דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון – 1

עברתי לתל אביב כשהייתי בצבא. שיננתי את עכבר העיר, כמו אחרונת הקלישאות. כאב – כרטיסי אשראי בלבד. שמות של מועדונים. שמות של ברים. שמות של מסעדות. לא היה לי כסף לנסות שום דבר ממה שהעיר הגדולה הציעה לי. אבל לאט לאט אני התבגרתי והתחלתי להרוויח יותר כסף. להכיר יותר אנשים. לבדוק מה העיר הזאת יודעת להציע. וזה היה מטלטל ומערער ומדהים.

ואז גדלתי. ואחרי כמה זמן, תל אביב קצת שיעממה אותי, זו האמת. אז עשיתי ילד וחשבתי שזה הסוף של ההתרגשות שלי. אבל טעיתי. כי לונדון. כי פאקינג לונדון. כל מקום שאני הולכת, פתאום מתגלה עוד מקום שאפשר ללכת בו.

הקדשתי את חיי האינטלקט שלי לספרות. עשיתי תואר ראשון. עשיתי תואר שני. כתבתי ספר. אני כותבת על ספרים. התחברתי עם סופרים. ועם סופרות. ובכל זאת, כשהגעתי ללונדון, גיליתי שאני לא יודעת כלום. כלום. שיש לי עוד ערימות שלמות של ספרים שממתינים להתגלות. קלאסיקות של פה שלא הגיעו לישראל. טראש לונדוני. מתיימרים ספרותיים שכל מי שמחשיב את עצמו מכיר. סופרים תקופתיים שלרגע היו ה-דבר. סופרות מהדרג השני שאני חייבת להכיר, אבל מעולם לא שמעתי עליהן אפילו. מיליון חנויות ספרים. קומה אחת. שתי קומות. חמש קומות. בכל צ'ריטי שופ יש קיר שלם מלא בספרים יד שנייה, שאני לא יכולה לרפרף עליהם ולהגיד: קראתי, קראתי, קראתי, מעניין, כמו שקורה בישראל. לא. אני צריכה להתעכב. לקרוא את המאחורה. להבין את ההקשר. להשקיע זמן. וכל זה רק בספרות, עאלק העניין שלי. ולא דיברתי עוד על אמנות, תיאטרון, בלט, היסטוריה, גיאוגרפיה, טיולים, הרצאות, סיורים, ארכיטקטורה, מוזיקה, קולנוע, מועדונים, מסעדות.

goodenough_2.jpg

אפשר לחטוף FOMO רק מלמנות את רשימת הנושאים שאפשר להרגיש FOMO כלפיהם. אבל למרבה המזל, כבר שיננתי את עכבר העיר. אני יודעת שכרטיסי אשראי כואבים, אבל אני יודעת גם שאין שום צורך ב-FOMO. את מספיקה מה שאת מספיקה, ומה שאת לא מספיקה את לא מספיקה. גם את וגם העיר לא צריכות לעמוד בשום צ'ק ליסט שמוכיח שאתן ראויות. חיי המשפחה מגינים עלייך מהשיגעון ואת יכולה לנסות הכל במנות מדודות היטב של חופש.

ואני מנסה. החוק שלי הוא לפחות פעם בשבוע stage diving – רחוב חדש. חוויה חדשה. בית קפה שלא הייתי בו. מסעדה שלא אכלתי בה. חנות שנמצאת בדרך מהגן אבל אף פעם לא נכנסתי אליה. פינה שהמליצו עליה באיזה ספר, וצריך לנסוע בשבילה ארבעים וחמש דקות. הנפילה היא אף פעם לא כואבת מדי, וההרגשה היא כמו להיות ילד בן ארבע: פעורת עיניים ומצעירה באופן קיצוני.

דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון – 1

לפני זמן מה פגשתי במיטאפ ישראלי שבארץ היה מנהל בית ספר, ופה הוא לא. הוא פה עם אשתו שעושה פוסטדוק ועם שלושת ילדיהם. איפה הם גרים? הם גרים במעונות סטודנטים למשפחות. אני יודעת מה אתם חושבים: מיטות קומותיים, סקביאס, ריח של אקונימיקה, קירות עירומים, רהיטים מאיקאה, פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. כן, יש שם פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. וכל השאר לא.

מדובר בבניין ויקטוריאני מפואר, שיש בו פאב, ספרייה לילדים, אולם נשפים (אני לא מגזימה. זה אולם נשפים אמיתי), חדר אוכל, ספרייה למבוגרים שהיא בעצם מרחב עבודה משותף, פתק שמודיע מהן ההופעות הקרובות ב-royal albert hall שאפשר להירשם אליהן במחיר של שבעה פאונד, כי לבית יש שם תא משלו, ובעיקר גינה משותפת, ששייכת לתושבי הבית בלבד.

כשאסף סיפר לי על הגינה לראשונה, חשבתי על מעונות עובדים. הייתי עוברת שם כשהלכתי על פרישמן, בדרך לבית שלי במאפו. תמיד דמיינתי את הרגע שבו המקום תפקד כמעונות עובדים באמת. כשהאימהות היו קוראות מהמרפסת לבוא לאכול שניצל, כשבערב הגברים בגופיות והאימהות בשמלות היו יורדים למטה עם אבטיח ובירה וסיגריות, כשהשכן מהקומה הראשונה חמק לשכנה מהקומה השלישית, כשהילדים היו נפגשים למטה כדי להתעלל בחלש, כשהיו שם חיים של מעונות. כשאני הייתי שם, לעומת זאת, היו שם כמה פרחים נבולים למחצה מאחורי גדרות צבועות לבן, ושקט ושממה.

goodenough_3.jpg

אבל הגינה של goodenough house היא לא כזאת. היא ענקית. ויש בה מגרש טניס. וגינת חול. וצעצועים. וארבעה מנגלים במרכזה. וספסלים. ובעיקר היא ירוקה ופרחונית כמו שרק גינה באנגליה יכולה להיות. ואנחנו היינו שם כדי לחגוג את יום העצמאות לישראל עם כמה משפחות ישראליות אחרות. אין הרבה מה להגיד על המפגש עצמו, בעיקר כי אני מרגישה שמפגשים של משפחות חוזרים על אותה נוסחה תמיד: ההורים קצת עייפים, הילדים קצת משועממים, האוכל טעים, הלאות היא לאות, והדיבורים קצת מבודחים מדי, נזהרים מדי, מבודדים מדי. אבל הגינה סביבנו, הייתה פשוט מושלמת מכל זווית: מזג האוויר, הדשא, הצעצועים, הנינוחות, השהייה בחלל עם המשפחות האחרות שלא מהחבורה שלנו. הכל.

זה. לוקח. זמן.

1.

שקט. דממה. איש לא מתקשר. אישה לא שולחת מייל. איש לא מתעניין בלינקדאין. אישה לא מבררת בפייסבוק מסנג'ר. אף אחד לא חוזר אליי כבר כמה שבועות.

אני, לעומת זאת, פותחת כל בוקר את המייל שלי, עוברת בקפידה על כל המיילים שמודיעים לי שיש 16 מודעות חדשות ל-digital marketing manager באתר כלשהו, מסננת את אלו שרלוונטיות, מניחה אותן ברשימת המשרות להגיש, מפנה שעה ביום שלי לבחינת האתר של החברה שאליה אני מגישה היום, משנה את קורות החיים שלי קצת שיתאימו לבנאדם המדומיין שאני חושבת שהם מחפשים, מנסה לדמיין לי איך יהיה לי לעבוד שם, מסתכלת על תמונות של הצוות ומנסה להבין מי מהם יוכל להיות חבר שלי, מרגלת גם בפייסבוק ובאינסגרם ובלינקדאין כדי להבין האם הם יותר חברה של 16 סוגי קורנפלקס או כזאת של תביאי את הכפית שלך מהבית גברת, מנסחת קצת אחרת את מכתב הפנייה, עונה על שאלון האפליה המתקנת האחיד והמרגיע שמבקש לדעת האם אני כושית האם אני לסבית האם אני נוצריה האם אני נשואה האם אני אוהבת את המין שלי ככה או ככה וכל זאת בנייטרליות של מכונה לכאורה, ושולחת.

ומחכה.

2.

לפני כמה שבועות דווקא הגיע מייל. הגן של לב הזמין אותי לאירוע לכבוד יום האישה.
לאירוע קראו Yummy Mummies והוא כלל:

  • prosecco (שזו פשוט הדרך הבריטית להגיד יין לבן זול מספיק כדי לצרוך בכמויות ויקר מספיק כדי לא להיחשב עני)
  • מורה לסלסה (!)
  • כיבודים (crisps, שזה בעצם תפוצ'יפס, שזה המאכל הלאומי הבריטי. כל בריטי אוכל בממוצע 150 שקיות מהחרא הזה בשנה. הם אוכלים את זה בבוקר. הם אוכלים את זה בצהריים. הם אוכלים את זה בערב. מבוגרים. ילדים. במוזיאון. בפאב. בעבודה. בבריכה. איפה שיש בריטי, יש קריספס. ויש גם בכל הטעמים האפשריים, וגם כאלו דוחים במיוחד שאינם אפשריים. בכל סופר שהייתי בו היה מעבר שלם מוקדש לקריספס).

אמרתי, מה כפת לי. הלכתי. ובכן, הגיעו 15 אימהות לערך, והעלו אותנו לחכות ליד חדר המנהל, בזמן שהפכו את החדר של התינוקות, שמלא בכיסאות עם מגשים וסינרים מרוחים בפירות מרוסקים, לרחבת ריקודים. בינתיים אנחנו למעלה עשינו מה שאימהות בבריטניה עושות: דיברנו עד כמה הגן יקר, ועד כמה זה בלתי אפשרי, וספרנו את הימים ביחד עד לבית ספר, שאולי יעלה פחות. וירדנו למטה, והיו שם כ-25 בקבוקי יין. והתחלנו לשתות. והמורה לסלסה צעקה: תשתו. תשתו. שתוכלו לרקוד. וחילקה אותנו למובילות ומובלות, והתחלנו לרקוד סלסה. כן, גם אני רקדתי. סלסה. רומבה. ממבו. דה שיט.

וזה היה די כיף, לא נעים להגיד, והרוחות התלהטו, ולמרות שהיינו בחדר תינוקות, עם טינופת זערורית מרוחה על כל הקירות והרצפה והאוויר, ולמרות שכולן סביבי היו סטרייטיות (אני חושבת), הייתה אפילו טיפ טיפה אווירה מינית מרעישה. כלומר, עד הרגע שבו פיונה, סגנית מנהל הגן, הוציאה גלילים של נייר טואלט, חילקה אותנו לקבוצות, וציוותה על כל קבוצה להכין לדוגמנית אחת מתוכה שמלה מנייר טואלט. תקליט השחרור חרק ונעצר. לפחות בשבילי. האימא לשלושה שהיא גם מורה למתמטיקה דווקא עפה על זה, וצעדה על המסלול כשפיסות נייר טואלט מביכות נופלות מאחוריה, כאילו זה היה הרגע שלה ביום הזה.

אבל רגע לפני שהוא חרק, התחלנו לדבר, כלומר באמת. קייט סיפרה שאחרי הרבה זמן אצל מעסיק שהיא לא אהבה בתוך מנהלת שיווק, שהרגישה שהוא מנצל את היכולות שלה, אבל לא מעריך אותה מספיק, היא יצאה לדרך חדשה כעצמאית, ועכשיו יש לה כבר כמה לקוחות חתומים ואפילו המעסיק שכר את שירותיה כעצמאית, והיא מאד נרגשת מזה. רוזה, שהיא רופאה, ונשואה לרופא, ובחיים לא ראיתי אותה עושה תנועה שאינה במקומה, או אפילו מחייכת חיוך מלא, ויש לה שני ילדים, אחת מהם בת כמה חודשים, סיפרה שעם כל הכבוד להנקה, בערב היא צריכה את הג'ין טוניק שלה, כי אחרת היא תשתגע. אימא של איילה (זו לא החיה שהיא אימא של במבי, מה לי ולה אלא צוקי לבי אלא מעיין חיי, אלא Ayla), שבאה ישר מהעבודה בשמלה אדומה, גרביונים שחורים ונעלי עקב, חוקי הסיטי קשוחים כנראה בענייני נעלי עקב בפרט ונראות נשית ראויה בכלל, סיפרה עד כמה קשה לה שהיא עובדת במשרה מלאה, מה שאומר שהיא לא רואה את הילדים שלה לפני שש בערב כל ימות השבוע, ושמילא רגשות האשמה, לזה היא כבר רגילה, אבל זה אומר שגם לה עצמה אין זמן לעצמה אף פעם אף פעם. יצאנו משם עם שקית קטנה עם לק בשני צבעים ומסכה לפנים, כי עם כל הכבוד לשחרור, יש פשוט דברים שנשים תמיד רוצות, אבל גם עם ערוצי תקשורת פתוחים.

A-selection-of-crisps-006
קריספס. הגרדיאן

3.

דווקא היו שני מקומות שהזמינו אותי לראיון. לאחד מהם קוראים לוקמיה UK, עמותה שדווקא לא מפזרת סרטן דם ברחבי הממלכה, אלא עוזרת לחולים ולבני משפחתם. והייתי שם בראיון אחד, שבו המנכ"לית בכבודה ובעצמה ראיינה אותי. ובראיון שני. ובראיון שלישי. והסברתי שוב ושוב למה אני רוצה לעבוד שם. והבאתי דוגמאות מופרכות מהעבר שלי כדי להסביר שאני בהחלט יכולה לדאוג לאתר (רציתי לצעוק: אני מנגבת נזלת לאתרים כבר מגיל עשרים! אין שום דבר מוזר שהאתר שלכם עושה בגלל המפתח המפגר שלו שלא ראיתי כבר!). וכן, אני יודעת גם לענות לטלפון וגם לכתוב מיילים באותו יום. וכן, אני באה מישראל, אנחנו לא מפסיקים לעבוד במקום שבו נפסק הטייטל שלנו. ואפילו עברתי את האימה הגדולה מכולן: כתבתי מכתב לדוגמה באנגלית, על נייר, בלי שום מתקן שגיאות כתיב באופק (זה לא פייר, רציתי לצעוק! זה כמו מבחן במתמטיקה בלי מחשבון! אבל כתבתי). וסיפרתי כמה אני יצירתית. ומשתפת פעולה. ונחמדה. ועניינית. ומנהלת פרוייקט מהמעלה הראשונה. ולא צעקתי כלל, ועניתי את כל התשובות הנכונות, והסתרתי את כל התשובות הלא-נכונות (זה תמיד יותר קשה לי). כל זאת, למרות שלא רציתי לעבוד שם, כי הארגון קטן מדי בשבילי, ואני רוצה לפגוש אנשים.

ואז מישהו אחר, עם ניסיון בעמותות בבריטניה, קיבל את המשרה.

אפילו שלא רציתי אותם, הם היו צריכים לרצות אותי.

4.

(אלעד, אל תקרא את החלק הזה, זה סתם יבאס אותך. סליחה.)

צ'ימימנדה אדיצ'י כתבה את הספר אמריקנה, שהוא ספר על מישהי שבאה מניגריה ללמוד באיזה קולג' יוקרתי בארצות-הברית, ומגלה שהיא שחורה. בניגריה היא הייתה מהמעמד העליון ופריבילגית, ושחורה כמו כולם. בארצות-הברית היא פתאום נהייתה האישה הזאת שהיא ממש לא פריבילגית, ואנשים מניחים עליה הנחות בגלל צבע העור שלה. זה מחרפן אותה, והיא כותבת על זה בלוג בשם עט שהופך להיות ממש פופולרי ומחזיר לה חלק מהמעמד האבוד שלה, ולמרות זאת היא חוזרת לניגריה, בגלל אהבה. זה ספר מעולה, שבגללו כל פעם שאני רואה אישה שחורה פה, אני מסתכלת על השיער שלה (הגיבורה בספר טוענת שאישה שחורה לא יכולה פשוט להסתובב בעולם עם השיער שלה. היא צריכה ליישר אותו, או לשים לו תוספות, או לשזור אותו לצמות. אחרת זה כאילו היא יצאה מהבית בלי חזיה. מתצפיות פה, היא צודקת). הספר זכה להצלחה בינלאומית אדירה, ומאז צ'יממנדה, על פי חשבון האינסטגרם המעולה שלה, מטיילת ברחבי העולם, גורפת פרסים, מתלבשת במיטב האופנה הניגרית (השיער שלה תמיד אסוף בהידוק רב, כך שאי אפשר לראות האם היא בעצמה מטפלת במלאכותיות בשיער שלה), ומדברת על שחורוּת.

רני אדו-לודג' היא בלוגרית וסופרת שחורה מאנגליה, שהוציאה בשנה שעברה את ספר הביכורים שלה שנקרא: Why I'm no longer talking to white people about race. לא קראתי אותו, כי אני מרגישה שהתשובה ברורה וכוללת שלוש מילים: כי הם סתומים. אבל הוא ממש מצליח פה, והיא כמו שאוהבים להגיד, קולו של דור. או מגזר. למותר לציין שהיא אישה שחורה שלא מחליקה, לא שוזרת ולא מוסיפה לשיער שלה.

שני כוחות הטבע האלו התאחדו בערב אחד ב-Royal Festival Hall ב-South Bank Center. הלובי היה מלא מפה לפה בנשים שחורות. קצת נשים לבנות (כמוני. אני יודעת. אני יודעת שפלשתי למסיבה לא לי). טיפה גברים שחורים. וממש מתי מעט של גברים לבנים (אלוהים, לא הבנתם כלום?). כשנכנסנו כולנו לתוך האולם, לא נותרו מקומות ריקים ובאוויר היה חשמל.

יש במה גדולה באולם הזה, שמתאימה לקונצרטים קלאסיים עם כל התזמורת או להופעות מחול קלאסי עם כל הרקדניות, ובאותו ערב ישבו בו שתי נשים בלבד (ושני צללים – המתורגמניות לשפת הסימנים). ושתי הנשים האלו התחילו לדבר, וזה היה כאילו מגנט גדול הופעל בבמה, וכל 2500 הנשים שישבו באולם, הפכו לנוזל מתכתי שצ'יממנדה ורני הפעילו.

chimamanda

הן דיברו על שנאה – צ'יממנדה סיפרה שהיא ראיינה את מישל אובמה, והרגישה שזה מפסגות הקריירה שלה לראיין אישה כל כך מדהימה, ובין שאר מכתבי השטנה שקיבלה היה אחד שכותרתו הייתה: מווווושל אובמה. ובפנים היה כתוב: מישל אובמה היא פרה ואת פרה כי ראיינת אותה. ורני אמרה: לפעמים, גזענות זה דבר מעליב רק כי הוא כל כך סתום. הקהל שאג מצחוק; הן דיברו על ספרות, וסיפרו איך כל שרשרת המזון שניזונה מהן – עורכים וסוכנים ומו"לים – מנסה לשכנע אותן להכניס ניואנסים בכתיבה שלהן, להיות יותר מעודנות, יותר חיוורות, ואיך הן צריכות להתעקש על כך שמותר להן להשמיע את קולן בשיח כוחן. הקהל מחא כפיים בסערה; הן דיברו על אמפתיה – צ'יממנדה סיפרה שהיא מנסה להבין את הגזענים, על ידי כך שהיא משווה לנגד עיניה את הפריבילגיות שלה כאדם עשיר בניגריה, ומבינה כי אם מישהו היה מציע לבטל את כל המנקות של העולם, היא הייתה די מתרעמת, אז היא יכולה להבין למה לבנים רוצים לשמור על הכוחות שלהם. היא התגלתה בשיא אנושיותה, ורני, לראשונה באותו ערב, לא הגיבה בשום דבר מצחיק, והייתה שתיקה של יראת כבוד באולם, כי זה דבר אחד להיות אקטיביסטית חדורת מטרה ודבר אחר להיות בן אדם. ואז צ'יממנדה בעצמה הצילה את המצב, כי היא לא רק סופרת מעולה אלא גם פרפורמרית מצויינת ומבינה קהל ושתיקות, ואמרה: טוב, בלי לחץ, הייתי מוותרת על המנקה אם הייתי חייבת. הקהל שאג מצחוק של הקלה.

כל הערב הזה היה ערוצי תקשורת פתוחים ונשים.

5.

פגשתי גם את סלין, אימא של ואדים וליאו, שהוא החבר הכי טוב של לב בגן, כי הוא דובר צרפתית ורק קצת אנגלית. היינו במבוך איום, בתור חדר גדול, שכולו ספוגים מצופי בדי פלסטיק בצבעים חזקים, והוא מלא בשקי אגרוף, ומגלשות, וכדורי פלסטיק, ורשתות, ולמרבה הזוועה הוא מספיק גדול כדי להכיל גם מבוגרים. תוך כדי שטיפסנו והתגלשנו והרמנו והרגענו, דיברנו על החיים במדינה זרה (הם הגיעו מבלגיה בערך כשאנחנו הגענו מניס) בינות לאימא בואי תראי, maman, regarde moi, אימא, ואדים נפל, אימא, תעזרי לעלות, אימא אני צמא, אימא יש לי פיפי. והבנתי משהו: נשים הן קבוצת ההתייחסות הכי חזקה ומיידית שלי, ולא משנה מי הן, כי החוויה שמשותפת לנו, העמידה החזקה בדלת הבית, עם הפנים החוצה, כדי שלא ידחפו אותנו בחזרה פנימה ויסגרו אותה, מי בכוונה כדי להצר את צעדינו ומי מתוך רצון לשותפות מועילה, ומי מתוך עיוורון, העמידה הנואשת הזאת מחברת בין כל האימהות שדיברתי איתן בשנים האחרונות.

הצורך הזה לעמוד על המשמר, להספיק במרווחים, למלא שלל תפקידים, יוצר שיחות בהולות של גילוי לב, שיחות שבהן בשעה וחצי של מפגש, קטוע למרווחים של ארבע שניות, צריך להספיק לצעוק צעקה לעזרה, צעקה של סולידריות, שהכרחית כדי להמשיך לעמוד בדלת הבית ולעמוד על המשמר.

6.

זה לוקח זמן, הם אומרים לי. כולם אומרים לי. זה לוקח זמן למצוא עבודה. זה בשפה זרה. במדינה זרה .בתרבות זרה. הם סנובים. הם איטיים. זה לוקח זמן.

אין לי זמן. אבל זה לא משנה: אם ערוצי התקשורת פתוחים, מתישהו זה יקרה.

כאן מנהלת שיווק דיגיטלי, לונדון.

1.

התחושה הופיעה לפני זמן מה. כבר הרבה זמן לא הרגשתי אותה, אז היה לי קשה לזהות בדיוק, אבל היא בהחלט הייתה מוכרת לי. היא מתחילה בדרך כלל כשאני קמה. הבוקר הגיע מוקדם מדי. השמיים שחורים מדי. האיברים כבדים מדי במיטה. היום החדש שמתחיל הוא לא היום שלי. וגם מחר לא יהיה היום שלי. העתיד הנראה לעין לא כולל שום יום שהוא שלי. וגם אתמול, בעצם, לא היה היום שלי. כל מה שעשיתי אתמול היה להעביר את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן. רגע, החיים חולפים לידי, בעודי עושה משימות שלא בא לי לעשות אותן!

זו תחושה מבהילה, כי היא בהכרח גוררת שינוי, אבל אני כרגע עברתי שתי מדינות בשנתיים! מה קשור שינוי?! התגובה הראשונה שלי הייתה אינסטינקטיבית: לחשוק שיניים ולסתום. לעשות את מה שצריך לעשות, ואז לעשות כיף שלא קשור לכלום, ואז לעשות שוב את מה שצריך לעשות ודי. כי לא קל, והחיים הם לא פיקניק. הם לא פיקניק בשביל אף אחד, גברת.

התחושה הזו נמשכה זמן מה ואני התעלמתי ממנה כמיטב יכולתי. אבל אף שאני פקידה רוסיה למופת שיכולה לבצע כל עבודה שחורה שיש כל עוד המטרה ניצבת לנגד עיניי, הפעם לא הצלחתי למצוא שום דבר להעמיד מול העיניים. הימים המשיכו להגיע ולחלוף בלי שמצאתי בהם שום דבר מצית אישונים.

ואז הבנתי: אני חייבת להחליף עבודה.

2.

אני חייבת להחליף עבודה כי אני עובדת באנקורי כבר ארבע שנים, ועל אף שבארבע שנים האלו עשיתי באנקורי הרבה דברים שונים מאד זה מזה, ועל אף שלמדתי מלא ואני אוהבת את האנשים שאני עובדת איתם, הרי שאני עובדת באנקורי כבר ארבע שנים ובהחלט הגיע הזמן לפנות את המקום שלי לדם חדש וצעיר, שאולי יידע יותר טוב איך חושבים ילדים בני 15 ו-16 ו-17, ובאיזה מניפולציות הם משתמשים על ההורים שלהם.

אני חייבת להחליף עבודה כי אני פשוט לא יכולה יותר לעבוד מהבית. לעבוד מהבית זה בשבילי כבר מזמן השקר הכי גדול בתולדות המאה ה-21. כן, בזכות השקר הזה הצלחתי להמשיך לפרנס את המשפחה שלי בשתי מדינות שונות בשנתיים. אבל לעבוד מהבית זה לא אומר שאת חופשיה יותר, אלא להיפך: את אחראית ל-ה-כ-ל. את אחראית לרתום את עצמך לעבודה, את אחראית ללוח הזמנים שלך בעבודה, את אחראית למצוא לעצמך את המקום הנכון לעבוד, ואת אחראית לספק לעצמך את התנאים המתאימים לעבודה. ואת כל זה את עושה בלי לדבר עם בנאדם אחר פנים אל פנים במשך ימים ארוכים. בשנתיים האחרונות היו הרבה מאד ימים שבהם האדם היחיד שדיברתי איתו עד הערב היה לב. הוא חמוד, ושופע מידע חללי, אבל בכל זאת בן ארבע. ופאקינג נמאס לי מזה. נמאס לי לגרור את עצמי לבית קפה, נמאס לי להישאר בבית, נמאס לי להכריח את עצמי ללבוש חזיה (אף עבודה מעולם לא נעשתה בלי חזיה. אני אומרת את זה באחריות), נמאס לי לדאוג האם בבית הקפה שאני הולכת אליו יהיה אינטרנט סביר, נמאס לי לשבת במקומות שאינם משרד ולעשות עבודה שראוי לעשותה במשרד, נמאס לי לחיות עם רגשות האשמה שמלווים תמיד כל אדם שעובד מהבית, נמאס לי להקציב לעצמי זמן לקיפול כביסה ולשטיפת כלים, נמאס לי להיות זאת שמקבלת את השליחים כי גם ככה אני עובדת מהבית, ונמאס לי מזה שהזמן שלי הוא הפקר. נמאס לי!

אני חייבת להחליף עבודה כי אני גרה פה. אני גרה בלונדון. ואני רוצה להשתייך ללונדון. אם סופרים את מספר השניות שהקדשתי בשנתיים האחרונות כדי לענות על השאלה: "מה השעה עכשיו בישראל?", אפשר להגיע לירח, אני די בטוחה. לוקח שלושה ימים לירח, רק שתדעו, ועד היום רק 12 אנשים עשו את זה (מפתיע, נכון? וגם זה קרה לפני ארבעים שנה). אי אפשר יותר לגור גם בישראל וגם במקום אחר. הבועה הזאת גם ככה תמשיך להתקיים, הבועה ישראל-לונדון, כי אנחנו מגלמים אותה בגופנו, אבל אין שום צורך לטפח ולהשקות אותה. לא. צריך לנסות ולפוצץ אותה, כדי להפסיק לחיות בלימבו ולהתחיל לחיות במקום אחר באמת.
tumblr_m8rfmfg6jn1r94e9jo1_500.gif

3.

אז אני חייבת להחליף עבודה. אוקיי. עשיתי את זה בעבר. אמנם עברו בערך שמונה שנים מאז ראיון העבודה הנורמלי האחרון שלי (ראיון העבודה שלי באנקורי הוכרע כאשר נכנסתי למשרד של המנכ"ל, וראיתי שיש שם ספה מאד יפה, שלא ראיתי בשום משרד של מנכ"ל מעולם. באותו רגע ידעתי שאני רוצה את העבודה הזאת מאד. עשר דקות אחר כך הוצאתי מהפה את המשפט: אני שומעת מה אתם צריכים, ואני חייבת להגיד שהפתרון שלכם הוא אני, והמשכתי בפירוט כל הסיבות בעולם לכך שאני באמת הפתרון. באמת הייתי. היא הנהנה. הראיון הסתיים והמשכנו לפטפט על נושאים אחרים), אבל אני יכולה למצוא עבודה.

אבל רגע, מי אני? מה אני עושה? למה אני עושה את זה? איך הגעתי למקצוע הזה? האם אני טובה בו ברמה בינלאומית? האם יש לי מה לתרום למקומות עבודה דוברי אנגלית? האם זה לא הזמן להחליף מקצוע לכזה שמתאים יותר לאני בת 40? עד מתי אעסוק במקצוע שמיועד לצעירים? עד מתי יעסיקו אותי במקצוע שמיועד לצעירים? ולמה בכלל אני רוצה לעבוד במקום לכתוב? ומתי אעשה את הניסיון האמיתי של לנסות להתפרנס מהכתיבה שלי? וכמה זה עולה, לנסות להתפרנס מהכתיבה שלי? אולי זה הזמן לשינוי מקיף באורח החיים, שיאפשר לשנינו לעבוד פחות ולהנביט עדשים? ואולי לא חייבים להתפרנס מהכתיבה, אם אפשר לכתוב קצת בתשלום עבור אנשים אחרים, ולכתוב עבור עצמי בשאר הזמן? אבל זה לגילי, לכתוב כתבות שקר כלשהו על שקר כלשהו? ואולי בכלל הפתרון הוא אחר, במקצוע שמשלב בין יכולות הכתיבה שלי ליכולות שלי בעולם הדיגיטל? ואולי בכלל גם לי מותר להפסיק רגע את העבודה כדי ללכת ללמוד משהו, כמו שנדב עשה עכשיו? ואם אני אפסיק הכל ואלך ללמוד, מה אלך ללמוד? ואם אפסיק הכל ואלך לכתוב, האם יהיה לי באמת מה לכתוב, או שאני סתם אשב בהתקפה בלתי פוסקת וחסרת רחמים של רגשות אשמה? האם אני יכולה להיות פמיניסטית שלא מכניסה כסף ונתמכת על ידי הבעל? מה ההבדל בין נשים שלא עובדות כדי לכתוב ולבין נשים שלא עובדות כדי לצייר צעיפי משי ולמכור אותם במדרחוב בזיכרון יעקב? האם אני רוצה לצבוע את השיער הקצר שלי בכתום?

לא. על השאלה האחרונה ידעתי לענות שהתשובה היא לא. כל השאר נותרו ללא מענה.

4.

אחר כך התבררו עוד כמה תשובות: לא, אני לא יכולה להיות פמיניסטית שלא תורמת לכלכלת המשפחה. ולא, אני לא יכולה לכתוב כששאר החיים שלי לא מיוצבים. ולא, למרות שאני בהחלט חושבת שזה הגיוני, שאר העולם לא הבין עדיין שסופרים צריכים להיות בין שיאני השכר. ולא, שאר העולם לא הבין עדיין שאני סופרת. ולא, זה לא הגיוני גם להחליף שפה וגם להחליף מקצוע באותה פעם. ולא, אני לא יכולה לדחות את החלפת העבודה עד שאסדר את כל שאר הדברים.

וכך התבשלתי במיץ של עצמי זמן מה עד שהעניין הוחלט: אני מחפשת עבודה בתור מנהלת שיווק דיגיטלי בלונדון.

 

גיל 40. או: רכבת אווירית

ההוא שאמר "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה" התכוון בעצם להגיד שלכתוב על אומללות כל אחד יודע, על פי דרכו, ועל פי דרכה של הספרות. אבל האושר, איזו מין צורה יש לו? איך אפשר לפרוט את הרגש החמקמק הזה לפיסות קטנטנות שאפשר לעכל מבלי להקיא מרוב סכריניות? ובכן, אני הולכת לנסות.

השבוע הייתי בת 40. אני יודעת מזמן שאין שום רכבת שהייתי צריכה להספיק לעלות עליה, ואם הייתה, כבר פספסתי אותה מזמן. אני יודעת מזמן שאני שמנה, טיפשה ועצלנית, ושאף אחד לא רואה את זה חוץ ממני. אני יודעת מזמן שאסור אסור אסור אסור להקשיב לשום דבר שאומרים הטלוויזיה או הקולנוע או הספרות על מיניות של נשים בנות 40, וצריך להקשיב רק לצרפתים, שם אני נמצאת בשיא כוחי, ותיכף עליי לאכזב איזה בחור צעיר שייפול שדוד לרגליי (אמורות להיות גרובות בגרבונים דקים, אבל אין לי רגליים של צרפתייה). הקמטים בפנים, האמת, קצת הפתיעו, אבל יותר ברמת הקוריוז. ולכן, אין לי משבר גיל הארבעים, והייתי פנויה לחגיגות.

תחנה 1 – צ'לסי

colbert.jpg

בכל שנה, שבוע לפני היומולדת אני נתקפת התרגשות ואי שקט, כי שבוע לפני היומולדת הוא פחות או יותר השבוע היחיד בשנה שבו הראש שלי מניח לי ולא דוחק בי להיות יותר משהו. בכל שנה, יום לפני היומולדת, אני מוצאת את עצמי חוגגת עם עצמי לכמה שעות.

והפעם, לקחתי את עצמי לצ'לסי, השכונה של העשירים שרוצים להיות צרפתים. הכל שם יפה נורא, עשיר נורא ומופרך נורא, כמו במונקו, ואני מתה על זה. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי ל-Saatchi Gallery, שעליה שמעתי רבות, אבל אפילו היא נראתה כאילו היא חנות ענקית לאמנות, שבה יש גופות של אמנים שעליהם דורכים כדי לראות האם הצבע שהם מפיקים מתאים לספה הלבנה בסלון. זה היה מקום עצוב מאד, וברחתי משם מייד.

אחרי כמה מתנות שקניתי לעצמי בשמי ובשם אנשים אחרים, הגעתי ל-colbert, שהוא השיא של הניסיון להיות צרפתי בלונדון. זהו ביסטרו צרפתי, שעל הקירות שלו ממורביליה כעורה, כנהוג בז'אנר, המלצרים שלו חנוטים בחליפות משרתים מגוהצות, וכל כולו אומר הדרת כבוד שירותית (שמוחלפת כמובן ביריקות זעופות הרחק מעיני הסועדים, אני בטוחה בזה). כל דבר פה עולה פי שלוש מכל מקום אחר בלונדון, אבל הם מגישים קפה בקנקן שמספיק לשתי כוסות, ובאמת שאין שום תחרות לטארט לימון שלהם. כאן יכולתי להסתכל בנחת מסביב, ולראות כלה בהזמנה, צעירה בראיון עבודה להיות, איך לא, מנהלת מדיה חברתית, וזקנות אירופיות של פעם.

תחנה 2 – רחוב אברסליי

eversleigh

בערב בבית, נדב ולב שלחו אותי לחדר, ניפחו בלונים ותלו כרזות, ושארית מצרפת הגיעה גם לשם: טארט תפוחים מ-paul. Paul היא רשת מאפיות צרפתית, עם שיק של ארקפה. מאפים סבבה, שמתומחרים בהגזמה ועם נטייה כבדה לניתוח פנים. בצרפת היה קל לזלזל בזה, כי בכל פינה יש מאפים כאלו, אבל פה, ובכן פה, פה לא צרפת. טארט תפוחים שנסע מהסיטי עד לקלאפהם הוא עדות ברורה לאהבה. ביחד עם כרטיס ברכה שבו איחלו לי להגיע עם חללית למאדים, ארוחת ערב איטית, יין, וסיכום העשור הקודם, הביאו אותי למסקנה שאולי אחרי הכל אני לא שמנה, טיפשה ועצלנית כמו שנהוג לחשוב. או לפחות למסקנה שלא כך נדב חושב ואני לא חושבת שלב יודע מה זה עצלנית.

תחנה 3 – The Delaunay

manet
La Nymphe surprise, Édouard Manet (1861). From the collection of Museu Nacional de Bellas Artes de Argentina

The Delaunay הוא בעצם Colbert, אבל במקום להיות בצ'לסי, אזור התענוגות, הוא נמצא בסיטי, אזור העסקאות. ועל כן, אין פה כמעט נשים ויש פה הרבה חליפות שעולות יותר ממה שאני מרוויחה בשנה, אבל הקפה, עדיין בקנקנים של שתי כוסות! ובעודי פוסעת החוצה כדי לעשן, נכנסה פנימה דבראל! ככה, נכנסה פנימה. דבראל! חברתי הטובה. שהגיעה ללונדון ליומיים עם אשתה ואימא שלה, כדי לחגוג את יום ההולדת שלי, וסופסוף יכולנו לפטפט בנחת, ולפטפט עוד בנחת, ולפטפט עוד בנחת. והיא יכלה לראות את הבית שלי. ואת הבעל שלי. ואת הילד שלי. ואת החיים שלי במקום החדש. ופינה בלב שלי, שלא ידעתי כלל שהיא רדומה מרוב געגועים, התעוררה לחיים!

תחנה 4 – The fox and hounds

fagerlin
Surprised, Ferdinand Fagerlin (1888). From the coolection of Malmo Konstmuseum

ביום שישי בערב הגיע הרגע שלו ציפינו כבר כמה חודשים טובים: השארנו את לב עם בייביסיטר בעודו ער! זה לא היה קל. זה לא היה פשוט. אבל זה צעד הכרחי בדרך להשתלבותנו בעיר שיש בה כל כך הרבה מה לעשות לראות, שזה פשוט פשע נגד האנושות לא לנצל את זה. כמו שלב בעצמו אומר: צעד אחד קטן לאדם וזינוק ממש גדול קדימה למעלה בשביל האנושות (מאד אוהב את ניל ארמסטרונג, לב מרדכי). לב הוא ילד מאד מאד אדפטיבי, אבל הוא בן ארבע, ועל כן יודע להתמודד עם פאבים רק ב-Sunday roast (בינתיים).

צעדתי לי בנחת עם הבעל שלי, החזקנו ידיים והיינו בדרך לפאב השכונתי, שאני חושבת שזה מוסד שצריך לקבל הכרה רשמית, ולהיות מוצב וממוספר פר קפיטה בכל מקום בעולם.

ושם היו חברים שלי מלונדון, שאותם אני אוהבת, אבל גם אסף ולירון, שבאו במיוחד מברלין כדי לחגוג את היומולדת שלי! מאד אני אוהבת את אסף ולירון, ולא ראיתי אותם הרבה זמן.

בחוץ, נדב אמר לי: רק שתדעי שלא הצלחתי לתאם את הזמנים של כל החברים שלך ביחד, כי כולם קנו כרטיס יותר מהר ממה שיכולתי לדמיין. מה בחורה יכולה להגיד על זה, מלבד לבכות כמובן?

תחנה 5: רחוב אברסליי

rivera
Portrait of Pita Amor, Diego Rivera (1957). From the collection of Museo Dolores Olmedo

כולם עברו אלינו לכוסית קטנה לפני השינה, ואחרי שהם הלכו, מסוחררת מרוב התרגשות, שמעתי את נדב אומר לי: רגע, יש עוד אחד, עוד אל תירדמי. ולפני שהבנתי מה קורה: הייתה דפיקה בדלת, ובפתח עמד אורי בר-און, שגם הוא הגיע מישראל כדי לחגוג את היומולדת שלי! אני אוהבת את אורי בר-און, וביליתי איתו יומיים שלמים של טיולים עצלים בעיר והנאה גמורה.

את כל זה ארגן נדב, שיודע עליי יותר ממה שאני אי פעם אדע על עצמי, והוא השותף לחיים הכי טוב שיכולתי לבקש. הוא גילה את ההפתעות גם ללב, שהוא הבן שלי, בשר מבשרי, ובן ארבע, שלא גילה לי דבר. והחברים שלי שיתפו איתו פעולה. ובאמת אני לא יכולה לחשוב על שום רכבת מפוארת יותר שבחורה יכולה לעלות עליה בגיל ארבעים.

הסיפור של הבית שלנו

אז מצאתי לנו בית. אז הגשנו הצעה לבעל הבית, כמקובל פה. אז בעל הבית הסינגפורי הסכים להצעה. אז הגשנו את כל המסמכים לחברת החקירות שבודקת שאנחנו לא רמאים, שקרנים ובני זונות. אז הם שלחו את כל המסמכים שלהם למקומות העבודה שלנו. אז מקומות העבודה שלנו ענו. אז הגשנו להם את כל הדו"חות שלנו מהבנק. אז הראינו להם את הויזה שלנו. ועבר כריסמס ועבר ראש השנה והגיע יום שלישי, יום העבודה הראשון אחרי החזרה מחופשת הכריסמס.

8:58 בבוקר

אני מתקשרת למתווכת שלנו, שקוראים לה אריולה, וכמו כל המתווכים והמתווכות שפגשתי פה, היא לא אנגליה. היא מאופרת בכבדות, מחייכת בלי מאמץ, ונועלת נעליים שנוח לחלוץ אותן במהירות, כי בכל כניסה לבית חולצים נעליים; אין קדוש מהשטיח מקיר לקיר.

אריולה: אני יודעת שאתם רוצים לעבור היום, אבל זה לא תלוי בי. זה תלוי בצד שלישי. את יכולה להתקשר אליהם בעצמך לבדוק מה הם צריכים.

זה נשמע כמו משפט תמים, אבל למעשה, הכל תלוי פה בצד שלישי, והצד השלישי תמיד צריך עוד הוכחות לכך שמה שאת אומרת הוא נכון, ולכן, המשפט הזה בעצם אומר: אין לי תשובות בשבילך, וגם לא יהיו לי, עד שעד תמציאי עוד מסמכים למשהו.

אני מתקשרת למשרד החקירות FCC Paragon: היי, זאת אני. מה המצב?

משרד החקירות Paragon FCC: היי. הבעיה איתך שאת לא גרה כבר 12 חודשים באנגליה, ועל כן אין לי הוכחות לאיפה גרת ב-12 חודשים האחרונים.

אני: אבל בעלי (זה מאד משונה להגיד את זה באנגלית. בעברית, זה יש לזה קשר לבעלות ולמיניות, שאני מרגישה איתן מאד בנוח. באנגלית, מתווסף לי נופך של עקרת בית משועממת, ואותו זה מייד מלביש בחליפה) אמר לכם שגרנו בצרפת עד יולי, ונתן לכם את השם והפרטים של סוכנות התיווך שלנו שם, כדי שיאשרו הכל.

משרד החקירות Paragon FCC: אבל לא היו לי פרטים עלייך. רק על בעלך.

אני: אבל אנחנו נשואים. אנחנו גרים באותו בית. משלמים את אותה שכירות

משרד החקירות Paragon FCC: אז את מאשרת לי שזה אותם פרטים?

אני: כן? (אולי יש משהו שאני לא מבינה? כלומר, מה????)

משרד החקירות Paragon FCC: מעולה. אז הבדיקה מבחינתנו השולמה. נשלח עוד מעט דוח לאריולה.

9:20 בבוקר

אריולה: הכל סודר. אפשר לחתום היום.

אני: יש!!!!!!!!! (מרשים לנו לשכור דירה. בעצם, אני שמחה על כך שנותנים לנו לשלם כסף. אבל לא נדבר על זה כרגע)

אריולה: אני צריכה רק לראות את המסמכים

אני: איזה מסמכים עכשיו?

אריולה: זה לא תלוי בי. זה החוק. אני צריכה פיזית את הדרכון שלך ושלו ואת הוויזה שלו להיות פה והוכחה לכך שיש לכם חשבון בנק פה.

אני: אוקיי

אריולה: זה באמת לא תלוי בי. אפשר לקבוע במשרד ומשם נלך לבית החדש, ויבוא הבחור מהצד השלישי השני.

אני: מי זה??

אריולה: זו החברה שבודקת את ה-check-in וה-check-out, שעושה רשימה של כל מה שיש בבית, ומצלמת את המצב בבית כפי שקיבלתם אותו, כדי שנוכל להשוות למתי שתעזבו, ולקחת לכם מהערבון אם יהיה צורך.

אני: אין שום בעיה. אז מה נעשה?

אריולה: תבואי למשרד שלי בשתיים, נצלם את המסמכים, זה ייקח עשר דקות (פחחחח. להגיד בוקר טוב לוקח לך עשר דקות) וניסע ביחד לדירה, ותקבלי את המפתח מהאיש של ה-Check-in. בינתיים תחתמו שניכם אונליין על החוזה ותעבירו את הכסף מעוד לינק.

9:30-14:00

שנינו מנסים לעבוד, ומדחיקים את אינספור הפעמים בחודשים האחרונים שבהן חשבנו שהכל סגור, רק כדי לגלות שאיזשהו מסמך בכל זאת חמק, ובהחלט בשום פנים ואופן אי אפשר בלעדיו.

24296769_1705282079513807_3378392438214799461_n
בניין אקראי מהפייסבוק של סוכנות התיווך שלנו 

14:00

אני לוקחת את תיק המסמכים הגדוש ופוגשת את אריולה.

הכל משתבש כבר על ההתחלה. במשפחה שלנו יש שלוש נפשות ושבעה דרכונים. זה של נדב, עם הויזה לבריטניה, איכשהו חמק מתיק המסמכים. הבריטים אמנם סתומים, אבל הפעם זו אשמתי הבלעדית. אני מחליפה צבעים מרוב תסכול.

אריולה: אל תילחצי. נסדר את זה.

אני: טוב, אתם יכולים להדפיס בינתיים את המכתב הרשמי שנדב ביקש מכם שמבטיח שהעירבון יחוזר בתוך שלושה שבועות

אריולה: (שלושה ניחושים ו…) זה באמת לא תלוי בי, אבל אני לא יכולה לתת לכם מכתב כזה. אני יכולה לתת לכם מכתב שאומר שאם אתם תשאירו את הבית כמו שהוא, ואם בעל הבית ישתף פעולה ויענה מהר על האימיילים, ואם הצד השלישי יאשר את ה-check-out, אנחנו מחוייבים על פי חוק להחזיר לכם את העירבון תוך עשרה ימי עבודה. הכסף אגב לא נמצא בחשבון הבנק שלנו, אלא (שלושה ניחושים ו…) אצל צד שלישי, התכנית הלאומית לערבונות, ששם נמצא כל הכסף שמשולם לערבונות.

אני: WhatEVER! תכתבי את זה ותביאי לשלם.

אריולה: אני צריכה את הכרטיס פיזית, כי אני מגהצת אותו (עושה תנועה של לגהץ, ומסבירה לי איך עובדת המכונה).

אני: אין לי את הכרטיס פיזית

אני ואריולה מיואשות, יושבות משני צדדים של שולחן עץ כהה, שלדעתי מייצרים באלפים במיוחד לסוכנויות תיווך.

אני: אבל למה לא לשלם בלינק? זה מדבר ישירות עם הבנק באנגליה (כל השיחה הזאת כבר קרתה חמש פעמים בערך, בוריאציות שונות, כשכשלנו שוב ושוב בלפתוח חשבון בנק מקומי, עד שבסוף הצלחנו).

אריולה: זה לוקח 24 שעות לאשר את התשלום. זה באמת לא תלוי בנו (הופה! הזדהות עם המותג של סוכנות התיווך)

אני: אז מה נעשה?

אריולה: טוב, גם ככה שכחת את הדרכון.

אני: לא, לא. אל תאשימי אותי. אני אביא את הדרכון אם תרשי לי לשלם לך (את סכום הכסף המופרך שכל הצד השלישי-ים לוקחים).

אני ואריולה מחייכות. אנחנו שותפות שוות גורל במחזה הבקטיאני הזה. וגודו לעולם לא יבוא ולי לעולם לא יהיה בית.

הלן. השותפה לשולחן כבד המידות והגוונים של אריולה. מאופרת בכבדות גם היא. אי אפשר לראות את הנעליים שלה.

הלן: אפשר לשלם בלינק. זה מאושר מייד.

ויכוח קצר בין אריולה להלן על סמכויות ואנשי קשר.

אני: מקבלת לינק, לוחצת על הלינק, ממלאת פרטים.

מאושר!

אריולה: אפגוש אותך בדירה עוד שעה וחצי. תביאי לשם את הדרכון וזה יהיה בסדר. לכי קחי את לב מהגן.

16:30

אני ולב פוגשים את האיש של ה-Check-in בדירה. הוא אומר שתי מילים ומסתלק.

אריולה באה גם לחגוג איתנו. היא אמורה להראות לנו כל מיני דברים בדירה, כמו למשל איך מתזמנים את ההסקה והדוד. היא מביאה איתה גם אישה מיוחדת שיודעת לתקשר עם בעל הבית הסינגפורי, שאמורה להראות לנו איך פותחים את עליית הגג. אני רק חייבת שהן יעופו משם. הן באמת עפות אחרי חמש דקות.

מאז

יש לנו בית. יש בו סלון ופינת אוכל די רגילות, עם המון המון המון מדפים בנויים בקיר, שאין עליהם כלום, אבל תיכף יהיה. יש בו מטבח עם גג מזכוכית. זה מכניס את כל האור המועט שיש פה פנימה, שזה נחמד, אבל כל טיפת גשם הופכת לקונצרט. יש גם גינה קטנה. היא עגולה, מטופחת ויש בה עץ דקל, שנראה לי מאד מתגעגע למזג האוויר שלו. יש גם מקלחת, חדר ללב עם מיטת קומתיים בומבסטית וחדר משלנו, עם מיטה גבוהה מאד.

עזבנו את הבית שלנו בביאליק בתל אביב באוגוסט 2016. מאז אנחנו גרים בדירות שהזמן שלנו בהם קצוב מאד. דירה אחת בצרפת שהייתה לעשרה חודשים בדיוק ולא יום אחד יותר (בכל זאת, בעלת הבית צריכה לבוא לנפוש בדרום צרפת בקיץ), שרשרת דירות איירבנב שיום אחד עוד אכתוב עליהן ובית אחד מאובזר עד אימה, שבו שהינו בארבעת החודשים האחרונים.

מאז אוגוסט 2016 לא היה לי ערב אחד שבו יכולתי לשבת על הספה ולהרגיש מאה אחוז בנוח. זה כמו לנעול נעליים זולות: זה נראה יפה (או מכוער), וזו נעל שאפשר ללכת בה, ובכל זאת, כף הרגל שלך לא יכולה להתרווח, עד שבסוף היום, יש איזו אנחה סמויה של הקלה כשאת חולצת אותה. כבר כמה ימים שאני חופשיה מהנעל הזולה, ואנחת הרווחה שלי יכולה להישמע עד ישראל, אני חושבת.

 

פוסט (באיחור) ליומולדת של לב

התחלה

לפני ארבע שנים, באמצע הלילה, אמרתי בקול רם: נדב! (לא, לא ככה באמת. קראתי לו בשם החיבה שלו, שהוא לא ציבורי). ונדב התעורר מייד והתיישב ואמר: מה! בלי סימן שאלה. ואני אמרתי: ירדו לי המים! בלי סימן שאלה בכלל. לראשונה מזה כמה חודשים שהכל היה ברור. ואז שנינו ישבנו במיטה, והרגשנו בפליאה את הנוזל המוזר שכלל אינו דומה למים, מלבד יכולת הזרימה שלו, נוזל מתוך הגוף שלי. והתחבקנו רגע, כדי לחגוג את הרגע האחרון שלנו ביחד לבד, והלכנו לעניינים של הלידה.

לא ארזתי לו מטבעות למכונות של השתייה כמו שממליצים לעשות ברשימות הכנה ללידה, כי לא הרגשתי שהוא אימבציל שזקוק לאימא, וכי ידעתי שיש לו כרטיס אשראי, כמו שהיה לו כבר הרבה שנים. הוא בתמורה לא קנה לי שום שמן לשום עיסוי ושום שקדים ואגוזים ותמרים, כי הוא הרגיש שלא הפכתי לאימא טבע רק כי בתוך הגוף שלי נוצר ילד, וכי הוא ידע שאם דווקא יתחשק לי שקדים ואגוזים ותמרים, אני יולדת בתוך בית חולים שהוא בעצם קניון, וכאמור, יש לו כרטיס אשראי.

בחוץ, סערה בס' רבתית. גשם. רוח. ברד. כבישים חלקים. מדרגות בוגדניות. מחשבות דוהרות. ואישה אחת, שמנמנה וחלקלקה, מנסה למצוא את דרכה למושב המכונית. בתוך האישה יש ילד, פעם יהיו לו שם ואישיות, אבל באותו רגע הוא רק יצור, שמנסה למצוא את דרכו אל העולם ואוחז בדלת למנהרת הכאב. פעם בכמה רגעים, היצור מושך בידית הדלת לכאב, והאם נופלת למטה. במנהרה שלה אין פלמינגו ורוד ולא מלכה עורפת ראשים. רק חושך ושקט וחלל ריק מאנשים, מופלא בדרכו, מסקרן ולא בלתי נעים. בכל פעם שהיא צוללת אליו היא נושמת נשימה עמוקה, אוטמת את הראש והאוזניים להפרעות חיצוניות, ומתמסרת אל המרחב המוזר והחדש הזה, עד שהילד מרפה מידית הדלת, והיא חוזרת אל העולם החיצוני, שבו יש כל מיני אנשים נחמדים מאד שמנסים להקל עליה, למצוא את המוזיקה הנכונה, להפחית מעט את הכפור שנושב מבחוץ.

קורים כל מיני דברים, כולם שגרתיים, בלתי חריגים ולא מעניינים, והיצור נכנס עם האישה לתוך אותה מנהרה, והם מגיחים ממנה החוצה ביחד, ומאותו רגע, הוא הופך להיות ילד והיא הופכת להיות אימא. הוא בוכה בקול, כי הוא עבר ליקום חדש, ועוד אין לו בו מילים. והיא לא בוכה ולא מדברת אליו ולא שרה לו, כמו שדוחקים בה מסביב לעשות. היא שותקת, כי היא עברה כרגע ליקום חדש, ואין לה בו עדיין מילים.

lev

חגיגה

מאז, כל שנה חוגגים לו יומולדת, והוא מתוק וחכם ורגיש ויפה תואר ואין שני לו ומצחיק נורא ומשורר, אבל פה זה לא הבלוג שלו. ולה, משום מה, לא חוגגים, למרות שזה בכלל הבלוג שלה. והגיע הזמן.

ביום ההולדת שלי לאימהות אני רוצה להגיד תודה לכל מיני נשים שלימדו אותי להיות אימא.

אימהות היא לא one size fits all. כל אחת צריכה לחצוב את דרכה אל האימהות שלה, ובדרך היא צריכה לעבור ברגל, יחפה, בלי מפה, בגדים תרמיים או הגנות חיצוניות, דרך הפסגות הגבוהות והמושלגות של ספרי ההדרכה, שעומדים על גב הנורמות החברתיות, שעומדים על גב המסורות התרבותיות, שעומדים על גב הרפואה המודרנית, שעומדים על גב הידע האימהי הקדום, שעומדים על גב המדינה שבה נולדת וגדלת והמדיניות הרפואית-ציבורית בה, שעומדים על גב הזוגיות הפרטית שלך וחורבותיה, שעומדים על גב הילד הפרטי שלך והאישיות שלו, שעומדים על גב האישיות הקטנה והשברירית שלך, שעומדים על גב היכולת שלך לחקור את הגבולות באותו רגע נתון בחיים שלך, שבו נגלו אלייך פסגותיה המושלגות של האימהות.

הדרך שלי לעשות זאת הייתה לעצור לפעמים במרחבים המושלגים והבודדים, והתינוק כמובן על גבי, ולצעוק צעקה חלולה וחסרת מילים, אבל רבת כאב, ולהקשיב להדים שעולים מן ההרים. ההדים שלי הגיעו מחברות שלי שכבר ילדו, או ממי שכבר ילדו ולא היו חברות שלי, אלא סופרות. וההדים האלו הזכירו לי שאם זו הדרך שלי, הרי שיש דברים שאני טובה בהם ודברים שאיני טובה בהם, וכל עוד אזכור לעשות הרבה מהדברים שאני טובה בהם, ולהמעיט ככל האפשר בדברים שאיני טובה בהם, מבלי להתחשב בדמות האימא האידאלית המטופשת שמתעקשת לצוף מול העיניים בכל רגע, הרי שהכל יהיה בסדר.

מה הסדר הנכון להודות לא אדע, ובכל מקרה אימהות אינה דבר דבור על אופניו, אלא יותר ערבוביה בלתי פוסקת, שבה לפעמים יש קצה חוט שמתבהר במרחק כתמרור אדום בוהק, אז הנה כאן, בפסקה אחת:

תודה לחלי, שפגשה אותי מאה ימים לערך לפני האימהות, והקשיבה בסבלנות ובחיוך לבלבול שהפלישה לגופי יצרה אצלי, ואמרה לי: תכתבי את זה, וכך נתנה לי רשות אינסופית לחוות את הכל בדרך שלי, דרך הפילטרים שאני יוצרת במציאות, בדיוק כמו בכתיבה. תודה לדבראל, שאיתה אפשר לדון ברצינות הראויה בכל דבר, ואפשר לסכם כל דיון על אימהות במלים הכי מנחמות בעולם: זה יעבור. תודה לטל ומיכל על פעם אחת במיוחד, בקפה אחד, עם ילד אחד שכל הגב שלו מלא בקקי ואימא אחת שבוכה עד אין קץ. תודה לאימא שלי, על העזרה ועל כך שלא היו לה שום עצות חד משמעיות שנגדן אולי הייתי צריכה להילחם. תודה לאימא שלו, על העזרה ועל כך שלימדה אותי שאין שום דרך שבה אני יכולה לקלקל שלא בכוונה את האור בעיניים שלו ושלי ושלה. תודה לאן למוט, שילדה הרבה שנים לפני, כך גיליתי בפליאה לא מזמן, וכתבה את הספר: Operating Instructions: A Journal of My Son's First Year, ששמחה כל כך להתבוסס איתי, בלילות ההנקה, בשלולית הטינופת שהיא האימהות בתחילתה. ותודה לארנה קזין, שגילתה לי על אן למוט בספר שלה: אפס עד 12 – יומן השנה הראשונה. ותודה כל הפמיניסטיות הצרפתיות, האנגליות והאמריקאיות, מהגל הראשון, השני השלישי ועד האחרון של הפמיניזם, שלימדו אותי שאכן יש כוחות שפועלים נגדי כדי להכריעני, ואכן, יש לי את הכוח לעמוד מולם. תודה. יש מלא ג'ין טוניק, וכל האוכל שצריך בעולם כדי להכיל כמה שיותר ממנו.

רגשות – 2

1.

לאחרונה הקשבתי לפודקאסט שנקרא Invisibilia וחוקר את הכוחות הלא-נראים שמעצבים את ההתנהגות האנושית (בהמלצת עבגד. תודה!). העונה האחרונה הוקדשה לרגשות, ודובר שם על כך שנהוג לחשוב על רגשות בתור משהו שמגיע מהפנים של הבפנים שלנו, משהו חזק מאיתנו, אותנטי לחלוטין, שאי אפשר להתנגד לו, רק להקשיב או להתעלם ממנו. אבל למעשה, כך הן טוענות בעקבות שורה של מומחים, רגשות הן תוצר תרבותי בדיוק כמו כל דבר אחר.

נשמע לי הגיוני לגמרי. נגיד, אם חושבים על חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס, הכחשה-זעם-מיקוח-דיכאון-קבלה, האם הם תקפים גם בתרבויות שבהם מקובל להאמין בגלגול נשמות? אני לא יודעת, אבל נראה לי הגיוני שמשהו מהותי מאד משתנה שם. או נגיד, הילד שלכם ואתם משחקים עם ילד אחר. הילד השני לא נותן לילד שלכם בצעצוע שלו. אתם רוצים להרוג אותו, ברור, אבל מה שאתם מסבירים לילד שלכם זה שמה שהוא מרגיש נקרא תסכול או כעס, והוא חווה אותו כי מישהו לא רוצה לתת לו משהו, ואלו הדרכים המקובלות להתמודדות עם הבעיה הזאת נקודתיים. אם לא הייתם מסבירים לו מה הוא מרגיש וממשיגים לו אותו, אולי הוא היה מגיע עם תחושה אחרת לגמרי?

השתיים מהפודקאסט מספרות גם על האנתרופולוג רנטו רוזלדו שיצא ביחד עם אשתו שלי לחקור שבט לא ידוע ביערות הגשם בפיליפינים. הם נתקלו שם במילה שנקראת Liget (כמו שהוא מסביר שם, מבטאים את זה כמו לי+gut, התחושה שמישהו עוקר לך את הבפנים). בהתחלה, רנטו ושלי לא ממש הבינו מה זה אומר, אבל בעקבות אסון נורא (שאני לא אגלה, כי באמת תקשיבו. הן חמודות ממש), הוא הבין שמדובר בתחושה עוצמתית מאד שמטעינה את האדם באנרגיה. לתחושה הזאת אין סמן חיובי או שלילי. היא לא טובה עד אימה או איומה עד כאב. היא פשוט עוצמה פנימית שקורית בעקבות אירוע מסויים. היא יכולה לגרום לך להיות העובדת המצטיין של החודש או לגרום לך לרצות לערוף ראשים (במקרה, השבט גם ידוע בכך שהוא ערף ראש של אנתרופולוג קודם).

ilnogot
בני ובנות השבט כפי שצולמו ב-1910 (מקור: ויקיפדיה)

2.

לאחרונה ההורים שלי היו פה, וחמש דקות אחרי שהם נכנסו בדלת, אחרי שאבא שלי עבר על כל רשימת המכולת שאבאים אוהבים לעבור עליה, שכוללת בירור המצב הכספי ויציבות מקור ההכנסה של כל אחד מההורים במשפחה, הוא פתאום שאל אותי: ואת מאושרת?

מתתי. כי זה בכלל לא התפקיד שלו. וכי מי בכלל יודע האם הוא מאושר? האם זה משהו שאפשר לענות עליו תשובה חד משמעית שמספקת אבאים? ובכלל, השאלה הזאת הרי לא מושמעת בחלל ריק. השאלה האמיתית והמלאה, שאף אחד לא שואל אם הוא לא אבא שלי, היא: האם עכשיו, אחרי שלקחת את כל המשפחה שלך לכל מיני מקומות רחוקים, והעברת את הילד שלך שתי שפות בשנתיים, ועברתם את מסע הייסורים של למצוא דירה ועבודה וגן, האם עכשיו את סוף סוף מאושרת?

אין לי מושג, וגם נראה לי לא פייר לתלות את כל האושר שלי בהצלחת ההגירה (הזמנית?) שלי. אלעד ציטט את ענת שוורץ, שעשתה סרט על צרפתים שבאו לישראל, והיא אומרת שם: "זה אולי הסיפור של כל מהגר, לפחות מהגרים מבחירה שהם לא פליטים ממדינה מוכת מלחמה. יש איזה משהו שחסר לך נורא בחיים: אתה מרגיש אבוד או לא מסופק או תקוע במקום, באופן שהוא קרדינלי. כשאתה עובר למקום אחר, אתה משליך את הפנטזיות של מי אתה רוצה להיות על המקום, ואתה מדמיין שזה מקום שבו אתה יכול להמציא את עצמך מחדש כי אף אחד לא מכיר אותך ואתה יכול להגיד שאתה כל דבר שאתה רוצה".

אז אני לא רוצה לדמיין את עצמי של לונדון כשונה מהותית מעצמי של ישראל, וגם לא יכולה להרשות לעצמי להיות נוסטלגית לישראל (אני לא מאמינה בנוסטלגיה בכלל), ועל כן, השאלה הזאת: האם אני מאושרת, היא שאלה לגיטימית, אני לא אומרת שלא, ואפילו מרגשת כשהיא מגיעה מאבא שלי, אבל התשובה עליה היא שאין לי תשובה, בדיוק כפי שלא הייתה לי תשובה לפני שנה ולפני שנתיים ולפני חמש. ההתקדמות היחידה בנושא היא לפני עשור ידעתי שהתשובה היא לא! אבל שנות השלושים שלי היו העשור הטוב ביותר בחיי.

3.

בארוחת הפרידה מההורים שלי – שהתרחשה במסעדה צרפתית בלונדון, ובה הבן שלי אכל מולים ללא עזרה, אבל לא זכר שהיה במגדל אייפל (לפני פחות משנה!), ללמדך שתסכול הורי הוא על-דורי – אמרתי לאבא שלי שחשבתי על זה, והגעתי למסקנה שאני לא יכולה לתת לו תשובה, בעיקר בגלל שהגירה היא המון דברים ביחד. ואז אבא שלי, האיש מרשימות המכולת הכלכליות, אמר לי: אני יודע. מדינה חדשה זה להרגיש שאתה לבד, אבל אתה מחליט הכל. וזו, אני חושבת, המהות.

IMG_1358
ההורים שלי (נו, בדרך כלל אני חסה עליכם מבחינת חשיפה. זה יחסית מתון)

4.

אז אני רוצה להציע מילה חדשה לתיאור רגש שהוא לא חדש, אבל מורכב מהרבה רגשות ביחד, שליליים וחיוביים.

המילה הזאת היא בִּלְבַדְאָת.

בִּלְבַדְאָת הוא הרגש שאת מרגישה כשאת* בלבד מחליטה על גורלך. לרגעים, זה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לך, כי יש לך תחושת ניצחון עצומה על המסלול הקבוע שבו תמיד מצפים מאיתנו ללכת בו, ועל המקומות היפים שהבאת אותך להיות בהם. לרגעים אחרים, בִּלְבַדְאָת יכול להוביל לדיכאון כבד, כי אותך יש לך וזהו. אין מי שיעזור לך, אין מי שייעץ לך ואין מי שיחליף אותך בהיותך את לשום רגע. וזה יכול להיות מאד בודד, כבד ומייאש.

* חלקנו בנות מזל מספיק כדי לחלוק את התחושה הזאת עם אדם אהוב או אפילו עם משפחה גרעינית אהובה עד מאד.