1
הרצון לגור בחו"ל הוא בעיניי תמיד גם הרצון לריסטרט. תוכנה כלשהי במערכת הפסיקה להגיב והיא זקוקה לאתחול כדי להגיב שוב. גם אם זו לא הסיבה המרכזית שבשמה עוברים לגור בחו"ל, תמיד יש שם משהו שמקווה כי הנוף הזר, האנשים השונים והזעזוע שהמערכת סופגת יפעפע פנימה, כאילו שמשהו מחוץ לעור שלך יכול לזחול פנימה, משהו יוכל לגרום לך להפסיק לשחק שוב ושוב את הדמות המעייפת והמשמעממת ששיחקת עד כה, ולפתע לגלות בעצמך דברים חדשים, להשיל מעצמך עורות נחש ישנים ובלויים.
2
אני זוכרת את הרגע הראשון שבו גיליתי מהי שנאה עצמית. הייתי בת בערך 12. עד אז אני לא זוכרת שהייתה לי איזושהי מחשבה על עצמי לעצמי. אמרו לי שאני יפה וחכמה וחמודה, והייתי יפה וחמודה וחכמה. גם הרגע הזה התחיל ממשהו שמישהי אמרה לי. את צריכה להתחיל לחשוב על דיאטה, היא אמרה. היינו במדרגות לאנשהו, והיא אמרה את זה בלי אפילו להסתכל עליי, כבדרך אגב. ואני הבטתי מטה, אל עצמי, כדי לראות על מה היא מדברת, ואני זוכרת שלבשתי טרנינג ורוד ורך מאד מאד שקיבלתי מההורים שלי מלונדון, ופתאום ראיתי אותה: את הכרס שלי. ופתאום קרה לו רגע גן עדן שכזה. בלי אפילו ליהנות מטעמו האלוהי של התפוח, אני הפכתי מודעת לעצמי ומודעת לכרס שלי, וגורשתי מגן עדן. ומאותו רגע, בכל מיני גלים של גאות ושפל, היא הייתה אתי: השנאה לגוף שלי.
3
לפני כמה שנים גרתי בברלין לכמה חודשים. נדב היה בארץ ואני ורוני גרנו לחודש בדירה באזור שחשבנו שהוא האזור הנכון של העיר. אחת מאיתנו ישנה בכל רגע נתון על מזרון בסלון והמקלחת הייתה מזוויעה: משהו מטונף למדי, שתוכנן באופן בלתי סביר ככה שבכל רגע משהו שם היה משפריץ לכיוון הלא נכון. הייתה איזו זווית שאם דחקת עצמך אליה, ומיהרת מאד מאד, אז לא כל רצפת המקלחת הייתה מתמלאת מים, אלא רק חלקה. זה היה לגמרי בסדר, כי אני הייתי בפאקינג ברלין, עבדתי בחצי משרה מהארץ, ולו לא היה את הדבר מצמית הלב הזה של געוגעים לנדב, הכל היה מושלם. ובכל זאת, כשנדב בא לבקר, רציתי שנהיה לפחות חלק מהזמן בנחת, בלי לדאוג לפטריות רגליים.
אז הזמנתי לנו מלון ללילה אחד. אני זוכרת שהבטתי בתמונות של המלון הזה הרבה זמן לפני שהזמנתי אותו. זה היה אחרי כמה שנים של AIRBNB והמחשבה על מלון הייתה משונה. הוא גם לא היה הכי זול (גם לא הכי יקר). אבל בעיקר הוא היה יפה להחריד. הוא נראה כמו מוזיאון לעיצוב ביחד עם מסעדה שיקית. הוא נראה כאילו אם אשן שם, אהיה יותר מדי נכונה.
זה היה מלון Q בברלין, שהוא אחד מכמה וכמה וכמה מלונות בעולם שהם Design hotels. מה הם Design Hotels אני לא יודעת בדיוק להסביר. נגיד בתיאור של המלון שבו אנחנו נמצאים עכשיו כתוב: מלון לאוהבי עיר, שכבר קונים את הקפה שלהם בסחר הוגן ואת השאריות שמים בקומפוסט. אני חושבת שזה תיאור די ממצה. אלו בדרך כלל מלונות לא זולים, אבל גם לא יקרים באופן שמוציא אותם מתחום הסביר פלוס, שמעוצבים ככה שאנשים כמונו ירגישו בהם כל כך בנוח שהם לא ירצו לצאת מהם. זה אומר שיש בהם את הבר או המסעדה הנכונים, ויש בהם מיטה נוחה, מקלחת גשם, בקבוקים קטנים של מותגי סבון שנדב מכיר, ובעיקר הם לא מרגישים כאילו מישהו רוצה להפוך אותך לראג'ה שמן שלא זז מהמקום ורק רוצה שיפנקו אותו. אלא כאילו מישהו מזמין אותך לשהות נוחה במיוחד בעיר שהוא אוהב, ומספק לך את כל מה שדרוש לך, כולל אופני עיר.
4
אני קוראת לה שנאה עצמית, כי אני זאת שיורה אותה וזאת שמקבלת אותה, אני נמצאת בשני קצות המקל הזה. אבל בעצם היא ממש לא מיוצרת באופן עצמי. אני יודעת את זה עוד לפני שהתחלתי ללמוד פמיניזם. אני יודעת שיש כוחות בעולם – כבירים, טמירים ונעלמים לכאורה – שרוצים שאני ארגיש ככה, מכל מיני סיבות כלכליות ותרבותיות. אני יודעת את זה כל כך עמוק בלב, שזו הסיבה האמיתית לכך שספרי הפמיניזם האקדמיים שקראתי בחיים שלי לא הרגישו כמו תיאוריה. הם הרגישו כמו חלק מהיומן שלי, שנכתב בידי נשים אחרות. הפער הזה, בין יומן אישי לבין ספר אקדמיה, רק חידד אצלי את התחושה שאם כל כך הרבה נשים חכמות מדברות על אותה חוויה ראשונית מכל כך הרבה כיוונים שונים, ובכל זאת מכוונות בדיוק לאותה חוויה שאני מכירה כל כך טוב, משהו כאן חייב להיות אמיתי.
5
הרגע הכי מדכא ששנאה עצמית מופיעה בו הוא הרגע שבו כל השאר נכון. אני זוכרת אותה מופיעה למשל במלון Q. נדב הגיע אחרי כך וכך זמן שלא ראיתי אותו (חודש?). היינו בסיומו של שבוע שלם ביחד. היינו במלון מדהים. הייתה לנו מקלחת שקופה, שרחוקה שלושה צעדים מהמיטה שלנו. היה קר כל כך בחוץ, שכבר החלטנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, מלבד לבר של המלון. הכל היה מושלם. ובכל זאת, כשהלכתי להתקלח (לא יודעת למה אפילו מקלחת שקופה באמצע החדר כל כך ריגשה אותי. אולי זה היה קטע כזה של "פסיכופת אמריקאי", של משהו כל כך לא פרקטי שהוא חייב להעיד על עושר מנוול), המחשבה הראשונה שלי הייתה שחבל שאני לא יותר רזה.
אני מיומנת כבר בשנאה עצמית, ויודעת להדחיק אותה טוב, ויש לי דרכים שונות להעלים אותה שאפילו אינן הדחקה אלא סתם רציונליזציה, וישר אמרתי לעצמי: שום דבר לא היה משתנה בחוויה שלך כרגע אם היית יותר רזה. ואפילו צדקתי. ובכל זאת, כשמשהו כזה מופיע ברגע מושלם, הוא מוריד.
כמובן שהיא מבאסת בכל רגע שהיא מופיעה. שמנה מדי. טיפשה מדי. לא יודעת להגיד את הדבר הנכון. משונה מדי. לאורך השנים היו לה הרבה ביטויים. היא יכולה להתרכז בסיבה אחת, או יכולה לחלוש על מערך שלם של סיבות לכך שאני ראויה לשנאה. אבל היא שם.
6
עכשיו מצאנו את עצמנו שוב במלון כזה. הפעם מחוץ לעיר. יש כל מיני סיבות לכך, אבל העובדה היא שלפני יומיים שוב הייתי במקלחת גשם, עם מותג סבון אקולוגי. והיא לא באה. לא רק שהיא לא באה, אלא אפילו הייתי מבסוטה על עצמי אש. פשוט עמדתי שם ונהניתי מהמים בזרם הנכון בטמפרטורה הנכונה.
מוזר.
ויותר מזה, רפרפתי אחורה בזיכרון, ולא הצלחתי להיזכר מתי היא באה לאחרונה. לא הכל היה דבש ותותים. היו רגעים של בדידות. רגעים שבהם הרגשתי שהקרבתי את הזוגיות שלי על מזבח ההרפתקנות. רגעים שבהם הרגשתי כמו אימא איומה. רגעים שבהם הרגשתי שאני רוצה לעזוב הכל ולנוח מתחת לשמיכה. אבל אני לא זוכרת את הרגע האחרון שבו הרגשתי שמשהו מזה קרה כי אני שמנה מדי או מכוערת מדי או טיפשה מדי. (לפני מחזור לא נחשב. ברור שזה לא נחשב. זה הורומונלי. דה).
7
אני חושבת שזה בגלל צרפת. כלומר, ברור שאני פשוט התבגרתי, וכמה בחורה יכולה להשקיע בלשנוא את עצמה? 27 שנים זה בהחלט מספיק. אבל אני חושבת שזה גם בגלל צרפת. ואם יורשה לי להיות רדודה, זה בגלל הבגדים בצרפת.
בניס כולן לבושות היטב. יש בחורות צעירות. ויש בחורות בגילי. ויש נשים מבוגרות. אבל הן כולן (טוב, ברור שיש גם שלא. אבל הן ממש המיעוט שבמיעוט. והן בטח תיירות), לבושות בבגדים שמתאימים להן. ובגלל שכולן לבושות בבגדים שמתאימים להן, החנויות מלאות בבגדים שמתאימים לכל מיני גילאים. בתל אביב הכרתי חנויות שמתאימות לגיל עשרים פלוס, חנויות שמתאימות לנשים מבוגרות ממני, ולגיל שלי היו רק חנויות יקרות ממש, שלא באמת יכולתי להרשות לעצמי לקנות בהן. קניתי בהן מדי פעם, כשנחה עליי רוח הבזבוז. אבל לרוב, פשוט לא מצאתי את הדבר הנכון בשבילי. התהייה הזאת, מה אני אמורה ללבוש שלא יראה כאילו אימא שלי או הבת שלי קנו, מלווה אותי כבר כמה שנים. והנה, מצאתי כמה חנויות שיש בהן בגדים שהם נכונים בשבילי. ולפעמים זה אפילו במחיר הנכון בשבילי.
פמיניסטיות אומרות תמיד שצריך רול מודלס. נשים שתרצי להיות כמוהן. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות צרפתיה. אני אוהבת לכלוך. ובלגן. וצעקות. וקללות. אבל המודל הזה, של נשיות נינוחה בכל גיל, ללא ספק מרחיב אופקים.