בכי, נהי וחנקה

1

ילד חולה זו צרה.
קודם רחמים.
אבל על מי בעצם?

הייקו קטן שהיה לי הרבה זמן לחשוב עליו

2

ביום שני אחרי צהריים הגננת אמרה: הוא לא אכל כלום. שמרתי לו אפילו את האוכל לאחרי השינה. כלום הוא לא אכל. רק עוגה. הוא עצמו, נשוא המשפט, דווקא נראה בסדר. אז הודיתי לה והלכנו לעיסוקינו. הם לא נמשכו זמן רב.

חצי שעה אחר כך הופיעו הסימנים הרגילים. עייפות. יללות. שיעולים קטנים. שום דבר דרמטי. סימנים שאחריהם מגיעות: עיניים בורקות, לחיים אדומות, נזלת. נו, צריך להתכונן ליום יומיים שלושה של מחלה.

3

במציאות הלכתי עם ילד על הידיים, בניסיון למצוא איזו חנות שהבטחתי לו – דבר ראשון במחלה מת זמנית הצד במוח שאחראי על היכולת לספוג אכזבות, קטנות כגדולות – אבל בראש ניסיתי לארגן: אני אשאר איתו מחר, ואז… זהו, בעצם. אין סבתא עדה. אין סבתא גילה. נדב בלימודים בשבוע סופר עמוס.

בישראל היינו ממש מפונקים: כל סופשבוע שני היה לנו לילה אחד לעצמנו. וכל פעם שאנחנו רצינו או שסבא וסבתא השניים רצו, הם פשוט באו לשעות של כיף עם הנכד. והייתה גם דודה אחת במרחק שיחת טלפון. ובין כל המבוגרים האלו מצאנו כל מה שהיינו צריכים, אחרי מה שהעבודה שלי – גמישה עד מאד – איפשרה לנו. כולל סופי שבוע בחו"ל. כולל מחלות הגן הראשונות. כולל אימא צריכה זמן לברוח. כולל אבא צריך זמן ללמוד. כולל אימא ואבא צריכים זמן לתכנן חיים במקום אחר. כולל אימא מתחילה להיות מורה והיא צריכה זמן לבכות בשקט. כולל סבתא מתגעגעת אפילו שביקרה רק השבוע. כולל אימא ואבא חייבים חייבים חייבים ג'ין טוניק. כולל סבא חייב להרגיש את הנכד על הכתפיים. כולל.

אין. יש אותי.

4

בבית הזה אני הסטנדרט. אבל אם נגיד עושים השוואה בין בתים, סטייל OECD נגיד, בית שרון מרדכי יגיע למקומות נמוכים בקטגוריית יחס אימהי לחולה. אני גרועה במחלות. אין לי כח ליללות האלה. הרחמים שלי עליו נגמרים אחרי שעתיים. רוב הפעמים אני חושבת שמדובר בהתפנקות בלתי נשלטת. בסדר, חום. וקצת שיעול. כולנו היינו שם ועברנו את זה. כנראה שגם אתה. יאללה, תישאר בבית, אני לא אומרת. אביא לך ממתקים, אין בעיה. אפילו אקריא לך סיפורים כמה שאתה רוצה, כי גם ככה שנינו קבורים בבית ואין לנו מה לעשות. אבל די עם לשבת בסלון ולצוות עליי בקצב של ציווי לחמש דקות כאילו עוד שנייה אתה מת. די להידבק אליי כאילו הבריאות שלך נמצאת בתוך העור שלי. הלו. אנחנו צריכים להיות ביחד כל היום, אז תתנהג בתבונה, כן? תפזר את הדרישות ככה שיישאר לך למי לפזר אותן.

החְנֵקָה שמחלה של ילד מייצרת אצל אימא שלו היא בלתי נגמרת. בטח שילדים זוכרים את כף היד הקרירה על המצח. אבל אימהות זוכרות מצח חם שמאותת להם להתמסר כאן ועכשיו. אני חושבת שאפשר להגיד כאן משהו על פמיניזם ואימהוּת, אבל למה?

5

אני יודעת איך זה נראה מהצד השני. גם אני הייתי ילדה. גם אני אהבתי להיות חולה. אני זוכרת ספה מהבית הקודם, ב-7010. אני זוכרת מטבעות שוקולד. אני זוכרת את אימא שלי מרחפת סביב המטבח. אני זוכרת את אבא שלי מצמיד לי נשיקה ללחי כדי לבדוק בדיוק בדיוק כמה חום היה לי (ואת ריקוד הניצחון הקטן שלו כשבכל זאת היו בודקים לי חום עם המדחום והתברר שהוא צדק על הנקודה). אני זוכרת המון טלוויזיה. שניים אוחזין. מרקו. הכל.

בעצם, דניאלה לונדון דקל כבר כתבה על זה יפה. אני לא חושבת שאהבתי את זה כמוה, וגם אף פעם לא התחריתי באבא שלי על תשומת הלב של אימא שלי, אבל כתבה יפה:

6

אז היה אותי. ומזל שהייתה גם את עינת נתן. היא אמרה לי: עזבי הכל. עכשיו את מבריאה את הילד שלך. עזבי גם את כל החוקים. פשוט תני לו הכל. תעופי על זה.

לצד עינת נתן, בצד שלי של הספה, שמתי: קינדל עם הרבה ספרים, את כל הסבלנות שלי שהצלחתי לגייס. שמתי בריפיט במוזיקה הפנימית שלי את הפתגם האוסטרלי המקסים ששמעתי לא מזמן: Take a spoonful of concrete & harden the fuck up. הרשיתי לעצמי את כל הרחמים העצמיים שבעולם. וליתר ביטחון הוספתי גם קערה גדושה ומגודשה של: "יום יום שעה שעה".

ואז עפתי על זה. פשוט שמתי לולאה אינסופית של מלך האריות / זאק וקוואק / סמי הכבאי, והשתדלתי לחיות לצידם ולצד ערימות של קערות עם תפוחים מותחלים, גבעות טישיו מקומט ואריזות פתוחות של סוכריות – אלו שאחרי הסירופ שיעול, אלו שאחרי האקמולי, אלו שסתם כי בא, ואלו כי צריך משהו אחרי התפוח.

7

שלושה ימים תמימים. לב בריא לגמרי. גם אני כבר התאוששתי.