עשרה ימים אחרונים

1

בדרך כלל אני משתמשת במספור בבלוג הזה כדי ליצור מבנה מתוחכם לכאורה של מילים, ששוזר בין שני נושאים או יותר לכדי מסקנת סיום שהפתיעה אותי. 1 מוביל ל-3 שמוביל ל-5 ופתאום 2 ו-4 מגיעים מהצד, והכל מתחבר ל-6. או משהו כזה. אבל אני יושבת מול הדף כבר כמה פעמים, ושום מספרים לא מסתדרים לי יפה בראש. זה לא קורה לי בדרך כלל. אני לא מהכותבות המתייסרות. יותר מהכותבות המתחמקות. בינתיים, כל מה שיש לי זו הרשימה הבאה:

  • רחוב הראה, רמת גן
  • רחוב פועלי הרכבת, גבעתיים
  • רחוב בן יהודה, תל אביב
  • רחוב מאפו, תל אביב
  • רחוב בן יהודה, תל אביב
  • רחוב הסבוראים, רמת אביב
  • רחוב שינקין, תל אביב
  • רחוב אחד העם, תל אביב
  • רחוב אהרונסון, תל אביב
  • רחוב ביאליק, תל אביב
  • רחוב marechal Joffre, Nice

אלו כל הבתים שגרתי בהם בעשרים השנים האחרונות.

2

אין לי בעיה עם אריזה ועם מעבר. כי באמת, כמה בעיה יכולה להיות לי אחרי כל הבתים האלו שהיו לי. ברור שזה תחת. זה מזיע. ומציק. ומלא אבק. וצריך לנתק את בזק. ולקנות מודם. ולהחליף שם בחשבון חשמל. ולעשות עקוב אחריי בדואר. ולהעביר שוב ושוב חפצים רק כי אין לך כוח למיין אותם.

אבל יש לזה גם צדדים טובים. את יכולה לזרוק חפצים. לזרוק אני מאד אוהבת. אני אוהבת לזרוק רק קצת פחות מלקנות. אני לא אוהבת להעביר הלאה, כי זה מצריך תיאום עם אנשים אחרים (למרות שברור שזו הדרך הנכונה והטובה והיפה והצודקת). אני לא אוהבת להעביר לעמותות או לכל דבר שמצריך ממני מאמץ. אני אוהבת לשים למטה, ולחשוב שאנשים אחרים לוקחים את זה לפי רצונם. אני אוהבת לחשוב שאנשים עוברים ליד ארגזי הספרים הזנוחים שלי כמו שאני עוברת ליד ארגזי ספרים זנוחים של אנשים אחרים: בהתרגשות ובפליאה. אני אוהבת לחשוב שזה מסתדר איכשהו, גם בלי התיווך של תיאומים ועמותות.

ואת יכולה לגלות מקומות חדשים. וליתר דיוק להכניס מקומות חדשים אל תוכך, אל שגרת יומך, שיהיו חלק ממי שאת. לפעמים זו שכונה באותה עיר, האנשים שבה, הדרך ממנה אל הים, הדרך ממנה אל העבודה, הדרך ממנה ליציאה מהעיר, המכולת, הדרך אל הבר, הדרך לבית הקפה. ולפעמים יותר מזה: מדינה, שפה, עיר; שזה כבר המון.

3

אבל זו רק חלק מהאמת. החלק האחר הוא שאיך שמופיעים הארגזים – ושמתי לב לזה לראשונה רק בפעם האחרונה, כשעברנו לצרפת, והאריזה וההיפטרות מחפצים היו ארוכות ארוכות ארוכות – אני נעלמת. אין לי מושג לאן אני נעלמת, אבל האמת היא שאני האמיתית השלמה, זאת שיכולה להקשיב לאנשים שאינם היא, זאת שיכולה להעביר מחשבה במגוון דרכים באמצעות מילים, זאת שיכולה להתרכז בעבודה לפרקי זמן ארוכים, זאת שיכולה ליהנות בלב שלם; האישה הזאת נעלמת. היא הולכת להתחבא עד יעבור זעם.

כי אני פשוט צריכה בית. למדתי את זה השנה במגוון דרכים מכאיבות ומצחיקות. אין לי הרבה טקסים אישים ופולחני עבודה, אין לי הרבה תנאי סף שאני חייבת כדי לחיות את חיי היומיום שלי בנוחות. אבל אני חייבת, באופן שאי אפשר להתפשר עליו כך מסתבר, מקום שאני מרגישה בו בנוח ואני יכולה לחזור אליו בסוף היום כדי להטעין את הבטריה שלי. ולא, בעל אוהב וילד בשלב החיזור האדיפלי לא מספיקים כדי לגרום לי להרגיש בבית. אני חושבת שדרושים לי שני דברים: בעל אוהב וילד בשלב החיזור האדיפלי וגם מקום לברוח מהם בנוחות, בלי ללבוש חזיה.

4

אז זהו, תיכף נפרדים מניס. היא הייתה בית רק בקושי, כך חשבתי, אבל עכשיו, כשנותרו לנו פה עוד שבועיים, אני מגלה כי היא הייתה יותר ממה שחשבתי. פתאום יש רחובות שקשה לי לעזוב, ויש את מונקו שאני לא רוצה לעזוב בכלל, וחברים שעצובים מלכתנו, ורשימת מקומות ארוכה כמו הים שרצינו להיות בהם ולא הספקנו. ואולי זאת סתם המלנכוליה של לפני פרידה.

5

אבל אני בשלה לתחנה הבאה. לונדון נמצאת מעבר לפינה. הלוואי שהיא תהיה טובה אלינו.

london-2199094_960_720

Give! Me!

1

כן, יש קליפים שריגשו אותי. מוזיקה שנגעה בי. שירים שצרחתי. הופעות שרקדתי. פסטיבל אחד של מוזיקה שהימם אותי. אבל אף קליפ לא שינה את חיינו כמו השיר הזה.

2

עוד לא יודעים כלום. אם אתם כאן בשביל הרצף הכרונולוגי והאירועים ההיסטוריים בחיינו. עוד לא יודעים כלום. דברים מתפתחים לחיוב באותה מידה שבה הסבלנות נשחקת. המחזורים של התקווה והסטרס מתקצרים. פעם זה היה שבוע הוא סבבה ואני בלחץ. שבוע הפוך. אחר כך היו כמה ימים שלו וכמה ימים שלי. אחר כך זה היה כבר יום יום. ועכשיו, כשהגן לקראת סיום, הבית אמור להתחיל להיארז, שיחות נעשות למקומות אחסון, חברים מהלימודים שלו מתחילים במסיבות סיום וטיסות הקיץ שלנו מוזמנות עד אוגוסט, נדמה שכל שעה מטלטלת אותנו למעלה ולמטה. הוא יוצא למסיבת פרידה, שנינו בסדר. הוא חוזר, שלוש שעות אחר כך, אחת וחצי בלילה, אני לגמרי ערה ובאקסטזה גמורה ממה שאולי יקרה. אני לא מאמינה שזה אנחנו בתוך התסריט הטוב הזה. עד הבוקר המוקדם אני לא מצליחה לישון כי אני לא יודעת אם זה יהיה מושלם מושלם או רק מושלם. בבוקר, שעתיים אחרי, אני קמה ולב הוא הילד הכי חמוד בעולם, מפטפט שטויות ללא הכרה ומצחיק אותי עם סיפורי אסטרונאוטים שאין להם סוף. אבל בצהריים, אחרי שישנתי ונדב מדווח מהגינה שלב מצא חברה חדשה, הכל נראה לי מטופש ומעייף ואני בורחת אל הספרים והסרטים.

3

כי לא אמורים להגיד את זה. לא אמורים לבקש מחמאה. היא אמורה להגיע כי הצד השני ראה, נכון? אבל הוא לא תמיד רואה והוא גם לא תמיד יודע שלא התחשק לך להכין ארוחת ערב ובכל זאת הכנת ואז לפעמים הוא מחמיא על דבר לא חשוב. שזה נחמד אבל לא מרגש. ולפעמים הוא לא מחמיא על דברים שאחושילינג מגיעה להם מחמאה. ואז את וגם אתה מתחילים לרחוש מבפנים: האם לא מעריכים אותי כראוי? האם אני פה מובנת מאליה? הוא היה פעם כל כך רגיש אליי. אני צריכה להגיד? אבל זה על כך קטנוני. סך הכל הלכתי לסוכנות לשלם את שכר הדירה אפילו שזו לא המשימה שלי. סך הכל שטפתי את הבית. סך הכל גיהצתי. אז אני לא אגיד. הוא כבר אמור לראות. או שאולי הוא יראה בפעם הבאה. הוא יראה בפעם הבאה?

4

אצלנו עכשיו כל מה שצריך לעשות הוא להגיד בקול מתכתי: גיב מי קומפלימנט! והכל נפתר!

אה, זה ולמצוא את הדרך החדשה בחיים שלנו.

מכסה של סיר

רשימה של דברים שלא קונים?

חרדל – הוא נגמר. אבל פעם בכמה זמן קונים חרדל? לכמה זמן מספיקה צנצנת אחת של חרדל, לא קטנה, מהסוג שאת אוהבת? ואי אפשר בלי חרדל? את לא רוצה סתם לזרוק חצי חרדל. וזה לא משהו שמשאירים בארגז. בסוף, יש אחת. בקצה המקרר. קטנה. כנראה שנשארה מהביקור של ההורים, כי זה מהסוג שהם אוהבים (את גם).

מגבות נייר – זה לא אמור להיות שיקול. כי מגבות נייר? כמה הן עולות? ויש לך ילד עם פירורים. ונזלת (אני יודעת. זה לא טוב לנזלת. אבל משמש בכל זאת, כי זה מה שיש במטבח. הוא לא מתלונן). אבל בכל זאת מתגנב הרהור לא חשוב. מוכרים את זה בחבילות של ארבעה גלילים או שישה. ובכמה כאלו משתמשים בחודש?

אבקת כביסה – קנית אחת עכשיו. שלוש כביסות בשבוע. אולי ארבע. אמור להספיק לחודש, לא? אבל נדמה לך שלא.

גלגלת של פיצה. זה בטוח לא. הנה, הצלחת להתאפק עם זה כמעט שנה. זה גם עולה רק כמה אירו, אבל זה לא רק הכמה אירו, זה המטבח הזה, שיש בו גלגלת של פיצה במקום סכין רגיל, שהוא לא המטבח שאתם מנהלים עכשיו.

כלומר, אם יש לך חודש בבית שבו את גרה, ואחר כך אין לך בית. יש לך שבועיים שם. חודש במקום אחר. ואז, לא יודעת. איפשהו. תגורו איפשהו. והחפצים שלכם צריכים להצטמצם, כי כל חפץ הוא עוד מקום בארגז שאת בכלל לא רוצה לארוז. ומה את בכלל מטריחה את עצמך ברשימה של דברים שעולים ביחד פחות מחמישים יורו?

מכסה של סיר

רק מכסה אחד של סיר יש במטבח שלכם. כשבאתם, לא היה מכסה בכלל. רק סיר אחד גדול מאד, שאי אפשר להכין בו אורז. והלכת, חדורת מטרה, לחנות הכלבו החביבה עלייך ובדקת את הגודל, ושוב לא זכרת אם זה 22 או 24, הגודל הנכון לאורז, והחלטת על משהו, והוא היה בלי מכסה. וקנית את הסיר בלי המכסה, והלכת מחנות לחנות, קצת תמהה, כי מה? צרפתים לא מכסים את הסירים? ואז גילית שפה מוכרים אותם בנפרד. יש סירים. יש מכסים. המכסים מתאימים לכל מיני גדלים. ואם רואים ערימה של שלושה סירים במבצע, הם רק הסירים, ואפשר לקנות להם מכסה אחד שמתאים לכולם ודי. וקנית אחד.

ובפעם ההיא בשבוע שעבר שרצית להכין משהו, והסיר עם האורז היה במקרר מכוסה במכסה, ושוב פתחת את המקרר והתכופפת כדי להוציא את המכסה כדי להשתמש בו בסיר שעל הכיריים החשמליים, אמרת: אני בת 40. למה יש לי רק מכסה אחד של סיר? וצחקת. כי הנה, את בת 40, ויש לך רק מכסה אחד של סיר, וידעת שניצחת.

לא בדיוק ידעת את מה ניצחת. ואז קראת בספר היפה (רק התחלת) והלא קל לקריאה בכלל, The Argonauts, מחשבה על כמה זהות בעולם היא עניין קטגורי, אבל בעצם צריכה להיות עניין אישי. כמו גרטרוד שטיין, שאמרה על עצמה שהיא לא לסבית, היא רק אוהבת את אליס (למרות שברור שהיו לה עניינים עם אחרות, אפילו אליס ידעה את זה), כי היא לא הייתה צריכה להכניס את עצמה לקטגוריית הלסביות. ובמקום להגיד אלו גבולות הקטגוריה, אנא מצאו את עצמכם בתוכם או מחוצה להם, ההגדרה צריכה להיות מכוונת אדם. כלומר, שכל אחת תוכל להגדיר כמה היא לסבית, כמה היא לא, וכמה זה מעניין אותה בכלל.

ואת הזהות המינית שלך דווקא גילית בקלות, אבל למקם את עצמך על הבינאריות שבין בורגנות ללא-בורגנות, בין סחיות ללא-סחיות, בין היפסטריות ללא-היפסטריות, על זה אף פעם לא ידעת לענות. כי תמיד העדפת לגור בתל-אביב, והייתה לך דירה קטנה או קצת גדולה ומוזנחת, ותמיד ידעת שאין לך מה לעשות עם דירה אמיתית, שאת שונאת מייבש כביסה, שמדיח כלים זה לא נחוץ, שאוטו זה של גדולים (בסוף היה לכם אחד, וזה היה קצת כיף אפילו), ושזה נראה לך מיותר להוציא סכומים גדולים של כסף על כל דבר שאינו טיול לחו"ל, אבל בכל זאת, כשפיניתם את הדירה בתל-אביב, יצאו משם טלוויזיה גדולה, ושידה מהביטאט, והרבה סטים תואמים של כוסות אספרסו, ואף פעם לא היית חזקה בלהגיד לעצמך לא על משהו שבא לך לקנות. אז מה את, בעצם? בורגנית או לא? ומי בכלל הוא לא בורגני? כמה כאלו את מכירה? וכמה מאלו שהם לא בורגנים, בלי הרבה חפצים, בלי חפצים שמגדירים את הזהות שלהם, באמת עושים את זה לאורך זמן?

אבל הנה, יש לך מכסה אחד של סיר ודי.

Sandby,_Paul_-_Noel_Desenfans_and_Sir_Francis_Bourgeois_-_Google_Art_Project
Sandby,_Paul_-_Noel_Desenfans_and_Sir_Francis_Bourgeois

תיהנו מהחופש

וכל ערב, בשעה שמונה וחצי תשע, כשמתחיל הזמן של המבוגרים, מתחיל גם הזמן של החרדות. מה יהיה? איפה נגור? איפה לב ילמד? וכמו תלמידים שקדנים, בכל פעם אתם משננים לעצמכם את האופציות, ואת היתרונות והחסרונות בכל מקום, ובודקים מחירי שכירות ומחירי גן ומחירי סופר ועבודות, עד שכמה שעות אחר כך אתם סוגרים את המחשב בטפיחה של מיאוס מבלי שהתקדמתם לשום מקום. אבל כל מה שאת רוצה להגיד בעצם הוא: את אימא. הדבר היחיד שאת יודעת שאת צריכה להעניק לילד שלך זה יציבות. והחוסר בהירות הזאת מנוגדת ליציבות. ואת אימא. לא שאת יודעת מה הגבולות של הזהות הזאת, אם יש בכלל כאלו, אבל את המרכז שלה את כבר מכירה.

אבל כל מי שאת מדברת איתו – גם נדב – אומר לך: תיהני מהחופש. ואת לא מבינה איזה חופש? חופש ממה? ברור שזה כיף, להיות עם מכסה אחד של סיר, ולחשוב שאת יכולה לגור בעצם בכל מקום, ושהילד שלך יסתדר כי אתם היציבות של החיים שלו. אבל ליהנות מהתחושה הזאת של התלישות המוחלטת? להתענג על כך שמבצע תאורטי ב-AIRBNB יכול לשנות את מקום המגורים שלכם לחודש או חודשיים? להיסחף בתחושה שאת בעצם לא שייכת לשום מקום פיזי וכל מה שחשוב יכול להימצא בשלוש מזוודות, בעל-אבא וילד? זה נשמע לך מופרע.

(והילד, בשיא תקופת בוא-נרצח-את-אבא-ונירש-את-מקומו שלו, אומר: מה הבעל שלך נותן לך? ואת אומרת: אהבה. חיבוקים. מתנות. והוא מתרגז באמת וצועק: לא נכון! רק לי הוא נותן מתנות! אני אתן לך מתנות!)

הנה, במטבח יש לך רק מכסה אחד של סיר, אבל בלב, הרבה הרבה מערכות סירים תואמות מעוטרות בפרחים (עם קצת חרדל במקרר). אז ניצחת?

חברוּת זה הדבר עם העומק

1.

הגיע הזמן, אני חושבת, לכתוב על חברוּת. זה לא פשוט, כי חברות זה הדבר הזה שכולם שואלים אותך עליו ואין לך מושג איך לענות. כי חברות זה הדבר הזה שאת יודעת, בינך לבין עצמך, אבל קשה מאד לתת לו צורה במילים. כי חברות זה הדבר הזה, שקשה נורא להבין מתי הוא מתחיל, מתי בנאדם שאת מדברת איתו לפעמים הופך להיות חבר שלך. חברות זה הדבר הזה, שקשה להבין מתי הוא נגמר. מתי הבנאדם הזה, שדיברת איתו כל כך הרבה פעמים, מפסיק להיות חבר שלך. ברור שיש מקרים קלים: אנשים שאת פוגשת וישר את יודעת שהם חברים שלך, ולא משנה כמה פעמים נפגשתם ועל מה דיברתם. ויש את האנשים שהפסיקו להיות חברים שלך כי את עשית או הם עשו משהו נורא, שאין עליו מחילה. אבל רוב הפעמים? רוב הפעמים הן אפורות. כל אחד מגדיר זאת לעצמו.

francis

הגיבורה של פרנסיס בייקון

אני לא חושבת שראיתי ציור של פרנסיס בייקון שהיו בו נשים, אבל נניח שהיו, זו הייתה היא. סחופת רוחות, עם צורה אחרת בכל כיוון שמסתכלים עליה, כזו שאי אפשר למלא עליה קלסתרון משטרתי עם וי במקומות הנכונים או הלא-נכונים. אני אהבתי אותה ישר, כי היא נראתה כל כך מפוזרת, שישר ידעתי שיש בינינו את החיבור של mis-fits (לא עניין של מה בכך, לזהות mis-fit בניס, שהיא כל-כולה אלגנטיות אירופאית מדומיינת). לקח לה הרבה פגישות עד שהיא בכלל סיפרה לי פרטים בסיסיים על עצמה, וישר אחר כך נבהלה והתחילה לדבר בנמרצות רבה על פוליטיקה ישראלית. כל פגישה שלנו כוללת את הריקוד הזה בין קרבה לריחוק, שהוא משעשע לפרקים ובלתי נסבל לפרקים זהים. היא חברה שלי.

2.

בגדול, במפגשים חברתיים, אני חותרת לאי-דיבור. אני אוהבת בעיקר להקשיב ומודדת את החברים הכי טובים שלי בכמה שהם מבינים ממה שאני אומרת בלי שאני אצטרך להסביר את עצמי לעייפה. אסור להם להניח עליי הנחות, אני עדיין חושבת שאני יכולה מה שאני רוצה, אבל אני אוהבת שהם מכירים את ההיסטוריה, שהם יודעים מה אני חושבת על דברים, ושהם מצרפים את הפיסה האחרונה לפאזל שמונח לפניהם, שמספיק משפט אחד, כדי לומר חמישה. אבל כמה שעות אנחנו צריכים לבלות בדיבורים ריקים ומלאים כדי להגיע לנקודה הזאת? המון. ואנחנו כבר מבוגרים. בין כל המחויבויות שלנו, אין לנו את כל הזמן שבעולם.

אבל עם חברים חדשים אין סיכוי כזה, נכון? זה מרענן, כי אפשר למחוק פיסות מההיסטוריה שכבר מיצית. וזה מעייף, כי אני לא מאמינה במחיקת ההיסטוריה, וכי הסיפורים שלי כבר מלוטשים, לספר אותם שוב זו רק חזרה מבחינתי. אבל אני מתאזרת בסבלנות, אני במקום חדש.

alicia

הגיבורה של האישה הטובה

אין בעברה, עד כמה שאני יודעת, שום אירוע מכונן של לעמוד לצד בעל שהלך לזונות כל החיים, ואין שום מהפך דרמטי מעקרת-בית לאשת מקצוע, אבל היא תמיד נראית במיטבה גם בלי כל שכבות האיפור של אלישיה. המאכלים שהיא מבשלת הם תמיד טעימים. הבגדים שלה תמיד מתאימים לה בול. החיים שהיא חייתה הצריכו ממנה מאבקים, אני בטוחה בזה יותר ממה שאני יודעת את זה. כי כמו את אלישיה, נדיר למצוא אותה ברגעים של גילוי לב. היא לא מזוייפת כמו אלישיה, אבל היא לגמרי יודעת איפה הגבולות שלה, ואיך הם נראים, ומתי היא מוכנה לשבור אותם כדי להתקרב למישהו אחר. וכשהיא פותחת רגע את החלון לעצמה, את מרגישה בת מזל ורק רוצה להשאיר אותו פתוח עוד, כי מה שיש שם אפל כמו שצריך. וכמו אלישיה, ברור שהחברות איתה היא מוגבלת בזמן – עד שהאינטרסים שלה ושלי יפסיקו להיות אחידים. היא חברה שלי.

3.

ויש גם את החברים הישנים שלי. חשבתי שהם יפסיקו להתקיים כשאני אעבור מקום, לא ממש האמנתי ביחסים מרוחקים. אבל טעיתי. החברים שלי מהארץ, כמה כאלה שידעתי שהם חברים טובים וכמה כאלה שהפתיעו, ממשיכים להתקיים בצורות הטובות והמתוקות והתומכות ביותר. הם ממלאים את תפקידם כחברים למרות שאנחנו כבר לא החברים הכיפיים שהיינו פעם, וקשה לשתות איתנו ג'ין טוניק. יותר ממה שחשבתי יש אנשים שמצליחים להבין חמישה משפטים ממה שאני אומרת גם בסקייפ. וזה מרגש. הם גם חברים שלי.

newsroom

הגיבורה של חדר החדשות

היא הייתה עיתונאית באמריקה: חדרי חדשות, עבודה מסביב לשעון, חיים שפורחים תחת לחץ וטראומה, כל העניין. אחר כך היא עברה לפריז, שמהסיפורים שלה היא קשוחה ומטרופוליטנית הרבה יותר מהדימוי שלי עליה. ובכמה שנים שהיא פה, זונת תוכן ממוצעת, שמתגאה בכך שהיא נשארת בפיג'מה שלה כל היום. היא רעשנית כמו שאתם חושבים, גסת רוח כמו שמצופה מאישה שעבדה לצד קריקטורות של גברים שכבר ראו הכל, והיא לא מפסיקה לדבר על עצמה, אפילו כשנדמה שהיא סוף סוף מתפנה להקשיב למשהו שיש לך לומר. אבל יש בה כמיהה רומנטית לחיים כמו שהם כתובים בספרים, ואיכשהו זה גורם לי למחוק עבורה כל הרעש שהיא חיה בו ואת כל הרעש שהיא מייצרת, ולשמוח במה שהיא מספרת לי. היא חברה שלי.

4.

זה תמיד נחשב פתטי, לחפש חברים. כאילו בת-אדם אמורה להגיע לגיל מסוים עם סך מסוים של חברים ולהסתפק בזה, גם אם יש לה חברים שהיא שומרת אותם למרות שהם של פעם ולא היו שורדים לו היו מגיעים היום, גם אם יש לה חברים רק מסוג מסויים והיא מחפשת משהו אחר, גם אם את החברים החדשים היא עושה לפי מה שהילדים שלה מביאים הביתה, גם אם היא יודעת שהגזרה הזאת בחייה זקוקה לתשומת לב. פאק דט.

זה הדבר הקשה ביותר – קשה ברמת טריאתלון עבור אדם שמעולם לא שחה, כן? – והמושלם ביותר בלעבור מדינה.

בריכת גלים של חוסר ודאות

1

בסוף אפריל 2017 נדב סיים את התואר השני שלו במנהל עסקים באחת מעשרת האוניברסיטאות הנחשבות לתואר שני במנהל עסקים באירופה. הוא עשה את ה-GMAT המחורבן, הגיש בקשות, עזב את העבודה, ועבר לגור בצרפת. הוא למד שנה שלמה עם 90 אנשים מאיזה 50 מדינות. הוא למד תשע שעות ביום אנגלית, ואחרי זה קרא עוד עוד וכתב עבודות ועשה חברים. הוא עבר את כל הקורסים בהצלחה. אני משאירה פה מקום להתרשמות שקטה (שלו, בעיקר).

.

.

.

זה לא היה תהליך פשוט, לעזוב את כל מה שהכרנו בישראל. לא היה שום קש ששבר את גב הגמל. לשנינו היו עבודות. לב היה בסדר גמור. היחסים שלנו עם המשפחות שלנו היו טובים. היו לנו חברים. היינו מהצד הנכון של המפה והכלכלה הישראלית. היינו שמאלנים ופמיניסטיים ועוד דברים שלא בטוח אוהבים בישראל, אבל את זה בקלות אפשר להדחיק.

ובכל זאת, עזבנו. כי רצינו משהו אחר. כי רצינו לחוות. כי האמנו בעצמנו. כי האמנו ברעיון ההומני של הגלובליות. כי האמנו ביכולת שלנו להתמודד עם חוסר ודאות.

התמונה למעלה?
Susan Hiller | The Tao of Water: Homage to Joseph Beuys 1969–2010
Felt-lined cabinet, felt squares and bottles of holy water
56 x 84 x 28.5 cm
Photo: Todd White Art Photography
Courtesy Timothy Taylor Gallery, London
Tate.org.uk

2.

כמה פעמים בשבוע אני מבלה שעה בלוחות חיפוש עבודה בשביל נדב. תמיד הייתי החפשנית של הבית. זה לא חיפוש עבודה של פעם, כמו שהייתי סטודנטית (זו הייתה הפעם האחרונה שחיפשתי עבודה בלוחות חיפוש עבודה), ותיאור התפקיד כלל כמה שורות, והציפיות היו אפשריות לתמצות. זהו חיפוש עבודה אחר, עבור אנשים בעלי כישורים, וניסיון ומסלול מקצועי, כאלו שמבלים שעות בכתיבת קורות החיים שלהם בצורה המדוייקת ביותר האפשרית.

כל מודעה כוללת את החלקים הבאים:

  1. תיאור החברה.
  2. תיאור המשרה ותחומי האחריות הכרוכים בה
  3. תיאור המועמד האידיאלי

ביחד, אני חושבת שכל מודעה כוללת בערך 700-800 מילה. אפשר לכתוב סיפור קצר יפה מאד ב-800 מילה. הוא יכול לכלול חיים שלמים. באתרי חיפוש עבודה אין לכאורה סיפורים, רק עובדות ובקשות, אבל ברור שהעובדות והבקשות האלו מתמצות לכדי סיפור. זהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העתיד שלנו (ובייחוד, נדב מספר לעצמו על העתיד שלו). כמה זמן הוא יהיה בעבודה. מה הוא יעשה בה. מהי רמת הדחיפות של כל דבר בעבודה. מה יהיה התוצר הסופי. עד כמה הוא מאמין בתוצר הסופי. מי יהיו סוג האנשים שהוא יתקשר איתם. כמה מזמן העבודה שלו הוא יהיה במדינה אחרת.

סיפור. הוא יכול להתחיל כדרמה היסטורית בחלק של תיאור החברה. להמשיך לקומדיה של טעויות בתיאור התפקיד ולסיים בטרגדיה, עם רשימת הדרישות מהמועמד האידיאלי. או שהוא יכול להתחיל בתור דיווח חדשותי חסר עניין, להמשיך בתור דרמת טלוויזיה בינונית ולסיים בתור ספר הדרכה עצמית בתיאור הדרישות.

בכל אופן, אם את מחפשת עבודה בשביל הבעל שלך, לוחות חיפוש עבודה הם לא סתם רשימת בולטים חסרת פשר. הם מייצגים את כל הפוטנציאל שיש לעולם להציע לכם. וגם את שברו.

3

בסוף אוגוסט לקחנו את שלוש המזוודות בגודל מקרר שלנו מבית המלון בו שהינו ללילה אחד ועברנו לדירה השכורה שלנו בניס (כתבתי עליה כבר פעם בפריזאית). כאמור, דירה מרווחת ונעימה, במקום יפה, עם שני מזרני יחיד בלתי נסבלים, נורות שנוטות להישרף בתדירות בלתי סבירה (בצירוף תקרות גבוהות מאד) ומרפסת מטבח קטנה שהפכה להיות המקום שלנו, המקום שבו ההורים מדברים על מה שהם מצאו בלוחות. מאז השתדלנו מאד לא לקנות שום דבר לדירה. ידענו תמיד שהיא זמנית.

בסוף יוני 2017 אנחנו עוזבים את הדירה שלנו בניס. היא מעולם לא ממש הפכה להיות בית. ככה זה כשמשתדלים מאד לא להפוך אותה למשהו אישי משלך.

איפה נגור אחרי זה? זה תלוי בעבודה של נדב. אני ממשיכה לעבוד בעבודה שלי בכל מקום (ותודה לאסנת, המנכ"ל של אנקורי, על האמון. ותודה לי, על שאני מצליחה לעבוד בכל מקום). לב יילך אחרינו לכל מקום שנרצה, זה לא שיש לו ברירה (למרות שבכל שיחה בנושא הוא ממשיך להבהיר שהוא רוצה לחזור לישראל). מה תהיה העבודה של נדב? זה תלוי בלוחות חיפוש העבודה. איפה היא תהיה? זה תלוי בלוחות חיפוש העבודה. ומתי היא תתחיל? זה תלוי בלוחות חיפוש העבודה.

kid
סה"כ ילדים עם מגדל קלפים (מוזיאון מטרופולין)

4.

ומה נעשה אחרי שנעזוב את הדירה בסוף יוני? ובכן, נתחיל את חופשת הקיץ. בעיקר לב ואבא שלו יתחילו את חופשת הקיץ. אני יכולה לעבוד מכל מקום. מה נעשה בחופשת הקיץ שלנו? ובכן, זה תלוי בלוחות חיפוש אחרים. טיסות. Airbnb. אתרים אחרים לדירות של חופשה. הגלובוס. כתבות תיירות, שכבר ידוע שאי אפשר להאמין בהן. עדויות אישיות של תלמידים אחרים ב-MBA. ניסיון העבר שלנו.

בלוחות חופשה אין הרבה מילים. הם צבעוניים, עם כפתורים גדולים, וממשק המשתמש שלהם נוח לאין שיעור מלוחות חיפוש העבודה (זה ממש כאילו האנשים בלוחות חיפוש העבודה מעולם לא הזמינו טיסה ב-Kayak, ולא יודעים שהאינטרנט התקדם למאה ה-21). אבל ברגע שאתה מתחיל לחפש בהם, שעון החול שלך מתהפך, והזמן שלך אוזל. הם עוקבים אחריך, הזונות. הם יודעים שהתעניינת בחופשה באוקראינה, שחקרת על מסעדה בפריז, שהתרשמת מחוף ביוון. בפעם הבאה שתנסה, הטיסה שלך לאוקראינה תהיה יקרה יותר, כמו גם המלון, הדירה וכל מה שאי פעם שאלת את האינטרנט לגביו. ברור שאפשר לעקוף את זה, אבל התחושה היא פרנואידית. תכנון החופשה שלך צריך להתבצע במסתורין.

5.

ואחרי החופשה? או, זה כבר תלוי בלוחות חיפוש דירה. בניס, הדירות המרוהטות מושכרות בין ספטמבר ליוני, כי אחרי יוני מגיע הגל הגדול והעכור של תיירים לקיץ, שמוכן לשלם הרבה יותר על דירות שהמחירים שלהן עולים בכל פעם שמביטים בהן.

ולוחות חיפוש הדירה? האמת היא שהם הנחמדים ביותר מבין הלוחות. הם לא עוקבים אחריך. הם לא מייגעים אותך במילים. הם מציעים לך חיפוש נוח למדי, שאפשר לפלטר אותו לפי מספר חדרים, ושכר הדירה, והאיזור, והתחושה הכללית. הגרסה הצרפתית שלה גם הגונה באופן מפתיע. באופן כללי, הם די אחלה.

הבעיה היא שאין לנו מושג באיזו עיר צריכה להיות הדירה הזאת. עוד לא המציאו את לוח חיפוש הדירה שיכול להציע דירה ניידת, כזאת שתיראה ותעלה אותו דבר בניס, בפריז, בלונדון ובתל-אביב.

6

אז מה עושים? ובכן, מצד אחד ישנה חוסר הוודאות, כל כל היופי וההוד והנוראות שבה. כמו תיירים אמיתיים אנחנו נעים ונדים מדי בוקר וערב על גלי החלומות בבריכת הגלים הפרטית שלנו. חולמים על לונדון (טוב, אני חולמת על לונדון), מתעניינים בדבלין, שמחים בפריז, ומתווכחים על סן פרנסיסקו (היא עוד לא נכנסה לתכניות. כל ההורים מתבקשים להירגע). העולם פתוח בפנינו. איזו תחושה חדשה ומרעננת. אבל כמו תיירים אמיתיים, בסופו של יום מלא בחלומות, אנחנו רק רוצים מזרן נוח, בריכה להעסיק את הילד, ומישהו שיאכיל אותנו בלי שנצטרך לטרוח, ואם אפשר גם ימזוג לנו ג'ין טוניק.

כתבו כבר הרבה מילים על חוסר וודאות. היא לא קלה לעיכול, אבל מצאתי (דרך Brain Picking) את הסרטון הזה, ובדקה הזאת שאני כותבת את הפוסט, נדמה לי שהוא צודק: חוסר הוודאות בהחלט יכולה להוביל לאופטימיות קוסמית. אבל אני לא מתחייבת להרגיש ככה גם מחר.

תיירים בריביירה

1.

השנה הייתה 2008. אני ונדב, עדיין לא זוג, בילינו ביחד חודש בלאוס. אין הרבה מקומות על מפת התיירות הישראלית בלאוס, ואחד מהם הוא ואנג ויאנג, עיירה קטנה שכולם מגיעים אליה. לא ממש ידענו למה, אבל זרמנו. הגענו לשם והבנו ששני דברים הפכו את הנקודה הספציפית הזאת על המפה לנקודה ראויה לציון; הראשון הוא שיט אבובים בין ברים על גדות המקונג. דמיינו חבורת צעירים וצעירות, לבושים מעט ככל יכולתם, נושאים על גבם אבובים עד לוואן מטונף נהוג בידי מקומי, ואז זורקים עצמם למים עכורים, ונסחפים להם ממקום אחד שמוכר אלכוהול למקום אחר שמוכר אלכוהול, עד שהם נשמעים ומתנהגים כמו פרודיה על צעירים שיכורים בכל הזמנים ובכל המקומות. נשמע כמו שחזור גיהנומי במיוחד של טיול שנתי. תודה. האטרקציה השנייה במקום היא שקרית אפילו יותר: בתי קפה שמציעים ג'וינטים, שייקים ופרקים אינסופיים של "חברים" בשידורים חוזרים. אפילו ב-2008 "חברים" היתה בת 100, והמחשבה של לשבת במקומות האלו כל היום ולהחליף בדיחות סטלה עבשות עם בריטים תוך כדי צפייה בטלוויזיות ענקיות להפתיע גרמה לי דיזנטריה.

אז עשינו מה שאנחנו תמיד עושים בעיתות של שפע פנאי ומעט מחוייבויות (אז עוד לא ידענו שזו תהיה דרך ההתמודדות שלנו עם תכנונים תיירותיים שלא עלו יפה): הלכנו למלון הכי יקר באיזור, השקפנו על הר צבוע ירוק מלא חיים, וקראנו ספרים. פעם ביום ירדנו למטה לאכול סלט פפאיה חריף מאד מאד. פעם ביום נדב ירד למטה לבד להביא לנו שייק אננס לחדר מהדוכן בפינה. ובשאר היום קראנו, צילמנו את ההר ושלשלנו (רק אני. חריף אף פעם לא הסתדר טוב עם הגוף שלי). אלו היו שלושה ימים מושלמים.

The gorgeous landscape of Vang Vieng
ואנג ויאנג. למה בכלל צריך משהו חוץ מלהסתכל על הערפל גולש על המדרונות?

2.

תיירות היא פשוט שקר. כל מדינה צריכה את הכסף של התיירים. כל עיר בתוך המדינה צריכה את הכסף של התיירים. אז כולם נוקטים באסטרטגיות שיווקיות כדי להאדיר את מה שיש להם. לפעמים יש להם מעט והם מדברים הרבה, כי הם מבינים שהם צריכים לתפוס חלל בתוך ים המלל שהוא התיירות. לפעמים יש להם הרבה, והם אומרים על זה הרבה, אבל משתמשים בדיוק באותן מילים כמו אלו שיש להם מעט. בתור תיירת, היכולת שלי להבדיל בין הרבה למעט מראש, בטח במדינה שאני לא יודעת עליה כלום, היא כמעט בלתי קיימת.

3.

כשלב היה בן שנתיים לערך היה לנו סופשבוע בלי הרבה דברים לעשות. איכשהו ראיתי בפיד שלי בפייסבוק איזה אירוע שקראו לו בשם טיפשי של קופירייטינג ילדותי. משהו כמו: תפוזים ונהנים. או אולי: תפוזים עם מעט אחוזים. או אולי: תפוזים וסוסים. משו כזה. זה היה באיזה מקום ליד רחובות. לפעמים יש לי קטע כזה שאני מרגישה צורך לראות מקומות חדשים, אז הכרחתי את כולנו לנסוע. הנה, לוקחת אחריות בלי בעיה. זה אני הבאתי אותנו לשם. הגענו לשם. אכן היה דוכן עם תפוזים למכירה. וגם עוד ירקות. ודוכן עם מיץ תפוזים למכירה. והיו גם שני סוסים, שעמדו באורווה, ואפשר היה לתת להם קש. ואפילו ללטף אותם. הם הסריחו מקקי, כמו חיות רגילות. וזהו. זה כל מה שהיה שם. אין לי דרך לתאר את חוסר העניין שלב הפגין. נו, קורה. הגענו למקום משמים. כבר חשבנו לנסוע משם חזרה הביתה, לשנת צהריים מתוקה, אבל לב גילה את המלגזה. הוא ישב עליה, בלי להגיע לשום ידית או כפתור, והיה מבסוט מאד מאד ולא הסכים ללכת הרבה זמן. ואנג ויאנג, גרסת 2015.

old-forklift-1531130_960_720
מלגזה. להמחשה

4.

עכשיו יש את Monaco. ואת Èze. ואת Villefranche-sur-Mer. ואת Grasse. ואת Cannes. ואת Antibes. ואת Saint Paul de Vence. ואת Ventimiglia (העיר האיטלקית הכי קרובה לגבול צרפת), וכל זה רק הערים שבמרחק נסיעה בתחבורה ציבורית של פחות משעה מאיתנו. על כל אחת מהן כתובים דברים במדריך הטיולים בפרובנס שגנבתי פעם (בלי כוונה! פשוט הכנסתי לתיק) באיזה AIRBNB שגרנו בו ליומיים באביניון. אבל לך תדע. כי בעצם הן כולן מאד יפות. וכולן נראות בדיוק אותו דבר. טוב, לא בדיוק. לפעמים ההר מימין והים משמאל. ולפעמים הפוך. לפעמים הביסטרו המומלץ הוא במורד רחוב Joffre ולפעמים דווקא עדיך להיכנס לחנות היין במעלה Rue de france. אבל בגדול, אותו דבר. יופי בלתי מופרע, עצל ונינוח.

וליד הערים יש המון פארקים לאומיים. אני חשבתי פארק לאומי: בסדר, יש גם אחד ברמת גן. אפשר לשכור אוטו, להכין פיקניק (הדבר המושלם ביותר בצרפת הוא להכין פיקניק: באגט מהמאפייה, גבינות ויין מהסופר, ירקות שטופים עם סכין מתקפלת צרפתית למשעי, קרואסון שוקולד מהמאפייה גם, סלט תפוחי אדמה למהדרין, ויאללה), ולבלות שם יום. ואז הגענו לאחד מהם. התחלנו ללכת בתוך היער. היה שם מסלול טיול בן שלוש שעות. ואחר כך אגם. ונהר. ועוד שלושה מסלולים. ואיזור לילדים עם מתקנים. וכל זה בשטח שאי אפשר להקיף ברגל. לך תדע איפה בכלל להתחיל? אכלנו את הפיקניק בשולחנות הפיקניק ליד החניה.

004
פיקניק עצלנים, אחרי הגלידה, לפני האקווריום, בספוט החביב עליי ביותר עם השותף המושלם שלי למונקו

5.

בסופשבוע האחרון מצאתי את האירוע De ferme en ferme 2017, שזו התמונה שלו שם למעלה. חשבתי לי: חוות פתוחות. אפשר לנסוע. להכין פיקניק (איזה דבר מושלם זה להכין פיקניק בצרפת). בטח נגיע שוב לאיזה "תפוזים ונהנים". נשב על מלגזה. נאכיל קצת סוסים. נשאף קצת אוויר מחוץ לחנויות המהודרות של ניס. נחזור הביתה שבעים ומרוצים.

אבל צרפת היא צרפת. היא לא ישראל. אין בה שום מחסור בחוות אמיתיות שמגדלות חיות ואוכל. אין בה שום מחסור בשטחים ירוקים שאפשר באמת לטייל בהם. אין בה שום מחסור, בעצם (כל עוד אתה מהצבע הנכון, עם הדרכון הנכון, ויש לך כסף, כמובן).

אז זה התחיל בעיר עתיקה מושלמת, שיש לה שם אבל אין שום צורך לזכור אותו, עם בית קפה אחד סגור, והרבה סמטאות שהן בעצם מלכודת אינסטגרם, כי אפשר לצלם כל אחת ואחת מהן, ולקבל את המזיגה המושלמת בין קווים ארכיטקטוניים מודעים לעצמם לבין יערות פראיים בתוך פריים אחד. המשיך בנסיעה בכביש מאד מאד מאד צר, בתוך יער עצום, וצוקים שנראו כמו דיונות של חול. ואחריו הליכה של אולי קילומטר לצד נחל בלתי חשוב, שבטח לא כתוב בשום מדריך תיירות, אבל פיכה בכל זאת בנעימים מאד לצד הפרחים היפים והפרפרים שלגדותיו. ואז הגענו לאירוע עצמו: חווה של עיזים (אני שונאת גבינת עיזים. יש לזה טעם של קקי, אני מצטערת). כל העיזים היו בתוך מתחם אחד מוצל וסגור, שאי אפשר היה לראות ממנו כלום. לצידם עמד איש צרפתי מאד שדיבר על איך עושים גבינות ומה העיזים אוכלות (עד כמה שהבנתי). וזהו. אז אחרי שטיילנו בסמטאות, ונסענו ביערות, והלכנו בנחלים, הגענו לכלום. את הפיקניק המושלם עשינו על האוטו.

025

אני מאד אוהבת את צרפת. אבל לא מבינה אותה כלל.

פוסט-עם-הרבה-מקפים

1

טוב, הכל התחיל בעצם התחיל משרית. שרית היא אימא של אלכסנדר (כלומר, אַלֶכּסַנְדְר) מהגן. היא גם כירופרקטית לשעבר מלונדון, שעברה לניס לפני כעשור, ובאיזשהו שלב התחילה לתרגם ספרים ומאמרים מצרפתית לאנגלית. היא חמודה מאד, וכבר בפליי דייט הראשון שלנו היה ברור שלצערו של לב, מדובר במקרה קלאסי של אימהות-מסתדרות וילדים-מצטערות-אתם-תצטרכו-להסתדר-אפילו-אם-לא-בא-לכם. אלכסנדר הוא ילד חמוד, אבל גדול וקצת מגושם. לב הוא ילד חמוד, עדין כמו פרפר מיובש, שלא יכול לסבול גפיים שמתעופפות סביבו בחוסר תשומת לב. אין מה לעשות בעניין הזה.

בכל אופן, נתתי לשרית לקרוא חלק מ"שתיים" שהיה מתורגם כבר לאנגלית. בהתחלה, רק כדי לשכנע אותה שאפשר לבטוח בי, למרות שהיא עשתה ילד עם אבא לא כל כך נוכח. זה עבד. היא הבינה שאני לא הולכת לשפוט אותה על הבחירות הרומנטיות שלה. אבל זה עשה עוד משהו: היא ממש התלהבה מהספר.

2

לפני כמה שנים כתבתי ספר. הוא מספר את סיפורה של אפרת, בחורה צעירה שהדיכאון רודף אחריה. אפרת היא בת הזוג של יעל, בחורה צעירה, שאוהבת לרדוף אחרי הרפתקאות. ביחד, הן מנסות לברר מי הן, בעולם שבו הכל בעצם אפשרי. הן יוצאות למשחק הרה גורל: אפרת הולכת לנסות להיות אתל, הלסבית המושלמת שהיא האקסית של יעל. מי תנצח ואיך ייראה הניצחון שלה?

457px-Stan_Lee_by_Gage_Skidmore_3
סטאן לי. מו"ל

3

אני כבר קצת שכחתי מ"שתיים". הייתי עסוקה בלכתוב את הספר הבא שלי. אבל פתאום ההתלהבות של שרית גרמה לי להסתכל עליו מחדש בעניין. קראתי אותו לסירוגין, והבנתי שלמרות שעברו כבר שש שנים מהפרסום שלו, הוא לא משהו שאבד עליו הכלח. הוא כתוב בסדר. הוא מצחיק. הוא מדכא. הוא צעיר. אלוהים, הוא כל כך צעיר. הוא כל כך צעיר, שכשאני קוראת אותו עכשיו, אני מרגישה יותר כמו האימא בסיפור מאשר כמו אחת הגיבורות שלו.

החלטתי להשלים את התרגום שלו מהכסף שלנו, ולראות מה יקרה אחר כך.

4

לפני כמה שנים כתבתי ספר. שמתי בו את כל מה שידעתי עד אז. כל מה שידעתי על דיכאון, על אהבה, על קוויריות, על התבגרות, על הרפתקאות, על מיניות ועל מערכות יחסים. התמקדתי בעיקר בשני דברים, שחשבתי שהם הכי חשובים: שתי דמויות נפרדות ומלאות ושפה לא ספרותית. לא יכולתי לסבול אז את השפה הכאילו גבוהה שבה משתמשים כדי לכתוב ספרים. חשבתי שזה עלבון לשפה העברית, לחשוב שיש רק משלב אחד שבו מותר לכתוב ספרים.

מאז ועד היום, לא הצלחתי לכתוב תקציר ראוי לספר הזה.

Hugh_Hefner_Glamourcon_2010
יו הפנר. מו"ל

5

מהרגע ששלחתי אותו לגליה להמשך תרגום, טבעתי בעולם הסוכנים הספרותיים. מסתבר שבעולם הגדול אתה לא פשוט שולח את כתב היד להוצאות, כמו שעשיתי בישראל עד שהגעתי לחרגול החמודים. לא, אתה שולח אותו לסוכנים ספרותיים. הם בוחרים בך ובספר. לוקחים את האחוז שלהם מהמכירות בדרך. אחר כך, הם שולחים אותו להוצאות, שלוקחים גם הם אחוזים מהמכירות העתידיות. ורק אז, בטח אחרי שנה, אתה יכול להיות כשיר לפרסום.

עכשיו, נניח שאני מכוונת להוצאת הספר באנגליה, מדינה קרובה יחסית לניס, דוברת אנגלית, ובעלת מוניטין ספרותי. יש בערך מאתיים סוכנים ספרותיים רלוונטיים. בחיים לא בחרתי סוכן ספרותי, ואני אפילו לא יודעת מה הם הקריטריונים לבחירה. אני גם לא מכירה אף אחד מהם. אף אחד מהם לא מכיר אותי. מה שאומר שאני צריכה עכשיו ללכת לאינטרנט, לדלות את הקריטריונים, למצוא את רשימת הסוכנים, לקרוא על כל אחד מהם, ולנסות להבין, בעזרת הבנת הנקרא ואינטואיציה בריאה, מי מהם יהיה חמוד מספיק כדי להתייחס אליי, אל אפרת, אל יעל, ואל אתר, בכבוד הראוי. אחר כך, אני צריכה לשלוח לכמה מהם, ולקוות שהם יבינו שזה ספר ראוי.

זו לא משימה בלתי אפשרית, אבל היא בהחלט משימה תובענית. יצאתי לדרך.

6

בעולם של ספרי ההדרכה, סופרים מתחילים הם כמו כלות או אימהות צעירות. יש להם מטרה ברורה, הם מוכרחים להצטיין בה, ולכן הם בעצם כספומט. אפשר להציע להם ספרי הדרכה במאתיים שקל, וובינרים בחמש מאות שקל, סדנאות מקוונות באלף שקל, סדנאות בנוכחות פיזית מלאה באלפיים שקל וכנסים בחמשת אלפים שקל. את הכל אפשר ללוות בהבטחה של אנחנו-יודעים-איך-עושים-את-זה-כמו-שצריך ובאיום של את-לעומת-זאת-בפעם-הראשונה-שלך, ולקוות לטוב.

יש בערך אלף ספרים על איך לכתוב. עוד אלף על איך למצוא סוכן. עוד אלף על איך לפרסם. עוד אלפיים על איך לשווק אחרי הפרסום. ועוד חמשת אלפים על איך להפוך ליזם ספרותי צעיר. אני מבינה את ההיגיון הכלכלי בזה, אבל זה לא אומר שאני מוכנה לקבל אותו. כתבתי ספר (בעצם שניים)! זה אומר שיש לי יכולת לקחת בערך 60 אלף מילים ולהציב אותן זו ליד זו, באופן הגיוני ומהנה. זה אומר שאני יודעת לקרוא ושאני יודעת לשאול שאלות. אין מצב שתיאור מסחרי בדף נחיתה, מדוייק ככל שיהיה, יגרום לי לאבד את הראש.

Martha_Stewart_2011_Shankbone
מרתה סטיוארט. מו"ל (עם איפור מבריק!)

7

והתרגום המלא הגיע. ושרית קראה אותו. והיא ממש ממש התלהבה. ואיכשהו, אני לא זוכרת איך, חשבתי על האפשרות שבעצם אני לא חייבת סוכן. ולא חייבת הוצאה. אלי הירש המוכשר עד מאד כבר ערך את הספר. מישהי כבר הגיהה אותו. מבקרים ספרותיים כבר הוכיחו שהוא ראוי. היי, אני יכולה פשוט להוציא אותו לאור באנגלית בעצמי!! אני יכולה להיות זו שבוחרת את העטיפה, ואת אסטרטגיית השיווק, ואת אסטרטגיית היח"צ, ואת התזמון והכל. איזה מגניב זה יהיה, אם כל זה יקרה ועוד הרבה אנשים (טוב, נשים. זה לא הכי ספר לגברים), ירצו לקרוא אותו? זה יהיה ממש מגניב!

זה לא פשוט, כמובן. יש מקצוע כזה, שנקרא מו"לות. הוא מקצוע כי יש הרבה דברים ללמוד בו, והרבה דברים לטעות בהם. הוא מקצוע, כי הוא מחייב קשרים עם אנשי מקצוע אחרים. הוא מקצוע, כי הוא מחייב שנים של ניסיון. הוא מקצוע, כי הוא מורכב מהרבה תתי התמחויות שאין לי אף אחת מהן.

אבל רגע, למה אין לי אף אחת מהן? כבר הרבה שנים משלמים לי כסף כדי לעשות שיווק באינטרנט. השמועות והמספרים מוכיחים שאני לא הכי גרועה בזה. שנים של 12 דקות הוכיחו שאני יודעת לעשות פרוייקטים עצמאיים, כשאני רוצה, ולפתח אותם בכל מיני כיוונים. שנים של כתיבה עיתונאית הוכיחו שאני יודעת איך נראית הודעה לעיתונות. שנים של נוכחות אינטרנטית הוכיחו שאני יודעת לעשות חברים באינטרנט, אפילו שלא פגשתי אותם מעולם, וכל מה שמחבר בינינו הם המילים שאני יזמתי.

אז אולי זה לא רעיון כל כך גרוע להוציא את הספר בעצמי? זה מה שאני חושבת בשבועות האחרונים. וזה מרגש אותי מאד. כל דקה פנויה אני עסוקה בקריאת מדריכי איך-תפרסמי-ספר-בעצמך שהורדתי (רק את הזולים) מאמזון (כמובן שבפרסום עצמי). וכל דקה של לפני-השינה אני מדמיינת מיילים מקוראות מדומיינות מברוקלין שאומרות לי איך הן בעצם מכירות את אתל. או את אפרת. או את יעל.

מה אתם אומרים?

פאזל. ריצה

1.

ב"החיים, הוראות שימוש" של ז'ורז פרק, יש איש אחד, לא זוכרת את השם שלו (סליחה ז'ורז', ונציגו עלי אדמות מוטי, נשבעת שקראתי, אבל אני לא זוכרת את השמות. הם צרפתיים מדי), שהוא נורא נורא עשיר, ונורא נורא אדיש לתענוגות הרגילים שהעושר יכול לקנות לבנאדם. אז הוא ממציא לעצמו פרוייקט: במשך עשרים שנה הוא מטייל בעולם ומצייר ציורי נוף. אחר כך הוא שולח את הציורים לאיש שעושה פאזלים. במשך עשרים השנה הבאות כל חודש הוא מקבל פאזל אחד ענקי, שעשוי מהציורים שלו. ואז הפאזלים המורכבים נשלחים לתמיסה מיוחדת שהופכת אותם בחזרה לדף לבן ונשרפים בדיוק במקום שבו צויירו.

השבוע גיליתי שלב אוהב פאזלים. פאזלים ואת באז שנות-אור. אז עשיתי לו פאזל של באז שנות-אור: הדפסתי, הדבקתי, גזרתי, שמתי במעטפה. בזמן שגזרתי על פי שבלונה של פאזל לילדים קטנים שהורדתי מהאינטרנט, הרגשתי שלא רק שאני עושה דברים בשביל הילד שלי, אני עושה דברים בשביל עצמי: שכל צורה שאני גוזרת מתוך הדבר השלם שהוא הציור המודפס, הוא צורה שאני יוצרת, ולא הייתה שום חשיבות לעובדה שגזרתי על פי קווים שמישהו אחר צייר, ושום חשיבות לעובדה שגזרתי נושא כל כך ילדותי, ושום חשיבות לעובדה שלא היה לי ממש קרטון קשיח וידעתי שהפאזל ייצא קצת מעאפן. כל מה שידעתי זה שאני יוצרת. יוצרת כאוס מתוכנן מתוך דבר שלם.

וככל שגזרתי עוד חלקים בפאזל, הבנתי כמה המטאפורה של פרק הייתה גאונית. האיש הזה שמצייר ואז מרכיב ואז מעלים, הוא עושה את הפרוייקט היצירתי האולטימטיבי: ליצור משהו מתוך הכלום ולהעלים אותו אל הכלום. זה מעגל שלם שכל צעד בו הוא צעד אמיתי בדרך לאושר. כאילו פרק ידע לא רק מה שיודע כל אדם כותב: יצירה שמצליחה כמו שרצית היא מתכון בדוק לאושר חסר פרופורציות, אלא גם מה שיודעים סופרים מעטים: העניין הוא בכלל לא מה אתה משאיר לעולם אחריך, אלא מה אתה עושה בשביל עצמך.

pereque.jpg
בסרטון שאחרי הקליק יש את ז'ורז' פרק מציג את הספר (ואת המודל לבניין). אני לא מבינה הכל, אבל אהבתי במיוחד שהוא אומר: זה סיפור על בית… והמראיינת אומרת: בית קטן? והוא אומר: לא, בניין, כאילו הוא ילד בן 10 שזקוק להדרכה בסיפורים

2.

לאחרונה סיימתי לקרוא את "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של מורקמי. אני אוהבת את מורקמי בדרך כלל, אבל אני חייבת להגיד שזה היה ספר מעצבן. מורקמי מצטנע במשך הרבה עמודים, שבהם הוא מספר שהוא רץ כל שנה מרתון ואפילו עשה תריאטלון כמה פעמים. אני שונאת שאנשים מצטנעים על דברים גדולים שהם עושים. אם אתה רץ מרתון כל שנה, אתה יודע שאין הרבה אנשים שיש להם את הנחישות וההתמדה כדי לעשות את זה. אם אתה מורקמי, אתה יודע שאין הרבה סופרים בעולם שיכולים לספר סיפור כמוך, ולשלב באופן כל כך טבעי בין מציאות לפנטזיה ובין אימה לבנאליות. אז אל תגיד לי שאתה סתם אחד שפשוט מתעקש. אם אתה כותב ממואר, אז הדבר היחיד שיש לרשותך, מלבד היכולת שלך למסגר את הסיפור שלך ולהחליט באיזה סדר אתה מספר אותו, הוא הכנות. כל ההצטנעות הזאת לא יפה לכנות שלך ולא מחמיאה לעור הפנים.

בכל מקרה, מה שכן הדהים אותי בספר הזה הייתה החלטה אחת של מורקמי: הוא היה רץ קילומטרים, אבל הוא גילה שהוא לא אצן מהיר. הוא לא רצה סתם להיות אצן עשרה קילומטר בינוני, אז הוא החליט להאריך את הריצה ולהפוך להיות אצן מרתון. זה אומר שהוא עשה מאמץ לא קטן, והוא גילה שהוא לא טוב בו. הדבר הרגיל שאנשים רגילים עושים במצב הזה הוא להפסיק. להתייאש. לעבור לדבר אחר. לבדוק אם הם טובים בשחייה. לחזור לעשן. אבל הוא מחליט לרוץ יותר, כי הוא מבין שהבעיה שלו היא שלוקח לו הרבה זמן להתניע. הדרך שלו להתמודד עם אתגר שלא עמד בו הייתה להגדיל את האתגר. זה פעם ראשונה שאני שומעת על אופציה כזאת.

3.

חופש פסח. נדב נסע לשבוע ועוד לפני היה כל כך עסוק שבקושי ראינו אותו. ככה יצא שלי ולבן שלי היו כמה ימים של חופש ביחד, וכל החברים שלנו פה נסעו למקומות אחרים. שיחקנו. המצאנו. רצנו. התחבקנו. אכלנו. קראנו. הדבקנו. גזרנו. הרכבנו. שתינו. ישנו. העמדנו פנים. קפצנו. נסענו. חזרנו. ועברו שלוש שעות, אני נשבעת. אז ראינו טלוויזיה ביחד. מלא טלוויזיה. מלא מלא מלא טלוויזיה. אני יודעת. זה לא חינוכי. זה מנוון. זה לא מתאים. אבל הברירה הייתה בין לסגור את לב בחדר לבין לראות טלוויזיה ביחד.

הבעיה העיקרית עם לראות טלוויזיה היא שהיא הופכת את המוח שלך לעיסה. אני לא רוצה לחשוב מה קורה במוח של לב, אבל במוח שלי הפסיקה הפעילות לחלוטין. זו אווירת חופש רקובה, שאני שונאת. על העיסת מוח הזאת נוספה עיסת רגשות אשמה בלתי ניתנת להתרה – באמת, איזו מין אימא אני?

הדבר היחיד שיכולתי להגיד לעצמי כדי לא להיכנס לפאניקה היה: אחרי שהוא הולך לישון, את חייבת לעשות משהו. משהו שיכניס את הכל לפרופורציות. משהו שיחזיר אותך אל השפיות. גזרתי פאזל אידיוטי וזה סידר הכל.

maxii
התמונה הזאת וגם תמונת הפתיחה היא מתוך תערוכה יפה מאד מאד שיש ב-MAXXI  ברומא, שנקראת freedom of movement, והיא מספרת על האצן השחור הראשון שזכה באולימפיאדה. הוא עשה את זה באיטליה הפאשיסטית, והוא רץ יחף. אגב, אתגרים גדולים

4

הוראות השימוש של פרק לחיים הן: החיים הם סדרה של פרוייקטים שאין דרך להצדיק אותם מלבד היותם.

הוראות השימוש של מורקמי לחיים הן: קחי על עצמך אתגרים. אם את לא מצליחה, תגדילי.

אני הולכת להקשיב להם.

באגט קפוא!!

1

דמייינו טיב טעם בינוני בתל אביב. עכשיו תוציאו ממנו את כל הירקות, הפירות, המדפים בגבהים שונים, המעדניה והמקררים של הגבינות והנקניקים. כל הרעש הויזואלי? לפח. את כל הקירות תצבעו בלבן קרם אחיד. על הקירות תתלו פוסטרים בצבעי פסטל וטיפוגרפיה אחידה. עכשיו, לאורך הקירות ובשבילים מסודרים מאד ורחבים מאד בתוך החלל הכניסו מקפיאים בגובה המותניים, כאלו שאתה חייב לעבור לידם כדי לראות מה יש בתוכם. מרגיש קצת כמו חדר מתים? אתם מתקרבים. אל תשכחו קופה, מסודרת לעילא, עם עוגיות ושקיות מסוגים שונים, ממותגות כמובן, וכן צידניות. מה קיבלתם? קיבלתם סניף ממוצע של פיקאר (בניס, לפחות. לא יודעת מה קורה בערים גדולות).

מה זה פיקאר? פיקאר זו רשת מזון ענקית, שלפי ויקיפדיה, ב-2015 היו לה 900 סניפים ברחבי העולם ובערך 700 מוצרים שונים. מה הייחוד שלה? ובכן, כל האוכל בה קפוא. כן, קפוא. היא שולטת על 20 אחוז מתחום המזון הקפוא בצרפת כולה.

מה זאת אומרת 700 מוצרים קפואים? ובכן, רשימה חלקית (רק מה שאנחנו קנינו בה): ברוקולי, פלפלים חתוכים, תרד, אפונה ירוקה, פיצה, פיצה עם נקניקיות, טרטר סלמון, קוסקוס עם ירקות ונקניקיות מרגז, עוגת גבינה ניו-יורק, באגט חצי אפוי, מאפה תפוחי אדמה עם בשר ושעועית ירוקה ברוטב חרדל, גיוזה, פלאפל עם טחינה, עוף בקארי, אורז בסמטי עם ירקות, פילה סלמון עם פירה ירקות ירוקים. (יש גם רגלי צפרדעים קפואות, ברור).
והשוס? כל הזמן המוצרים מתחלפים. כל כמה חודשים יש עונה חדשה, עם נושא מרכזי חדש וארבעה חמישה מקררים עם מוצרים חדשים. הפעם אנחנו באמריקה, אז יש בייגלס ואת הפיצה נקניקיות המופרכת הזאת (עם גבינה בקיפול של הבצק בשוליים) והמבורגר וכל אייקון אמריקאי שהם הצליחו לחשוב עליו.

זה טעים? ובכן, זה קפוא. יש לזה טעם של אוכל של מטוס (כפי שהיטיבה לנסח אחותי). אפילו צרפתים לא יכולים להפוך אוכל קפוא לאוכל אמיתי, אבל הם בהחלט הכי קרובים שאפשר לדמיין. זה לא דומה לארוחת טלוויזיה של אמריקאים מהאייטיז. אני חושבת שהאריזה המוקפדת וחווית הקנייה העתידנית תורמים לתחושה זה משהו שהוא אמנם התפשרות, אבל לא ויתור על איכות.

מה עוד? זה זול. אפשר לקנות שם מנה עיקרית + קינוח + שתייה ב6-7 יורו.

ואנשים קונים? לא, אי אפשר לתאר. הם קונים כאילו היו האומה הכי פחות גורמה בעולם. הם קונים כאילו זה לגיטימי. גם אנחנו קונים כמה דברים בשבוע, אבל השמועה מספרת שלצרפתים אמיתיים יש צידנית פיקאר ממותגת בבית (כדי שחס וחלילה לא יפגמו באיכות המוצרים הקפואים בדרך הביתה. בסיפור התאגידי של פיקאר יש מישהו ששולט על הטמפרטורה מהצמח ועד המקפיא). השמועה האחרת מספרת על ארוחות פיקאר; כאלו שצרפתים טובים שמזמינים את החברים שלהם ומקפידים מאד על היין מהאזור הנכון, אבל פורסים את הדבר הזה ברוב התכוונות וטקס. וכאן בניס, אם מגיעים בסוף השבוע, רואים אנשים מצטיידים; קונים עשרה חמש עשרה פריטים, שיהיה להם מה לאכול.

picard
מתוך אתר פיקאר

2

באגט זה טעים. זה מאד טעים. יש גם כל מיני סוגים: הסוג שאין בו כמעט רך, הסוג שיש בו יותר רך, הסוג הכפרי עאלק, הסוג הרגיל. ויש גם הרבה מאפיות. בניס, רק העיר החמישית בגודלה בצרפת, במרחק שלוש דקות הליכה מהבית, אני מכירה לפחות שש מאפיות, שמוכרות את כל סוגי הבאגט, ביחד כמובן עם לחמים, עוגות וקרואסונים.

אבל מה הקטע? באגט זה טעים לחצי יום. זה עולה 90 יורו-סנט, וזה לא לחם שאמור להישאר למחר. קונים. אוכלים. ביי.

זה נחמד, אני לא אומרת, אבל כל בוקר צריך לקנות את החרא הזה כדי לאכול ארוחת בוקר. כלומר, לצאת מהבית בבוקר מוקדם, לבושים וערוכים, ללכת לתרגל שני משפטים בצרפתית, ולחזור עם הדבר הזה בבית השחי. זה סוג של השתעבדות לאורח חיים שמקדש טריות ואיכות. אני בעד ביזאריות. אבל הדבר הזה הוא קצת גדול עליי, אני מודה. לנו לפעמים יש באגט טרי ולפעמים באגט חצי אפוי, שמכניסים לתנור לכמה דקות ויוצא בסדר. לא כמו המקור, אבל לגמרי בסדר.

3

ב"עפיפונים" של רומן גארי, אחד המתנגדים החזקים של הנאצים, הוא שף. השף דופרה. השף דופרה הוא ערמומי. מצד אחד הוא מאכיל את הנאצים ומלמד אותם את המסורת הצרפתית. ומצד שני הוא ניסה להתאבד כששמע שהנאצים עלו לשלטון. הגיבור של הספר טוען שהשף דופרה והמסעדה שלו הם אלו שמחזיקים את המסורת הצרפתית. לא רובים, לא ספרים, לא צבא, לא מחתרת – מסעדה. זה לא סתם שהצרפתים ידועים דווקא באוכל שלהם. הוא באמת חלק כל כך נכבד ממה שהוא צרפת.

romain
צרפתייה עם רומן גארי. לא ידעתי שהוא היה חתיך

4

המון עוגות משוגעות וטעימות ובלתי סבירות יש בכל פינה של הרחוב. קרואסון חמאה ושוקולד ושקדים, מאפה תפוחים, מקרונים, מאפה תרד, פאן בנייה (זה ייחודי לניס, אני חושבת. זה בעצם לחמניה גדולה עם טונה ועגבניות וחסה ומיונז. זה נשמע סתם. אבל זה מושלם), גריסיני, עוגת פלאן (דוחה!) והמון המון קרם בצבעים שונים.

אבל עוגת גבינה אפויה או לא, עם בסיס של בצק פריך קשיח למדי – את זה אין.

בגלל זה קניתי את זה בפיקאר, אל תחשבו שאני פראיירית.

5

ועוד לא אמרתי כלום על מסעדות, אבל נהייתי ממש ממש ממש רעבה.

6

אז אני לא יודעת. מי הם, הצרפתים? האנשים שמוכנים לקנות אוכל קפוא כחלק משגרת היומיום שלהם, או אלו שמקפידים לאכול לחם שהוא בן פחות מחמש שעות? כנרת אומרת שזה קשור לדורות. שנות השישים הביאו איתן מהפכת סטודנטים ואחריה אף אחד לא למדה לבשל מאימא שלה, כי אימא שלה הייתה עסוקה בלהיות חופשייה ולעשן. מאמינה לה. אבל עדיין לא מבינה.

חריטות על גלגל העין

1.

הייתי בת 20, אחרי צבא, והייתי בתאילנד. עם חברה. באי קו-סאמט. גרנו בבקתות על הים, שהיו אפופות לטאות וחול, וביום רבצנו על החוף, חצי בצל, חצי בשמש, קראנו ספרים ואכלנו אוכל תאילנדי לתיירים. אבל הרגע שאני מכוונת אליו קרה מוקדם בבוקר. התעוררתי ראשונה, כמו תמיד, אבל לשם שינוי, לא חיכיתי שמישהו אחר יקום, לא חיכיתי שיהיה יום באופן רשמי כדי להתחיל אותו, לא תהיתי מה כתוב בלונלי פלנט שאנחנו צריכות לעשות היום. לבשתי בגד ים, ירדתי בשביל הקצר, ראיתי שאין איש בסביבה ונכנסתי למים, שהיו חמימים כראוי ולא מפחידים כראוי. אחר כך יצאתי מהמים. לא היו לי לא טלפון, לא מגבת, לא קרם הגנה, לא ספר, לא מים, לא אבטיח, לא כלום. נשכבתי על החול והקשבתי לגלים והרגשתי את השמש מייבשת אותי.

2

ממש לפני השינה אני לא אוהבת לחשוב על היום שהיה לי. אם אני חושבת על היום שהיה לי תמיד יש לי משהו להגיד לעצמי. בזה היית סבבה. את זה לא היית צריכה להגיד. את זה דווקא כן היית צריכה להגיד. לא הספקת את זה. מחר תעשי את ההוא. חפירות. זה לא טוב לשינה. זה טוב לערות. ממש לפני השינה אני אוהבת לחזור למשהו שחרוט לי בגלגל העין. משהו שהצליח להסתנן מעבר לכל מנגנוני הביקורת, משהו שהיה כל כך טוב, והתבוננתי בו כל כך לעומק, שאני לוקחת אותו איתי. נגיד, תאילנד, כשהייתי בת 20, והלכתי לשחות לבד מוקדם מוקדם בבוקר.

3

הדירה שלנו באהרונסון הייתה הדירה שהכי אהבתי בחיים שלי כאדם בוגר. בחדר השינה שם היו חלונות גדולים, שהשקיפו לעבר הבית ממול, אבל אם הוצאת את הראש מהחלון וכמעט נפלת החוצה, אפשר היה לראות טיפה של ים. אף פעם לא עשינו את זה, כי על החלונות הגדולים היו תלויים וילונות גדולים וכבדים, שהדיירים הקודמים הכריחו אותנו לקנות בהרבה כסף, ומאז צברו אבק וטינופת במשך כל שהותנו שם. באהרונסון, כל פעם לפני השינה, עצמתי את העיניים וחשבתי על וילונות לבנים קלילים, שמתנפנפים ברוח קלה. ידעתי שהם ביוון, למרות שבפעמים הקצרות שהייתי ביוון גרתי בכלל במלון, מאחוריהם היה החוף בתאילנד, אפילו שזה לא הגיוני.

הדברים שחרוטים על גלגל העין לא קבועים שם לנצח. הם מטשטשטים לאורך הזמן (יש כאלו שאני שומרת במיוחד לימים קשים, שאני יודעת שיהיה לי קשה להירדם), מצ'תקמקים עם השימוש, וחדשים נוצרים. לא לעיתים קרובות. אי אפשר לעיתים קרובות.

4

תמיד חשבתי שזה קשור בים. בנוף. באיזה שקט של טבע והווה. ואז קראתי את זה.
כתבה: שרון אולדס. תרגמה: שירה סתיו (בקרוב, ספר שלם של שירים כאלו!)

shira

5

ואז הבנתי שגם הרגליים של לב חרוטות שם, על הגלגל. לא יודעת למה דווקא הן. הן רכות ועגולות, ולא דומות במאומה לא לאלו שלי ולא לאלו של נדב, והן כל כולן שלו, טופפות בבית במהירות, מקפצות על המיטה, ומטפסות על הכתפיים של נדב, וסקרניות סקרניות ועדינות עדינות. וככה מצאתי את עצמי עומדת רבע שעה ב-C&A ליד הדוכן של השש תחתונים בתשע יורו, כי לא יכולתי להפסיק לדמיין את הרגע הזה בבוקר, שבו צריך לנזוף בו בעדינות שיפסיק רגע לחלום ולפטפט ויכניס את הרגליים הקטנטנות שלו לתחתונים, כדי שאפשר יהיה להתקדם עם הסידורים של הבוקר, ואחת אחת הן מושחלות למקומות המתאימים ואפשר לנשק אותן, רוב הפעמים, ופשוט לא הצלחתי להחליט האם הוא יאהב יותר את התחתונים של ספיידרמן או של ספידי מקווין, כי כפות הרגליים שלו בראש שלי היו כה רכות ולא החלטיות. ורק אחרי כמה דקות ארוכות התנערתי ונזפתי בעצמי: אין לזה שום חשיבות. אפס. את קונה לו תחתונים כל שלושה חודשים. והלכתי לקופה עם ספיידר מן.