לפחות 39 התרגשויות

1

הרגש שאני הכי אוהבת בעולם, אני חושבת, הוא התרגשות. התרגשות היא רגש מתעתע, כי לרוב הוא לא מחזיק מעמד הרבה זמן, הוא יכול לארוך עפעוף של עין. אפשר לבלבל התרגשות עם הרבה דברים, אבל בשבילי התרגשות היא הרגע הזה שבו את כל כולך ציפייה טובה. בשנייה אחת, אם רגע אחד לא שמים לב למחשבות, התרגשות יכולה להפוך לחרדה או מתח. והתרגשות גם יכולה להיות דרך להסוות גאווה, או להיות איזה רגש-בת של אהבה.
אפשר להבדיל בין כל הרגשות האלו אם חושבים על הזמן בו הם מתקיימים. חרדה ומתח, למשל, מתקיימים בדרך שבין ההווה לעתיד. את נמצאת בדרך, נגיד מול האתר שבו רואים כמה כרטיסים קנו כבר ל-12 דקות הקרוב, ואת רואה שהאולם מלא 80%. לכאורה, את מתרגשת, כי 80% כבר קנו כרטיסים וזה אומר שכיסית את העלויות ושהרבה אנשים מתעניינים במה שיש למרצים ולך להציע. אבל בעצם את בחרדה, כי יש עוד 20% של כרטיסים למכור. ואת לא חושבת על הרגע הזה שבו את נמצאת, אלא את כל כולך ברגע הזה, שבו יתחיל הערב, ואת תפני מבט לאחור כדי לקבל רושם כללי על האולם, ותראי שיש הרבה מקומות ריקים. אז את מותחת את הנפש שלך בין עכשיו למתישהו.
גאווה, לעומת זאת, מתקיימת בין ההווה לעבר. למשל, איש פקיסטני (משם גם התמונה של הפוסט) בא למטבח שלך כדי להכין צ'יקן קארי מושלם (שורף את הסיר, אבל לא נדבר על זה עכשיו). איתו באים איש יפני, מומחה של ארגונים לא-ממשלתיים לסחר הוגן בקפה, ומביא איתו את הקפה הכי טעים שהוא שתה אי פעם, מתאילנד. איתם באה אישה קוריאנית, שמרוב שהפנים שלה קוריאניים אין לי שום דרך לקרוא את הבעות הפנים שלה, וכל פעם שהיא אומרת משהו ציני או סרקסטי היא קורעת אותי מצחוק, כי היא נראית בדיוק אותו דבר כמו כשהיא אומרת משהו רציני או עצוב (בסדר, היא גם ממש חכמה וממש מתוזמנת, ככה שהיא לא אומרת הרבה, אבל אומרת המון). ואיתם באה גם אחת אוקראינית, שטרחה ועשתה קרמבל תפוחים עם דבש, כי היא ידעה שלב יאכל ממנו ולא רצתה שהוא יאכל סוכר לבן (זה לא הפריע לה להביא לו חבילת סוכריות רגילות לגמרי. אבל לא נדבר על זה עכשיו). בתוך כל האנשים האלו, שמדברים אנגלית טובה מאד וצרפתית ברמות משתנות ומילה אחת בעברית (יאללה. נדב לימד אותם יאללה), לב מסתובב בחופשיות, מבין כנראה את הצרפתית שלהם אבל לא אומר מילה, מראה להם את החדר שלו, אוכל ארוחת ערב, מביא את המשחקים שלו לסלון בזמן שכל המבוגרים מדברים בנחת, ואפילו הולך לישון בזמן סביר, בלי לעשות פרצופים בכלל. ואז ב-12 בלילה בערך, כשכולם בדרך לדלת, אחרי ארוחת ערב, וקינוח, וצלחת גבינות ופירות כמו צרפתים, ועוד וויסקי, ויין ואפילו יין קינוח (הכי למתקדמים שלי אי פעם מבחינת אלכוהול), את עוברת ליד ערימת הצעצועים שלב השאיר בסלון, והלב שלך מתרחב ככה שתיכף אי אפשר להכיל אותו בתוך הגוף. ואפשר לחשוב שאת מתרגשת, אבל בעצם את נמצאת בין עכשיו (כולה ערימת צעצועים בסלון. יש לך כאלו כל יום. בערימות, כמו שאומרים) למה שכבר היה (בואו נגיד שהעבר כלל שיחה עם פקיסטני מוסלמי מהנדס על למה הוא מתבייש לדבר עם בחורות על פורנו), ומה שאת מרגישה הוא גאווה.
אבל התרגשות היא הרגע הזה שבו את נמצאת בהווה, וההווה עצמו משמח אותך. הציפייה למשהו (בניגוד לדבר עצמו). העננים בדיוק באותו רגע. התחושה בעקבות משפט של לב או נדב. איזו כותרת שאת יכולה להקליד מעל הרגע הזה שעכשיו. ובשנה האחרונה, החל מההכנות לנסיעה ועד עכשיו, היו לי המון המון המון רגשי התרגשות.

2

מחר אני בת 39. וגיל 39, אני יודעת עוד מאז שיונתן גפן היה בן 39 (זה עוד היה בתקופה שהוא היה אדיוט מקובל, ולא אנכרוניסט עם שין ילדותית כמו היום), הוא הגיל המגעיל. אבל אני אוהבת ימי הולדת ואוהבת לגדול וגיל 39 שלי הולך להיות מלא בהתרגשויות. אני יודעת את זה, כי בגיל 38 קרה לי דבר: העולם שלי נפתח. כשהעולם נפתח יש הרבה כאבי גדילה, כמו בגיל ההתבגרות וכמו בשנות העשרים, אבל כאבי גדילה מביאים לגדילה וגדילה מביאה לוואו, מי יודע למה היא תביא.

3

למשל, הדרך באוטובוס לאקס אן פרובנס. הייתי לבד, בדרכי לסופשבוע של כתיבה בפרובנס. בבית היו שני אנשים שאני אוהבת. אחד מהם נתן לי חיבוק ואמר לי: אנחנו הולכים לסופשבוע של בנים, אימא! והשני נתן לי חיבוק ואמר לי: תשכחי מהכל. לכי לכתוב. הנסיעה ארכה שעתיים, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה: אני בדרך לאקס אן פרובנס, הנוף מהחלון מתחיל להיות יפה. אני בדרך לאקס אן פרובנס, אני הולכת לכתוב. אני בדרך לאקס אן פרובנס, אני מטיילת לבד באירופה. אני בדרך לאקס אן פרובנס, אני סופרת אמיתית. אני בדרך לאקס אן פרובנס.
או למשל, שבוע שעבר ישבתי עם לב בבית קפה. ישבנו שנינו על כיסאות בר גבוהים. לב אכל עוגיית M&M בגודל של הראש שלו. אני שתיתי קפה. בחוץ היה קור כלבים. מצאתי עיתון בצרפתית בקפה. איזה ירחון זבל שמפרט את אירועי התרבות והספורט באיזור ניס בזמן הקרוב. ועברנו עמוד עמוד, וקראנו מה יש בו, ולב אמר דברים מצחיקים וחכמים. ואנחנו בילינו לנו שעה (!!!!!!) בנחת בבית קפה. (נגיד הסימני קריאה הם גאווה. אבל השמחה הפשוטה של לבלות זמן איכות עם ילד בן 3, בלי שאף אחד ירגיש שהוא מקריב למען השני, היא יכולה להיות התרגשות).
או למשל, כל מיני פעמים ראשונות: הפעם הראשונה שהצלחתי לדבר בצרפתית לגמרי עם הספרן והוא הבין אותי ואני הבנתי אותו, ואף החלפנו דברים בבדיחות דעת והבנתי את הבדיחה (לא עניתי. אל תגזימו, רק חייכתי), או הפעם הראשונה שיצאנו לבר לבד, או הפעם הראשונה שהיה קר בחוץ ואני הייתי לבושה היטב בלי להיראות כמו דובון, או הפעם הראשונה שקניתי לנו פרחים הביתה.

4

טפו.

מחשבה אחת על ”לפחות 39 התרגשויות“

  1. והתרגשות גדולה, אי שם בגיל 12, שמביאים לך אחות הביתה. והתרגשות לקרוא, 39 שנים אחרי, כתיבה שלה, ולהבין סוף סוף, מה היא חושבת ומה מרגש אותה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s