אז זאת התכנית

אריכות ימים

לא מזמן הקשבתי לספר שנקרא The 100 year life. כתבו אותו כלכלן ופסיכולוגית והטענה המרכזית בו היא: אנחנו הולכים לחיות מאה שנה. לא כולנו. אבל מי שנמצא עכשיו בשנות הארבעים שלו ומטה, וחי בעולם המערבי (אני לא חושבת שמדברים שם על ישראל, אבל לא נראה זה נורא שונה מבריטניה בהקשר הזה), יש לו סיכוי טוב לחיות עד גיל מאה (כלומר, אם כדור הארץ לא יתאבד לפני).
לטענתם, כשאומרים את זה, מייד מתחילים לחשוב על פנסיה ועל איך כולנו נצטרך לעבוד עד גיל 90, ומייד מתחילים לאבד את הרצון לחיות, וכל הברכה של חיים ארוכים הופכת לנטל וקללה.
אבל זה לא חייב להיות ככה. חיים של מאה שנים יכולים להפוך להיות ברכה. כל מה שצריך הוא אמתחת ניכרת של אופטימיות וגם תכנון מוקדם. אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר אנשים שחיים עד גיל שמונים ותשעים ומאה, ובכל זאת אנחנו מופתעים כל פעם מחדש איך הם ניצחו את מה שנראה לנו כמו הגיל המקובל למות בו. אבל תשעים-מאה יהיה הגיל הרגיל פעם, ואנחנו מתקדמים לשם במהירות.
(אוי, פתאום הבנתי שאחותי הביולוגית תבוא לפה ותתחיל להגיד דברים על הזדקנות של תאים ופוטוסינתזה ופרוטופלזמה וכל מיני מילים כאלו בביולוגיה. זה אנשים של מילים פה, הם מדברים ברמה היותר מופשטת והפחות מדוייקת. אבל את נחמדה שבאת).
ואנחנו צריכים להיערך לכך. אנחנו צריכים לחשוב על כל אספקט של החיים שלנו מחדש, בעצם. על שנות העשרים, שנות החקירה והלמידה. על שנות השלושים, שנות תחילת הקריירה ותחילת האימהות. על שנות הארבעים, שפעם היו אמצע הדרך, אבל אלוהים הן כבר כל כך לא. על הפנסיה. על משפחה. על נישואים. על חברויות. על מקצוע. על שייכות למקום המגורים. הכל ישתנה.

מאה שנה! יש לי זמן ללמוד תופים! (Steel Band, Gordon de la Mothe, 1978)

1.

יום רביעי הוא היום שבו אני עובדת מהבית, ובאופן משונה המנכלית של בורינג מני רצתה לעשות אתי ועם הבוסית שלי שיחת וידיאו. אני לא מתה עליה בימים אלו – היא בלחץ וכמו בוסים אחרים שהיו לי לפניה, כשהיא בלחץ, במקום להעפיל לגבהים ולנסות לראות למרחקים ולפתור את התמונה השלמה, היא חופרת מחילות ומתבוננת בתשומת לב מוגזמת בפרטים קטנים ולא נורא חשובים, רק כי זה יותר קל לדון בצבע רקע של עמוד מסויים באתר מאשר בחשבון הבנק המתרוקן. היא בלחץ כי אין כסף. ואין כסף כי במקום להסתכל על התמונה הגדולה ולנסות להגיע לפתרון אסטרטגי, היא חופרת מחילות וגו׳. או לפחות כך אני מבינה את המצב, וזה די מחרפן אותי.
אבל היא הפתיעה אותי. נגמר זמן המחילות והיועץ העסקי שלה העפיל איתה לגבהים, להסתכל על התמונה בכוליותה. המסקנה: אני עולה יותר מדי כסף, ולא מכניסה כסף באופן ישיר. זו לא רק אני. זה כל הצד היותר אידיאולוגי של העסק. היא בשיחות עם משקיעים, אבל אי אפשר לדעת מתי ואיך הם ייגמרו. אז אני יכולה לקחת חופשה ללא תשלום לשישה שבועות ולדבר איתה בסוף הקיץ. או שאני יכולה לקבל את חודש ההתרעה שמגיע לי וללכת לדרכי.
היא מתנצלת. היא בוכה. היא מתנצלת על זה שהיא בוכה. היא אומרת שזה לא קשור ליכולות שלי. היא אומרת לי שאני מעמודי התווך של העסק. היא מבטיחה לעזור לי למצוא עבודה. היא מתנצלת שהיא עושה את זה בשיחת וידיאו. היא פשוט מברברת כל מיני דברים ולא נותנת לי להוציא מילה. הבוסית הישירה שלי יושבת לידה בפנים חיוורות וקפואות ולא מוציאה מילה. זה ניכר שכל העניין מפתיע גם אותה. בסוף אני קוטעת את כל העניין ואומרת: תודה שאמרת לי היום, אני אחשוב על האופציות ואודיע לך.
המחשבה הראשונה והיחידה שאני יכולה לחשוב במשך דקות ארוכות היא: איזה כיף! יש לי חופש גדול! זה לא נעים לי מעצמי שאני לא כועסת עליה, לא נבהלת ולא עצובה, אז אני לא מעזה ממש לרקוד בבית, אבל בלב אני רוקדת, בהחלט רוקדת.

הולי, המנכ"לית

נכסים

במהלך מאה השנים של החיים שלנו, כך טוענים בספר, יש לנו כל מיני דברים לדאוג להם. סוג אחד של הדברים, נקרא להם הנכסים המדידים, הם הדברים המקובלים: כמה כסף יש לנו, כמה כסף אנחנו מוציאים, כמה חדרים יש לנו בבית, האם זה בית שלנו או בית שכור, האם יש לנו מכונית משל עצמנו, האם חסכנו מספיק כסף כדי לשלוח את הילד לאוניברסיטה, האם הפרשנו מספיק לפנסיה, האם התקדמנו מספיק בעבודה, וכו׳.
סוג אחר של הדברים, נקרא להם (בתרגום קולח ומרענן): הנכסים הבלתי מדידים, הם הנכסים שנוח לנו להתעלם מהם, אבל במהלך מאה שנים של חיים הם הופכים לחשובים במידה שווה: האם יש לנו חברים? האם יש לנו תחביבים? האם הזהות שלנו מבוססת רק על הזהות המקצועית שלנו? האם הנישואים שלנו תומכים בהתפתחות שלנו כבני אדם? האם אנחנו עושים מספיק כדי לטפל בגוף שלנו? האם אנחנו חיים תחת לחץ מתמיד?
החיים החמודים מסודרים ככה שאם את דואגת ממש לנכסים המדידים, אז הנכסים הבלתי מדידים שלך הולכים לעזאזל. נגיד, תקופות של עבודה עמוסה ומתגמלת, שגורמים לך לא לפגוש חברים, להיות בלחץ, ולא להספיק להתעמל בכלל. או להיפך: תקופות שבהן אין לך עבודה, או שהעבודה יותר באיזי, הופכים אותך לאדם רגוע יותר, ולכן פנוי יותר לדאוג לעצמו, על מגוון האספקטים הנפשיים שכרוכים בכך, אבל טיפהל׳ה פחות טובים לחשבון הבנק שלך.
ולכן, טוענים המחברים, אנחנו תמיד צריכים קצת מזה וקצת מזה.

בלתי מדיד (Painting each other, Ramon Casas, Santiago Rusiñol, 1890)

2.

אני מתכננת מליון דברים לקיץ הזה: אני אכתוב, כמובן. אני אהיה עם לב. אני אהיה בישראל. אני אסע באופניים יותר. אני אעשה מדיטציה. אני אקרא בנחת. אני אלך למסעדות. אני אבשל. בעיקר, אני אפסיק לתכנן את הזמן שלי בפרוסות דקיקות של שעות וחצאי שעות, ואתחיל לחשוב עליו יותר בנחת, בשעתיים או בחצאי ימים. זה יכול להיות שינוי מרענן.
אה, כן, ואני אצטרך לחפש עבודה. לחפש עבודה זה חרא. זה לא סתם חרא, זה חרא ממגוון סוגים ודרגות קושי, ואני אפרט: יש את החרא הרגיל של לכתוב קורות חיים, לחפש משרות, לכתוב cover letter, לשלוח את הכל כולל הקפדה על כל פסיק, רק כדי לזכות בהתעלמות גורפת; יש את החרא החצי נוזלי של ללכת לראיונות עבודה, שהוא יותר מייאש, כי זה כל כך מלחיץ, ודורש כל כך הרבה משאבי נפש, שביום שבו יש לי ראיון עבודה אני פשוט לא מסוגלת לתפקד בשום דרך אחרת; ויש את החרא הנוזלי לגמרי, מהסוג שנמרח קצת על התחתונים, שנקרא: נטוורקינג.
יש אגדות, פרושות על גבי מגזינים מקצועיים ומקצועיים למחצה, שזנבות שלהן מגיעים עד למוספי סוף השבוע בעיתונים היומיים, ולפיהן נטוורקינג זו סך הכל מילה אחרת לחברויות. את שואלת חברים את מי הם יכולים להכיר לך, הם מכירים לך, את הולכת לשתות קפה עם בנאדם חדש, והנה, עשית נטוורקינג. הובלתי את 12 דקות כשבע שנים, ובמהלך השנים האלו פגשתי עשרות אנשים חדשים לקפה. אני טובה בזה ואוהבת את זה. אבל זה לא נטוורקינג. זה שני אנשים עושים משהו שהם אוהבים. נטוורקינג זה שני אנשים נפגשים ומעמידים פנים שהם סתם שותים קפה ונחמדים לאנשים שהם לא מכירים אבל הם בעצם מחשבים חישובים של רווח והפסד כל הזמן. אם נחזור לנכסים מדידים ובלתי מדידים, הרי שנטוורקינג הוא בהחלט בצד אחד ובהחלט לא בצד השני.
אבל זה אי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לשנוא נטוורקינג כל כך. זה לא הגיוני בעולם שבו מחליפים עבודה כל שנתיים, וחיים כל כך הרבה שנים. אז המשימה העיקרית שלי לקיץ הזה היא לעשות נטוורקינג. ללכת למפגשים כאלו של אנשי שיווק (כיווץ תחת), לדבר עם אנשים שם ולשאול אותם איך אני יכולה לעזור להם ובעצם להתכוון איך הם יכולים לעזור לי (תחושת קבס), לפנות לאנשים זרים לגמרי בלינקדאין ולשאול אותם אם הם רוצים קפה (קיא), ואחר כך גם ללבוש משהו שמייצג משהו, וללכת לבית קפה שמייצג משהו, ולדבר דברים סתמיים שמייצגים משהו. אם אני אעשה את זה מספיק, אני אמצא את הדרך שלי לעשות את זה, וזה יהיה בסדר. אבל אני חייבת להפסיק לקרוא על הדבר ולהתחיל לעשות את הדבר. וככה, בפעם הבאה שאני אחפש עבודה, אני אוכל להגיד בלינקדאין או בפייסבוק או כל רשת חברתית שתהיה אז: היי, הנה אני, מחפשת עבודה, ומשם הכל יסתדר.

לא דוחה?

חיים בארבעה שלבים

מאז הסדרת זכויות העובדים אחרי המהפכה התעשייתית, המחשבה המקובלת היא על חיים בשלושה שלבים: לימודים, עבודה, פנסיה. המחשבה הזאת הופכת ללא קבילה בהרבה מאד דרכים: אי אפשר ללמוד מספיק בתחילת הקריירה כדי לעמוד בקצב ההתפתחויות בתחומים השונים; אי אפשר להחזיק נפשית את המעמסה של חמישים ששים שנות קריירה ללא שינויים; המעבר בין קריירה עמוסה ותובענית לפנסיה ריקה וארוכה עם משאבים מידלדלים מעולם לא היה קל, וככל שהפנסיה הופכת ארוכה יותר הוא הופך בלתי אפשרי; מודל המשפחה משתנה בעקבות הגירושים והחיים הארוכים מרובי הדורות, כך שהמעמסה הכלכלית מתחלקת אחרת; וכו׳.
אבל זה לא חייב להיות כך. מה אם כולנו יודעים שיש לנו מלאאאאא זמן להיות מבוגרים? אז אנחנו יכולים לחיות את החיים יותר באיזי. אנחנו יכולים לדעת שיש לנו את שנות העשרים שלנו בנחת כדי לחקור את העולם ולחקור את עצמנו, בלי שההורים שלנו ימשכו לנו בשרוול ויגידו אוניברסיטה אוניברסיטה. אנחנו יכולים להקדיש את שנות השלושים והארבעים שלנו לעבודה מאומצת, כדי לרכוש ניסיון ומעמד במקצוע שבחרנו לנו. ואז. או אז. אנחנו יכולים להישען לאחור בנחת ולהחליט מה בא לנו. אנחנו כבר לא עכברים סטודנטיאלים שצריכים לחשב כל כל שקל. אנחנו אולי כבר אחרי שלב הילדים הממש קטנים. אם יש לנו מזל בחיים ונולדנו בצבע הנכון למעמד הנכון, אז יש לנו רגע אמיתי של הרהור – השלב הרביעי.
מה בא לך? לא באמת, אחרי שעשית את כל הוי הנכונים במקומות הנכונים, מה בא לך? ונגיד שאת יודעת מה בא לך, איך תעשי את זה? ועד מתי? זהו השלב הרביעי – שלב העבודה בנחת. את יכולה להחליט כמה זמן מהיום שלך את מקדישה לעבודה שאת יודעת שאת מיומנת בה כבר, וכמה זמן ביום את מקדישה לכוונון מחדש של הקריירה שלך, או לחיפוש קריירה חדשה. כמה זמן ביום את מקדישה לנכסים המדידים שלך וכמה זמן לנכסים הבלתי מדידים. את צריכה לחשוב על כך היטב, כי הפעם הבאה שתחשבי על כך שוב תהיה בעוד עשרים שנה, כשתצטרכי לבנות את השלב הבא של הפנסיה שלך.

Street Art Museum Amsterdam 2017

3.

בחברויות שהן לא נטוורקינג אני דווקא טובה (כלומר, אולי. אני לא לגמרי בטוחה בזה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), ולכן שלושה אנשים שעבדו אתי בשנה האחרונה, כבר מפנים אותי לחברים שלהם. יש לי כבר איך להתחיל להתאמן.

אז זאת התכנית

מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה הוא השילוב הבא: להיות יועצת שיווק, מנחת סדנאות קריאה וסופרת.
סטרטאפים בשלבים ההתחלתיים למחצה נמצאים בבעיה בענייני שיווק: הם צריכים מישהו שיעזור להם לעשות אסטרטגיה שיווקית, אבל אין להם הרבה כסף לשלם על זה, וברוב המקרים מדובר בסט קבוע של פעולות שיש לעשות, ואחר כך להתמקד בדברים אחרים. אז הם לא ממש צריכים מנהלת שיווק, הם צריכים יועצת שיווק ואחר כך מישהו שלמד תואר שני בהיסטוריה או ספרות, ויודע לנסח משפטים מורכבים וטענות ביקורתיות עמוקות, אבל מתפרנס מלכתוב שטויות בפייסבוק, ומקבל על זה שניים וחצי שקל לשעה, יכול לבצע את השגרה. אז זה מה שאני רוצה. וזה מצריך אחושילינג נטוורקינג.
חוץ מזה, אני רוצה ללמד אנשים לקרוא. אנשים מבוגרים. כי כולנו צריכים לנהל את הנכסים הבלתי מדידים שלנו וספרות היא אחושרמוטה נכס. אז אני יכולה לעזור לאנשים לראות יופי. זה ישמח אותי.
וסופרת. עדיין גם סופרת.

מה נסגר עם החניה?

ב-8 ביולי 2004 התפרסם ב-London Review of books, קטע שכתבה רבקה סולניט. זו ביקורת על ספרו של סנדרו בירק, ובו איורים של הקומדיה האלוהית של דנטה. אבל בעצם זו ביקורת על מוזיאון לאמנות. ועל חניות. ועל ועל כל הדברים שאנחנו מתעלמים מהם כדי להתבונן בדברים שאנחנו רוצים או אמורים להתבונן בהם. זה כתוב כל כך יפה, שהייתי חייבת את זה פה גם בעברית. תרגמתי חלק והקטע המלא של סולניט נמצא פה. האיור בראש הפוסט הוא של בירק, מפה.

לפני הרבה שנים הייתי אמורה לעבור לגור בלוס-אנג'לס, אבל כל פעם שנסעתי לשם, משהו באור ובמרחב גרם לי לחשוב שהחיים הם בעצם חסרי משמעות ועדיף להיכנע כבר עכשיו. באותם ימים הייתי עדיין מבקרת אמנות, והייתי נוסעת מצפון מזרח לוס-אנג'לס, שם הייתי אמורה להתיישב בקיום הפרברי החדש שלי, למוזיאונים במרכז העיר, מסתכלת על אמנות, ונוסעת חזרה. אבל כאשר הייתי מגיעה הביתה הייתי מגלה שהשעות שביליתי בהשתלבות במסלולים הנכונים בכבישים המהירים, ביציאות ובכניסות ובמגרשי החניה, היו, בדרך מסתורית כלשהי, קלים יותר לזיכרון מאשר המוזיאונים. הראש שלי אמור היה להיות מלא בציורים ובמיצבים, אבל במקום זאת הייתי עסוקה במקומות המכוערים ועלומי השם שלא נמצאים בשום מדריך רשמי של שום מקום.

הם קיימים בכל עיר. אם חושבים על פריז, סביר יותר לחשוב על מגדל אייפל, או על שורות חינניות של בניינים משופעי-גגות בשדרות משובצות עצי ערמון, מאשר על מעברי הבטון של המטרו, שמוארים באור פלורסנטי גרוע ומריחים משתן, או על המעברים החשוכים שיורדים מבתי הקפה לשירותים הטורקיים. אפילו פארקים לאומיים מובילים את המבקרים בהם לעולם אספלטי של שירותים ציבוריים, מגרשי חניה, ושלטי אסור-לכם, הדברים שכמעט כולם מצליחים להתעלם מהם בדרכם למפלים ולקרחת היער ולצבי שעושה מעשים של בהמות בציבור. ברור שמפל הוא מרשים יותר ממגרש החניה בתחתיתו, אבל אני תוהה איך מבקרים יכולים להיות כה בטוחים שהם ראו מה שהם אמורים לראות ולהתעלם כל כך בקלות ממה שהם לא.

וורדסוורת' כתב ב-Tintern Abbey על המקומות המרוחקים שעליהם הוא חושב ב "המולת / הכפרים והערים" שהעניקו לו "עונג נשכח: כזה, אולי / שיש לו השפעה לא קטנה או טריוויאלית / על החלק המוצלח ביותר בחייו של אדם טוב".

לא קשה לשער מה הוא יחשוב על חניות מרובות קומות – הוא בכל זאת נלחם נגד מסילת רכבת באיזור האגמים – אבל אני תוהה האם הוא חש אי פעם את משקל המולת העיר במקומות פסטורליים וחישב מה יכולה להיות ההשפעה. לא שאני נגד המולה או נגד ערים, אבל אני תוהה בנוגע למרחבי השארית האלו. מישהו אמר לי לאחרונה שהסיבה לכך שמאבדים את הזיכרון לטווח קצר אחרי שמקבלים מכה בראש היא שלמוח לא היה פנאי לערוך את הזיכרון עדיין. אנחנו עורכים, אבל החיים נמצאים גם בקטעים המושמטים. והם הופכים אפלים יותר ויותר. אולי מה שמבעית בנופים האורבניים החדשים האלו הוא שהם מרמזים על האפשרות לחיים שהם קטע מושמט אחד ארוך.

נדמה שהעולם מורכב יותר ויותר מדברים שאנחנו לא אמורים לראות, תשתית בנאלית שתומכת באשליה של עצמאות תחבורתית, המקומות הנעלמים שמהם מגיעים החפצים שלנו – מכרות פחם, חקלאות תעשייתית, פסי ייצור אוטומטיים, בתי מטבחיים – והמקומות בהם הם מסיימים את חייהם: מרבצי האשפה. לוס אנג׳לס מורכבת בעיקר ממרחבים שימושיים חדגוניים שכאלה, חלקית משום שמכוניות זקוקות להם, וזו עיר שבנויה למכוניות. המרחבים האלו נוטים להיות אפורים, אפור של בטון לא צבוע, של אספלט, של פלדה ושל טינופת; והם נוטים להיות נטושים, או מאוכלסים באנשים שהם בעצמם שאריות, מעין מציאות תת-קרקעית שהועלתה לפני השטח. או שלא.

כאשר מוזיאון גטי החדש נפתח לצד כביש 405 שמחבר את לוס אנג׳לס עצמה לעמק גן פרננדו הפרברי יותר, נכתב רבות על הארכיטקטורה של ריצ׳אר מאייר (Richard Meier) ועל הגנים של רוברט אירווין (Robert Irwin).

המוזיאון (ויקיפדיה)

מעט להפליא נכתב על מגרש החניה, למרות שזה המבנה הראשון בו נתקלים כשמגיעים לגטי (תיאורטית, אפשר להגיע לכאן באוטובוס, אבל אחרי הכל זה מוזיאון בלוס אנג'לס, על צוק שמתנשא מעל קניון עמוק שכביש 405 עובר דרכו; הוא לא קרוב לכלום, למעט כמה אחוזות בגבעות סביב, ותחבורה ציבורית היא תופעה המיועדת בעיקר למעמדות הנמוכים), הגטי הישן במליבו נבנה על פי דגם של וילה רומאית, מלא באכסדרות ובשערים על עמודים, והמבנה החדש מלא גם הוא ברפרנסים היסטוריים אירופאיים. זו גרסת פארק השעשועים של הקומדיה האלוהית של דנטה וכמו הקומדיה האלוהית, הגיהנום הוא החלק המפתה ביותר.

יוצאים ביציאה של גטי, ואם מגיעים מכיוון דרום, חוצים את הגשר העילי, ואחרי כמה פיתולים, צוללים אל החניה. יוצאים מהאור מסונן הערפיח של לוס אנג'לס (שתמיד גורם לי להרגיש כאילו אלוהים חסכן החליף את השמש הלוהטת באור פלורסנטי מפוזר) אל מעבר חשוך. מגרש החניה לא מואר דיו, ויש בו תקרה נמוכה ובנייה שמפגינה את המשקל העצום, תחילה של חתיכת הבטון היא המוזיאון, ואחר כך את משקלן של הקומות והאדמה שמעל. המשקל לוחץ עליך, והשלטים דוחקים בך להמשיך למטה. ואתה יורד למטה, ועוד למטה, ועדיין למטה, מסתובב בספירלה אל המעיים הססמיים הבלתי יציבים של אדמת לוס אנג'לס, במעגלים של חשיכה מעובה, בחיפוש אחר מקום חניה משל עצמך, עוד למטה ולמטה. אני מאמינה שיש שם תשעה מעגלים, או קומות, בגיהנום כלי הרכב הזה. בסופו של דבר, אתה מוצא מקום חניה לרכב שלך במציאות האפלה, כושל לעבר המעלית, ונוסע מעלה מהר יותר מהיציאה של דנטה מהפורגטוריום.

למרות שעדיין אינך בפורגטוריום. המעלית נפתחת אל רציף שבו אפשר לתפוס רכבת חד מסילתית (Monorail) במעלה הגבעה אל המוזיאון. גם בדיסילנד יש רכבת כזו, ולמרות שבביקורי הראשון בגטי חשבתי שזו מחווה נחמדה לפארק שעשועים התאום, בלבלנו את כולם בכך שהלכנו בכביש הצמוד כרבע מייל עד למוזיאון. הגובה נמצא ביחס ישיר למצב הכלכלי באזורים האורבניים של קליפורניה, כך שלמרות שהמטרה המוצהרת של גטי הייתה לאפשר לאנשים להתבונן באמנות, קודם הם חנו, ואז הם התבוננו במבצר מלא הוד של הגטי שניצב שם למעלה, ואז כשהגיעו למעלה, בצמתים מסויימים הם זכו לנקודת המבט של המיליארדר. הפורגטוריום הוא המוזיאון עצמו. שם אפשר לחוות את התרגול המשחרר של חווית האמנות, הרבה מאד אמנות, מהעת העתיקה עד לראשית המאה ה-20, חדר אחרי חדר של קישוטים ופורטרטים וטבע דומם וציורים….

שגרה חדשה – 2

1.

פעם בשנה מקום העבודה שלי (Boring Money) מעניק פרסים לחברות שמאפשרות לאנשים אחרים להשקיע. בורינג מני מנסה ליצור את הרושם (לעתים אפילו בצדק) שהיא נציגת הלקוחות – ״האנשים הרגילים״ – בקרב אנשי ההשקעות, שנוטים להיות יותר מדי משכילים, יותר מדי יהירים, יותר מדי תאבי בצע, ויותר מדי גברים לבנים. ועל כן, הציבור הרחב שותף להחלטה מי מקבל את הפרס, והקטגוריות הן ״שירות הלקוחות הכי טוב״, ״האפליקציה הכי טובה״, ״הקמפיין השיווקי הכי טוב״ ודברים כאלה שאמורים להיות בתפר של התקשורת בין החברות לאנשים.

2.

לפני שנה, ביומולדת של נדב, נסענו לסופשבוע במנצ׳סטר, וכמה דקות אחרי שהגענו התקשרו אליי להגיד שהתקבלתי לעבודה בבורינג מני ואם אני אהיה מעוניינת. הלכנו ברחובות, שיכורים מתחושת החופש שנלווית לסופשבוע בלי ילד, ודנו בטקטיקות משא ומתן על משכורת, ובאפשרויות שעומדות בפניי, ובאימאל׳ה איזה פחד. הכל נסגר לשביעות רצוני ורצונם עוד בהיותנו במנצ׳סטר ואנחנו התחלנו לדון איך נתמודד עם חיים של שני אנשים שעובדים במשרה מלאה בלונדון. ואז שלחו לי שוב מייל מבורינג מני, ואני הסתכלתי בשם השולח ובלי לקרוא את המייל היה לי ברור שהם התחרטו, מצאו מישהו יותר טוב, ושהכל מתחיל מחדש.

אבל לא. הם רק רצו להגיד לי שיש טקס פרסים, והם יודעים שזה לא מובן מאליו, אבל אם אני ארצה, ואני פנויה, ואני בעיר, ואין לי עם זה בעיה, הם ישמחו אם אני אבוא גם, בלבוש מתאים, ל-Cafe de Paris לפגוש את כולם.

3.

קפה פריז הוא מקום מוזר בעיניי. לכאורה, הוא מקום מהודר. אבל בלונדון, עד כמה שאני מבינה אותה, אין לכאורה. זה לא פתח תקווה. אם את רוצה מקום מהודר, אז הוא מהודר עד פינות החדר עטורות הפרחים, הנברשות, השתייה, כוסות השתייה, האוכל ומדי המלצרים. אם את רוצה מקום היפסטרי, את תקבלי מקום היפסטרי, כולל כל מיני רהיטים ששילמנו מלא כסף כדי שייראו כאילו הכנו לבד מעץ, האוכל שלפעמים הוא טעים ולפעמים הכי לא, השירות האיטי, הזקן, הקעקועים, שקיות הבד, מכשירי אפל במגוון גדלים אצל כולם, והגרביים הצבעוניים. אם את רוצה מקום לאימהות, את תקבלי מקום שיש בו מקום לעגלות. ומקום להחתלה. ומקום לפורר פירורים. ומקום למרוח נזלת. וחנייה ייעודית לסקוטרים. הדבר הכי כיפי בלונדון הוא שלא מעגלים בה פינות.

בקפה פריז נכנסים מהכיכר הכי הומה בעיר ויורדים במדרגות. הקומה הראשונה שמגיעים אליה היא מרפסת מעוגלת, כולל פינות ישיבה. הכל קצת חשוך, אבל אפשר לראות שמדובר בפינות ישיבה מקטיפה מהאייטיז. מעל הכל שורה נברשת ענקית, שהיא כל כך מכוערת ומפלסטיק שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. שני גרמי מדרגות מתעקלים לרחבה המרכזית בקומה מינוס שתיים, שהרצפה שלה היא סתם, והבר בה נראה סתם, ופינות הישיבה בה עם אותה קטיפה מלפני שלושים שנה. התחושה הכללית היא אולמי בון-טון, אבל איכשהו כל האנשים סביבי מתייחסים למקום הזה כאילו הוא אמיתי, אז בטח יש בו איזו היסטוריה שפתוחה בפניהם אבל נעולה בפניי.

strip-of-photos-awards

4.

כשהגעתי בשנה שעברה לקפה פריז, לבושה בשמלה שחורה פלוס עקבים כראוי, לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה אנשים דיברו – בריטים אוהבים לבלות במקומות רועשים מאד, אבל עד שהם לא שתו כמה כוסות הם מדברים מאד בלחש, כי הם ממשיכים להיות מנומסים בכל מצב**. לא הבנתי מה הנשים לבשו – אלו לא היו שמלות פורמליות, אבל גם לא שמלות של יציאה, ונראה היה שהן התאמצו לכבוד האירוע, אבל הם באו ישר מהעבודה אז מתי הן הספיקו***. לא הבנתי למי מעניקים פרסים – לא הכרתי אף אחת מהחברות, וצילמתי את המצגת שהוקרנה מאחורה כדי לבדוק את השמות האלו לפני שאני מתחילה ממש לעבוד, שלא תהיה פאדיחה****. לא הבנתי בסמול טוק – לא כל כך ידעתי מה לעשות עם הידיים, ואיפה צריך לצחקק, וחשבתי שאם בנאדם רק מהנהן, אז הוא נכשל*****. לא הבנתי מי האנשים האלו – חלקם נראו בדיוק כמוני, חלקם נראו מבוגרים להפתיע, וכולם נראו כל כך רגועים******.

5.

השנה הגעתי לקפה פריז בשמלה הנכונה פלוס עקבים (עם נעלי ספורט בתיק), בדקתי שלא צריך ממני כלום, והתפניתי לטקס השתייה שלפני השתייה, כלומר הקפה מ-pret a manger לפני שעוברים לאלכוהול. אחר כך הנהנתי במרץ כשעדכנו אותי במצב הפוליטי בינינו לבין השותפים שלנו לאירוע – The Times and Sunday Times (שני מותגים נפרדים, ותמיד צריך להקפיד לדעת מה אומרים ומה לא אומרים, כי אחרת מקבלים מיילים מאד נוזפניים מהבחורה של המיתוג). ואז השתתפתי בכמה קבוצות סמול טוק (כלומר, הנהנתי), וכמה קבוצות ריל טוק שמנתחות את הסמול טוק שכרגע קרה, הגשתי כמה כוסות יין לבן לקולגה שהיה זקוק להן, הפניתי אנשים לקומה מינוס שתיים בשביל הטקס עצמו ומחאתי כפיים במקומות הנכונים בטקס.

ואז הגיעה מסיבת הריקודים. ג׳יימי, הדראגקווין שלנו, אמנם הגיע בלי דראג, אבל היה לגמרי גלאם והתחיל למשוך את כל הנשים לרחבת הריקודים, ואז רקד מאד מאד יפה, אבל השאיר גם להן מקום להרגיש טוב עם עצמן. אני גם הצטרפתי, ונענעתי ישבנים עם עורכת מדור הכלכלה המיתולוגית (היא בת 100) ועם מנכ״ל של איזה סטרטאפ שניסה נורא לשכנע אותנו שהוא ממש עוד שנייה פורץ. המסיבה המשיכה והמשיכה. בפינה אחת שלה היה משחק שתייה, בהשתתפות אנשים מבורינג מני וגם מישהו בכיר והמזכירה שלו מחברה אחרת, שניצלו את הרגע כדי להתמזמז אחר כך בקומה מינוס אחת מאחורי עמוד, כאילו לא רואים אותם. בפינה אחרת רקדו הזוג הקלאסי מהעבודה של אנשים אחרים – רוצים אבל גם לא רוצים אחד את השנייה. בפינה שלישית אשת המכירות שלנו, שהיא אירית ויכולת קיבול האלכוהול שלה היא אינסופית, ניסתה לסגור עסקה. ובפינה רביעית עמד מפיק האירוע עם העוזרת שלו והסתכלו בשעון כדי לדעת מתי נגמר.

המסיבה נגמרה והלכנו לרקוד. שני אנשים מהעבודה ניצלו גם הם את ההזדמנות לעמוד מאחורי עמוד. הלכנו לדרינק אחד אחרון, ואני חשבתי: בסדר, משהו בכל זאת הבנתי.

** לפני כמה שבועות מישהו בעבודה שאל אותי מה חושבים בישראל על הבריטים, מה הסטריאוטיפ? ואני אמרתי שחושבים שהם מנומסים, כמעט מדי (את הכמעט הוספתי רק כדי להיות בריטית). כל החדר צחק בקולי קולות ואמר: אנחנו? אתם צריכים לראות את הקנדים!

*** התשובה היא שכל בחורה בלונדון תמיד מסתובבת בתיק עם עוד משהו ללבוש. משהו למתי שיהיה חם מדי. או משהו למתי שיהיה קר מדי. או משהו לחדר כושר. או משהו לבר שאחרי העבודה. או משהו למסיבה שיש אחרי הבר שאחרי העבודה. וגם יש להן ארון נעליים בעבודה, בגלל כל עניין העקבים הבלתי פתור.

**** ברור שלא בדקתי כלום. וברור שלא הייתה פאדיחה.

***** זה לא נכון. סמול טוק צריך מהנהנים כמו שהוא צריך בדחנים וכמו שהוא צריך יזמים. כולם משתתפים בריקוד ההורה הקטן בדרכם, והכל סבבה, כל עוד אתה לא אומר משהו בעל משמעות שאי אפשר להפוך לבדיחה. הבעיה מתחילה רק כשאין יזמים, ואז כל המהנהנים טיפהל׳ה בפאניקה, כי אסור לשתוק, לעולם אסור לשתוק. אבל גם אז, זה לגמרי סבבה להגיד משהו על מזג האוויר ולברוח לסמול טוק אחר.

****** אלכוהול. פשוט אלכוהול.

שגרה חדשה – 1

1.

אני עובדת בחברה שיש בה 16 אנשים. זו חברת מחקר שחוקרת התנהגויות ותפיסות של אנשים בנוגע להשקעות ומוכרת את תוצרי המחקר לחברות שרוצות להבין טוב יותר איך לדבר עם משקיעים (בנקים, למשל). כדי להבין טוב יותר איך לדבר עם הציבור הרחב על השקעות, יש לחברה אתר חינמי לגמרי שמסביר לאנשים על השקעות (מה אפשר, מה כדאי, עם מי).

את החברה הקימה ומנהלת אישה. שתיים משלושת ראשי התחומים הם נשים, כמו גם חצי מכלל העובדים. יש שם יהודיה אחת שהיא גם עולה חדשה. שחור אחד. חום אחד. דראג קווין אחד. וולשית אחת (פה זה נחשב!). ועוד אחת סתם מוזרה, שהיא בת 25 אבל הולכת עם נעליים אורתופדיות, וכשיוצאים לאכול צהריים במרפסת, היא מחזיקה ביד שמשיה! 

כל זה קורה בתוך תעשייה שהיא כה לבנה, כה גברית, כה עשירה וכה אטומה לצרכנים שלה, שהמחוקק נאלץ להתערב ולהכריח את כל הגברים הלבנים האלו לחשוב האם הם באמת ראויים לכסף של הלקוחות שלהם (עוד מעט הם כולם צריכים להגיש דו״ח שמסביר באיזה אופן הם מספקים ערך ללקוחות).

2. 

במשרד מולנו יש חברה של סוחרי בורסה. הם כולם גברים. רובם לבנים. הם כולם לובשים חולצת אוקספורד מכופתרת, תחובה בתוך ג׳ינס. יש להם שעונים גדולים. יש להם בקבוקי מים גדולים, שהם מקפידים למלא בחבורות. כל אחד מהם יושב (או עומד – יש להם שולחנות עמידה כמובן) מול כחמישה או שישה מסכים, שמקיפים אותם בגרפים ומיני מספרים (למרות שתמיד תמיד כשאני עוברת שם אני מציצה להם. ותמיד תמיד לכל אחד מהם יש מסך פתוח על טוויטר). בצהריים הם מחליפים לבגדים זרחניים ויוצאים לרוץ. בשתיים הם חוזרים עם ארוחת צהריים מאולם האוכל של סלפרידג׳ס.

באופן טבעי, כל העובדים בחברה שלי חושבים שמדובר בערימה מצחינה של דושבגס.

3.

ביום שישי נשמעו מחדר הסוחרים מחיאות כפיים רמות. באופן טבעי, כולנו הצטרפנו אליהם למחיאות הכפיים, למרות שלאיש מאיתנו לא היה מושג במה מדובר. ג׳ים, מנהל תחום המחקר שלנו קם ואמר: ״אני שמח שהצטרפתם אליי למשהו מאד פשיסטי שאין לי מושג מהו, אבל בדיוק חוגגים אותו בחדר הסמוך״.

4.

וזאת אחת הסיבות לכך שאני אוהבת את השגרה החדשה שלי.  

שמונה חודשים של מצח מדמם

לפני שמונה חודשים בערך התחלתי לעבוד בלונדון, אחרי ארבעה חודשים של ראיונות אינספור. הבוסית שלי לשעבר איחלה לי הצלחה באופן שבו היא יודעת (״אני יודעת שאת תצטערי על זה״), הבעל שלי קנה לי בגדים ואני קניתי לי קצת סבלנות במרכז המסחרי, ויצאתי לדרך.

חשבתי שאני יודעת אנגלית. מה זאת אומרת? אני תרגמתי ספרים מאנגלית. אני קוראת באנגלית מיליון. אני רואה טלוויזיה באנגלית. אני מסתדרת באנגליה כבר שנה וחצי. אני עברתי אינספור ראיונות באנגלית. בסדר, לא כמו עברית. ברור שלא כמו עברית. אבל יודעת.

ואז התחלתי לעבוד והייתי צריכה לחבר משפטים. משפטים בנושאי העבודה שלי. משפטים בנושאי חולין. משפטים בנושאי חירום. סמול טוק במטבח. אבחנות מעמיקות בחדר הישיבות. כל אחד ואחד מהמשפטים האלו דרש ממני לדפוק את הראש בקיר. אבל לא סתם לגשת אל הקיר ולהטיח בו את הראש כדי להוציא משפט. לא. מדובר על תנועה שמתחילה בעמידה במקום, התבוננות והתמקדות, וריצה אל הקיר בשיא הכוח, בעודי מחלימה מהפעם הקודמת שבה רצתי בשיא הכוח לעבר הקיר, והסימן על המצח שלי עדיין מדמם.

כמות השיקולים שיש לשקול לפני שמוציאים מילה מפה ידועה לכל מי שעוצר שנייה לחשוב עליה, אבל מי לעזאזל עושה את זה? באיזו מילה להשתמש בכל אחת מהמלים במשפט? באיזה תחביר? האם המילה הזאת קשה להגייה? באיזה משלב המילה הזאת? באיזה משלב אני אמורה לדבר עם הבנאדם שאני כרגע מדברת איתו? כמה אני צריכה לחשוף מהחיים האישיים שלי? כמה אני צריכה להתעקש על מה שאני מאמינה בו מקצועית? כמה אני צריכה לומר מילים שאין בהן ממש רק כי אני נמצאת בעיר הבירה של מילים שאין בהן ממש? כמה חזק אני צריכה לדבר כדי שישמעו אותי אבל עדיין אוכל להבליע את המלים מספיק כדי שאם אני אומרת אותן לא נכון עדיין זה יהיה בסדר?

אחרי כל השיקולים האלו אפשר להוציא מהפה חמש מילים שמתחברות למשפט. עכשיו תחשבו כמה משפטים אפשר להגיד בתשע שעות עבודה, אפילו במקום שבו נהוג לעבוד יותר מלדבר, ותגיעו לכך שכל יום חזרתי מהעבודה מותשת. אבל לא רק מותשת, אלא גם מדממת מהראש. כי כל יום טעיתי. גמגמתי. הסמקתי. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. דיברתי חלש מדי. דיברתי במלים שגויות. דיברתי בתחביר שגוי. אמרתי ביטויים שבורים. רשמתי לי במקום מיוחד בראש את התיקונים. שתקתי יותר מהרגיל. ניסיתי שוב. חמישה ימים בשבוע.

היו ימים שויתרתי לי. שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה בעברית, והתרכזתי במספרים. היו ימים שהתאמצתי יותר, הורדתי את האוזניות, הצטרפתי לכל סמול טוק שעבר בסביבה ואפילו הזמנתי אנשים לאכול אתי צהריים. אבל בכל יום היו לפחות כמה דקות שבהם התמקדתי בנקודה בקיר, ופתחתי בריצה משוגעת לעברו, עם המצח.

שמונה חודשים עברו. זה זמן מה שאין טפטופים של דם על המקלדת שלי. ולא רק זה, אלא אפילו לימדתי את האנשים בעבודה שלי כמה משפטים בעברית:

הסורים לא על הגדרות  – The Syrians are not on the border

משפט שאני אוהבת במיוחד, כי כזכור אני עובדת בשיווק דיגיטלי ולא ברפואת חירום. אני אוהבת לצעוד לתוך דיון להוט-יצרים אודות התמונה שצריכה להיות בבאנר ולהגיד: האמת, נראה לי שתיהן אחלה. או לענות: יש לנו זמן, הסורים לא על הגדרות, על השאלה האם נוכל להעלות את הקמפיין היום. במקרה של אנגלים, הסורים לא על הגדרות שלהם כל כך הרבה זמן, שכשהסברתי להם את הקונטקסט הפוליטי-מדיני שבו מישהו יכול לאיים על הקיום שלך, ועל כן עליך ממש להגן על הגבול, זה הצחיק אותם כל כך שמייד זה הפך למוטו של מחלקת השיווק.

זה נראה ערבי – It looks Arab

בזה השתמשתי רק פעם אחת, כי באמת זה נורא נורא נורא הצחיק אותי, באופן לגמרי פרופורציונלי למידה שבה היו מבועתים לשמוע אותי אומרת את זה. זו עברה חמורה מנשוא על החוקים של מה מותר ומה אסור להגיד. פחות או יותר כמו להגיד טיפשי כמו כושי. פתגם עברי מומלץ לכל מי שרוצה לבחון את הסבלנות של העמיתים שלו מעבר לים.

יאללה

כידוע, המילה החשובה ביותר בתרבות הישראלית – יאללה, let's move on, on y va, תפסיקו לחפור ותתחילו לעשות. הבריטים, כזכור מדבריו של אורוול, הם עם של הולכים בשנתם, והדבר שהם הכי שונאים לעשות הוא לקבל החלטה. בגלל זה הברקזיט הוא הבדיחה שהוא. ברגע של שכרות גדולה, אחרי הרבה כוסות של ג'ין טוניק ושוטים של טקילה!! הסברתי להם שלפעמים צריך להפסיק לדבר ופשוט לעשות, וכולם הקשבו רוב קשב ואז אמרו אחד אחד, מתענגים על האקזוטיות – יאללה! אז

יאללה. הלכתי לעבוד.

האריה והחד-קרן

לפני כמה זמן התחלתי לקרוא ספר שקוראים לו The lion and the Unicorn – Socialism and the English Genius, שכתב ג'ורג אורוול (אני לא ידעתי כלל שזה שם עט עד כה!!). הוא כתב אותו בשלהי מלחמת העולם השנייה, כשמטוסים מפציצים את לונדון, ובו הוא מנסה לשים במילים מהי אנגליות, ולשאול את עצמו איך אנגלים צריכים להתמודד עם מה שקורה סביבם.

זה ספר מבריק בצורה אורוולית של רעיונות יפים מובעים היטב, בלי הרבה ביסוסים מדעיים. מה שכתוב שם נכון עד היום ולדעתי מסביר בצורה מושלמת את האנגלים. אבל מושלמת. אז תרגמתי חלק.

את החיבור עצמו לכל אורכו אפשר לקרוא באתר של אורוול.

"לא קל לאתר במדויק מאפיינים לאומיים, וכשמאתרים אותם לרוב נדמה שהם טריוויאליים או שאין ביניהם קשר. ספרדים אכזריים לחיות, איטלקים לא יכולים לעשות דבר מבלי להקים רעש מחריש אוזניים, הסינים מכורים להימורים. ברור שדברים כאלו לא משנים כשהם עומדים בפני עצמם. עם זאת, אין דבר שהוא נטול סיבה, ואפילו העובדה שלאנגלים יש שיניים גרועות יכולה לספר משהו על המציאות האנגלית.

הנה כמה הכללות על אנגליה שכמעט כל המתבוננים בה יסכימו עליהן. הראשונה היא שאנגלים אינם מוכשרים מבחינה אמנותית. הם לא מוזיקליים כמו הגרמנים או האיטלקים, וציור ופיסול מעולם לא פרחו באנגליה כמו בצרפת. הכללה נוספת היא שלטענת האירופאים האנגלים הם לא אינטלקטואלים. הם נרתעים מפני חשיבה מופשטת, ואין בהם שום דחף לאחוז ב"השקפת עולם" פילוסופית או שיטתית. הסיבה לכך אינה שהם "פרקטיים", כמו שהם אוהבים לטעון על עצמם. אפשר להסתכל על השיטות שלהם לתכנון ערים ולאספקת מים, על ההיצמדות העיקשת שלהם לכל דבר שהוא מיושן או מטריד, על שיטת האיות שלהם שחורגת מכל ניתוח, כדי לראות עד כמה מעט אכפת להם מיעילות גרידא. אבל הם אוחזים ביכולת פעולה מסויימת ללא חשיבה מוקדמת. הצביעות הנודעת שלהם – הגישה הדו-פרצופית שלהם לאימפריה, למשל – כרוכה בכך גם. כמו כן, ברגעים של משבר עצום יכולה כל המדינה להתכנס ביחד לפתע ולפעול על פי סוג של אינסטינקט, קוד התנהגות שמובן כמעט כל ידי כולם, למרות שמעולם לא נוסח. הביטוי שהיטלר טבע עבור הגרמנים, "אנשים שהולכים בשנתם", מתאים יותר לאנגלים. לא שיש משהו להתגאות בכך שאתה הולך בשנתך.

כדאי לציין מאפיין אנגלי מינורי בולט במיוחד, שלא מרבים לדבר עליו, והוא אהבת הפרחים. זהו אחד הדברים הראשונים שמבחינים בהם כאשר מגיעים לאנגליה ממדינות אחרות, במיוחד אם המתבונן מגיע מדרום אירופה. האם המאפיין הזה אינו סותר את האדישות האנגלית לאמנויות? לא ממש, משום שהוא מצוי באנשים שאין בהם כלל רגשות אסתטיים. עם זאת, המאפיין הזה קשור במאפיין אנגלי אחר שהוא כל כך חלק מאיתנו שאנחנו בקושי מבחינים בו, וזו ההתמכרות לתחביבים ולעיסוקים לשעות הפנאי, הפרטיות של החיים באנגליה. אנחנו אומה של אוהבי פרחים, אבל גם של אוספי-בולים, חובבי-יונים, מתנסי-נגרות, גוזרי-קופונים, מטילי-חצים, ופותרי-תשבצים.  התרבות שהיא באמת ילידית מתרכזת סביב דברים שאפילו כאשר הם קהילתיים, הם לא רשמיים – הפאב, משחק הכדורגל, החצר האחורית, האח ו"כוס תה חמימה". אנחנו עדיין מאמינים בחירות הפרט, כמעט כמו במאה התשע עשרה. אבל אין לכך כל קשר לחירות כלכלית, לזכות לנצל אחרים עבור רווח. זו החירות להיות בעלים של בית, לעשות מה שברצונך בזמנך החופשי, לבחור את השעשועים שלך במקום שמישהו אחר יבחר אותם עבורך… ברור, כמובן, שהאנגלים נמצאים בתהליך של מספור, תיוג, גיוס ו"סידור", כמו כל האומות המודרניות האחרות. אבל המשיכה האינסטינקטיבית שלהם היא לכיוון אחר, וסוג המשטור שניתן להשליט עליהם יהיה שונה, כתוצאה מכך. לא יהיו תהלוכות של המפלגה, לא תנועות נוער, לא חולצות בצבעים שונים, לא רדיפת יהודים או הפגנות "ספונטניות". וגם לא גסטפו, כנראה.

אבל בכל החברות,העם צריך לחיות במידה מסויימת נגד הסדר הקיים. התרבות הפופולרית באמת באנגליה היא משהו שמתרחש מתחת לפני השטח, בצורה בלתי רשמית, והרשויות מזעיפות את פניהן כלפיו, פחות או יותר. הדבר שאפשר להבחין בו אם מתבוננים ישירות בעם, במיוחד בערים גדולות, הוא שהם לא פוריטניים. הם מהמרים ותיקים, שותים עד כמה שהמשכורת שלהם מאפשרת, מסורים לבדיחות גסות ומשתמשים כנראה בשפה הגסה ביותר בעולם. הם צריכים להשביע את הצרכים האלו תוך עמידה אל מול חוקים צבועים (רשיון למכירת אלכוהול, איסורים על לוטו וכו' וכו') שנועדו להפריע לכולם, אבל בפועל מאפשרים לכל דבר להתרחש…

Orwell pictured in a passport photo during his Burma years, גבר נאה ולא בלתי דומה להיטלר (ויקיפדיה)

העדינות של התרבות האנגלית היא אולי המאפיין המזוהה ביותר שלה. אפשר להבחין בה ברגע שמניחים את כף הרגל על אדמה אנגלית. זו מדינה שבה נהגי האוטובוס הם טובי מזג והשוטרים לא נושאים אקדחים. אין שום מדינה של לבנים שקל בה יותר לדחוף אנשים מהמדרכה. ועם המאפיין הזה מגיע משהו שאירופים תמיד מכנים "דקדנטי" או צבוע, השנאה של אנגלים למלחמה ולצבאיות. השנאה הזו נטועה עמוק בהיסטוריה והיא חזקה במעמד הנמוך-בינוני כמו גם במעמד הפועלים. מלחמות רצופות הרעידו את השנאה, אבל לא הרסו אותה. כולם עדיין זוכרים כמה נהוג היה לקרוא קריאות בוז ל"מעילים האדומים" ברחובות, ועד כמה בעלי בתים שכיבדו את עצמם אסרו על חיילים להיכנס לתחומם. בעיתות שלום, אפילו כאשר יש שני מיליון מובטלים, קשה למלא את השורות של הצבא הזעיר, שהקצינים בו הם אצולת המדינה ושכבה של מומחים מבני המעמד הבינוני, והוא מאוייש בידי עובדי חווה ובני הפרולטריון. רוב האנשים הם חסרי ידע או מסורת צבאיים, והגישה שלהם למלחמה היא התגוננות מתמדת. אף פוליטיקאי לא יעלה לשלון בכך שיבטיח להם כיבושים או "תהילה" צבאית, שום המנון שנאה לא ריגש אותם מעולם… הפטריוטיזם של העם הוא לא ווקאלי או אפילו מודע. בזכרונות ההיסטוריים שלהם אין אפילו ניצחון צבאי אחד. הספרות האנגלית, כמו ספרויות אחרות, מלאה בשירי קרב, אבל כדאי לציין שאלו שזכו באהדה תמיד מדברים אודות אסונות ותבוסות. אין כל שיר פופולרי על טרפלגר או על ווטרלו, למשל…. שיר הקרב באנגלית המסעיר ביותר הוא אודות חטיבה של חיל פרשים שמסתערת בכיוון הלא-נכון. ומהמלחמה האחרונה, ארבעת השמות שממש חרתו את עצמם בזיכרון ההמון הם: מונס, איפר, גליפולי ופשנדל, שכולם היו אסונות. שמות הקרבות הכבירים ששברו לבסוף את החילות הגרמנים פשוט לא ידועים לציבור הרחב…

[כאן אורוול דן עם עצמו איך אפשר לדבר על שנאה למלחמה במדינה שכבשה רבע עולם. הוא עונה משהו על צי ימי לעומת כוח יבשתי]

אולם העדינות האנגלית מעורבבת בברבריות ובאנכרוניזם. החוק הפלילי שלנו מיושן כמו רובי המוסקט במגדל לונדון. אל מול החייל הנאצי שמסתער אלי קרב חייבים להציב את הדמות האנגלית הטיפוסית, השופט התליין, בריון זקן ומוכה שיגרון שהמוח שלו נטוע במאה התשע-עשרה, והוא פוסק לכולם גזרי דין אכזריים. באנגליה אנשים עדיין נתלים מצווארם ומולקים בידי שוט רב קצוות. שני העונשים האלו הם מיושנים כמו גם אכזריים, אבל מעולם לא נשמעה זעקה ציבורית אמיתית נגדם. אנשים מקבלים אותם כמעט כמו שהם מקבלים את מזג האוויר. הם חלק מ"החוק", שנתפס כמשהו שאי אפשר לשנותו.

כאן יש לדבר על מאפיין אנגלי חשוב במיוחד: הכבוד לחוקתיות ולחוקים, האמונה ב"חוק" כמשהו שהוא מעל למדינה ומעל לפרט, משהו שהוא אכזרי ומטופש, כמובן, אבל באותה מידה בלתי מושחת.

לא שמישהו חושב שהחוק הגון. כולם יודעים שיש חוק אחד לעשירים וחוק אחר לעניים, אבל איש לא מקבל את ההשלכות של כך. כולם מקבלים כמובן מאליו כי החוק, כמו שהוא, יכובד, וחשים זעם כאשר מישהו עובר על החוק. הערות כמו "הם לא יכולים לכלוא אותי; לא עשיתי שום דבר רע", או "הם לא יכולים לעשות זאת, זה בניגוד לחוק", הם חלק מהאווירה באנגליה…

אשליה יכולה להפוך לחצי-אמת, מסכה יכולה לשנות את ההבעה על הפנים. הטיעונים המוכרים לגבי הדמוקרטיה שהיא "בדיוק כמו" או "גרועה כמו" טוטליטריזם לא לוקחים את העובדה הזו בחשבון. כל הטיעונים האלו מגיעים בסוף לכך שחצי כיכר לחם היא אותו דבר כמו לא לאכול כלל. באנגליה, רעיונות כמו צדק, חירות ואמת אובייקטיבית עדיין מוצאים מאמינים. ייתכן שהן אשליות, אבל הן אשליות מלאות עוצמה. האמונה בהם משפיעה על ההתנהגות, והחיים הלאומיים שונים בגללם.

משנה לשנה יותר מעודן, אין מה לומר

הרגע הראשון

הרגע הראשון של יומולדת 41 שלי התחיל בפאב, שלושה ימים לפני יום ההולדת.
רוזה היא אימא של הקטור, שהוא חבר של לב. היא רופאה ונמצאת בחופשת לידה כבר למעלה משנה, כי היא לא מצליחה למצוא סידור שבו גם היא וגם בעלה הרופא יכולים לעבוד ועדיין הילדים שלהם לא נמצאים ברחוב מתישהו. קים היא אימא של לוק, שהוא חבר של לב, והיא רואת חשבון, והיא לא עובדת כבר כמעט שנתיים, כי תכל'ס לא ממש בא לה ובעלה הרואה חשבון מרוויח מספיק כסף.
לפני כמה זמן חשבתי שזה יהיה נחמד אם נצא לשתות מדי פעם, כדי שאפשר יהיה לנהל שיחה של מבוגרים, אפילו שאף אחת מהן היא לא הבחירה המיידית שלי, כי אני חושבת שאי אפשר לדעת, ויכול להיות שהן בעצם חמודות כשהן שתויות. אז הזמנתי אותן לפאב הסמוך. היה ערב קצר במיוחד וסביר, אבל לא יותר. וחשבתי, בסדר, זה יותר טוב מסתם לפגוש אותן רק עם ילדים כל הזמן ולא לדבר בכלל, ואולי בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אני צריכה לזכור ליזום את הבא. אבל! רוזה הקדימה אותי! וממש הזמינה אותי לצאת!
שלושה ימים לפני היומולדת שלי הלכנו לפאב שהיא בחרה, ושתינו הרבה, ודיברנו ממש, ויצא שחפרתי להן ארוכות על היומולדת שלי ועל כך שאני מרגישה שכבר הייתי אמורה לדעת דברים. קים, שאין לי דרך לתאר כמה היא תמיד כל כך בסדר, ואסופה, ורזה, פרצה בצחוק רם וכמעט מעליב ואמרה: In this day and age? you have till your eighty to find out. היא צודקת, זה ברור. זה היה רגע שבו קים לימדה אותי משהו.

1

כי בגיל 41 את כבר אמורה לדעת משהו, נכון? ואני יודעת המון דברים; אני יודעת אהבה ובדידות ועצב ואפילו את הרגע שבו הבן שלך אומר לך: אימא, זה כואב לי בלב, שבו את לא יודעת אם יותר למות מנחת או מצער (זה היה רק סרט, שום דבר מצער באמת), ושמחה והצלחה וכישלון ולדפוק את הראש בקיר ולהרפות ואיך זה לגור בישראל ואיך זה לגור בצרפת ואיך זה לגור באנגליה ואיך עושים חברים ואיך מחברים כל מחשב בעולם למקרן ואפילו להכין קובה. אבל יש שאלה אחת שלא מפסיקה להציק לי: איך עושה סופרת?
אני יודעת שבטח יש פה בבלוג מאה אלף פוסטים שעוסקים בנושא הזה, אבל זה לא אכפת לי. כלומר, כן, אבל לא מספיק בשביל לא לכתוב אותו.

הרגע השני

הבן שלי הכין לי קופסה עם לבבות נייר, שזה היה חמוד באופן הרגיל שבו ילדים הם חמודים.
בתוך הקופסה היו גם ממתקים, כי זה מה שעושים ביומולדת, שזה גם היה חמוד באופן שבו ילדים הם חמודים, ובאופן החמוד שבו ילדים קונים להורים שלהם מה שהם רוצים לעצמם (בדיחה משפחתית על שלמה ארצי שאי אפשר שלא להזכיר, אבל לא באמת מצחיקה).
אבל היה שם ממתק אחד, joyfills, שהוא ממתק שאני ולב אכלנו ביחד לפני כמה חודשים. ביסים פציחים של ביסקוויט שבתוכו יש קרם אוראו. אכלנו את הדברים הקטנים האלו. ואכלנו. ואכלנו. ולא הצלחנו להפסיק. וזה היה טעים ומתוק ומהנה ומזוויע. אז לב קנה לי את השני בסדרה, שמלא בקרם שוקולד ולא אוראו. והוא הגיש לי את השקית והסתכל עליי ואמר: זוכרת? ואני הנהנתי. והוא אמר: בחרתי לנו את השני.

In the biscuit aisle

2

ככה אני מדמיינת סופרת: מישהי שהוציאה לפחות שלושה ספרים. היא מעורה בשיח ספרותי כלשהו, כלומר יודעת מה קורה בז'אנר הספרותי שלה בישראל וגם בעולם, או רק בעולם דובר האנגלית. היא מכירה סופרים וסופרות אחרים ויודעת לנמק לעצמה מה היא אוהבת בהם ומה לא. יש לה דעות מוצקות על הספרות שמדברת אליה. היא משתתפת באירועים ספרותיים. היא משתתפת באירועים פוליטיים. היא כותבת מאמרים / טורי דעה פוליטיים. היא נוסעת לחופשות כתיבה. היא נוסעת לפסטיבלים של ספרות. היא עושה נפשות לרעיון הספרות ולא רק לספרים שלה. היא כותבת, כמובן, רצוי יותר מדבר אחד בבת אחת, או דווקא ממש רק דבר אחד, לפי בחירתה. זה יכול להיות קשה בשבילה, לכתוב, או קל, או פשוט מה שהיא עושה, טבעי, זה לא משנה.

די הרבה דברים, ואני חושבת שהם כולם חלק מהמחוייבות של להיות סופרת. באותה נשימה אני גם חושבת על סלינג'ר. לא היה הכי מקובל באירועים. או על פרנטה, שפחות בעניין של חשיפה פומבית. או נל הרפר לי, שלא בטוח שעומדת בקטע של שלושה ספרים. או על סופרים שאני אוהבת ואני פשוט לא יודעת עליהם מספיק כדי לדעת האם הם עומדים בקריטריונים, נגיד קלאריס ליספטור. ואם הייתי פוגשת סופרת שהייתה אומרת לי: אני כותבת, ולכן הפוליטיקה שלי ידועה ואני עומדת מאחוריה, אבל אין לי שום עניין להיות באירועים האלו בגופי. האם הייתי חושבת עליה שהיא פחות סופרת? לא נראה לי. בקיצור, אלו הדברים כמו שהם באידיליה, והחיים הם החיים.

הרגע השלישי

אני עובדת עם חמישה עשר אנשים, בערך. אני מבלה איתם תשע שעות ביום באופן ספייס, בלי מחיצות, בלי קירות ובלי חסמי קול / ריח / מראה. הם מכירים אותי, כך חשבתי, מכורח הנסיבות, והם מחבבים אותי באותו אופן בלתי מחייב שמחבבים מישהו מהעבודה, רק כי החיבה הזאת לא דורשת ממך כלום.

ביום של היומולדת עבדתי חצי יום, וחצי שעה לפני שהלכתי פתאום הבוסית שלי נכנסה עם עוגה עם נרות וכולם שרו יומולדת שמח וחייכו אליי מאד מאד, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה. כי זה דבר אחד יומולדת שמח פומבי כזה בעברית, ודבר לגמרי אחרי באנגלית.

ואז הם הגישו לי תיק בד של Daunt books, חנות הספרים הכי שווה בלונדון, ובה לא ספר אחד, לא שניים ולא שלושה, אלא חמישה ספרים. ועוד לפני שהספקתי לראות איזה ספרים יש שם, הם כולם באו ואמרו: רצינו גם לקנות לך את זה ואת זה ואת זה, ונקבו בשמות של ספרים שהייתי שמחה לקבל, אבל כריכה קשה, אבל לא היה, אבל.

חמשת הספרים שנבחרו היו ספרים ששולחים אותך אל העולם, שאני חשבתי שזו שיטת ארגון מדהימה, והם היו:

  • Tired of london tired of life – ספר ובו דבר אחד שווה לראות בלונדון לכל יום בשנה
  • Book lovers’ London – כמו שהוא נשמע, רשימה של כל החנויות הספרים, השווקים, הספריות הציבוריות והסיורים שקשורים לספרים בלונדון
  • Japan traveler guide – בתכנית הנסיעות המשפחתית שלנו ל-2020
  • The meaning of rice – מסע קולינרי ביפן
  • People Who Eat Darkness: Love, Grief and a Journey into Japan's Shadows

לא למות מהתרגשות?

3

ויש את הכסף. כלומר, מישהו צריך להרוויח כסף כדי לחיות את החיים האלו, שמאד קשה לתמוך בהם מתוך מצוקה כלכלית. והמישהו הזה לא יכול להיות הבעל. כי אז כל המגדל היפה של הספרות בנוי על אוויר. אם אישה רוצה קול, היא צריכה להרוויח כסף. וברור שכאילו אפשר להרוויח כסף מספרות. אבל לא יודעת כמה כאלו יש. נשים. סופרות. שמרוויחות מספיק כדי לחיות מהכתיבה של עצמן.
(גיגלתי הסופרים הכי עשירים, ובמקום הראשון יש סופרת בשם מקינזי בזוס. גרושתו הטרייה מאד של מייסד אמזון. לא סגורה על זה שהיא הזיעה את עצמה על המקלדת כדי להגיע ל-30 מיליארד דולר. רולינג, שאחריה, דווקא כן). אבל עד שאגיע לשם יש עוד רגע.

הרגע הרביעי

אני לא יודעת איך לתאר את הרגע הזה, ואני מנסה בראש כבר שבועיים. אבל מדובר בי ובבעל שלי. במסעדה הודית במרכז לונדון. כל ביס מהאוכל הוא טעים, בדיוק חריף במידה, בדיוק חם במידה, בדיוק פציח במידה. המקום עצמו יפה בדיוק כמה שמסעדה צריכה להיות יפה. השירות עצמו אדיב במידה, חברותי במידה, קשוב במידה. השכנים שלנו לאווירה שקטים במידה ומצחיקים במידה (סליחה, סבאל'ה יפני בן מאה, זה היה קצת מצחיק שנחנקת, בעיקר בגלל שהבת שלך המשיכה להיות בטלפון, אבל אני שמחה שהצלחת לשוב ולחיים וללקק בהנאה ארטיק). והבעל שלי הוא הבעל שלי בדיוק במידה.

4

אבל כמו תמיד, צריך לבחור. צריך לעבוד. וצריך לקרוא. וצריך לעשות ספורט כדי להישאר בריאים. וצריך זמן עם נדב. וצריך זמן עם לב. וצריך זמן עם לב ונדב. וצריך זמן עם חברים. כי כל אלו הם תנאים שלא ניתן לוותר עליהם. אחרי כל אלו, מה מבין הדברים שמרכיבים סופרת אני יכולה להספיק? מעט מדי. ממש מעט מדי. אז אני לא רוצה כלום. ואני רוצה הכל. ובקיר הזה אני דופקת את הראש כבר כמה שנים. וחשבתי שבגיל 41 תהיה לי איזו תשובה. מה אני רוצה. לא מה הצלחתי. לא מה כבר הספקתי. לא מה כבר נכשלתי. רק לדעת לקראת מה אני מתקדמת. מה מתוך הדברים האלו, שאי אפשר לעשות את כולם בלי להפסיק לעבוד, אני רוצה? ולמרות כל הזמן שחשבתי בעניין, אני לא יודעת.

ובגלל זה, יומולדת 41 הייתה היומולדת הראשונה שלי שנמהלה בה חרטה על הזמן שעובר.