שכבות

1

הרגע הראשון שבו הבנתי אני תיירת בישראל היה כשאבא שלי לקח אותי ואת לב באוטו לבקר חברים. עברנו מתחת לגשר ברחוב המסגר והגחנו איפה שפעם היה המוסך שלי לאופנוע (הוא טוסטוס, למעשה, אבל זו מילה כל כך מכוערת, שאי אפשר להשתמש בה, כמעט כמו קטנוע). המוסך שלי היה מקום תמידי של כישלון בשבילי. בחורות, אפילו קצוצות שיער ועמידות למדי, לא אמורות להגיע למוסכים לאופנוע. ובכל פעם שהגעתי לשם שאלו אותי שאלות שלא ידעתי לענות עליהן. וזו עוד היה החלק הקל. כי את זה פתרתי פשוט ב-לא יודעת, ובכל פעם מלמלתי לעצמי: נראה אותך עונה לי האם במשפט הזה צריך מקף מפריד או מקף מחבר. החלק הקשה באמת היה לצאת מהמוסך. היו שם עשרות אופנועים, ובינם ובין הרחוב הפריד מסדרון ארוך, פתוח לשמיים. כשאנשי המוסך היו מסיימים לתקן את האופנוע שלי, הם היו מעמידים אותו שם, בין עשרות האופנועים המתוקנים והלא-מתוקנים האחרים, ונדרשו כל יכולות התמרון שאין לי, באמת שאין לי, כדי להוציא אותו לרחוב ולנסוע לדרכי. וכך, כל פעם, במשך כמה שנים טובות, הייתי מתחילה לעשות את התמרונים של קדימה ואחורה וימינה ושמאלה, מזיעה, מקללת את היום שבו החלטתי שאני יכולה לעשות הכל לבד, שונאת את עצמי על שאני לא יכולה פשוט להגיד: תוציאו לי את המיו (במוסכים לא אומרים אופנוע. אומרים את שם הדגם. את זה ידעתי כבר) לרחוב בבקשה, ובעיקר מקללת קללות נמרצות את העולם שבו עוד לא המציאו מוסך אופנועים לנשים. שם בטוח לא היו מעמידים אותי בניסיון הזה. אני לא חושבת שאי פעם הצלחתי לעשות את זה לבד. בסופו של דבר מישהו מהעובדים היה מתחיל להבחין בריח הזיעה החמוצה המתפשט ובא להציל אותי.

כשגרתי בישראל, בכל פעם שעברתי ברחוב המסגר, הרגשתי צביטה קלה של כישלון, קצת מעל הלב. צביטה קלה, של כישלון ישן, ובכל זאת צביטה. והפעם, לא. הבטתי לכיוון, מחכה להרגיש את הרגש המוכר, אבל כל מה שיכולתי לחשוב היה: הנה רחוב המסגר.

2

בשאר הזמן הרגשתי, בניגוד לחששות שלי, כמו ישראלית. לא התרגזתי על ישראלים שמדברים בקולי קולות ונדחקים בתור, לא התפעלתי מהשמש (טוב, זה קשור לזה שהיו עשרה ימים ממש ממש ממש גשומים), לא שנאתי את עבודות הרכבת הקלה יותר מששנאתי אותן כשגרתי בתל אביב, ולא חשתי שום צורך להשוות בין פה לשם או בין שם לפה. הרגשתי כאילו נסעתי לביקור באירופה, והנה אני פה, בבית שלי, עם החברים שלי והמשפחה שלי.

3

והעניין עם רחוב המסגר הדגיש את העובדה שפתחתי בשכבה גיאולוגית חדשה. אני מאמינה שהנפש שלנו עשויה שכבות שכבות של הזיכרונות והניסיונות והחוויות שלנו. כל שכבה היא זהות שנכונה לתקופה מסויימת. בת ה-16 שרוצה לברוח מאילת, בת עשרים שהגיעה לעיר הגדולה, בת העשרים וחמש שעדיין מרגישה כמו בת עשרים, בת שלושים שמתחילה להרגיש נינוחה בתוך העור שלה, וככה. בכל פעם שמתרחשת רעידת אדמה (אצלי זה בדרך כלל החלפת זוגיות), השכבות זזות קצת, וחומר חדש מתחיל להתאסף בקצה העליון, החומר שמרכיב את הזהות החדשה שלי שמתחילה להתגבש. והזהות החדשה לעולם לא יכולה למחוק את הזהות הישנה. היא ניצבת מעליה, וניזונה מהגובה שאספו שאר השכבות, כדי לקלוט מפני הקרקע את מה שמביאות הרוחות. והפעם, השינוי הגיאלוגי התחיל ביחד עם הבעל הישן, בעיר חדשה. זה ממש מגניב לתפוס את זה כבר בהתחלה.

4

החברים שלי והמשפחה שלי וגם שלו, אגב, היו מושלמים. כולם – במידה מפתיעה ומלחיצה (אני מעמידה פה פנים שאף אחד לא קורא אותו, ונזהרת מאד מעמוד הסטטיסטיקות, וכל פעם שמישהו כותב לי מילה טובה על הבלוג, אני אומרת לעצמי: זה במקרה, הוא קרא את זה במקרה) – קראו את הפוסט שמסביר להם מה לא לשאול ונזהרו מאד מאד שלא לשאול את השאלות הלא נכונות. והם גם הלינו אותנו, האכילו אותנו (בכמויות בלתי סבירות, כמקובל בז'אנר), עשו בייביסטר, הסיעו אותנו, התייצבו בכל מקום שביקשנו בדיוק מתי שביקשנו, והבינו לגמרי את העובדה שבאנו לביקור ואנחנו לא יכולים להקדיש לכל אחד את הזמן שהיינו רוצים להקדיש לו. תודה, אתם חמודים.

5

ואלו היו עשרה ימים מטורפים, שבהם דיברתי עם יותר אנשים ממה שדיברתי בכל הארבעה חודשים האחרונים. ובכל לילה, במיטת היחיד שבה ישנתי בחדר העבודה אצל ההורים שלי, לצד הבן שלי שנחר קלות ומתוקות, סיפרתי לעצמי את הסיפורים ששמעתי, אלו ששמעתי פנים אל פנים כי אי אפשר לספר בסקייפ, והבנתי שהתגעגעתי יותר ממה שחשבתי. אבל הבנתי עוד משהו, משהו שכבר התחלתי להריח עוד בניס: נדרשות שנים ארוכות כדי להיות חבר של מישהו. אני כבר לא בת עשרים. וכמו שאני לא דוחקת בי לשתות כל ערב אלכוהול, כי אני כבר לא עומדת בזה כמו שנהגתי לעמוד בזה, כך גם אל לי לדחוק בעצמי בעניין החברוּת. החברוּת תגיע עם הזמן, אחרי שהשכבה החדשה תתמצק קצת. בינתיים אני יכולה להניח לי לתהות קצת איך עושים חברים, עד כמה חברות היא עניין תרבותי, ממתי בכלל אישה שלפעמים את פוגשת נחשבת חברה, וכמה בכלל אני מוכנה להקריב בשביל העניין הזה, וכן, גם לרחם על עצמי בעניין הזה זה בסדר.

3 תגובות בנושא ״שכבות"

  1. את מארגנת במילים תחושות שאפילו לא ידעתי שיש לי, וזה עונג גדול,
    וגם נחמה גדולה (רוב הזמן אני מסתובבת בעולם בתחושה שלא מבינים אותי…)

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s