1.
כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאן, שאני מרגישה שהיא לא בדיוק אני, האישה הזאת שכתבה פה קודם. אני יודעת שהיא גם אני, כי אני יכולה לזהות את הבדיחות שלה, את הלך הרוח, שאני יודעת שאני יכולה לייצר, אבל אני גם יכולה לראות את המרווח, את המקומות שבהם צעדתי צעד אחד או שניים פנימה. אחרי שלושה בלוגים פעילים ועוד כמה יוזמות אחרות, למדתי שלפעמים להודות במרווח עוזר להתחיל מחדש, ולפעמים זהו הפוסט האחרון שנשאר לנצח ראשון על הדף, פיסח ומודע לתלישותו. מעניין מה יהיה עם זה.
רגע אחד מישראל, דצמבר 2022
מצפה רמון, מלון סלינה, ערב.
יש סביבי שישה אנשים מוכרים, ששניים מהם שייכים לי אישית. אחד מהם, הקולני ביותר, מחכה בהתרגשות למשחק הגמר של המונדיאל, שמוקרן על מסך גדול בחצר המתחם. המונדיאל הוא אירוע חשוב, מספרים לי, וההתלהבות של הילד שלי עוזרת גם למשתעממים קלות להתלהב עוד לפני שהמשחק התחיל.
אבל יש ילדה אחת שלא הכי מוצאת את עצמה. היא גם איתנו בחבורה. היא בת 9, כמו לב, אבל לב לא מכיר בקיומה, כי שלא כמוהו, היא יצור מסוג בת. אני יוצאת איתה לסיבוב בחצר המדברית, לראות אולי נצליח למצוא משהו לעשות. אנחנו מגיעות למעגל של כורסאות פוטון נטולות כריות. ביניהן מישהו ארגן מעגל קטן יותר של אש. השמש יורדת והמדבר סביבנו מתחיל להתקרר. אנחנו מדברות על כלום, כנהוג בז׳אנר הדודות שמגיעות ממקום רחוק ואז נעלמות שמבלות זמן עם ילדה שפגשו לראשונה.
פתאום, בלי כל עידוד מצידי, היא שואלת אותי שאלה אמיתית, שאלה שמטרידה אותה. אני עונה כמיטב יכולתי, ומנסה לצעוד בלי למעוד על השביל הלא-רחב בין תשובה מפורטת לתשובה משעממת. כנראה שהצלחתי כי הילדה מספרת לי משהו אמיתי. אני מקשיבה בתמיהה הולכת וגוברת. זאת הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שילדה מציעה לי חברות, והילדה הזאת עושה את זה במודעות מלאה למעמד. האש מלחכת את הזרדים בין החביות, והשיחה שלנו גם היא מתגלגלת בפצפוצים מתרגשים.
ואז היא צועקת במצוקה: ״יש לי פיפי!״ ורצה באמצע המשפט לשירותים, כי בכל זאת, בת 9.
(להורים של הילדה שלום, הילדה שלכם מהממת. אין שום צורך לספר לה שכתבתי את זה. אני צריכה לשמור על פאסון).
2.
25 במאי היה היום האחרון שעבדתי בו בעבודה מסודרת. זאת החופשה הארוכה ביותר בחיים שלי. אפילו הטיול אחרי צבא שלי היה יותר קצר. את הילד שלי שלחתי לגן לפני שהוא הגיע לגיל המופלג של שישה חודשים.
הייתי בטוחה ששישה חודשים אחרי שאני אפסיק לעבוד אפשר יהיה למצוא אותי מרוחה על אחד הקירות בבית, מטפסת לכיוון עמוד התלייה, משועממת עד קצות אצבעותיי ועצבנית על כל העולם ועל עצמי.
זה לא המקרה.
אני לא יודעת לתאר את השגרה שלי, לענות על השאלה מה אני עושה כל היום, או להסביר איך הגעתי אליה. אני יודעת שאם אני מתחילה לעשות משהו שדורש ריכוז, משהו יצירתי, ואני מתבוננת רגע פנימה, להיזכר מי אני ומאיפה אני יוצרת, מתגלים לפני מרחבים של שקט וסבלנות. אני לא יודעת איך הם הגיעו לשם, ומתי הם ייגמרו, והאם הנחת הזאת היא זמנית. אבל הם תבואו מהר ותציצו פנימה, תוכלו לראות אותה. זה המחזה המפתיע ביותר שאפשר לראות בתוכי כבר הרבה הרבה זמן.
רגע שני בישראל, דצמבר 2022
רחוב שבזי, ירושלים, המרפסת הסגורה שבה אוכלים.
חמישה אנשים מבוגרים יושבים ליד השולחן. השעה היא חמש וחצי בערב, והאנשים האלו התחילו לאכול באחת וחצי בצהריים. אפשר אולי לחשוב שאני מגזימה, אבל אני לא. לא רק שאני לא מגזימה, חמשת האנשים האלו הם האחרונים שנותרו אחרי ששלושה אחרים כבר עזבו.
על השולחן והאוכל שזורם אליו אחראית אישה בת שמונים פלוס פלוס שהיא גם סבתא של נדב. מנה ראשונה ושנייה ושלישית ורביעית מגיעות מהמטבח הקטן, וכל מנה יכולה בהחלט להיות ארוחה שלמה בפני עצמה.
זה לא הביקור הראשון שלי בצל התופעה הטעימה הזאת, אז אני יודעת שאסור לחשוב ששום מנה היא המנה האחרונה. גם אם בא לך לאכול עוד קובה (במרק), תתאפקי, כי תהיה עוד מנה! גם אם את במנה השלישית ובא לך עוד קובה (מבושלת), תתאפקי, כי תהיה עוד מנה! ואז הגיעה המנה המתוקה, וחשבתי, די, זאת המנה האחרונה, ותוך התעלמות מוחלטת מהגוף שלי אכלתי שני ריבועים של עוגת ריבה.
(זה מוזר שאסור להסגיר גיל של אישה בערך מגיל שלושים או משהו, אבל נראה לי שאחרי גיל שמונים, זה פתאום נהיה מותר בחזרה. מתביישות מתביישות, אבל אם הצלחנו להגיע לגיל שבו גברים כבר מתים, אנחנו יכולות שוב להיות בנות גיל מסויים. 87, נראה לי שמותר לספר).
ואז, או אז, בחמש וחצי בערב, האישה בת ה-87 קמה למטבח, וחזרה עם שתי קערות פיצוחים!
3.
היום גיליתי שהמנכ״ל של החברה האחרונה שבה עבדתי וגם סמנכ״ל התפעול והכספים של אותה חברה, בנג׳י ומארק, צמד חמד של בריונים רעים ואלימים, הוכרחו לעזוב את החברה. אני לא חווה הרבה שמחה לאיד, אבל היום רקדתי ריקוד קטן (קצת הצטערתי בשביל בנג׳י. הוא הקים את החברה. אבל לא! אני לא אצטער בשבילו!). לא אני הייתי המשוגעת.
רגע שלישי בישראל, דצמבר 2022
עשר וחצי בלילה, הכביש המוביל למעלה אדומים, אוטובוס 176.
אני באוטובוס אחרי יום של פגישות כיפיות עם חברים בתל אביב. אני מרוצה כי הצלחתי לרוץ מאוטובוס 480 מתל אביב לירושלים ולמצוא את אוטובוס 176 למעלה אדומים תוך ארבע דקות. אם הייתי מפספסת את האוטובוס, הייתי צריכה לחכות שעה! (הייתי מתקשרת לנדב והוא היה בא לקחת אותי, אני די בטוחה)
באוטובוס אתי יש בעיקר חיילים שחוזרים הביתה לסופשבוע. יש להם מדים (דבר מוזר!), צ׳ימידן (דבר מוזר ממש! בטוח יש דרך יעילה יותר לקחת דברים כבדים ממקום למקום) ונשק (דבר מופרע! למה שאישה תהיה בלילה בתחבורה ציבורית בחברת חמישה עשר גברים חמושים? זה נשמע כמו התחלה של סרט אימה).
הכל זורם חלק, ואני עסוקה בלחשוב האם גם אני הייתי פעם חיילת, והאם אני זוכרת משהו מלבד כמה הזעתי בתוך המדים המחורבנים האלה. פתאום האוטובוס עוצר. יש עבודות בכביש. כולנו יושבים והאוטובוס עומד וכולם מתחילים להתנשף בכבדות. כולנו מחליפים תנוחות על הכיסא. כולנו בודקים בשעון. כולנו מסמסים שאנחנו מאחרים. כולנו רוצים להגיע הביתה.
פתאום הנהג מתחיל לצפצף. לא צפצוף קצר. או סדרה של צפצופים קצרים. הנהג לוחץ על הצופר ולא מרפה. הנהג מוריד את הרגל מדוושת הבלימה. האוטובוס מתחיל להתדרדר קדימה. לפני האוטובוס יש מכונית פרטית. המכונית עושה את אותו דבר. לפני המכונית הפרטית יש עוד מכונית פרטית. גם היא עושה את אותו דבר. לפני המכונית הפרטית יש מחסום ואיש שאחראי באיזשהו אופן לעבודות בכביש. הוא מסתכל על טור המכוניות שמתקדם לעברו. הוא בהחלט שומע את טור המכוניות שמתקדם לעברו. הוא פותח את המחסום. אנחנו עוברים.
4.
סיימתי לכתוב את הטיוטה השנייה של הספר שלי. אלו 72 אלף מילים באנגלית שאני חיברתי בסבלנות אחת לשנייה, והן מתארות חיים של שני אנשים מלאים, ועוד שלושה חצאי אנשים (גיבורי המשנה). הספר עכשיו עובר לעריכה, לפני שאני מחפשת סוכנת ספרותית והוצאה לאור והתהליך עוד ארוך וסבוך, וייתכן שהספר הזה לא יראה אור, אבל אני בעצמי כתבתי ספר נוסף. השלישי במספר. והוא באנגלית. אלו כבר חדשות שראויות לריקוד גדול.
התמונה בראש הפוסט
לעמ, סצנת רחוב. בצילום, אישה בוחנת כיכר לחם לפני קנייתו בשעות המוקדמות של הבוקר, בשכונת נחלתאחים, בירושלים. 1980.
וגם, סליחה מכל האנשים שהבטחתי להיפגש איתם בישראל ולא הספקתי. לא קל.