שלושה דברים מפתיעים בניהול ואחד שלא

דבר ראשון: אני לא איומה בזה

אני שמחה שאני כותבת את ההצהרה הזאת ולא אומרת אותה בעל פה לחבר או חברה, כי אני יודעת שהדבר הבא שהם היו אומרים לי: פחחח, כאילו מישהו אי פעם חשב שאת תהיי גרועה בזה. שמעתי את הטענה בדבר היותי ״מנהיגה מלידה״ הרבה פעמים, וכל פעם רציתי להגיד: ובכן, פחחחח. אבל זה ממש לא מנומס וגם די מעפאן לענות ככה על מחמאה, אז אני תמיד מחייכת ומרכינה את הראש בענווה, ואומרת לעצמי: סתמי. פשוט סתמי.
מנהיג הוא מישהו עם סמכות. עם כריזמה. הוא לרוב גבר. הוא יודע איך לגרום לאנשים לרצות לעשות בשבילו דברים, אפילו בלי לצעוק עליהם או להיות ביצ׳. הוא יודע לעמוד על במה – מאולתרת או אמיתית – ולהסביר לכולם בשפה פשוטה, אך שאינה משתמעת לשתי פנים, מה הוא רוצה שהם יעשו. הוא יודע לחזות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, ולפתור אותן. הוא יודע להתיר תסבוכות בעדינות של אישה שהחוט סריגה שלה הסתבך עם עצמו (קרה לי אתמול. דבר מרגיז ביותר ודורש סבלנות של, ובכן, של מנהיג), ובשעת הצורך הוא יודע להכריז מלחמה ולתקוף, בלי לרחם יותר מדי (או בכלל) על הצד השני.
אני, לעומת זאת, אישה. בעשור האחרון התאמנתי הרבה על להגיד מה אני רוצה, בלי להתבייש או להתלהם, ולראות מה קורה עם זה. אבל אני עדיין בערך בכיתה ח׳ בעניין הזה. המחשבה של לעלות על במה כלשהי כדי להגיד משהו, ולו הזעיר ביותר, יכולה ממש עכשיו, בעודי כותבת את הפוסט הזה, לגרום לי לסגור את המחשב בטפיחה, להכניס אותו לתיק, לצאת החוצה מבית הקפה שאני יושבת בו (דלוח! כל כך דלוח!) ולרוץ עד קצה הפארק. אני יודעת לזהות התנגדויות עוד לפני שהן קורות, אבל לרוב המחשבה שלי היא שאני בטח טועה והכל כבר יסתדר עם עצמו. ובעניין התקיפה, ובכן, אני יכולה לכעוס די מהר ולהיות קצרת רוח וקצרת מענה, ואני יכולה אפילו לצעוק (טוב, זו לא ממש חוכמה. אני ישראלית שעובדת עם בריטים. חצי מהזמן הם חושבים שאני צועקת), אבל ממש לתכנן, לארגן, ולתזמר תקיפה על בנאדם אחר, בשל מטרה ששמתי לעצמי? לא עשיתי את זה מאז שחבורה שלמה של ילדים התנכלה לי במשך כמה חודשים רצופים בכיתה ו׳.
לפני שהתחלתי את העבודה, בלילות מרוטי השינה, בערך בארבע בבוקר, לפני שנדב בא לשאול מה קרה ולהחזיר אותי בעדינות למיטה, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני בטוח אהיה גרועה בזה, אבל אני לא יכולה לחשוב על מנהל אחד שלי שהיה טוב בזה. הייתי מעבירה לפני העיניים את כל החטאים שחטאו לי מנהלים שלי, ואומרת לעצמי הרבה פעמים, בלי לשכנע את עצמי כלל: בעולם שבו כולם סתומים, כל מה שצריך זה להיות קצת פחות סתומה.
אבל בחמשת החודשים שעברו מאז שהתחלתי גיליתי משהו הרבה יותר בסיסי: כשאת המנהלת, אנשים פשוט עושים מה שאת רוצה. הם חייבים. את לא צריכה להיות מנהיגה בכלל, את רק צריכה להיות מאורגנת מספיק כדי לדעת מה כל אחד מהם צריך לעשות היום ומחר ובעוד שבוע, ולהיות קשובה מספיק כדי לעזור להם לפתור את מה שמונע מהם לעשות את העבודה שלהם. ואז את צריכה לשבת, ולהסתכל עליהם עושים את מה שהם אמורים כי הם חכמים ומבינים בעבודה שלהם, ולהסתכל עליהם לא עושים את מה שהם אמורים לעשות כי הם עצלנים ולא מספיק טובים בעבודה שלהם, ולעודד את הראשון ולהתעלם כמיטב יכולתך מהשני (כלומר, עד שהם כבר לא עובדים שלך, כי הם היו יותר מדי עצלניים ויותר מדי לא טובים בעבודה שלהם).
לא חייבים כריזמה. לא צריך לדעת לעמוד על במה. אף אחד לא אמור לאהוב אותך יותר מדי. זה בדיוק כמו להיות עובדת, רק מהצד השני.

דבר שני: אפשר ללמוד משהו מלהיות אימא

שיקוף היא טכניקה נהדרת שבה את אומרת לבנאדם שנמצא איתך בדיאלוג מה הוא אמר כרגעֿ כדי להראות לו שאת מבינה מה הוא מרגיש או חושב. כותבים על זה בכל ספרי המשא ומתן, ספרי ההנהלה וספרי ההורות. המחשבה היא שאם אתה אומר למישהו: אני רואה שאתה מרגיש שזה לא פייר, אז הוא אמור להרגיש שעוד מישהו חוץ ממנו מבין שזה לא פייר, ולכן התסכול שלו אמור להירגע, והאמון שהוא נותן בך אמור לגבור.
אבל מה שלא כתוב בספרי הניהול וההורות הרציניים האלו, הוא ששיקוף הוא רק הצעד הראשון, ושהריפוי האמיתי מתחיל בהתפלשות בקקי. לא קקי אמיתי, לא צריך להיות דוחים. למשל, כשלב קם בבוקר עם כובד בלב ואי רצון בולט ללכת לבית ספר, אנחנו מכריזים על יום קקה, ושרים לנו שירים יפים על יום קקה. אפשר עם חרוזים או בלי. למעשה, אפשר גם עם מנגינה או בלי. בערך בדקה החמישית לתחילת השירה אפשר להרגיש שהיום כבר נהיה קצת פחות קקה, ושבעצם ללכת ברחוב ולצעוק בקול גדול ״איזה יום, יום של קקה״ זה די כיף.
זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם מבוגרים! כשהתחלתי לעבוד, כל מה שכולם רצו לדבר אתי היה איזה קקה היה מי שעשה את התפקיד שלי לפניי. זה עניין אותי במידה מסויימת, כי הייתי צריכה להבין מה לא לעשות, אבל מיציתי את התרגיל הזה די מהר. הבעיה הייתה שהשם שלו חזר בכל שיחה, על כל נושא, עם כל אחד. בשיחת הפידבק הראשונה שעשיתי עם האנשים שעובדים אתי, שמתי באג׳נדה זמן מסויים לדיבור על מנפרדי, ככה קראו לו, לאיש חסר היכולות לפניי, ואמרתי להם: אני לא הולכת לספר לאף אחד על שום דבר שתגידו. יש לכם עשר דקות להתלכלך על מנפרדי, ויאללה, בואו נתקדם ממנו. הם צחקו בהתחלה, אבל אז הם באמת התלכלכו עליו, ואני באמת הראיתי להם שהקשבתי, ובאמת הם טרחנו אותי עם מנפרדי הרבה פחות!

דבר שלישי: זה הרבה פחות מונוטוני

אני לא יודעת אם מה שאני הולכת לכתוב זה נכון (ובכלל, כל היועצות הארגוניות בקהל, במיוחד זאת עם שם של אגם, אני מקווה שאתן לא חושבות שאני סתומה), אבל נראה לי שניהול הוא דבר שנוטה הרבה פחות להיות מונוטוני. מי שעובדת כבר הרבה שנים בשיווק יודעת שיש דברים שמשתנים, אבל בסך הכל הבסיס הרעיוני של שיווק נשאר אותו דבר, וכלי העבודה, גם אם הם מתרבים או מצטמצמים, עונים על אותו סט חוקים, שבו השתמשתי גם לפני חמש עשרה שנה. אנשים, לעומת זאת, לא יכולים להיות אותו דבר. אולי מישהו חדש יכול לבוא עם אותה בעיה שכבר נתקלת בה בעבר, אולי דינמיקה מסויימת היא כזאת שכבר ניווטת בתוכה בהצלחה, אבל זה תמיד יבוא עם איזה טוויסט שלא היה קודם. נשמע לי שכמו עם הוראה, את יכולה להרגיש דברים שליליים מאד לגבי ניהול, אבל מונוטוניות לא תהיה התלונה שלך.

דבר רביעי שאינו מפתיע כלל: טקסים זה החיים

אם עובדים בסטרטאפ, כמו שאני עושה רוב הזמן, אז שגרת העבודה שלך כל הזמן מופרעת. רגע יש ישיבת בורד, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שני מגייסים מימון, וצריך לספק כל מיני נתונים ומצגות. רגע שלישי, בדיוק משיקים את האתר וצריך לספק, ובכן, מצגות ונתונים, וגם טקסטים ותמונות. השגרה המנומנמת כל הזמן מופרעת באירועים דחופים יותר, שהם בדרך כלל משמימים ומספקים הזדמנויות מועטות בלבד ליצירתיות, והזדמנויות רבות מאד להתבוננות תמהה באנשים שהלחץ מעביר אותם על דעתם.
ולכן אני אוהבת טקסים במקום העבודה. שיחה שבועית עם הבוס. שיחה חודשית עם הצוות. א. בוקר כל רבעון. ישיבת הנהלה כל יום שלישי. סיעור מוחות על מדיה חברתית בימי רביעי. לא ממש אכפת לי מה הם הטקסים, כל עוד הם קיימים, וכולם שומרים עליהם עד כמה שאפשר. כשאני תלויה באנשים אחרים כדי לקיים את הטקסים, אז אני מתחרפנת בלב כל פעם שתדירות הביטולים עולה. אבל עכשיו אני שר הטקס, ואני יכולה להיות קרציה ממש בלוודא שהם מתקיימים.

תמונה ראשית: Jimbo at Fosdem cropped.jpg: Rdsmith4derivative work: Evil Russian, CC BY-SA 2.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/2.0, via Wikimedia Commons