משנה לשנה יותר מעודן, אין מה לומר

הרגע הראשון

הרגע הראשון של יומולדת 41 שלי התחיל בפאב, שלושה ימים לפני יום ההולדת.
רוזה היא אימא של הקטור, שהוא חבר של לב. היא רופאה ונמצאת בחופשת לידה כבר למעלה משנה, כי היא לא מצליחה למצוא סידור שבו גם היא וגם בעלה הרופא יכולים לעבוד ועדיין הילדים שלהם לא נמצאים ברחוב מתישהו. קים היא אימא של לוק, שהוא חבר של לב, והיא רואת חשבון, והיא לא עובדת כבר כמעט שנתיים, כי תכל'ס לא ממש בא לה ובעלה הרואה חשבון מרוויח מספיק כסף.
לפני כמה זמן חשבתי שזה יהיה נחמד אם נצא לשתות מדי פעם, כדי שאפשר יהיה לנהל שיחה של מבוגרים, אפילו שאף אחת מהן היא לא הבחירה המיידית שלי, כי אני חושבת שאי אפשר לדעת, ויכול להיות שהן בעצם חמודות כשהן שתויות. אז הזמנתי אותן לפאב הסמוך. היה ערב קצר במיוחד וסביר, אבל לא יותר. וחשבתי, בסדר, זה יותר טוב מסתם לפגוש אותן רק עם ילדים כל הזמן ולא לדבר בכלל, ואולי בפעם הבאה יהיה יותר טוב. אני צריכה לזכור ליזום את הבא. אבל! רוזה הקדימה אותי! וממש הזמינה אותי לצאת!
שלושה ימים לפני היומולדת שלי הלכנו לפאב שהיא בחרה, ושתינו הרבה, ודיברנו ממש, ויצא שחפרתי להן ארוכות על היומולדת שלי ועל כך שאני מרגישה שכבר הייתי אמורה לדעת דברים. קים, שאין לי דרך לתאר כמה היא תמיד כל כך בסדר, ואסופה, ורזה, פרצה בצחוק רם וכמעט מעליב ואמרה: In this day and age? you have till your eighty to find out. היא צודקת, זה ברור. זה היה רגע שבו קים לימדה אותי משהו.

1

כי בגיל 41 את כבר אמורה לדעת משהו, נכון? ואני יודעת המון דברים; אני יודעת אהבה ובדידות ועצב ואפילו את הרגע שבו הבן שלך אומר לך: אימא, זה כואב לי בלב, שבו את לא יודעת אם יותר למות מנחת או מצער (זה היה רק סרט, שום דבר מצער באמת), ושמחה והצלחה וכישלון ולדפוק את הראש בקיר ולהרפות ואיך זה לגור בישראל ואיך זה לגור בצרפת ואיך זה לגור באנגליה ואיך עושים חברים ואיך מחברים כל מחשב בעולם למקרן ואפילו להכין קובה. אבל יש שאלה אחת שלא מפסיקה להציק לי: איך עושה סופרת?
אני יודעת שבטח יש פה בבלוג מאה אלף פוסטים שעוסקים בנושא הזה, אבל זה לא אכפת לי. כלומר, כן, אבל לא מספיק בשביל לא לכתוב אותו.

הרגע השני

הבן שלי הכין לי קופסה עם לבבות נייר, שזה היה חמוד באופן הרגיל שבו ילדים הם חמודים.
בתוך הקופסה היו גם ממתקים, כי זה מה שעושים ביומולדת, שזה גם היה חמוד באופן שבו ילדים הם חמודים, ובאופן החמוד שבו ילדים קונים להורים שלהם מה שהם רוצים לעצמם (בדיחה משפחתית על שלמה ארצי שאי אפשר שלא להזכיר, אבל לא באמת מצחיקה).
אבל היה שם ממתק אחד, joyfills, שהוא ממתק שאני ולב אכלנו ביחד לפני כמה חודשים. ביסים פציחים של ביסקוויט שבתוכו יש קרם אוראו. אכלנו את הדברים הקטנים האלו. ואכלנו. ואכלנו. ולא הצלחנו להפסיק. וזה היה טעים ומתוק ומהנה ומזוויע. אז לב קנה לי את השני בסדרה, שמלא בקרם שוקולד ולא אוראו. והוא הגיש לי את השקית והסתכל עליי ואמר: זוכרת? ואני הנהנתי. והוא אמר: בחרתי לנו את השני.

In the biscuit aisle

2

ככה אני מדמיינת סופרת: מישהי שהוציאה לפחות שלושה ספרים. היא מעורה בשיח ספרותי כלשהו, כלומר יודעת מה קורה בז'אנר הספרותי שלה בישראל וגם בעולם, או רק בעולם דובר האנגלית. היא מכירה סופרים וסופרות אחרים ויודעת לנמק לעצמה מה היא אוהבת בהם ומה לא. יש לה דעות מוצקות על הספרות שמדברת אליה. היא משתתפת באירועים ספרותיים. היא משתתפת באירועים פוליטיים. היא כותבת מאמרים / טורי דעה פוליטיים. היא נוסעת לחופשות כתיבה. היא נוסעת לפסטיבלים של ספרות. היא עושה נפשות לרעיון הספרות ולא רק לספרים שלה. היא כותבת, כמובן, רצוי יותר מדבר אחד בבת אחת, או דווקא ממש רק דבר אחד, לפי בחירתה. זה יכול להיות קשה בשבילה, לכתוב, או קל, או פשוט מה שהיא עושה, טבעי, זה לא משנה.

די הרבה דברים, ואני חושבת שהם כולם חלק מהמחוייבות של להיות סופרת. באותה נשימה אני גם חושבת על סלינג'ר. לא היה הכי מקובל באירועים. או על פרנטה, שפחות בעניין של חשיפה פומבית. או נל הרפר לי, שלא בטוח שעומדת בקטע של שלושה ספרים. או על סופרים שאני אוהבת ואני פשוט לא יודעת עליהם מספיק כדי לדעת האם הם עומדים בקריטריונים, נגיד קלאריס ליספטור. ואם הייתי פוגשת סופרת שהייתה אומרת לי: אני כותבת, ולכן הפוליטיקה שלי ידועה ואני עומדת מאחוריה, אבל אין לי שום עניין להיות באירועים האלו בגופי. האם הייתי חושבת עליה שהיא פחות סופרת? לא נראה לי. בקיצור, אלו הדברים כמו שהם באידיליה, והחיים הם החיים.

הרגע השלישי

אני עובדת עם חמישה עשר אנשים, בערך. אני מבלה איתם תשע שעות ביום באופן ספייס, בלי מחיצות, בלי קירות ובלי חסמי קול / ריח / מראה. הם מכירים אותי, כך חשבתי, מכורח הנסיבות, והם מחבבים אותי באותו אופן בלתי מחייב שמחבבים מישהו מהעבודה, רק כי החיבה הזאת לא דורשת ממך כלום.

ביום של היומולדת עבדתי חצי יום, וחצי שעה לפני שהלכתי פתאום הבוסית שלי נכנסה עם עוגה עם נרות וכולם שרו יומולדת שמח וחייכו אליי מאד מאד, ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב מבוכה. כי זה דבר אחד יומולדת שמח פומבי כזה בעברית, ודבר לגמרי אחרי באנגלית.

ואז הם הגישו לי תיק בד של Daunt books, חנות הספרים הכי שווה בלונדון, ובה לא ספר אחד, לא שניים ולא שלושה, אלא חמישה ספרים. ועוד לפני שהספקתי לראות איזה ספרים יש שם, הם כולם באו ואמרו: רצינו גם לקנות לך את זה ואת זה ואת זה, ונקבו בשמות של ספרים שהייתי שמחה לקבל, אבל כריכה קשה, אבל לא היה, אבל.

חמשת הספרים שנבחרו היו ספרים ששולחים אותך אל העולם, שאני חשבתי שזו שיטת ארגון מדהימה, והם היו:

  • Tired of london tired of life – ספר ובו דבר אחד שווה לראות בלונדון לכל יום בשנה
  • Book lovers’ London – כמו שהוא נשמע, רשימה של כל החנויות הספרים, השווקים, הספריות הציבוריות והסיורים שקשורים לספרים בלונדון
  • Japan traveler guide – בתכנית הנסיעות המשפחתית שלנו ל-2020
  • The meaning of rice – מסע קולינרי ביפן
  • People Who Eat Darkness: Love, Grief and a Journey into Japan's Shadows

לא למות מהתרגשות?

3

ויש את הכסף. כלומר, מישהו צריך להרוויח כסף כדי לחיות את החיים האלו, שמאד קשה לתמוך בהם מתוך מצוקה כלכלית. והמישהו הזה לא יכול להיות הבעל. כי אז כל המגדל היפה של הספרות בנוי על אוויר. אם אישה רוצה קול, היא צריכה להרוויח כסף. וברור שכאילו אפשר להרוויח כסף מספרות. אבל לא יודעת כמה כאלו יש. נשים. סופרות. שמרוויחות מספיק כדי לחיות מהכתיבה של עצמן.
(גיגלתי הסופרים הכי עשירים, ובמקום הראשון יש סופרת בשם מקינזי בזוס. גרושתו הטרייה מאד של מייסד אמזון. לא סגורה על זה שהיא הזיעה את עצמה על המקלדת כדי להגיע ל-30 מיליארד דולר. רולינג, שאחריה, דווקא כן). אבל עד שאגיע לשם יש עוד רגע.

הרגע הרביעי

אני לא יודעת איך לתאר את הרגע הזה, ואני מנסה בראש כבר שבועיים. אבל מדובר בי ובבעל שלי. במסעדה הודית במרכז לונדון. כל ביס מהאוכל הוא טעים, בדיוק חריף במידה, בדיוק חם במידה, בדיוק פציח במידה. המקום עצמו יפה בדיוק כמה שמסעדה צריכה להיות יפה. השירות עצמו אדיב במידה, חברותי במידה, קשוב במידה. השכנים שלנו לאווירה שקטים במידה ומצחיקים במידה (סליחה, סבאל'ה יפני בן מאה, זה היה קצת מצחיק שנחנקת, בעיקר בגלל שהבת שלך המשיכה להיות בטלפון, אבל אני שמחה שהצלחת לשוב ולחיים וללקק בהנאה ארטיק). והבעל שלי הוא הבעל שלי בדיוק במידה.

4

אבל כמו תמיד, צריך לבחור. צריך לעבוד. וצריך לקרוא. וצריך לעשות ספורט כדי להישאר בריאים. וצריך זמן עם נדב. וצריך זמן עם לב. וצריך זמן עם לב ונדב. וצריך זמן עם חברים. כי כל אלו הם תנאים שלא ניתן לוותר עליהם. אחרי כל אלו, מה מבין הדברים שמרכיבים סופרת אני יכולה להספיק? מעט מדי. ממש מעט מדי. אז אני לא רוצה כלום. ואני רוצה הכל. ובקיר הזה אני דופקת את הראש כבר כמה שנים. וחשבתי שבגיל 41 תהיה לי איזו תשובה. מה אני רוצה. לא מה הצלחתי. לא מה כבר הספקתי. לא מה כבר נכשלתי. רק לדעת לקראת מה אני מתקדמת. מה מתוך הדברים האלו, שאי אפשר לעשות את כולם בלי להפסיק לעבוד, אני רוצה? ולמרות כל הזמן שחשבתי בעניין, אני לא יודעת.

ובגלל זה, יומולדת 41 הייתה היומולדת הראשונה שלי שנמהלה בה חרטה על הזמן שעובר.

שלושה דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון – 3

אחד הדברים שלעולם-כבר-לא-אהיה-למרות-שהייתי-אמורה-להיות הוא מתכננת ערים. כלומר, אין לי שום חצי כוח למאבקים בירוקרטיים ברשויות מקומיות או למאבקי יוקרה על כתיבת מאמרים אקדמיים או לאקטיביזם תכנוני, אבל אני מאד אוהבת לקרוא ספרים של אורבניסטים. ספרים של אורבניסטים הם מהספרים האלו שאני קוראת בטיוב כדי שכולם יידעו שהייתי יכולה להיות מתכננת ערים, ואולי אפילו יחשבו בליבם: היי, זאתי מתכננת ערים. אם כי, אני לא בטוחה שאני לבושה כראוי למשימה הזאת. את כל שאר הספרים, רוב הזמן, אני קוראת בנחת בלי קשר לסביבה שלי.

בספרים של אורבניסטים יש אמת אחת שחוצה גבולות ומגדר והיא: אם שמים מספיק אנשים ממספיק סוגים במקום אחד, קורים דברים שאי אפשר לצפות, וזה דבר טוב, כי המפגשים המקריים האלו מובילים להפחתת הניכור, ליצירתיות ולחיבור בין קהילות שונות לכאורה. אני חושבת שכל האנשים שהיו אחראיים עד כה על היצירה של הדבר הזה שנקרא לונדון שמעו על הדבר הזה, ופשוט שמו תשעה מיליון איש במקום אחד. זה אומר שבלונדון אפשר למצוא כל דבר שאפשר לבקש, ויותר חשוב מזה, אפשר למצוא דברים שלא ידעת שאת אמורה לבקש.

תעלת ריג'נטס

אני אוהבת את הימים האלו של ראשון בבוקר כשהמשפחה הקטנה שלי מתגייסת למען השיגעון של אם המשפחה לגלות מקומות חדשים בלונדון. אני אוהבת למצוא איזו אטרקציה חצי חשובה, לבדוק מה יש סביבה, למצוא איזו מסעדה טובה או פאב חמוד, ולצאת להרפתקה חצי יומית. זו הדרך החביבה עליי להרגיש גם אימא טובה יותר, גם בת זוג ראויה וגם בנאדם סבבה באופן כללי. הילד שלי כבר יודע ללכת כמו שרק ילדים לונדוניים יודעים ללכת. הבעל שלי יודע לארוז בתיק מספיק חטיפים לרגעים בהם הבן והאם קורסים. ואני? אני אחראית על המורל.

ביום ראשון אחד הלכנו על תעלת ריג'נטס, שאורכה, כך מספרת ויקיפדיה, הוא 13.8 קילומטר. היה יום שמשי וקר, ואנחנו הלכנו ושרנו שירים. הסתכלנו על הנהר זז כמו שנהרות עושים. הסתכלנו על סירות שהן בתים ובחרנו לנו כל מיני. דמיינו את כמות הפעמים שאנשים גרים בסירות האלו דופקים את הראש בכניסה לבית כי הם שכחו שהדלת נמוכה. דמיינו את המחשבה שאפשר לדחוס חיים שלמים של שלושה אנשים בתוך עשרים מטר. דמיינו את הרגע שבו במקום לצאת לטיול בלונדון אפשר יהיה לצאת לטיול לאורך התמזה. דמיינו כמה זמן אני אחזיק מעמד במקום כזה בלי להרוג מישהו. ופתאום הגענו לסכר.

לא מדובר במפלי האיגואסו או באיזה סכר סופר משוכלל. מדובר בשער עץ שאפשר לפתוח או לסגור כי להשוות את גובה המים בכיוון מסויים עם המשך הנהר, כדי לאפשר לסירות לשוט מזרחה או מערבה. פתאום התקרבה סירה. בסירה היה איש זקן שבברור לא היה בהפלגה הראשונה שלו. הוא קפץ מהסירה אל הסולם שמוביל מגובה הסירות אל גובה השער. הוא סגר את השער בכיוון אחד. הוא שלח נשיקה לכלב שלו שחיכה לו בסירה. הוא הלך לשער השני. הוא פתח אותו קצת. הוא חיכה שהאמבטיה שבה הייתה עכשיו הסירה שלו תתמלא. הוא חייך ללב. הוא דיבר אליו דיבורים של זקנים חסרי ילדים לילדים שמתבוננים בהם בפליאה. הוא פתח את השער עוד קצת. הוא הלך להגיד לכלב שלו שהכל בסדר. אחרי עשר דקות, המים באמבטיה התמלאו מספיק כדי שהוא יוכל להמשיך לדרכו. הוא קפץ לסירה שלו, שחרר את החבל שהחזיק אותה לסולם, והמשיך בדרכו. איזה קצב מדהים יש לחיים של האיש הזה.

פלורנס אנד דה משין

ביום רביעי אחד בשעה 11:00 בת-חן פתאום שאלה אותי אם בא לי לבוא איתה להופעה של פלורנס אנד דה משין. זה ידוע שבלונדון לא אומרים לא לדברים שמציעים לך ככה פתאום ברגע האחרון, אלא אם כן יש לך סיבה טובה. אז לא אמרתי לא.

ככה יצא שבשעה שש בערב של אותו יום רביעי יצאתי לכיוון ה-O2. פלורנס לבשה שמלה שקופה והייתה יחפה. עשרים אלף איש אהבו אותה מאד. היא סיפרה כמה היא מתרגשת להיות בלונדון אחרי זמן מה שלא הופיעה פה, ובמיוחד בדרום לונדון. היא מכאן, מהאיזור שלנו, ועשרים אלף איש אהבו אותה עוד יותר. היא שרה יפה שירים קטנים ועדינים, בקול גדול ובטוח. היא הסבירה לכולם מה הם צריכים לעשות בהופעה: לקום, לרקוד, לשיר, ולכבות את הפאקינג טלפונים. הם כולם כיבו את הפאקינג טלפונים. היא שרה עוד שירים יפים ורצה על הבמה הענקית, חצי ערומה, לגמרי בלי עור. היא ירדה מהבמה אל תוך הקהל וחצתה אותו לאורכו. עשרים אלף איש היו באקסטזה. ארבעה מאבטחים כעסו מאד. היא אמרה לעשרים אלף איש להאיר לה את העולם. עשרים אלף איש הוציאו את הפאיקנג טלפונים והאירו לה את העולם. דליים של נצנצים נשפכו מלמעלה על עשרים אלף איש. הכל היה מושלם.

ראש העיר של לונדון

צילום: woodland trust

לראש העיר של לונדון קוראים צדיק חאן, והוא מוסלמי ליברלי. ביני לבינו יש מערכת יחסים שלא הייתה לי מעולם עם שום ראש עיר: אני מאמינה לו. אני לא מבינה מספיק בשביל להיות ביקורתית יתר על המידה. אני לא נמצאת פה מספיק זמן כדי שתהיה לי ראייה היסטורית. אבל פעם בשבוע צדיק שולח לי מייל, שממוען אליי ונכתב על ידי ראש העיר של לונדון. אני קוראת את כולם.

מערכת היחסים שלנו התחילה כשראש העיר של לונדון חיזר אחריי בפייסבוק, בעזרת פרסום ממומן, כאחרון רשתות הצרכנות. לא הכי אהבתי, האמת, אבל המודעה הובילה אותי לעמוד שבו צדיק הסביר לי שהוא מודאג מהאקלים. התרככתי. הוא הסביר לי שהוא מוביל קמפיין להפיכה של לונדון לירוקה יותר וכדי לעשות את זה הוא שולח לאנשים בלונדון 24 אלף עצים, שניים בכל חבילה. מייד נרשמתי להגרלה.

שבוע אחר כך צדיק הסביר לי שהוא נגד ברקזיט. חשבתי בליבי: אף אחד מהפוליטיקאים הישראלים הבכירים שאני מכירה לא יצאו מעולם בצורה כל כך הכרזתית נגד משהו שזכה לקונצנזוס. הוא הסביר לי גם שלאירופאים שחיים בלונדון לא תהיה שום בעיה כשיגיע הברקזיט, כי על פי טיוטת ההסכם המתגבש הכל בסדר. הוא הסביר לי מה יקרה בפרטי פרטים. הוא הסביר לי מה אצטרך לעשות אם אצטרך אישור מחדש של המגורים שלי פה. הוא הרגיע אותי.

שבוע אחר כך צדיק סיפר לי מה הוא עושה כדי לעזור להומלסים. הוא לא כינה אותם בשום כינויי גנאי. הוא לא אמר שזו בעיה שלהם. הוא רק אמר שהוא עזר לכל הארגונים שמנסים לעזור להם להתאגד תחת מטריה אחת כדי שאני אוכל לתרום לכולם ביחד. הוא הציע לי להשתתף בלילה אחד שבו כל מי שרוצה לתמוך בהומלסים הולך לישון בחוץ. בסדר, קצת מטופש והפגנתי, אבל פעולה אפשרית עבור הרבה אנשים, ומטרה שאני אוהבת.

בשבוע שעבר הגיעו לבית שלי דרך תיבת הדואר שני עצים. העצים היו גדולים מספיק כדי שיהיה קל להם להיקלט במקום חדש. הם היו קטנים מספיק כדי להיכנס לתיבת הדואר. אל החבילה השטוחה התווספה בקשה מצדיק: בבקשה מצאי חבר או שכן שאת רוצה לתת לו עץ אחד. ככה תוכלי לתת מתנה ולשתף עוד אדם בקמפיין שלנו. זה לא הדבר הכי מתוק ונאיבי ששמעתם ראש עיר עושה אי פעם? היום שתלנו את העץ. ויש לנו שכן חמוד וחירש למדי בן 92 שיקבל את העץ השני.

למה את לא כותבת?

1.

זה התחיל לפני עשרים שנה (או מיי גד!), פחות או יותר. הייתי בסדנת כתיבה אצל שז, פעם בשבוע, לכמה שעות, ישבתי על כרית מרוטה בפינה והקשבתי למה שאחרים כתבו וגם הקראתי את מה שאני בעצמי כתבתי. והתחלתי להבין: לעולם לא חסר לי על מה לכתוב. אין לי שום אימה מהדף הלבן. אין לי שום פחד מסיפורים לא מותחלים. אין בי שום רתיעה מהשתעשעות עם דימויים / מילים / דמויות / נרטיב. המוח שלי תמיד מייצר משהו בכיוון הזה, בחלק הגלוי או הגלוי פחות שלו. וכבר שם, ממש אחרי שהתחלתי להבין שאולי יש בדבר של הכתיבה עניין בשבילי, הוא התחיל, הקול המרגיז הלוחשני, המטריד, האינסופי הזה: למה את לא כותבת? אבל עכשיו, ממש עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אין לי זמן עכשיו. אני צריכה לעבוד. רק עברנו מדינה, ובמדינה חדשה יש פחות פריבלגיות, ואחת הפריבלגיות שאיבדתי היא הבנה עמוקה של שוק העבודה. כאן אני לא סתם חדשה, אלא זרה. וכמה ששם הייתי אשכנזיה עם תואר שני מאוניברסיטה מכובדת וניסיון ארוך שנים, כאן אני מהגרת, שלא מדברת היטב את השפה, לא מבינה את התרבות, וחסרת ניסיון. אז אני עובדת איפה שהצלחתי למצוא, ובמקרה הגעתי למקום שהוא מאד נחמד, אבל מאד מאמין בשעות עבודה מוסדרות של העובדים, שלא משאירות הרבה קצוות לכתיבה.

2.

זה המשיך בסדנאות הראשונות של אילנה ברנשטיין, שהיו הרבה פחות כרית מרוטה, והרבה יותר כיסא משרדי, הרבה פחות דיבור עם הצנזור הפנימי, והרבה יותר דיבור עם מספרת כל יודעת. בסדנאות האלה גיליתי עוד משהו: למה שאני כותבת יש השפעה משונה על אנשים, אחרת לגמרי מההשפעה שיש לי עצמי על אנשים. אני הרבה פעמים מעוררת אמון, קלות דעת וביטול. הדברים שאני כותבת מעוררים התרגשות, הזדהות וכבוד. שתי התנועות האלו, ממני החוצה, הן דומות, אבל לא זהות. התגובות שעוררה הכותבת שבי היו מפעימות עבורי בצורה חסרת פרופורציה, ומפתיעות כל פעם מחדש. (כמובן שעכשיו אני כותבת את זה, ותוהה: האם מותר לי להגיד את זה על עצמי. ובכן, כן). ואחרי שגיליתי את ההתפעמות שבקבלת תגובות על משהו שכתבתי, הקול הפך תובעני יותר, חודרני, מטריף דעת, בלתי פוסק: למה את לא כותבת? עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אין בשביל מה. כתבתי רומן שאף אחד לא רצה להוציא לאור, למרות ששני עורכים נחשבים אמרו שהוא כתוב היטב. זה היה קשה, לכתוב רומן נוסף אחרי שהראשון יצא לאור. זה התחיל בתור נובלות נפרדות, שכל אחת הייתה קשה. המשיך בשכתובים אינסופיים של אחת הנובלות, שלא הפכו אותה למושלמת, אבל לקריאה. המשיך בשכתוב שלוש הנובלות לרומן אחד. כל התהליך הזה היה ארוך ומתיש. ולא יצא ממנו כלום. אין לי בשביל מה עכשיו לשבת לכתוב עוד אחד, אם גם ככה אף אחד לא רוצה אותו. אני אכתוב בבלוג שלי ודי. יש לי גם את בלוג ביקורות הספרות. גם שם אפשר לכתוב. ובשאר הזמן, אני אקרא. אני גם ככה אוהבת לקרוא יותר מאשר לכתוב.

3.

זה התפתח כשכתבתי את "שתיים". היו שם בערך ששים אלף מילה, שהיו צריכות להגיח ממני איכשהו, ולהסתדר על הנייר. לא הייתה לי בעיה עם למצוא אותן בתוכי, לא הייתה לי בעיה לדמיין את הדמויות, להבין מה הן צריכות לעשות, להניע אותן ממקום למקום, לבחור את המילים. מעולם לא התייסרתי על משפט או על פסיק או על פסקה. הבעיה שלי הייתה תמיד חוסר היכולת שלי להזיז הצידה את כל הדברים האחרים ולהקשיב לי רגע. אז עשיתי לעצמי מכסת כתיבה שבועית; אני חושבת שאלו היו אלף מילה בשבוע. כל שבוע נסעתי מרמת אביב בה גרתי אז לתחתית, ביום שישי מוקדם בבוקר, וכתבתי אלף מילה במשך שעתיים. זה עבד לפעמים. ובשבועות אחרים ויתרתי לי, החלפתי לי, עבדתי עליי, שיקרתי לי, העמדתי פנים, מחקתי, שכתבתי, כעסתי, בכיתי. הקול הפך להיות ממש רועם, לא נעים, לא מתחשב, ובאופן כללי בלתי רצוי: למה את לא כותבת? עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

מה זה משנה? יש מיליון וטרילידון ספרים שיוצאים ממש עכשיו ממכונות הדפוס בישראל, ועוד טריליון וטריליארד ספרים שיוצאים עכשיו ממכונות הדפוס באנגליה, אף אחד לא צריך את מה שיש לי לכתוב. ובכלל, באיזו שפה אני אמורה לכתוב? אני לא רוצה לכתוב לישראל, אני רוצה לכתוב לכאן, אבל אני לא יכולה. אני יכולה לחבר כמה שורות אם אני חייבת, אבל בהחלט לא כמו בעברית. לא. אני יכולה גם לתרגם את עצמי מעברית לאנגלית, אבל בשביל מה?

4.

הבנתי שכדי לעשות את זה אני צריכה להקדיש לעניין זמן. זה קשה שיהיה זמן כשעובדים במשרה מלאה, אז עשיתי עם עצמי הסכם: אני אעבוד פחות, ארוויח פחות, ואשאיר לי זמן לכתיבה. בתוך הזמן הזה שפיניתי לכתיבה, מה עשיתי? עשיתי את 12 דקות. עשיתי ילד. כתבתי קצת. ממש לא באופן שמצדיק את כל השעות שבהן לא עבדתי, אבל הקול, הקול הארור, אמנם היה שם, ושאל שאלות, שהכריחו אותי לספק את כל התשובות הטפשיות האלו ללמה אני לא כותבת, אבל איכשהו הוא הפך להיות יותר ויותר נסבל, דומה לימים שלפני מחזור: את משוגעת, את כאובה, את קצת מטומטמת, אבל את לא מופתעת. את יודעת במה מדובר, ויודעת מה צריך לעשות כדי לעבור את זה בשלום (רוב הזמן). עכשיו עכשיו, למה את לא כותבת?

למה את לא כותבת

אני לא מספיק טובה. כלומר, בסדר, לא אומרת, יכולה לחשוב על רעיון ולהעביר אותו לדף, לא לגמרי סתומה בעניין הזה, אבל בואי נגיד ציון 75. לא נכשל, אבל לא הרבה יותר מזה. ואם אני לא הולכת להיות עגנון הבא, אז באמת שאין שום סיבה לכל הבלגן הזה, ולכל השעות האלו שמוקדשות לעשיית הדבר הטפשי הזה, שכאמור, יש גם ככה יותר מדי ממנו.

5.

ובכל הזמן הזה קראתי הרבה ספרים על כתיבה. על איך כותבים. על למה כותבים. על איך מתמודדים עם הקול. על הייסורים. על השמחה. ואני חושבת שאחרי שקראתי הרבה אנשים מתוודים, הבנתי דבר אחד מאד חשוב: אין שמחה שמשתווה לכתיבה. יש שמחות גדולות יותר, והרבה שמחות קטנות יותר, אבל קסם כזה כמו להניח מילים על נייר, אין כמוהו. תחושת ההישג, הניצחון, התרוממות הרוח היא ייחודית. והיא אינה קשורה לבמה שאני מפרסמת בה, ולא קשורה לז'אנר, ולא קשורה להיות הדבר ספר או לא, ולא קשורה לכלום מלבד היצירה עצמה, ההתפלשות בדבר שלא היה קיים קודם, ועכשיו הוא פה, מוציא לשון.

למה את לא כותבת

אין לי זמן אומרים לך, נודניק. לך מפה. ולמה בכלל אתה קול גברי? אתה מטריד אותי כבר שנים. תלך. לא רוצה לשמוע ממך. ואם כבר מדברים, אני לא כותבת, כי גם הייתי כותבת, אז אין לי שום רצון באף אחת מהבירוקרטיות שקשורות לספרים: לא לשלוח, לא לקבל תשובה שלילית, לא לנסות שוב, לא ללכת להכיר אנשים, לא לא להכיר אנשים. אין לי כח. לך מפה.

6.

מאז שהתחלנו לעבור מדינות, יש לי עוד פחות יכולת נשימה ארוכת טווח שנחוצה לרומן. ואמרתי לעצמי ששנה אחת אני מתרכזת רק במעבר. את אדון למה-את-לא-כותבת זה לא הטריד, והוא המשיך להציק. וכך גם בשנה השנייה למעבר, כשהדברים עדיין לא התייצבו, ועדיין לא הייתה לי יכולת נשימה עמוקה. עד שלפני כמה שבועות, אחרי שלא ידעתי כבר מה לעשות איתו, כי הוא פשוט שיגע אותי ללא הרף, אמרתי לעצמי: די. את לא כותבת. את לא צריכה לחשוב מתי. ואת לא צריכה לחשוב איך תסחבי איתך גם מחשב לחצי שעה שיש לך אחרי העבודה. ואת לא צריכה לחשוב מה תכתבי קודם מבין הרעיונות שיש לך בראש. את לא צריכה לחשוב באיזו שפה. את לא צריכה לחשוב באיזה ז'אנר. את לא צריכה לקרוא ספרים במיוחד כי את רוצה לכתוב אחד כזה. את לא צריכה כלום. אם יבוא לך לכתוב משהו, אחלה. אם לא, נדבר ב-2020.

למה את לא כותבת

ביי. לא יודעת מי אתה. ביי.

ערב הורים

לפני זמן מה הלכתי עם ילד אחד נרגש מאד למה שמכונה בבית ספר של לב: Movie night, וקורה אחת לסמסטר בסופו של אחד מימי השישי. הילדים, בגילאי 4-12, הגיעו לבית הספר וישר עלו לקומה השנייה, לאולם הספורט שבפנים. שם חיכה להם המורה לספורט, מר גיבס, שיש לו שיער קצוץ קצוץ ומקדימה בלורית מצחיקה, ובחיים לא ראיתי אותו במכנסיים ארוכים או בלי משרוקית סביב הצוואר או בלי חיוך. חיכתה עוד מורה שאני לא מכירה. חיכה מסך גדול וחיכה סרט אדיוטי כלשהו. הספסלים היו מסודרים בשורות. על השולחנות מקדימה חיכו שקים של פופקורן וכוסות ג'לי. מאחורה היה מזרן גדול של אולם ספורט ועליו היו החברים של הבן שלי, עושים דברים של ילדים בני כמעט חמש. ביי, הוא אמר לי. יש לך שעה וחצי בנחת, אמר לי מר גיבס, לכי. הוא בסדר.

אני ירדתי למטה, לחדר האוכל שנמצא בקומה הראשונה. רק שני שולחנות גדולים נותרו מפעילות הבוקר של החלל הזה. על שולחן אחד היו בקבוקי יין וכוסות יין ממותגות של הבית ספר (!!!). על שולחן שני היו חטיפים ועוגות ופשטידת שאימהות מסורות ממני הכינו. איך שנכנסתי קיבלה את פניי אישה אחת מוועד ההורים של הבית ספר, שאלה אותי לשמי, הצליחה להגות אותו בעיוות חדש ומזגה לי יין בנדיבות.

הלכתי לעבר מסימו, אבא של ורוניקה, שעמד עם אימא של ורוניקה ועוד איטלקי אחד, ודיברו, אני לא מגזימה נשבעת, על כל הדרכים שהם מכירים להכין חצילים. הם דיברו באנגלית, אבל את כל המילים של האוכל הם אמרו באיטלקית: קפונטה, בזיליקו, olio d'oliva, ככה. שאלתי את האבא שאני לא מכירה אם הוא שף. הוא אמר שהוא סתם מסיציליה. אחר כך דיברנו קצת על ילדים, ועל איזה כיף שהם בקומה אחרת.

6-councillors-4-curriculum-pillars-800x1035
ארבעת עמודי התווך של תכנית הלימודים: מוזיקה, משהו, מר גיבס במכנסיים ארוכים!, ספרדית

אחר כך עברתי בנחת מקבוצה לבנאדם, וחוזר חלילה. איש אחד אנגלי מאד סיפר לי שהוא כנר בפילהרמונית, ויש לו שתי תאומות ואלו הנישואים השניים שלו. אשתו היא רופאה. והיא גם כנרית חובבת. ויש לו שני ילדים גדולים מנישואים קודמים והוא קצת מצטער שהם לא כנרים ואפילו לא אוהבים מוזיקה קלאסית. הוא מנסה לתקן את הבעיה עם התאומות הקטנות. הוא סיפר לי גם קצת דברים שהוא יודע על ישראל, ואני הנהנתי על הכל. זה קורה בכל שיחה שלי.

הייתה עוזרת מורה אחת, שהיא גם חברה בוועד ההורים כי יש לה שתי ילדות בבית הספר, שהייתה מאד חביבה, אבל לא נורא מעניינת, עד הרגע המביך שהיא הצביעה לעבר אישה אחת מוסלמית שהתקרבה אלינו ואמרה: נדמה לי שאתן מאותה מדינה. התקשחתי מבפנים, כי עוד לא פגשתי ערבים-ישראליים או פלסטינים בלונדון, ואני לא יודעת מה חוקי ההתנהגות בתור כובשת לשעבר (?). הסתבר שהיא ממצרים, והיא עשתה לי חיוך מתוח של אני-מנסה-להיות-נחמדה-אלייך. התרחקתי.

הייתה את האימא המרירה הקבועה, זאת שיש בכל כינוס אימהות שפגשתי עד כה. זאת שלוקחת את הקיטורים החביבים הרגילים של אימהות והופכת אותם למשהו שיצוק באותה תבנית, אבל מכיל חומרים רעילים בתכלית. זאת שניכר עליה שהיא לא מעוניינת בשום דבר מזה: לא בדאגה, לא בפטפוטים הבלתי פוסקים, לא במשחקים, לא בילדותיות, לא בהתרפקות, ובאופן כללי מעוניינת שיניחו לה לנפשה להיות בלתי אימהית. הנהנתי איתה כמה דקות, כי אני חושבת שזרע ממנה מתחבא בכל אימא, ורציתי לכבד אותו.

דיברתי גם עם סטיב, אחד האבאים של דיוויד, שהוא חמוד, אבל אירי, ואני לא נורא מבינה מה הוא אומר, וכבר הייתי בכוס היין השנייה, אחרי יום עבודה שלם באנגלית, ועל כן ויתרתי לי על המאמץ. ועם עוד קבוצה של אימהות, גם הן עם מבטא זר, שדיברו איך אפשר לעזור לילדים ללמוד לקרוא, ואיך מתמודדים עם רשימת המילים שילדים מקבלים לשינון כל שבוע (שיטת לימוד מצחיקה כזאת, שבה הילדים אמורים לשנן איך נראות מילים מסויימות, וכך לחבר אותן למשפטים קצרים, במקום ללמוד רק אותיות ואז הברות וככה). אני בגישת המורים ילמדו את הילד שלי מה שצריך, ואני אלמד אותו מה שבא לי, אז אין לי הרבה מה לתרום לשיחה הזאת מלבד אל-תטריחו-אותי.

ישבתי על ספסל בצד, ואמרתי לעצמי: וואו, איזו טובה את. ואיזה ערב חמוד. ואז התיישבה לידי מישל. היא הייתה צעירה וצחקנית. ואם חד הורית לילדה בגן, שעכשיו הייתה בקומה אחרת ממנה כבר יותר משעה. במקצועה היא מארגנת אירועים לפסיכולוגים. להרבה אנשים בלונדון יש מקצועות מאד ספציפיים. היא סיפרה שאבא שלה מגאנה. אימא שלה מניגריה. היא חזרה מאירוע במנצ'סטר, שם, כך מסתבר, יש מקומות שמוכרים סניקרס על האש. לא הנעליים. החטיף. זה נמס ונמתח. צחקנו על התקפי לב. דיברו על צ'יקן ג'ולוף, מעדן אפריקאי שמזוכר בכל הספרים הניגריים שקראתי, והיא סיפרה לי איך מכינים אותו באמת. זה היה סיום מושלם.

עליתי למעלה, לבדוק מה קורה עם הבן שלי. הוא עמד בטור, והחזיק יד לילד גדול ממנו. כל הילדים הקטנים צוותו לילדים גדולים. הם התכוננו לרדת למטה, כי הסרט נגמר. גם הריקודים הקבוצתיים נגמרו.

נסענו הביתה, אימא אחת קצת שיכורה ומאד מרוצה, וילד אחד, באקסטזה של סרט עד מאוחר ושפע של הזדמנויות להיות גדול, ושרנו שירים בקולות מצחיקים באוטובוס, עד שלב אמר: אימא, שששש.

שלושה דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון ואחד שלא

לאכול עוגה

לפני כמה ימים הבעל שלי הודיע לי שאני צריכה לבלות זמן עם עצמי, ועל כן אני מקבלת את אחר הצהריים, ואני לא אמורה לחזור לשום מקום ולא לעשות שום דבר. ככה זה, יש לי בעל מושלם. שקלתי היטב את כל האפשרויות העומדות לרשותי, ובגלל שהייתי חמישים עמודים לפני סוף הספר היפה ביותר "בשארית היום", החלטתי שאני אעשה את מה שאני רוצה לעשות כל יום כל היום: לשבת בבית קפה, לאכול עוגה ולקרוא ספר. רצה הגורל וליד העבודה שלי יש סניף של רשת מאפיות דניות מוצלחת מאד בלונדון, שנקראת Ole & Steen. מדובר בבית קפה בצבע שחור, כמו כל בתי הקפה המעוצבים בלונדון, שיש לו קיר אחד של לחמים, קיר אחד של עוגות שמרים, קיר אחד של עוגות פטיסרי קטנות ומעוצבות, וכוריאוגרפיית שירות איומה שבאיומות. הם הצליחו ליצור מצב שבו כל פעם שהייתי שם הייתי צריכה לעמוד בתור יותר מעשר דקות, בכל פעם לא ידעתי איפה לעמוד לחכות לדברים שלי בלי להפריע, ובכל פעם ראיתי מישהו מתנגש במישהו אחר. אחרי שצולחים את הדבר הזה, אבל, מקבלים עוגות שכל אחת מהן היא הטובה בסוגה.

באותו היום המדובר בחרתי לי עוגת גבינה עם פירות טרופיים. מדובר בחתיכת עוגה לא גדולה מדי של עוגת גבינה אפויה, עם שכבה דקה שבדקות של משהו בין ריבה לג'לי של פירות טרופיים בצבע כתום, ועם בסיס של בצק פריך. שכבת הפירות הייתה חמוצה ומתוקה, והיא החליקה על הלשון בצורה מושלמת. העוגה הייתה ברכות המושלמת, בחמיצות-מתיקות המושלמת, וביחד עם שכבת הפירות יצרה איכויות של גלידה, בלי האלמנט של הקפאת הלשון. הבסיס היה בדיוק בעובי הנכון, ובדיוק בתפר בין פירוריות לגושיות, ככה שאפשר לנגוס בו, אבל לא צריך להיחנק ממנו. הנחתי את הספר בצד, והתרכזתי בעוגה. בכל פעם שאכלתי כפית מהעוגה וידאתי שאני לוקחת לעצמי שילוב אחר של שלושת המרכיבים, והסתכלתי לצדדים, כי רציתי לוודא שאנשים רואים שמתרחש פה דבר מדהים: אני אוכלת עוגה מושלמת. זה לא דבר נפוץ כמו שאפשר היה לחשוב. אכלתי את העוגה ביס ביס, ובכל ביס אמרתי לעצמי: אני אוכלת עכשיו ביס מעוגה מושלמת, איזה כיף לי. אלו היו 321 מילה על חתיכת עוגה.

ole
אפילו בצילומי היחצ שלהם אנשים נעים באי-נחת

לקרוא

כשגרים במקום אחד, מה שיש בו הוא מה שיש. אם גרים בישראל, אז מה שמכירים הוא את הספרות הישראלית. זה נכון שיש תרגומים משפות אחרות, ויש את האינטרנט שמביא כל מיני ספרים ותרבויות ספרותיות אחרות ממקומות אחרים, אבל זה מה שהם: הצצות לתרבות אחרת מתוך המקום שבו את נמצאת, ובתרבותו את מעורה. ואז את עוברת למקום אחר, ואת מגלה את עומק הבריכה החדשה שאת יכולה לשחות בה. זה קר בהתחלה, כי את לא רגילה, וכי את לא ממש קוראת אנגלית כמו שאת קוראת עברית, וכי כשמתחילים לשחות בבריכה תמיד יש רגע של הנאה גדולה ואחריו רגע קטן של מבוכה גופנית (אולי רק לי?), אבל אחרי ההתחלה, נפרש לפנייך מרחב שלם וחדש של הנאה.

בשביל להגביר את ההנאה פרשו ברחבי לונדון חנויות צדקה. אנשים משתמשים בדברים, ואחרי זה, במקום להשליך אותם לפח או לרחוב, הם לוקחים אותם לחנויות צדקה, ושם מוכרים את הדברים האלו לטובת מטרות כלשהן. זו הסיבה הרשמית לפרישה הנרחבת של חנויות צדקה בלונדון. הסיבה הלא רשמית היא זו: אנשים מכורים לספרים, כמוני, אוהבים להיות במחיצת ספרים, הם אוהבים לגעת בהם, הם אוהבים לשקול את הקנייה שלהם, הם אוהבים לקנות אותם, הם אוהבים אפילו לקרוא אותם. המכורים עושים את זה כל הזמן, בלי קשר לכמות הספרים שיש להם בבית. השיקול היחיד שיכול למנוע מהם לקנות המון המון ספרים הוא השיקול החפצי, שעובד עליי, אבל לא על כל המכורים. את לא צריכה את החפץ שהוא ספר, אומר השיקול הזה, את צריכה רק את המלים, אז חבל על המקום ועל הכסף, תקחי ספרים בספרייה. השיקול היפה וההגיוני הזה קורס באחת כשבכל שכונה בלונדון יש כמה וכמה וכמה חנויות שבהן יש כמה וכמה וכמה קירות מלאים בספרים טובים ונהדרים שעולים בין פאונד אחד לשניים! אי אפשר להתנגד למשהו שאת אוהבת ועולה פאונד. זה מטבע. אחד. וזו הסיבה הלא רשמית לחנויות צדקה בלונדון: מכירת סמים ספרותיים.

עולם ספרותי שלם וחדש, שמתווך את עצמו אליי בפאונד אחד בכל פעם. זה גנעדן (וגיהנום).

Cancer_Research_UK_charity_shop,_King_Street,_Hammersmith_05
מישהו בויקיפדיה צילם

פודקאסט

אז עברנו ללונדון. אנחנו לא היחידים. לפי הגרדיאן, בערך 220 אלף אנשים עושים את זה מדי שנה. זה חרא, לעבור ללונדון, כי זו עיר יקרה, קשוחה, ומלאת אפור, וזה מדהים לעבור ללונדון, מכל מיני סיבות שבטח כבר קראתם עליהן בדיוק פה בבלוג. דיברתי עם זה עם סלין, שהיא החברה הבלגית שלי, ועורכת סאונד במקצועה, ועברה ללונדון ביחד אתי. דיבנרו ודיברנו, וכמו שקורה לי לפעמים, החלטתי לעשות עם זה משהו. אז אנחנו עושות פודקאסט! קוראים לו My London dream (שם זמני. לגמרי מוזמנים להציע דברים יותר טובים), ובו אנחנו מראיינות נשים שעברו ללונדון בשנתיים האחרונות על האימה והעונג במעבר ללונדון. אנחנו פוגשות כל אחת לשעתיים שלוש של שיחה, שממנה ייצאו בערך 25-30 דקות של פודקאסט דרמטי ביותר. אנחנו מקוות לעשות שמונה עד עשרה כאלה, ואז לפרסם את הכל ביחד.

אנחנו פוגשות נשים מכל העולם ופשוט מדברות איתן על החיים שלהן, ובגלל שיש מיקרופון, ובגלל שאנחנו חמודות, ובגלל שהמעבר הזה כלכך מטלטל עולמות עבור כולם, כל הנשים שנפגשנו איתן סיפרו לנו סיפורי גבורה מדהימים, ופשוט פתחו לנו דלת רחבה, לא חרך צר כמקובל, אל הלב שלהן. אנחנו בתגובה ניסינו לפתוח את הדלת אל העולם שלנו, ומפגש העולמות הזה הוא כמו ריקוד פראי, שמתחיל בתיפוף עדין של רגליים יחפות על אדמה קשה, ונגמר בעירום מזיע ורועש שזועק אל לב שמיים.

ייתכן שייצא מזה פודקאסט איכותי, ויכול להיות שלא. אני לא יודעת, כי מעולם לא עשיתי פודקאסט, ולשם שינוי אין לי שום סיפורי "ככה עושים פודקאסט" בראש, כך שזה מאד לא משנה לי.

Podcast
לפעמים אנחנו גם מאכילות אותן (פלוס פיתות מושלמות שאני בעצמי הכנתי). סלין צילמה

לזמזם בעברית

כל המילים של נושאי המגבעת. תערובת אסקוט. מופע הארנבות של ד"ר קספר. ברי סחרוף משנים מסויימות. משינה. כוורת. יהודית רביץ. שלמה ארצי (משנים מסויימות). גידי גוב. פוליאנה פרנק. החברים של נטשה. ג'יין בורדו. הפה והטלפיים. שב"כ ס. צליל מכוון. שלובי שבן. אריק איינשטיין. אביתר בנאי (משנים מסויימות). אהוד בנאי (משנים מסויימות). אסף אמדורסקי. דפנה והעוגיות. טאטו. ערן צור. כרמלה גרוס וגנר. שלום חנוך. מאיר אריאל (בלית ברירה). מוניקה סקס. איפה הילד.

כל המילים של כל השירים של האמנים/להקות האלה נמצאים אצלי בראש. אין מה לעשות, הייתי נערה ישראלית בראשית שנות ה-90, וזה מה שששמעתי אז. היו את האנשים האלו שאהבו מוזיקה בריטית, והקפידו להתעדכן בנעשה מעבר לים. אף פעם לא הייתה לי סבלנות לזה, וגם ככה אהבתי שירים בעברית, מאותה סיבה שאהבתי ספרים בעברית. אני אוהבת עברית. אני לא מצטערת על זה.

ועכשיו? יש לי אוצר שלם של מילים ושירים בתוך הראש, ואין לי מה לעשות איתם. אני יכולה לשמוע "הכל אני מוציא אני מוציא ונותן לה" בספוטיפיי, ולשמוח מאד, כי אני חושבת שזה שיר אהבה מאד מאד יפה, אבל אין לי עם מי לדבר על זה, אין לי עם מי לשיר את זה, אני לא יכולה להשמיע את זה. ובמידה שווה, כל השירים המקבילים של רוב האנשים שנמצאים סביבי הם חסרי משמעות באותה מידה עבורי.

זה קצת מבאס.

 

גזור הדבק

לא קל

שנה בדיוק. 365 ימים. 52 שבועות. 12 חודשים עברו מאז שנחתנו בלונדון עם חמש מזוודות וניסינו למצוא את עצמנו. הלומי חמישה שבועות מחוסרי בית בישראל, בקור שהיה נראה בלתי סביר באוגוסט, יצאנו משדה התעופה והתחלנו לחפש את האובר שלנו. אפילו זה לא היה קל. ואני חושבת שזה הדבר הראשון שלמדתי על לונדון. לא קל. לא שבתל אביב תמיד קל, או שבניס תמיד היה פאי לימון עם מרנג שרוף בדיוק במידה הנכונה. לא היה. אבל בלונדון בהחלט לא היה קל. חצינו כמות עצומה של מכשולים, שבפני עצמם נראים כמו בדיחה בספר מהספרייה; אי אפשר לשכור דירה בלי חשבון בנק, ואי אפשר לפתוח חשבון בנק בלי כתובת קבועה של דירה ששכרת; צריך לשלוח את הדרכון למשרד הפנים כדי לקבל הארכה לויזה, אבל צריך לשלוח את הדרכון למשרד הפנים כדי לקבל סבסוד על הגן, אבל זה לא אותו משרד הפנים, אז אי אפשר ביחד. כל מיני דברים כאלה, שכל אחד בפני עצמו הוא דביליות מושלמת, וביחד הם הופכים לגיהנום.

tree

וואו, כמה

בסוף מצאנו את האובר והגענו לדירה, והדבר השני שלמדתי על לונדון היה: וואו, כמה. הדירה הייתה בקומה השלישית, והשקיפה על סביבתה. ואי אפשר היה שלא להבחין בכמה! כמה בניינים רבי קומות! כמה אנשים! כמה לונדון! ואחר כך הצטרפו: כמה אזורים! כמה אנשים! כמה רכבות! כמה מקומות עבודה אפשריים! כמה מוזיאונים! כמה ספרים! כמה ספרים! כמה ספרים! כמה פארקים! כמה חדרי כושר! כמה מסעדות! כמה בתי קפה! כמה רחובות! כמה אנשים! כמה אוטובוסים! כמה אנשים! כמה ג׳אנק פוד! כמה עושר! כמה עוני! כמה ספרים זולים! כמה ברי יין! כמה פאבים! כמה בגדים! כמה פארקים! כמה הופעות! כמה הצגות! כמה חנויות! כמה בירוקרטיה! בלונדון יש שפע. שפע מהכל. שפע שנדמה שלא נגמר ולא ייגמר. השפע הזה הוא כמו סם: אפשר בקלות להתמכר אליו, ולהינשא על גלי החדשנות שבו, עד שברגע אחד את מתנתקת ממנו, ולא מבינה איך אפשר לצרוך כל כך הרבה, ולמה לא נותנים לך קצת שקט. ואז את שואפת אוויר בבית רגע, וצוללת חזרה, ושוב לא מבינה איך יכולת להתנתק מהסם.

roof.JPG

אחרי ש

אז צריך למצוא דירה, ורק אחרי זה אפשר לחפש גן. אחרי שלב יתרגל לגן, אפשר למצוא עבודה. אחרי שאני אמצא עבודה, אפשר להתחיל לחפש עבודה טובה לנדב. אחרי שנמצא עבודה טובה לנדב, נחשוב שוב על הדירה שלנו ונראה אם אנחנו רוצים להישאר בה עוד שנה. אחרי זה לב כבר צריך לעבור לבית ספר וצריך למצוא לו בית ספר. אחרי הדירה, צריך למצוא חברים. אחרי הפגישה הראשונה באה הפגישה השנייה. אחרי הפגישה השנייה באה הפגישה השלישית. ברביעית או בחמישית אפשר אולי לדעת האם מדובר בחברות. אחרי החברים צריך למצוא מקום טוב ללמוד צרפתית. אחרי זה נוכל לדעת לאילו חופשות אנחנו יכולים לנסוע לשנה הבאה.

כל הזמן מרחף באוויר איזה רגע דמיוני שבו החיים שלנו יחזרו למסלולם. ועד שהרגע הזה יגיע צריך לחכות. ולחכות. ולעשות עוד דברים מרגיזים. ולחכות. ואי אפשר להתחייב לכלום. ואי אפשר להתחיל שום תהליך עמוק של היקשרות. אנחנו לא פה. וגם לא שם. אנחנו בינתיים. אנחנו לפני. אנחנו עוד מעט. אנחנו בזמן מעבר. ויש בזה יתרונות כנראה,שקשורים בחיים בהווה, אבל יש בזה גם תחושה מאד מרגיזה של החיים שעוברים לידינו, בזמן שאנחנו מתרגלים.

jl.jpg

שנה

החיים שלנו בהחלט היו במסלול. הכל התנהל בדיוק איפה שבחרנו, בשלושה רחובות בתל אביב, עם גיחות למקומות אחרים. וזרקנו את הכל כי רצינו לגור במקום אחר. כי אני לא יכולתי לדמיין את עצמי נעה באותם מסלולים מגיל ארבעים ועד המוות. כי חשבתי שזה לא יכול להיות שגמרתי לגלות. כי חשבתי שזה לא יכול להיות שזה כל מה שיש. כי חשבתי שאין שום בעיה: אנחנו פשוט ניקח אותנו ונעביר למקום אחר.

ומה שגיליתי יותר מהכל, אני חושבת, שאנחנו לא תכנת מחשב, ולא מלים במעבד תמלילים ואי אפשר לעשות לנו גזור והדבק. אי אפשר לגזור אותנו מחיים שלמים שארגנו במשך כל החיים, ולשים אותנו במקום אחד, ומייד חיים שלמים ייארגו סביבנו.

זה החוסר הגדול ביותר בתיאום ציפיות מצידי עם העולם, אני חושבת. אני דמיינתי שבשנה נוכל, בשקדנות ובסבלנות ובמאמץ, לבנות את רחוב ביאליק בלונדון, ולהמשיך משם, לכיבוש העולם. זה לא עבד. כי למה שיעבוד? ועכשיו אני חושבת: לאן אנחנו ממהרים, בעצם?

מחזוריות חדשה

1.

קראתי עכשיו את הטבלה המחזורית, ממואר יפה ביותר וביזארי ביותר שלא ברור לי איך בכלל נכתב מתי שהוא נכתב, כי אפילו עכשיו הוא מרגיש חדשני. בכל מקרה, פרימו לוי הכניס שם, בפרקים על עופרת וכספית, שני סיפורים בדיוניים שכתב כשהיה צעיר.
הסיפור על עופרת הוא על מישהו שהמקצוע שלו הוא לחפש עופרת במקומות נסתרים בעולם ולגלות לתושבים המקומיים מה עושים איתה, תמורת ממון רב כמובן. האיש הזה מחפש איזה מקום ששמע שיש בו הרבה עופרת, וכל פעם שהוא שואל עליו אנשים, הם מספרים לו נסים ונפלאות על המקום הרחוק הזה. הוא אומר: ״בפנים חתומות הייתי שומע את כל זה, אך בקירבי הייתי פורץ בצחוק רם, שכן די סבבתי ברחבי העולם לדעת שכל הארצות דומות לארצך: עם זאת, גם אני בשובי הביתה משתעשע בהמצאת כל מיני מוזרויות על הארצות שהייתי בהן; ואילו כאן מספרים נסים ונפלאות על ארצי…״

2.

הסיבה האמיתית שהתלהבתי מהעבודה שלי עוד לפני שהתקבלתי אליה היא כיכר אחת, שנמצאת בדרך בין הטיוב למשרד.
על צלע אחת שוכנת כנסיית כל הנשמות (בלי צחוק), עם צריח מחודד מאד ויפהפה, שהיא בשבילי כמו מגדלור, כי כל פעם שאני יוצאת מהטיוב אני אבודה מחדש, והיא עוזרת לי למצוא את הכיוון הנכון. אני רוצה להיכנס אליה, שאוכל לספר עליה לאבא שלי, אבל עוד לא עשיתי את זה.

Church_of_All_Souls-2
צילום לא ישר: ויקיפדיה

על הצלע השנייה שלה יש את המפקדה של הביביסי. אני יודעת שזה ילדותי, אבל כל פעם שאני יכולה אני עוצרת לשתות קפה בקפה המעפאן שם רק כדי להסתכל על אנשים שעובדים בביביסי, שהם, וזה ידוע, יותר חכמים, כשרוניים וקוליים מכל האנשים סביבם, כן, אפילו המאבטחים.

 

Broadcasting_House_by_Stephen_Craven
צילום נכלולי: ויקיפדיה

בקצה הצלע השנייה יש פסל של ג׳ורג׳ אורוול. אני לא יודעת עליו הרבה, על ג׳ורג׳, אבל אני כן יודעת שהוא היה חייל בבורמה, ושם הוא כתב איזה ספר חשוב נגד מלחמות. שהוא היה איש שמסתדר בכל מקום, עם עניים ועם עשירים. ושהוא כתב על איש אחד שיודע למצוא בדיוק את הפינה הנכונה בחדר כדי להסתתר ממכשיר הטלוויזיה שהוא גם מקלט וגם משדר, וכך המשטר מרגל אחריך (שזה קטע שאהבתי ממש ב-1984, שקראתי שובושובושוב, בגיל המתאים וזה). הפסל הוא פסל של איש הולך, והוא נראה לגמרי בתנועה, ויש בו שילוב של כל האנשים האלו, של בוגר צבא, ביחד עם גבר רגוע, שיודע לשבת בפאב עם כל אחד, ויודע לינוק מהסיגריה שלו בדיוק למשך הזמן המספיק כדי לטעת בך את ההרגשה שהוא מקשיב לך, ותיכף יספר אנקדוטה מצחיקה. אני יודעת שיום אחד גם אני וג'ורג' נשב בפאב והוא יספר לי על בורמה, וזה די נחמד שיש לך את ג'ורג' אורוול בתור חבר בדרך לעבודה.

Orwell_McBeath
צילום מושלם: ויקיפדיה

3.

פרומו לוי הזכיר לי שזה לא יכול להיות שהבריטים כל כך שונים מאיתנו. ובשבועיים שעברו גיליתי שזה לא שהם לא מדברים בעבודה, זה פשוט לוקח להם יותר זמן לעבור משלב השיחה המנומסת לשלב השיחה האמיתית.
בכל המסגרות שהייתי בהם בחיים, הביקורת הכי קשה והכי עקבית שקיבלתי הייתה שאני לא חושפת מספיק מעצמי. אני לא אוהבת ללכת עם הלב שלי על השרוול, ואם מישהו רוצה לשמוע אותי מדברת באמת, הוא צריך להתאמץ ולהוכיח לי שהוא יודע להקשיב. ללהג סתם על הא ודא אני יודעת ממש טוב, עם כל מיני סוגי אנשים. אבל לדבר אני עושה רק עם אנשים שאני יודעת שיכולים להכיל את זה.
זה לא איזה משהו שאני המצאתי, קוראים לזה Introvert, ואני לגמרי הנורמה שם, אני חושבת, ואנחנו מככבים בהרבה ספרי עזרה עצמית לאחרונה, בתוך עולם שהופך להיות יותר ויותר צעקני, ובו המאבק על תשומת הלב הופך להיות יותר ויותר עיקש ונואש. כן, זה לא יתרון חברתי מדהים, אבל בכל הספרים מספרים שאנחנו מעולים בדברים אחרים (נגיד בקריאת ספרים).
ולכן, כשהבנתי שיש סיכוי שהגעתי למקום הנכון, לאומת ה-Interoverts, ראיתי באור אחר את כל הבדיחות הישראליות על בריטים, וקצת התרגשתי, מודה, כי אולי הגעתי למקום הנכון.

collage.jpg

4.

בשבוע שעבר הלכנו כולנו למשהו שקוראים לו Pub Quiz, עוד תופעה בריטית. מה חושבים כשמדמינים טריוויה בפאב? אני דמיינתי הרבה אנשים שיכורים, כרוז שצועק שאלות שלעולם לא אדע לענות עליהן, ותשובות שנזרקות לאוויר.
מסתבר שמדובר במשהו הרבה יותר מסודר. במשך שלוש שעות ישבתי בקרב סקטור ההשקעות של לונדון. זה היה ערב התרמה לבית החולים לילדים, שהתחיל כראוי בסרטון מרגש על עבודה הקודש של בית החולים. חברת הפקה סידרה מפות יפות על שולחנות עגולים במבשלת בירה לשעבר. המזגן פעם בעוז. עשרות גברים לבנים, שנראו בדיוק כמו אותו דבר, ברמות שונות של עושר, ניסיון וגיל (קורלציה מלאה בין המשתנים האלו), ולצידם כמה נשים וכמה שחורים, ישבו ושתו הרבה הרבה הרבה בקבוקי יין.
הכרוז, מנכ"ל של חברת השקעות, ומהעשירים ביותר בקרב האמידים, הנחה את הערב ושאל שאלות כמו: "איזה חטיף מחבילת Celebrations גרם לאדם להאמין שהוא זוכה ברוזי בסדרת הטלוויזיה Love Island" או "בסדרת הטלוויזיה לילדים ששודרה בביביסי בשנות השמונים, הגיבור הראשי גר בסל פיקניק, איך קראו לדמויות האחרות?" או "איזה מלך היה באנגליה בזמן מלחמת המשהו באמריקה". לא רק שלא ידעתי אף אחת מהתשובות, ולא רק שלא הבנתי הרבה מהשאלות, כל התשובות נכתבו על דפים בדיסקרטיות רבה, כדי שהשולחנות האחרים לא יעתיקו, כך שאפילו לא שמעתי מה הניחושים שלנו. בסוף כל סבב, והיו שמונה כאלו, באה דיילת חיננית ואספה את התשובות לשולחן הניקוד. השולחן שלנו היה מרוגש מאד, ומיטב המוחות ב-Boring money שיתפו פעולה ברצינות רבה (יש שם כמה דוקטורים, כך שמדובר בחבורה שבהחלט למדה משהו בחיים שלה). אני תרמתי תשובה אחת שלמה ונכונה לשאלה: "מי הדמות התנכית שספגה צרות בזו אחר זו", והרגשתי הכי יהודיה שיש.
זכינו במקום שני.

5.

תקראו את "הטבלה המחזורית".