“Are you being paranoid for fuck all?”

Paper Pundits

יש לי עסק חדש. קוראים לו Paper Pundits. אני גאה בשם הזה, שהגעתי אליו אחרי דין ודברים עם רובוט, בגלל שאני גם יכולה להגיד אותו בלי להישמע מפגרת, והוא גם שם אנגלי למהדרין. בנוסף, Pundits הם אמנם פרשנים לענייני כל דבר, אבל בבית שלנו הם לגמרי פרשני כדורגל. זהו הרובד הקיטשי של השם, של הורים שמקעקעים את השם של הילדים שלהם על הגוף שלהם, כאילו הגוף שלהם לא זוכר את הילדים באלף דרכים אחרות.

פייפר פנדיטס עושה את צעדיו הראשונים בעולם והוא מוכר, בהרבה מלים יפות וגדולות, אותי. אם תרצו, אכתוב. אם תרצו, אעשה אסטרטגיית שיווק. אם תרצו, אכתוב בשבילכם בסושיאלס, אבל בשביל זה תצטרכו לשלם הרבה, כי זו משרה מתועבת. כמו שאומרים, אם תרצו גם ארקוד, אבל באמת שאין לי מושג למה שתרצו.

בינתיים לפייפר פנדיטס יש:

• לקוח אחד
• כמה לקוחות פוטנציאליים
• כרטיס אשראי
• שולחן בסביבת עבודה משותפת
• אתר
• שותף סודי

3 דברים מפתיעים שגיליתי בשלושה חודשים של פייפר פנדיטס:

• אני טובה בלמכור – אין לי שום יכולת להרים את הטלפון ולדבר עם אנשים זרים. כדי שדבר כזה יקרה דרוש מצב חירום רפואי או מלחמה. אבל אם מישהי רוצה לדבר אתי, אני יכולה למצוא את הדרך הנכונה לשבות את ליבה. ויותר מזה, אני נהנית מזה. מי ידע??!
• לא צריך שעון – הרבה שנים הסתבכתי עם העולם ועם השעונים שלו. אני קמה מוקדם מדי ומייד אוהבת לעשות דברים. אני לא יכולה להתרכז באופן עמוק להרבה שעות ביום. אני לא יכולה להיות ליד אנשים כל הזמן. אני משתעממת אם יש לי עבודה אחת. אני יודעת בדיוק מתי אני יעילה וכשאני לא, אני מעדיפה לראות טלוויזיה. יש ימים שאני יכולה רק לקרוא (כלומר, יש עמודים בספרים מסויימים שאחריהם אין שום דבר אחר שמעניין אותי מספיק כדי לא לקרוא). אלו לא תכונות מאד פופולריות במשרת 9-5. בתור הבוסית שלי, לעומת זאת, אני מקדמת בשמחה רצון חופשי, סקרנות ורוחב אופקים. כזאת מין בוסית אני. ואם יוצא שקצת הייתי רכה מדי עם עצמי, יש את יום שבת.
• אפשר להשהות את חוסר האמון – ידעתי את כל הדברים האלו מזמן, אבל פעם, בשנות התשעים, לכמה חודשים, הייתי פרילנסרית. מצאתי עבודה בקלות יחסית וגם הכתיבה תמיד באה לי בקלות, אבל אז הייתי צריכה לכתוב חשבונית. אחר כך הייתי צריכה לשלוח את החשבונית. ולקינוח, הייתי צריכה להרים את השפופרת (הייתה אז שפופרת, נדמה לי), ולהתקשר לאנשים ולצעוק עליהם שישלמו לי את החשבונית. כאמור, לא מתקשרת לזרים, וכך יצא שפרילנסריות התבררה כלא יותר מדי רווחית עבורי. מאז ידעתי שלהיות עצמאית זה לא בשבילי, אבל באיזה תעלול של הקוסמוס, נדמה שאנשים יכולים להשתנות. אלו בטח רק הנסיבות שהשתנו, שהרי ידוע שאנשים לא. אז בגלגול הזה, בינתיים, טפו טפו, הרובוט מנסח את המיילים שצועקים על אנשים שישלמו לי.

מחשבה

מאז הפעם הראשונה שהכרתי את המושג "הטיית השליליות" כעסתי. בגדול, ההטייה הזו טוענת שהמוח שלנו זוכר יותר את הדברים הרעים מאז הדברים הטובים. בטח אפשר לספק פה פסקת הסבר על למה אבותינו הקדמונים, בין המערה והאש, ממש לפני שהגברים יצאו לצוד והנשים ללקט, היו חייבים לשנן דווקא את הזבלה של החיים, אבל זה לא נורא מעניין אותי. לפי ויקיפדיה, הטיית השליליות מתבטאת בכמה דרכים (קיצרתי פה, כי אין לי את כל היום. אני צריכה זמן להתמרמר):

• עוצמת השליליות – אם קורה משהו טוב ומשהו רע, שהם טובים ורעים באותה עוצמה, המוח הקדמון שלנו יזכור יותר את השלילי. קשה קצת למדוד את זה, כמובן, אבל נגיד אם היה יום שמש מושלם בטיול שלנו, ואחריו יום גשם טורדני, המוח שלנו יזכור שהטיול לווה במשג אוויר מזעזע. אפשר לומר שנולדנו גברת נרגני.
• שלטון השליליות – אם קורה משהו שיש לנו כלפיו רגשות חיוביים ושליליים, המוח שלנו יגדיל את החלק השלילי בחוויה. במלים אחרות, השלם תמיד שלילי יותר מסך חלקיו.
• פירוט השליליות – לאסקימוסים יש הרבה דרכים לתאר שלג, כך לימדו אותנו בטעות של מערביים, ולכולנו יש הרבה דרכים לתאר את החרא של החיים. את הרגעים החיוביים, לעומת זאת, קשה לנו יותר לפרוט למלים.

סך הכל, אנשים הם יצורים מקסימים.

Somerset house

ראש העיר שלי, צדיק חאן, מחזיק בשם המושלם בתבל, אבל גם במפתחות למרתף של בית סומרסט, שנמצא על התמזה, ליד הסיטי. זו הייתה פעם שכונה של החברים של המלך, סטייל שכונת הטייסים, אבל בסגנון רנסנס ומחומרי בנייה שנלקחו מכנסיות במהלך המאבק היפה: יותר טוב פרוטסטנטי או קתולי. היום זו אחוזה סופר אלגנטית, שיש לה פטיו רחב ידיים שעושים בו הופעות יפות, ובמבוכי המסדרונות שלה יש תערוכות מתחלפות.

מישהו שעובד אצל צדיק חשב שבטח אנשים ישמחו לעבוד שם, ואחרי תכנון ושיפוץ פתחו שם חלל עבודה משותף לאנשים יצירתיים. זה לא בחינם, אבל זה קרוב לחינם, והשירותים הם בהחלט בצבע ורוד בארבי.

הבעל שלי חושב שאני סופרת שעובדת על ספרה השני, והוא הגיש את מועמדותי וקרו שני דברים: האנשים בסומסרט האוס נתנו לי אישור רשמי לזה שאני אדם יצירתי וגם שולחן.

מחשבה 2

איך אמורים לשמור רגעי אושר ופסגות חדווה?

אם המוח שלנו כל כך מוטה לצד השלילי של המפה, איזה סיכוי יש לנו להסתכל אחורה וקדימה ולצדדים ולחשוב: האמת, סבבה.

לא אילון מאסק, אבל סבבה.

לא אולגה טוקרצ'וק, אבל וואללה, יוצאת מהטיוב בתחנת Embankment והולכת ישר לערוגות פרחים מלכותיות כל כך, שתכל'ס אין הבדל ביני לבין אדם עם אחוזה. אחר כך, נכנסת לסומסרט האוס, ואין מה להגיד, מקום יפה. יש גם קפה טוב בפחות משלושה פאונד. וגם, ממש ליד, יש סופרמרקט טסקו, שמוכר חתיכה משולשת של טורטייה ספרדית, עם תפוחי אדמה ביצים ועשבי תיבול, שאני ממש אוהבת, במיוחד רותח מהמיקרו. בפנים, יש מחשב ויש סודה, ויש עבודה נחמדה, בקצב שאני קובעת, עם לקוח שמעריך אותי. בבית, יש הרבה ספרים, בנאדם שאני אוהבת להיות איתו על הספה ועוד יותר אוהבת לתכנן איתו תכניות, ואת הבן שלו, שאני גם די מחבבת.

כל הדברים האלו קורים אחרי שנה מסריחה במיוחד של חיפוש עבודה והרבה מאד פעמים שאמרו לי שאני לא מתאימה לדברים, שלא רוצים אותי, שבחרו מישהו אחר. שאני לא.

איך אפשר לזכור את הרגעים האלו של עכשיו, לפקוק אותם בצנצנת, ולהוציא בשעת הצורך?

“Are you being paranoid for fuck all?”

שמעתי את המשפט הזה מערס בריטי שאמר אותו לבחורה שהלכה לידו, בשילוב מקסים של הקטנת הרגשות שלה וחדוות חיים.

בעברית, זה היה משהו כמו: תגידי, יש מצב שאת פרנואידית מהתחת? זו לא בדיוק אותה משמעות, אבל זו הרוח.

אימצתי אותו מייד, כי אולי באמת זה מה שאני כרגע: פרנואידית מהתחת. לא הכל מושלם עכשיו, אבל הכל סבבה, ואולי במקום לחשוב איך אני יכולה לזכור את זה לעתיד, ולדאוג ממה יקרה כשזה ישתנה, אני פשוט צריכה לשבת על התחת וליהנות.