פוסט-עם-הרבה-מקפים

1

טוב, הכל התחיל בעצם התחיל משרית. שרית היא אימא של אלכסנדר (כלומר, אַלֶכּסַנְדְר) מהגן. היא גם כירופרקטית לשעבר מלונדון, שעברה לניס לפני כעשור, ובאיזשהו שלב התחילה לתרגם ספרים ומאמרים מצרפתית לאנגלית. היא חמודה מאד, וכבר בפליי דייט הראשון שלנו היה ברור שלצערו של לב, מדובר במקרה קלאסי של אימהות-מסתדרות וילדים-מצטערות-אתם-תצטרכו-להסתדר-אפילו-אם-לא-בא-לכם. אלכסנדר הוא ילד חמוד, אבל גדול וקצת מגושם. לב הוא ילד חמוד, עדין כמו פרפר מיובש, שלא יכול לסבול גפיים שמתעופפות סביבו בחוסר תשומת לב. אין מה לעשות בעניין הזה.

בכל אופן, נתתי לשרית לקרוא חלק מ"שתיים" שהיה מתורגם כבר לאנגלית. בהתחלה, רק כדי לשכנע אותה שאפשר לבטוח בי, למרות שהיא עשתה ילד עם אבא לא כל כך נוכח. זה עבד. היא הבינה שאני לא הולכת לשפוט אותה על הבחירות הרומנטיות שלה. אבל זה עשה עוד משהו: היא ממש התלהבה מהספר.

2

לפני כמה שנים כתבתי ספר. הוא מספר את סיפורה של אפרת, בחורה צעירה שהדיכאון רודף אחריה. אפרת היא בת הזוג של יעל, בחורה צעירה, שאוהבת לרדוף אחרי הרפתקאות. ביחד, הן מנסות לברר מי הן, בעולם שבו הכל בעצם אפשרי. הן יוצאות למשחק הרה גורל: אפרת הולכת לנסות להיות אתל, הלסבית המושלמת שהיא האקסית של יעל. מי תנצח ואיך ייראה הניצחון שלה?

457px-Stan_Lee_by_Gage_Skidmore_3
סטאן לי. מו"ל

3

אני כבר קצת שכחתי מ"שתיים". הייתי עסוקה בלכתוב את הספר הבא שלי. אבל פתאום ההתלהבות של שרית גרמה לי להסתכל עליו מחדש בעניין. קראתי אותו לסירוגין, והבנתי שלמרות שעברו כבר שש שנים מהפרסום שלו, הוא לא משהו שאבד עליו הכלח. הוא כתוב בסדר. הוא מצחיק. הוא מדכא. הוא צעיר. אלוהים, הוא כל כך צעיר. הוא כל כך צעיר, שכשאני קוראת אותו עכשיו, אני מרגישה יותר כמו האימא בסיפור מאשר כמו אחת הגיבורות שלו.

החלטתי להשלים את התרגום שלו מהכסף שלנו, ולראות מה יקרה אחר כך.

4

לפני כמה שנים כתבתי ספר. שמתי בו את כל מה שידעתי עד אז. כל מה שידעתי על דיכאון, על אהבה, על קוויריות, על התבגרות, על הרפתקאות, על מיניות ועל מערכות יחסים. התמקדתי בעיקר בשני דברים, שחשבתי שהם הכי חשובים: שתי דמויות נפרדות ומלאות ושפה לא ספרותית. לא יכולתי לסבול אז את השפה הכאילו גבוהה שבה משתמשים כדי לכתוב ספרים. חשבתי שזה עלבון לשפה העברית, לחשוב שיש רק משלב אחד שבו מותר לכתוב ספרים.

מאז ועד היום, לא הצלחתי לכתוב תקציר ראוי לספר הזה.

Hugh_Hefner_Glamourcon_2010
יו הפנר. מו"ל

5

מהרגע ששלחתי אותו לגליה להמשך תרגום, טבעתי בעולם הסוכנים הספרותיים. מסתבר שבעולם הגדול אתה לא פשוט שולח את כתב היד להוצאות, כמו שעשיתי בישראל עד שהגעתי לחרגול החמודים. לא, אתה שולח אותו לסוכנים ספרותיים. הם בוחרים בך ובספר. לוקחים את האחוז שלהם מהמכירות בדרך. אחר כך, הם שולחים אותו להוצאות, שלוקחים גם הם אחוזים מהמכירות העתידיות. ורק אז, בטח אחרי שנה, אתה יכול להיות כשיר לפרסום.

עכשיו, נניח שאני מכוונת להוצאת הספר באנגליה, מדינה קרובה יחסית לניס, דוברת אנגלית, ובעלת מוניטין ספרותי. יש בערך מאתיים סוכנים ספרותיים רלוונטיים. בחיים לא בחרתי סוכן ספרותי, ואני אפילו לא יודעת מה הם הקריטריונים לבחירה. אני גם לא מכירה אף אחד מהם. אף אחד מהם לא מכיר אותי. מה שאומר שאני צריכה עכשיו ללכת לאינטרנט, לדלות את הקריטריונים, למצוא את רשימת הסוכנים, לקרוא על כל אחד מהם, ולנסות להבין, בעזרת הבנת הנקרא ואינטואיציה בריאה, מי מהם יהיה חמוד מספיק כדי להתייחס אליי, אל אפרת, אל יעל, ואל אתר, בכבוד הראוי. אחר כך, אני צריכה לשלוח לכמה מהם, ולקוות שהם יבינו שזה ספר ראוי.

זו לא משימה בלתי אפשרית, אבל היא בהחלט משימה תובענית. יצאתי לדרך.

6

בעולם של ספרי ההדרכה, סופרים מתחילים הם כמו כלות או אימהות צעירות. יש להם מטרה ברורה, הם מוכרחים להצטיין בה, ולכן הם בעצם כספומט. אפשר להציע להם ספרי הדרכה במאתיים שקל, וובינרים בחמש מאות שקל, סדנאות מקוונות באלף שקל, סדנאות בנוכחות פיזית מלאה באלפיים שקל וכנסים בחמשת אלפים שקל. את הכל אפשר ללוות בהבטחה של אנחנו-יודעים-איך-עושים-את-זה-כמו-שצריך ובאיום של את-לעומת-זאת-בפעם-הראשונה-שלך, ולקוות לטוב.

יש בערך אלף ספרים על איך לכתוב. עוד אלף על איך למצוא סוכן. עוד אלף על איך לפרסם. עוד אלפיים על איך לשווק אחרי הפרסום. ועוד חמשת אלפים על איך להפוך ליזם ספרותי צעיר. אני מבינה את ההיגיון הכלכלי בזה, אבל זה לא אומר שאני מוכנה לקבל אותו. כתבתי ספר (בעצם שניים)! זה אומר שיש לי יכולת לקחת בערך 60 אלף מילים ולהציב אותן זו ליד זו, באופן הגיוני ומהנה. זה אומר שאני יודעת לקרוא ושאני יודעת לשאול שאלות. אין מצב שתיאור מסחרי בדף נחיתה, מדוייק ככל שיהיה, יגרום לי לאבד את הראש.

Martha_Stewart_2011_Shankbone
מרתה סטיוארט. מו"ל (עם איפור מבריק!)

7

והתרגום המלא הגיע. ושרית קראה אותו. והיא ממש ממש התלהבה. ואיכשהו, אני לא זוכרת איך, חשבתי על האפשרות שבעצם אני לא חייבת סוכן. ולא חייבת הוצאה. אלי הירש המוכשר עד מאד כבר ערך את הספר. מישהי כבר הגיהה אותו. מבקרים ספרותיים כבר הוכיחו שהוא ראוי. היי, אני יכולה פשוט להוציא אותו לאור באנגלית בעצמי!! אני יכולה להיות זו שבוחרת את העטיפה, ואת אסטרטגיית השיווק, ואת אסטרטגיית היח"צ, ואת התזמון והכל. איזה מגניב זה יהיה, אם כל זה יקרה ועוד הרבה אנשים (טוב, נשים. זה לא הכי ספר לגברים), ירצו לקרוא אותו? זה יהיה ממש מגניב!

זה לא פשוט, כמובן. יש מקצוע כזה, שנקרא מו"לות. הוא מקצוע כי יש הרבה דברים ללמוד בו, והרבה דברים לטעות בהם. הוא מקצוע, כי הוא מחייב קשרים עם אנשי מקצוע אחרים. הוא מקצוע, כי הוא מחייב שנים של ניסיון. הוא מקצוע, כי הוא מורכב מהרבה תתי התמחויות שאין לי אף אחת מהן.

אבל רגע, למה אין לי אף אחת מהן? כבר הרבה שנים משלמים לי כסף כדי לעשות שיווק באינטרנט. השמועות והמספרים מוכיחים שאני לא הכי גרועה בזה. שנים של 12 דקות הוכיחו שאני יודעת לעשות פרוייקטים עצמאיים, כשאני רוצה, ולפתח אותם בכל מיני כיוונים. שנים של כתיבה עיתונאית הוכיחו שאני יודעת איך נראית הודעה לעיתונות. שנים של נוכחות אינטרנטית הוכיחו שאני יודעת לעשות חברים באינטרנט, אפילו שלא פגשתי אותם מעולם, וכל מה שמחבר בינינו הם המילים שאני יזמתי.

אז אולי זה לא רעיון כל כך גרוע להוציא את הספר בעצמי? זה מה שאני חושבת בשבועות האחרונים. וזה מרגש אותי מאד. כל דקה פנויה אני עסוקה בקריאת מדריכי איך-תפרסמי-ספר-בעצמך שהורדתי (רק את הזולים) מאמזון (כמובן שבפרסום עצמי). וכל דקה של לפני-השינה אני מדמיינת מיילים מקוראות מדומיינות מברוקלין שאומרות לי איך הן בעצם מכירות את אתל. או את אפרת. או את יעל.

מה אתם אומרים?

פאזל. ריצה

1.

ב"החיים, הוראות שימוש" של ז'ורז פרק, יש איש אחד, לא זוכרת את השם שלו (סליחה ז'ורז', ונציגו עלי אדמות מוטי, נשבעת שקראתי, אבל אני לא זוכרת את השמות. הם צרפתיים מדי), שהוא נורא נורא עשיר, ונורא נורא אדיש לתענוגות הרגילים שהעושר יכול לקנות לבנאדם. אז הוא ממציא לעצמו פרוייקט: במשך עשרים שנה הוא מטייל בעולם ומצייר ציורי נוף. אחר כך הוא שולח את הציורים לאיש שעושה פאזלים. במשך עשרים השנה הבאות כל חודש הוא מקבל פאזל אחד ענקי, שעשוי מהציורים שלו. ואז הפאזלים המורכבים נשלחים לתמיסה מיוחדת שהופכת אותם בחזרה לדף לבן ונשרפים בדיוק במקום שבו צויירו.

השבוע גיליתי שלב אוהב פאזלים. פאזלים ואת באז שנות-אור. אז עשיתי לו פאזל של באז שנות-אור: הדפסתי, הדבקתי, גזרתי, שמתי במעטפה. בזמן שגזרתי על פי שבלונה של פאזל לילדים קטנים שהורדתי מהאינטרנט, הרגשתי שלא רק שאני עושה דברים בשביל הילד שלי, אני עושה דברים בשביל עצמי: שכל צורה שאני גוזרת מתוך הדבר השלם שהוא הציור המודפס, הוא צורה שאני יוצרת, ולא הייתה שום חשיבות לעובדה שגזרתי על פי קווים שמישהו אחר צייר, ושום חשיבות לעובדה שגזרתי נושא כל כך ילדותי, ושום חשיבות לעובדה שלא היה לי ממש קרטון קשיח וידעתי שהפאזל ייצא קצת מעאפן. כל מה שידעתי זה שאני יוצרת. יוצרת כאוס מתוכנן מתוך דבר שלם.

וככל שגזרתי עוד חלקים בפאזל, הבנתי כמה המטאפורה של פרק הייתה גאונית. האיש הזה שמצייר ואז מרכיב ואז מעלים, הוא עושה את הפרוייקט היצירתי האולטימטיבי: ליצור משהו מתוך הכלום ולהעלים אותו אל הכלום. זה מעגל שלם שכל צעד בו הוא צעד אמיתי בדרך לאושר. כאילו פרק ידע לא רק מה שיודע כל אדם כותב: יצירה שמצליחה כמו שרצית היא מתכון בדוק לאושר חסר פרופורציות, אלא גם מה שיודעים סופרים מעטים: העניין הוא בכלל לא מה אתה משאיר לעולם אחריך, אלא מה אתה עושה בשביל עצמך.

pereque.jpg
בסרטון שאחרי הקליק יש את ז'ורז' פרק מציג את הספר (ואת המודל לבניין). אני לא מבינה הכל, אבל אהבתי במיוחד שהוא אומר: זה סיפור על בית… והמראיינת אומרת: בית קטן? והוא אומר: לא, בניין, כאילו הוא ילד בן 10 שזקוק להדרכה בסיפורים

2.

לאחרונה סיימתי לקרוא את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של מורקמי. אני אוהבת את מורקמי בדרך כלל, אבל אני חייבת להגיד שזה היה ספר מעצבן. מורקמי מצטנע במשך הרבה עמודים, שבהם הוא מספר שהוא רץ כל שנה מרתון ואפילו עשה תריאטלון כמה פעמים. אני שונאת שאנשים מצטנעים על דברים גדולים שהם עושים. אם אתה רץ מרתון כל שנה, אתה יודע שאין הרבה אנשים שיש להם את הנחישות וההתמדה כדי לעשות את זה. אם אתה מורקמי, אתה יודע שאין הרבה סופרים בעולם שיכולים לספר סיפור כמוך, ולשלב באופן כל כך טבעי בין מציאות לפנטזיה ובין אימה לבנאליות. אז אל תגיד לי שאתה סתם אחד שפשוט מתעקש. אם אתה כותב ממואר, אז הדבר היחיד שיש לרשותך, מלבד היכולת שלך למסגר את הסיפור שלך ולהחליט באיזה סדר אתה מספר אותו, הוא הכנות. כל ההצטנעות הזאת לא יפה לכנות שלך ולא מחמיאה לעור הפנים.

בכל מקרה, מה שכן הדהים אותי בספר הזה הייתה החלטה אחת של מורקמי: הוא היה רץ קילומטרים, אבל הוא גילה שהוא לא אצן מהיר. הוא לא רצה סתם להיות אצן עשרה קילומטר בינוני, אז הוא החליט להאריך את הריצה ולהפוך להיות אצן מרתון. זה אומר שהוא עשה מאמץ לא קטן, והוא גילה שהוא לא טוב בו. הדבר הרגיל שאנשים רגילים עושים במצב הזה הוא להפסיק. להתייאש. לעבור לדבר אחר. לבדוק אם הם טובים בשחייה. לחזור לעשן. אבל הוא מחליט לרוץ יותר, כי הוא מבין שהבעיה שלו היא שלוקח לו הרבה זמן להתניע. הדרך שלו להתמודד עם אתגר שלא עמד בו הייתה להגדיל את האתגר. זה פעם ראשונה שאני שומעת על אופציה כזאת.

3.

חופש פסח. נדב נסע לשבוע ועוד לפני היה כל כך עסוק שבקושי ראינו אותו. ככה יצא שלי ולבן שלי היו כמה ימים של חופש ביחד, וכל החברים שלנו פה נסעו למקומות אחרים. שיחקנו. המצאנו. רצנו. התחבקנו. אכלנו. קראנו. הדבקנו. גזרנו. הרכבנו. שתינו. ישנו. העמדנו פנים. קפצנו. נסענו. חזרנו. ועברו שלוש שעות, אני נשבעת. אז ראינו טלוויזיה ביחד. מלא טלוויזיה. מלא מלא מלא טלוויזיה. אני יודעת. זה לא חינוכי. זה מנוון. זה לא מתאים. אבל הברירה הייתה בין לסגור את לב בחדר לבין לראות טלוויזיה ביחד.

הבעיה העיקרית עם לראות טלוויזיה היא שהיא הופכת את המוח שלך לעיסה. אני לא רוצה לחשוב מה קורה במוח של לב, אבל במוח שלי הפסיקה הפעילות לחלוטין. זו אווירת חופש רקובה, שאני שונאת. על העיסת מוח הזאת נוספה עיסת רגשות אשמה בלתי ניתנת להתרה – באמת, איזו מין אימא אני?

הדבר היחיד שיכולתי להגיד לעצמי כדי לא להיכנס לפאניקה היה: אחרי שהוא הולך לישון, את חייבת לעשות משהו. משהו שיכניס את הכל לפרופורציות. משהו שיחזיר אותך אל השפיות. גזרתי פאזל אידיוטי וזה סידר הכל.

maxii
התמונה הזאת וגם תמונת הפתיחה היא מתוך תערוכה יפה מאד מאד שיש ב-MAXXI  ברומא, שנקראת freedom of movement, והיא מספרת על האצן השחור הראשון שזכה באולימפיאדה. הוא עשה את זה באיטליה הפאשיסטית, והוא רץ יחף. אגב, אתגרים גדולים

4

הוראות השימוש של פרק לחיים הן: החיים הם סדרה של פרוייקטים שאין דרך להצדיק אותם מלבד היותם.

הוראות השימוש של מורקמי לחיים הן: קחי על עצמך אתגרים. אם את לא מצליחה, תגדילי.

אני הולכת להקשיב להם.

באגט קפוא!!

1

דמייינו טיב טעם בינוני בתל אביב. עכשיו תוציאו ממנו את כל הירקות, הפירות, המדפים בגבהים שונים, המעדניה והמקררים של הגבינות והנקניקים. כל הרעש הויזואלי? לפח. את כל הקירות תצבעו בלבן קרם אחיד. על הקירות תתלו פוסטרים בצבעי פסטל וטיפוגרפיה אחידה. עכשיו, לאורך הקירות ובשבילים מסודרים מאד ורחבים מאד בתוך החלל הכניסו מקפיאים בגובה המותניים, כאלו שאתה חייב לעבור לידם כדי לראות מה יש בתוכם. מרגיש קצת כמו חדר מתים? אתם מתקרבים. אל תשכחו קופה, מסודרת לעילא, עם עוגיות ושקיות מסוגים שונים, ממותגות כמובן, וכן צידניות. מה קיבלתם? קיבלתם סניף ממוצע של פיקאר (בניס, לפחות. לא יודעת מה קורה בערים גדולות).

מה זה פיקאר? פיקאר זו רשת מזון ענקית, שלפי ויקיפדיה, ב-2015 היו לה 900 סניפים ברחבי העולם ובערך 700 מוצרים שונים. מה הייחוד שלה? ובכן, כל האוכל בה קפוא. כן, קפוא. היא שולטת על 20 אחוז מתחום המזון הקפוא בצרפת כולה.

מה זאת אומרת 700 מוצרים קפואים? ובכן, רשימה חלקית (רק מה שאנחנו קנינו בה): ברוקולי, פלפלים חתוכים, תרד, אפונה ירוקה, פיצה, פיצה עם נקניקיות, טרטר סלמון, קוסקוס עם ירקות ונקניקיות מרגז, עוגת גבינה ניו-יורק, באגט חצי אפוי, מאפה תפוחי אדמה עם בשר ושעועית ירוקה ברוטב חרדל, גיוזה, פלאפל עם טחינה, עוף בקארי, אורז בסמטי עם ירקות, פילה סלמון עם פירה ירקות ירוקים. (יש גם רגלי צפרדעים קפואות, ברור).
והשוס? כל הזמן המוצרים מתחלפים. כל כמה חודשים יש עונה חדשה, עם נושא מרכזי חדש וארבעה חמישה מקררים עם מוצרים חדשים. הפעם אנחנו באמריקה, אז יש בייגלס ואת הפיצה נקניקיות המופרכת הזאת (עם גבינה בקיפול של הבצק בשוליים) והמבורגר וכל אייקון אמריקאי שהם הצליחו לחשוב עליו.

זה טעים? ובכן, זה קפוא. יש לזה טעם של אוכל של מטוס (כפי שהיטיבה לנסח אחותי). אפילו צרפתים לא יכולים להפוך אוכל קפוא לאוכל אמיתי, אבל הם בהחלט הכי קרובים שאפשר לדמיין. זה לא דומה לארוחת טלוויזיה של אמריקאים מהאייטיז. אני חושבת שהאריזה המוקפדת וחווית הקנייה העתידנית תורמים לתחושה זה משהו שהוא אמנם התפשרות, אבל לא ויתור על איכות.

מה עוד? זה זול. אפשר לקנות שם מנה עיקרית + קינוח + שתייה ב6-7 יורו.

ואנשים קונים? לא, אי אפשר לתאר. הם קונים כאילו היו האומה הכי פחות גורמה בעולם. הם קונים כאילו זה לגיטימי. גם אנחנו קונים כמה דברים בשבוע, אבל השמועה מספרת שלצרפתים אמיתיים יש צידנית פיקאר ממותגת בבית (כדי שחס וחלילה לא יפגמו באיכות המוצרים הקפואים בדרך הביתה. בסיפור התאגידי של פיקאר יש מישהו ששולט על הטמפרטורה מהצמח ועד המקפיא). השמועה האחרת מספרת על ארוחות פיקאר; כאלו שצרפתים טובים שמזמינים את החברים שלהם ומקפידים מאד על היין מהאזור הנכון, אבל פורסים את הדבר הזה ברוב התכוונות וטקס. וכאן בניס, אם מגיעים בסוף השבוע, רואים אנשים מצטיידים; קונים עשרה חמש עשרה פריטים, שיהיה להם מה לאכול.

picard
מתוך אתר פיקאר

2

באגט זה טעים. זה מאד טעים. יש גם כל מיני סוגים: הסוג שאין בו כמעט רך, הסוג שיש בו יותר רך, הסוג הכפרי עאלק, הסוג הרגיל. ויש גם הרבה מאפיות. בניס, רק העיר החמישית בגודלה בצרפת, במרחק שלוש דקות הליכה מהבית, אני מכירה לפחות שש מאפיות, שמוכרות את כל סוגי הבאגט, ביחד כמובן עם לחמים, עוגות וקרואסונים.

אבל מה הקטע? באגט זה טעים לחצי יום. זה עולה 90 יורו-סנט, וזה לא לחם שאמור להישאר למחר. קונים. אוכלים. ביי.

זה נחמד, אני לא אומרת, אבל כל בוקר צריך לקנות את החרא הזה כדי לאכול ארוחת בוקר. כלומר, לצאת מהבית בבוקר מוקדם, לבושים וערוכים, ללכת לתרגל שני משפטים בצרפתית, ולחזור עם הדבר הזה בבית השחי. זה סוג של השתעבדות לאורח חיים שמקדש טריות ואיכות. אני בעד ביזאריות. אבל הדבר הזה הוא קצת גדול עליי, אני מודה. לנו לפעמים יש באגט טרי ולפעמים באגט חצי אפוי, שמכניסים לתנור לכמה דקות ויוצא בסדר. לא כמו המקור, אבל לגמרי בסדר.

3

ב"עפיפונים" של רומן גארי, אחד המתנגדים החזקים של הנאצים, הוא שף. השף דופרה. השף דופרה הוא ערמומי. מצד אחד הוא מאכיל את הנאצים ומלמד אותם את המסורת הצרפתית. ומצד שני הוא ניסה להתאבד כששמע שהנאצים עלו לשלטון. הגיבור של הספר טוען שהשף דופרה והמסעדה שלו הם אלו שמחזיקים את המסורת הצרפתית. לא רובים, לא ספרים, לא צבא, לא מחתרת – מסעדה. זה לא סתם שהצרפתים ידועים דווקא באוכל שלהם. הוא באמת חלק כל כך נכבד ממה שהוא צרפת.

romain
צרפתייה עם רומן גארי. לא ידעתי שהוא היה חתיך

4

המון עוגות משוגעות וטעימות ובלתי סבירות יש בכל פינה של הרחוב. קרואסון חמאה ושוקולד ושקדים, מאפה תפוחים, מקרונים, מאפה תרד, פאן בנייה (זה ייחודי לניס, אני חושבת. זה בעצם לחמניה גדולה עם טונה ועגבניות וחסה ומיונז. זה נשמע סתם. אבל זה מושלם), גריסיני, עוגת פלאן (דוחה!) והמון המון קרם בצבעים שונים.

אבל עוגת גבינה אפויה או לא, עם בסיס של בצק פריך קשיח למדי – את זה אין.

בגלל זה קניתי את זה בפיקאר, אל תחשבו שאני פראיירית.

5

ועוד לא אמרתי כלום על מסעדות, אבל נהייתי ממש ממש ממש רעבה.

6

אז אני לא יודעת. מי הם, הצרפתים? האנשים שמוכנים לקנות אוכל קפוא כחלק משגרת היומיום שלהם, או אלו שמקפידים לאכול לחם שהוא בן פחות מחמש שעות? כנרת אומרת שזה קשור לדורות. שנות השישים הביאו איתן מהפכת סטודנטים ואחריה אף אחד לא למדה לבשל מאימא שלה, כי אימא שלה הייתה עסוקה בלהיות חופשייה ולעשן. מאמינה לה. אבל עדיין לא מבינה.

חריטות על גלגל העין

1.

הייתי בת 20, אחרי צבא, והייתי בתאילנד. עם חברה. באי קו-סאמט. גרנו בבקתות על הים, שהיו אפופות לטאות וחול, וביום רבצנו על החוף, חצי בצל, חצי בשמש, קראנו ספרים ואכלנו אוכל תאילנדי לתיירים. אבל הרגע שאני מכוונת אליו קרה מוקדם בבוקר. התעוררתי ראשונה, כמו תמיד, אבל לשם שינוי, לא חיכיתי שמישהו אחר יקום, לא חיכיתי שיהיה יום באופן רשמי כדי להתחיל אותו, לא תהיתי מה כתוב בלונלי פלנט שאנחנו צריכות לעשות היום. לבשתי בגד ים, ירדתי בשביל הקצר, ראיתי שאין איש בסביבה ונכנסתי למים, שהיו חמימים כראוי ולא מפחידים כראוי. אחר כך יצאתי מהמים. לא היו לי לא טלפון, לא מגבת, לא קרם הגנה, לא ספר, לא מים, לא אבטיח, לא כלום. נשכבתי על החול והקשבתי לגלים והרגשתי את השמש מייבשת אותי.

2

ממש לפני השינה אני לא אוהבת לחשוב על היום שהיה לי. אם אני חושבת על היום שהיה לי תמיד יש לי משהו להגיד לעצמי. בזה היית סבבה. את זה לא היית צריכה להגיד. את זה דווקא כן היית צריכה להגיד. לא הספקת את זה. מחר תעשי את ההוא. חפירות. זה לא טוב לשינה. זה טוב לערות. ממש לפני השינה אני אוהבת לחזור למשהו שחרוט לי בגלגל העין. משהו שהצליח להסתנן מעבר לכל מנגנוני הביקורת, משהו שהיה כל כך טוב, והתבוננתי בו כל כך לעומק, שאני לוקחת אותו איתי. נגיד, תאילנד, כשהייתי בת 20, והלכתי לשחות לבד מוקדם מוקדם בבוקר.

3

הדירה שלנו באהרונסון הייתה הדירה שהכי אהבתי בחיים שלי כאדם בוגר. בחדר השינה שם היו חלונות גדולים, שהשקיפו לעבר הבית ממול, אבל אם הוצאת את הראש מהחלון וכמעט נפלת החוצה, אפשר היה לראות טיפה של ים. אף פעם לא עשינו את זה, כי על החלונות הגדולים היו תלויים וילונות גדולים וכבדים, שהדיירים הקודמים הכריחו אותנו לקנות בהרבה כסף, ומאז צברו אבק וטינופת במשך כל שהותנו שם. באהרונסון, כל פעם לפני השינה, עצמתי את העיניים וחשבתי על וילונות לבנים קלילים, שמתנפנפים ברוח קלה. ידעתי שהם ביוון, למרות שבפעמים הקצרות שהייתי ביוון גרתי בכלל במלון, מאחוריהם היה החוף בתאילנד, אפילו שזה לא הגיוני.

הדברים שחרוטים על גלגל העין לא קבועים שם לנצח. הם מטשטשטים לאורך הזמן (יש כאלו שאני שומרת במיוחד לימים קשים, שאני יודעת שיהיה לי קשה להירדם), מצ'תקמקים עם השימוש, וחדשים נוצרים. לא לעיתים קרובות. אי אפשר לעיתים קרובות.

4

תמיד חשבתי שזה קשור בים. בנוף. באיזה שקט של טבע והווה. ואז קראתי את זה.
כתבה: שרון אולדס. תרגמה: שירה סתיו (בקרוב, ספר שלם של שירים כאלו!)

shira

5

ואז הבנתי שגם הרגליים של לב חרוטות שם, על הגלגל. לא יודעת למה דווקא הן. הן רכות ועגולות, ולא דומות במאומה לא לאלו שלי ולא לאלו של נדב, והן כל כולן שלו, טופפות בבית במהירות, מקפצות על המיטה, ומטפסות על הכתפיים של נדב, וסקרניות סקרניות ועדינות עדינות. וככה מצאתי את עצמי עומדת רבע שעה ב-C&A ליד הדוכן של השש תחתונים בתשע יורו, כי לא יכולתי להפסיק לדמיין את הרגע הזה בבוקר, שבו צריך לנזוף בו בעדינות שיפסיק רגע לחלום ולפטפט ויכניס את הרגליים הקטנטנות שלו לתחתונים, כדי שאפשר יהיה להתקדם עם הסידורים של הבוקר, ואחת אחת הן מושחלות למקומות המתאימים ואפשר לנשק אותן, רוב הפעמים, ופשוט לא הצלחתי להחליט האם הוא יאהב יותר את התחתונים של ספיידרמן או של ספידי מקווין, כי כפות הרגליים שלו בראש שלי היו כה רכות ולא החלטיות. ורק אחרי כמה דקות ארוכות התנערתי ונזפתי בעצמי: אין לזה שום חשיבות. אפס. את קונה לו תחתונים כל שלושה חודשים. והלכתי לקופה עם ספיידר מן.

תגובתו של הבעל

היסטוריה

לרגל יום האישה, כתבה אשתי פוסט על עייפות, על זמן ועל גידול משותף של ילדים. בגלל רגישות הנושא, היא שלחה אותו קודם להערות שלי. היתה לי הערה קטנה אבל בגדול כמובן שלא היתה לי שום בעיה עם פרסומו, כמו שאין לי בעיה עם אף אחד מהפוסטים האחרים בבלוג, שחושפים מגוון חלקים בסך הכל אינטימיים של החיים שלנו. הבעיה שלי התחילה עם התגובות בפייסבוק.

נשים רבות, משכילות ומרשימות, בחרו לפצוח בשרשת של תגובות ילדותיות. עצב, דמעות ודיכאונות, בשורה אחת, מטולטלת מעוולות העולם ומלוות באמוטיקונים בוכים. באמת?

פוליטיקה

אז דיברתי על זה עם השותפה הכי טובה שלי, מיטל. היא הסבירה לי שמעבר למקרה שלנו, שורש הבעיה היא שהעולם לא מעריך מספיק עבודה של נשים, משלם להן פחות, ובכלל שבמקצוע שלה, שקשור במילים, אין סיכוי להתפרנס. אני מסכים עם כל מילה. רבים מחברינו המשותפים עוסקים בתחום התוכן, רבות מהן בכלל חברות. אני הראשון להסכים שאנשי תוכן, סופרים, וכיוצא באלה מקצועות שבהם לא מרוויחים מספיק או שהמדינה המחורבנת מחלקת אותם לחלקיקי משרות (הם לא אותו דבר, אני יודע, עצרו את הדכאונות), צריכים להתפרנס בכבוד. אגב, מהיכרותי המוגבלת עם אנשים בתחום הזה, אני מעריך שפערי השכר בהם לא דרמטיים. לא היתה אצלי אישה אחת במחלקה שהרוויחה פחות מעמית גבר, או קיבלה שקל אחד פחות בבונוס בגלל שהיא אישה. תבדקו אותי.

יחסים

אני בא מבית פמיניסטי מאוד. 3 נשים, 2 גברים. גם אם התיאוריה לא היתה החזק שלו, הפרקטיקה כן. כשהאחיות שלי רצו ללמוד בבתי ספר מיוחדים ונחשבים, שלחו אותן לשם. כשאחותי הקטנה הלכה להיות קצינת חימוש, אבא שלי הסיע אותה בכל יום ראשון.

כמו שכתבה מיטל, ההסכם בזוגיות שלנו הוא שלכל אחד יש את הכישרונות שלו, והם שווים. ולכן כשהגענו למצב בחיים שלא היינו חייבים שנינו לעבוד במשרות מלאות, ואפשר היה לפתח כישרונות מחוץ לעבודה, או ביזמות פרטית – הלכנו על זה. העסקה הייתה ברורה – כיף, הגשמה אישית והשקעה בקריירה עתידית, בתמורה לוויתור על מיצוי כושר ההשתכרות שלנו (מיטל כתבה אחרת, אנחנו לא מסכימים בנקודה הזאת).

בינתיים הזמן זז. מי שעבד במשרה מלאה הרוויח יותר, מי שלא, הרוויח יותר משהרוויח קודם, אבל עדיין פחות. במשך הזמן הזה עברנו דירות, שינינו תפקידים, ואיחדנו את 3 חשבונות הבנק שלנו לאחד – שבו נמצא תיק ההשקעות שלנו, תיק ההשקעות של לב, וגם ההלוואה שלקחנו ביחד לקראת הלימודים שלי. כשלב נולד, העניין הכלכלי השפיע על החלוקה של הטיפול בו.

אז מיטל צודקת.

זה נכון. אני לא בבית מספיק. אני לא נמצא עם לב כמה שהייתי רוצה. אני לא מעביר אחרי צהריים בגינות (את אלה של צרפת אני ממש שונא). נסעתי השנה יותר פעמים לבד ממה שנסעתי ב-8 השנים האחרונות שלנו ביחד. אבל יודעות מה? זה החלק הכי גרוע בלהיות אבא צעיר.

אבות צעירים לא מבלים מספיק עם הילדים שלהם. הם לא מבלים מספיק עם בנות הזוג שלהם. חופש התנועה שלהם הוא מדומיין. הוא חופש מבאס מאוד שנמצא בתחום הצר מאוד שבין להכין ארוחת בוקר, להספיק לעבודה או ללימודים בזמן, לחזור לפני ארוחת ערב, בתקווה עם כמה שפחות משימות. זה משאיר לנו, בגדול, שאריות. ילד שהתעורר בשש בבוקר, אמא שבילתה את אחר הצהריים בגינה, מעט מאוד זמן של ערות וחיוניות משפחתית סבירה. החוויה שלנו היא FOMO תמידי, ואנחנו אף פעם לא במקום הנכון. מסיבת פורים בגן? קורס operations. סרט עם אימא אחר הצהריים? finance. חופשת לידה מהעבודה? סירוב מוחלט (לא רשמי, אבל מוחלט). תשאלו אבא במשרה מלאה מתי היו לו שעתיים עם עצמו.

האם המצב יכול היה להיות הפוך? אני רוצה להאמין שכן. האם הבחירה שלנו לא להשתכר יותר היא, מה שנקרא, פריווילגית? בטוח שכן. האם יש לה השלכות על חלוקת הזמן שלנו? בהחלט. המזל שלנו הוא שאנחנו מדברים על זה ומתכננים ביחד. זה לא ככה אצלכן? נגבו את הדמעות ולכו לדבר עם הבעלים שלכן.

יום האישה שמח.

עייפות, לפעמים

אקסיומות

את הבית הזה מממנים, בגדול, שני אנשים. אחת טובה בכתיבה ואחד טוב בלגרום לאנשים לעשות מה שהוא מבקש מהם (תכננתי התנצלות שמסבירה שזה שאני טובה בכתיבה לא אומר שכל מה שאני כותבת אני מרוצה ממנו, אבל על הזין, אני טובה בכתיבה נקודה). (לו נדב היה כותב את הפוסט הזה, גם הוא בטח היה מסביר מה זה בדיוק אומר, אבל אפשר להבין גם בלי: הוא מנהל מעולה. אני כותבת את הפוסט, אני לא צריכה להתנצל שככה אני חושבת).

בבית הזה, אין העדפה לכישרון אחד. שני הכישרונות שווים בגודלם. כל פעם שהוא רוצה לכתוב משהו חשוב הוא מתייעץ איתי. בכל פעם שאני צריכה לגרום לאנשים לעשות משהו, אני מתייעצת איתו.

בבית הזה אין העדפה לאדם אחד. אין מישהו שהאושר שלו נחשב יותר מהאושר של מישהו אחר. אם מישהו מרגיש מקופח בעניין הזה, אפשר לסמוך על כל אחד מאיתנו שירים דגל, כמו שאומרים בשפה של האנשים שגורמים לאחרים לעשות מה שהם רוצים.

בעולם הזה, בגדול, משלמים יותר אנשים שיודעים לגרום לאנשים לעשות מה שהם רוצים על פני אנשים שיודעים לכתוב. זה לא קרה במקרה, זה לא כוח טבע. זה קשור מאד מאד לפטריארכיה ולסדר העדיפויות שלה.

אנחנו מעדיפים למקסם את יכולת ההשתכרות המשותפת שלנו. אנחנו אוהבים ספרים, מגזינים, אוכל טעים, אלכוהול בשפע, בגדים יפים וטיולים, לא בהכרח בסדר הזה, ולא בהכרח בסדר כלשהו. למעשה, אנחנו מעדיפים את הכל ביחד.

היסטוריה

בהתחלה שלנו כל האקסיומות האלו עבדו ביחד בשמחה. למרות שנדב צעיר ממני בשש שנים כמעט שלמות, הוא תמיד הרוויח יותר ממני (בסדר, היו כמה חודשים ב-2008 שבלי להיוועץ בו הכלכלה העולמית קרסה). אני הרגשתי עם זה בסדר, והוא הרגיש עם זה בסדר, כי כל אחד הרוויח כמה שתכננו באקסל המשותף, וכי כל אחד מאיתנו עבד בעבודה שבה בחר, וזה לא דבר של מה בכך בכלל. מה שהיה חשוב הוא שההכנסה המשותפת שלנו הייתה מספיקה כדי שאני אוכל להרגיש כמו האדם העשיר ביותר בעולם והוא יוכל להרגיש שהוא יכול לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה.

המפץ

ואז לב נולד. פתאום היינו צריכים גם להיות הורים, ולקבל החלטות כלכליות שלא תלויות רק בנו, אלא גם מתחשבות בצרכים של אדם קטן, שאנחנו אחראיים על החינוך וה-well being שלו.

ופתאום, בלי להודיע מראש, ובלי שאוכל להתכונן לזה, הכישרון שלי היה שווה פחות. הוא היה שווה פחות לא כי אני לא אמרתי לעצמי מספיק מול המראה: את סופרת (כמו שמנסים לרמוז כל מיני ספרי עזרה עצמית לסופרים), ולא כי נדב תפס עליי תחת (כמו שהוא היה אומר לי בהתחלה הרבה: ראית פעם מישהו שניסה להגיד לך מה לעשות ויצא בחיים?). הכישרון שלי היה שווה פחות כי שעת עבודה שלי שווה פחות, ופתאום מספר שעות העבודה המשותף שלנו היה חשוב כמעט כמו כמות הכסף שקיבלנו בסוף כל חודש.

הרווחתי פחות, ומישהו צריך היה להישאר עם לב, ולכן הכי הגיוני שאני אשאר עם לב, בלי קשר להעדפה שלי או של נדב, ובלי קשר למה שאני מאמינה בו בחינוך ילדים וניהול משפחה. זה פשוט היה עניין טהור של מספרים (שמאחוריו כמובן העדפה בכלל לא טהורה של מקצועות מסויימים על פני אחרים).

זו הייתה הכאפה הכי חזקה שקיבלתי מהעולם כפמיניסטית. אף מבט מגעיל ברחוב, אף שריקה מבהילה באמצע הלילה, אף פעם שבה צעקו אליי: "היי, לסביות, אפשר להצטרף?", אף רגע של אימה כשהבנתי שנשארתי במשרד לבד בלילה עם האיש שהמילים שלו מעוררות בי אי נחת גדולה, אף רגע של עצבים טהורים שמתרחש בכל פעם שמישהו פונה אליי ב"בנות, מה תרצו?", אף אחד מאלו לא היה גדול יותר מהרגע שבה הבנתי שבשביל העולם אני שווה פחות מנדב.

ככה מרגישה הסללה: העולם מוביל אותך בעקשנות ובנחישות לנתיב שיש לו הסברים הגיוניים לכאורה, אבל הוא לא בהכרח זה שהיית בוחרת בעצמך, ואת מרגישה את הבפנים שלך נקרע בין הרצון להיות אדם הגיוני בעולם לבין תחושת הבטן שלך שזועקת משהו אחר לגמרי.

nadav velev
ילד בעבודה של אבא

רעשי משנה

ומאז, אני אחראית על לוח הזמנים של לב. להביא לגן. להוציא מהגן. להישאר בבית כשהוא חולה. לזכור להביא בגדים להחלפה לגן. לבחור את הגינה שנלך אליה אחרי צהריים. לדאוג לפעילות אחרת בימים מסויימים כדי שאני לא אמות משיעמום בגינה (אין לי ספק שבגן מאיר יש קבר אחים נסתר של הורים שמתו, פשוט נפלו במקומם ונקברו, משעמום). לקבוע עם חברים ועם האימהות שלהם. לקחת בזמן מהגינה כדי שנגיע הביתה לפני שהרעב של הערב יפרוץ וישבש לילד את המוח (הוא ירש ממני את חוסר היכולת המוחלט להתמודד בכבוד עם רעב, אז במובן הזה החלק הזה דווקא הוגן). ובעיקר, לדעת שמהשעה 15:30 עד השעה 20:00, הזמן שלי שייך בהכרח למישהו אחר.

בישראל, היו עוד אנשים מבוגרים סביבנו שעזרו לנו. אפשר היה לקרוא להורים שלי. להורים שלו. היו דודות. היו שכנות שהן חברות. בהתאמה, האחריות על הכתפיים שלי קטנה, לא סתם קוראים לזה רשת ביטחון.

כשעוברים מדינה, אז זה יודע כל אחד שחושב על זה, רשת הביטחון נעלמת. אין יותר ערבים שבהם אפשר להזמין את הדודה ולצאת לשתות. אין יותר חמישי שלב נשאר לישון אצל ההורים שלי ואנחנו יכולים לישון עד מתי שנרצה. אין. יש אותי.

העייפות

אבל אם חוזרים לאקסיומות שעל פיהן מתנהל הבית הזה, אפשר להיזכר שבתוך הבית פנימה, הכישרון שלי הוא שווה ערך לכישרון שלו. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו צריכים למצוא לי את הזמן כדי שאני אוכל לעשות את מה שאני טובה בו, עם ובלי קשר למקום העבודה שלי. זה הדבק החזק של הבית הזה: כולם ערבים לכולם.

איך עושים את זה? בדרכים הידועות: לפנות בוקר, בערב, כשנדב בא מהעבודה מוקדם, כשאני עובדת פחות ממשרה מלאה, כשההורים עוזרים, כשאני בורחת לסופי שבוע. יש הרבה דרכים כדי לוודא שזה קורה, וזה תמיד קורה, כי אתם לא רוצים לדעת מה קרה לבנאדם האחרון שרצה להגיד לי מה לעשות.

בישראל, זה היה יותר קל. אני עבדתי פחות. זה אומר שהוא היה אחראי להכניס לבנק מדי חודש הרבה כסף, ואני הייתי אחראית יותר על ענייני הבית. יש לזה גם יתרונות. ילדים ישנים צהריים, וגם אימהות יכולות. לפעמים, בין לבין, אימהות אפילו יכולות למצוא לעצמן זמן לעשות סתם דברים כיפיים.

אבל פה, הזמן שלי תמיד נחצב בעקשנות. אני צריכה לקבוע עם נדב מתי הוא בא מוקדם כדי שאני אוכל ללכת. אני צריכה לתמרן את העבודה שלי ככה שיישאר לי זמן לכתוב. אני צריכה לקום מוקדם כדי שאני אוכל לצאת לרוץ. אני תמיד זאת שצריכה למצוא את המעקפים, את הפרצות, את השביל הלא-סלול.

ונדב? הוא פשוט הולך לעבודה או ללימודים. ברור שהוא משתדל לבוא הכי מוקדם שאפשר. ברור שהוא משתדל לעשות כל מה שאפשר כדי להיות שותף מלא. ברור שהוא צריך להודיע אם משהו בלו"ז שלו חורג ממה שתוכנן מראש. אבל בגדול, הכישרון והעיסוק שלו הוא אקסיומה, הנקודה שממנה מתחילים. והעיסוק שלי? הקצפת, המקום שבו מסיימים. הוא אדון לזמן שלו. ואני אדונית לזמן של כולם. זה לא קשור אלינו ולא אליו או אליי. זה קשור לעולם ולדרכים בהן הוא מתנהל.

לפעמים, זה עובד טוב וכולם מרוצים. ולפעמים, אני כל כך עייפה מזה, כל כך עייפה מהנחישות והעקשנות, שאני רוצה להיות גבר.

חצי שנה – מקבץ אירועים

1

השבוע, לפני שישה חודשים, נחתנו בניס. רועדים מפחד ועם שלוש מזוודות בגודל מקרר, לקחנו את עצמנו למלון בו ישנו בלילה הראשון. שמנו את לב במיטה, ואני ואבא שלו יצאנו למרפסת לנסות לנשום רגע. אני הייתי מפורקת לגמרי מהתרגשות. נדב נאלץ להיות זה שמחזיק (אי אפשר שניים ביחד מפורקים, זה ידוע). הוא שלף כמובן את הנשק הסודי, ג'ין וטוניק, ואנחנו עמדנו במרפסת בקומה גבוהה, שמשקיפה לעבר מרפסת של אחד הבניינים, שתינו ג'ין טוניק מכוס של מלון לצחצוח שיניים, וניסינו לראות דרך הלילה את העתיד שלנו.

2

השבוע, בשיעור צרפתית, למדנו על שותפים לדירה. ראינו שלוש דקות מסרט צרפתי על בחור צרפתי שמנסה להיכנס כשותף לדירה בברצלונה, בחד עם ספרדייה, גרמני, אנגלי ואמריקאית. אחר כך המצאנו לעצמנו דמויות, וכל פעם מישהו אחר היה השותף שמנסה להיכנס לדירת שותפים בה חברים כל התלמידים האחרים. ככה יצא שבמשך כחצי שעה, מישהו בחדר דיבר צרפתית. לפעמים, המישהו הזה היה אני. ולא רק זה, לפעמים אפילו מישהו צחק ממה שאמרתי, וזה לא היה כי נשמעתי כמו גידמת בדרכה לאוורסט.

us

3

לפני השינה, מדי לילה, מככבת אצלנו הפינה: איפה היה כיף היום. כמובן שלב עוד לא יודע מה זה היום, והוא שולף רשימת אירועים לא רלוונטיים, עמומים לעיתים, ומדוייקים עד רמת הפסיק בפעמים אחרות. בכל מקרה, השבוע, לילה אחד:

הוא אמר: לי היה כיף שבאת לקחת אותי מהגן. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות שם יותר.

אני (המומה מהמונולוג הלא צפוי): למה?

הוא: אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות במקום שמדברים בו עברית.

אני: אבל אתה כבר מבין את מה שיודית אומרת, לא?

הוא: אני מבין כשהיא מדברת עברית. אמרתי לעצמי שכשנחזור לישראל אני מקווה שיבנו מחדש את גן טניה ואני אלך לשם.

אני (מתה מתה מתה מבפנים): אני גם מקווה בשבילך שמה שאתה רוצה יקרה. אתה רוצה שאני אשיר לך עכשיו לילה לילה?

4

בשבוע שעבר, קבעתי ללב מפגש חברים עם ילד מהגן שלו. אימא של הילד עובדת בשיווק באינטרנט והיא מדברת קצת אנגלית. נפגשנו בגינה, והדבר הראשון שלב עשה היה להבהיר שהוא לא מעוניין כלל לשחק עם הילד, ששיחק עם ילדים אחרים בגינה. הוא קיבל מאימא של הילד שוקולד, התיישב לידינו בשמחה והאזין ברוב קשב למה שדיברנו. אנחנו, בינתיים, בתערובת של צרפתית, עברית ואנגלית, במשפטים קצרים וכמה שפחות מסובכים תחבירית (בכל זאת, בצרפתית יש לי רק הווה, עתיד קרוב, עבר קרוב והווה מתמשך) דיברנו על החיים. על למה עברנו, על למה הם פה, על אחים, על אחיות, על געגועים, על אימהות, על יוקר המחייה, על חילוניות מול דתיות, על מסורת, על יחסים עם הבעל. כיסינו נגיעה ראשונית בכל הנושאים האלה בארבעים וחמש דקות כולל הפרעות של ילד נופל ילד בוכה ילד רוצה שאנדנד אותה בנדנדה, כמו שרק נשים יודעות. בפעם הבאה נוכל להתחיל לדבר.

5

ביום ראשון, סבתא וסבא חזרו לארץ אחרי שהם היו פה שבוע. לב היה עצוב ממש, וגם אימא שלו התעצבה. אני תמיד מתעצבת כשנוסעים אורחים. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות זה שאם מתעצבים, אפשר ללכת לספרייה. הצעתי את זה ללב והוא שמח מאד. בספריית הילדים, הוא הסביר לי בחשיבות רבה שכאן אסור לאכול את הבננה שאכלנו ושאם רוצים לקרוא, אז אסור לשבת באיזור של המשחקים. ואחר כך, במשך שעה וחצי, קראנו כל מיני ספרי ילדים שכתובים בצרפתית אבל הוקראו בעברית, כולל אחד מצחיק במיוחד שקוראים לו: "תגידי, את ישנה", שמתאר בדייקנות מופתית שיח עם ילדים בני 3, וממנו לב צחק מכל הלב, ואמר בחדווה גוברת והולכת: "למה עוד לילה? כי השמש עוד לא זרחה!" (הילד חופר לאימא שלו בארבע בבוקר. אימא שלו עונה בסבלנות שקיימת רק בספרים. המאיירת עושה פלאים מעל הראש של הילדים, ומדברת היישר לליבן של אימהות, עם הפרצופים שהאימא עושה בעודה מנסה לחזור לישון).

6

בשבוע שעבר נפגשתי במקרה עם אליסון, הפמיניסטית חמורת הסבר שזכורה מהפוסט על מועדון הקריאה "קוראים בריביירה". עשינו ביצ'ינג נשי ספרותי על מארגנת מועדון הקריאה הנוכחי. סיכמנו באמירה שכל הכבוד לה שהיא עושה דברים ומקיימת את מועדון הקריאה הזה. אמרתי לה: בואי נעשה משלנו. בשנייה אחת הייתה לנו תכנית שלמה של מה נעשה, איפה נעשה ומתי. ואז נתקלתי פנים אל פנים במושג הזמן בתרבויות שונות. באפריל, היא אומרת לי, אני לא פה, אני בארצות הברית אצל ההורים. במאי אני באירלנד, אצל חברים. אפשר להתחיל ביוני, למרות שגם מתישהו אימא שלי תמות ואני אצטרך להיות כמה חודשים בארצות הברית. ברור שמייד הבעתי תנחומים ועניין באימא שלה, אבל בלב חשבתי: את מתכננת איתי פעילות לעוד חצי שנה?

7

השבוע, נדב למד כל כך הרבה, שאני לא חושבת שראיתי אותו לגמרי ער. אולי הייתה איזו שעה כזאת, ואנחנו בילינו אותה בלנסות לחשוב איך נגיע לליון, שם נמצאת השגרירות הפולנית שתספק ללב דרכון פולני.

8

אתם יכולים אולי לשקלל את כל זה לכדי ציון על מחצית השנה הראשונה? כי אני נתתי לנו ציון די טוב בראש, אבל אני עדיין מודאגת בלב. אני מרגישה שנחוצה פה חוות דעת שנייה.