1.
זה כל מה שרציתי. קפה במקום חדש. בגט מונח על צלחת יפה. חמאה טעימה שמוגשת עם סכין למריחה. וגם את מה שלא רואים: הדרך לבית קפה על האופניים שלי, שעליהם יש מושב ללב, שנוסע אתי תמיד, גם בלי לב. ופעמוני הכנסייה, עכשיו מצלצלים 11. ורחובות עם אנשים שעסוקים בענייניהם, אפילו שברחוב הזה (ובעיר הזאת) נדמה שענייניהם תמיד סובבים סביב קניות. אפשר להניח שמחוץ לרחוב הזה יש להם גם עניינים אחרים. ואותי, מסתכלת. זה לא הרבה, אבל זה מה שרציתי.
2.
"כשגרים בחו"ל, אז כל פעם שיוצאים מהעבודה נמצאים בחו"ל"
הדס לנדב
בכל החודשים שבהם רקחנו את המעבר הזמני הזה זה היה המשפט שדחף אותנו קדימה. תארו לכם, לצאת מהעבודה, הדבר הכי מונוטוני ושגרתי בעולם, ולהיות בחו"ל, להיכנס לתוך ג'ימבורי מלא כדורים צבעוניים למבוגרים. איך אפשר בכלל לסרב לזה? אזה דברים רעים יכולים לקרות בג'ימבורי הזה? בכל החודשים האלו לא הצלחתי לחשוב על דבר רע אחד שיכול לקרות. ידעתי על הבדידות, ועל הזרות, ועל איבוד רשת התמיכה. ידעתי את כל זה, וזה לא השתווה אפילו קצת לאפשרות של לצאת מהבית ולהיכנס לג'ימבורי.
3.
אבל לא חשבתי על זה: ))<>((
מה זה? זה אמוטיקון שאומר: לחרבן מכאן עד לשם, ובחזרה, לנצח. (pooping back and forth, forever).
זה מתוך הסרט "אני אתה וכל השאר", שבו רובי ילד בן 6, מצ'וטט (זה חוקי עוד להגיד את המילה הזאת?) עם אישה מבוגרת באינטרנט ושולח לה את האמוטיקון הזה. היא לא בקיאה בעולם המונחים של ילדים בני 6, באותה מידה שרובי לא בקיא בעולם המונחים שלה. וכך יוצא שרובי קובע איתה פגישה בפארק, ושניהם נמצאים בחוסר אוריינטציה מוחלט אחד כלפי השני. שניהם מגיעים, ובגלל שזה סרט של מירנדה ג'ולי ולא של HBO, היא לא רוצחת אותו ומחביאה את גופתו, וגם אין שום מוזיקה דרמטית בזמן שהיא מנסה למכור אותו לרשת של עברייני מין. היא עושה את מה שאישה נורמלית הייתה עושה: היא נותנת לו נשיקה על הלחי ושולחת אותו הביתה, כדי שהיא תוכל ללכת הביתה ולהרהר בחייה עד כה.
אז אנחנו רובי. כל הזמן. אנחנו עיוורים וחירשים וסומים באפילה לגבי רשת המסמנים שנפרשת לפנינו. חלק אנחנו כמובן יודעים, כי לא באנו עכשיו מבקתה בהרי תימן, אבל כל מה שהוא מעבר למה שתיירים עושים, דורש הסתגלות. ודורש הבנה. ודורש כיאורוגרפיה חדשה שתאפשר לנו להשתלב בכיאורוגרפיה הכללית של העיר. ומי בכלל רוצה להיות רובי בגיל 40? לא בשביל זה עברתי כבר את כל שנות העשרים המייסרות, כדי להגיע למקום שבו הכל ברור לי כבר?
למשל? למשל בתי הקפה. באיזור 11:30 בצהריים המלצרים מתחילים להניח על חלק מהשולחנות מפות נייר, סכו"ם וכוסות. זה הסימן שהגיעה השעה לאכול צהריים. כי יש שעות, גבירותיי ורבותי, לא כל אחד פה עושה מה שבא לו. בשולחנות האלו לא שותים קפה. כי עכשיו צהריים, כאמור. אתם מוזמנים לאכול את מנת היום. או לבחור מנה אחרת מתפריט האוכל. אבל קפה תשתו בבקשה במקום אחר. אותו דבר אבל הפוך קורה אחרי צהריים. מפות הנייר מוכנסות, מקופלות, וממתינות לתורן ביום הבא. והשולחנות חוזרים להיות שולחנות טובים לשתייה. עכשיו אפשר גם אלכוהול.
אחרי שמבינים את זה, קל מאד להשתלב בזה, אבל דרוש הרגע הזו שבו מישהו מפענח לך את הסימן: ))<>((.
4.
וכך יוצא שהמשפט "כשאתה גר בחו"ל, בכל פעם שאתה יוצא מהעבודה אתה בחו"ל" מקבל משמעויות חדשות. בחוץ זה לא רק ג'ימבורי עם כדורים צבעוניים מונעי נפילות, אלא גם אולפן ללימוד שפה, משרד של רשות ממשלתית עתיר בירוקרטיה (מתים על הטפסים המצחיקים שלהם), מסיבת פופ אפ במקום שבו את לא יודעת עדיין איפה השירותים וגם קניון. זה משמח, אבל גם הרפתקני וחקרני ומעייף.
5.
וכל זה גורם לי כל הזמן לחשוב על הקומיקס הזה שאורי שם בפייסבוק שלו:
שבעיקרון אומר: די כבר עם הדרישה הזו לאושר. זה הכי לא סביר. במקום, תנסי לחיות.
ואני חיה, לעזאזל. לגמרי חיה!