תהיו עדינים איתנו

בעוד יומיים אני והבן שלי עולים על מטוס ומגיעים לביקור של עשרה ימים בישראל. אני יודעת כבר איזו מזוודה אקח, אילו בגדים יהיו בה (כביסה עוד לא עשיתי), מי יבוא לקחת אותנו משדה התעופה, ופחות או יותר את מי אנחנו פוגשים ומתי. יש לנו גם חורים בלו"ז כדי שלא נהיה כמו עכברים מסוממים במירוץ. אני יודעת שנהיה. אבל אני משאירה פתח לאופציה שנצליח שלא.

אבל אני בלחץ. כבר יום שני שאני לא מצליחה למצוא מקום לעבוד בו. בבית שקט מדי. בבית קפה רועש מדי. בספרייה רחוק מדי. ובבית קפה השני יש אנשים יפים מדי. בבית קפה השלישי המוכרת מעקמת את האף כשאני פותחת את המחשב. ובבית קפה הרביעי יש עוגיות יותר מדי טעימות, ואני לא יכולה לאכול יותר מדי עוגיות ולהיות שמנה דווקא עכשיו.

אני נעה ונדה בעולם חסרת מנוחה, עד שלא הייתי ברירה, ותפסתי את עצמי לשיחה. שאלתי אותי: תגידי, מה את כל כך בלחץ? סך הכל אלו החברים שלך והמשפחה שלך שאת מבקרת. ואני ברחתי מתחת לשולחן, הזזתי את גרגירי האורז והקוסקוס של לב, התיישבתי, כיסיתי את הראש בידיים, ואמרתי: אבל הם ישאלו שאלות! ואני לא אדע לענות עליהן! זה נורא! זה כמו להשתחרר שוב מהצבא. אז אמרתי לי: אל תדאגי, אני אכתוב בבלוג מה לא כדאי לשאול.

איך שם?

הבעיה של השאלה הזאת היא שהיא כללית מדי. איך שם? אני מנסה כבר ארבעה חודשים לענות על זה ולא יודעת לתת תשובה שאפשר למצות במשפט אחד. ואל תגידו לי שיש לכם זמן, כי זה לא עוזר לי. התשובה היא שאני לא יודעת. אני רק מתחילה לגלות: את העיר, את האנשים, את האזור, את המדינה, את השפה, את החוקים הכתובים והלא כתובים, את קוד הלבוש, את קוד האכילה, את המאכלים שנדמים צרפתיים אבל הם לא, את המאכלים שלא נדמים צרפתיים אבל הם כן.

התשובה היא: לא יודעת

מה אפשר לשאול: אני לא קובעת עליכם, אין לי מושג מה תשאלו. אבל תעשו את זה ספציפית. חוויה אחת, מקום אחד, משהו אחד שאפשר לתפוס בשתי הידיים ולעצב אותו לכלל תשובה.

מה התכניות שלכם?

הבעיה של השאלה הזאת היא שהיא קשורה לעתיד. אנחנו כאן לשנה. אני ממשיכה לעבוד באנקורי. נדב לומד. מסביב פאקינג הריביירה הצרפתית. אנחנו משתדלים בכל יכולתנו, והיא דלה, ממש דלה, כי אף פעם לא לימדנו את עצמנו לעשות את זה, להיצמד להווה. כל יום אנחנו אומרים לעצמנו: אל תחשבו את העתיד. תחיו את הרגע. יצרתם לעצמכם במו ידיכם, בעזרת מזל ועבודה קשה, קרע בזמן. שנה מבודדת מקודמותיה ומבאותיה, תתענגו עליה. וזה לא קל. כי העתיד תמיד מתדפק על הדלת ותובע את תשובותיו. אבל בינתיים אנחנו עומדים בזה יפה. זה לא שאין לנו תכניות. זה לא שאנחנו חולמים על העתיד. זה לא שאנחנו לא חוששים מהעתיד. אבל אנחנו רוקמים את העתיד שלנו בצנעה, במחשכים, בלי שאפילו אנחנו נסתכל, ואז אומרים לעצמנו: עזבו אתכם עתיד, תתמקדו בעכשיו. כל כך יפה בחוץ.

התשובה היא: לא יודעת.

מה אפשר לשאול: אני לא קובעת עליכם. אין לי מושג מה תשאלו. אבל תשתדלו בלשון הווה.

אז אתם נשארים באירופה?

הייתי כותבת את כל הפסקה הקודמת מחדש, כי אני באמת מאמינה בה. אבל תקראו את הפסקה הקודמת.

2 תגובות בנושא ״תהיו עדינים איתנו"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s