המתנה לטיסה

1.

אם יורדים במורד הרחוב ופונים שמאלה, מגיעים לגבעת הלוונדר (מזמן כבר יש בה רק סופרמרקטים, תחנת משטרה, בית משפט ובתי קפה). אם ממשיכים ללכת על הגבעה, אחרי 11 דקות הליכה לערך מגיעים לתחנת הרכבת העמוסה ביותר באנגליה שיש בה 17 רציפים. בכל רבע שעה אחד מהרציפים האלו יכול להוביל אותך אל ברייטון.

כשמגיעים לברייטון, שעה ורבע לערך אחרי שיצאת מהבית, אפשר לצאת מתחנת הרכבת ולפסוע במורד הרחוב כרבע שעה. בסופו של הרחוב יש ים. ים אמיתי, כחול מנצנץ, עם ריח של צ׳יפס ומישהו שתמיד בונה משהו ממש לידך. יש גם שחפים חוצפניים ממש, אז בזהירות עם האוכל.

אם אם מניחה את הגוף שלך על האבנים, ואת הראש שלך על התיק, ואת מזמנת לעזרך את כל רוחות הרפאים של כל הפעמים שבהן נרדמת בים, את יכולה שוב להירדם בים. השמש תחמם לך את הפנים והרוח תלטף לך את הזרועות וכשתקומי יכאב לך התחת מהאבנים, אבל הבפנים שלך ישמח ממש.

מחלה

| שם = המתנה לטיסה

| שם בשפת המקור = המתנה לטיסה

| שמות נוספים = נו כבר! לב, די! 

| תחום = נפש

| מיקום אנטומי = כל איבר בגוף

| שכיחות = ארבע חמש פעמים בשנה

| סיבות = כל פעם שאני נוסעת, או שמישהו חשוב מגיע, נוצר מצב של המתנה, שמורכב מדריכות (מתי כבר?), חשש (ואם לא יהיה כיף?) והתרגשות (יואו, בטח יהיה ממש כיף!), שמציף את הגוף באי נחת ומבטל את הקשר בין המוח שלי לשאר העולם

| תסמינים = עצבנות. חוסר תפקוד. צחקוקים היסטריים. 

| אבחון = נדב. 

| טיפול = טלוויזיה. 

| מניעה = אין תרופה מוכרת. 

| סיבוכים = אם במקרה מישהו אשכרה צריך שאני אעשה משהו, אז חבל עליו. 

2.

אם מפנים את הגב אל הים והולכים אל הסמטאות, אפשר להיתקל בשתי תופעות לא לגמרי מצויות:

1. קפה טעים – באופן כללי, אנגליה לא מצטיינת דווקא בקפה שלה. הכל פה חזק וחמוץ. אבל אם כבר קפה, יודעת כל מי שאי פעם גרה בעיר גדולה, עדיף לשתות אותו בעיר ולהימנע ממנו בכפר. ברייטון היא כפר לכל הדעות, אבל יש עשרות בתי קפה יפים למראה, שמגישים אשכרה קפה של עיר. 
2. אנשים מאילת – לא לגמרי מבינה איך זה קורה, אבל כשאני הולכת בסמטאות של ברייטון, אני מרגישה בבית. שני האנשים האלו שהלכו לפניי בסמטת התכשיטנים, בטוח היו איתי בשכבה בגולדווטר. ובים היה מישהו שנראה כמו מהשכבה של אחותי. לא יודעת איך זה יכול להיות, אבל עובדה. 

ניקיון

אחד מכוחות העל שלי הוא להישאר רגועה כשאחרים נלחצים. בעבודה שלי, נגיד, הרבה פעמים אנשים חרדים מרווח שלא יגיע, מקמפיין שלא יהיה באוויר, משגיאה באתר, מכותרת שגויה בבלוג. אני מבינה את הבעייתיות בכל אלה, אבל בואו, זו לא סיבה ללחץ. 

מחוץ לשעות העבודה, כשאני נפגשת עם אנשים שיקרים לי, אני טובה (אני חושבת) בלשים שתי כפות ידיים פרושות לרווחה מתחת לסנטר שלהם ולהגיד: תוציאו הכל. הם מספרים לי בפרוטרוט או בקיצור על הרגשות השליליים שלהם, ואז אני הולכת לברז, שוטפת ידיים, ואומרת בואו, זו לא סיבה ללחץ. לפעמים זה עוזר להם. 

3.

קפה טעים, אנשים מוכרים וים מעלים את השאלה: למה בעצם אני לא גרה בברייטון?

לא הפעם

אבל לא עם אימא שלי. לפני כמה שנים הבנתי שביני לבין אימא שלי אין גבולות רגשיים אנרגטיים. כשהיא בלחץ, אני בלחץ. אין לי שום דרך לעזור לה או לעזור לי וכל העסק לא נמצא בשליטתי. אם היא בלחץ, אני יכולה לעשות שמיניות באוויר ולהשתמש בכל שיטות ההרגעה הידועות לי, שעובדות כל הפעמים האחרות, ועדיין אני אהיה בלחץ. וכמו שיודעת כל בת-דעת, הדבר האחרון שאת צריכה כשאת בלחץ, זה עוד מישהו בלחץ איתך. 

שלא במפתיע, אותו דבר בול קורה לי עם לב. רק שאת לב אני יכולה להפקיד אצל אבא שלו, שיודע אשכרה לעזור לו במקום להיכנס לתוך הלחץ בעצמו, ואת אימא שלי אני לא יכולה להפקיד בשום מקום. 

הנה, מיום שישי היא במצב המתנה לטיסה חמור, כי היא עוד מעט טסה אלינו בפעם הראשונה לבד, ולמרות שהיא נמצאת ביבשת אחרת, אין לי שום דרך להתרכז היום בכלום חוץ ממצב המתנה לטיסה.

אולי אסע לברייטון.