הסבתא, האימא והבת

הסבתא

אפתח בוידוי. ההורים שלי שילמו על הלימודים שלי באוניברסיטה במשך עשר שנים לערך. במשך כל השנים האלו הסתובבתי בנקודת המפגש בין ספרות ומגדר, למרות שזה היה לפני כל כך הרבה שנים שאפילו לא קראו לזה ככה. זיהיתי את כל הנשים שיכולות ללמד אותי מה זה אומר להיות אישה בעולם הזה, והלכתי אחריהן באמונה עיוורת. בזמן הזה קראתי את מה פרויד אומר שנשים רוצות. קראתי את הלן סיקסו. קראתי את דה בובואר. את אודרה לורד. את דוריס לסינג, מרגרט אטווד, סנדרה גילברט, סוזן סונטג, רבקה סולניט (היא הייתה כבר אז? אולי אחר כך), ג׳ודית באטלר, ואלרי סולנס, קתרין מקינון, ג׳וליה קריסטבה, לוס איריגאריי (המועדפת עליי מכולם, במרחק ניכר) ובטח עוד אלף שאני לא יכולה לזכור. קראתי וגם קצת כתבתי כמיליון מילים שכולן אמרו את אותו דבר בדרכים שונות. ורק טקסט מכונן אחד חשבתי שאני לא צריכה לקרוא: חדר משלך. גברת וולף נראתה לי מיושנת. יום אחד שלם מחיי אפילו ביליתי בחדר טחוב בקומה הרביעית של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, והקשבתי להרבה נשים שדיברו על הספר, כי בדיוק יצא תרגום שלו לעברית או משהו כזה. ולא קראתי. וולף אמרה שנשים צריכות חדר משלהן וחמש מאות פאונד לשנה כדי לכתוב כראוי. הבנתי את זה. תמכתי בזה. זה נראה לי כמו הבסיס, ומשם יכולתי להתקדם גם בלי לקרוא אותה.
אבל לפני זמן מה ראיתי שכל מי שמנוי באודיבל (אני יודעת, אמזון זה רע. אני יודעת! אבל לאף אחד את רוחב היריעה של הקטלוג שלהם, ואני אוהבת ממש ספרי שמע) יכול לשמוע את כל כתיבתה של וולף בחינם. ראיתי גם שמי שקוראת את חדר משלך היא טילדה סווינטון, שאותה אני אוהבת בערך מאותן שנים. אז מייד התחלתי.
וואו, איזה ספר מדהים. ואיזה כיף שלא קראתי אותו קודם. וולף היא כל כך בריטית, שאין שום סיכוי שעצמי של גיל עשרים, נטועה עמוק כל כך בתל אביב שהיא נראית כמו מרכז העולם וגם קצותיו, הייתה יכולה להבין את זה כמו שצריך. וולף, מודעת מאד לפריבלגיה שלה עצמה, משוטטת בין לונדון ואוקספורד של ראשית המאה ה-19, ומאתרת את כל העוולות המוסדיים שנעשים לנשים בשם הפטריארכיה. היא עושה את זה בהומור בריטי, שנקודת המוצא התמידית שלו היא שאם אומרים משהו במבטא הנכון ובחיוך הנכון, כל מילה יכולה לקבל אלף משמעויות שונות. טילדה סווינטון מבצעת את זה בדיוק כמו שאני מדמיינת שוולף רצתה. והתוצאה היא שהמקשיבה, שהיא באמת כבר לא פרגית צעירה בענייני ביקורת פמיניסטית, לגמרי משתכנעת מחדש, וצועדת בעולם בחיוך מבריק ובלהט מהפכני.
אחרי שוולף פורשת את מלוא רוחב היריעה של הנונססנס הגברי הזה, היא מתמקדת בשני דברים שפשוט הורסים את הכתיבה, והם, כאמור, כסף ומרחב. היסטורית, כך היא אומרת, נשים ישבו בסלון, בלי שום טיפת פרטיות. הן ישבו בסלון של גברים, והיו נתונות למרותם, כי לא יכול היה להיות להן בית משל עצמן והן לא יכלו להרוויח כסף. באותו סלון נשמעה לעיתים קרובות הדיעה שנשים הן קצת סתומות, אם כי טובות ממש בגידול ילדים, בכביסה ובבישול. בנוגע לכתיבה, זה ידוע מקדמת דנא שאין להן שום סיכוי להתחרות בעליונות הגברית. בשביל אישה כזאת הרמת העט והזזתו על הנייר היא מעשה מהפכני. להיות מהפכנית, כך ממשיכה וולף, זה דבר מעייף ומסוכן. וכך, במקום להקדיש את האנרגיה שלהן לכתיבה, רוב הנשים האלו הקדישו את האנרגיה שלהם להגעה אל הכתיבה. התוצאה היא מה שבימינו קוראים מרירות. הן היו פמיניסטיות מרירות כי הן היו צריכות להתגבר על כל כך הרבה משוכות שעד שהן הגיעו לומר מה שיש להן לומר, מה שהיה להן לומר היה בדרך כלל: גברים הם חרא! או אין לי כוח! או החיים לא הוגנים!
זה היה סיכום של הספר ויכול להיות שנדמה לכם שאתם כבר לא צריכים לקרוא את הספר. אבל אתם טועים. לכו לשמוע את סווינטון ואת וולף, זה טוב ממש לעור הפנים.

האימא

דבורה לוי היא סופרת בריטית בת שישים בערך, שהתחילה להתפרסם בעשור האחרון. היא סופרת קצת משונה, שמתאימה מאד לאנשים שאוהבים שהספרים שלהם מדברים על ספרים אחרים. היא לא מצטיינת בכל הקשור לעלילה, לבניית דמויות, למבנה שאפשר להבין ממנו משהו (בכוונה. ברור שבכוונה. היא יודעת מה היא עושה). אבל אם אתם מחפשים מישהי שיכולה לקחת שלושה ספרים שקראתם או לא, לעשות ככה ככה באוויר, ולהפוך אותם לשלוש פסקאות שמכילות טענה חדשה, היא ממש בשבילכם. אני אוהבת אותה, כמו שכבר כתבתי פה, למרות שלא הייתי רוצה להיות חברה שלה או לכתוב כמוה.
לוי היא הבת של וולף, למרות שטכנית היא נולדה מאוחר מדי. הספר האחרון שלה נקרא, בתרגום חופשי, נדל״ן, והוא החלק השלישי והאחרון באוטוביוגרפיה שלה (שהיא לא באמת אוטוביוגרפיה, אלא אם כן לוי באמת עשויה מספרים). בנדל״ן לוי לוקחת את הטענה של וולף שולפיה מרחב פרטי הוא הכרחי לכתיבה, ובודקת מה קרה למושג בית, שבמשך שנים נחשב למרחב הנשי. מה זה אומר עבורנו שאנחנו צריכות ליצור את הבית? כמה זה עולה לנו לפרק אותו?
בספר הזה לוי היא בשנות הששים לחייה, יש לה בית קטן בשכונה לא יוקרתית בלונדון, שתי הבנות שלה בגרו ויצאו לקולג׳, והיא (שוב) צריכה להחליט מהו בית עבורה. מהסיבות שוולף מתארת יפה, לוי היא מרירה לאללה. היא הייתה רוצה להיות עשירה. היא הייתה רוצה שתהיה לה אחוזה. באחוזה יהיה נחל. וסירה קטנה קשורה במפרצון. אבל היא בילתה שנים רבות מחייה בגידול ילדים ובגירושים, ועכשיו היא מתחילה להיות מפורסמת, ופחות ענייה, אבל עדיין אין לה כסף מספיק כדי להחזיק את הנדל״ן שהיא חושבת שמגיע לה. (במאמר מוסגר צריך לומר שאם גרים בלונדון רואים שבאמת אין גבול לעושר. אתה תמיד יכול להיות עשיר יותר ולהפגין את העושר שלך בדרכים גרנדיוזיות יותר. זו נקודה שלוי עיוורת לה לחלוטין).
כדי להבין מה היא כן הצליחה להשיג בחיים מלבד ילדות לא אומללות מדי היא עושה רשימת מלאי: יש לה שני פסלים של סוסים. יש לה עציץ עם עץ בננה בתוכו. יש לה שתי תמונות שהיא קונה בפריז. אבל רשימת המלאי הזו תמיד תהיה קצרה מדי מכדי להגשים את הפנטזיות. לוי יודעת שהיא לעולם לא באמת תצליח לנפץ את תקרת הזכוכית, אבל היא מסתכלת עליה כל הזמן, מסתכלת עליה במשטמה, מסתכלת עליה בהשלמה, וכותבת. והתוצאה היא טיפהל׳ה מעייפת, כי כמה אפשר לבכות על חלב שנשפך, טיפהל׳ה מפוזרת, כי נדמה שלוי חיפשה בכל חדרי ליבה את כל הטקסטים הרלוונטים והתעקשה לשלב אותם בתוך הספר, ובכל זאת, מהפכנית.
אתם לא חייבים לקרוא את הספר הזה, אלא אם כן אתן הבנות של לוי או מוטי פוגל, שצריך לקרוא את זה כי היא כותבת יפה על ז׳ורז׳ פרק.

הבת

הייתי רוצה להיות חברה שלה. בהחלט.

רייצ׳ל קאסק היא סופרת קנדית שגרה באנגליה, והיא לא באמת יכולה להיות הבת של לוי, כי היאצעירה ממנה בפחות מעשור, אבל היא ממשיכה את השושלת הספציפית של נשים-פמיניזם-נדל״ן בספר שלה שנקרא מעבר (שיצא בכלל לפני הספר של לוי).
מעבר הוא גם חלק מטרילוגיה, ובמרכזה אישה שנקראת פיי, לגמרי בת דמותה של קאסק עצמה, שמחפשת לעצמה בית חדש בעקבות גירושים. מישהו אומר לה שעדיף לקנות בית פחות טוב בשכונה טובה מאשר לקנות בית טוב בשכונה לא טובה. היא מקשיבה להמלצה הזאת, וקונה לעצמה, איך דרך יפה לומר זאת, חורבה. מכאן ואילך מלווה את חייה בית לא מתפקד, שיפוץ לא מסתיים, קבלן ושכנים איומים.
קאסק היא אלופה ממש בתיאור מינימליסטי, ויותר מהכל הכתיבה שלה מזכירה לי את מר קו (שאותו אני אוהבת כל כך שקעקעתי אותו על עצמי). יש לה קו מובחן שיוצר קו מתאר של דמויות בכמה מלים, ואז עובר להתמקד ברגש שלהן, באותה אגביות נינוחה ומחוייכת. קאסאק מתארת את שיפוץ הבית בריאליזם שגובל בסוריאליזם ובחיוך גדול. אנחנו שיפצנו את הבית שלנו בלונדון לפני כמה זמן, ואני יכולה להעיד שהאופן שבו היא מתארת את הקבלן הוא בדיוק נמרץ האמת, ושעמדת המספרת שיודעת לתאר בדיוק מה קורה, אבל לא יכולה להתחייב על התגובה שזה מעורר אצלה, היא בדיוק עמדת המספרת שאני הייתי אוחזת בה, לו הייתי יודעת לכתוב כמו קאסק.
אם מסתכלים על הספר שלה כהמשך השושלת של וולף-לוי מגלים שהצלחנו. אנחנו, הנשים, הצלחנו להיפטר סופסוף מהמהפכניות, הצלחנו להיפטר מהמרירות, והגענו סופסוף לשלב שבו אנחנו יכולות לכתוב מה קורה סביבנו בטבעיות, בחיוניות ובחיוך. זה הרבה יותר טוב לעור הפנים שלנו.
ואת הספר הזה כדאי מאד לקרוא, ביחד עם כל שאר הטרילוגיה, ואפשר אפילו בעברית.

השאר תגובה