זמן קיץ

1

אחד הזיכרונות החזקים שלי מקיץ בילדותי התקיים כל שבת במלון ספורט באילת. היה לנו מנוי שם לזמן מה. זה זיכרון ילדות, אז יכול להיות שמדובר בשלושה חודשים או שש שנים, אין לי שום דרך לדעת, וזה לא משנה כלל לחוזק הזיכרון, שצרוב לגמרי אצלי בעור עדיין (בהיותו עור ורדרד, הוא באמת היה צרוב רוב הזמן). אני וההורים שלי (ולפעמים גם אחותי) היינו נוסעים למלון, עוברים את הלובי, יורדים למטה, מציגים כרטיס מנוי, מסתכלים שמאלה על חדר הכושר, ופונים בהחלטיות ימינה, אל הבריכה. הבריכה הייתה בריכת שחייה רגילה, ולידה בריכת ילדים (הייתה שם בריכת ילדים? כן. רואים בתמונה.) ומסביבה היה דשא. ההורים שלי היו לוקחים את התיקים ומתיישבים על כיסאות הנוח בדשא. לפעמים היו מגיעים גם חברים. לדעתי לפעמים היה גם אבטיח (ובכל מקרה היה שם גם בר של בריכה, לרענונים). אני הייתי מורידה את הבגדים ומייד קופצת למים.

כל עוד הייתי במים היו לי ארבע מטרות עיקריות: לעשות עמידת ידיים במים, לעשות גלגול קדימה בתוך המים, לקפוץ קפיצת ראש ולהשפריץ על אחותי יותר חזק ממה שהיא השפריצה עליי. התאמנתי על ארבע המטרות האלו בשיא הרצינות, והפסקתי רק כשכאבה לי הבטן ממש מהניסיונות לקפוץ קפיצת ראש ולנחות על הבטן. עד היום אני לא יודעת לעשות קפיצת ראש.

כשלהורים שלי נמאס, הם היו מקפלים את התיקים, עוטפים אותי במגבת או אולי בפריט לבוש אחד, והיינו נוסעים חזרה הביתה. בדרך חזרה הביתה, ליד מלון אמריקנה, יש סיבוב שנוטים לנסוע בו מהר, ותמיד יש שם ניידת משטרה, אז הוא היה סיבוב מסוכן. אחרי הסכנה היינו נוסעים הביתה בלי בעיות, ואבא שלי היה צועד מהר לפינת המטבח הרחוקה מהכניסה, מכניס בקבוק סודה סטרים למכשיר ומכין סודה חזקה חזקה. הוא היה מוזג לנו גזוז פטל בכוסות גבוהות וקרירות וכאן פחות או יותר הייתי מתעלפת לשנת צהריים של מאה שעות.

בין לבין, בין היציאה לבין החזרה, הזמן עצר מלכת. לא היה זמן בשבילי. לא הייתה לו שום משמעות או נוכחות. הייתה שמש שחיממה את העור בחוץ. היו מים קרים שקיררו את העור בחוץ. היו הורים שחיכו בסבלנות מרגיעה באחת הפינות. והיה לא הצלחתי | כמעט הצלחתי | והצלחתי, אני הולכת לנסות שוב, לראות אם אני כבר יודעת או שזה היה במקרה.

2

אז ויזת העבודה שלנו לבריטניה סירבה להגיע ואנחנו נתקענו בישראל. תכננו להיות בישראל כמעט שבועיים והיינו חמישה שבועות. אם אתה נמצא במקום שהוא לא הבית הנוכחי שלך, ואתה מתארח בכל מיני מקומות, אתה צריך להתאים את עצמך לקצב של אנשים אחרים. איך קמים בבוקר, מה שותים, מה אוכלים, איך מתכוננים לצהריים, איך מעבירים את הזמן ביניהם, מתי הולכים לישון צהריים (קיומה של שנת צהריים הוא נתון. אי אפשר להתווכח עם זה), מה קורה אחרי צהריים ומתי ארוחת הערב. הרבה החלטות טריוויאליות ולא חשובות כלל, שחותכות את הזמן לרצועות ניתנות לעיכול.

maale
בריכת מעלה אדומים. גם כאן נשרפתי בקיץ הזה

3

אחד הזיכרונות החזקים שלי מקיץ בילדותי התקיים בחוף הזהב באילת. חוף הזהב נמצא מאה מטר ממלון ספורט, ואליו הייתי הולכת הרבה עם אימא שלי ועם דודה כוכבה (לא ביולוגית, אבל לגמרי ביולוגית). היינו יוצאים מהבית מוקדם בבוקר, אוספים את כוכבה ומגיעים לחוף. שם אימא ושלי וכוכבה היו פורשים את התיקים (אצל כוכבה בתיקים תמיד יש בורקיטס ואבטיח וקאפקייקס שוקולד. מבחינתי כילדה התיק שלה ייצר אותם בעצמו), פותחים את הכיסאות המתקפלים ומתיישבים. אני הייתי מורידה את הבגדים ורצה למים, שהיו קפואים עד עצירת הנשימה. אחרי זמן מה שבו הייתי שוחה הלוך ושוב באזור שהיה לי מותר לבד, הייתי מתחננת בפני כוכבה שתבוא אתי למים. כוכבה הייתה חברה של אימא שלי, ולכן היה לה קצב של מבוגרים. מבוגרים לא קופצים למים קרים, הם מתרגלים אליהם. היא הייתה פוסעת בזהירות אל המים, ועומדת עם הרגלים במים, עד שהגב שלה היה מתחמם מהשמש ואז היא הייתה נכנסת באותה זהירות עם כל הגוף למים. כל הזמן הזה, שיכול להיות שתי דקות ויכול להיות שעה, אין לי מושג, אני הייתי שוחה סביבה ומראה לי איך אני כבר יודעת לעשות גלגול בתוך המים ומפטפטת ומפטפטת.

אחר כך היה מותר לי ארטיק אחד מהקיוסק, כמה ארמונות בחול שיש רק בתוך המים, אז הם היו ארמונות חמים-קרים, כמה משחקי שש בש מהלוח שהיה אפשר לקחת מהקיוסק, והיינו חוזרים הביתה.

בין לבין, הזמן, כן, גם פה, עצר מלכת. לא הייתה לו שום משמעות. ציון הזמן היחיד היה ארטיק אחד בביקור, ואני די משוכנעת שבמקרים יוצאי הדופן שביקשתי שניים, אז קנו לי שניים.

4

כשאתה עסוק כל הזמן בהמתנה לזמן שייחתך לרצונות ניתנות לעיכול ולוויזה, לזמן יש את כל המשמעות בעולם. הכל איטי. הכל בערפל. הכל מנגן על קצות העצבים שלך.

אבל אחרי כמה זמן בישראל, הצלחתי להרפות (לא עד הסוף. כי על קצב הבוקר שלי קשה לי לוותר, אבל כמעט הצלחתי).

פתאום, חזרתי לילדות. היה חם מדי בחוץ. היה קר ונעים בבית. אני הכנתי מיץ פטל. ובאמצע היה זמן בלתי חשוב, שבו הילד שלי עשה מה שילדים עושים, וסימן לעצמו מטרות. אולי הן היו, לא בטוח בסדר הזה: לשכנע כמה שיותר מבוגרים לשחק איתו, לראות כמה שיותר סרטונים ביוטיוב (הוא לא יודע עדיין שהטלוויזיה משדרת את החרא הזה כל היום), לאכול כמה שיותר ממתקים, וללכת לבריכה לפחות פעם ביום.

אבל יותר מזה, פתאום חזרתי לילדות, והיה זמן בלתי חשוב, שבו לא עשיתי כלום מלבד לשבת עם המשפחה שלי המצומצמת והמשפחה שלי המורחבת, וסיפרתי להם דברים בלתי חשובים, והם סיפרו לי דברים בלתי חשובים, וכשקצות העצבים שלי לא היו יותר מדי מגורים, זה היה נעים כמו שפריץ של מים קרים מהבריכה באמצע הקיץ: מפתיע ועותק נשימה לרגע, אבל מעורר אנחת רווחה מייד ברגע שלאחר מכן.

זה היה דבר מעולה ממש שקרה בישראל, ושמחתי בו מאד.

5

בפרק הבא: מגיעים ללונדון.

מחכים

הגענו לארץ לשבועיים. עוד לפני שהגענו השבועיים נראו קצת מוגזמים. מה נעשה פה שבועיים, בחום הזה של יולי אוגוסט, בתוך מפגשים חברתיים בהולים של אמצע התרחקות, ואיך נשמור על הנינוחות היחסית של ניס בתוך המצב הזה, שבו אנחנו סוגרים פרק אחד בחיים שלנו ונעים לעבר האחר, מבלי שהאחר ייתן לנו סימן כלשהו שהוא מוכן לקראתנו? איך אפשר לחזור ממקום אחד, לעבוד במולדת, ולנסוע למקום שני, מבלי שהמולדת תסגור עליך כמו שמיכת פיקה לבנה בתוך מזגן אחרי יום בים? איך אפשר להמשיך להיות נחושים לעזוב במקום שבו כולם אומרים לנו כמה היו רוצים שנישאר פה? ואיך אפשר לענות על כל השאלות האלו בנוגע לפרק החדש, מבלי שתהיה לנו תשובה אחת אמיתית, שאפשר לשים בתוך אקסל או בבנק? איך אפשר לנוע בוודאות בתוך אי ודאות?

לא ידענו איך נעשה את זה, אבל בתוך האריזה של כל החפצים (אם מישהו מרגיש שהחפצים שיש לו חונקים אותו או שהוא רוצה להתנסות במינימליזם, הוא יכול לקרוא ספר ולהתפייט על זה, או שהוא מוזמן לארוז את כל החיים שלו, אבל את כל החיים שלו, כולל הכבלים שמשאירים לסוף, הניירות והצילומים ששומרים למזכרת, והכביסה שנשארת אחרי שעשית את כל הכביסה, לתוך חמש מזוודות. אחר כך לנצח לא יהיה לו שום חשק לצבור חפצים), החלטתי שיהיה בסדר. נדב האמין לי, כמו שהוא מאמין לי, בנפש חפצה ובראש דואג. ואני ידעתי שאני אצטרך להיות סופרת.

סופרת, לא הרבה יודעים את זה, זה המקצוע החשוב בעולם. אם את סופרת, הקשר שלך למציאות הוא לא מאה אחוז, שזה לא תמיד מבריק אם את צריכה להתנהל בעולם כמו אדם בוגר ואחראי, אבל אם נגיד יש לך נדב, שדואג לחזק את הקשר במקומות שבהם הוא רופף, ויש לך לב, שדואג להצחיק אותך בשטויות מתוקות בכל פעם שאת נהיית כבדת ראש מדי, אז את יכולה להיות סופרת של החיים שלך, שזו הכשרה חיונית מאין כמוה (הרבה יותר מחמש יחידות מתמטיקה, אם שואלים אותי. למרות שאל דאגה, אם חייבים אקסל, יש לי חמש יחידות מתמטיקה). כי אם את סופרת, את יכולה לדמיין משהו, ולתאר אותו בשכנוע כזה שהוא נראה אמיתי, וישר זה מרגיע את נדב.

london.png
דירה אמיתית מלוח הדירות

אז אני עצמתי את העיניים וראיתי את החיים שלנו בלונדון. ראיתי אותם כמו שאני רואה את הסצינות בספרים שאני כותבת: כמו מצלמה מפינה בתקרה. רואים את החדר, ואת הרהיטים בו, ואת הספרים בספרייה, ואת האנשים מתנועעים בו, ואת האינטראקציות ביניהם, ואת הזמנים שבהם הם יוצאים מהחדר וחוזרים אליו, ואת האנשים האחרים שמגיעים לחדר לפעמים. נכון. לא ממש שומעים מה האנשים מדברים, אבל אם שמים לב לתנועות הגוף, אפשר לדעת האם שוכנת ביניהם אהבה. ובחדר הזה שאני ראיתי, זה הסלון שלנו בלונדון, הכל היה בסדר.

והגענו. והייתה לנו דירה בפלורנטין. הלכנו ברחובות, המזגנים טפטפו עלינו, האנשים צעקו מסביב, והכיעור היה כל כך מכוער, שזה כאב לי בעיניים. ממש הרגשתי שאני חייבת למצוא פריים אחד, לא בשביל המצלמה, מבט עיניים אחד, שבו העין יכולה להירגע מגיבוב של דברים שלא במקומם, יכולה להירגע מצינורות שבורים, מקשקושים, ממכוניות שחונות על המדרכה, מחנויות שמוציאות את מרכולתן לרחוב, מקקי. ולא הצלחתי למצוא אחד כזה. ונזפתי בעצמי: פעם אהבת את האורבניות. מה קרה? נהיית זקנה כבודה מניס? אבל כל הנזיפות לא עזרו. הלכתי ברחובות והרגשתי שהם פוגעים בי. נדב הלך לצידי, והרגיש, ככה אני מבינה מהתיאורים שלו, כאילו הרחובות צועקים עליו. הרעש היה עבורו בלתי נסבל. וכך הלכנו, מוכי חום, כיעור ורעש, כמו קלישאה של אנשים שחוזרים לביקור בארץ, וניסינו להפיק מהביקור את המיטב (די בטוח שלא היינו במיטבנו בעצמנו. סליחה).

ואז זה קרה.

התברר כי ויזת העבודה שלה נדב מחכה כדי שנוכל לעבור ללונדון, ויזת העבודה שמוטבעת בדרכון שלו שנמצא בידי הבריטים, לא תיקח חמישה ימי עבודה כפי שהובטח לנו מראש, אלא חמישה עשר ימי עבודה. כלומר, יש לנו עוד שבועיים פה, שלא תכננו, והדרכון של נדב אצלם. והסלון שלנו בלונדון היטשטש לי בראש ככה שלא יכולתי לראות אלא את הרגע שבו נצליח למצוא דירה שאנחנו רוצים לשכור, והאיש מסוכנות הנדל"ן יסביר לנו בכובד ראש שאנחנו חייבים חשבון בנק בריטי כדי לשכור דירה, והאיש מהבנק הבריטי יסביר לנו באותו כובד ראש מנומס שאנחנו חייבים כתובת קבועה כדי לפתוח חשבון בנק. בקיצור, כל החלום היפה שלי התנפץ ברגע, והפך להיות בירוקרטיה.

לבירוקרטיה יש השפעה מיוחדת עליי. אני יכולה להתמודד איתה כל עוד היא באה עם רשימת מטלות קצרה יחסית ועם תגמול מהיר. כלומר, אם צריך להצטלם וללכת למשרד מסויים ביום מסויים כדי לקבל דרכון, אני אצליח לעשות את זה, כי ברור לי שאני צריכה לכווץ את השרירים פעם אחת קצרה ומייד לנסוע לחו"ל. אבל אם רשימת המטלות מתארכת, או שהתוצאה בלתי ברורה, יש וילון לבן כבד שיורד על המוח שלי, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה ללכת לישון. וגם כשאני קמה, כל עוד המשימה הזאת ניצבת מול העיניים שלי, אני לא באמת קמה, אני פשוט שוהה על ספה, מחכה שמישהו יעשה משהו עם הווילון הלבן.

אבל הכל היה צריך להמשיך. היינו צריכים לישון איפשהו. ולאכול איפשהו. ואני הייתי צריכה לעבוד. ולב היה צריך להיות מטופל. וצריך להתקלח. ולצחצח שיניים. ולהיות נחמדים. ולפגוש אנשים שלמרבה הפליאה רוצים לפעמים לדבר על דברים שאינם רוע מזלנו. ולפעמים רוצים לדבר על רוע מזלנו בדיוק ברגע שבו אנחנו פנויים לדבר על דברים שקשורים לזולת.

התמודדנו עם זה בכבוד? לא. היינו עצבניים ודאוגים ולחוצים וחסרי סבלנות ולא קשובים, ואני די בטוחה שנראינו בכל רגע כאילו אנחנו סובלים, ולא משנה באיזה מקום יפה ישבנו או איזה נחמדים היו האנשים שישבו איתנו. אבל למרבה המזל שלנו, משפחה לא מחליפים בגלל שבועיים קשים, אז כל המשפחה שלנו עוד איתנו. החברים שלנו גם מראים סימנים שהם יכולים להכיל את המצב המוזר שאנחנו נתונים בו. אז אני חושבת שלא נגרם נזק לטווח הארוך.

ואז זה קרה שוב. אימייל אוטומטי ולקוני מהמשרד שמטפל בוויזת העבודה של נדב, הודיע כי יש בעיות בבקשה, והתהליך יתארך. מה הבעיות? אין לדעת. בכמה זמן יתארך התהליך? אין לדעת. האם תהיה לנו ויזה בסופו של דבר? אין לדעת. האם אפשר לעשות משהו כדי לקדם את התהליך? איך לדעת.

לרגע אחד רציתי לעזוב את הכל, את כל החוטים שהחזקתי בקושי כדי להמשיך ולהיות אדם מתפקד בעולם, ליפול על הרצפה ולבכות בכי תמרורים שיימשך מאה שנה. הרגע הזה נמשך ערב אחד. אבל אחרי הרגע הזה, משהו קרה לי בראש, הסלון שלנו בלונדון חזר להיראות באופן ברור וצלול מהמצלמה בפינה של התקרה. מסתבר שהמעבר מאין בירוקרטי הלבירוקרטיה הופך את החיים שלי לבלתי נסבלים. אבל המעבר מבירוקרטיה סבירה לבירוקרטיה מגוחכת, מחזיר לי בחזרה את החיים שלי. זה לקח שאפשר לגזור ולשמור, אני חושבת.

ואנחנו עדיין מחכים.

שן שבורה

1

העניין עם פרידות, ככה גיליתי בגיל עשרים ומשהו, כשנפרדתי אחרי דקה וחצי של קשר, שבאמת היה אחד המיותרים, הוא שעומק הקשר לא משנה את הדינמיקה של הפרידה. משהו ממך, שהיה מושקע בדבר האחר, לא קיים יותר. הוא לא קיים כי הוא מתקיים בקשר בינך לבין הדבר האחר, אבל כשהדבר האחר הולך, את נשארת עם רקמה חסרה. ואז זה לנצח כמו שן שבורה: את מגלגלת את הלשון על השן השבורה כדי להתרגל לשינוי, הלשון שלך נפצעת, את מתרכזת בלשון הפצועה, המהות של השינוי מסתתרת מאחורי כאב כלשהו, הכאב עובר, ואת כשירה להתחיל לאכול דברים מוצקים שוב.

2

ניס לא הייתה עיר חלומותיי, אבל היא הייתה מאהבת נוחה מאד וריבאונד מושלם. הכל שם יפה ואלגנטי, האנשים שם נחמדים ולא מתנשאים, האוכל טוב ומהוגן אפילו במסעדות הכי תיירותיות (ויש שם כמה מפלצות תיירות בגודל שקיים באמת רק בערים שכל כולן נועדו לתיירות. וניס היא עיר כזאת כבר המון זמן, ולכן משחקי הפיתוי והחנחון של מסעדות שם הם ותיקים וממוסדים), הסופרמרקטים מציעים את מיטב מגוון תוצרת צרפת במגוון מחירים (ולצרפת יש הרבה הרבה תוצרת באמת מעוררת קנאה), ומסביב לכל זה הטבע הנוח בעולם כנראה: ארבע עונות שנה מוסדרות ולא קיצוניות, ים רגוע, עשרות עיירות עתיקות קטנות וישנוניות ומספיק פארקים לאומיים כדי להספיק לחמש שנים. וכל זה בתוך שקט נינוח, שלא נלחם באיום קיומי, ולא נלחם בתרבויות זרות (צרפת שאני מכירה חזקה מספיק כדי לדעת שהיא לגמרי האקטיבית), בעיר שתושביה מוכנים להשקיע נתח הגון מזמנם ומשאביהם בחיים הטובים.

3

הדינמיקה של כל הפרידות דומה, אבל עומק הפצע הוא שונה לגמרי. על הגיהנום שהוא פרידה עמוקה לא בא לי להרחיב עכשיו, אבל במקרים של פרידות קלות, כמו שמכנים אותן, את יכולה להרגיש את הקריעה-געגוע-איחוי-סקרנות בחמש דקות. ואם במקרה הפרידה הזאת כוללת היפרדות מחברים לרגע, שפגשת לפני שנה, ויותר כנראה לא תראי אותם לעולם, הסוף של ארוחת הפרידה המסורתית, אחרי שני בקבוקי יין, מרגיש אמיתי כמו צפייה בריאליטי. הנה יש מולך חברה, ואת מרגישה איתה בנוח, ואת מחבבת אותה, והיא הולכת לגור במקום שאת לא באמת מתכוונת להגיע אליו, והגיעה שעתכן להיפרד. גופנית, אתן עושות את הריקוד המסורתי המקובל: אתן מתחבקות (בצרפת זה סימן לחיבה אמיתית, בניגוד לנשיקה הצרפתית המקובלת של הפרחת קולות במספר משתנה של פעמים בקרבת הלחי), ואתן עומדות ליד הדלת במבוכה גדלה את מספר הדקות הנדרש. גם מילולית, לפעמים אתן אומרות את כל הדברים הנכונים, ואומרות כמה היה נחמד להיפגש וכמה אתן הולכות להיפגש במקום מוסכם בתאריך מוסכם. אבל נפשית, ברוב המקרים, את יודעת שזה יהיה חמוד אם תיפגשו, אבל אם לא, היא כבר התחילה לשקוע בתהום הנשייה, בעודכן שם, ליד הדלת. וזה תחושה מטלטלת, להרגיש את הרגש דוהה, כי זה גורם לכל העניין להרגיש לא אמיתי. אבל הוא כן, הוא אמיתי, רק רדוד.

4

וכמו מאהבת נוחה, כשאת הולכת ממנה, את מצטערת על הדברים שלא הספקתם לעשות הפעם. על הגבינות שלא הספקת לטעום בסופר, על העיירות שלא הספקת לאכול בהם את הארוחה המשפחתית המסורתית של שבת בצהריים, על היערות שלא הספקת לצעוד בהם בנחת, על הסיילים של הקיץ שהספקת ליהנות מהם רק יום אחד, על הטיילת שרצת בה כמה פעמים בשבוע ועכשיו תהיה שייכת לאחרים, על הצלילה שרצית ועל קורסיקה, כל כך קרובה ובכל זאת לא ראית אותה. אבל בכל זאת, מאהבת נוחה, ואת יודעת שברגע שתטלפני, ותשלמי את כמה שעולה כדי להגיע אליה שוב, היא תקבל את פנייך באותה חדווה גם בפעם הבאה, אז גם הצער שלך על ההחמצה הוא מוגבל ורגוע.

5

ויש את לונדון. נוחה, היא לא. זה בטוח. אבל מסעירה, שאין לתאר. והיא ממש פה, מעבר לפינה. וכל כולך נשימה עצורה.

6

אז:

  • דפוקה וזרוקה בניס ובלונדון (אהבתי ממש את הספר הזה של אורוול)
  • שנה אחת בניס ועוד כמה בלונדון?
  • ניס אחת, לונדון כמה
  • בין ניס ללונדון

מה יהיה השם החדש של הבלוג?

2048

יום רביעי

אתה שומע רגע, אני צועקת לו מהחדר השני, לב התקשר. הוא אמר שהוא מגיע בסופשבוע. אני לא שומעת תגובה, אז אני הולכת לראות מה נדב עושה. חשבתי שהוא במטבח, כי רגע לפני הטלפון, שמעתי את מכונת הקפה. אבל לא, הוא לקח את הקפה למרפסת, הוא עושה משהו במחשב.

מה אתה עושה? אני מציצה לו למסך. אני אוהבת להציץ לו במחשב, כי אף פעם הוא לא מתרגז על זה. הוא לא עונה. רק מחייך אליי. ואני רואה שהוא עוד הפעם עם האתר הזה שלו, maintenant!. מה עכשיו, אני שואלת אותו, מחייכת גם, כי איך אפשר לא לחייך לעניין שלו עם האתר שאוסף את כל המידע על טיולים ואירועים מיוחדים בצרפת. הוא עדיין לא עונה, רק מקרב אותי עוד קצת אליו ואל המסך, מחבק אותי בישיבה. אני רואה את הכותרת: chateau la coste. שבוע הבא יש סיור לילה בגן פסלים עם הארכיטקט שבנה שם את הפסל שאת אוהבת וארוחת ערב. את באה? הוא יודע שאין סיכוי שאסרב לשום ביקור ב-chateau la coste. גילינו את המקום הזה בטיול שעשינו לאביניון בפעם הראשונה שגרנו בניס, לפני שלושים שנה. זה יקב שיש לו גם גן פסלים של כמה קילומטרים ומסעדה והוא נמצא במקום היפה ביותר בעולם. אבל שבוע אחרי זה אנחנו נוסעים ליומולדת שלך, זוכר? מה הקשר? ניסע ללה קוסט, נישן לילה אחד באקס, ונחזור הביתה. לא? יש לך משהו מיוחד בסופשבוע הבא? לא נראה לי, אני עונה, בלי לבדוק. אבל יהיה לנו כוח לנסוע שבועיים ברציפות? הוא מרים אליי את המבט שאומר: את בת מאתיים? אני אשמח לנסוע איתך לשאטו לה קוסט, אני אומרת ומתיישבת לידו. אתה שומע אבל? לב אמר שהוא בא בסופשבוע הזה. יופי, הוא אומר ומתכוון לזה. עם די? לא. הפעם לבד. מה עוד הוא אמר? כלום. דיברנו שתי דקות. הוא היה בעבודה. אוקיי, ומה את עושה? אני בכלל לא פה, אני קמה. אני כותבת. אני רואה איך את כותבת. יש בעיות היום? לא, לא, אני עונה. אני שונאת שהוא מציץ לי למסך. הוא צריך לקרוא את מה שאני רוצה שהוא יקרא, כשאני רוצה שהוא יקרא, לא לפני.

אחרי צהריים אני הולכת להעביר את סדנת הקריאה שלי. למדתי צרפתית כבר פעמיים. פעם אחת לפני שלושים שנה, ועוד פעם כשהגענו לפה עכשיו. עכשיו היינו ממש רציניים: הלכנו לקורס אינטנסיבי שלוקח כמה חודשים, וכל יום אחרי צהריים היינו צועדים מהדירה החמודה שלנו לבית הספר, שנמצא ברחוב Verdi, כמה רחובות מאיתנו, שוברים את הראש כמה שעות, ואז יוצאים החוצה לשתות קפה ליד, בראש רוחש ממלים זרות. אני הייתי יותר טובה מנדב בהתחלה, כי היה לי בסיס כבר וכי כל השנים ניסיתי למצוא את מקומי בתוך השפה הזאת. אבל היתרון שלי התבזבז מהר מאד. אני יכולה לנהל שיחה עם אנשים בבתי קפה ובמסעדות, ואני יכולה אפילו לנהל שיחה בטלה עם השכנים ועם חברים, אבל עדיין לא הצלחתי להרגיש בה ממש בבית. אז עכשיו, כשאני צריכה להעביר סדנה, כמו שאני עושה כבר שנים, אני לא יכולה לעשות את זה בצרפתית, אני לא יכולה להעביר סדנת קריאה ולהיות עילגת, נכון? אז אני עושה את זה עבור כל האנשים שהם כמוני. Expats אוהבים לקרוא לנו. זה כמו מהגרים, אבל עם כסף. יש סביבי כמה חבורות של נשים וגברים בגיל הפרישה, שחיים את החיים שלהם בניס, או בין ניס ללונדון, ואני אוספת אותם, עשרה עשרה, ומדברת איתם על ספרים שאני אוהבת.

יום חמישי

חודש מאי הוא חודש מושלם לריצה בטיילת של ניס. סופסוף גמרו לשפץ אותה שוב. אנחנו גרים ברחוב קטן שנקרא ruelle des pres, בקומה השישית, בדירה עם הגב לים. בחרנו אותה כי היא שקטה וכי בפעם הראשונה שהיינו בה היה קיץ, ולמרות זאת היה בה אוויר נעים, ואור רך, וכי שימח אותי שיש בה נוף יפה למרות שאין בה ים. רואים ממנה את ההר של ניס, והרבה מהגגות שנמוכים מהקומה השישית. לא התלוננו גם על המרפסת, שלא הייתה גדולה, אבל היה בדיוק מה שצריך, פינה אחת בצל ופינה אחת בשמש, ומספיק מקום לשבת בלי להרגיש שמישהו דוחס אותך לקופסה. צריך אמנם ללכת כמה דקות כדי להגיע לטיילת, ולא תמיד יש לי כוח, אז לפעמים אני רצה ברחובות בתוך העיר, אבל אני לא אוהבת את זה. אני מרגישה מטופשת ככה: זקנה בבגדי ריצה, בין כל האנשים שמתחילים את יום העבודה שלהם. אבל היום אני הולכת לטיילת ורצה עד Radisson bleu. זה קצת יותר מחמישה קילומטר.

אחר כך זה השעות שלי במחשב. עברנו לניס כשנדב פרש העבודה. עוד מהפעם הראשונה שגרנו בניס ידענו שנחזור אליה. ואמנם מאז כבר גרנו בכל מיני מקומות יפים, אבל ניס תמיד הייתה עיר שמתאימה לפרישה. בשנים שעברו, נהייתה לנו שגרה של אמצע שבוע. בבוקר, אני מתעוררת לפניו ושותה קפה. אם זה יום של ריצה, אני מתחילה בזה. אם לא, ישר למחשב, לכתוב. החוקים שלי הם שאסור לי לעבור לשום דבר אחר שאני עושה לפני המנה היומית של הכתיבה. לא מיילים מהאנשים של הסדנאות קריאה, לא האתר שלי, לא הרצאות. כלום. קודם כל לכתוב. אחרת העיניים שלי נפקחות יותר מדי אל אנשים אחרים, ואני מאבדת ריכוז. עכשיו אני משתדלת להתרכז באוסף של סיפורים קצרים שקוראים לו: If only we had two days, הוא מספר על כל מיני דברים שקורים לאנשים שנוסעים לחופשה של יומיים. בזמן הזה, נדב עושה את העניינים שלו: הוא מייעץ לחברה שהוא עבד בה לפני הפרישה, ויש לו עוד כל מיני חברות שהוא מייעץ להם, ויש לו את השיעורי יוגה שלו, והוא גם נפגש עם החברים שלו בבוקר לקפה לפעמים.

בצהריים אנחנו תמיד נפגשים לארוחת צהריים. בשעה 12:00 בדיוק, כשהתותח של ניס יורה. כן, אנחנו נהיינו צרפתים בקטע הזה. בשעה רבע לשתים עשרה הבטן שלי מתחילה לקרקר, ואם אני לא אוכלת תוך רבע שעה, אני מתחילה לחשוב שהיום הזה היה צריך להתארגן אחרת. היום נדב הכין סלט קיסר, עם העוף בצד כי אני מנסה להיות צמחונית, למרות שזה עדיין מאד קשה בצרפת. אם אתה גר ליד כל כך הרבה חוות, קשה להאשים אותך שאתה לא מבין מה הבעיה עם בשר.

אחרי צהריים אנחנו הולכים למונופרי ביחד. שנים של מגורים בצרפת לא עמעמו את ההתרגשות שלי מהסופר המופלא הזה. אנחנו קונים את הדברים שלב אוהב שיהיה בבית: סוכריות גומי (בסתר ליבי אני בטוחה שהוא כבר שונא אותן, אבל ממשיך להתגעגע אליהן כי זה מה שאהב כשהיה בן ארבע), הרבה פירות, גבינת comte ודברים למג'דרה, תמיד היה לו עניין עם מג'דרה. אנחנו קונים גם סלמון לארוחת הערב, ואז אני משוטטת בין המדפים כדי לבחור מה בא לי לשים על הבאגט שלי השבוע. אחרי שנים של כעסי סופר, הגענו לפשרה, אני והאיש הקרציה הזה שבדרך כלל אוהב ללכת לסופר רק בשביל משהו מסויים: כשאני משוטטת, הוא יכול ללכת לבחור לנו יין. לא אכפת לי איזה יין הוא קונה, ואין לי כוח לפרצופים חסרי הסבלנות שלו. הבעיה היא שהוא תמיד בוחר יין לפני שאני מסיימת לשוטט, אבל זה בכל זאת מקטין את זמן החיכוך.

בערב זה היום שלנו עם החבורת ארוחת ערב שלנו. פעם בשבועיים או שלושה אנחנו נפגשים, בבית של אחד מהאנשים או במסעדה, ואוכלים ארוחת ערב ביחד. אם אוכלים ביחד, כל אחד צריך להביא משהו. ובכל מקרה, לא תמיד כולם מגיעים, ומותר גם להביא אנשים חדשים, אז לפעמים גם יש מצטרפים חדשים ועוזבים. כי ככה זה ניס, לא גרים בה לתמיד. היום אנחנו צריכים להביא קינוח, וכמו תמיד כשאני צריכה להביא קינוח בעיר שיש בה יותר מאפיות מדהימות ממאפיות גרועות, אני בוחרת לקנות.

יום שישי

לב גר בלונדון והוא מגיע אלינו פעם בכמה שבועות. יש לו טיסה שהוא הכי אוהב: ממריאים בשישי בצהריים וחוזרים בראשון בבוקר. ככה הוא יכול גם להיות עם די בראשון בערב וגם להיות איתנו. הוא גם אוהב לצאת לגלוש עם הקייט שלו בשבת בבוקר. כל עוד לא חורף. בסופי שבוע שהוא פה, אנחנו עושים תמיד את אותו דבר. בבוקר אנחנו קצת מסדרים לו את החדר, שזה החדר שבו אני בדרך כלל כותבת, אבל יש בו גם מיטה נפתחת. אם אנחנו מבשלים לו משהו מיוחד, אז אנחנו הולכים לשוק, לקנות את הדברים שצריך. ואז אנחנו קצת מחכים. כל פעם שהוא טס, זה כאילו גם אנחנו קצת טסים, יש לנו זמן המתנה. ואז הוא בא, ובעצם אנחנו בעיקר מקשיבים לו, ומנסים לא לעצבן אותו. אני חושבת שהוא עבר את הגיל הכי מעצבן, של לנסות למצוא מיהו ומהו. זה ברור שצריך לעשות את זה תוך כדי בעיטה בהורים שלך, אבל בתור ההורים, לפעמים התחשק לי להגיד לו: אוף, תנשום, אל תהיה כל כך בלחץ. מתישהו דברים יתבהרו. אבל לא אמרתי את זה, אני חושבת. כלומר, כמעט אמרתי. רמזתי. וצעקתי גם לפעמים. אבל בסך הכל, נתתי לו לעשות את הדבר הזה של גיל עשרים בעצמו. נדב היה יותר טוב ממני בזה, אני מודה. אבל זה רק כי מתמיד הוא היה יותר טוב עם לב במצבי התקרצצות.

יום שבת

היום שלנו במונקו. לב אוהב את מונקו מאז שהיה בן שלוש. כל פעם שהיינו מגיעים לשם, אני הייתי יותר חמודה, כי איך אפשר לא להיות חמודה כשאת נמצאת במקום הכי מופרך בעולם. וכל פעם שאני הייתי יותר חמודה, הוא נהיה יותר חמוד אפילו מהרגיל. כשחזרנו לפה לפני כמה שנים בכלל לא זכרתי מזה באופן פעיל, אבל באחת השבתות הראשונות נדב הציע שניסע לשם לטייל, ולב ודי באו איתנו. אני חושבת שאין במונקו שום מקום מכוער, ושאם היה כזה כבר היו משפצים אותו או מגרשים אותו בבושת פנים מהעיר. אם כסף הוא לא בעיה, אפשר לפתור כל כיעור, בהנחה שיש לך מאות שנות ארכיטקטורה צרפתית מאחוריך.

כשהגענו בפעם הראשונה הלכנו ישר לשוק שזכרתי מפעם, שיש בו חנות גבינות מעולה ויש בו כיכר נחמדה שאפשר לאכול בה את הגבינה והבאגט. אחר כך הצעתי ללב לקחת אותו למוזיאון של הדגים, שזה המקום שהוא אהב כשהיה קטן. הוא צחק, אבל זרם איתי. לא באמת נכנסנו בסוף, אבל טיילנו בסביבה, והגענו למסעדה שנמצאת עם הגב לארמון ועם הפנים לים. לא סתם ים, ים פתוח, אינסופי. האוכל היה לגמרי רגיל, כמו שיש בכל בראסרי צרפתי. אבל זו הייתה מונקו, והיא הפעילה עלינו את הקסם שלה. מאז, אנחנו הולכים לשם בכל פעם שלב מגיע. זה מצליח כל פעם. גם היום.

 

עשרה ימים אחרונים

1

בדרך כלל אני משתמשת במספור בבלוג הזה כדי ליצור מבנה מתוחכם לכאורה של מילים, ששוזר בין שני נושאים או יותר לכדי מסקנת סיום שהפתיעה אותי. 1 מוביל ל-3 שמוביל ל-5 ופתאום 2 ו-4 מגיעים מהצד, והכל מתחבר ל-6. או משהו כזה. אבל אני יושבת מול הדף כבר כמה פעמים, ושום מספרים לא מסתדרים לי יפה בראש. זה לא קורה לי בדרך כלל. אני לא מהכותבות המתייסרות. יותר מהכותבות המתחמקות. בינתיים, כל מה שיש לי זו הרשימה הבאה:

  • רחוב הראה, רמת גן
  • רחוב פועלי הרכבת, גבעתיים
  • רחוב בן יהודה, תל אביב
  • רחוב מאפו, תל אביב
  • רחוב בן יהודה, תל אביב
  • רחוב הסבוראים, רמת אביב
  • רחוב שינקין, תל אביב
  • רחוב אחד העם, תל אביב
  • רחוב אהרונסון, תל אביב
  • רחוב ביאליק, תל אביב
  • רחוב marechal Joffre, Nice

אלו כל הבתים שגרתי בהם בעשרים השנים האחרונות.

2

אין לי בעיה עם אריזה ועם מעבר. כי באמת, כמה בעיה יכולה להיות לי אחרי כל הבתים האלו שהיו לי. ברור שזה תחת. זה מזיע. ומציק. ומלא אבק. וצריך לנתק את בזק. ולקנות מודם. ולהחליף שם בחשבון חשמל. ולעשות עקוב אחריי בדואר. ולהעביר שוב ושוב חפצים רק כי אין לך כוח למיין אותם.

אבל יש לזה גם צדדים טובים. את יכולה לזרוק חפצים. לזרוק אני מאד אוהבת. אני אוהבת לזרוק רק קצת פחות מלקנות. אני לא אוהבת להעביר הלאה, כי זה מצריך תיאום עם אנשים אחרים (למרות שברור שזו הדרך הנכונה והטובה והיפה והצודקת). אני לא אוהבת להעביר לעמותות או לכל דבר שמצריך ממני מאמץ. אני אוהבת לשים למטה, ולחשוב שאנשים אחרים לוקחים את זה לפי רצונם. אני אוהבת לחשוב שאנשים עוברים ליד ארגזי הספרים הזנוחים שלי כמו שאני עוברת ליד ארגזי ספרים זנוחים של אנשים אחרים: בהתרגשות ובפליאה. אני אוהבת לחשוב שזה מסתדר איכשהו, גם בלי התיווך של תיאומים ועמותות.

ואת יכולה לגלות מקומות חדשים. וליתר דיוק להכניס מקומות חדשים אל תוכך, אל שגרת יומך, שיהיו חלק ממי שאת. לפעמים זו שכונה באותה עיר, האנשים שבה, הדרך ממנה אל הים, הדרך ממנה אל העבודה, הדרך ממנה ליציאה מהעיר, המכולת, הדרך אל הבר, הדרך לבית הקפה. ולפעמים יותר מזה: מדינה, שפה, עיר; שזה כבר המון.

3

אבל זו רק חלק מהאמת. החלק האחר הוא שאיך שמופיעים הארגזים – ושמתי לב לזה לראשונה רק בפעם האחרונה, כשעברנו לצרפת, והאריזה וההיפטרות מחפצים היו ארוכות ארוכות ארוכות – אני נעלמת. אין לי מושג לאן אני נעלמת, אבל האמת היא שאני האמיתית השלמה, זאת שיכולה להקשיב לאנשים שאינם היא, זאת שיכולה להעביר מחשבה במגוון דרכים באמצעות מילים, זאת שיכולה להתרכז בעבודה לפרקי זמן ארוכים, זאת שיכולה ליהנות בלב שלם; האישה הזאת נעלמת. היא הולכת להתחבא עד יעבור זעם.

כי אני פשוט צריכה בית. למדתי את זה השנה במגוון דרכים מכאיבות ומצחיקות. אין לי הרבה טקסים אישים ופולחני עבודה, אין לי הרבה תנאי סף שאני חייבת כדי לחיות את חיי היומיום שלי בנוחות. אבל אני חייבת, באופן שאי אפשר להתפשר עליו כך מסתבר, מקום שאני מרגישה בו בנוח ואני יכולה לחזור אליו בסוף היום כדי להטעין את הבטריה שלי. ולא, בעל אוהב וילד בשלב החיזור האדיפלי לא מספיקים כדי לגרום לי להרגיש בבית. אני חושבת שדרושים לי שני דברים: בעל אוהב וילד בשלב החיזור האדיפלי וגם מקום לברוח מהם בנוחות, בלי ללבוש חזיה.

4

אז זהו, תיכף נפרדים מניס. היא הייתה בית רק בקושי, כך חשבתי, אבל עכשיו, כשנותרו לנו פה עוד שבועיים, אני מגלה כי היא הייתה יותר ממה שחשבתי. פתאום יש רחובות שקשה לי לעזוב, ויש את מונקו שאני לא רוצה לעזוב בכלל, וחברים שעצובים מלכתנו, ורשימת מקומות ארוכה כמו הים שרצינו להיות בהם ולא הספקנו. ואולי זאת סתם המלנכוליה של לפני פרידה.

5

אבל אני בשלה לתחנה הבאה. לונדון נמצאת מעבר לפינה. הלוואי שהיא תהיה טובה אלינו.

london-2199094_960_720

Give! Me!

1

כן, יש קליפים שריגשו אותי. מוזיקה שנגעה בי. שירים שצרחתי. הופעות שרקדתי. פסטיבל אחד של מוזיקה שהימם אותי. אבל אף קליפ לא שינה את חיינו כמו השיר הזה.

2

עוד לא יודעים כלום. אם אתם כאן בשביל הרצף הכרונולוגי והאירועים ההיסטוריים בחיינו. עוד לא יודעים כלום. דברים מתפתחים לחיוב באותה מידה שבה הסבלנות נשחקת. המחזורים של התקווה והסטרס מתקצרים. פעם זה היה שבוע הוא סבבה ואני בלחץ. שבוע הפוך. אחר כך היו כמה ימים שלו וכמה ימים שלי. אחר כך זה היה כבר יום יום. ועכשיו, כשהגן לקראת סיום, הבית אמור להתחיל להיארז, שיחות נעשות למקומות אחסון, חברים מהלימודים שלו מתחילים במסיבות סיום וטיסות הקיץ שלנו מוזמנות עד אוגוסט, נדמה שכל שעה מטלטלת אותנו למעלה ולמטה. הוא יוצא למסיבת פרידה, שנינו בסדר. הוא חוזר, שלוש שעות אחר כך, אחת וחצי בלילה, אני לגמרי ערה ובאקסטזה גמורה ממה שאולי יקרה. אני לא מאמינה שזה אנחנו בתוך התסריט הטוב הזה. עד הבוקר המוקדם אני לא מצליחה לישון כי אני לא יודעת אם זה יהיה מושלם מושלם או רק מושלם. בבוקר, שעתיים אחרי, אני קמה ולב הוא הילד הכי חמוד בעולם, מפטפט שטויות ללא הכרה ומצחיק אותי עם סיפורי אסטרונאוטים שאין להם סוף. אבל בצהריים, אחרי שישנתי ונדב מדווח מהגינה שלב מצא חברה חדשה, הכל נראה לי מטופש ומעייף ואני בורחת אל הספרים והסרטים.

3

כי לא אמורים להגיד את זה. לא אמורים לבקש מחמאה. היא אמורה להגיע כי הצד השני ראה, נכון? אבל הוא לא תמיד רואה והוא גם לא תמיד יודע שלא התחשק לך להכין ארוחת ערב ובכל זאת הכנת ואז לפעמים הוא מחמיא על דבר לא חשוב. שזה נחמד אבל לא מרגש. ולפעמים הוא לא מחמיא על דברים שאחושילינג מגיעה להם מחמאה. ואז את וגם אתה מתחילים לרחוש מבפנים: האם לא מעריכים אותי כראוי? האם אני פה מובנת מאליה? הוא היה פעם כל כך רגיש אליי. אני צריכה להגיד? אבל זה על כך קטנוני. סך הכל הלכתי לסוכנות לשלם את שכר הדירה אפילו שזו לא המשימה שלי. סך הכל שטפתי את הבית. סך הכל גיהצתי. אז אני לא אגיד. הוא כבר אמור לראות. או שאולי הוא יראה בפעם הבאה. הוא יראה בפעם הבאה?

4

אצלנו עכשיו כל מה שצריך לעשות הוא להגיד בקול מתכתי: גיב מי קומפלימנט! והכל נפתר!

אה, זה ולמצוא את הדרך החדשה בחיים שלנו.

מכסה של סיר

רשימה של דברים שלא קונים?

חרדל – הוא נגמר. אבל פעם בכמה זמן קונים חרדל? לכמה זמן מספיקה צנצנת אחת של חרדל, לא קטנה, מהסוג שאת אוהבת? ואי אפשר בלי חרדל? את לא רוצה סתם לזרוק חצי חרדל. וזה לא משהו שמשאירים בארגז. בסוף, יש אחת. בקצה המקרר. קטנה. כנראה שנשארה מהביקור של ההורים, כי זה מהסוג שהם אוהבים (את גם).

מגבות נייר – זה לא אמור להיות שיקול. כי מגבות נייר? כמה הן עולות? ויש לך ילד עם פירורים. ונזלת (אני יודעת. זה לא טוב לנזלת. אבל משמש בכל זאת, כי זה מה שיש במטבח. הוא לא מתלונן). אבל בכל זאת מתגנב הרהור לא חשוב. מוכרים את זה בחבילות של ארבעה גלילים או שישה. ובכמה כאלו משתמשים בחודש?

אבקת כביסה – קנית אחת עכשיו. שלוש כביסות בשבוע. אולי ארבע. אמור להספיק לחודש, לא? אבל נדמה לך שלא.

גלגלת של פיצה. זה בטוח לא. הנה, הצלחת להתאפק עם זה כמעט שנה. זה גם עולה רק כמה אירו, אבל זה לא רק הכמה אירו, זה המטבח הזה, שיש בו גלגלת של פיצה במקום סכין רגיל, שהוא לא המטבח שאתם מנהלים עכשיו.

כלומר, אם יש לך חודש בבית שבו את גרה, ואחר כך אין לך בית. יש לך שבועיים שם. חודש במקום אחר. ואז, לא יודעת. איפשהו. תגורו איפשהו. והחפצים שלכם צריכים להצטמצם, כי כל חפץ הוא עוד מקום בארגז שאת בכלל לא רוצה לארוז. ומה את בכלל מטריחה את עצמך ברשימה של דברים שעולים ביחד פחות מחמישים יורו?

מכסה של סיר

רק מכסה אחד של סיר יש במטבח שלכם. כשבאתם, לא היה מכסה בכלל. רק סיר אחד גדול מאד, שאי אפשר להכין בו אורז. והלכת, חדורת מטרה, לחנות הכלבו החביבה עלייך ובדקת את הגודל, ושוב לא זכרת אם זה 22 או 24, הגודל הנכון לאורז, והחלטת על משהו, והוא היה בלי מכסה. וקנית את הסיר בלי המכסה, והלכת מחנות לחנות, קצת תמהה, כי מה? צרפתים לא מכסים את הסירים? ואז גילית שפה מוכרים אותם בנפרד. יש סירים. יש מכסים. המכסים מתאימים לכל מיני גדלים. ואם רואים ערימה של שלושה סירים במבצע, הם רק הסירים, ואפשר לקנות להם מכסה אחד שמתאים לכולם ודי. וקנית אחד.

ובפעם ההיא בשבוע שעבר שרצית להכין משהו, והסיר עם האורז היה במקרר מכוסה במכסה, ושוב פתחת את המקרר והתכופפת כדי להוציא את המכסה כדי להשתמש בו בסיר שעל הכיריים החשמליים, אמרת: אני בת 40. למה יש לי רק מכסה אחד של סיר? וצחקת. כי הנה, את בת 40, ויש לך רק מכסה אחד של סיר, וידעת שניצחת.

לא בדיוק ידעת את מה ניצחת. ואז קראת בספר היפה (רק התחלת) והלא קל לקריאה בכלל, The Argonauts, מחשבה על כמה זהות בעולם היא עניין קטגורי, אבל בעצם צריכה להיות עניין אישי. כמו גרטרוד שטיין, שאמרה על עצמה שהיא לא לסבית, היא רק אוהבת את אליס (למרות שברור שהיו לה עניינים עם אחרות, אפילו אליס ידעה את זה), כי היא לא הייתה צריכה להכניס את עצמה לקטגוריית הלסביות. ובמקום להגיד אלו גבולות הקטגוריה, אנא מצאו את עצמכם בתוכם או מחוצה להם, ההגדרה צריכה להיות מכוונת אדם. כלומר, שכל אחת תוכל להגדיר כמה היא לסבית, כמה היא לא, וכמה זה מעניין אותה בכלל.

ואת הזהות המינית שלך דווקא גילית בקלות, אבל למקם את עצמך על הבינאריות שבין בורגנות ללא-בורגנות, בין סחיות ללא-סחיות, בין היפסטריות ללא-היפסטריות, על זה אף פעם לא ידעת לענות. כי תמיד העדפת לגור בתל-אביב, והייתה לך דירה קטנה או קצת גדולה ומוזנחת, ותמיד ידעת שאין לך מה לעשות עם דירה אמיתית, שאת שונאת מייבש כביסה, שמדיח כלים זה לא נחוץ, שאוטו זה של גדולים (בסוף היה לכם אחד, וזה היה קצת כיף אפילו), ושזה נראה לך מיותר להוציא סכומים גדולים של כסף על כל דבר שאינו טיול לחו"ל, אבל בכל זאת, כשפיניתם את הדירה בתל-אביב, יצאו משם טלוויזיה גדולה, ושידה מהביטאט, והרבה סטים תואמים של כוסות אספרסו, ואף פעם לא היית חזקה בלהגיד לעצמך לא על משהו שבא לך לקנות. אז מה את, בעצם? בורגנית או לא? ומי בכלל הוא לא בורגני? כמה כאלו את מכירה? וכמה מאלו שהם לא בורגנים, בלי הרבה חפצים, בלי חפצים שמגדירים את הזהות שלהם, באמת עושים את זה לאורך זמן?

אבל הנה, יש לך מכסה אחד של סיר ודי.

Sandby,_Paul_-_Noel_Desenfans_and_Sir_Francis_Bourgeois_-_Google_Art_Project
Sandby,_Paul_-_Noel_Desenfans_and_Sir_Francis_Bourgeois

תיהנו מהחופש

וכל ערב, בשעה שמונה וחצי תשע, כשמתחיל הזמן של המבוגרים, מתחיל גם הזמן של החרדות. מה יהיה? איפה נגור? איפה לב ילמד? וכמו תלמידים שקדנים, בכל פעם אתם משננים לעצמכם את האופציות, ואת היתרונות והחסרונות בכל מקום, ובודקים מחירי שכירות ומחירי גן ומחירי סופר ועבודות, עד שכמה שעות אחר כך אתם סוגרים את המחשב בטפיחה של מיאוס מבלי שהתקדמתם לשום מקום. אבל כל מה שאת רוצה להגיד בעצם הוא: את אימא. הדבר היחיד שאת יודעת שאת צריכה להעניק לילד שלך זה יציבות. והחוסר בהירות הזאת מנוגדת ליציבות. ואת אימא. לא שאת יודעת מה הגבולות של הזהות הזאת, אם יש בכלל כאלו, אבל את המרכז שלה את כבר מכירה.

אבל כל מי שאת מדברת איתו – גם נדב – אומר לך: תיהני מהחופש. ואת לא מבינה איזה חופש? חופש ממה? ברור שזה כיף, להיות עם מכסה אחד של סיר, ולחשוב שאת יכולה לגור בעצם בכל מקום, ושהילד שלך יסתדר כי אתם היציבות של החיים שלו. אבל ליהנות מהתחושה הזאת של התלישות המוחלטת? להתענג על כך שמבצע תאורטי ב-AIRBNB יכול לשנות את מקום המגורים שלכם לחודש או חודשיים? להיסחף בתחושה שאת בעצם לא שייכת לשום מקום פיזי וכל מה שחשוב יכול להימצא בשלוש מזוודות, בעל-אבא וילד? זה נשמע לך מופרע.

(והילד, בשיא תקופת בוא-נרצח-את-אבא-ונירש-את-מקומו שלו, אומר: מה הבעל שלך נותן לך? ואת אומרת: אהבה. חיבוקים. מתנות. והוא מתרגז באמת וצועק: לא נכון! רק לי הוא נותן מתנות! אני אתן לך מתנות!)

הנה, במטבח יש לך רק מכסה אחד של סיר, אבל בלב, הרבה הרבה מערכות סירים תואמות מעוטרות בפרחים (עם קצת חרדל במקרר). אז ניצחת?