שני רגעים במאי

1.

אני לוחצת על הברקס במהירות ומסובבת את ההגה ימינה בשיא הכוח. אני הראשונה בכביש, והפיתול הוא חד. אני יודעת שאם אעצור ליותר מדי זמן, אאבד את ההובלה, ואני ממהרת להחזיר את הרגל לדוושת הגז. אייקון קטן מוכר, עם פרצוף שאני יודעת על כל נימיו, מופיע מאחוריי, ובום! אני מתגלגלת במקום כמה פעמים, ועשר מכוניות חולפות בוויש על פניי. לב הקקה הזה התנגש בי מאחור! אם אחתוך את הסיבוב הבא מהצד הפנימי, אני אוכל לעקוף ארבע או חמש מהן במכה, והנה, נדב נמצא שם בדבוקת המכוניות שאני חותכת, במחיר כבד של טלטול רציני של המכונית ושלי ועוד התנגשות, שהפעם מעיפה מישהו אחר מהדרך שלי. לב הפעם לפניי ואני מתנגשת בו בשיא העוצמה. אני יודעת שזה לא יעזור לי לעקוף אותו, אבל הוא חושב שרק לו מותר?

אנחנו בסימולטור מושלם של פורמולה 1 לכבוד היומולדת של נדב. מסביבנו, אווירת קזינו. אור היום סולק החוצה. בפנים מסכים מהבהבים ותאורה מעומעמת. בשום מקום אין שעון. קיר שלם תופס בר עם מראה ומשקאות מרהיבים. ועשרות סימולטרים של מכוניות מירוץ מפוזרים בקבוצות ברחבי המקום, שמלא במלצרים במדים מגוהצים ובעוזרי נהיגה בג׳קטים עם פייטים בצבעי הקשת ולוגו של פורמולה 1. אפשר להיות פה חצי שעה, ואם את מתחילה לשתות, את יכולה להיות פה גם ארבע שעות ואת לא תדעי את ההבדל.

לא היה לי מושג כמה כיף זה יהיה כשהזמנתי את זה. התור שלנו בסימולטור נמשך ארבעים וחמש דקות, ואני רועדת מרוב אדרנלין כשאנחנו כושלים אל השולחן הסמוך לאכול צהריים. רועדת. אני נאלצת להסתיר את הידיים שלי כשלב חוזר מהשירותים, כי לך תסביר לילד שבתוך האימא הנחמדה שלו מסתתרת מפלצת תחרותית שלא יודעת גבולות, ואם משחררים אותה לחופשי היא חוזרת להיות בת חמש ואין לה מושג איך לא לעשות כל שביכולתה כדי לנצח, ולא משנה מהי התחרות.

זה היומולדת הראשון של נדב שבה הפעילות המשפחתית שלנו מתאימה בדיוק גם לילד וגם למבוגרים, והיא גם הפעם הראשונה שבה לב לא התרגש ביחד אתי מלבחור את העוגה, ולא עזר לי לצפות אותה בנצנצים ולא התייעץ אתי ברוב טקס בנוגע לשאלה החשובה איזה מותג של תפוצ׳יפס נשים בקערות החטיפים המסורתיות של בוקר היומולדת.

זה היומולדת של נדב, אבל דווקא לב הוא זה שנהיה גדול.  

2.

ההופעה שאנחנו רוצים לראות מתחילה ברבע לשש ונמשכת ארבעים וחמש דקות. אנשים מתחילים להיקוות אל תוך אגם הפסטיבל כבר בשעות הצהריים, אחרי דרינק אחד או שניים או שלושה בבתים ובמסעדות מסביב לפארק, שמציעות bottomless brunch, שזה שם יפה ל״בואו תהיו בריטים שיכורים עוד לפני הצהריים, אבל לא נצטרך לקרוא למשטרת המהוגנות, כי אתם תאכלו גם קרואסון שוקולד בדרך״. אנחנו היינו צריכים לעבוד, ולא היה לנו זמן להיכנס לאווירת הפסטיבל. למעשה, בשעה חמש ועשרה, אנחנו עדיין עומדים בתחנת האוטובוס ליד הבית, אחרי שסגרנו את המחשב בבהלה, ורבנו אם צריך לנסוע לפסטיבל באופניים או באוטובוס.

בעשרה לשש אנחנו נכנסים פנימה, וכבר שומעים את English Teacher, בבמה המרכזית. מסביב המון המון אנשים, דוכנים של אוכל, דוכנים של שתייה, מתקנים של לונה פארק, והאווירה הרגילה שאנחנו מכירים בפטסיבל Wide awake, שהוא פסטיבל מוזיקה מאד מתחשב, כי הוא מביא בכל שנה להקות וזמרים שאנחנו רוצים לראות, למשך יום אחד, במזג אוויר מושלם, בפארק שאפשר לרכוב אליו על אופניים (אבל באותו יום לא התחשק לי!). אנחנו עומדים ליד הבמה, ואני מעדכנת את החברים שכבר נמצאים פה שהגענו. ההופעה די מבאסת (אני לא משתגעת עליהם בכל מקרה, ואני משתדלת להסתיר את חוסר המרוצות שלי מנדב, שמאד אוהב אותם, ומאד אוהב אותי, ואין שום סיכוי שאני יכולה להסתיר ממנו אפילו גרם אחד של אי מרוצות).

כשההופעה נגמרת, אנחנו הולכים לחפש צ׳יפס ודרינקים ומוצאים אותם בקלות. מסביבנו יש המון דגלים של Free Palestine, שמעוררים בנו תחושות לא אחידות. יש גם המון אנשים צעירים ומבוגרים לבושים בבגדי הפסטיבל הקיצי שלהם. לכל אנגלי שמכבד את עצמו יש לבוש כזה, שמתאים לימות הקיץ, והוא פרוע וחושפני ומנצנץ, והוא נראה מושלם בקונטקסט הזה, ומזעזע בכל קונטקסט אחר. הוא נמצא בארון, כך אני מדמיינת, ליד התלבושת שבה הולכים לפארק לצפות בווימבלדון במסכים הגדולים, שהיא לבנה, חושפנית במידה, ומנוקדת בכתם אדום, מהתותים בשמנת שפעם נשפכו עליה. שני קולבים ליד יש את השמלה השחורה הארוכה החושפנית להאלווין, שהיא לא מנצנצת בכלל, אבל שקופה לגמרי.

אני לא במצב רוח לפסטיבל. אין לי חשק לכל האנשים האלו שמתאמצים להיות שמחים. ולא למוזיקה. ולא לריח של בשר על הגריל שמקיף את המקום. אין לי חשק להתמודד עם השאלה מה אני חושבת על דגלי Free Palestine, ואין לי חשק להתמודד עם השאלה איך נדב מתמודד עם השאלה הזאת, וגם לא להתמודד עם השאלה איך נתמודד עם חילוקי הדעות בינינו בעניין הזה (אני לא יודעת אם חילוקי הדעות קיימים). אני מרגישה לא מתאימה לפה יותר, ואני לא יודעת אם זה בגלל שאני ישראלית, מבוגרת, יותר מדי אדישה למוזיקה, או שילוב של כל אלו. אני לא יודעת מה זה אומר עליי שהשילוב הזה נכון לגביי, ואני לא מרגישה שמשהו שהפסטיבל הזה יוכל אי פעם לתת לי שווה את כל חיבוטי הנפש האלו. יכול להיות שתמו ימי הפסטיבלים שלי. זה בסדר. מתבגרים. החיים משתנים. אנחנו משתנים. מה שהיה פעם כיף הוא לא תמיד כיף עכשיו. ובצד ימין שלי נדב אומר שהוא בכלל בא לפסטיבלים האלו בשבילי, כי הוא באמת אוהב מוזיקה, ואוהב לבחור אותה בעצמו, הופעה אחת בכל פעם.

ואז נדב אומר שיש הופעה של CMAT. אני לא מכירה אותם, אבל סומכת על נדב. החברים שלנו מוצאים אותנו. הם מאפרים אותנו בגליטר. אחת מהן בהריון ואני לא ידעתי את זה, והיא מספרת שהיא לבשה בגדים צמודים כדי שפחות אנשים ייצמדו אליה. בא לי לחבק אותה מרוב שהיא אנגליה (ובטוחה שאנשים מבחינים בזולתם ומשתדלים לעזור לאנשים שנמצאים במצב מיוחד שדורש עזרה). היא מיילדת במקצועה, ואני מספרת לה כמה שנאתי שאנשים הסתכלו על ההריון שלי. היא מהנהנת ואומרת: אני מכירה את זה. יש לי מישהי שלובשת בגדים ארוכים בקיץ מרוב שהיא מרגישה שההריון שלה צריך להיות פרטי. בא לי לחבק אותה מרוב שהיא אנגליה (ואף פעם לא מפקפקת בקשיים נפשיים של הזולת, ותמיד מוצאת את הדבר הנכון להגיד כדי לנרמל את הקושי). האישה ששמה לנו גליטר מצלמת אותנו שוב ושוב ושוב. היא שיכורה ומרוצה מאד מעצמה. בינתיים, על הבמה, האישה שהיא CMAT, היא מאד מאד חמודה, שרה יפה ורוקדת יפה ומתאימה בול, כמו לבוש חושפני מנצנץ לפסטיבל קיץ. אני חושבת לרגע מה היא עושה בהשאר השנה, כשהיא לא מול עשרת אלפים איש שבו ליהנות, אבל אני מניחה למחשבה הזאת לחלוף על פניי מהר.

גם אנחנו נהיים אחרים. אבל לא זקנים מדי לפסטיבלים. עדיין.