האריה והחד-קרן

לפני כמה זמן התחלתי לקרוא ספר שקוראים לו The lion and the Unicorn – Socialism and the English Genius, שכתב ג'ורג אורוול (אני לא ידעתי כלל שזה שם עט עד כה!!). הוא כתב אותו בשלהי מלחמת העולם השנייה, כשמטוסים מפציצים את לונדון, ובו הוא מנסה לשים במילים מהי אנגליות, ולשאול את עצמו איך אנגלים צריכים להתמודד עם מה שקורה סביבם.

זה ספר מבריק בצורה אורוולית של רעיונות יפים מובעים היטב, בלי הרבה ביסוסים מדעיים. מה שכתוב שם נכון עד היום ולדעתי מסביר בצורה מושלמת את האנגלים. אבל מושלמת. אז תרגמתי חלק.

את החיבור עצמו לכל אורכו אפשר לקרוא באתר של אורוול.

"לא קל לאתר במדויק מאפיינים לאומיים, וכשמאתרים אותם לרוב נדמה שהם טריוויאליים או שאין ביניהם קשר. ספרדים אכזריים לחיות, איטלקים לא יכולים לעשות דבר מבלי להקים רעש מחריש אוזניים, הסינים מכורים להימורים. ברור שדברים כאלו לא משנים כשהם עומדים בפני עצמם. עם זאת, אין דבר שהוא נטול סיבה, ואפילו העובדה שלאנגלים יש שיניים גרועות יכולה לספר משהו על המציאות האנגלית.

הנה כמה הכללות על אנגליה שכמעט כל המתבוננים בה יסכימו עליהן. הראשונה היא שאנגלים אינם מוכשרים מבחינה אמנותית. הם לא מוזיקליים כמו הגרמנים או האיטלקים, וציור ופיסול מעולם לא פרחו באנגליה כמו בצרפת. הכללה נוספת היא שלטענת האירופאים האנגלים הם לא אינטלקטואלים. הם נרתעים מפני חשיבה מופשטת, ואין בהם שום דחף לאחוז ב"השקפת עולם" פילוסופית או שיטתית. הסיבה לכך אינה שהם "פרקטיים", כמו שהם אוהבים לטעון על עצמם. אפשר להסתכל על השיטות שלהם לתכנון ערים ולאספקת מים, על ההיצמדות העיקשת שלהם לכל דבר שהוא מיושן או מטריד, על שיטת האיות שלהם שחורגת מכל ניתוח, כדי לראות עד כמה מעט אכפת להם מיעילות גרידא. אבל הם אוחזים ביכולת פעולה מסויימת ללא חשיבה מוקדמת. הצביעות הנודעת שלהם – הגישה הדו-פרצופית שלהם לאימפריה, למשל – כרוכה בכך גם. כמו כן, ברגעים של משבר עצום יכולה כל המדינה להתכנס ביחד לפתע ולפעול על פי סוג של אינסטינקט, קוד התנהגות שמובן כמעט כל ידי כולם, למרות שמעולם לא נוסח. הביטוי שהיטלר טבע עבור הגרמנים, "אנשים שהולכים בשנתם", מתאים יותר לאנגלים. לא שיש משהו להתגאות בכך שאתה הולך בשנתך.

כדאי לציין מאפיין אנגלי מינורי בולט במיוחד, שלא מרבים לדבר עליו, והוא אהבת הפרחים. זהו אחד הדברים הראשונים שמבחינים בהם כאשר מגיעים לאנגליה ממדינות אחרות, במיוחד אם המתבונן מגיע מדרום אירופה. האם המאפיין הזה אינו סותר את האדישות האנגלית לאמנויות? לא ממש, משום שהוא מצוי באנשים שאין בהם כלל רגשות אסתטיים. עם זאת, המאפיין הזה קשור במאפיין אנגלי אחר שהוא כל כך חלק מאיתנו שאנחנו בקושי מבחינים בו, וזו ההתמכרות לתחביבים ולעיסוקים לשעות הפנאי, הפרטיות של החיים באנגליה. אנחנו אומה של אוהבי פרחים, אבל גם של אוספי-בולים, חובבי-יונים, מתנסי-נגרות, גוזרי-קופונים, מטילי-חצים, ופותרי-תשבצים.  התרבות שהיא באמת ילידית מתרכזת סביב דברים שאפילו כאשר הם קהילתיים, הם לא רשמיים – הפאב, משחק הכדורגל, החצר האחורית, האח ו"כוס תה חמימה". אנחנו עדיין מאמינים בחירות הפרט, כמעט כמו במאה התשע עשרה. אבל אין לכך כל קשר לחירות כלכלית, לזכות לנצל אחרים עבור רווח. זו החירות להיות בעלים של בית, לעשות מה שברצונך בזמנך החופשי, לבחור את השעשועים שלך במקום שמישהו אחר יבחר אותם עבורך… ברור, כמובן, שהאנגלים נמצאים בתהליך של מספור, תיוג, גיוס ו"סידור", כמו כל האומות המודרניות האחרות. אבל המשיכה האינסטינקטיבית שלהם היא לכיוון אחר, וסוג המשטור שניתן להשליט עליהם יהיה שונה, כתוצאה מכך. לא יהיו תהלוכות של המפלגה, לא תנועות נוער, לא חולצות בצבעים שונים, לא רדיפת יהודים או הפגנות "ספונטניות". וגם לא גסטפו, כנראה.

אבל בכל החברות,העם צריך לחיות במידה מסויימת נגד הסדר הקיים. התרבות הפופולרית באמת באנגליה היא משהו שמתרחש מתחת לפני השטח, בצורה בלתי רשמית, והרשויות מזעיפות את פניהן כלפיו, פחות או יותר. הדבר שאפשר להבחין בו אם מתבוננים ישירות בעם, במיוחד בערים גדולות, הוא שהם לא פוריטניים. הם מהמרים ותיקים, שותים עד כמה שהמשכורת שלהם מאפשרת, מסורים לבדיחות גסות ומשתמשים כנראה בשפה הגסה ביותר בעולם. הם צריכים להשביע את הצרכים האלו תוך עמידה אל מול חוקים צבועים (רשיון למכירת אלכוהול, איסורים על לוטו וכו' וכו') שנועדו להפריע לכולם, אבל בפועל מאפשרים לכל דבר להתרחש…

Orwell pictured in a passport photo during his Burma years, גבר נאה ולא בלתי דומה להיטלר (ויקיפדיה)

העדינות של התרבות האנגלית היא אולי המאפיין המזוהה ביותר שלה. אפשר להבחין בה ברגע שמניחים את כף הרגל על אדמה אנגלית. זו מדינה שבה נהגי האוטובוס הם טובי מזג והשוטרים לא נושאים אקדחים. אין שום מדינה של לבנים שקל בה יותר לדחוף אנשים מהמדרכה. ועם המאפיין הזה מגיע משהו שאירופים תמיד מכנים "דקדנטי" או צבוע, השנאה של אנגלים למלחמה ולצבאיות. השנאה הזו נטועה עמוק בהיסטוריה והיא חזקה במעמד הנמוך-בינוני כמו גם במעמד הפועלים. מלחמות רצופות הרעידו את השנאה, אבל לא הרסו אותה. כולם עדיין זוכרים כמה נהוג היה לקרוא קריאות בוז ל"מעילים האדומים" ברחובות, ועד כמה בעלי בתים שכיבדו את עצמם אסרו על חיילים להיכנס לתחומם. בעיתות שלום, אפילו כאשר יש שני מיליון מובטלים, קשה למלא את השורות של הצבא הזעיר, שהקצינים בו הם אצולת המדינה ושכבה של מומחים מבני המעמד הבינוני, והוא מאוייש בידי עובדי חווה ובני הפרולטריון. רוב האנשים הם חסרי ידע או מסורת צבאיים, והגישה שלהם למלחמה היא התגוננות מתמדת. אף פוליטיקאי לא יעלה לשלון בכך שיבטיח להם כיבושים או "תהילה" צבאית, שום המנון שנאה לא ריגש אותם מעולם… הפטריוטיזם של העם הוא לא ווקאלי או אפילו מודע. בזכרונות ההיסטוריים שלהם אין אפילו ניצחון צבאי אחד. הספרות האנגלית, כמו ספרויות אחרות, מלאה בשירי קרב, אבל כדאי לציין שאלו שזכו באהדה תמיד מדברים אודות אסונות ותבוסות. אין כל שיר פופולרי על טרפלגר או על ווטרלו, למשל…. שיר הקרב באנגלית המסעיר ביותר הוא אודות חטיבה של חיל פרשים שמסתערת בכיוון הלא-נכון. ומהמלחמה האחרונה, ארבעת השמות שממש חרתו את עצמם בזיכרון ההמון הם: מונס, איפר, גליפולי ופשנדל, שכולם היו אסונות. שמות הקרבות הכבירים ששברו לבסוף את החילות הגרמנים פשוט לא ידועים לציבור הרחב…

[כאן אורוול דן עם עצמו איך אפשר לדבר על שנאה למלחמה במדינה שכבשה רבע עולם. הוא עונה משהו על צי ימי לעומת כוח יבשתי]

אולם העדינות האנגלית מעורבבת בברבריות ובאנכרוניזם. החוק הפלילי שלנו מיושן כמו רובי המוסקט במגדל לונדון. אל מול החייל הנאצי שמסתער אלי קרב חייבים להציב את הדמות האנגלית הטיפוסית, השופט התליין, בריון זקן ומוכה שיגרון שהמוח שלו נטוע במאה התשע-עשרה, והוא פוסק לכולם גזרי דין אכזריים. באנגליה אנשים עדיין נתלים מצווארם ומולקים בידי שוט רב קצוות. שני העונשים האלו הם מיושנים כמו גם אכזריים, אבל מעולם לא נשמעה זעקה ציבורית אמיתית נגדם. אנשים מקבלים אותם כמעט כמו שהם מקבלים את מזג האוויר. הם חלק מ"החוק", שנתפס כמשהו שאי אפשר לשנותו.

כאן יש לדבר על מאפיין אנגלי חשוב במיוחד: הכבוד לחוקתיות ולחוקים, האמונה ב"חוק" כמשהו שהוא מעל למדינה ומעל לפרט, משהו שהוא אכזרי ומטופש, כמובן, אבל באותה מידה בלתי מושחת.

לא שמישהו חושב שהחוק הגון. כולם יודעים שיש חוק אחד לעשירים וחוק אחר לעניים, אבל איש לא מקבל את ההשלכות של כך. כולם מקבלים כמובן מאליו כי החוק, כמו שהוא, יכובד, וחשים זעם כאשר מישהו עובר על החוק. הערות כמו "הם לא יכולים לכלוא אותי; לא עשיתי שום דבר רע", או "הם לא יכולים לעשות זאת, זה בניגוד לחוק", הם חלק מהאווירה באנגליה…

אשליה יכולה להפוך לחצי-אמת, מסכה יכולה לשנות את ההבעה על הפנים. הטיעונים המוכרים לגבי הדמוקרטיה שהיא "בדיוק כמו" או "גרועה כמו" טוטליטריזם לא לוקחים את העובדה הזו בחשבון. כל הטיעונים האלו מגיעים בסוף לכך שחצי כיכר לחם היא אותו דבר כמו לא לאכול כלל. באנגליה, רעיונות כמו צדק, חירות ואמת אובייקטיבית עדיין מוצאים מאמינים. ייתכן שהן אשליות, אבל הן אשליות מלאות עוצמה. האמונה בהם משפיעה על ההתנהגות, והחיים הלאומיים שונים בגללם.

3 תגובות בנושא ״האריה והחד-קרן"

    1. נראה לי שברקזיט הוא התוצאה של חוק אחד לעניים ואחר לעשירים (כמו בכל העולם, בעצם). ומופע האימה של עכשיו הוא תוצאה של מאפיין אחר שלהם שאורוול לא דיבר עליו: הם לא יודעים לקבל החלטה!

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s