שמונה חודשים של מצח מדמם

לפני שמונה חודשים בערך התחלתי לעבוד בלונדון, אחרי ארבעה חודשים של ראיונות אינספור. הבוסית שלי לשעבר איחלה לי הצלחה באופן שבו היא יודעת (״אני יודעת שאת תצטערי על זה״), הבעל שלי קנה לי בגדים ואני קניתי לי קצת סבלנות במרכז המסחרי, ויצאתי לדרך.

חשבתי שאני יודעת אנגלית. מה זאת אומרת? אני תרגמתי ספרים מאנגלית. אני קוראת באנגלית מיליון. אני רואה טלוויזיה באנגלית. אני מסתדרת באנגליה כבר שנה וחצי. אני עברתי אינספור ראיונות באנגלית. בסדר, לא כמו עברית. ברור שלא כמו עברית. אבל יודעת.

ואז התחלתי לעבוד והייתי צריכה לחבר משפטים. משפטים בנושאי העבודה שלי. משפטים בנושאי חולין. משפטים בנושאי חירום. סמול טוק במטבח. אבחנות מעמיקות בחדר הישיבות. כל אחד ואחד מהמשפטים האלו דרש ממני לדפוק את הראש בקיר. אבל לא סתם לגשת אל הקיר ולהטיח בו את הראש כדי להוציא משפט. לא. מדובר על תנועה שמתחילה בעמידה במקום, התבוננות והתמקדות, וריצה אל הקיר בשיא הכוח, בעודי מחלימה מהפעם הקודמת שבה רצתי בשיא הכוח לעבר הקיר, והסימן על המצח שלי עדיין מדמם.

כמות השיקולים שיש לשקול לפני שמוציאים מילה מפה ידועה לכל מי שעוצר שנייה לחשוב עליה, אבל מי לעזאזל עושה את זה? באיזו מילה להשתמש בכל אחת מהמלים במשפט? באיזה תחביר? האם המילה הזאת קשה להגייה? באיזה משלב המילה הזאת? באיזה משלב אני אמורה לדבר עם הבנאדם שאני כרגע מדברת איתו? כמה אני צריכה לחשוף מהחיים האישיים שלי? כמה אני צריכה להתעקש על מה שאני מאמינה בו מקצועית? כמה אני צריכה לומר מילים שאין בהן ממש רק כי אני נמצאת בעיר הבירה של מילים שאין בהן ממש? כמה חזק אני צריכה לדבר כדי שישמעו אותי אבל עדיין אוכל להבליע את המלים מספיק כדי שאם אני אומרת אותן לא נכון עדיין זה יהיה בסדר?

אחרי כל השיקולים האלו אפשר להוציא מהפה חמש מילים שמתחברות למשפט. עכשיו תחשבו כמה משפטים אפשר להגיד בתשע שעות עבודה, אפילו במקום שבו נהוג לעבוד יותר מלדבר, ותגיעו לכך שכל יום חזרתי מהעבודה מותשת. אבל לא רק מותשת, אלא גם מדממת מהראש. כי כל יום טעיתי. גמגמתי. הסמקתי. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. טעיתי שוב. ניסיתי שוב. דיברתי חלש מדי. דיברתי במלים שגויות. דיברתי בתחביר שגוי. אמרתי ביטויים שבורים. רשמתי לי במקום מיוחד בראש את התיקונים. שתקתי יותר מהרגיל. ניסיתי שוב. חמישה ימים בשבוע.

היו ימים שויתרתי לי. שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה בעברית, והתרכזתי במספרים. היו ימים שהתאמצתי יותר, הורדתי את האוזניות, הצטרפתי לכל סמול טוק שעבר בסביבה ואפילו הזמנתי אנשים לאכול אתי צהריים. אבל בכל יום היו לפחות כמה דקות שבהם התמקדתי בנקודה בקיר, ופתחתי בריצה משוגעת לעברו, עם המצח.

שמונה חודשים עברו. זה זמן מה שאין טפטופים של דם על המקלדת שלי. ולא רק זה, אלא אפילו לימדתי את האנשים בעבודה שלי כמה משפטים בעברית:

הסורים לא על הגדרות  – The Syrians are not on the border

משפט שאני אוהבת במיוחד, כי כזכור אני עובדת בשיווק דיגיטלי ולא ברפואת חירום. אני אוהבת לצעוד לתוך דיון להוט-יצרים אודות התמונה שצריכה להיות בבאנר ולהגיד: האמת, נראה לי שתיהן אחלה. או לענות: יש לנו זמן, הסורים לא על הגדרות, על השאלה האם נוכל להעלות את הקמפיין היום. במקרה של אנגלים, הסורים לא על הגדרות שלהם כל כך הרבה זמן, שכשהסברתי להם את הקונטקסט הפוליטי-מדיני שבו מישהו יכול לאיים על הקיום שלך, ועל כן עליך ממש להגן על הגבול, זה הצחיק אותם כל כך שמייד זה הפך למוטו של מחלקת השיווק.

זה נראה ערבי – It looks Arab

בזה השתמשתי רק פעם אחת, כי באמת זה נורא נורא נורא הצחיק אותי, באופן לגמרי פרופורציונלי למידה שבה היו מבועתים לשמוע אותי אומרת את זה. זו עברה חמורה מנשוא על החוקים של מה מותר ומה אסור להגיד. פחות או יותר כמו להגיד טיפשי כמו כושי. פתגם עברי מומלץ לכל מי שרוצה לבחון את הסבלנות של העמיתים שלו מעבר לים.

יאללה

כידוע, המילה החשובה ביותר בתרבות הישראלית – יאללה, let's move on, on y va, תפסיקו לחפור ותתחילו לעשות. הבריטים, כזכור מדבריו של אורוול, הם עם של הולכים בשנתם, והדבר שהם הכי שונאים לעשות הוא לקבל החלטה. בגלל זה הברקזיט הוא הבדיחה שהוא. ברגע של שכרות גדולה, אחרי הרבה כוסות של ג'ין טוניק ושוטים של טקילה!! הסברתי להם שלפעמים צריך להפסיק לדבר ופשוט לעשות, וכולם הקשבו רוב קשב ואז אמרו אחד אחד, מתענגים על האקזוטיות – יאללה! אז

יאללה. הלכתי לעבוד.

2 תגובות בנושא ״שמונה חודשים של מצח מדמם"

  1. מודה שזו הסיבה העיקרית שבגללה אני בארץ. השפה. בגלל שאני עובדת ב'מילים' (באקדמיה). להתבטא באופן קבוע כמו שתיארת בשפה אחרת (אפילו אנגלית) זה סוג של נכות -היא כל כך מגבילה, ואולי הקשה מכולן.

השאר תגובה