החיים. לופ

1

לרגע אחד בחיים הייתי מורה. בשנה הזאת היה ילד. הוא לא אהב מלים, אבל בגוף שלו הייתה מלא חוכמה. אפשר להגיד שהוא היה חתיך, והוא היה, אני מניחה, לו הייתי בת 15, אבל בשבילי, מהדור של ההורים שלו, הוא היה יותר מחתיך, הגוף שלו היה מלא בתובנות. פשוט במערכת היחסים בינינו לא הייתה לו שום הזדמנות להפגין את התובנות האלו. ובגלל שהדו-שיח בינינו כלל אותי מרצה ואותו משתעמם, הוא הפריע מלא. ובז לי. ובז למקצוע. יום אחד הוא הגזים, ומצאתי את עצמי בשיחה איתו אחרי השיעור. שאלתי אותו מה נוכל לעשות כדי שנוכל לכבד אחד את השני, והוא הסתכל על סרטונים של פעלולי אופניים במחשב בזמן שאני דיברתי ולא אמר כלום. טוב, זה היה כישלון, מלמלתי לעצמי כשסיכמנו איכשהו את השיחה והלכתי משם. אבל! בשיעור שאחרי זה, הוא הסתכל עליי. והסתכל על הטקסט. לא שהיה לו משהו להגיד, או שהוא ממש קרא את הטקסט, אבל הוא נתן לזה הזדמנות והערכתי את זה.

אחרי כמה שיעורים קראנו ביחד, אני וכל הכיתה, את כל הצרות שבעולם, של אייזק אסימוב; סיפור עצוב נורא על רודנות איומה, שנמשך הרבה יותר מטווח הקשב של הכיתות שאני הכרתי. הכיתה הייתה חסרת נחת באופן מיוחד, ולי נמאס באופן מיוחד, ולכן עליתי על הכיסא (אם אתה רואה את "ללכת שבי אחריו" 250 אלף פעם כשאתה בן 15, משהו בכל זאת נשאר איתך), ואמרתי לכולם לעלות על הכיסא. לא היה לי מושג מה אני הולכת להגיד, אבל קיבלתי את תשומת הלב שלהם. ואז אמרתי: אנחנו הולכים לנסות להרגיש מה קורה כשמישהו שהוא לא אתה אחראי על כל תנועה שלך. הילד הזה, החכם בגוף, עלה על השולחן וקפץ גבוה. ואני אמרתי: עכשיו כולם תעשו רק מה שהוא עושה. והוא הוביל את כולם לריקוד מכני סבלני ומעורר יראה על השולחנות בכיתה (סליחה, האנשים שאחראים על הציוד), בזמן שאני כתבתי על הלוח עוד ועוד כללים משוגעים שמגבילים את התנועה שלהם, והוא המשיך להתייחס לכללים הנכתבים ולמגבלות של תנועה על שולחן. איכשהו, עם אבא שלי מדבר אליי באחורה של הראש (הוא דיבר אליי הרבה בשעות ההוראה שלי. כלומר, לא הרבה. אבא שלי אף פעם לא מדבר הרבה. אבל היה לו את המבט הנכון ברגעים הנכונים לפעמים), הצלחתי לעצור את זה בזמן, ולהגיד: ככה זה מרגיש, להיות אדם בעולם כזה. והלכנו הביתה.

2

עד הרגע הזה, עם הילד הזה, לא האמנתי בתהליך. תרגמתי שבעה ספרים וכתבתי כמעט שניים. אפשר היה לחשוב שאני יודעת משהו על תהליך. אבל אני לא חושבת על תרגום או על כתיבה ככה. אני פקידה רוסיה, אני חושבת עליהם במונחים של משימות. היום אני צריכה לתרגם 1500 מילה. היום אני צריכה לכתוב 1000 מילה, או את הסצינה הזאת.

אנשים שמדברים על תהליך, כך חשבתי, בעצם רוצים להגיד שאתה צריך לנסות משהו הרבה פעמים, עד שבסוף אתה מצליח. אבל אני יודעת שלא תמיד אתה מצליח. החיים הם לא ספר ולא סרט, ולא תמיד מעגלים נסגרים בכזו חביבות סלחנית כשמגיעים לעמוד האחרון. אבל מול העיניים שלי הילד הזה עבר תהליך.

צריך להיות כנים: התהליך היה קצר, הוא לא הוביל אותו רחוק, אני חושבת, מבחינת לימודי הספרות שלו, ואחרי כמה זמן, ידעתי שהשנה הולכת להסתיים והפסקתי לעקוב אחרי הקווים שהתהליך שרטט, ואני לא יודעת מה קרה מאז.

אבל צריך גם להיות כנים: משהו בכל זאת קרה שם. הוא קרה במשך יותר משיעור אחד. אני לא יודעת לכמת את חשיבותו וגם לא לתמלל את נקודת ההתחלה והסוף שלו, אבל אני יודעת, בלי מילים ובלי מספרים, שהייתה שם צעידה, כזאת שמתחילה רחוק יותר ומסתיימת קרוב יותר.

3

אם מתחילים להאמין בתהליכים, אז פתאום הרבה דברים נראים כמו תהליך. ומעבר למקום חדש כולל אינספור תהליכים, במיוחד אם מסתכלים על שלושה אנשים שונים: לימודי הצרפתית שלי, הניסיונות שלי ברכישת חברים, ההיטמעות שלי במרחב, ההסתגלות שלי לסטטוס חדש בעבודה ישנה, ההסתגלות שלי לכתיבה בקונסטלציה שונה מהרגיל, ההסתגלות של לב לגן, ההיטמעות של נדב בכיתה בת 90 סטודנטים דוברי אנגלים ממיליון מדינות שונות, ההסתגלות שלו למעמד של סטודנט, המעבר חזרה לעולם העבודה. אפשר להמשיך לנצח.

זה ממכר, להסתכל על כל אחד מהתהליכים האלו בנפרד. כי אם מתבוננים ממש טוב, אפשר לראות כל הזמן צעדים קטנים קדימה, ואחרי כמה צעדים, קפיאה במקום לזמן מה, ואז שוב צעדים קטנים קדימה. אם מחברים את התהליכים הקטנים של כל אדם לעצמו, אז אפשר לראות איך הוא נהיה לאט לאט לאט משהו אחר. כמו פילטרים על תמונה; אם שמים פילטר ועוד פילטר ועוד פילטר, התמונה נהיית משהו אחר. ואם מבינים שאנחנו משפחה, והתהליכים שכל אחד עובר משפיעים על התהליכים שכל האחרים עוברים, זה בכלל נהיה כוורת רוחשת פעילות, שכל הזמן אוספת עוד ועוד דבש ודברים טובים אחרים.

4

אפליקציית הריצה הנוכחית שלי היא מאד דברנית. (כמובן שאחרי שכתבתי את זה כאן הפסקתי לרוץ לקצת זמן. היו עניינים גופניים, אבל הם לא העניין. לא סתם אמרתי על קפיאה במקום. בתאדם מגיעה לנקודה שבה היא מרגישה בטוחה לדבר על משהו, ישר היא חייבת רגע לברוח הצידה. ברחתי הצידה, אבל אני יודעת שזה זמני). בכל רגע נתון יש שם איזו בחורה (אין לי ספק שהן צובעות לבלונד. אני בטוחה בזה כאילו ראיתי אותן) שאומרת מלים של מאמנות. לא זוכרת בעל פה, אבל זה נשמע משהו כמו:

בוקר טוב, נפלא שהצטרפתם אלינו היום. אני רוצה שתתחילו לרוץ, ותחשבו על המטרה שלכם. אני רוצה שתחשבו על הסיבה שבגללה התחלתם לרוץ. זה לא משנה מה זה: אתם רוצים לרדת במשקל, להיות חטובים, להיות חזקים, לרוץ מהר יותר, לרוץ רחוק יותר. אני רוצה שתחשבו על הגרסה הטובה יותר של עצמכם. זה מה שאתם עושים פה היום, אתם מניחים רגל אחרי רגל, והופכים את עצמכם לאדם טוב יותר.

זה ממשיך ככה בלופ של מלים נרדפות לנצח.

הסכנה שבהתבוננות בתהליך כל הזמן היא שלאט לאט אתה מרגיש כמו מאמנת כושר בעצמך. למי אכפת מכל ההתקדמות הזאת לעבר אדם טוב יותר? את מי זה מעניין כמה מילים בצרפתית אני יודעת? עוד רגע כולנו מתים וקאפוט. מה זה השטויות האלו של אדם טוב יותר? בתכריכים לא רק שאין כיסים גם אין מקום לתעודות כבוד. גם ככה כל המטרות שלנו הן כאלו שאנחנו הצבנו, והן ארעיות וקלות לערעור כמונו. זה כל כך פתטי בכלל לחשוב שזה משנה משהו אצל מישהו.

5

אבל העניין הוא, הבנתי בשבוע האחרון, כל הזמן כל הזמן כל הזמן לשנות את הפוקוס, את מרחק ההתבוננות על הסובייקט. אם מתמקדים ממש ממש אפשר לראות תהליך. אבל ככה אי אפשר לחיות. אם מתרחקים ממש ממש, אפשר לראות את החיים על סופיותם, אבל ככה אי אפשר לזוז. אז צריך לזכור את המטופשות של הכל כאילו לא היה הספר הלבן של המאמנות, ולרוץ לעבר כל מה שבא לנו, כאילו לא היו תכריכים. זה אפשרי בכלל?