מהבית הביתה

1.

אז מי אני, אם אני לא מרגישה בבית בישראל, זו השאלה ששאלתי את עצמי במשך עשרה ימים בישראל. כלומר, כשאני בלונדון, התשובה היא קלה. אני בטוח לא בריטית. ועל כן, אני מהגרת. מישהי שנמצאת בין כאן לבין מקום אחר. אבל במקום האחר, אני אמורה להרגיש בבית, נכון? כי אחרת מי אני? איך אני יכולה ליצור רצף של זהות בין מי שהייתי פעם לבין מי שאני החדשה, אם אני הקודמת מפסיקה להתקיים בתוכי? אם החיים הנוכחיים שלי לא קיימים בדמיון של עצמי הקודמת, איך אני יכולה להסביר לה אותם?

2.

אחרי הפוסט האחרון בנוגע לעבודה, הבנתי שמה שאני צריכה הוא למצוא כמה אנשים שעושים את מה שאני רוצה לעשות, ואז, אם יהיה לי אומץ, להציע להם לפגוש אותי לקפה. כל הגורואים של הנטוורקינג אומרים את זה, נכון? אז מצאתי. קוראים לו אורן גרינברג, והוא נמצא בלונדון כבר חמש עשרה שנה, והוא מנהל שיווק להשכרה. הולך לסטרטאפים, לומד אותם, בונה להם אסטרטגיה שיווקית, מוצא להם מי יבצע אותה, והולך הלאה. נשמע מושלם. וישראלי זה קל. לישראלי אני יכולה לפנות ולבקש קפה. עוד לא הרגשתי בשלה לפנות אליו, ועל כן רק הוספתי אותו לרשימת החברים שלי בלינקדאין. למחרת הוא פרסם שהוא יהיה באיזה פאנל, וידבר על עתיד השיווק. או, זו כבר הזדמנות.

3.

במשך עשרה ימים בישראל הייתי מוקפת בשוחרי טובתי (וטובת לב). הרבה אנשים שלמשך עשרה ימים שמו את החיים שלהם הרגילים במקום השני ואותנו במקום הראשון. הם אירחו אותנו, הלבישו אותנו (זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי, אני חושבת, שאימא שלי גיהצה בשבילי. מגיע הגיל, אני חושבת, שמתחילים ללבוש בגדים שנוטים להתקמט), האכילו אותנו, הסיעו אותנו, בילו איתנו, והסתירו מאיתנו את ישראל האמיתית. כמו במשחק מחשב דילגנו בין אין לאי של מזגן נעים, של אוכל טעים, של ים ובריכה ובריכה וים, של שיחות טפלות ועמוקות, וכיסינו את העיניים מפני כל מה שנמצא בחוץ.
בפעמיים האחרונות שהייתי בישראל הרגשתי שאני לא באמת נמצאת בישראל, אני נמצאת באל-מקום שבו נמצאים כל החברים והמשפחה שלי לרגע. זה כיף נורא ומסעיר, להיות במקום שאין לו מקום, אבל יש בו הרבה אהבה. אבל זו לא ישראל.

4.

הלכתי לפאנל. אורן דיבר לעניין. כלומר, הוא חושב כמוני על שיווק, ולכן בטוח צודק. כי מבחינתי מחלקת שיווק טובה היא כמו הפסיכלוג של העסק. היא מייצרת ומספרת את סיפור הזהות של העסק, את מה שהוא כן ואת מה שהוא לא, ואת האנשים שיכולים להתחבר אליו. אחרי שמציירים את הגבולות, אפשר לצבוע מבפנים בכל מיני עזרים, ולהשתמש בכל מיני ערוצים כדי לספר את הסיפור הזה. יש הרבה אנשי שיווק שמתמקדים בעזרים ובערוצים – הם מומחים למודעות בגוגל, הם ממש טובים בלקדם את העסק במנועי חיפוש, הם מעולים ביצירת קהילות בפייסבוק. כל זה חשוב, אבל בעיניי זהו שלב שני אחרי שהעסק יודע להכיר את עצמו. זה בערך מה שאורן אמר.
אז ניגשתי אליו בסוף, ואמרתי לו שהוא היה ממש אחלה. זה עזר שיכולתי להגיד אחלה. כי במשך חצי מהפאנל ניסיתי לחשוב על מילה באנגלית שתהיה הולמת כמו ממש אחלה, ולא מצאתי. קבענו לשתות קפה.

5.

אבל כן הלכתי פעם אחת בתל אביב, שבשבילי היא כמו קרובת משפחה. מאבן גבירול צפון ועד גן החשמל. ידעתי שאני של פעם הייתה מרגישה כאן בבית. ידעתי בדיוק מתי תגיע המשתלה ואיפה הסופרפארם בשקם. ידעתי איפה המזנון ואייסברג ונונה ומג'יק בורגר והבייקרי ופם-פם והכרתי את הריח של המדרגות בלונדון מיניסטור שמובילות לצוותא ואת החלון ראווה של הביטאט (זה הביטאט?), ואת הבית עם המרפסות היפות ומוכות השמש ביהודה הלוי פינת שינקין, ואת חדוות התחתית שהיכתה בי על אף שלא הייתי כלל בתחתית בביקור הזה. ידעתי את כל זה, אבל כל זה היה שייך לאני הקודמת. שלוש שנים עברו מאז שגרתי כאן, ולראשונה הרגשתי אחרת. לא בדיוק שייכת.

6.

ושתינו קפה וירטואלי. פטפטנו ופטפטנו כשעה. על הדרך שהוא עשה. על מה שהוא הצליח ועל מה שלא. ועל מה שאני עשיתי. ועל מה שלא עשיתי. ואיפה אני עכשיו ואיפה הוא עכשיו. לא חשבתי עליו כמעסיק פוטנציאלי, ועל כן הייתי נינוחה לגמרי. ואחרי זמן מה, הוא פתאום שאל שאלות שנהיה ברור מהן שהוא כן חושב עליי בתור קולגה. עניתי עליהן כמיטב יכולתי, והשתדלתי שלא לאבד את הנינוחות, השתדלתי להמשיך לעשות נטוורקינג ולא ראיון עבודה. זו הייתה שעה מפתיעה.

7.

באחת בלילה יצאנו מהבית של ענבל, במונית שירות לנתב"ג. הרבה אנשים הלומי שינה ולילה הצטרפו למונית בסיבוב הדהירה שהיא עשתה בירושלים. לב אמר: חשבתי שאם אני אהיה ער בלילה אני אראה יותר Car lights. אחרי כל אחד, הנהג הדליק את האור, וחייג בנייד לתחנה הבאה. "תהיו למטה עוד שלוש ארבע דקות, אני בדרך". לב ישן. הנהג דיבר עם נהג אחר, וסיפר לו שהוא אמר למנהל התחנה לתת לו את כל הבעייתים שלא מסתדרים במסלולים האחרים. "מה אני אעשה? אני אגיד לו שייתקע איתם? אמרתי לו הכל טוב אחי, אני אסתדר, תיתן לי את כולם. הנה, נשארו לי רק שלושה. שבוע טוב, אחי, עבודה נעימה". אחר כך בדקו את הדרכונים שלנו. והוא אמר: "תשלמו לי עכשיו, שנתפטר מזה". הקדמיים לקחו את הכסף מהאחוריים, כמו תמיד במונית שירות, כאילו לא שמעו בעולם על אפליקציות, על כרטיסי אשראי, על אתרים לתשלום מוקדם.

8.

התכתבנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מה אנחנו רוצים שיהיה. הוא היה קופצני קצת, פזור דעת, מלא בחלומות ורעיונות. אני הייתי יובשנית, ממוקדת, מנסה להבין עד הסוף מה באמת המציאות שלו.
נפגשנו. אמרנו בהרבה מילים מה אנחנו חושבים שיהיה. מי אנחנו. הוא היה קופצני קצת, אני הייתי ממוקדת.
לא עד הסוף הבנתי מה יהיה, כאילו אפשר בכלל להבין עד הסוף מה יהיה, אבל בעוד שבועיים אני מתחילה לעבוד עם אורן במשרה חלקית, אולי אחר כך נבין מה יהיה.

9.

באחת עשרה בבוקר יצאנו משדה התעופה בלוטון, לחיבוק של נדב ולקפה בפרט-א-מנג'ר. ברכבת שלקחה אותנו לטיוב הסתכלתי על השמיים שהיו כחולים ומלאים בעננים לבנים יפים וצחורים, שיש בלונדון רק לעיתים רחוקות. דמיינתי את הדרך הביתה עד סופה. ידעתי בדיוק איך הולכים האנשים הממהרים לתחתית, ואת הטעם של הקפה ב-resourced, שיש בתחנת קינגס קרוס וגם ליד העבודה הקודמת שלי, ידעתי איך נראה חלון הראווה של Oliver Bonas, ואיך האנשים בתור לשירותים יכולים לחכות בסבלנות חצי שעה מבלי להביט בעיניים ומבלי לנשוף בחוסר סבלנות, ואיך ביציאה מתחנת סטוקוול יש קצת ריח של פיפי והרבה נערים יושבים על אופני בוריס (סוג של תל-אופן מקומי, שהכניס אחד, בוריס ג'ונסון), הכרתי את הטעם של כל אחד מהסנדוויצ'ים המשולשים בסיינסבורי ליד התחנה, ובאיזה מעבר נמצא הטוניק לג'ין של יום שישי. יצאתי מהבית והגעתי הביתה.

10♥

1.

לפעמים אני מסתכלת על הרגליים שלו. מדובר במקלות דקים, מוארכים, שחומים ומושלמים, שזזים בלי הפסקה. בקצה הרגל שלו יש כף, שהיא בהירה יותר ורכה רכה. לפעמים, לא תמיד, אבל יותר פעמים ממה שאפשר לחשוב, אני מסתכלת על הרגליים שלו סתם עובדות; זזות, משחקות כדורגל, מתחככות זו בזו על הספה, וכל מה שאני יכולה לחשוב הוא: תודה. מי ידע שמישהו יכול להסתכל על מישהו אחר ורק לשמוח בקיומו באופן שלם ומלא?

2.
לפני כמה ימים הוא אמר לי: אני רוצה להיות מפורסם. כל בנאדם אחר שהיה אומר לי היה גורם לי ללעג. גם אני. כלומר, אמרתי את זה לי כבר פעם. ומייד לעגתי לי. מה מפורסם. למה מפורסם. מה טוב בזה. כשהוא אמר את זה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה: וואללה, לא ידעתי, לא היה לי מושג, שזה רגש כל כך אנושי.

3.
כשהוא היה בן שנה או משהו כזה פרסמתי תמונה שלנו או אולי שלו בפייסבוק וזיו, שאני לא מאמינה לו להרבה דברים אבל הוא בהחלט יודע לעשות כיף, כתב: הוא עוד קטן, אבל איזה כיף יהיה לך להסתובב איתו בעיר! עברנו עיר מאז, אבל איזה כיף זה להסתובב איתו בעיר! כלומר, אם מפסיקים להיות הורים במידה סבירה ומתחילים להיות בנאדם במידה סבירה, מדובר במכונת שטויות חמודה וניידת.

4.
לפעמים הוא אומר לי: אני גדלתי בבטן שלך, אז אנחנו אותו בנאדם (זה כי אני אומרת לו את זה). ולפעמים זה נכון. כלומר, לא. אף פעם לא נכון. אבל לפעמים כשאני רואה אותו במצוקה, קטנה, אבל לא תמיד הוא יודע שהיא קטנה, ואסור לי להציל אותו כי הוא צריך להציל את עצמו, אני יכולה להרגיש את המצוקה אצלי, בדיוק באותו מקום שהוא, כמו שכפול במכונת צילום, אבל ב-75 או 50 אחוז.

5.
לפעמים הוא אומר לי: אני מצייר פה כריש. הכריש אוכל אותך ומשאיר אותי עם אבא. ואז אני אהיה עם אבא כל הזמן ואני אוכל לקחת לך את הטלפון ולשחק כמה שבא לי. גם זה אנושי, אבל פחות כיף.

6.
לפעמים הוא לא אני, אבל הוא עושה בדיוק את מה שאני הייתי עושה: מנסה לרצות את המבוגרים בלי להפסיק לרצות את עצמו, ואני יכולה לראות סביבו את כל רשת החישובים הסבוכים שהוא עושה עצמו כדי להבין אם הוא בסדר או עבר את הגבול. אני אימא שלו אז לפעמים מספיק מבט אחד כדי שהוא יידע שכן, הוא עבר את הגבול.

7.
לפעמים לא מספיק מבט אחד, ואני כועסת עליו, והוא מסתכל עליי, ומייד מייד מייד אני יודעת שגם אני עברתי את הגבול. לפעמים אני מבקשת סליחה באותו רגע. רוב הזמן לא.

8.
לפעמים הוא מדבר אתי על כדורגל. כלומר, רוב הזמן הוא מדבר אתי על כדורגל. אבל לפעמים הוא שואל משהו שהוא לא "אז מי את חושבת ששחקן יותר טוב אגוארו או סטרלינג?" (התשובה היא תמיד אגוארו. בכל צמד. זה קל), ואנחנו בודקים באינטרנט, וגוגל עוזר לנו למצוא תשובה חד משמעית לשאלה שלו. לפעמים, הוא אומר בנחרצות: לא! זה לא נכון! אבא אמר אחרת! וזה סוף הסיפור והדיון.
פעם הוא אמר לי: אני מבין במבוגרים, אני יודע מתי לא צריך להקשיב להם.

9.
לפעמים הוא נוסע למקום אחר ממני לעשרה ימים שלמים, ואני עושה כיף חיים עם אבא שלו. מטיילת בעיר ובעולם הפנימי שלנו, וכל הזמן יש באוויר מין תימהון: אז ככה זה היה פעם! כלומר, אנחנו אחרים וכל זה, אבל כן, ככה זה היה פעם. מי בכלל זוכר שאנשים בלי ילדים לא ממהרים כל כך.

10.
לפעמים הוא נוסע למקום אחר ממני לעשרה ימים שלמים, ויש לי חתיכה מהגוף שהיא חסרה וכואבת, ואחרי שאני מדברת איתו אני מרגישה שיש לי מכשיר מיוחד בתוך הגוף שמאפשר לי להיות בשני מקומית בו זמנית.

אז זאת התכנית

אריכות ימים

לא מזמן הקשבתי לספר שנקרא The 100 year life. כתבו אותו כלכלן ופסיכולוגית והטענה המרכזית בו היא: אנחנו הולכים לחיות מאה שנה. לא כולנו. אבל מי שנמצא עכשיו בשנות הארבעים שלו ומטה, וחי בעולם המערבי (אני לא חושבת שמדברים שם על ישראל, אבל לא נראה זה נורא שונה מבריטניה בהקשר הזה), יש לו סיכוי טוב לחיות עד גיל מאה (כלומר, אם כדור הארץ לא יתאבד לפני).
לטענתם, כשאומרים את זה, מייד מתחילים לחשוב על פנסיה ועל איך כולנו נצטרך לעבוד עד גיל 90, ומייד מתחילים לאבד את הרצון לחיות, וכל הברכה של חיים ארוכים הופכת לנטל וקללה.
אבל זה לא חייב להיות ככה. חיים של מאה שנים יכולים להפוך להיות ברכה. כל מה שצריך הוא אמתחת ניכרת של אופטימיות וגם תכנון מוקדם. אנחנו רואים סביבנו יותר ויותר אנשים שחיים עד גיל שמונים ותשעים ומאה, ובכל זאת אנחנו מופתעים כל פעם מחדש איך הם ניצחו את מה שנראה לנו כמו הגיל המקובל למות בו. אבל תשעים-מאה יהיה הגיל הרגיל פעם, ואנחנו מתקדמים לשם במהירות.
(אוי, פתאום הבנתי שאחותי הביולוגית תבוא לפה ותתחיל להגיד דברים על הזדקנות של תאים ופוטוסינתזה ופרוטופלזמה וכל מיני מילים כאלו בביולוגיה. זה אנשים של מילים פה, הם מדברים ברמה היותר מופשטת והפחות מדוייקת. אבל את נחמדה שבאת).
ואנחנו צריכים להיערך לכך. אנחנו צריכים לחשוב על כל אספקט של החיים שלנו מחדש, בעצם. על שנות העשרים, שנות החקירה והלמידה. על שנות השלושים, שנות תחילת הקריירה ותחילת האימהות. על שנות הארבעים, שפעם היו אמצע הדרך, אבל אלוהים הן כבר כל כך לא. על הפנסיה. על משפחה. על נישואים. על חברויות. על מקצוע. על שייכות למקום המגורים. הכל ישתנה.

מאה שנה! יש לי זמן ללמוד תופים! (Steel Band, Gordon de la Mothe, 1978)

1.

יום רביעי הוא היום שבו אני עובדת מהבית, ובאופן משונה המנכלית של בורינג מני רצתה לעשות אתי ועם הבוסית שלי שיחת וידיאו. אני לא מתה עליה בימים אלו – היא בלחץ וכמו בוסים אחרים שהיו לי לפניה, כשהיא בלחץ, במקום להעפיל לגבהים ולנסות לראות למרחקים ולפתור את התמונה השלמה, היא חופרת מחילות ומתבוננת בתשומת לב מוגזמת בפרטים קטנים ולא נורא חשובים, רק כי זה יותר קל לדון בצבע רקע של עמוד מסויים באתר מאשר בחשבון הבנק המתרוקן. היא בלחץ כי אין כסף. ואין כסף כי במקום להסתכל על התמונה הגדולה ולנסות להגיע לפתרון אסטרטגי, היא חופרת מחילות וגו׳. או לפחות כך אני מבינה את המצב, וזה די מחרפן אותי.
אבל היא הפתיעה אותי. נגמר זמן המחילות והיועץ העסקי שלה העפיל איתה לגבהים, להסתכל על התמונה בכוליותה. המסקנה: אני עולה יותר מדי כסף, ולא מכניסה כסף באופן ישיר. זו לא רק אני. זה כל הצד היותר אידיאולוגי של העסק. היא בשיחות עם משקיעים, אבל אי אפשר לדעת מתי ואיך הם ייגמרו. אז אני יכולה לקחת חופשה ללא תשלום לשישה שבועות ולדבר איתה בסוף הקיץ. או שאני יכולה לקבל את חודש ההתרעה שמגיע לי וללכת לדרכי.
היא מתנצלת. היא בוכה. היא מתנצלת על זה שהיא בוכה. היא אומרת שזה לא קשור ליכולות שלי. היא אומרת לי שאני מעמודי התווך של העסק. היא מבטיחה לעזור לי למצוא עבודה. היא מתנצלת שהיא עושה את זה בשיחת וידיאו. היא פשוט מברברת כל מיני דברים ולא נותנת לי להוציא מילה. הבוסית הישירה שלי יושבת לידה בפנים חיוורות וקפואות ולא מוציאה מילה. זה ניכר שכל העניין מפתיע גם אותה. בסוף אני קוטעת את כל העניין ואומרת: תודה שאמרת לי היום, אני אחשוב על האופציות ואודיע לך.
המחשבה הראשונה והיחידה שאני יכולה לחשוב במשך דקות ארוכות היא: איזה כיף! יש לי חופש גדול! זה לא נעים לי מעצמי שאני לא כועסת עליה, לא נבהלת ולא עצובה, אז אני לא מעזה ממש לרקוד בבית, אבל בלב אני רוקדת, בהחלט רוקדת.

הולי, המנכ"לית

נכסים

במהלך מאה השנים של החיים שלנו, כך טוענים בספר, יש לנו כל מיני דברים לדאוג להם. סוג אחד של הדברים, נקרא להם הנכסים המדידים, הם הדברים המקובלים: כמה כסף יש לנו, כמה כסף אנחנו מוציאים, כמה חדרים יש לנו בבית, האם זה בית שלנו או בית שכור, האם יש לנו מכונית משל עצמנו, האם חסכנו מספיק כסף כדי לשלוח את הילד לאוניברסיטה, האם הפרשנו מספיק לפנסיה, האם התקדמנו מספיק בעבודה, וכו׳.
סוג אחר של הדברים, נקרא להם (בתרגום קולח ומרענן): הנכסים הבלתי מדידים, הם הנכסים שנוח לנו להתעלם מהם, אבל במהלך מאה שנים של חיים הם הופכים לחשובים במידה שווה: האם יש לנו חברים? האם יש לנו תחביבים? האם הזהות שלנו מבוססת רק על הזהות המקצועית שלנו? האם הנישואים שלנו תומכים בהתפתחות שלנו כבני אדם? האם אנחנו עושים מספיק כדי לטפל בגוף שלנו? האם אנחנו חיים תחת לחץ מתמיד?
החיים החמודים מסודרים ככה שאם את דואגת ממש לנכסים המדידים, אז הנכסים הבלתי מדידים שלך הולכים לעזאזל. נגיד, תקופות של עבודה עמוסה ומתגמלת, שגורמים לך לא לפגוש חברים, להיות בלחץ, ולא להספיק להתעמל בכלל. או להיפך: תקופות שבהן אין לך עבודה, או שהעבודה יותר באיזי, הופכים אותך לאדם רגוע יותר, ולכן פנוי יותר לדאוג לעצמו, על מגוון האספקטים הנפשיים שכרוכים בכך, אבל טיפהל׳ה פחות טובים לחשבון הבנק שלך.
ולכן, טוענים המחברים, אנחנו תמיד צריכים קצת מזה וקצת מזה.

בלתי מדיד (Painting each other, Ramon Casas, Santiago Rusiñol, 1890)

2.

אני מתכננת מליון דברים לקיץ הזה: אני אכתוב, כמובן. אני אהיה עם לב. אני אהיה בישראל. אני אסע באופניים יותר. אני אעשה מדיטציה. אני אקרא בנחת. אני אלך למסעדות. אני אבשל. בעיקר, אני אפסיק לתכנן את הזמן שלי בפרוסות דקיקות של שעות וחצאי שעות, ואתחיל לחשוב עליו יותר בנחת, בשעתיים או בחצאי ימים. זה יכול להיות שינוי מרענן.
אה, כן, ואני אצטרך לחפש עבודה. לחפש עבודה זה חרא. זה לא סתם חרא, זה חרא ממגוון סוגים ודרגות קושי, ואני אפרט: יש את החרא הרגיל של לכתוב קורות חיים, לחפש משרות, לכתוב cover letter, לשלוח את הכל כולל הקפדה על כל פסיק, רק כדי לזכות בהתעלמות גורפת; יש את החרא החצי נוזלי של ללכת לראיונות עבודה, שהוא יותר מייאש, כי זה כל כך מלחיץ, ודורש כל כך הרבה משאבי נפש, שביום שבו יש לי ראיון עבודה אני פשוט לא מסוגלת לתפקד בשום דרך אחרת; ויש את החרא הנוזלי לגמרי, מהסוג שנמרח קצת על התחתונים, שנקרא: נטוורקינג.
יש אגדות, פרושות על גבי מגזינים מקצועיים ומקצועיים למחצה, שזנבות שלהן מגיעים עד למוספי סוף השבוע בעיתונים היומיים, ולפיהן נטוורקינג זו סך הכל מילה אחרת לחברויות. את שואלת חברים את מי הם יכולים להכיר לך, הם מכירים לך, את הולכת לשתות קפה עם בנאדם חדש, והנה, עשית נטוורקינג. הובלתי את 12 דקות כשבע שנים, ובמהלך השנים האלו פגשתי עשרות אנשים חדשים לקפה. אני טובה בזה ואוהבת את זה. אבל זה לא נטוורקינג. זה שני אנשים עושים משהו שהם אוהבים. נטוורקינג זה שני אנשים נפגשים ומעמידים פנים שהם סתם שותים קפה ונחמדים לאנשים שהם לא מכירים אבל הם בעצם מחשבים חישובים של רווח והפסד כל הזמן. אם נחזור לנכסים מדידים ובלתי מדידים, הרי שנטוורקינג הוא בהחלט בצד אחד ובהחלט לא בצד השני.
אבל זה אי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לשנוא נטוורקינג כל כך. זה לא הגיוני בעולם שבו מחליפים עבודה כל שנתיים, וחיים כל כך הרבה שנים. אז המשימה העיקרית שלי לקיץ הזה היא לעשות נטוורקינג. ללכת למפגשים כאלו של אנשי שיווק (כיווץ תחת), לדבר עם אנשים שם ולשאול אותם איך אני יכולה לעזור להם ובעצם להתכוון איך הם יכולים לעזור לי (תחושת קבס), לפנות לאנשים זרים לגמרי בלינקדאין ולשאול אותם אם הם רוצים קפה (קיא), ואחר כך גם ללבוש משהו שמייצג משהו, וללכת לבית קפה שמייצג משהו, ולדבר דברים סתמיים שמייצגים משהו. אם אני אעשה את זה מספיק, אני אמצא את הדרך שלי לעשות את זה, וזה יהיה בסדר. אבל אני חייבת להפסיק לקרוא על הדבר ולהתחיל לעשות את הדבר. וככה, בפעם הבאה שאני אחפש עבודה, אני אוכל להגיד בלינקדאין או בפייסבוק או כל רשת חברתית שתהיה אז: היי, הנה אני, מחפשת עבודה, ומשם הכל יסתדר.

לא דוחה?

חיים בארבעה שלבים

מאז הסדרת זכויות העובדים אחרי המהפכה התעשייתית, המחשבה המקובלת היא על חיים בשלושה שלבים: לימודים, עבודה, פנסיה. המחשבה הזאת הופכת ללא קבילה בהרבה מאד דרכים: אי אפשר ללמוד מספיק בתחילת הקריירה כדי לעמוד בקצב ההתפתחויות בתחומים השונים; אי אפשר להחזיק נפשית את המעמסה של חמישים ששים שנות קריירה ללא שינויים; המעבר בין קריירה עמוסה ותובענית לפנסיה ריקה וארוכה עם משאבים מידלדלים מעולם לא היה קל, וככל שהפנסיה הופכת ארוכה יותר הוא הופך בלתי אפשרי; מודל המשפחה משתנה בעקבות הגירושים והחיים הארוכים מרובי הדורות, כך שהמעמסה הכלכלית מתחלקת אחרת; וכו׳.
אבל זה לא חייב להיות כך. מה אם כולנו יודעים שיש לנו מלאאאאא זמן להיות מבוגרים? אז אנחנו יכולים לחיות את החיים יותר באיזי. אנחנו יכולים לדעת שיש לנו את שנות העשרים שלנו בנחת כדי לחקור את העולם ולחקור את עצמנו, בלי שההורים שלנו ימשכו לנו בשרוול ויגידו אוניברסיטה אוניברסיטה. אנחנו יכולים להקדיש את שנות השלושים והארבעים שלנו לעבודה מאומצת, כדי לרכוש ניסיון ומעמד במקצוע שבחרנו לנו. ואז. או אז. אנחנו יכולים להישען לאחור בנחת ולהחליט מה בא לנו. אנחנו כבר לא עכברים סטודנטיאלים שצריכים לחשב כל כל שקל. אנחנו אולי כבר אחרי שלב הילדים הממש קטנים. אם יש לנו מזל בחיים ונולדנו בצבע הנכון למעמד הנכון, אז יש לנו רגע אמיתי של הרהור – השלב הרביעי.
מה בא לך? לא באמת, אחרי שעשית את כל הוי הנכונים במקומות הנכונים, מה בא לך? ונגיד שאת יודעת מה בא לך, איך תעשי את זה? ועד מתי? זהו השלב הרביעי – שלב העבודה בנחת. את יכולה להחליט כמה זמן מהיום שלך את מקדישה לעבודה שאת יודעת שאת מיומנת בה כבר, וכמה זמן ביום את מקדישה לכוונון מחדש של הקריירה שלך, או לחיפוש קריירה חדשה. כמה זמן ביום את מקדישה לנכסים המדידים שלך וכמה זמן לנכסים הבלתי מדידים. את צריכה לחשוב על כך היטב, כי הפעם הבאה שתחשבי על כך שוב תהיה בעוד עשרים שנה, כשתצטרכי לבנות את השלב הבא של הפנסיה שלך.

Street Art Museum Amsterdam 2017

3.

בחברויות שהן לא נטוורקינג אני דווקא טובה (כלומר, אולי. אני לא לגמרי בטוחה בזה. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), ולכן שלושה אנשים שעבדו אתי בשנה האחרונה, כבר מפנים אותי לחברים שלהם. יש לי כבר איך להתחיל להתאמן.

אז זאת התכנית

מה שאני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה הוא השילוב הבא: להיות יועצת שיווק, מנחת סדנאות קריאה וסופרת.
סטרטאפים בשלבים ההתחלתיים למחצה נמצאים בבעיה בענייני שיווק: הם צריכים מישהו שיעזור להם לעשות אסטרטגיה שיווקית, אבל אין להם הרבה כסף לשלם על זה, וברוב המקרים מדובר בסט קבוע של פעולות שיש לעשות, ואחר כך להתמקד בדברים אחרים. אז הם לא ממש צריכים מנהלת שיווק, הם צריכים יועצת שיווק ואחר כך מישהו שלמד תואר שני בהיסטוריה או ספרות, ויודע לנסח משפטים מורכבים וטענות ביקורתיות עמוקות, אבל מתפרנס מלכתוב שטויות בפייסבוק, ומקבל על זה שניים וחצי שקל לשעה, יכול לבצע את השגרה. אז זה מה שאני רוצה. וזה מצריך אחושילינג נטוורקינג.
חוץ מזה, אני רוצה ללמד אנשים לקרוא. אנשים מבוגרים. כי כולנו צריכים לנהל את הנכסים הבלתי מדידים שלנו וספרות היא אחושרמוטה נכס. אז אני יכולה לעזור לאנשים לראות יופי. זה ישמח אותי.
וסופרת. עדיין גם סופרת.

מה נסגר עם החניה?

ב-8 ביולי 2004 התפרסם ב-London Review of books, קטע שכתבה רבקה סולניט. זו ביקורת על ספרו של סנדרו בירק, ובו איורים של הקומדיה האלוהית של דנטה. אבל בעצם זו ביקורת על מוזיאון לאמנות. ועל חניות. ועל ועל כל הדברים שאנחנו מתעלמים מהם כדי להתבונן בדברים שאנחנו רוצים או אמורים להתבונן בהם. זה כתוב כל כך יפה, שהייתי חייבת את זה פה גם בעברית. תרגמתי חלק והקטע המלא של סולניט נמצא פה. האיור בראש הפוסט הוא של בירק, מפה.

לפני הרבה שנים הייתי אמורה לעבור לגור בלוס-אנג'לס, אבל כל פעם שנסעתי לשם, משהו באור ובמרחב גרם לי לחשוב שהחיים הם בעצם חסרי משמעות ועדיף להיכנע כבר עכשיו. באותם ימים הייתי עדיין מבקרת אמנות, והייתי נוסעת מצפון מזרח לוס-אנג'לס, שם הייתי אמורה להתיישב בקיום הפרברי החדש שלי, למוזיאונים במרכז העיר, מסתכלת על אמנות, ונוסעת חזרה. אבל כאשר הייתי מגיעה הביתה הייתי מגלה שהשעות שביליתי בהשתלבות במסלולים הנכונים בכבישים המהירים, ביציאות ובכניסות ובמגרשי החניה, היו, בדרך מסתורית כלשהי, קלים יותר לזיכרון מאשר המוזיאונים. הראש שלי אמור היה להיות מלא בציורים ובמיצבים, אבל במקום זאת הייתי עסוקה במקומות המכוערים ועלומי השם שלא נמצאים בשום מדריך רשמי של שום מקום.

הם קיימים בכל עיר. אם חושבים על פריז, סביר יותר לחשוב על מגדל אייפל, או על שורות חינניות של בניינים משופעי-גגות בשדרות משובצות עצי ערמון, מאשר על מעברי הבטון של המטרו, שמוארים באור פלורסנטי גרוע ומריחים משתן, או על המעברים החשוכים שיורדים מבתי הקפה לשירותים הטורקיים. אפילו פארקים לאומיים מובילים את המבקרים בהם לעולם אספלטי של שירותים ציבוריים, מגרשי חניה, ושלטי אסור-לכם, הדברים שכמעט כולם מצליחים להתעלם מהם בדרכם למפלים ולקרחת היער ולצבי שעושה מעשים של בהמות בציבור. ברור שמפל הוא מרשים יותר ממגרש החניה בתחתיתו, אבל אני תוהה איך מבקרים יכולים להיות כה בטוחים שהם ראו מה שהם אמורים לראות ולהתעלם כל כך בקלות ממה שהם לא.

וורדסוורת' כתב ב-Tintern Abbey על המקומות המרוחקים שעליהם הוא חושב ב "המולת / הכפרים והערים" שהעניקו לו "עונג נשכח: כזה, אולי / שיש לו השפעה לא קטנה או טריוויאלית / על החלק המוצלח ביותר בחייו של אדם טוב".

לא קשה לשער מה הוא יחשוב על חניות מרובות קומות – הוא בכל זאת נלחם נגד מסילת רכבת באיזור האגמים – אבל אני תוהה האם הוא חש אי פעם את משקל המולת העיר במקומות פסטורליים וחישב מה יכולה להיות ההשפעה. לא שאני נגד המולה או נגד ערים, אבל אני תוהה בנוגע למרחבי השארית האלו. מישהו אמר לי לאחרונה שהסיבה לכך שמאבדים את הזיכרון לטווח קצר אחרי שמקבלים מכה בראש היא שלמוח לא היה פנאי לערוך את הזיכרון עדיין. אנחנו עורכים, אבל החיים נמצאים גם בקטעים המושמטים. והם הופכים אפלים יותר ויותר. אולי מה שמבעית בנופים האורבניים החדשים האלו הוא שהם מרמזים על האפשרות לחיים שהם קטע מושמט אחד ארוך.

נדמה שהעולם מורכב יותר ויותר מדברים שאנחנו לא אמורים לראות, תשתית בנאלית שתומכת באשליה של עצמאות תחבורתית, המקומות הנעלמים שמהם מגיעים החפצים שלנו – מכרות פחם, חקלאות תעשייתית, פסי ייצור אוטומטיים, בתי מטבחיים – והמקומות בהם הם מסיימים את חייהם: מרבצי האשפה. לוס אנג׳לס מורכבת בעיקר ממרחבים שימושיים חדגוניים שכאלה, חלקית משום שמכוניות זקוקות להם, וזו עיר שבנויה למכוניות. המרחבים האלו נוטים להיות אפורים, אפור של בטון לא צבוע, של אספלט, של פלדה ושל טינופת; והם נוטים להיות נטושים, או מאוכלסים באנשים שהם בעצמם שאריות, מעין מציאות תת-קרקעית שהועלתה לפני השטח. או שלא.

כאשר מוזיאון גטי החדש נפתח לצד כביש 405 שמחבר את לוס אנג׳לס עצמה לעמק גן פרננדו הפרברי יותר, נכתב רבות על הארכיטקטורה של ריצ׳אר מאייר (Richard Meier) ועל הגנים של רוברט אירווין (Robert Irwin).

המוזיאון (ויקיפדיה)

מעט להפליא נכתב על מגרש החניה, למרות שזה המבנה הראשון בו נתקלים כשמגיעים לגטי (תיאורטית, אפשר להגיע לכאן באוטובוס, אבל אחרי הכל זה מוזיאון בלוס אנג'לס, על צוק שמתנשא מעל קניון עמוק שכביש 405 עובר דרכו; הוא לא קרוב לכלום, למעט כמה אחוזות בגבעות סביב, ותחבורה ציבורית היא תופעה המיועדת בעיקר למעמדות הנמוכים), הגטי הישן במליבו נבנה על פי דגם של וילה רומאית, מלא באכסדרות ובשערים על עמודים, והמבנה החדש מלא גם הוא ברפרנסים היסטוריים אירופאיים. זו גרסת פארק השעשועים של הקומדיה האלוהית של דנטה וכמו הקומדיה האלוהית, הגיהנום הוא החלק המפתה ביותר.

יוצאים ביציאה של גטי, ואם מגיעים מכיוון דרום, חוצים את הגשר העילי, ואחרי כמה פיתולים, צוללים אל החניה. יוצאים מהאור מסונן הערפיח של לוס אנג'לס (שתמיד גורם לי להרגיש כאילו אלוהים חסכן החליף את השמש הלוהטת באור פלורסנטי מפוזר) אל מעבר חשוך. מגרש החניה לא מואר דיו, ויש בו תקרה נמוכה ובנייה שמפגינה את המשקל העצום, תחילה של חתיכת הבטון היא המוזיאון, ואחר כך את משקלן של הקומות והאדמה שמעל. המשקל לוחץ עליך, והשלטים דוחקים בך להמשיך למטה. ואתה יורד למטה, ועוד למטה, ועדיין למטה, מסתובב בספירלה אל המעיים הססמיים הבלתי יציבים של אדמת לוס אנג'לס, במעגלים של חשיכה מעובה, בחיפוש אחר מקום חניה משל עצמך, עוד למטה ולמטה. אני מאמינה שיש שם תשעה מעגלים, או קומות, בגיהנום כלי הרכב הזה. בסופו של דבר, אתה מוצא מקום חניה לרכב שלך במציאות האפלה, כושל לעבר המעלית, ונוסע מעלה מהר יותר מהיציאה של דנטה מהפורגטוריום.

למרות שעדיין אינך בפורגטוריום. המעלית נפתחת אל רציף שבו אפשר לתפוס רכבת חד מסילתית (Monorail) במעלה הגבעה אל המוזיאון. גם בדיסילנד יש רכבת כזו, ולמרות שבביקורי הראשון בגטי חשבתי שזו מחווה נחמדה לפארק שעשועים התאום, בלבלנו את כולם בכך שהלכנו בכביש הצמוד כרבע מייל עד למוזיאון. הגובה נמצא ביחס ישיר למצב הכלכלי באזורים האורבניים של קליפורניה, כך שלמרות שהמטרה המוצהרת של גטי הייתה לאפשר לאנשים להתבונן באמנות, קודם הם חנו, ואז הם התבוננו במבצר מלא הוד של הגטי שניצב שם למעלה, ואז כשהגיעו למעלה, בצמתים מסויימים הם זכו לנקודת המבט של המיליארדר. הפורגטוריום הוא המוזיאון עצמו. שם אפשר לחוות את התרגול המשחרר של חווית האמנות, הרבה מאד אמנות, מהעת העתיקה עד לראשית המאה ה-20, חדר אחרי חדר של קישוטים ופורטרטים וטבע דומם וציורים….

שגרה חדשה – 2

1.

פעם בשנה מקום העבודה שלי (Boring Money) מעניק פרסים לחברות שמאפשרות לאנשים אחרים להשקיע. בורינג מני מנסה ליצור את הרושם (לעתים אפילו בצדק) שהיא נציגת הלקוחות – ״האנשים הרגילים״ – בקרב אנשי ההשקעות, שנוטים להיות יותר מדי משכילים, יותר מדי יהירים, יותר מדי תאבי בצע, ויותר מדי גברים לבנים. ועל כן, הציבור הרחב שותף להחלטה מי מקבל את הפרס, והקטגוריות הן ״שירות הלקוחות הכי טוב״, ״האפליקציה הכי טובה״, ״הקמפיין השיווקי הכי טוב״ ודברים כאלה שאמורים להיות בתפר של התקשורת בין החברות לאנשים.

2.

לפני שנה, ביומולדת של נדב, נסענו לסופשבוע במנצ׳סטר, וכמה דקות אחרי שהגענו התקשרו אליי להגיד שהתקבלתי לעבודה בבורינג מני ואם אני אהיה מעוניינת. הלכנו ברחובות, שיכורים מתחושת החופש שנלווית לסופשבוע בלי ילד, ודנו בטקטיקות משא ומתן על משכורת, ובאפשרויות שעומדות בפניי, ובאימאל׳ה איזה פחד. הכל נסגר לשביעות רצוני ורצונם עוד בהיותנו במנצ׳סטר ואנחנו התחלנו לדון איך נתמודד עם חיים של שני אנשים שעובדים במשרה מלאה בלונדון. ואז שלחו לי שוב מייל מבורינג מני, ואני הסתכלתי בשם השולח ובלי לקרוא את המייל היה לי ברור שהם התחרטו, מצאו מישהו יותר טוב, ושהכל מתחיל מחדש.

אבל לא. הם רק רצו להגיד לי שיש טקס פרסים, והם יודעים שזה לא מובן מאליו, אבל אם אני ארצה, ואני פנויה, ואני בעיר, ואין לי עם זה בעיה, הם ישמחו אם אני אבוא גם, בלבוש מתאים, ל-Cafe de Paris לפגוש את כולם.

3.

קפה פריז הוא מקום מוזר בעיניי. לכאורה, הוא מקום מהודר. אבל בלונדון, עד כמה שאני מבינה אותה, אין לכאורה. זה לא פתח תקווה. אם את רוצה מקום מהודר, אז הוא מהודר עד פינות החדר עטורות הפרחים, הנברשות, השתייה, כוסות השתייה, האוכל ומדי המלצרים. אם את רוצה מקום היפסטרי, את תקבלי מקום היפסטרי, כולל כל מיני רהיטים ששילמנו מלא כסף כדי שייראו כאילו הכנו לבד מעץ, האוכל שלפעמים הוא טעים ולפעמים הכי לא, השירות האיטי, הזקן, הקעקועים, שקיות הבד, מכשירי אפל במגוון גדלים אצל כולם, והגרביים הצבעוניים. אם את רוצה מקום לאימהות, את תקבלי מקום שיש בו מקום לעגלות. ומקום להחתלה. ומקום לפורר פירורים. ומקום למרוח נזלת. וחנייה ייעודית לסקוטרים. הדבר הכי כיפי בלונדון הוא שלא מעגלים בה פינות.

בקפה פריז נכנסים מהכיכר הכי הומה בעיר ויורדים במדרגות. הקומה הראשונה שמגיעים אליה היא מרפסת מעוגלת, כולל פינות ישיבה. הכל קצת חשוך, אבל אפשר לראות שמדובר בפינות ישיבה מקטיפה מהאייטיז. מעל הכל שורה נברשת ענקית, שהיא כל כך מכוערת ומפלסטיק שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים. שני גרמי מדרגות מתעקלים לרחבה המרכזית בקומה מינוס שתיים, שהרצפה שלה היא סתם, והבר בה נראה סתם, ופינות הישיבה בה עם אותה קטיפה מלפני שלושים שנה. התחושה הכללית היא אולמי בון-טון, אבל איכשהו כל האנשים סביבי מתייחסים למקום הזה כאילו הוא אמיתי, אז בטח יש בו איזו היסטוריה שפתוחה בפניהם אבל נעולה בפניי.

strip-of-photos-awards

4.

כשהגעתי בשנה שעברה לקפה פריז, לבושה בשמלה שחורה פלוס עקבים כראוי, לא הבנתי כלום. לא הבנתי מה אנשים דיברו – בריטים אוהבים לבלות במקומות רועשים מאד, אבל עד שהם לא שתו כמה כוסות הם מדברים מאד בלחש, כי הם ממשיכים להיות מנומסים בכל מצב**. לא הבנתי מה הנשים לבשו – אלו לא היו שמלות פורמליות, אבל גם לא שמלות של יציאה, ונראה היה שהן התאמצו לכבוד האירוע, אבל הם באו ישר מהעבודה אז מתי הן הספיקו***. לא הבנתי למי מעניקים פרסים – לא הכרתי אף אחת מהחברות, וצילמתי את המצגת שהוקרנה מאחורה כדי לבדוק את השמות האלו לפני שאני מתחילה ממש לעבוד, שלא תהיה פאדיחה****. לא הבנתי בסמול טוק – לא כל כך ידעתי מה לעשות עם הידיים, ואיפה צריך לצחקק, וחשבתי שאם בנאדם רק מהנהן, אז הוא נכשל*****. לא הבנתי מי האנשים האלו – חלקם נראו בדיוק כמוני, חלקם נראו מבוגרים להפתיע, וכולם נראו כל כך רגועים******.

5.

השנה הגעתי לקפה פריז בשמלה הנכונה פלוס עקבים (עם נעלי ספורט בתיק), בדקתי שלא צריך ממני כלום, והתפניתי לטקס השתייה שלפני השתייה, כלומר הקפה מ-pret a manger לפני שעוברים לאלכוהול. אחר כך הנהנתי במרץ כשעדכנו אותי במצב הפוליטי בינינו לבין השותפים שלנו לאירוע – The Times and Sunday Times (שני מותגים נפרדים, ותמיד צריך להקפיד לדעת מה אומרים ומה לא אומרים, כי אחרת מקבלים מיילים מאד נוזפניים מהבחורה של המיתוג). ואז השתתפתי בכמה קבוצות סמול טוק (כלומר, הנהנתי), וכמה קבוצות ריל טוק שמנתחות את הסמול טוק שכרגע קרה, הגשתי כמה כוסות יין לבן לקולגה שהיה זקוק להן, הפניתי אנשים לקומה מינוס שתיים בשביל הטקס עצמו ומחאתי כפיים במקומות הנכונים בטקס.

ואז הגיעה מסיבת הריקודים. ג׳יימי, הדראגקווין שלנו, אמנם הגיע בלי דראג, אבל היה לגמרי גלאם והתחיל למשוך את כל הנשים לרחבת הריקודים, ואז רקד מאד מאד יפה, אבל השאיר גם להן מקום להרגיש טוב עם עצמן. אני גם הצטרפתי, ונענעתי ישבנים עם עורכת מדור הכלכלה המיתולוגית (היא בת 100) ועם מנכ״ל של איזה סטרטאפ שניסה נורא לשכנע אותנו שהוא ממש עוד שנייה פורץ. המסיבה המשיכה והמשיכה. בפינה אחת שלה היה משחק שתייה, בהשתתפות אנשים מבורינג מני וגם מישהו בכיר והמזכירה שלו מחברה אחרת, שניצלו את הרגע כדי להתמזמז אחר כך בקומה מינוס אחת מאחורי עמוד, כאילו לא רואים אותם. בפינה אחרת רקדו הזוג הקלאסי מהעבודה של אנשים אחרים – רוצים אבל גם לא רוצים אחד את השנייה. בפינה שלישית אשת המכירות שלנו, שהיא אירית ויכולת קיבול האלכוהול שלה היא אינסופית, ניסתה לסגור עסקה. ובפינה רביעית עמד מפיק האירוע עם העוזרת שלו והסתכלו בשעון כדי לדעת מתי נגמר.

המסיבה נגמרה והלכנו לרקוד. שני אנשים מהעבודה ניצלו גם הם את ההזדמנות לעמוד מאחורי עמוד. הלכנו לדרינק אחד אחרון, ואני חשבתי: בסדר, משהו בכל זאת הבנתי.

** לפני כמה שבועות מישהו בעבודה שאל אותי מה חושבים בישראל על הבריטים, מה הסטריאוטיפ? ואני אמרתי שחושבים שהם מנומסים, כמעט מדי (את הכמעט הוספתי רק כדי להיות בריטית). כל החדר צחק בקולי קולות ואמר: אנחנו? אתם צריכים לראות את הקנדים!

*** התשובה היא שכל בחורה בלונדון תמיד מסתובבת בתיק עם עוד משהו ללבוש. משהו למתי שיהיה חם מדי. או משהו למתי שיהיה קר מדי. או משהו לחדר כושר. או משהו לבר שאחרי העבודה. או משהו למסיבה שיש אחרי הבר שאחרי העבודה. וגם יש להן ארון נעליים בעבודה, בגלל כל עניין העקבים הבלתי פתור.

**** ברור שלא בדקתי כלום. וברור שלא הייתה פאדיחה.

***** זה לא נכון. סמול טוק צריך מהנהנים כמו שהוא צריך בדחנים וכמו שהוא צריך יזמים. כולם משתתפים בריקוד ההורה הקטן בדרכם, והכל סבבה, כל עוד אתה לא אומר משהו בעל משמעות שאי אפשר להפוך לבדיחה. הבעיה מתחילה רק כשאין יזמים, ואז כל המהנהנים טיפהל׳ה בפאניקה, כי אסור לשתוק, לעולם אסור לשתוק. אבל גם אז, זה לגמרי סבבה להגיד משהו על מזג האוויר ולברוח לסמול טוק אחר.

****** אלכוהול. פשוט אלכוהול.

שגרה חדשה – 1

1.

אני עובדת בחברה שיש בה 16 אנשים. זו חברת מחקר שחוקרת התנהגויות ותפיסות של אנשים בנוגע להשקעות ומוכרת את תוצרי המחקר לחברות שרוצות להבין טוב יותר איך לדבר עם משקיעים (בנקים, למשל). כדי להבין טוב יותר איך לדבר עם הציבור הרחב על השקעות, יש לחברה אתר חינמי לגמרי שמסביר לאנשים על השקעות (מה אפשר, מה כדאי, עם מי).

את החברה הקימה ומנהלת אישה. שתיים משלושת ראשי התחומים הם נשים, כמו גם חצי מכלל העובדים. יש שם יהודיה אחת שהיא גם עולה חדשה. שחור אחד. חום אחד. דראג קווין אחד. וולשית אחת (פה זה נחשב!). ועוד אחת סתם מוזרה, שהיא בת 25 אבל הולכת עם נעליים אורתופדיות, וכשיוצאים לאכול צהריים במרפסת, היא מחזיקה ביד שמשיה! 

כל זה קורה בתוך תעשייה שהיא כה לבנה, כה גברית, כה עשירה וכה אטומה לצרכנים שלה, שהמחוקק נאלץ להתערב ולהכריח את כל הגברים הלבנים האלו לחשוב האם הם באמת ראויים לכסף של הלקוחות שלהם (עוד מעט הם כולם צריכים להגיש דו״ח שמסביר באיזה אופן הם מספקים ערך ללקוחות).

2. 

במשרד מולנו יש חברה של סוחרי בורסה. הם כולם גברים. רובם לבנים. הם כולם לובשים חולצת אוקספורד מכופתרת, תחובה בתוך ג׳ינס. יש להם שעונים גדולים. יש להם בקבוקי מים גדולים, שהם מקפידים למלא בחבורות. כל אחד מהם יושב (או עומד – יש להם שולחנות עמידה כמובן) מול כחמישה או שישה מסכים, שמקיפים אותם בגרפים ומיני מספרים (למרות שתמיד תמיד כשאני עוברת שם אני מציצה להם. ותמיד תמיד לכל אחד מהם יש מסך פתוח על טוויטר). בצהריים הם מחליפים לבגדים זרחניים ויוצאים לרוץ. בשתיים הם חוזרים עם ארוחת צהריים מאולם האוכל של סלפרידג׳ס.

באופן טבעי, כל העובדים בחברה שלי חושבים שמדובר בערימה מצחינה של דושבגס.

3.

ביום שישי נשמעו מחדר הסוחרים מחיאות כפיים רמות. באופן טבעי, כולנו הצטרפנו אליהם למחיאות הכפיים, למרות שלאיש מאיתנו לא היה מושג במה מדובר. ג׳ים, מנהל תחום המחקר שלנו קם ואמר: ״אני שמח שהצטרפתם אליי למשהו מאד פשיסטי שאין לי מושג מהו, אבל בדיוק חוגגים אותו בחדר הסמוך״.

4.

וזאת אחת הסיבות לכך שאני אוהבת את השגרה החדשה שלי.  

שמונה חודשים של מצח מדמם

לפני שמונה חודשים בערך התחלתי לעבוד בלונדון, אחרי ארבעה חודשים של ראיונות אינספור. הבוסית שלי לשעבר איחלה לי הצלחה באופן שבו היא יודעת (״אני יודעת שאת תצטערי על זה״), הבעל שלי קנה לי בגדים ואני קניתי לי קצת סבלנות במרכז המסחרי, ויצאתי לדרך.

חשבתי שאני יודעת אנגלית. מה זאת אומרת? אני תרגמתי ספרים מאנגלית. אני קוראת באנגלית מיליון. אני רואה טלוויזיה באנגלית. אני מסתדרת באנגליה כבר שנה וחצי. אני עברתי אינספור ראיונות באנגלית. בסדר, לא כמו עברית. ברור שלא כמו עברית. אבל יודעת.

ואז התחלתי לעבוד והייתי צריכה לחבר משפטים. משפטים בנושאי העבודה שלי. משפטים בנושאי חולין. משפטים בנושאי חירום. סמול טוק במטבח. אבחנות מעמיקות בחדר הישיבות. כל אחד ואחד מהמשפטים האלו דרש ממני לדפוק את הראש בקיר. אבל לא סתם לגשת אל הקיר ולהטיח בו את הראש כדי להוציא משפט. לא. מדובר על תנועה שמתחילה בעמידה במקום, התבוננות והתמקדות, וריצה אל הקיר בשיא הכוח, בעודי מחלימה מהפעם הקודמת שבה רצתי בשיא הכוח לעבר הקיר, והסימן על המצח שלי עדיין מדמם.

כמות השיקולים שיש לשקול לפני שמוציאים מילה מפה ידועה לכל מי שעוצר שנייה לחשוב עליה, אבל מי לעזאזל עושה את זה? באיזו מילה להשתמש בכל אחת מהמלים במשפט? באיזה תחביר? האם המילה הזאת קשה להגייה? באיזה משלב המילה הזאת? באיזה משלב אני אמורה לדבר עם הבנאדם שאני כרגע מדברת איתו? כמה אני צריכה לחשוף מהחיים האישיים שלי? כמה אני צריכה להתעקש על מה שאני מאמינה בו מקצועית? כמה אני צריכה לומר מילים שאין בהן ממש רק כי אני נמצאת בעיר הבירה של מילים שאין בהן ממש? כמה חזק אני צריכה לדבר כדי שישמעו אותי אבל עדיין אוכל להבליע את המלים מספיק כדי שאם אני אומרת אותן לא נכון עדיין זה יהיה בסדר?

אחרי כל השיקולים האלו אפשר להוציא מהפה חמש מילים שמתחברות למשפט. עכשיו תחשבו כמה משפטים אפשר להגיד בתשע שעות עבודה, אפילו במקום שבו נהוג לעבוד יותר מלדבר, ותגיעו לכך שכל יום חזרתי מהעבודה מותשת. אבל לא רק מותשת, אלא גם מדממת מהראש. כי כל יום טעיתי. גמגמתי. הסמקתי. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. דיברתי חלש מדי. דיברתי במלים שגויות. דיברתי בתחביר שגוי. אמרתי ביטויים שבורים. רשמתי לי במקום מיוחד בראש את התיקונים. שתקתי יותר מהרגיל. ניסיתי שוב. חמישה ימים בשבוע.

היו ימים שויתרתי לי. שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה בעברית, והתרכזתי במספרים. היו ימים שהתאמצתי יותר, הורדתי את האוזניות, הצטרפתי לכל סמול טוק שעבר בסביבה ואפילו הזמנתי אנשים לאכול אתי צהריים. אבל בכל יום היו לפחות כמה דקות שבהם התמקדתי בנקודה בקיר, ופתחתי בריצה משוגעת לעברו, עם המצח.

שמונה חודשים עברו. זה זמן מה שאין טפטופים של דם על המקלדת שלי. ולא רק זה, אלא אפילו לימדתי את האנשים בעבודה שלי כמה משפטים בעברית:

הסורים לא על הגדרות  – The Syrians are not on the border

משפט שאני אוהבת במיוחד, כי כזכור אני עובדת בשיווק דיגיטלי ולא ברפואת חירום. אני אוהבת לצעוד לתוך דיון להוט-יצרים אודות התמונה שצריכה להיות בבאנר ולהגיד: האמת, נראה לי שתיהן אחלה. או לענות: יש לנו זמן, הסורים לא על הגדרות, על השאלה האם נוכל להעלות את הקמפיין היום. במקרה של אנגלים, הסורים לא על הגדרות שלהם כל כך הרבה זמן, שכשהסברתי להם את הקונטקסט הפוליטי-מדיני שבו מישהו יכול לאיים על הקיום שלך, ועל כן עליך ממש להגן על הגבול, זה הצחיק אותם כל כך שמייד זה הפך למוטו של מחלקת השיווק.

זה נראה ערבי – It looks Arab

בזה השתמשתי רק פעם אחת, כי באמת זה נורא נורא נורא הצחיק אותי, באופן לגמרי פרופורציונלי למידה שבה היו מבועתים לשמוע אותי אומרת את זה. זו עברה חמורה מנשוא על החוקים של מה מותר ומה אסור להגיד. פחות או יותר כמו להגיד טיפשי כמו כושי. פתגם עברי מומלץ לכל מי שרוצה לבחון את הסבלנות של העמיתים שלו מעבר לים.

יאללה

כידוע, המילה החשובה ביותר בתרבות הישראלית – יאללה, let's move on, on y va, תפסיקו לחפור ותתחילו לעשות. הבריטים, כזכור מדבריו של אורוול, הם עם של הולכים בשנתם, והדבר שהם הכי שונאים לעשות הוא לקבל החלטה. בגלל זה הברקזיט הוא הבדיחה שהוא. ברגע של שכרות גדולה, אחרי הרבה כוסות של ג'ין טוניק ושוטים של טקילה!! הסברתי להם שלפעמים צריך להפסיק לדבר ופשוט לעשות, וכולם הקשבו רוב קשב ואז אמרו אחד אחד, מתענגים על האקזוטיות – יאללה! אז

יאללה. הלכתי לעבוד.