פורטוגל, פלורידה ובוסטון

1.

היו כל כך הרבה הזדמנויות למבוכה, שאפשר היה להתעטף בה כמו טלית, להעלות אליה קרבנות וללכת לדרכי, אבל באורח פלא לא הרגשתי דבר זולת ציפייה ושמחה. 

ראשית, אפשר היה להתעכב על הגוף. תמיד אפשר להתחיל בגוף. הגוף שלי אמור היה להפגין את בגד הים ואז לדחוס את עצמו לתוך חליפת צלילה, שהייתה קטנה עליי במידה, תהליך שארך עשרים דקות יפות של משיכה ודחיפה (ואף מילה על ציצים).

שנית, אפשר היה להתעכב על האימהות. על העובדה שעמדתי לנסות משהו חדש, משהו שלא עשיתי מעולם, ועמדתי לעשות את זה עם לב, שנמצא עדיין בגיל שבו הוא סבור שברוב הדברים (שאינם כדורגל) אני טובה יותר ממנו. 

שלישית, אפשר היה להתעכב על הבדלי הגילאים. היינו שתי נשים מבוגרות ותריסר זאטוטים. מטבע הדברים, הם יצליחו יותר. 

ידעתי את כל זה, אבל כל מה שאני רציתי זה להיות על הגלשן שלי. וכך היה. המדריך לימד אותנו על החול שלוש תנועות, ונכנסנו למים, אני והגלשן שלי. שעתיים ומשהו, עשרות גלים קטנים ממש והרבה פטפוטי סרק עם המדריך אחר כך, עמדתי עליו, על הגלשן, והבסתי את כוח הכבידה. לשנייה. ושוב הוטחתי במים ובחול הרך, מרחק עשרים סנטימטר מפני הים.

The kingdom of sand – Andrew Holleran

הגיבור של הספר החדש של אנדרו הולרן הוא הומו זקן. כשהיה נער עבר עם ההורים שלו לצפון פלורידה, לאיזור שאין בו דבר מלבד ערים קטנות, אגם שכבר שהתייבש ואנשים אחרים שיצאו לפנסיה, קנו בית, נכנסו אליו ומיעטו לצאת. הגיבור נשאר בבית של ההורים שלו אחרי שהם מתו, כי הוא לא הצליח להתמודד עם עבודת האבל הדרושה כדי למיין את החפצים, להעמיד אותם למכירה, להיפרד מהם ומהבית לשלום. וכך, עד היותו זקן בעצמו הוא מוצא את עצמו מחלק את חייו בין עיירה עלומה וכמעט חשוכת הומואים לבין וושינגטון.

בנמל, איפה שהומואים של הדור ההוא מוצאים גברים להזדיין איתם, הוא מצא את ארל. זה קרה לפני עשרים שנה. ארל היה מרצה לסטטיסטיקה. כשפרש הוא קנה בית בצפון פלורידה, מילא חדר אחד שלו בדיסקים של סרטים ישנים, אופרות וספרים, ומיעט לצאת ממנו. 

ארל והגיבור מעולם לא נמשכו אחד לשני, אבל הם אהבו לבלות זמן זה בחברת זה. הם דיברו על ספרים. הם דיברו עם סרטים. הם הניחו לזמן לעבור לצידם. ארל הזדקן. ארל הזדקן עוד יותר. החברות ביניהם מעמיקה כמו חברות בין שני אנשים בוגרים בלי ילדים ובלי בני זוג, שרוצים להישאר עצמאים, אבל גם מחפשים שותף לבדידות. ארל הוא טוב בלהניח לזמן לעבור. הגיבור לא. הוא מתבונן בארל ומנסה ללמוד ממנו, ולהגן עליו, ולטפל בו, ולברוח ממנו – הכל ביחד כל הזמן. 

וזהו. זה כל מה שקורה עד שארל מת. זה רומן כל כך אינטימי וחסר תהפוכות, שהייתי בטוחה שזה ממואר. אם מניחים לזמן לעבור ומניחים את המציאות האמיתית בצד לזמן הקריאה, ומתאמצים מספיק כדי לצלול לתוך ספר שבראש מעייניו נמצאת האמת ולא הקוראת, אפשר לצאת מהצד השני עם ידע (תיאורטי) עמוק על בדידות, על זקנה ועל חברות.

2.

העיירה פאו אשר בצפון פורטוגל התאחדה עם העיירה אפוליה השכנה ב-2013 לכדי רשות עירונית אחת, שבה גרים 7301 בני אדם, על שטח של 16.29 קילומטרים רבועים. 

האטרקציה המפורסמת ביותר בעיירה היא חוף אופיר. זהו חוף שידוע בקרב גולשים, בגלל השילוב היפה בין דיונות חוליות וגלים גבוהים. בשעת שפל, הסלעים המבצבצים מן המים יוצרים צורות שמכונות בעגה המקומית ״הסוסים של פאו״. בשאר הזמן הוא נראה בדיוק כמו החוף של תל אביב. 

האטרקציה השנייה היא שביל הולכי רגל ואופניים שנמשך לאורך נהר קוואו (Cavado), שזורם אל הים. 

מלבד זאת, יש פה שלוש מכולות, שבכולן אין אור, אוורור, או חלב שאינו עמיד; עשרים ושמונה מאפיות שמוכרות הרבה מאפים מבצק צהוב (עדיין לא הבנתי למה הוא צהוב, מלבד העובדה שיש בו הרבה ביצים. אבל ממש צהוב!) וקפה ממש חזק; מסעדת גריל דגים; כמה מסעדות חוף שמוכרות צ׳יפס עם תערובת צמחי תיבול מיובשים ושתי מספרות גברים. 

אם הולכים עשרים דקות על הנהר, מגיעים לאשפושנדה – העיר הגדולה, שבה יש גם סקי מים, גם קייט סרפינג, גם בית מרקחת, גם מסעדה איטלקית וגם בריכה ציבורית. 

מאד ממליצה לכולם להגיע לפאו, ולא לעשות בה דבר לשבוע לפחות.

Run – Ann Patchet

אם נוסעים לפאו, או לכל מקום אחר שיש בו הרבה זהרורי שמש על מים כחולים, חול, בירה, ומעט שכל, אני ממליצה לקרוא את הספר הזה, שיש בו כל מה שצריך כדי שאפשר יהיה לקרוא בו בהנאה, בעודך מתחממת באור הנגוהות של הליברליות ההומנית, שמפיקה רגעי קרבה אנושית טובי לב. 

הגרדיאן עשו עבודה מוצלחת בלסכם את הספר, אז הנה:

״ריצה הוא סיפור של דויל, ראש העיר לשעבר של בוסטון, שהתאלמן מברנדרט, קתולית אירית יפהפיה, שרצתה עוד ילדים מלבד סאליבן, בנם המשותף היחיד. דויל וברנדט אימצו את טדי, תינוק שחור, ומעט אחר כך הופתעו ושמחו לגלות שאימא של טדי רוצה למסור גם את טיפ, אחיו בן ה-14 חודשים. הם לקחו את שני הבנים, אבל מותה הבלתי צפוי של ברנדט מסרטן זמן קצר לאחר מכן, הותיר את דויל לגדל אותם בעצמו.

על אף שכל אב אחר ביקום היה מחשיב אותם כסיפור הצלחה – טיפ הולך להרווארד ללמוד איכתיאולוגיה (מדע הדגים) וטדי עומד להפוך לכומר – דויל היה מעדיף שהם יילכו לפוליטיקה בעקבותיו. הוא לוקח אותם לאירועים פוליטיים כל הזמן, וערב חורפי אחד בבוסטון הוא לוקח אותם לשמוע את ג׳סי ג׳קסון.

אבל לטיפ נמאס שגוררים אותו למקומות משמימים. אחרי שהנאום של ג׳קסון נגמר הוא מתחיל להתווכח עם דויל, ופורץ אל הכביש מבלי להסתכל. מכונית מגיחה מבינות הררי השלג שהחל ליפול. בשניה האחרונה הוא נדחף כמעט אל מחוץ לטווח הפגיעה של המכונית בידי טנסי מוזר, אישה שחורה בגיל העמידה שנפגעת קשות. טנסי מחוסרת ההכרה מובהלת לבית החולים, ומותירה מאחוריה את קניה, ילדתה בת ה-11, באחריותם המקרית של דויל והבנים.

למה שטנסי תסכן את חייה עבור זר מוחלט? אפשר לנחש את התשובה בקלות, ופאצ׳ט לא גורמת לנו לחכות לתוצאה המרעישה. שאר הרומן מתרחש בעשרים וארבע השעות שלאחר מכן.״

3.

בין התאריכים 6-19 באוגוסט 2022 מתקיים בפאו אשר בפורטוגל פסטיבל פירות ים. 

הפסטיבל נפתח בשעה שמונה מדי ערב ומחולק לשני חלקים מרכזיים. 

בחלק האחד יש שונים של יוצרים מקומיים. אפשר למצוא שם כל מה שאתם חושבים שאפשר למצוא שם: בובות קרמיקה, יצירות מקרמה, דבש, סבונים ונרות. 

בחלק השני יש אוכל. שני דוכנים של בירה, דוכן של קפריניה ושלושה דוכנים זהים של פירות ים. משפחות מקומיות נצפו יושבות במתחם ספסלי הפיקניק, חולקות את מנת פירות הים הגדולה ביותר ביקום, שהצריכה הרבה פירוק, ניסור ולעיסה. משפחות מישראל הסתפקו בשתי מנות מולים ואורז עם שעועית (שבתוכם צפו חלקי סרטנים ומולים). למתקדמים בלבד.