שני רגעים

טורינו

מה שאני אוהבת בלטייל עם רוני ולירון זה שלא אכפת להן. לא אכפת להן באיזה רחוב נלך. לא אכפת להן באיזה מוזיאון נבקר. לא אכפת להן לאיזו כנסייה ניכנס. לא אכפת להן מתי נצא, מתי נחזור, מה נאכל, כמה קפה נשתה, לאילו חנויות ניכנס וכמה נקנה, אם בכלל. למעשה, רשימת המטלות שלהן בטורינו ביומיים שהיינו בה יחד הסתכמה בשתי מסעדות שהן רצו לאכול בהן (אפילו בזה לא עמדנו). לי, בגדול, לא אכפת גם, אבל אני אוהבת ארמונות. ולא אכפת ביחד עם לא אכפת לי עושה טיול מושלם, שכל המחלוקות בו נפתרות עוד לפני שהן נוצרות.

אז שוטטנו. יצאנו לכיוון אחד, להן הייתה מפה די ברורה של העיר בראש, לי אף פעם אין כזו. בהקשר הזה, אני דג זהב בור ונטול דאגות. ואחרי שהלכנו בכיוון אחד זמן מסוים, עצרנו להתייעצות: ישר, שמאלה או ימינה. זה היה התפקיד שלי. ימינה, הייתי אומרת. רק כי איזה שלט נצנץ בהמשך הרחוב, או כי הבניין שמולו עמדנו סקרן אותי מספיק כדי לראות גם את הכיוון השני שלו, או כי בכיוון מסויים נראה הומה ובכיוון השני ריק. ושוטטנו. והלכנו. ושוטטנו. ראינו רחובות יפים ורגועים, ראינו חנויות מעוצבות, ראינו בניינים יפים וישנים, ראינו עיטורים על בתים, ראינו חשמליות, ראינו אנשים לבושים יפה, ראינו.

ונהייתי רעבה. וזה עוד משהו שצריך לדעת עליי: אני דג זהב נטול דאגות עד שבבת אחת אני נהיית רעבה. וכשאני רעבה, לא מעניין אותי כלום. אין לי שום שאיפות גסטרונומיות, ואין לי שום שאיפות סוציאליות, ואין לי שום רצון מלבד להשקיט את הרעב. אני ממותה שועטת. תשאלו את נדב, אני עוברת מטמורפוזה אמיתית: כי באמת לא אכפת לי כלום מלבד להשקיט את הרעב. סיפור מפורסם מספר על כך שעמדנו בתור למסעדה יוקרתית בברצלונה, אחד כזאת שקראנו עליה באינטרנט, וראינו באינסטגרם, ובחנו את המנות ואת התפריט ואת המחירים, וסימנו כיעד תיירותי. סוף סוף הגענו אליה בצהריים של אחד הימים, והסתבר שיש תור של חצי שעה בערך, ואני הכרזתי שלא אכפת לי כלום, יש לי בתיק סוכריות גומי ואני הולכת לאכול אותן עד שיתפנה לנו שולחן.

אבל בכל זאת, גם ממותה יודעת שהמחיר של שוטטות הוא שלא תמיד את נמצאת במרחק יריקה מהאוכל שלך. וגם ממותה יודעת שלא את כל מה שאפשר לעשות לנדב אפשר לעשות לרוני ולירון, אפילו שלא אכפת להן. אז רק הודעתי שאני רעבה, וכיביתי את כל המערכות שלי, כדי לצמצם צריכת אנרגיה. והן התדיינו בינן לבינן, ואמרו דברים, אולי אפילו עניתי דברים, והלכנו לפה, והלכנו לשם, אבל אני לא יודעת, כי אני כיביתי את מערכת הקלט והן נפתחו כשנכנסנו

למקום.

Margutte Polenta da Strada.

דוכן של פולנטה (הצילום מתוך עמוד הפייסבוק שלהם). דמיינו שווארמיה קטנה, כולל הכיעור העיצובי. עכשיו, תוציאו את כל הסלטים והריח של הטיגון. במקום עמוד השווארמה שימו מכונה שמוציאה פולנטה! כמו מכונה של פרוזן יוגורט, אבל היא מוציאה פולנטה נוזלית למדי, חמימה, עם מרקם מושלם, שבכיפוף המוט הנכון מוציאה את האושר הזה לתוך קערית חד פעמית. עכשיו תסתכלו על השולחנות בר, שניים או שלושה, לא יותר, שימו עליהן פלייסמטים מנייר עם פרסומות באיטלקית, שימו במקרר את השטויות הרגילות של קולה וסודה וזה, פלוס בירה איטלקית, שימו בחוץ עשר מעלות חום, ותחזרו פנימה, כי צריך לבחור את התוספות על הדבר המושלם הזה, תוך כדי שאתם עומדים בתוך ריח נעים של איטליה, עגבניות מתבשלות עם בצל ושום. אני בחרתי רוטב עגבניות שכפי שנהוג אפשר לכנות אותו חרפרף. רוני לקחה איזה בשמל או משהו כזה עם פטריות כמהין. ולירון לקחה בולונז. ועל כל אחת מהקעריות פיזרה האישה הנחמדה שמחזיקה ביחד את מוט האלוהים פרמז'ן. והקטע הוא שהאישה עם מוט האלוהים ידעה בדיוק את המינון הנכון של פולנטה ותוספת. וידעה בדיוק את המינון הנכון של פרמז'ן. וידעה בדיוק את המינון הנכון של התנחמדות והתרחקות.

וזה היה רגע. רגע של אושר מוחלט.

התכוונתי לכתוב על עוד רגע, אבל נהייתי רעבה מדי. הולכת להיות ממותה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s