**
יש ספרים שמטיסים את הקוראת למקומות אחרים. היא מדפדפת אל הדף הראשון, פוסעת אל הקבינה, מסדרת את בקבוק המים והמסטיקים בכיס המושב, ממשיכה אל הדף השני, מסדרת את מיזוג האוויר כך שיפוגג קצת מהאוויר המחניק של המטוס, ממשיכה עוד כמה עמודים, והיא שם, במקום אחר. לא סתם קוראים להם ספרי טיסה.
אלו לא הספרים שאני מדברת עליהם כאן.
הספרים שאני מדברת עליהם כאן הם ספרים שמתעכבים על הדרך. במקום לראות בדרך, במעשה הסיפר, במכניקה של הסיפור, משהו שיש להתעלם ממנו ולהדחיק אותו כדי להגיע אל היעד ולהעביר את הנוסעת ממקומה למקום חדש, הדרך היא חלק משמעותי מהספר. הם מסיבים את תשומת הלב אל השפה, אל הפגמים בתפיסת העולם, אל המוזרות של הגיבורה, אל הנוף מהחלון. אפשר לחשוב עליהם כעל ספרים שהם שטיח מעופף, כזה שאמנם לוקח אותך למקום אחר, אבל גם מאפשר לך להרגיש את הרוח, השמש והגשם על העור.
(איזה דבר משונה זה לראות את המילה שטיח מעופף בלשון רבים, נכון? כאילו, אחד זה מספיק מופלא. לבקש הרבה זה בלתי סביר)
כמו כן, אל תקראי את הפוסט הזה אם אונס והתעללות רגשית קשים לך, או אם ילדת לראשונה לפני פחות משלושה חודשים
In the Dream House: A Memoir – Carmen Maria Machado
כרמן מצ׳אדו נולדה, גדלה במשפחה דתית ממוצא לטיני בפנסילבניה, התבגרה, והגיעה לאוניברסיטה. היו לה מערכות יחסים לא מעטות עם גברים, אבל אף אחד מהן לא החזיקה מעמד הרבה זמן. כשמצ׳אדו הייתה בבית הספר לסופרים באיווה בסוף שנות העשרים שלה היא פגשה בוגרת הרווארד בלונדינית, שנונה וקטנטנה, שדיברה צרפתית והייתה ״שילוב משגע של פאם .ובוץ׳״
למרבה הפתעתה של מצ׳אדו, שבהיותה שמנה וחומה הייתה רגילה לדחיות ולאנשים עם קינק מסויים, האישה המוצלחת הזאת, שהיא גם סופרת, רצתה אותה. מערכת היחסים שלהן מתחילה בסקס מעולה במגוון מקומות בארצות-הברית, ומשם הן מגיעות למה שמוצג בספר בתור ״הבית מהחלומות״. זה לא בית חלומי, מצ׳אדו מזהירה אותנו, והוא לא בדיוני. ״האישה של הבית מהחלומות״ מתגלה בו במלואה.
במשך שנתיים האישה של הבית מהחלומות מתעללת במצ׳אדו. קשה לדעת מתי ההתעללות הזאת מתחילה. האם הפעם הראשונה היא התקף הזעם שהיא חוטפת כשמצ׳אדו לא עונה להודעת טקסט שלה? האם נקודת הפתיחה הרשמית מתרחשת דווקא במטבח של אימא שלה, כשהיא אוחזת בזרוע של מצ׳אדו בחוזקה מותירת סימנים רק כי היא אמרה משהו לא נכון? קשה לדעת מתי ההתעללות מתחילה, אבל קל לדעת מה היא כוללת: האישה מהבית של החלומות אוהבת למנות את הדרכים שבהן מצ׳אדו היא אפס מוחלט. היא אוהבת לדעת בכל שעה משעות היום איפה מצ׳אדו נמצאת. היא אוהבת לחשוד בה על כל האנשים שמצ׳אדו לכאורה רוצה לשכב איתם. ואחר כך היא אוהבת להתכחש. להגיד שהיא הייתה שיכורה. שהיא לא התכוונה.
זה לא פשוט לספר סיפור של מערכת יחסים מתעללת בין נשים. אין נרטיב קיים כזה. נשים הן תמיד הקורבן של מערכת יחסים מתעללת, לא הגורם לו. אבל האמת היא שהמציאות לא מחכה לנרטיב כדי להתקיים. היא שם, בלתי מדוברת. כדי להצליח לדבר על מה שעברה, מצ׳אדו צריכה להמציא את הנרטיב (היא משתמשת במונח של בורחס: היא צריכה ליצור סוג של ארכיטיקטורה), להמציא לעצמה את השפה ואת המבנה. כדי לעשות את זה, היא מספרת כל פרק בז׳אנר אחר, בסגנון אחר, עם סוג אחר של מניפולציה על הקוראת.
וכך, על פני השטח מתחבר לו סיפור על התעללות, אבל מתחת לפני השטח, המכניקה משתנה בין מחזה, למחקר אקדמי, לארכיבאות של לסביות מתעללות, לספר בחר-את-ההמשך, לניתוח של שיר פופ, לפרק של סיינפלד וכו׳ וכו. הפרקים קצרים מאד, ובכל אחד מהן הקוראת, קצת כמו הגיבורה, צריכה למצוא מחדש את מקומה, להבין את גבולות המגרש, לייצב את הרקע, ולצלול בחזרה אל הסיפור עצמו.
זה מבנה מאד שאפתני, והוא יכול היה להיות מעצבן בצורה קיצונית, אבל מצ׳אדו היא רבת-אמן בשליטה בז׳אנרים ובמניפולציות על הקוראת, וניכר שהיא בחרה כל ז׳אנר במיוחד לכל רגע בסיפור (היא בהחלט הייתה צריכה להיעזר באנציקלופדיה של מיתוסים ו׳אנרים ותתי קונבציות בשביל זה, וחלקם כתובים יפה, אבל הסיווג שלהם כ׳זאנר מרגיש יותר כמו בדיחה). התוצאה היא שהקוראת, על אף שהיא מחזיקה ביד חומר נפץ מכאיב בצורה בלתי רגילה, לא יכולה לזוז מהספר. היא יכולה רק להעניק את עצמה בתור עדה, להיכנס מתחת לעור של מצ׳אדו ולהישאר שם, ברכבת ההרים הספרותית והרגשית הזאת, עד תום הנסיעה.
Dream House as Not a Metaphor
I daresay you have heard of the Dream House? It is, as you know, a real place. It stands upright. It is next to a forest and at the rim of a sward. It has a foundation, though rumors of the dead buried within it are, almost certainly, a fiction. There used to be a swing dangling from a tree branch but now it’s just a rope, with a single knot swaying in the wind. You may have heard stories about the landlord, but I assure you they are untrue. After all, the landlord is not a man but an entire university. A tiny city of landlords! Can you imagine?
Most of your assumptions are correct: it has floors and walls and windows and a roof. If you are assuming there are two bedrooms, you are both right and wrong. Who is to say that there are only two bedrooms? Every room can be a bedroom: you only need a bed, or not even that. You only need to sleep there. The inhabitant gives the room its purpose. Your actions are mightier than any architect’s intentions.
I bring this up because it is important to remember that the Dream House is real. It is as real as the book you are holding in your hands, though significantly less terrifying. If I cared to, I could give you its address, and you could drive there in your own car and sit in front of that Dream House and try to imagine the things that have happened inside. I wouldn’t recommend it. But you could. No one would stop you.
אפשר לקרוא עוד כאן
חמתו של תמוז
דינה היא בקושי בת עשרים, וכבר איבדה את אימא שלה ואבא שלה, ואת האמונה שלה ביכולת שלה להתבגר בנחת. היא גרה בעיר עם הבעל הבנקאי של אימא שלה, שתומך בה כלכלית, אבל אין לו מושג מה לעשות איתה מכל הבחינות האחרות. מתישהו היא פוגשת את יואל, שמבוגר ממנה ב-11 שנה, ולומד להיות מוסכניק. יואל מגיע ממשפחה חקלאית, מלח הארץ ואצולת העמק, כמו שהם אוהבים לקרוא לעצמם. גם אימא של יואל מתה והוא נשאר מאחור עם שני גברים חורשי רע: אבא שלו זאב שלא מבין למה נשים בכלל מנסות להשמיע קול, ואח שלו נתן, גרוש אומלל שחי עם אבא שלו מספיק זמן כדי לא להבין למה נשים בכלל מנסות להשמיע קול.
בערב החתונה, בעמק מוכה החום של תמוז, קורה דבר; דינה (הכניסי כאן מדרש שם) נאנסת על ידי זאב (הכניסי כאן מדרש שם) ונתן (הכניסי כאן מדרש שם).
זה הסיפור כולו. זה היה יכול להיות ספוילר איום, מה שכרגע עשיתי כאן, אלמלא הקוראת הייתה מגלה את הכל בעמודים הראשונים של הספר. כי הספר הזה לא מעוניין בסיפור. הספר הזה מעוניין בחויה. החויה, אם להאמין לאינספור עדויות של נאנסות שכולנו מכירות (בתקווה זהירה שאנחנו לא מכירות את החוויה עצמה) היא של שבר, של פיסות קרועות, של הכרה שנעלמת ושבה, של חוסר אונים מוחלט, של נתק בין מה שקורה בחוץ לבין מה שקורה בפנים. במובן מסויים, האירוע המרכזי שמתרחש בחדר שמתקיים בו אונס הוא אירוע שקורה בין סובייקט לבין היעדר. האישה שהיא חלק מהאירוע לא קיימת שם, לפחות לא באותו אופן שבו הגבר מתקיים. והספר הזה מנסה, כך אני מבינה אותו, לשחזר זאת.
ברנשטיין עושה זאת במגוון דרכים: החשוב מכולם הוא אולי העובדה שלא ממש ברור מה קרה שם. האם היה שם אונס? האם דינה חלמה הכל? ֿאם אין גיבורה, ומספרת הסיפור קיימת רק לפרקים, הסיפור המסופר יכול להסתפר רק בהבזקים שחלקם באים ממנה וחלקם באים מן האנשים הרעים שמנסים לייצר אצלה מציאות אלטרנטיבית. ההבזקים האלו הם לפעמים חדשים ומקדמים את הבנת המציאות, ולפעמים הם ישנים ורפפטטיביים, וכל שהם יכולים לתרום הוא לתחושה הזאת, של הכרה שנפתחת ונסגרת כמו מניפה. לפעמים נדמה שדינה יוצאת מזה, ואנחנו יכולים לחזור אל הקרקע הבטוחה של נרטיב שמגיע מאיפשהו והולך לאנשהו, ואפשר להתקדם אל החתונה עצמה ואל הפתרון הגואל שבו לבעל מותר לשכב עם האישה שלו מתי שהוא רוצה. אבל לא, כי כמובן שהפתרון הזה הוא מופרך. לפעמים נדמה שדינה מאבדת את זה עד כדי כך שבמקום הקול שלה, אנחנו נסוגים אל מחקרים אקדמיים ואמיתות כלליות, שמסבירים לנו את היעדרה המוחלט. ובכל זאת, לאט לאט, בכאב, הקוראת מגיעה עם דינה אל סוף כלשהו, אל קצה.
התוצאה היא ספר מפחיד. אני לא מתכוונת למשהו שגורם לקוראת לא לישון בלילה או לחלום חלומות מפחידים. אני מדברת על סוג הספר שבדקה שפתחת אותו את כבר רוצה לסגור אותו ולשים במקפיא (נסי לשים ספר דיגיטלי במקפיא!). אני מדברת על סוג הספר שעצם הקריאה בו היא מאבק בעולם. כמו מצ׳אדו, ברנשטיין לוקחת את הקוראת אל מתחת לעור של הגיבורה, והגיבורה הזאת בדיוק נאנסת. האם אני ממליצה לקרוא אותו? ובכן, איך אפשר להמליץ על סימולטור של אונס? תקראי אותו אם את חזקה מספיק. תקראי אותו אם את רוצה להכיר עוד דרכים לספר סיפור. תקראי אותו אם את רוצה לראות מקרוב את המנגנון, להתבונן בעיניים מפוכחות בכל האמצעים החברתיים, הכלכליים, והספרותיים שמאפשרים את האונס הזה ואת הדיבור עליו.
(אם מישהי שקוראת כאן לא יודעת עדיין: אילנה ברנשטיין היא הדבר הכי קרוב שאני מכירה למנטורית. עשיתי אצלה ארבע מאות חמישים סדנאות כתיבה, ולולא העזרה הנדיבה מאד שלה הספר שפרסמתי לא היה מגיע לאן שהוא הגיע. אני לא מרגישה מחויבת לכתוב שום דבר טוב על הספר הזה, אבל אין ספק שאני ואילנה שייכות לאותו זרם ספרותי מחשבתי).
בין הירכיים הלבושות במכנסיים כחולים, כהים, יש מרווח צר. או רחב. תלוי בתנועת הרגליים. ובמרווח הזה מהבהבת דמותו. נדלקת וכבה כמו נורה אדומה. הוא יושב על כורסה, בצדו השני של החדר. ומחכה. השעה שש.
שניהם לבשו מכנסיים כחולים. לא של בגדי עבודה. כחול של ערב. כהה, חגיגי, שחור כמעט. אביה לבש חליפה אפורה. אבל הגברים לבית פודולסקי, הם ויתרו על התענוג. זאב, אביו של יואל, לבש מכנסיים שחורים. התפאר בפני האורחים שיש לו אותם עוד מבר המצווה של בנו.
אצלנו בכפר, הסביר יואל, לא לובשים חליפות. חולצה לבנה מגוהצת זה הכי חגיגי אצלנו. אם לא תצפי לא תתאכזבי. והמשפט הזה חזר על עצמו בכל הזדמנות. ובכל פעם שיואל היה אומר את הדברים האלה, הרגישה דינה מכה קלה בין השכמות. במקום שבו נפרשות כנפיים. למי שיש לה. ובכל מכה הלך הכאב והתעצם.
בדמיונה עמדו אנשי הכפר מסודרים בשלוש שורות, כמו מקהלה, לבושים בחולצות לבנות ושרים שירי אסיף או קטיף. יואל היה הסולן, עמד צעד וחצי לפני כולם ושר לה את השיר שלהם. זה לא היה השיר שהיא חשבה שהוא השיר שלהם. כי היא במצעד הלועזי והוא בעברי, וזה עוד הבדל.
יואל אומר אצלנו בכפר ומפרט מה שנהוג בכפר. ודינה אומרת אצלנו. ככה זה אצל העירוניים, אצלנו זה תמיד בעיר. אין צורך להוסיף. אצלה מה שנהוג ואצלו מה שנהוג בכפר, וככה הם מסתדרים. גילה אומרת שהפכים נמשכים. כך או כך, לדינה לא אכפת מהחליפה. להפך. מכנסיים וחולצה זה מה שהולך היום. רק זקנים לובשים חליפות. חשובה השמלה. ממילא כולם מסתכלים על הכלה. ושמלה כמו שהיא לובשת לא ראו בכפר. מלאכת מחשבת, אמרה אתי, אשתו החדשה של אביה. יחד בחרו את התופרת, את הגזרה, את הבד ואת חוטי הרקמה. רקמת צלבים בחוטי משי. לבן על לבן.
אפשר לקרוא עוד כאן
אני יודעת
כמו שנדב אוהב להגיד: ספרים מרימים. מעלים חיוך. סליחה, יצא פוסט קצת עגמומי על התעללות ואונס. אתן יכולות להמשיך לספר הבא, שהורס את החודשים הראשונים של האימהות אם עד עכשיו הרגשתן קלילות. כלומר, החודשים הראשונים של האימהות הם איומים בלי קשר לספר, אבל הוא בהחלט מיטיב ללכוד את הזוועה שבהם.
נו, לא תמיד החיים קלים. זו לא אשמתי.
A Life's Work: On Becoming a Mothe – Rachel Cusk
אני אוהבת את רייצ׳ל קאסק, וזה לא חדש (כתבתי על זה למשל כאן). אני חושבת שיש לה יכולת חד פעמית לבודד נימים של החיים ולתאר אותם ביובש, בחדות, בהומור, ובדיוק בלתי מתפשר.
ואז, יום אחד בעודי הולכת בספריה עם הבן שלי, גיליתי שהיא כתבה על אימהות. אני מתה על ספרים על אימהות. (כלומר, לא כאלו עם רשימות. לא כאלו שמלמדים אותך שאת צריכה לישון כשהתינוק ישן ולא לשכוח להביא כסף קטן כדי שבעלך יוכל לקנות לעצמו חטיפים כשהוא מחכה לך. אני זוכרת שקראתי את זה כמה מקומות כשהייתי בהריון, וזה הרגיז אותי לשבועות שלמים).
ספרים שמדברים על אימהות כמו שהיא באמת, כאלו אני יכולה לקרוא לנצח. השילוב בין ספר אימהות ורייצ׳ל קאסק גרם לי לצחוק בקול. לב הסתכל על הספר ואמר לי: את לא צריכה לקרוא את זה. את כבר יודעת להיות אימא. זה היה חמוד, אבל גם טיפשי ביותר, כי זה היה ברור שאני צריכה לקרוא את זה עכשיו ומייד.
בקיצור נמרץ אפשר לומר שרייצ׳ל קאסק מספקת את הסחורה. היא לוקחת את החודשים הראשונים של האימהות, פורטת אותם לפרוטות קטנות, ואז מפרקת לפרוטות הקטנות האלו את הצורה. היא מנתחת את הרקע התרבותי ותוהה מה היה קורה אם לא היינו כל כך סתומים, כחברה. היא מסבירה בדיוק מה קורה לאישה שפעם הייתה בנאדם רגיל בעולם ואז הפכה למיתוס. היא שואגת את כאב הזהות הנעלמת ובוכה את ההורמונים. כמו מצ׳אדו וברנשטיין היא מכניסה את הקורא אל מתחת לעור של אישה, והפעם כזאת שבדיוק ילדה את בכורתה. כל מה שכתוב בספר הזה קרה לי, חוץ מהפחד מהכאב שבלידה, שדווקא לא הטריד אותי, אבל כולל העובדה שלא ידעתי בכלל האם זאת אני זאת שאמורה בסוף ללכת את החייזר הזה שגדל בתוכי. אם אי פעם ילדת, הכרת אישה שילדה, או אהבת משהו של ריצצ׳ל קאסק, תקראי את הספר הזה. בנוסף להכל הוא מצחיק בטירוף.
40 weeks
"Preparation, I am repeatedly told in my leaflets, is the pregnant woman's defence against pain. People who are tense and out of touch with their bodies, people who resist labour, above all people who are afraid of pain feel more pain… Joining groups, attending classes and courses, enlisting the help of your partner or a friend in the business of preparation are all recommended means of curing yourself go the faults of hubris, terror and independence of the mind before labour comes"
(P. 33)
תודה על הסקירה