פרשייה בריביירה

1

אן הייתה מתוחה במיוחד לפני הערב על הספר "בדרכים" מאת ג'ק קרואק במועדון הקריאה "קוראי הריביירה" בניס. היא בעצמה נסעה בכביש 66 בעקבות הספר, כשהתחילה לנהל את חדר החדשות באחד העיתונים במערב המדינה. היא גם הייתה בערב מיוחד בבוסטון, שבו דיבר אלן גינסברג, נציג דור הביט. כל זה היה מזמן, לפני שהפכה לפרילנסארית, עברה לצרפת, לימדה אנגלית הרבה שנים בפריז, והשתקעה בניס, שם, יחד עם עשרות כלובי ציפורים שמפוזרים בדירה שלה וחתול, היא מנהלת את מועדון הקריאה. מזמן, אבל לא מספיק מזמן כדי שהיא תשכח שבין החפצים המועטים שהביאה ממולדתה היא טרחה לסחוב איתה גם דיסק כפול שנקרא the beat generation, ובו קטעים נדירים של הקלטות נציגי הדור ושירים שכתבו.

היא הייתה מתוחה כי אליסון, היסטוריונית אמנות אירית, שעשתה את הדוקטורט שלה בצרפת ומאז נשארה בה, הביעה דעה קולנית מאד במייל ולפיה היא ממש בשום פנים ואופן לא מוכנה כי מועדון הקריאה יעסוק בספר הזה, שהוא כל כולו מיזוגניות ושנאת נשים, "והאופן שבו הוא חושב שהכל מותר לו והוא יכול פשוט לחלוף במדינה ולהשתמש בנשים כרצונו הוא בלתי נסבל, ואני לא מתכוונת לחגוג את זה". אן הייתה יכולה פשוט להגיד לאליסון שתישאר בבית ותבוא בפעם הבאה, שבה נקרא את הספר האירי Amongst Women שאליסון בעצמה הציעה ואף תנהל את הדיון, אבל לא אישה כמו אן תוותר בכזו קלות. היא זיהתה חוסר הסכמה, היא זיהתה פמיניזם מהסוג הלא חביב עליה, והיא הייתה חייבת לטפל בו.

לצידה היא גייסה את צ'ארלי; אמריקאי כבן שישים, רופא לשעבר, שמחבב מאד את הכיפה הבוכרית שהוא חובש לראשו בכל עת, את הבנדנה האדומה שהוא קושר סביב צווארו, את קבקבי העץ השחורים שלו ואת דור הביט, שאף היה הנושא של עבודת המחקר בתואר השני שלו במדעי הרוח. צ'ארלי מבין אותה, כי גם צ'ארלי, ביחד עם בת זוגו טרי, נסעו בכביש 66 וגם הם מבינים שדור הביט היה משהו אחר, משהו ראוי לחגיגה.

כל השלושה נפגשו לארוחת צהריים מתוחה, במהלכה אליסון הסבירה את עמדתה שוב ושוב ושוב. צ'ארלי מחבב נשים מכל סוג, הוא חושב שהן יצורים מושכים, ומוכן להקשיב להן בכל עת, גם אם לעיתים הוא בורח למחוזות הפנטזיה תוך כדי. אן, לעומת זאת, מחבבת כל מי שמקשיב לה, ואליסון עמדה בסתירה חמורה להנחיית היסוד הזאת. ארוחת הצהריים לא עלתה יפה. אליסון נשארה בבית. צ'ארלי הגיע מוכן להנחות את הדיון. אן הגיעה מוכנה עם רוח קרב ודיסקים.

התמונה בראש הפוסט: מתוך ספר הבישול של דור הביט, באדיבות הספרייה של ניו-יורק.

vue-de-ma-chambre-sur
כאן יושבים בקיץ, אבל עכשיו

2

חורף. מועדון קוראי הריביירה מתכנס בחדר ההסבה של מלון אלינטון, מלון נחמד במרכז העיר. יש אח עם עצים בכאילו. יש תמונות של ענקי ג'אז על הקירות. יש כורסאות וספות. יש משקאות מהבר של המלון, והיום, באופן מיוחד, בפינות החדר נתלו דיוקנאות מודפסים של כל החבורה: ג'ק קרואק, ניל קסידי, אלן גינסברג וויליאם בורוז, ולצידם מפה שעליה מודגש כביש 66.

אני יושבת בפינה: לא הספקתי לקרוא את כל הספר, וגם ככה, אני מרגישה שעם כל האמריקאים האלו, אני באתי יותר לשמוע מאשר להשמיע. צ'ארלי פותח את הדיון וממשיך לספר על המסורת של סיפורי המסעדות באמריקנה, מתחיל בהקלברי פין ותום סויר ומגיע עד תלמה ולואיז. יש לו קול רועם ובטוח, וישיבה של מדריך טיולים: מישהו בטוח בעצמו, שמוכן גם להקשיב לאחרים, אם הם מספיק מעניינים. הוא מספר סיפורים יפים.

ביל, עוד אמריקאי, שהיה בחיים בתקופת דור הביט (סליחה שאני נשמעת פה צעירה מגילי, אבל אני גרועה בחשבון, ולרגע לא הבנתי איך זה יכול להיות שהוא עוד פשוט יושב פה, זקוף וחד לשון), מספר על הפער הבלתי נתפס בין אמריקה של שנות ה-50 – ניקסון, וסדרות טלוויזיה שמציגות רק משפחות מושלמות ומחייכות, התפתחות הפרברים וההתגייסות הלאומית לחיים בסגנון אחד – לבין אמריקה של דור הביט, ואיך דור הביט ייצג משהו אחר, שכולם כל כך כמהו אליו. הוא מדבר לא כמו איש ספרות, אין לו הרבה מלים נרדפות או משפטים מפותלים, אלא כמו אבא מסדרות על שנות החמישים.

מארי, מורה אמריקאית בפנסיה, טובת לב שמאד לא אוהבת סיפורים עצובים, לא יכולה להפסיק להתפעם מהחופש, מהחירות, מההיצמדות להווה. הם פשוט אף פעם לא מתלוננים, היא אומרת, אף פעם. הם רטובים, קר להם, הם מלאים בבוץ, והם חושבים על עוד חמש דקות כשהם יצליחו לחמוק מהמשטרה. ואני, רק קצת קר, לא יוצאת מהבית. היא חמודה מאד כשהיא אומרת את זה ומנופפת בהתרגשות בידיים עם לק אדום מוקפד, ואז היא קמה להקריא קטעים מהספר.

ואת, פונה אליי צ'ארלי, מה את חושבת על הספר. אהבתי אותו, אני אומרת, בדיוק בגלל החופש שמארי כל כך אוהבת. למרות שאני מסכימה עם אליסון. אי אפשר היה לדמיין את הספר הזה לו ג'ק היה ג'קי. אי אפשר לדמיין נשים יושבות פה בכיסא הנהג, רק בכיסא הנוסעת. אבל למי זה חשוב, אן קוטעת אותי, כל מה שאני יודעת זה שהייתי שוכבת גם עם ג'ק וגם עם ניל. יש בי פמיניסטית מחנכת רדומה, וכל פעם שאומרים לי דברים כאלו, היא מתעוררת. היא התעוררה גם הפעם, הסתכלה על אן בנינוחות ואמרה: הייתי שוכבת שם עם כולם, זה לא אומר כלום. האווירה בחדר מתחממת. אבל, ממשיכה המחנכת, השאלה היא מה היה קורה לי אחרי שהייתי שוכבת איתם. האם הייתי יכולה להמשיך במסע, שיכורה ופראית, או שהיו משאירים אותי מאחור, כי כבר לא צריך אותי.

עבורי, אומר ארון, הומו בריטי שלובש וסט, שעבד כמה שנים כמורה לספרות בסינגפור, והוא כל כולו חדות ספרותית מבריקה, ודיבור של מורה לספרות, ניל קסידי הוא מוזה. הוא מקריא קטע שבו מסופר על ציור של ניל על הקיר, עם זין ענקי. אי אפשר להתייחס אליו כמו אל בנאדם אמיתי, ואני חושב שגם ג'ק לא מתייחס אליו ככזה, הוא הופך אותו למשהו שלא יכול להתקיים בחיים, ולכן הוא דמות כל כך נהדרת.

אן מרגישה צורך להשמיע לנו הקלטות נדירות. צ'ארלי לא מוותר לה וקוטע אותה: נשמע אותן ברקע, זה יהיה מעולה. אי אפשר להתנגד לצ'ארלי, אפילו אם את אן, ואן מסכימה, אבל יוצאת לעשן. צ'ארלי ממשיך ושולף מתיק ה-Freitag שלו (זה מותג גרמני שעושה תיקים ממודעות פרסומת ממוחזרות. זה גורם לו להיראות כמו נציג אותנטי להחריד של דור הביט) את the howl. הוא קם מהישיבה פשוקת הרגליים ומתחיל להקריא בקול הרועם שלו. הוא מעביר את הספר לארון, שקורא את הטקסט רצוף הגסויות הזה בהנאה שקטה, ואחריו מארי, עומדת עם כל המטר שישים שלה, ומקריאה בקול גדול ושמח, וכולם נסחפים אחריה. צרפתיה אחת, שזו הפעם הראשונה שלה, שוברת את השיניים אבל לא מוותרת. אני שותקת. מוניקה, איטלקיה עם מבטא בריטי על העוקם, קוראת בהקפדה יתרה. אחריה טרי, אשתו היפה של צ'ארלי, קוראת בחיוך רחב ובנינוחות של מי שכבר הרשימה סלונים רבים בעברה.

וככה, היללה ממשיכה להישמע, וכולם מרוצים, ומוחאים כפים, ושורקים שריקות, ושמחים מאדמאד.

3

בחוץ, אחרי הכל, צ'ארלי ואן מעשנים אתי סיגריה. הם מספרים לי על כל העניין עם אליסון. הם קוראים לה בשמות שפמיניסטיות לא אוהבות. אני שותקת. המחנכת הפמיניסטית שבי חזרה לישון.

4

ואחר כך, באיזה בר-מסעדה ניסאי טיפוסי, אני ומארי וצ'ארלי וטרי וארון שותים דרינק קטן שאחרי ערב סוער. אני מקבלת מנה משולשת של ג'ין טוניק, וגאה מאד בספרות הזאת שלי.

מחשבה אחת על ”פרשייה בריביירה“

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s