ארבעה דברים בלונדון

פינקתי את עצמי ב-48 שעות בלונדון. לא הייתה סיבה אמיתית, מלבד העובדה שאני יכולה. לא הייתי צריכה לכתוב. ולא הייתי צריכה לפגוש אף אחד באופן מיוחד. אבל בלי שידעתי, הגוף שלי היה צריך עיר. היה צריך להיות באוטובוס בפקק בשתיים בלילה. היה צריך לנשום גופים אחרים בתור. היה צריך את העומס החושי הבלתי נסבל הזה של עיר אמיתית. הוא שידר לי לונדון לונדון בלי הפסקה איזה חודש, אני אמרתי לונדון לונדון, וכרטיס הטיסה הגיע. 48 שעות שלי לבד, בלי שום מגבלות. ואלו הם שלושת הדברים המעולים שעשיתי בלונדון.

1. The Manor

קודם כל אורי לקח אותי ל-the manor, שהמבקרת החכמה של הגרדיאן אומרת עליה שהיא מסעדה שצריך לכתוב עליה: פשוט לכו. אבל אם אני אנסה בכל זאת לתת איזה תיאור: אז מדובר במסעדה שבה האוכל נחלק בין לשלושה סוגים: הדברים שאתה יודע מה תקבל, הדברים שאתה יודע מה תקבל אבל מופתע מזה, והדברים שאתה לא יודע מה תקבל. ואני אדגים. למשל, דברים שאתה יודע מה תקבל: לחם מחמצת. לחם מחמצת כולם מכירים, ואני בכל זאת באה ממדינת המאפיות, אבל לחם מחמצת מעולה ממש, שהוא קריספי במידה שלא פוצעת לך את החיך אבל גם רך במידה שהוא מרגיש כמו כורסה נוחה, אין הרבה. אפילו לא בצרפת. ליד הלחם מקבלים חמאה. הגיוני. אבל אז מגיע הדבר מרשימת הדברים שאתה יודע מה תקבל, אבל בכל זאת מופתע: על הלחם מפוזרים גרגרים פריכים של עור תרנגולות פריך. אתה יכול לדמיין איך מרגיש עור פריך של תרנגולת אם תגרר אותו, אז זה לא שאתה בחוסר ידע, אבל ההפתעה היא הפתעה. במיוחד אם במחשבה אתה צמחוני, כמוני, והגרגרים האלו הופכים קצת לסטייה, כי אתה בוודאות יודע שאפשר היה להחליף אותם במשהו אחר, פחות מת. והרשימה השלישית, והארוכה ביותר במסעדה המעולה הזאת, היא רשימת הדברים שאתה לא יודע מה תקבל. למשל, BBQ Hereford Denver, roasted beetroots, buckwheat & horseradish. את חושבת סטייק. את חושבת סלק. את חושבת כוסמת. מה את מדמיינת? צלחת של ארוחה עסקית. סטייק (בטח הוא יהיה עשוי טוב, את חושבת, למרות שמה את מבינה בסטייקים), ולידו סלקים צלויים על כוסמת, ובטח רוטב חריף משוח בגאווה על הצלחת. אבל זה ממש ממש ממש לא מה שאת מקבלת. את מקבלת צלחת בצבע קרם ועליה כל מיני דברים בסגול. הם בערך באותו גודל, נתחי הסלקים ונתח הבשר, ומעליהם פירורים פריכים (כן, יש איזה תמה בעניין) של כוסמת. והחזרת? היא בכלל בת טעם, בת לוויה, רוח רפאים במנה.

אכלנו, אני חושבת, שלושת רבעי תפריט, שתינו, את זה אני יודעת בוודאות, מעט מדי, ודיברנו, אני שוב בטוחה, בנעימים מאד מאד.

מושלם.

2 – Mad Muse

אלעד לקח אותי ל-Tate Modern, שהוא מבנה ענקי ומופרע שאני מאד אוהבת, למרות שלא הייתי בו הרבה זמן. בתוך המוזיאון ויתרנו על תערוכות הקבע והלכנו ישר לראושנברג. והלכנו שם והסתכלנו על דברים, אבל אני אדבר ישר על זה:

כן, בריכת מתכת ובה אלף גלונים של בטון מעורבב בהמון המון המון מים. הסמיכות דומה לסמיכות של מעדן חלב בטעם מוקה. כל הדבר הזה מחובר למערכת סאונד, כך שהסאונד יוצר הדהוד שיוצר בועות בתוך המעדן החלב. זה נראה כל כך טעים, שקראתי באיזה מקום שכשהמיצג הזה הוצג לראשונה ב-1968, אנשים הכניסו ידיים, וקפצו! פנימה, עד שהיו צריכים לעצור הכל ולשים זכוכית ושומרים מסביב, כדי לוודא שהבטון יישאר עם עצמו. מהצד השני, זה נראה כל כך לא טבעי, וזה בא כמה חדרים אחרי רישומים של ראשונברג על פי הקומדיה האלוהית של דנטה, שזה נראה כמו נהר באחד משערי הגיהנום, שכרגע פולט בועות קטנות, אבל תיכף יפלוט אש ותמרות עשן, ואתה תישאב פנימה לנצח נצחים.

מושלם.

3 – Borough Market

הבובואים** של העולם אוהבים מאד שוקי אוכל. הם יכולים לאכול אוכלים מכל העולם, שעשויים ממצרכים טריים, שבטח גודלו אורגנית, ולטעום מיליון דברים במחירים קטנים יחסית, בלי להרגיש שהם מנצלים אף הודי ועם הרבה תמונות שאפשר להעלות לאינסטגרם. מעולות וחד פעמיות. אז בברלין יש את Markt Halle Neun ובלונדון יש את Borough Market, שבו יש גם מצרכים טריים, כדי שתוכל לעשות את הקארי הטבעוני שלך בעצמך. ויקיפדיה מספרת שהוא בכלל קיים אלף שנה, ושהמבנים שבהם הוא מתארח היום הם מהמאה ה-19 (הם באמת נורא יפים). אני כאילו צוחקת על זה, אבל זה נורא נורא נורא כיף, כי גם אני, אי אפשר להתחמק מזה, בובואית. פשוט אחרי כמה זמן, אחרי האוכל ההודי הטבעוני שאכלתי, ואחרי עוגת עקיצת הדבורה בסגנון גרמני שקנינו לאחר כך, ואחרי הפאד תאי של אלעד, ואחרי שהצצתי לתוך אחורה של מאפייה, ואחרי שאלפי אנשים התחככו בי, התחלתי להרגיש רצון עז להחריב את COS ולגרום להתאבדות המונית.

** חיפשתי בגוגל בובואים, כדי לתת לינק להסבר. והתוצאה הראשונה הייתה אני, מלהגת על בובואים. קצת מביך, אבל הנה.

4 – New Business

רז לקח אותי למסיבה במקום שקוראים לו The ovel space, שבו, מכל הדיג'יאיים שבעולם ניגן נדב, שהיה מורה איתי בסטודיו אנקורי, ומנגן מוזיקה אלקטרונית שכיף לשמוע. מסביבנו היו היפסטרים חמודים, אני הייתי על השילוב המנצח: אקמול, חום ובירה, הסאונד היה מעולה, ואנחנו, שבכלל לא מכירים, רקדנו כאילו אנחנו בכלל לא נבוכים מזה, כי בעצם באמת לא ממש היינו. קשה למצוא אנשים ללכת איתם למסיבות, כי הם צריכים להיות מצד אחד אנשים קלילים, כאלו שיוכלו שלא לחשוב על כמה קר בחוץ ועל כל מה שצריך להספיק מחר, ומצד שני הם צריכים להיות מספיק כבדים ומחושבים שאת תדעי שאם את הולכת לשירותים, מישהו יחכה לך להיות דלת הכניסה חזרה למסיבה עם הבירה החדשה ויהיה לו מושג כללי איפה את במרחב, כדי שלא יקרו לך דברים שקורים לבחורות. אין הרבה אנשים כאלו, ורז, לא רק שהוא היה כזה, הוא אפילו ידע להוביל אותנו דרך השבעים ושניים אוטובוסים שבהם נסענו כדי להגיע חזרה לשכונה המצחיקה שהם גרים בה.

מושלם.

תודה, אלעד ורז ואורי (ותמיד גם לנדב). וגם לי, תודה. את חמודה לפעמים.