבת עם מרים על ספסל באלנבי ולשתות בירה. ללכת לכתוב ולאכול ארוחת בוקר יקרה מדי ורק חצי טעימה במקום הירוק שאני לא זוכרת איך קוראים לו, אבל יש לו גם סניף בנחלת בנימין. או אחרי לבונטין 7, לרדת למועדון שהיה פעם איפה שאחר כך היה קפה סגל, ולמעלה היו בו בובות ערומות של חלון ראווה. או להיכנס לתוך עולם טעים ומבודד באחד מימי ההולדת שלי, שאני ונדב הלכנו לאכול במסעדה ספרדית, ששרדה איזה חודשיים. שיעורי יוגה בלובנטין 7 למעלה, באחת הפעמים הראשונות שניסיתי לתת ליוגה צ'אנס להתחבב עליי, עם שתי מורות שהיו כל כך יפות, כל אחת בדרכה, שלא הבנתי איך אני אמורה אי פעם להפסיק להשוות את עצמי אליהן. מספרה באתו בניין, שבה כולן היו נכונות, ואני הייתי, ובכן, אני. לחכות ללב שיסיים להתלהב מהמגלשה הענקית בגן שעשועים המטונף ביותר בעולם, זה שלא משנה איך מסתכלים על זה, ילדים לא אמורים להיות בו. לעבור ליד חנות הספרים המשונה, שיש בה רק חוברות עבודה מהאייטיז בחלון הראווה. לאכול בטקריה. לפצוע את האף בצורה רצינית פעם כשנכנסתי בדלת מזכוכית שלא ראיתי, בדרכי החוצה מהשירותים, בקפה בפינה, שאחר כך החרמתי הרבה שנים עד שפגשתי בו את עידית
(לא הייתי שיכורה! זה היה בוקר! רק חשבתי מחשבות ופתאום הרגשתי משהו חזק מתנגש בי. ונדב ישב בחוץ ושתה קפה, והרגשתי את הדם מתחיל לזרום לי מהאף. התביישתי כל כך , חשבתי שאני אמות ממבוכה, ורק אמרתי לו בקול שאינו משתמע לשתי פנים: בוא! הולכים! והוא בא אחרי, מודאג, עד שהוא הבין מה קרה, ונקרע עליי מצחוק. לאף שלום)
זיכרונות של הרבה שנים, ערומים אחד על גבי השני, כמו כיסאות פלסטיק לפני או אחרי אירוע, מחכים לתורם להסתדר יפה.

זו מרפסת. בגבעתיים. לא של זהבה.

3.

הרבה פעמים לאחרונה אני נזכרת גם בדודה שלי זהבה, שהיא מתה כבר יותר מעשור. בזיכרונות שלי היא תמיד בבית שלה, ברחוב פועלי הרכבת בגבעתיים.
היא הייתה יושבת במרפסת, עם דודה שלי השנייה רותה. המרפסת היא סגורה, צרה וארוכה, ובקצה אחד שלה יש חלון קטן, שמשקיף לעבר העלייה האכזרית שהיא רחוב פועלי הרכבת. בזיכרון שלי תמיד יש בה אור שמספיק בדיוק, במרפסת הזאת, אבל אולי זה רק כי הייתי קטנה ובלילה תמיד הלכתי לישון. והן היו שואלות אותי שאלות על החיים שלי, מאז שהייתי ילדה קטנה ועד שהן מתו הן שאלו אותי שאלות על החיים שלי. וזהבה הייתה זוכרת את כל הפרטים החשובים והלא חשובים, ואז שואלת שאלות המשך בפעם הבאה שהיא ראתה אותי, למרות שהיא גרה בגבעתיים ואנחנו באילת, והיא ראתה אותי רק פעם בכמה חודשים. ובכל פעם שהייתי אומרת לה משהו – ולא משנה מה הוא היה, או ככה לפחות בתחושה שלי – היא הייתה מהנהנת, אומרת "ממ, הממ, אני מבינה", ואז היא הייתה מצמידה חזק את השפתיים, ועוברת מייד לשאלה הבאה.
ולפעמים, כשהיא הייתה עסוקה בלשאול מישהו אחר, או כשהייתי ישנה אצלה כשההורים שלי היו בחו"ל (בטח בלונדון, בטוויסטוק סקוור, שם שמשום מה היה סינקדוכה ללונדון בבית שלנו), הייתי עוברת לחדר השינה שהיה צמוד למרפסת, ובו הייתה ספרייה לא לגמרי גדולה, עם ממש מעט ספרים לילדים, ואחד מהם היה דון קישוט, בתרגום של ביאליק, שהיה נראה לי שתיכף אהיה גדולה מספיק לקרוא אותו, וכל פעם הייתי מוציאה אותו מהמדף, וקוראת כמה עמודים ומחזירה ואומרת לעצמי שאולי בפעם הבאה, ובינתיים קוראת אחד מעשרות הרומנים הרומנטיים הזולים שהיו בבית.
אני זוכרת אותה גם יושבת על הספה הגדולה בסלון, הספה הכי גדולה שהייתי למישהו מבני המשפחה שלי, קטנה, מאה חמישים וקצת סנטימטרים, עם הרגליים מקופלות תחתיה, שותה קמפרי, ורואה משהו בטלוויזיה בקולי קולות, בזמן שאני הסתובבתי בבית וחיפשתי מה לעשות, ותמיד נמשכתי לקיר התמונות של הבנים והנכדים שלה, ולמלבן זכוכית כבד, שבתוכו היה רובה קטן, שדוד שלי אריה קיבל אחרי כך וכך שנים בתעשייה האווירית.
אני זוכרת אותה גם בשבעה של דוד אריה (שבעה של אשכנזים זה אירוע לא לגמרי עצוב, בסך הכל), כשהיא הסתובבה בין כולנו, ואמרה, באי אמון מוחלט, אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי. הכי טוב שלי. דבר שגרם לי להבין לראשונה שאחרי חמישים שנה ביחד, שני אנשים נהיים בנאדם אחד.

זו מרפסת שאהבתי לעבור לידה בתל-אביב. היא לא שייכת לאף אחד מבני המשפחה שלי.

4.

אני זוכרת גם, בקטע אחר, צבעוני, לא כמו האחרים שהם קצת בספיה של הסבנטיז ובאובר סטוריישן של הניינטיז, את המרפסת המקורה בבית החדש של ההורים שלי. אף פעם לא דיברנו על זה, אבל אני חושבת שהמרפסת שלהם היא קצת מחווה למרפסת ההיא, של זהבה, ואני בטוחה שהם גם מתגעגעים אליה. אני זוכרת את השחרור שבלהגיע לבית של ההורים, שבו מותר פשוט לעשות מה שרוצים, ובסך הכל זה יהיה בסדר. אותי יושבת ומעשנת עם המאפרה המצחיקה שלהם, ואותם מקשיבים, ואחר כך גם איך אבא שלי הולך לראות טלוויזיה, ואני ואימא שלי ממשיכות לקשקש.

5.

ויש עוד מרפסת, במעלה אדומים. ואחת בירושלים. שהן לא לגמרי שלי, אבל כן. שאני עוד לא יודעת לכתוב עליהן.

6.

כל הזכרונות האלו שם, כמעט על פני השטח, מאיימים להתפוצץ ולהציף את הכל בפסולת. כמעט שנה לא הייתי בישראל. אני מתגעגעת.

רשע ונבזיות

1.

ללב יש שבוע חופש, אז לקחתי יום חופש גם, כדי לעשות איתו כיף. אי אפשר ללכת לשם כי קורונה. לשם דווקא אפשר ללכת, אבל צריך להזמין חודשים מראש. לשם אי אפשר כי קר ורטוב, ומזה כבר נמאס לי. לא ידעתי איך להיות כיפית, ואז הגיעה הודעה ממנהל הקייטנה שהוא נותן לנו עוד יום בחינם, אם אנחנו רוצים. ושאלתי את לב: יום כיף אתי או עוד יום בקייטנת כדורגל?
בקיצור, לקחתי יום חופש כדי לעשות אתי כיף.
ועליתי על האופניים, והגעתי לחדר המנויים בטייט, שנמצא בקומה החמישית, וזה מה שרואים משם.
אכלתי עוגת גזר קרה וטעימה, שתיתי קפה פושר ולא טעים, והודיתי הרבה פעמים על מזלי הטוב שהביא אותי לחיות בלונדון, עם הבעל הזה שעשה מנוי, עם הילד שבוחר בחברים שלו, ועם אופני בוריס שהביאו אותי בדרך עקלקלה במיוחד לקומה החמישית.

אין מה להגיד, לונדון יודעת להיות מאד יפה, כשהיא רוצה.

אצל טל

היינו אצל טל, כמו שעשינו במרבית אחרי הצהריים בשנות התיכון שלי. הייתה איתנו עוד חברה, שאני לא זוכרת איך קוראים לה. אני זוכרת שהיא הייתה עולה חדשה, או שההורים שלה היו עולים חדשים והיא כבר לא? בכל מקרה, עברית לא הייתה השפה שאיתה היא נולדה. עשינו מה שעושים מתבגרות, כלומר כלום. כלום מלבד לגדול. ואז מצאתי מחברת או פנקס, שלא ידעתי של מי הוא. זה היה מוזר, כי אני חושבת שהכרתי את החדר של טל יותר ממה שהכרתי את החדר שלי. ועלעלתי במחברת, וראיתי כתב עגול, ומלא כוונה, כזה שהתאמצו עליו. ואז שאלתי: ״טל, זה של אחותך הקטנה?״ (אולי גם הוספתי משהו על איזה כתב של ילדה יש לה. בטח הוספתי. לא נהגתי לסתום הרבה. אבל אני לא זוכרת). אני כן זוכרת, בסלואו מושן ולפרטי פרטים, את הפרצוף של החברה האחרת שהייתה איתנו, לגמרי בגילנו, שהמחברת או הפנקס היו שייכים לה. זה היה כאילו נתתי לה אגרוף: הראש שלה נזרק לאחור, השפתיים שלה דיממו, הגוף שלה התכווץ.
אני זוכרת שמרוב שכעסתי על עצמי שפגעתי בה ככה בלי כוונה, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה: תזכרי את זה! ככה זה נראה כשאת מדברת בלי לחשוב! תזכרי את זה!
אבל להתנצל לא התנצלתי. לא חושבת.
סליחה.
(ברור שאני זוכרת איך קוראים לה! נו, באמת, לא צריך להאמין לכל מה שקוראים באינטרנט)

2.

אחר כך הלכתי לתערוכה.
(החיים בלונדון בזמן הקורונה, כך אני מרגישה, הם אחרים ממה שאני מדמיינת את החיים בישראל בזמן הקורונה. אני לא אצלכם, אז אני לא יודעת, אבל עד כמה שאני מבינה, מה שקורה פה יותר קרוב לנורמליות. מותר ללכת ברחוב בלי מסיכה. אנשים רצים בפארק כל הזמן כאילו החיים שלהם תלויים בזה. ובעיקר, ההנחיות למקומות בילוי/תרבות/אוכל/שתייה הן מעומעמות כל כך שכל מקום מפרש את זה כדרכו. בבית קפה שהייתי אתמול החליפו את המסיכות של המלצרים במסיכת פלסטיק קשיח, שנגמרת בדיוק לפני האף, כך שלדעתי היא עושה יותר נזק מתועלת. בבית קפה אחר, צעקו עליי כי הלכתי לשירותים בלי מסיכה, על אף שהייתי לבד באיזור הזה של הקפה ובמרחק שלושה צעדים מהשירותים. במדרג הלחץ הזה טייט מנצח בענק. טייט מודרן הוא מבנה ענק ופתוח, שכל מטרתו הוא לגרום לך להרגיש בלופט מסדרות על פרסומאים מהניינטיז: כלומר, עשיר ובן תרבות, שהעולם פתוח בפניו. והנה, בזמן קורונה, בכל מקום יש חץ. לתערוכה הזאת רק משם. לחנות הזאת רק דרך פה. אם הגעת מחוץ לזמן שהזמנת, עמוד בבקשה באוויר הפתוח והמתן בסבלנות. ואפילו, אם יש אנשים שעולים במדרגות שמיועדות לירידה, עמוד בבקשה כאן – יש מדבקה על בפינת הרצפה – וחכה שהם יעברו. מאד משונה.)
התערוכה היא של ברוס נאומן, שכתוב עליו שהוא עשה מלא דברים כדי לבחון את השאלה מהי אמנות. יש לי סבלנות מועטה לאנשים שבוחנים את גבולות האמנות. זה תמיד נשמע לי כמו: חחחח, נראה אם אני אצליח לשכנע אתכם לשלם לי כסף על זה, פראיירים. איזה סוג של אווילות מעורבת ברישעות, שאי אפשר לצפות בשום תוצר שלה בלי לקחת חלק במשחק.
ובאמת, הכל שם היה חצי יפה וחצי בדיחה על אמנות, אבל בתור בדיחה, זה היה די מצחיק.


לא צילמתי את השם של העבודה הזאת, אז אני אמציא: איש עם זקפה, מניאון.

רשע

אחרי כל הפעמים שלמדתי שלמלים שאני אומרת יש כוח על אנשים אחרים, החלטתי שאני משתדלת לא להשתמש בו לרעה. אני לא תמיד נחמדה. והרבה פעמים אני מתנשאת. אני יכולה להיות רעה בלי להתכוון. ואני יכולה להתרגז ולהגיד דברים מרושעים. הרבה פעמים אני משתמשת במלים חזקות מדי, שמבטאות את מה שרציתי להגיד, אבל על ווליום שרוצח את עור התוף. אבל כמעט לא יוצא שאני משתמשת במלים שלי ככלי נשק בכוונה ומתוך קור רוח.
כלומר, לפעמים כן. לפני שבועיים או משהו כזה, ישבתי עם ההורים של החברים של לב. הורה אחד דיבר ודיבר ודיבר, וכל הזמן השווה את הילדים. זה יותר טוב בזה, וההוא יותר טוב בההוא. זה הכל היה פנקסני, אכול רגשות קטנות ופרנויה, ובלתי נסבל באופן כללי. אני שונאת שמשווים ילדים ויש לי סבלנות מועטה לאנשים שמרגישים צורך בלתי פוסק באישורים מהסביבה. (יש לי סבלנות מועטה להרבה דברים, אני יודעת). אז הייתי רעה אליו בכוונה, והבהרתי את העליונות של לב, באופן כזה שגרם לכל ההשואה להיראות טיפל׳ה פנקסנית ואכולת פרנויה. (זה היה גם נכון! אבל בכל נסיבות אחרות הייתי סותמת).
זה היה כיף? שאלתי את עצמי אחרי זה. זה לא היה לא כיף, זה בטוח. והאבא הזה הפסיק מייד עם המונולוג התחרותי שלו. אבל זה היה גם דוחה וכוחני. זה היה, בקיצור, כמו לאכול המבורגר. לא התנצלתי.

זה וידיאו מהתערוכה. בוידיאו רואים את האיש הולך על הריבוע על הרצפה. לעבודה קוראים: Walking in an Exaggerated Manner Around the Perimeter of a Square

3.

יצא שבקומה החמישית של הטייט, הייתי צריכה לכתוב מריבה. כי זה מה שקורה בספר שלי עכשיו. אני כותבת מנקודת המבט של הבחור. זה מוזר, אבל זה מה שהספר מחייב, ואני משתדלת למלא את חלקי בצורה לא מביכה. הוא צודק (וגם לא צודק) במריבה הזאת, אבל הוא הולך להפסיד בה, כי זו מערכת היחסים שהוא נמצא בה. בדרך, אבל, הוא צריך להיות נבזי. מרושע. קטנוני. פנקסני. ביותר מדרך אחת.
בעודי יושבת שם וכותבת את זה, גיליתי שאני ממש גרועה בלכתוב את כל אלו. המגבלות ששמתי על עצמי בתור בנאדם, ממש מגבילות לי את הדמיון בצורה בלתי נסבלת.
אולי כולנו נספר על רגעים שהיינו בהם נבזיים ורשעיים. אני כבר התחלתי. (אני לא מעוניינת בשמות או מקומות או שום דבר מזהה. רק בביטויים של הרגש). אני לא אעתיק במדויק, אין מה לחשוש.

אני עם מסיכה של הביוקר מהטייט, עם הדפס של טרנר.

מה פרויד רוצה

ללמוד לקרוא, 1998

אחד השיעורים הראשונים שהיו לי באוניברסיטה נקרא יסודות הקריאה האקדמית, או משהו מהז׳אנר הזה. לימדה אותו רוני הלפרן, שהייתה אז בתחילת דרכה כמרצה. (חיפוש גוגל מהיר שעשיתי עכשיו מראה דבר מוזר: שום דבר על רוני מאז 2015 או משהו כזה. אני מקווה שהכל בסדר איתה). (עכשיו עשיתי חיפוש קצת יותר ממוקד, ועדיין אין עליה כלום. משהו קרה שם!). (אני סוטה מהנושא, אבל עכשיו סקרנית!). (דרושה פסקה חדשה).
נרשמתי לקורס בחוסר סבלנות, כי מי צריך ללמד אותי לקרוא? אני יודעת לקרוא מגיל ארבע ( או כך לפחות מספרת האגדה המשפחתית). הדבר היחיד שאני טובה בו הוא לקרוא. אז מה עכשיו ילמדו אותי?
ובאמת, בהתחלה, למדנו כל מיני שטויות: איך קוראים טקסט אקדמי בצורה מהירה, איך מחפשים בספרייה, איך כותבים תשובה. דברים כאלו שהיו בעצם חזרה על שיעורי הבעה בתיכון. רוני היא מורה מצויינת. היא מסודרת. היא לבושה בבגדים יפים שכיף להסתכל עליהם. ויש לה הבעות פנים חזקות שריתקו אותי ממש. ולמרות כל מעלותיה, היא לימדה אותי לקרוא, ואני, איך לומר, טיפל׳ה זלזלתי.
אבל אז התחלנו ללמוד טקסט אחד במשך כמה שיעורים. הטקסט היה ״מה רוצה האישה?״ של פרויד. מאמר מכונן ביסודות הפמיניזם שאותו קראנו בהתחלה כפשוטו, ורוני נתנה לנו לדבר על מה הבנו ממנו. ואז, שיעור אחרי שיעור, הסתכלנו על כל אחד מהיסודות שעליהם הוא בנוי, וראינו איך הכל שם רעוע, מיזוגני ובהחלט לא ״נייטרלי ומדעי״ כמו שפרויד היה רוצה שנחשוב.
אני זוכרת שיצאתי מהשיעורים האלו עם עיניים פקוחות לרווחה ועם שתי תחושת חזקות. האחת הייתה: וואו, מי ידע שאוניברסיטה יכולה להיות מקום כל כך מדהים! השנייה הייתה: וואו, איזה חרא הפרויד הזה. אני לא מאמינה שהוא שינה את העולם.

ללמוד לפעול, אוקטובר 2012

רותו מודן ואני נפגשנו בבית קפה. זה היה אירוע מאד מרגש מבחינתי, כי הייתי כבר אז מעריצה ותיקה של רותו. התחלנו לדבר ורותו הייתה מצחיקה וחכמה ויפה ומלאת סטייל וכל מה שחשבתי שהיא תהיה. ומכל הדברים שהאישה הזאת יודעת לעשות, היא בחרה לדבר ב-12 דקות על הדרך הכי טובה שהיא מצאה לנהל זמן. מבחינתי, כאחת מאחראי התכנים ב-12 דקות, היא הייתה יכולה גם לעלות על הבמה ולשתוק, אז שמחתי שיש לה נושא, אבל זה לא בדיוק מה שציפיתי כשהגעתי לפגישה שלנו.
ההרצאה פה למעלה, ואתם מוזמנים לראות אותה, אבל וזו תמצית השיטה כמו שאני זוכרת אותה:

  • זכרי היטב – זמן הוא משאב אחושילינג יקר. שמרי עליו!
  • עשי רשימה – כתבי ברשימה דברים שאת רוצה שיקרו. אלו יכולים להיות דברים גדולים וחשובים (להיות מאיירת מפורסמת), דברים קטנים ושטותיים (אני רוצה ראש גשם במקלחת) או כל דבר באמצע. את לא מראה את הרשימה לאף אחד, אז אל תדפקי חשבון
  • עשי כל יום דבר אחד לקראת משהו אחד מהרשימה – לפחות דבר אחד. אבל רק למען מטרה אחת. לא גם תעבדי שיהיה לך כסף לראש גשם וגם תעבדי קשה על איור כדי שתהיי מאיירת מפורסמת. לא. דבר אחד לקראת מטרה אחת.

ופתאום, כבר לא תהיתי האם באמת היא הולכת לדבר על הנושא הזה ב-12 דקות. היה ברור שזו שיטה טובה ושהיא נקנתה בדם, יזע ודמעות. זו הייתה תגלית כל כך מהפכנית בשבילי, שאני זוכרת שבכיתי. ככה, מול אישה זרה, שהולכת לדבר ב-12 דקות, אני בכיתי. לא היה לי אפילו ילד, אז אני לא יודעת למה חשבתי שניהול הזמן הוא כל כך מסובך, אבל אני זוכרת שהתרגשתי ממש. אני גם לא זוכרת אם הסתרתי את הדמעות, אז סליחה, רותו, אם הבכתי. בדרך כלל מול מרצים עתידיים של 12 דקות הייתי הכי קולית.
(רותו התרגשה ממש ביום של ההרצאה, והייתה קצת פחות קולית ממה שהייתה בבית הקפה. ולכן, אני חושבת שההרצאה לא טובה כמו שהיא הייתה אמורה להיות. אבל בעיניי זה לא פוגם בגאונות של השיטה עצמה).
ומאז אני נושאת בליבי את העצה הזאת. לאחרונה, חשבתי הרבה על האנתולוגיה של הזקנות, והגעתי למסקנה שאני פשוט צריכה להוסיף אותה לרשימה שלי, ואז לעשות דבר אחד בכל יום. ומאז, אני קוראת בכל יום מאמר אחד בנושא זקנה.

(ללמוד לקרוא, 1998)

היום הראשון שלי באוניברסיטה היה יום שני. הסמסטר התחיל בשיעור שחייה, שבו הייתה מורה סמכותית, שאמרה לנו: לקפוץ למים. ואז היא אמרה לנו: לשחות. ואז היא הלכה. או ככה לפחות אני זוכרת את זה. זה היה כיף.
ואז, בעיניים אדומות, רעבה כמו חיה, אבל מתקמצנת על האוכל בקפיטריה, הייתי גוררת את עצמי לחדר 144 בגילמן. זה חדר של הרצאות גדולות, ובשעה 10:15 הייתה עולה על הבמה חנה נוה. פרופסור חנה נוה. במשך שעה וחצי היא דיברה לכאורה על ״נוסעים ונוסעות – סיפורי מסע״. בעצם, מה שהיא לימדה שם היה לקרוא. לקרוא את המחבר, על כוונותיו, כשלונותיו, התרבות שלו, והאמצעים שבהם הוא משתמש, לתוך הטקסט. להפוך את הספרות ממשהו טבעי שקרה, למשהו שמישהו עשה. חנה היא מרצה מצויינת, למרות שאין לה בגדים שכיף להסתכל עליהם, ולמרות שפחות אכפת לה מי בדיוק מבין אותה ומי לא. ובכל שיעור, הסתכלתי מסביב, ולא האמנתי למזלי הטוב, שזה מה שאני עושה עכשיו. זה היה נראה לי כמו מעשה חתרני וכמעט ראוי לעונש: להבין ככה ספרות לעומק.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בבית, בין גיקים אחרים של ספרות, ואני חושבת שכל שיעור התקשרתי לאימא שלי – המורה לספרות האולטימטיבית – ובטח אמרתי כל מיני מילים, בזמן שכל מה שרציתי להגיד היה: אימא! את לא מאמינה! יש עוד אנשים כמונו!

אחרי השיעור הייתי הולכת לסוראסקי, ומתה שוב מהתרגשות. זו תמונה של האוניברסיטה, וזו לא אני, אבל לא לגמרי לא אני.

ללמוד לכבד, 2020

אז אני קוראת כל יום מאמר על זקנות והתחלתי לגלות נושאים בתוך הנושא של הזקנות. ואחד מהם הוא פאקינג פרויד. אותו פאקינג פרויד מלפני 20 שנה, שכבר אז היה ברור שהוא חרא שהמשיג את העולם באופן נייטרלי עאלק, על פי האופן הצר שבו הוא הבין את העולם.
מסתבר שפרויד חשב שאנשים אחרי גיל מסויים – אני חושבת שחמישים היה הרף העליון שלו – הם כבר לא גמישים מספיק כדי לעשות אנליזה. בסך הכל, כך גורסת התיאוריה שלו, האירועים המשמעותיים בחיים שלנו מתרחשים בילדות, וכל מה שקורה אחר כך הוא שחזור של הדפוסים שנתקבעו בנו, או התרה של הדפוסים, במקרה של אנליזה מוצלחת. אבל כשאנחנו מגיעים לגיל 50, אז כבר קאפוט עלינו, אין לנו כבר את היכולת לפתח דפוסים חדשים. כל מה שיש לנו זה להיאנח על הגוף המידלדל ולגנוח מחרטה.
המאמרים שאני קוראת הם תיאורי מקרה של כל מיני נשים בגילאי 80 פלוס שהצליחו, ממקום מושבן בבית הזקנים או בביתן שלהן, לפתור משהו שהם לא הצליחו בעבר. להסתכל על נקודה בקיר שהם ראו כבר טריליון פעם ולהסתכל עליה מזווית חדשה. במלים של ספרות, הן הצליחו לעשות לעצמן הזרה. וההזרה הזאת, הזווית החדשה של ההסתכלות, מאפשרת להן לקרוא חלק מהסיפור של החיים שלהן מחדש, להסביר לעצמן משהו שהן לא הצליחו להסביר לעצמן עד כה. זה כל כך משמח ומלא תקווה, שכמעט שוב בכיתי מהתרגשות. שוב הייתי בבית קפה, אבל הפעם הסתרתי.
(יו, אני מקווה שאני באמת מבינה את מה שאני קוראת שם, ולא עושה פה עוול לאיזו תיאוריה).

תמונה ראשית: הבית של פרויד, מויקיפדיה

צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה

צריך סבלנות. כל הזמן צריך סבלנות. שאפשר יהיה ללכת ברחוב בלי המסכה המטופשת הזאת. שאפשר יהיה לבוא לישראל. שאפשר יהיה ללכת לים כמו שצריך, ואפילו לשחות. שאפשר יהיה לחזור לבריכה. שאפשר יהיה לנסוע לאיסלנד. שאפשר יהיה לנסוע ליפן. שאפשר יהיה לעבוד מהמשרד. שאפשר יהיה לשבת בבית באוקטובר ולקנות טיסה לאפריל ולדעת שהיא תקרה. שאפשר יהיה לדעת מתי אפשר יהיה לדעת. כשיהיה תאריך כלשהו שבו המועקה הזאת, אי הוודאות הסמיכה הזאת, השמיכה הכבדה הזאת תוסר מהחיים, ואפשר יהיה לחזור לחיים הרגילים.
כי באמת, איך אפשר לחיות ככה, בלי לתכנן? רק עבודה-אוכל-שינה גורמים אפילו לג׳ק על אפון הפלאים להיראות כמו טיפוס חסר תוחלת לעבר פיסת שמיים כחולה. בתאדם צריכה לחלום על משהו, והיא לא יכולה לנצח לחלום על היום שבו היא תוכל לחלום. אם היא לא מתכננת, מייד היא מרגישה את הריקבון אורב לה, לופת את הקרסוליים ומושך מטה.
חמישה דברים שיקרו יום אחד. אולי, כלומר. לא יודעת. מאיפה אני יודעת. לא יודעת כלום.

Knizova, Hana; Olivia Colman; National Portrait Gallery, London; http://www.artuk.org/artworks
/olivia-colman-272709
אוליביה מאד יפה בתמונה היפה הזאת. אבל תתרכזו רגע בשזלונג.

יהיה לנו בית משלנו

אנחנו הולכים להישאר פה בשנים הקרובות. את זה הבנו כבר זמן מה לפני הקורונה, אבל הקורונה חיזקה את ההחלטה שלנו. לא בגלל שהממשלה שלכם אפילו יותר סתומה משלנו – אבל היא כן! ולנו יש בנאדם שלא יכול אפילו להסתרק או לדבר משפט אחד באנגלית בלי להיראות כאילו הוא מקריא טקסט שהוא לא מבין! – אלא בגלל שאפילו כשהיה פה רע, ואפילו שאנחנו מתגעגעים עד כדי שמיעת שירים של שלמה ארצי בלופ, אף אחד לא גרר את השני להשתכרות של אמצע הלילה כדי לגלות שהוא חולם לחזור לישראל. וזה סימן שהשתקענו. התרגלנו. בנינו פה שלוחה. ועוד לא בא לנו לעזוב אותה. ואם ככה, מוטב אולי שנקנה מקום שאשכרה נגור בו.
מלבד שנה אחת בודדת, אף פעם לא גרתי במקום שהיה שלי. זו מחשבה מאד משונה, להיות הבעלים. להיות זו שמתקנת את המרזב כשצריך. שאחראית על בדיקות גז תקופתיות. שאכפת לה ממשקופים, וארונות מטבח, וחלונות. לפעמים זה נראה לי כמו פרוייקט מלהיב, שאני מוכנה להשקיע בו את כולי; לקנות חורבה, להרוס אותה, להביא מעצב, לקנות רהיטים, להתאים טפטים, לבחור וילונות. אנחנו אוהבים לראות את Grand Designs, סדרה בריטית בת 19 עונות, שבה מלווים זוגות ומשפחות בזמן שהם בונים את בית החלומות שלהם. הפרסומת שמלווה את הסדרה היא תמיד לאיזו חברת וילונות. ותמיד חשבתי, וילונות. בסדר. וילונות. לא משהו שצריך להתעכב עליו יותר מדי. אבל בפרסומת של עשרים שניות הם מזכירים שלושה סוגים: curtains, blinds and shatters. זה כל כך מופרך שיש שלוש מילים שונות לתיאור שלושה סוגים שונים של וילונות, שמייד בא לי לעזוב הכל ולנסוע לחנות שלהם ולבחור לי משהו.
ואז אני מדמיינת אותי עוזבת את הכל ורצה לחנות וילונות, או בוחרת משקופים או רבה עם נדב על איזו ספה אנחנו צריכים או איך ייראה האי שלנו במטבח, או אפילו איזה בית אנחנו רוצים לקנות, ואני מדמיינת משכנתא, וריבית, ועורך דין, ומס רכישה, ואיקאה, או דווקא לא איקאה, ואימס, ושעון קיר, ומעמד סכינים, ומכל זה קצת בא לי למות, שמישהו יהפוך אותי לחורבה, יהרוס את תוכי, יחלק מחדש ויצבע בצבע שמתאים לטפט.
אני יכולה רק לשער כמה זה כיף להיות נדב שצריך להתמודד עם תהפוכות מצב הרוח האלו, וגם להיות המבוגר האחראי שמתמצא בפיננסים. סליחה.

זה הסרט. אין שום צורך בכלל לראות אותו.

אנחנו ניסע לטיול בשמורות הטבע של ארצות הברית

בסופשבוע ראינו סרט לא טוב על אודות שמורות הטבע בארצות-הברית. זה סרט בלי נרטיב קוהרנטי, ועם קריינות מאד טיפשית של רוברט רדפורד, שמראה מקומות כל כך יפים, שאפילו אנשי התוכן הגרועים שעשו אותו לא הצליחו להרוס. אני לא יודעת להתמודד עם איתני הטבע, ואני שונאת אנשים שחושבים שהטבע מקרב אותנו אל עצמנו, והעיר יוצרת רעש שמרחיק אותנו מעצמנו. אבל אולי, רק אולי, יכול להיות, שלפעמים, בלי להתכוון, העיר יוצרת רעש שמרחיק אותנו מעצמנו. ואני לא אומרת שהטבע מקרב אותנו לעצמנו, ובטוח שהוא יוצר אצלנו צורך בלתי נסבל בכל מיני גאדג׳טים כעורים, אבל אני יודעת שהשהייה במקומות יפים מגרדת שכבה פנימית ויוצרת הדהוד של יופי בתוך הבפנוכו. אז אני מקווה מתישהו בעשור הקרוב, לפני שלב יהפוך להיות כדורגלן מקצועי, נוכל לקחת כולנו כמה חודשים ולבקר בכמה שמורות טבע כאלו. אבל בשום פנים אופן בלי גזיה! ובטח שלא פינג׳אן!

Argent, Godfrey; David Hockney; National Portrait Gallery, London; http://www.artuk.org/artworks
/david-hockney-272657
אני, חוקרת. אילוסטרציה.

אני אלמד תואר שני באוקספורד

אני חיה עם בנאדם שיש לו תעודה מאוקספורד. ולכן, אנחנו מקבלים דיוורים פרסומיים מאוקספורד, שנראים ממש כמו הדיווחים הפרסומיים מאשכולות. אני ווי, אתמול הסתכלתי וחיפשתי לו קורס שיהיה לו מעניין, ופתאום הגעתי לתואר שני מסויים. הוא אינטרדיספלינרי וכולל ספרות, היסטוריה, אדריכלות, אורבניות, ואמנות. הוא מתרחש על פני שנתיים, בחמישה שבועות מרוכזים ועוד שני קורסים אונליין. והוא חוקר שלוש תקופות מרכזיות בבריטניה, ועל כל אחת הוא מתבונן דרך כל הדיספלינות. יש לי תואר שני. כבר שקעתי בחרא הזה של להקיף את עצמך במילים לא חשובות רק כדי לצאת מהצד השני, מתבוססת בקקי של עוד מילים לא חשובות, והפעם כאלו שאת בעצמך הוספת לעולם. אבל זה נשמע כל כך מושלם, שאני מרגישה שאני חייבת. כלומר, שבוע באוקספורד, עם מרצים שונים שמדברים על אותו דבר מזוויות אחרות, ואנשים אחרים שלקחו את השבוע הזה מהחיים שלהם כדי לדבר על דברים כל כך לא חשובים, ואני בתוך כל זה. אפשר להתנגד לזה? איך אפשר להתנגד לסמל סטטוס כמו תואר שני מאוקספורד? כן, בוודאי שאפשר להתנגד לזה. יש הרבה סיבות. ממש הרבה. אבל אולי לא צריך להתנגד לזה? מי יודע.

אני אסיים את הספר שאני כותבת

ובתוך כל המגיפה והשגרה מעוטת ההנאות שהיא מאפשרת, אני כותבת ספר. כל יום ראשון אני פוגשת בזום את ניקול. היא קוראת את מה שכתבתי, ותמיד מוצאת דברים יפים להגיד, וגם דברים לתקן. בין ראשון לראשון אני מחפשת ומוצאת כל מיני דרכים כדי לעבוד על עצמי ולכתוב למרות שאיזה שטויות זה לכתוב. ומילה מצטרפת למילה. רגש מצטרף לרגש. וחלקיק מצטרף לחלקיק. ששש, זה מאד סודי אבל. וצריך סבלנות. ואסור לפחד על זה יותר מדי. ואסור גם להזניח את זה יותר מדי. זה עניין מאד רגיש, הספר הזה, אני מרגישה. יותר מאלו שכבר כתבתי פעם (אמנם רק אחד יצא, אבל אני כתבתי שניים). צריך סבלנות, אני אומרת! סבלנות!

Gay, John; Agatha Christie; National Portrait Gallery, London; http://www.artuk.org/artworks/agatha-christie-272821
זאת תמונה מאד יפה של אגאתה כריסטי. היא נראית פה זקנה, או לפחות מאד מיושבת בדעתה, אבל למעשה היא יותר צעירה ממני!

האנתולוגיה של הזקנה תצא לאור

וגם, אני קוראת הרבה על זקנה. ויש עוד אנשים נחמדים וחכמים שקוראים על זקנה. וכל הזמן אני מגלה עוד דברים שכבר עשו. ודברים שעדיין עושים. וזה הכל מצטרף, כך אני מרגישה לקלחת שבוערת על אש גדולה וסבלנית, שתביא אותנו בסופו של דבר למרקחת מתוקה מרירה שתייצר היהודי מחשבות ותעלה חיוך, אבל בינתיים אני עוד לא כל כך יודעת מתי ואיך. ומדי פעם אני זוכרת איזה יפה זה כשצורה ותוכן נפגשים, ואנחנו עושים דבר על זקנה בסבלנות של זקנים, ומדי פעם אני לא זוכרת.

* תמונה ראשית: Day Dreams, Alfred Walter Bayes, York Art Gallery
** תודה לצנצ על הרעיון להשתמש בשיר ככותרת לפוסט.

חמש מחשבות

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – בגדים

סך הכל, שמתי לב בזמן האחרון, לא הרבה השתנה בבגדים שלי ב-25 שנה האחרונות. איזשהו ג׳ינס ואיזושהי חולצה. עדיף לא צמודה. אם צריך, ג׳קט. מעיל עור זה ממש אחלה. נעלי ספורט. או מגפיים בלי עקבים. נכון, בשנים האחרונות אני יכולה צעיף ואפילו שמלות, בלי להרגיש כאילו אני מתחפשת, ואם הייתי בת עשרים הייתי חושבת שזה מהפך מוחלט, אבל תודה לאל אני לא בת עשרים.

אבל בתוך הדבר הפשוט הזה – ג׳ינס וחולצה – התחוללו כמה דרמות גדולות שמקיפות אספקטים של החיים שכתבו עליהם ספרים: התבגרות, זקנה, שייכות מגדרית, דיאטה, ספורטיביות, הגירה, מעמד חברתי, מעמד כלכלי – דברים שלקח לי שנים לתרגם ממחשבות לחנות בגדים.

כשהקורונה הארורה פרצה לחיינו הרגשתי שאני שולטת בסיטואציה: היו לי בגדים של עבודה, קשים כראוי אבל כאלו שהרגשתי בהם בנוח בכל מיני סוגים של סטרטאפים, וידעתי איפה לקנות אותם, וידעתי לאיזה עונה הם שייכים, וידעתי מה הם משדרים עליי לעולם והכל הסתדר סבבה. היו לי גם בגדים של בית, ובגדים של השכונה, וכל אלו נכנסו בתוך שלוש מגירות וחצי ארון תלייה.  

ואז הכל השתנה, ואני מבינה שיש דברים חשובים מזה בעולם, אבל בת-אדם צריכה כל פאקינג בוקר להתלבש, ואין שום דרך לעשות את זה בלי להרגיש מפגרת. בכל זאת, אני עובדת בחדר השינה שלי, והבנאדם היחיד שאני פוגשת באמת רוב הימים כבר ראה אותי יולדת, אני לא בדיוק צריכה לשמור איתו על פאסון. מהניסיון שלי זה לוקח לפחות שני חורפים, שני סתווים, שני אביבים ושני קיצים כדי להרגיש בנוח עם ארון הבגדים שלך. מי יודע איך לעזאזל ייראה יום העבודה שלי עד אז?

בתמזה ובברייטון אפשר ללבוש מה שרוצים

דברים שאני חושבת עליהם – במה אני טובה ואיך זה קשור לעבודה שלי

לאחרונה הקשבתי לוובינר על ניהול קריירה, שהעיקר שלו היה שאי אפשר יותר לעבוד קשה ולקוות לטוב. פעם אפשר היה להיות עובדת פשוטה, לעבוד היטב, להתקדם לסגנית מנהל, לעבוד היטב, להתקדם למנהלת, לעבוד היטב להתקדם ליותר מנהלת, ואז לפרוש. אבל היום, גם אין לנו עצבים לכל השגרה הזאת, גם אנחנו עובדים בחברות שלא קיימות לכל כך הרבה שנים, גם שוק העבודה מתגמל אותנו הרבה יותר כשאנחנו עוברים, וגם יש בפנינו אפשרויות חדשות של להחליף קריירה, לגוון קריירה או סתם לפתח עיסוק צדדי, שעליהן אנחנו צריכים להחליט בעצמנו.

כדי לנהל את הקריירה שלך, את צריכה לדעת במה את טובה. אף פעם לא הייתי טובה לדעת בדיוק במה שאני טובה. אז הלכתי לאיזה אתר שיש בו שאלון, וזה מה שהוא אמר עליי.

יש לך אמונה בסיסית בשפע: ככל שאת נותנת יותר, את מקבלת יותר. ואת אחת האנשים הנותנים ביותר סביבך. הגאונות שלך היא בהפחת רוח חיים: את נותנת השראה לאחרים לעשות יותר עם מה שיש להם, כסף, משאבים, כישרון או רעיונות. לא משנה עם מי את מתקשרת – הצוות שלך, לקוח, הבוס שלך, הילד שלך, הבעל שלך – את גאונה בלתת לאנשים סביבך מוטיבציה לשרת את המטרה שלהם. את עקשנית, ותמיד חושבת במי את יכולה להיעזר כדי לתקן סיטואציה סבוכה או להחיות מטרה אבודה. את לא מוותרת.

אם שמים רגע בצד את העילגות – וחייבים לשים בצד את העילגות. לרגע. רק לרגע –  זה ממש נכון! אני מקווה שזה לא נכון רק כי כל תשובה מנוסחת ככה שהיא מחניפה לאגו של מי שקורא אותה. אבל אם לא, זה ממש נכון! אני עוד לא יודעת מה זה אומר שהדבר הבא שלי צריך להיות, אבל זה ממש נכון!

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – במקרה

נגיד יצאת מהמשרד והלכת לקנות לעצמך משהו מתוק. את חושבת על מאפינס אוכמניות בגיילס, אבל במקרה יש ריח טוב במרקס אנד ספנסר. את נכנסת פנימה, ומתאכזבת קצת, כי את כבר מכירה הכל. אבל אז עוברת בשדירה של היוגורט ומגלה שמישהו המציא יוגורט מאפינס אוכמניות. כבר היום שלך יותר טוב.

או נגיד את באופניים, בדרך למשרד, ופתאום את רואה אישה אחת מבוגרת, עם שיער מושלם, לבושה בחליפת אדידס של קארי, הגיבורה של Country life (הסדרה שנדב הכי אוהב, שעוקבת אחרי החיים המשמימים בעיירה קטנה באמצע אנגליה, והגיבורה שלה היא לסבית משועממת וקצת מפגרת ומצחיקה לאללה). ישר היום שלך יותר טוב.

את נגיד את באה לאסוף את לב, ואת עומדת עם שאר ההורים בחוץ, ומישהו במקרה קורא את הספר שכרגע סיימת לקרוא, ואת יכולה לדבר איתו.

או אפילו נגיד ללכת למקום שיש בו זרים, אנשים שעד עכשיו לא הכרת, ואז עשויה או עלולה להכיר תוך כמה שעות.

כל זה – אין יותר. אין יותר במקרה. זה הכל מתוכנן. לא יותר מדי מראש, כי בכל זאת, אבל העולם שלנו כל כך הצטמצם, שכל אפשרות של במקרה נותרה בידי הנגיף.

בית מהשכונה שלי שהיה יכול להסתדר היטב עם הגיבורה של הספר

דברים שאני חושבת עליהם – לחרוש את עצמות המתים

אני קוראת ספר מאד יפה ומאד מאד משונה שנקרא באנגלית ״Drive your plow over the bones of the dead״, שכתבה סופרת פולניה בשם אולגה טוקרצ׳וק, שהיא זוכת פרק נובל לספרות. במרכז הספר אישה זקנה – אני קוראת עכשיו מלא על נשים זקנות, אולי אפילו רק על נשים זקנות – שגרה במקום שכוח אל בפולין, מקום שהוא כל כך שכוח אל, שבחורף נשארים בו רק שלושה אנשים. הסיפור מתחיל בכך שאחד מהשלושה האלו מת, והשניים האחרים מחליטים שאי אפשר להשאיר אותו ככה כמו שהוא, לא מסודר ולא מכובד, למשטרה, אז הם מלבישים אותו בחליפה ומסדרים קצת את הבית המטונף שהוא גר בו, והיא מגלה שהוא נחנק מעצם של אייל שהוא צד בצורה לא חוקית קודם. היא מחליטה שמי שבעצם רצח את האיש הזה היו החיות, שרצו להתנקם בו על זה שכל השנים הוא צד אותן. זה הפרק הראשו, חורפי ומוזר כמו ערבות פולין, ומשם הכל רק נהיה מוזר יותר.

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – הערכת סיכונים

לפני מיליון שנה עשיתי הרצאה ב-12 דקות שנקראה ״גם היום יצאת לא בסדר!״. מעולם – גם לא עכשיו – לא הצלחתי לצפות ביותר מ-20 שניות של הוידיאו הזה, אז אני לא יודעת איך אני נשמעת שם, והאם זו הרצאה טובה, אבל מה שניסיתי להגיד שם הוא שכל הזמן אנחנו נדרשים לבחור דברים יותר ויותר מסובכים.

למשל, תפוחי אדמה. פעם היה סוג אחד, וקנית אותו כי זה מה שהיה. אחר כך היו סוגים שונים של תפוחי אדמה למאכלים שונים. אחר כך היו תפוחי אדמה אורגנים ולא אורגנים. אחר כך היו תפוחי אדמה מזנים מהונדסים גנטית וזנים שאינם מהונדסים גנטית. אחר כך היו תפוחי אדמה שגדלו לוקאלית וכאלו שלא גדלו לוקאלית. תפוחי אדמה מהסופר או מהשוק. תפוחי אדמה חדשים או כאלו שהם שארית הפליטה ממקום אחר. כל פעם שאתה קונה תפוח אדמה, בתור צרכן של המאה ה-21, אתה אמור לחשוב על כל אלו, לשקלל את כל הגורמים השונים, ולקבל החלטה. וזה רק תפוח אדמה. מה קורה אם מכפילים את האחריות שמטילים עליך לכל אספקט של החיים? מה שמקבלים הוא שאתה תמיד אשם במשהו, ואם אתה מתווכח את הבנאדם הלא נכון בפייסבוק, תמיד הוא יכול להגיד לך באיזה עניין אתה צבוע או פשוט לגמרי מסוכן!

כל זה קורה, ככה אני חושבת, שמטילים יותר ויותר אחריות על הצרכן הבודד, ככל שיותר ויותר רשויות וארגונים מתנערים מהאחריות הזאת. אתה הוא זה שאמור לבדוק את הערך התזונתי, את הערך הסביבתי, את הערך הכלכלי ואת הערך החברתי של כל מה שאתה צורך, וזה גם בלתי אפשרי וגם בלתי נסבל.  

הקורונה הארורה עשתה את אותו דבר להערכת סיכונים. ברור שהאנשים שאמורים להיות אחראים על הסיטואציה לא ממש מבינים מה הם אמורים לעשות או סתם לא בא להם לעשות את זה, וכך הבנאדם הרגיל, נגיד אני, אמור להחליט מה נחשב מסוכן בשבילו ובשביל בני ביתו ומה אפשר להמשיך לעשות כרגיל. טיוב – זה טוב או לא? רכבת עילית? ואוטובוס? ולהיות במוזיאון? או ללכת לסופר? בית ספר זה בטוח טוב, אבל צהרון? חברים זה בטוח טוב, אבל בפארק או בבר? בלתי נסבל.

Woman of leisure

פנאי – 1

אחד הדברים החשובים שלמדתי בשלוש השנים האחרונות הוא שישראלים הם לא טובים בחופש. כל האופן שבו אנחנו מסתכלים על חופש הוא שגוי. בשבילנו, ואני חושבת שאני ישראלית מצויה בעניין הזה, חופש הוא מתנה, משהו שאפשר להעניק לנו או לשלול מאיתנו, משהו שאפשר לחיות בלעדיו אם צריך, ואם כבר זוכים בו, יש להסתפק בכל מספר של ימי חופשה שניתן לך. בסביבות המעמד הבינוני האירופי שבה אני מבלה את חיי כרגע, חופשה היא לא מותרות אלא זכות יסוד, משהו שצריך לקרות כדי שתוכל להתמודד עם כל השאר. זה כל כך הרבה יותר הגיוני!
החברה הבלגית שלי פעם התפטרה מעבודה כי הם לא הסכימו להתגמש בעניין חופשת הכריסמס שלה, ובילתה את חודש יולי ברחמים עצמיים גמורים ושלמים משום שבאותה שנה ספציפית הנסיבות הכלכליות והתעסוקתיות הסתדרו כך שהיא נאלצה לפסוח על השבועיים המסורתיים באוגוסט בבית המשפחה על חוף הים. כשסיפרתי לה שבישראל הסטנדרט הוא 12 ימי חופשה בתשלום מהעבודה, היא כמעט בכתה. חברה אחרת שלי, בריטית למהדרין, שאלה אותי אתמול, על גביע יין כתום צונן וקערה של איטון מס, מה התכניות שלי לחופש לשנה הקרובה, ואז הוסיפה: ״אוקטובר? דצמבר? אפריל? אוגוסט?״ כי כאן יש חופש ארבע פעמים בשנה למשך שבוע או שבועיים בכל פעם, ומלבד ארוחה משפחתית בכריסמס, מותר לך לעשות בחופש הזה מה שאת רוצה. זה כל כך מושלם, שאני לא יודעת אם אי פעם אוכל להתרגל בחזרה.
וכך יצא שכשהבאתי את לב לחבר שלו, שההורים שלו הם באמת סמל למעמד בינוני שבע, ושאלתי איפה האימא, האבא ענה: ״She is a woman of leisure. She is in germany״. זה ביטוי כל כך מושלם, שמייד מעלה בדמיון את ליז׳ר, בחור חביב שיודע להזמין את הדרינק הבא בדיוק כשמגיע הזמן, חוטף בחורה לבעלותו, אולי אפילו אותי, ואז מגיש לה (לי) גביע יין כתום צונן.

איטון מס. הדבר היחיד בעולם שיכול לשכנע אותי לאכול תותים או מרנג.

3 א'

מתישהו בשבועיים האחרונים חגגנו שלוש שנים בלונדון.

פנאי 2

החופשה המשפחתית השנתית שלנו השנה כללה חמישה ימים בוויילס, מקום שכדאי לכולם להגיע אליו, כל עוד הם יודעים להתעלם באופן לגמרי לא אלגנטי מהמצב של האנשים בו. עשרה מיליון כבשים זה אחלה, אבל לא אם אף אחד כבר לא צריך צמר טבעי, ולא אם אנשים אוכלים פחות בשר כבש, ולא אם המדינה הסתומה שלך מחליטה לצאת מהאיחוד האירופי, שמזרים מדי שנה חצי מיליארד יורו כדי לשמור את ווילס והחקלאות המסורתית בה בחיים. מה שמשאיר את הוולשים עם תיירות, וכולנו יודעים כמה התעשייה הזו שווה בימינו (ובכלל. כל אילתי יודע את זה).
בכל מקרה, בניכוי מצב התושבים והעובדה שהקולינריה המקומית נותרה תקועה בשנות השמונים, ווילס היא מושלמת. גבעות ירוקות, עוד גבעות ירוקות, ים כחול, עוד גבעות ירוקות, טירות הרוסות, עוד גבעות ירוקות, פיש אנד צ׳יפס, עוד גבעות ירוקות, וכבשים, וכבשים ועננים יפים, מסודרים בשכבות, גולשים במורדות.
ובתוך כל היופי הזה, באחד הימים, נגלה לעינינו החוף מעבר לסיבוב. אני והבן שלי עשינו ארמון. בג׳ינס ארוך, בחוף שמתכסה לגמרי בים בשעות הגאות, דנו בטקטיקות שונות של מצודות להגן על עצמן. מייד אחרי שהוא סיים לחפור את החפיר ואני סיימתי להתפלש עם עצמי בנוסטלגיה של לחפור מחילה בארמון משני צדדים ולפגוש שם אצבע של מישהו אחר שמגיע מהקצה השני, פתאום הגיעה הגאות, ואני הכנתי את עצמי להסבר ארוך על למה זה לא נורא שהארמון נהרס, והבן שלי צחק עד לב שמיים, נעץ את העקב שלו בלב הארמון, וצרח: ״תראי! עשינו הר געש!״
ואחר כך כולם הצטרפו אלינו וטיילנו במשך כמה שעות בצוק מעל החוף, שהוא בעצם יער, שהוא בעצם שכונת יוקרה, שהוא בעצם שביל, שמלא בשבילים סודיים שיורדים לחופים למטה, ואפשר היה לנשום אוויר של ים ושל יער ושל עשבים ושל קריספס באותו הזמן, ולכמה שעות בכלל לא הייתה קורונה.

היה גם מפל מושלם

3 ב'

בשלוש השנים האחרונות גדל לי בבית בריטי. זה משונה מאד לגדל ילד עם משהו שהוא מהותית שונה משלך. פעם קראתי איזה סיפור שהגיבורה בו היא אישה לבנה עם ילדה שחורה, ובמרכזו נמצאת המשפחה של בעלה, שמעקמת עליה פרצוף כי היא לא יודעת להסתדר עם אפרו. לי בבית יש בריטי. דוגמה:
לב: I've watched a video about getting birth
אני: giving birth?
לב: כן. It was a dog and a panda
אני: פנדה?
לב: Just kidding. Just a dog. And I wanted to ask you how does it feel to give birth
אני: מתה. שלולית. מהשאלה, אבל גם מהבדיחה המפתיעה. אבל עוד מארגנת לעצמי את התגובה בראש.
לב: I'm only asking cause you've had the experience. It's Ok to ask that, right?

פנאי 3

בבית שהתארחנו בו גם לא הייתה קורונה. הייתה בו, לעומת זאת, את ההפרדה האקוסטית האיכותית ביותר שראיתי מעודי בין המרחב הציבורי לפרטי, מיטה מושלמת להורים, ופליי סטיישן לילד, כולל פיפא! וכך יצא שבמשך חמישה ימים יפים מהחיים שלי לא הייתי צריכה לקום לפנות בוקר עם הבן התרנגול שלי, וגם לא להעמיד פנים שאני מצליחה לישון עם צרחות של שדרני כדורגל מיוטיוב. במקום זאת יכולתי לישון כהלכה, להתעורר בנעימים, לפתוח את דלת האימים שהפרידה את חדרי השינה מהסלון, ולפסוע מעדנות לשיעור הכדורגל שלי.
שיעורי הכדורגל שלי היו הפעם הראשונה בחיים שלי שבה הבן שלי לימד אותי משהו באמת. כלומר, כן, הוא כבר כאילו לימד אותי כמה טריקים של כדורגל, אבל האמת היא שהוא לא ממש ידע להסביר, ואני לא ממש הצלחתי לבצע, וגם לא הכי עניין אותי, אם לומר את האמת. אבל תמיד תמיד רציתי להיות גיימרית (בדמיון שלי אני גיימרית גמורה ומוחלטת), ואף פעם לא הייתה לי סבלנות ללמוד את השלט המסובך של הפלייסטיישן עם כל השבע מאות קומבינציות האפשריות שבו.
בחמישה בקרים של ווילס אני והוא ישבנו במשך זמן מה על הרצפה, מול טלוויזית ענק, ועשינו תרגילים מודרכים ושאינם מודרכים במשחק כדורגל, ולב הסביר לי שוב ושוב, כאילו לא ראיתי שלט בחיים שלי, על מה לוחצים בכל רגע. לפעמים, הוא אמר לי: Square, וכשלחצתי בטעות על משהו אחר (זה מלחיץ! יש מלא כפתורים!), הוא הסתכל לראות אם אני בכלל ערה, ואם אני מקשיבה לו, או שמא אני סתם סתומה, ואמר לי: Square! ריבוע!, כי אולי זו בעיה של תרגום.

3 ב'

כל פעם שלא הצלחתי משהו בפיפא, הבן שלי אמר: It was rubbish, but you are getting closer, וכל פעם שהצלחתי, הוא אמר: Brilliant kick, mum, but mine was better, כי אמנם נימוס טוב-לב זה חשוב, אבל תחרותיות חשובה יותר.

זקנה 1

בכל הזמן הזה קראתי את הספר הזה. דיאנה כתבה את הספר כשהייתה בת 89, והיא מספרת בו על החוויה שלה של זקנה (בהמשך כמובן לפוסט על זקנה). היא מספרת מעולה, שנזהרת מאד מקלישאות ומלעייף את הקוראת, והייתי שמחה להכניס קטע שלה לאנתולוגיה שלנו, ולמדתי ממנו הרבה על הלך הרוח הרווח בנוגע לזקנה ועל כמה ממנו היא חושבת שהוא שקר. אבל דבר אחד הפתיע אותי ממש, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו: היא אומרת שכשאנחנו מזדקנים הבשר שיש לנו בכפות הרגליים מתמעט, וכך יוצא שאנשים זקנים ממש הולכים על העצמות של עצמם, וזה כואב אחושרמוטה. לא בדקתי אותה מדעית, ואני משערת שהחוויה שלה היא אחת מני רבות אפשריות, אבל בכל זאת, מאז אני לא יכולה להפסיק למשש לעצמי את כפות הרגליים, להניח אותן בזהירות על הרצפה, ולהודות על מה שיש לי שם בינתיים.

פנאי 4

אחת העיירות בוויילס היא Hay on wie, מקום עם בערך שלוש מאות איש שיש בו שלושים חנויות ספרים, וופסטיבל ספרות שמביא מדי שנה כחצי מיליון איש לרחוב וחצי. איך שהגענו אליו הרגשתי כמו הקוראת האידיאלית, אותה הרגשה שיש כשקוראים ספר וברור שאת זו שאמורה לקרוא אותו, אלייך כיוונו. זו הרגשה כיפית ונדירה כל כך שמייד זנחתי את ההחלטה שלי לא לקנות שם שום ספר, ויצאתי למסע קניות אחוז תזזית.
נכנסתי לחנות אחת ולשנייה ולשלישית והרביעית, וגיליתי דבר מוזר: בעיירה היי, פיצ׳רלד וסלינג׳ר והמינגווי ואוסטין וקפוטה היו לגמרי בחיים ולגמרי בשיא הכותרות, ממש כמו סאלי רוני, זיידי סמית, הילרי מנטל ופול ביטי. בכל חנות הקלאסיקות המודרניות תפסו את מרכז הבמה ממש לצד הקלאסיקות של ימינו, כאילו בתוך תחומי העיירה היי יש לזמן הספרותי קצב אחר.
ואז הסתכלתי יותר מקרוב, וגיליתי דבר עוד יותר מוזר: מכל אחד מהסופרים האלו היה רק ספר אחד, את הספר המוכר ביותר – למי צלצלו הפעמונים, וארוחת בוקר בטיפני ושיניים לבנות, אבל לא שום ספר אחר של המינגווי או קפוטה או סמית. כאילו לזמן הספרותי בהיי יש קצב אחר, אבל אפילו בהיי חוקי השוק פועלים בדיוק אותו דבר.

זקנה – האנתולוגיה

100

אני יודעת שזה מוזר לחשוב על זה בזמן מגיפה עולמית, אבל רובנו נמשיך לחיות. כלומר, אם נצליח לא למות מהחנק שמשרה עלינו העבודה בשולחן שנמצא במרחק של שלושים סנטימטר מהמיטה, שנמצאת במרחק שני מטר מהבית ספר (סגור), במרחק ארבעה מטר מהמשרד של הבעל (סגור), ובמרחק חמישה מטר מהמטבח (פתוח לרווחה), אז אנחנו כנראה נמשיך לחיות. לפי מחשבון באינטרנט (דרך טובה להגיע לכל נתון שאתה רוצה להגיע אליו) אני הולכת לחיות עד גיל 92. סתם, לא יודעת עד מתי, אבל יש לי עוד מלא שנים. מלא! אני צריכה להמשיך לחשוב איך אני רוצה שייראו החיים שלי. כבר כתבתי על זה פעם.

Photo by Suzy Hazelwood from Pexels

זקנות

כל היום מראים לנו איך אנחנו אמורות להיראות. כל היום מסבירים לנו איך אנחנו אומרות להישמע. כל היום טוחנים לנו מה אנחנו צריכות לעשות ולא לעשות. שזה מעצבן, אין מה להגיד, אבל לא מבעית כמו השתיקה הדקה שממלאת את החדר כשאנחנו הופכות זקנות. אף אחד לא מדבר על זקנות. זקנות זה הדבר הזה שלא קיים במרחב הציבורי, אלא אם כן היא במקרה ניצולת שואה וחורף, חולה במסדרון או ענייה מרודה.

ככלל, זקנים הם האנשים האלו, שאנחנו מעוניינים לשמור מפניהם מרחק. בזמן מגיפה עולמית, אלו האנשים שאנחנו רוצים שיישארו בבתים שלהם, רצוי במרחק של יותר משני מטר. לפני ואחרי מגיפה עולמית, אלו האנשים שאנחנו לא רוצים להקדיש להם משאבים, לא רוצים להכיר במצוקות שלהם בצורה ממסדית, בצורה שתאפשר להם להיות חלק ממרקם החיים שלנו. אלו האנשים שעדיף לשים בנפרד, אחד עם השני, ולתת להם להסתדר, ואם חייבים, אפשר להביא אנשים ממקומות אחרים שיראו את הגוף שלהם, שיטפלו בו, שיסעדו אותו.

כל זה נכון שבעתיים על זקנות. ראשית זקנות, קצת כמו מכשפות, חיות הרבה שנים, וצריך לטפל בהן הרבה שנים, וצריך להקשיב להן ולצרות שלהן הרבה שנים. שנית, הגוף הנשי הוא תמיד הרבה יותר בעייתי. שלישית, נשים תמיד הרוויחו פחות, אם בכלל, כל השנים ועכשיו הן פשוט עניות יותר ונזקקות יותר, ולכן מכבידות יותר עלינו, האנשים הצעירים, יותר או פחות, שנושאים בעול.

Photo by Rene Asmussen from Pexels

20

בזמן שאנחנו מתעלמים מהזקנות ומהזקנים, כל יום אנחנו קצת יותר מעריצים את התחת של ילדים וילדות בני עשרים. זה כיף להיות בת עשרים! אבל על מה בדיוק אנחנו מעריצים אותם? על הטכנולוגיה? על הכסף? על העור? והאם לנצח אני אמורה לרצות לחזור לגיל שבו כל יום נראה לי הרה גורל? זה מאד לא טוב לעור הפנים שלי. הרבה יותר הגיוני להיות בת ארבעים פלוס ולדעת שאת בת ארבעים פלוס ולשמוח בזה. כמו שהרבה יותר הגיוני להיות בת ששים פלוס, ולשמוח בזה. לא?

Woman at Coney Island 1939-41, printed 1976 Lisette Model 1906-1983 Purchased with funds provided by the Photography Acquisitions Committee 2010

להסתכל קדימה

אז אני לא רוצה להיות נוסטלגית לגיל עשרים או שלושים שלי, ואני רוצה להסתכל קדימה באומץ. אבל אני לא יכולה להאמין למה שהספרים הרגילים והטלוויזיה וקולנוע מספרים לי על הזקנה, כי הם עמוק בתוך המיץ של הערצת הנעורים האווילית. ואני פמיניסטית, אני יודעת שאני צריכה להתאמץ כדי לשמוע את הקולות שממעטים לשמוע. והקולות שאני רוצה לשמוע הן של נשים זקנות, או כאלו שחושבות על זקנה, והן מספרות לי על דרכים אחרות למסגר את הגיל, דרכים אחרות להתפתח, דרכים אחרות לחשוב על השנים שחולפות.

אז אני מכריזה על פרוייקט

הפרוייקט הוא אסופה של טקסטים שאינם בדיוניים, אודות זיקנה והאופן שבו החברה מתייחסת אליה. הטקסטים האלו יגיעו מהוגות שונות ממקומות אחרים (למשל, סוזן סונטאג, אורסולה לה גווין, רבקה סולניט ואחרות) שיתורגמו לעברית, וגם מטקסטים ישראליים מקוריים שייכתבו לצורך הפרוייקט, או שנכתבו בעבר ויכונסו תחת קורת גג אחת.
בתור התחלה גייסתי לפרוייקט הזה את מיכל לסטר, שהיא חברה שלי, וגם מנהלת עמותות, וגם אחת שיודעת לגרום לדברים לקרות. ביחד אנחנו בשלב התחלתי של איסוף חומרים לתרגום, ושאלות ארציות יותר (כמה טקסטים יהיו? איפה זה ייצא? איך זה ייראה? מה בדיוק הפורמט?) עדיין לא התבררו עד הסוף.

ואנחנו צריכות עזרה בבקשה

היכרויות – אנחנו מחפשות טקסטים לא בדיוניים (מסה או ממואר) שנכתבו על זקנה בידי נשים בשפות אחרות. אנחנו מתכוונות לטקסטים של עד ארבעת אלפים מילה שהשכילו אתכן, שריגשו אתכן, חידשו לכן, ואתן רוצות שכולם יכירו.
הנה, למשל, טקסט של סוזן סונטאג, שהוא בדיוק מה שאנחנו מתכוונות אליו. והנה למשל טקסט בעברית, של ארנה קזין, שהוא בדיוק מה שאנחנו מתכוונות אליו.
מכירות כאלו? ספרו לנו עליהם כאן.


קריאה – אנחנו מניחות שאחרי שנשלח את הקול קורא הזה לכמה וכמה וכמה חברות שלנו, נגיע לרשימה של טקסטים שצריך לקרוא ולהחליט מה דעתנו עליהם. אנחנו מחפשות קוראות שיעזרו לנו למלא דו"ח לקטורה על הטקסטים ולספר לנו האם הם ראויים לקריאה. הטקסטים האלו יגיעו לוועדת עריכה (שבינתיים כוללת את רוני גלבפיש וארנה קזין ואותנו), שתחליט על עתידם.
רוצה לקרוא בבוא העת? ספרי לנו על זה. אנחנו פה.

דברים שאנחנו לא יודעות – אם את חושבת על דרך טובה לממן את הפרוייקט הזה, מו"לית שבדיוק מתעניינת בזה, מענק שמחכה לנו ואנחנו לא מודעות לו, או סתם רוצה להגיד שזה נשמע לך אחלה, אנחנו פה.

התמונה הפותחת מתוך הספר The Family Silver של מייקל קולינס.

שתי מדינות

1.

כותבת פלאביה אידה, במכתב למערכת La Voce di New York ב-2015:

"אין מנוס מלהכיר בכך שהתרבות של המדינה שאימצנו שונה ביסודה מהתרבות במדינת המקור שלנו. אחד מהדברים האינסופיים שעלינו ללמוד הוא אמנות האבחנה בין האספקטים של התרבות שלנו שעליהם אנחנו יכולים עדיין לסמוך, ואלו שלא. דוגמה אחת למשל היא העובדה שאחרי שלושה עשורים באמריקה, עדיין אין לי מושג איך מודדים 'מרחב אישי'"

המקור החמוד כולו.

דבר שלמדתי על לב

במשך חצי שנה ב-2020 לב בילה בבית הספר חמישים שעות, שהתפרשו על פני חמישה שבועות. בשאר הזמן הוא היה איתנו, ההורים שלו. בזמן הזה הוא פיתח את אישיות הבית שלו, האישיות שיודעת שלא ממש צריך להתאמץ על לשכנע אנשים לאהוב אותך, הם פשוט אוהבים אותך. פתאום, כשהוא חזר לבית ספר לכמה שבועות, והתחיל לפגוש חברים גם אחרי צהריים, הוא היה צריך לעטות עליו בחזרה גם את אישיות החוץ שלו. לב הוא קטן, ארבעה חודשים זה אחוז ניכר מהחיים שלו, והוא שכח. הוא שכח איך עושה המצחיקן של הכיתה, איך עושה הפחדן, איך עושה זה שמשתדל לרצות וזה שמשתדל להוביל. גם החברים שלו שכחו. ואפשר היה לראות אותם מתרוצצים בגנים, מנסים על עצמם כל מיני דברים, ומתנערים, ומנסים שוב, וחוזרים הביתה אחרי חמש שעות מותשים כמו חיילים.
זה לא קל, האישיות של החוץ. גם לא לנו.

2.

מגיפה עולמית תופסת כל מדינה בקצב שלה, ומדגישה אותו.
אצלנו, כמו אצל בריטים, כמעט בלתי אפשרי לקבל החלטות (זה קומי כמה שהם גרועים בזה), ועל כן קשה להתניע דברים, אבל ברגע שדברים נכנסים למסלול, הם פשוט ממשיכים בו ומשתפרים ומשתפרים. ככה גם במגיפה, לקח פה רגע להיזכר מה הם מתים, איך זה משפיעים, מה אפשר לעשות נגד, אבל ברגע שהבינו, נהיה פה סגר רציני, ונהיו פה הקלות והטבות כלכליות מדודות, אחראיות, במקומות הכואבים, שאשכרה הגיעו לאזרחים. בוריס הוא עדיין אדיוט.
אצלכם, כמו בישראל, ההתגייסות המיידית למצב חירום הייתה ללא דופי, כי כולנו היינו בטירונות, ואף אחד לא רוצה שישאירו אותו שבת. אבל מהרגע שהוכרז על רגיעה, בלגן היסטרי.
אם במקרה את מהגרת מישראל לבריטניה, אז את חיה תמיד בשני המקומות. ובזמן מגיפה עולמית, את באמת חיה בשני המקומות, כי איך אפשר אחרת? אז ככה יצא שהשבוע, כשפה הייתה שמש, דברים נרגעו, אנשים התחילו לשבת בבתי קפה, מסעדות נראו פורחות, והסופר חזר לעומס הרגיל, כל מה שיכולתי להרגיש בלבב פנימה היה את בואו של הגל השני.

Girl taken

קליק על התמונה מוביל לעמוד התכנית

Girl taken הוא פודאקסט של הביביסי, שמספר על קאלה, שמכונה גם הג'ונגל, מחנה הפליטים בדרום צרפת, שאליו מגיעים כל המהגרים הבלתי חוקיים לאירופה. אחרי התמונות המזעזעות של הילד ההוא שמת עם הנעליים שנחבטו שוב ושוב בגלים, יצא אדם בשם רוב, חייל בריטי לשעבר וזוכה תכנית ריאליטי, לקאלה כדי לעזור שם ככל יכולתו. הוא מצא שם הרבה אנשים מיואשים וילדה אחת שמחה ואופטימית וגם את אבא שלה, שאמר לה ששניהם ברחו מאפגיניסטאן בגלל הטאליבאן. רוב, ברגע של חולשה, מנסה להבריח את הילדה לבריטניה. משם, הדברים מסתבכים בהרבה מאד אופנים.
הפודקאסט משתמש כל כך טוב בחוקי הז'אנר הדודומנטרי, שאפשר כמעט לראות איך היוצרת שלו מותחת קו של קשת עלילתית בדיונית בשמיים האמיתיים לגמרי של רוב והילדה האופטימית. זה מכמיר לב, כמה שהיוצרת היא איומה, עם קול מרגיז, ואישיות בעייתית, לעומת כמה שהסיפור עצמו כל כך מושלם, שאי אפשר להפסיק להקשיב לו. היה כל כך הרבה יותר טוב אם היא הייתה סותמת לפעמים.

3.

זה לא אומר שפה המצב ללא דופי. במרץ השנה היו 20 משפחות מוכרות לרווחה בבית הספר של לב. ביוני, 35 משפחות. אי אפשר להירגע מזה. אי אפשר שלא להרגיש את האדמה רועדת מתחת לרגליים של כל כך הרבה אנשים. אי אפשר להירגע מהבור שאנחנו צועדים כלפיו, ואי אפשר לחשוב עליו גם.
אני נזכרת הרבה בסיפור היפה מאד "הסוף" של אידה פינק. הסיפור הוא ביום ראשון של מלחמת העולם השנייה, כלומר "יש כבר חמש עשרה דקות מלחמה". הגבר סבור שהכל בסדר, ועולם ימשיך לנהוג כמנהגו. האישה מסבירה לו שדי, קאפוט על העולם כמו שהוא מכיר אותו. ביום הראשון של המלחמה אי אפשר לדמיין אותה. האם שם אנחנו נמצאים?
(ניתוח יפה של דרור בורשטיין של הסיפור)

ליאנה פינק

היא כל כך מעולה


4.

בתוך כל זה, הפסקתי לעשן. לפי האפליקציה שלי, בזה הרגע, אני נטולת סיגריות כבר 4 ימים, 15 שעות, 9 דקות. אני עצבנית, עצובה, חרדה, וצועקת על כולם. לב לא יכול לברוח ונדב הבטיח להישאר.