.1
זה היה היום הראשון שלי בעבודה. חברה שלי, שהייתה גם הבוס שלי בעבודה המשונה הזאת, והאישה היחידה בין שתינו שהאמינה שאני יכולה לבצע את המוטל עליי, לקחה אותי להכיר את כולם. עברנו חדר כעור אחרי חדר כעור בחצי העיגול שבו הם היו מסודרים, ואני ניסיתי לדחוק לתוך המוח שלי שמות, מיקומים, תפקידים, פרטים מזהים. בסוף הגענו לחדר גדול יותר, שבו היו שלושה שולחנות, במקום השניים הרגילים. עצרנו ליד שולחן מסודר, שמאחוריו ישב בחור עם חולצה מכופתרת, והסתכל עליי במבט לא אוהד במיוחד.
״זה החדר שלך,״ אמרה החברה. ״וזה נדב, האיש הכי חמוד פה.״
נדב בחן אותי ברצינות ואולי אמר שלום. על השולחן היו אגוזי ברזיל בצלוחית.
״אפשר?״ שאלתי, ובלי לחכות לתשובה, לקחתי.
ציפיתי לחיוך, אבל קיבלתי מבט אטום.
התיישבתי מייד במקום שלי, ולא החלפתי עם נדב עוד מילה.
פורטו בפעם הראשונה
חיכינו לחופש הזה הרבה זמן. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נסענו לשלושה שבועות כמשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה לקחנו את עצמנו בכוונה למקומות שאינם עיר. היינו מכוילים לעשות כיף, ובכל זאת, פורטו בימים הראשונים שהיינו בה, קצת הקשתה עלינו. היה עמוס. היה חם. היה מוזר. לא הבנו את הקטע. מזל, כך חשבנו, שאנחנו יוצאים מפה עוד יומיים.
2.
גם אני יודעת לשתוק ולבחון, במיוחד את מי שמאתגר אותי בזה.
בשבועות שלאחר מכן עשיתי שני דברים: ראשית, ניסיתי להסתיר את העובדה שלא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות. שנית, בחנתי את השולחן של נדב.
העבודה שלי עוד הייתה מעורפלת, אבל השולחן של נדב התברר כפשוט יחסית: היה שם זרם בלתי פוסק של אנשים שבאו לדבר על עבודה, לשפוך את הלב, להחליף מילות סרק, לצחוק, לאכול אגוזי ברזיל, ובעיקר, כך חשדתי, כדי לקבל את המבט. כולם נראו כאילו הם ממש נהנים איתו, אף אחד מהם לא נראה כאילו הוא מפחד ממנו, אבל כולם בסוף הלכו לעשות מה שהוא אמר להם לעשות.
אני אצטרך לפענח את סוד המשיכה של הבחור הקשוח שכולם צוחקים לידו.
פאו
ואז הגענו לפאו. בפאו יש כמה אלפי תושבים, שתי מכולות מתקופת הצנע, שתי מאפיות, פסטיבל אזורי של פירות ים, מועדון לילה, בית קפה, מכבי אש, ים, בית ספר לגלישה ובית. וזהו. כמו פורטו בימים הראשונים, פאו הרגישה כמעט מה שהתכוונו.
הבעיה האמיתית התחילה בערב השלישי. הגיע הסופשבוע והמועדון פתח את שעריו. השערים שלו, כך יוצא, היו בצד השני של בית האיירבנב שלנו. פורטוגלים אינם אנגלים. הם לא סוגרים את הפאב ב-11 בלילה. וכך יצא שבמשך שלושה לילות קמנו בשלוש-ארבע בבוקר בתוך מועדון עם מוזיקת מועדונים מהנחותות.
3.
התפקיד שלי במקום ההוא היה להבין, לכתוב ולצייר איך אפליקציות/עמודי מובייל אמורים להתנהג. לא הייתה לי שום הכשרה בנושא, מלבד העובדה שידעתי לכתוב ואהבתי את האינטרנט. אחרי כמה עשרות ישיבות בחדרים קטנים וגדולים, הגיע הרגע: הייתי צריכה לצייר את העמוד הראשון. עשיתי כמיטב יכולתי והייתי מאד גאה בתוצאה. כשהסתכלתי על זה, והתעלמתי מכמה דברים – חלקם קטנים וחלקם קטנים פחות – זה נראה כמו עמוד אינטרנט, וידעתי בדיוק מה אמור לעשות כל כפתור. זה הרגיש לי מספיק.
נדב היה מנהל הפרוייקט שאיתו עבדתי על הפרוייקט הזה, והוא אמר/הציע, באותה סמכותיות שבה הוא הבהיר לי שהוא צריך היה להציע לי מהאגוזים לפני שנגעתי בהם, לשלוח את הציור לפני שאני כותבת את כל האפיון.
שלחתי, והלכתי הביתה. הוא יגיד שהכל סבבה, יתקן שני דברים כדי להראות שהוא קרא, ואני אוכל להמשיך בכתיבת המסמך. עד למחרת בסוף היום הכל יהיה גמור. כך חשבתי לעצמי. סגרתי את המחשב, עליתי על הטוסטוס, ונסעתי הביתה.
שיעורי גלישה
ביום הראשון לא התייחסתי לזה. בעיקר כי יש לי יכולות שינה של דוב בחורף, ולא שמעתי כלום. אבל גם כי עוד הייתי עמוק בתוך ענייני הגלישה (בהרחבה, פה).
4.
בשבע בבוקר פתחתי את המחשב (זה היה כל כך מזמן שלא היה לי מייל של העבודה בטלפון, שזה סיפור די מדהים בפני עצמו), וגיליתי מייל מנדב, שהגיב על הציור שציירתי.
לא היו שם שתי הערות חסרות חשיבות. היו שם כעשרים וחמישה סעיפים קצרים וארוכים, בכל מיני צבעים.
מייד קמתי מהמקום, והלכתי למטבח להכין לי קפה. במקום לחזור למקום, עשיתי סיבוב בכל חצי העיגול הריק, ואמרתי לעצמי: את לא תיבהלי את לא תיבהלי רק כי מנסים להוכיח לך משהו. את לא תיבהלי.
מעודדת, חזרתי למחשב. קראתי סעיף אחרי סעיף בזהירות. הסתכלתי על הציור. קראתי שוב את ההערות.
הנדב הקקי הזה צדק בכל אחד ואחד מהם. יותר מזה: המייל היה מנוסח באותה אדיבות מרוחקת שבה הונחו אגוזי הברזיל על השולחן שלו, לא היו בו שגיאות ניסוח או הקלדה, ולא היה בו שום סמיילי אחד.
האיש הזה לא בא לשחק.
5.
חמש עשרה שנים, שלוש מדינות, חתונה אחת וילד אחד אחרי, כל מה שיש לי להגיד זה שמי שרוצה להתרחק ממני, מומלץ לו לא לאתגר אותי במשחק שבין רצינות וכיף.
בכל השנים האלו ראיתי את נדב פועל שוב ושוב על פי אותם הכללים,שעובדים אותו דבר גם עבור נשים:
א. הגדר את הבעיה.
ב. צייני את הבעיה בפני מי שאחראי על לתקן אותה. אל תתרגזי. אל תתביישי.
ג. אחרי התגובה הראשונה של האחראי על התיקון, עצור לחשוב האם אתה מסופק. אם כן, חייך באדיבות, ותן לבנאדם להרגיש שנפתח ביניכם ערוץ פוטנציאלי לחברות. אם לא, אמור לא. אל תתרגז. אל תתבייש.
ד. חזרי על סעיפים ב+ג עד שאת חושבת שאין דרך לשפר את התוצאה שהבנאדם האחראי מספק. אם את עדיין לא מרוצה מהתוצאה, חפשי בנאדם אחר לטפל בבעיה. אם נשמע לך שטון כועס יועיל, את יכולה להשתמש בו. את עצמך הישארי רגועה.
נשמע פשוט, נכון? זה לא. מאה דברים יכולים להתקלקל בדרך, כי רובנו לא נדב, ואנחנו לא יכולים לנווט את הרגשות שלנו בכזאת יעילות.
אפוליה
ואז נדב הפעיל את נוהל נדב על האיש שהשכיר לנו את הדירה – לואיש. הוא סיפר לו על הבעיה. הוא פתח תלונה באיירבנב. הוא היה רגוע. ואדיב. וסבלן. הוא נתן ללואיש הרגשה שאם הוא יפתור את הבעיה, נדב אולי יהיה חבר שלו. באותה נשימה הוא נתן לו הרגשה שאם הבעיה לא תיפתר, נדב בהחלט לא יהיה חבר שלו.
לואיש לא רצה בעיות עם איירבנב, ובטח לא עם נדב. לואיש הציע לנו לעבור לשלושה ימים לבית אחר שהוא מחזיק, באפוליה השכנה.
וכך, בגלל שלפני חמש עשרה שנה הצלחתי לפענח את סוד המשיכה של הבחור הקשוח שכולם צוחקים לידו, אני הגעתי לגור בבית שזה הנוף שלו.
מיטל, מקסים – גם התיאור וגם נדב.
לגמרי מה שכתבו לפניי. סיפור מקסים על נדב ונוהל נדב שאחראי על נוף מקסים. תענוג.
זכית (וגם הוא, כמובן…)
סיפור מקסים