They are just baby queens

1.

ג'יימי הוא קצת נמוך. יש לו עיניים כחולות, שמסתכלות על העיניים הכחולות שלי כמעט באותה גובה, אבל שלו יותר דומות לים שמקיף אי יווני, גדולות יותר, עם גוונים של כחול כהה ובהיר שמשחקים בינם לבין עצמם. יש לו שיער ארוך, עד אחרי הכתפיים, שאסוף כמעט תמיד בקוקו. יש לו סנטר רבוע, ועור לבן, מגורה עד אדמומיות בגילוח מתמיד בסכין קהה מדי.
ג'יימי הוא זונת תוכן. כמו כולנו, זונות התוכן, הוא מחזיק בראש שלו עשרות מבנים לוגיים אפשריים לטקסט, מאות פתיחות אפשריות לכתבות, ואלפי טריקים שהופכים את הכתיבה עבורו למשחק מחשב. אם הוא כמוני, ואני חושבת שהוא זונת תוכן טובה ממני, הוא יכול לכתוב על הכל. אם יש לך בראש כבר את מתקן הרנטגן שמאפשר לך להפשיט את הטקסט ולהלביש אותו כרצונך, ברור שכל השאר הם פרטים שאנשי מקצוע אחרים – אנשים שמבינים בפיננסים, בהיסטוריה, במילקי, במים מינרליים, בתזונה, בביג דאטא, בחינוך – יכולים לספק לך, ואתה צריך רק לשבץ במקומות המתאימים. במקום שבו הכרתי אותו הוא הקשיב לאנשים שמדברים על השקעות, וחוקרים אנשים אחרים שמבינים בהשקעות, רשם לעצמו כמה מלים בפנקס, ואחרי כמה שעות הפיק טקסט קוהרנטי ואנושי, שהפך את כל עניין ההשקעות למשהו שאנשים יכולים לקרוא.
בהפסקות הסיגריה ג'יימי מדבר על מישל, חברה שלו. הוא לא אוהב אותה, או לפחות חושב שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא לא יכול להיפרד ממנה, כי הם בדיוק חתמו על חוזה לדירה, ואין לו כסף לעבור לדירה חדשה. יש לו חוב מימי הלימודים הלא-רחוקים שלו, ולמרות שהוא אוכל כל יום רק במקדונלדס, או סנדוויץ שהוא מכין בעצמו מלחמניות ונקניק שהוא קונה בסופר ביחד עם קריספס, ולובש בגדים שמישל תופרת לו מבדים נועזים, הוא עדיין לא מצליח לשמור על רמת בזבוז שתאפשר לו להחזיר את החוב במהירות שבה הוא היה רוצה. כל פעם שאישה צעירה עוברת ברחוב הוא עוקב אחריה במבט, וחושב כל מיני דברים, אבל אומר רק דברים נחמדים. בכלל, ג'יימי, כשהוא לא מתרשע על מישל, אומר רק דברים נחמדים.

2.

בלילות ג'יימי הוא דראג קווין.
סתם. בניינטיז, או אפילו בתחילת שנות האלפיים, אפשר היה לכתוב משהו כזה.
בימינו לבנאדם אסור שיהיו לבנאדם ד'יי ג'וב, שבו הוא קצת סובל, ונייט ג'וב, שבו הוא מגשים את השאיפות שלו. כי אסור לנו לסבול יותר בעבודה, נכון? אנחנו צריכים להיות מרוצים. מסופקים. מאותגרים. לבטא את עצמנו. למסגר את השאיפות שלנו. חלילה לנו להשתעמם, להימרט קצת בפינות משגרה.
אסור לנו גם שיהיו לנו לילות. זמנים שכאלו שבהם אנחנו לא מתקדמים. לא לומדים. לא עוסקים בקריירה שנייה או שלישית. לא משפרים את התדמית שלנו. לא מוכרים את עצמנו. ולא את היצירה שלנו. ולא את החלומות שלנו. שעות מתות, אפשר לומר שהן מתו.
אז ג'יימי הוא דראג קווין גם בימים. הוא לא לובש בגדי נשים, ולא מדבר כמו שמדברים ב-rupaul's drag race, ואפילו לא הומו. אבל בימים הוא מדבר על הדמות שלו, שיש לה שם מתחכם שאני לא זוכרת, אבל היא קשורה כמובן לערכים. פעם הוא היה איזו התחכמות על referendum, יצר ראש ענקי של תרזה מיי שאותו הוא הלביש על המותניים, ועשה בדיחה מברקזיט. עכשיו הוא עובד על הזווית של התחממות גלובלית – ה-דבר של 2019 – והדמות שלו לובשת תלבושת שלמה עשויה מפלסטיק שהוא אוסף. בימים הוא מרגל אחרינו, מלקט בקבוקוני סויה קטנים ממגשי הסושי החד-פעמיים, מתלבט בקול בנוגע לאיזה בקבוק מיץ יוקרתי שמישהו קנה, מראה לנו תמונות של קסדה עשויה שברי כוסות פלסטיק שהוא עובד עליה, משמיע לנו שירי פופ ששרה איזו דראג קווין מפורסמת מהסבנטיז, שולח לכל המשרד לינק למשאל אונליין שבו אנחנו בוחרים את השם החביב עלינו מבין שלושה.

The other monarchy (Source: FB page)

3.

לג'יימי יש גיג. מילה מכוערת. אבל אנחנו אוהבים את ג'יימי, כי אי אפשר שלא לאהוב את ג'יימי, ואנחנו באים למקום שבו ג'יימי מופיע, ביחד עם דראג קווינס וקינגס אחרים.
אנחנו מתאספים על הגג במשרד, עם בקבוקי יין שקנינו בסופר, עניבות ותיקי האיפור של הנשים האחרות. יש להן נצנצים. יש להן אודם כחול וירוק. יש להן הזדמנות להתחפש, והן מרוצות.
ההופעה של ג'יימי היא איומה. הקסדה נופלת לו כל הזמן על הראש. הוא לא מצליח לזוז בנעלי העקב שלו, שגדולות עליו בשתי מידות, כך סיפר לנו אחר כך. הוא לא זוכר את המילים. הוא מאחר להיכנס לריקוד שהמציא. כל מה שיכול להשתבש, משתבש.
לפניו ואחריו יש כל מיני הופעות אחרות. דראג קווין זה מושג די נרחב, וכל אחת מהמלכות מפרשת אותה כרצונה, ויש שם כמה מלכות מאד מצחיקות ומאד עצובות.

4.

"השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים"

מארק טווין, על התנוונות אמנות השקר

5.


המופע נגמר. אנחנו יוצאים החוצה, ממשיכים לשתות ומעשנים סיגריה. ג'יימי מגיע. הוא מזיע לגמרי, וחצי ערום. כולנו מחבקים אותו.
הם משקרים לו בצורה יפהפיה. בהרחבה. בפירוט. בקומה זקופה. מחמיאים לו על המלים. על הריקוד. על הלבוש. הם מוצאים פרטים קטנים שאפשר להיצמד אליהם ללא חשש מבוכה. הם אומרים מלים גדולות שאפשר להסתתר מאחוריהן מבלי פחד התגלות. הן מתארים דברים שראו מבלי להצמיד לתיאור שום מילת שיפוט. הם מוסרים לו מה שהוא גרם להם להרגיש. הם רוקדים ריקוד שבטי, אחיד, רב-קפלים, שנטוע היטב בהיסטוריה, שכל כולו העלאת קורבן לאל הנחמדות. כולם משתתפים במאמץ מבלי לתאם זאת מראש, ומבלי להותיר בצד אף אחד.
מהר מהר אני מוציאה מהתיק גליל גדול של מסקינטייפ שחור ועבה ואוטמת לעצמי את הפה הישראלי הישיר הגס והמטונף שלי. אסור לי להוציא מילה. אסור לי להתפרצף. אסור לי לעשות תנועה שלא במקומה. זה כל כך יפה, אני חייבת ללמוד גם.

6.

אחר כך, ברכבת הביתה, בחברה יותר מצומצמת, אני לא יכולה להתאפק יותר, ואני אומרת: היו שם כמה מופעים קצת עצובים. זו הייתה הגרסה הכי רכה שהגעתי אליה, וגם עליה עבדתי כשעה.
אחת מהן מסתכלת עליי בחיבה, ואומרת לי: They are just baby queens.

6 תגובות בנושא ״They are just baby queens"

  1. הוי כתבת פה משהו מדויק להפליא. וואו. מתי יוצא לך להסיר את המסקינטייפ השחור או לצאת מהבית בלעדיו?
    אני גם זונת תוכן ואני מתה על זה. חוקי שאנחנו מתייחסות לעבודה שלנו כאל אמנות משל עצמה?

  2. הישירות הישראלית באמת צריכה להכנס לארון. אין לי ספק שגם נסיכות הדראג מבינות את מה שלא נאמר, ויודעות לפענח את הקודים המילוליים התרבותיים המקומיים. וכל זה בלי להזריק רעל ישיר לורידים.

  3. זה למשל, פוסט אדיר. כתיבה מופתית, ואני ישראלית לגמרי כשאני אומרת את זה. שום גינונים בריטים.
    ואני לא מסכימה איתם שהישירות הישראלית צריכה להיכנס לארון, לאחרונה גילתי אותה אצלי, כנות בוטה ומגעילה לפעמים, אבל היא עוזרת לי לצלוח את היום בישראל. זה פשוט יותר מזה- ברומא התנהג כרומאי,נכון? נראה לי שבורדייה אמר על העניין הזה פעם: היכולת של אדם למוביליות חברתית תלויה מאוד בוורסטיליות של ההביטוס שלו (כלומר היכולת שלו להתנהג בצורה שונה לחלוטין תרבותית בנסיבות המתאימות). אז אולי זה גם קצת לשקר…

    ו"להימרט קצת בפינות משגרה", יא אללה, איזה משפט. *יורקת ברכות*

השאר תגובה