מה נסגר עם החניה?

ב-8 ביולי 2004 התפרסם ב-London Review of books, קטע שכתבה רבקה סולניט. זו ביקורת על ספרו של סנדרו בירק, ובו איורים של הקומדיה האלוהית של דנטה. אבל בעצם זו ביקורת על מוזיאון לאמנות. ועל חניות. ועל ועל כל הדברים שאנחנו מתעלמים מהם כדי להתבונן בדברים שאנחנו רוצים או אמורים להתבונן בהם. זה כתוב כל כך יפה, שהייתי חייבת את זה פה גם בעברית. תרגמתי חלק והקטע המלא של סולניט נמצא פה. האיור בראש הפוסט הוא של בירק, מפה.

לפני הרבה שנים הייתי אמורה לעבור לגור בלוס-אנג'לס, אבל כל פעם שנסעתי לשם, משהו באור ובמרחב גרם לי לחשוב שהחיים הם בעצם חסרי משמעות ועדיף להיכנע כבר עכשיו. באותם ימים הייתי עדיין מבקרת אמנות, והייתי נוסעת מצפון מזרח לוס-אנג'לס, שם הייתי אמורה להתיישב בקיום הפרברי החדש שלי, למוזיאונים במרכז העיר, מסתכלת על אמנות, ונוסעת חזרה. אבל כאשר הייתי מגיעה הביתה הייתי מגלה שהשעות שביליתי בהשתלבות במסלולים הנכונים בכבישים המהירים, ביציאות ובכניסות ובמגרשי החניה, היו, בדרך מסתורית כלשהי, קלים יותר לזיכרון מאשר המוזיאונים. הראש שלי אמור היה להיות מלא בציורים ובמיצבים, אבל במקום זאת הייתי עסוקה במקומות המכוערים ועלומי השם שלא נמצאים בשום מדריך רשמי של שום מקום.

הם קיימים בכל עיר. אם חושבים על פריז, סביר יותר לחשוב על מגדל אייפל, או על שורות חינניות של בניינים משופעי-גגות בשדרות משובצות עצי ערמון, מאשר על מעברי הבטון של המטרו, שמוארים באור פלורסנטי גרוע ומריחים משתן, או על המעברים החשוכים שיורדים מבתי הקפה לשירותים הטורקיים. אפילו פארקים לאומיים מובילים את המבקרים בהם לעולם אספלטי של שירותים ציבוריים, מגרשי חניה, ושלטי אסור-לכם, הדברים שכמעט כולם מצליחים להתעלם מהם בדרכם למפלים ולקרחת היער ולצבי שעושה מעשים של בהמות בציבור. ברור שמפל הוא מרשים יותר ממגרש החניה בתחתיתו, אבל אני תוהה איך מבקרים יכולים להיות כה בטוחים שהם ראו מה שהם אמורים לראות ולהתעלם כל כך בקלות ממה שהם לא.

וורדסוורת' כתב ב-Tintern Abbey על המקומות המרוחקים שעליהם הוא חושב ב "המולת / הכפרים והערים" שהעניקו לו "עונג נשכח: כזה, אולי / שיש לו השפעה לא קטנה או טריוויאלית / על החלק המוצלח ביותר בחייו של אדם טוב".

לא קשה לשער מה הוא יחשוב על חניות מרובות קומות – הוא בכל זאת נלחם נגד מסילת רכבת באיזור האגמים – אבל אני תוהה האם הוא חש אי פעם את משקל המולת העיר במקומות פסטורליים וחישב מה יכולה להיות ההשפעה. לא שאני נגד המולה או נגד ערים, אבל אני תוהה בנוגע למרחבי השארית האלו. מישהו אמר לי לאחרונה שהסיבה לכך שמאבדים את הזיכרון לטווח קצר אחרי שמקבלים מכה בראש היא שלמוח לא היה פנאי לערוך את הזיכרון עדיין. אנחנו עורכים, אבל החיים נמצאים גם בקטעים המושמטים. והם הופכים אפלים יותר ויותר. אולי מה שמבעית בנופים האורבניים החדשים האלו הוא שהם מרמזים על האפשרות לחיים שהם קטע מושמט אחד ארוך.

נדמה שהעולם מורכב יותר ויותר מדברים שאנחנו לא אמורים לראות, תשתית בנאלית שתומכת באשליה של עצמאות תחבורתית, המקומות הנעלמים שמהם מגיעים החפצים שלנו – מכרות פחם, חקלאות תעשייתית, פסי ייצור אוטומטיים, בתי מטבחיים – והמקומות בהם הם מסיימים את חייהם: מרבצי האשפה. לוס אנג׳לס מורכבת בעיקר ממרחבים שימושיים חדגוניים שכאלה, חלקית משום שמכוניות זקוקות להם, וזו עיר שבנויה למכוניות. המרחבים האלו נוטים להיות אפורים, אפור של בטון לא צבוע, של אספלט, של פלדה ושל טינופת; והם נוטים להיות נטושים, או מאוכלסים באנשים שהם בעצמם שאריות, מעין מציאות תת-קרקעית שהועלתה לפני השטח. או שלא.

כאשר מוזיאון גטי החדש נפתח לצד כביש 405 שמחבר את לוס אנג׳לס עצמה לעמק גן פרננדו הפרברי יותר, נכתב רבות על הארכיטקטורה של ריצ׳אר מאייר (Richard Meier) ועל הגנים של רוברט אירווין (Robert Irwin).

המוזיאון (ויקיפדיה)

מעט להפליא נכתב על מגרש החניה, למרות שזה המבנה הראשון בו נתקלים כשמגיעים לגטי (תיאורטית, אפשר להגיע לכאן באוטובוס, אבל אחרי הכל זה מוזיאון בלוס אנג'לס, על צוק שמתנשא מעל קניון עמוק שכביש 405 עובר דרכו; הוא לא קרוב לכלום, למעט כמה אחוזות בגבעות סביב, ותחבורה ציבורית היא תופעה המיועדת בעיקר למעמדות הנמוכים), הגטי הישן במליבו נבנה על פי דגם של וילה רומאית, מלא באכסדרות ובשערים על עמודים, והמבנה החדש מלא גם הוא ברפרנסים היסטוריים אירופאיים. זו גרסת פארק השעשועים של הקומדיה האלוהית של דנטה וכמו הקומדיה האלוהית, הגיהנום הוא החלק המפתה ביותר.

יוצאים ביציאה של גטי, ואם מגיעים מכיוון דרום, חוצים את הגשר העילי, ואחרי כמה פיתולים, צוללים אל החניה. יוצאים מהאור מסונן הערפיח של לוס אנג'לס (שתמיד גורם לי להרגיש כאילו אלוהים חסכן החליף את השמש הלוהטת באור פלורסנטי מפוזר) אל מעבר חשוך. מגרש החניה לא מואר דיו, ויש בו תקרה נמוכה ובנייה שמפגינה את המשקל העצום, תחילה של חתיכת הבטון היא המוזיאון, ואחר כך את משקלן של הקומות והאדמה שמעל. המשקל לוחץ עליך, והשלטים דוחקים בך להמשיך למטה. ואתה יורד למטה, ועוד למטה, ועדיין למטה, מסתובב בספירלה אל המעיים הססמיים הבלתי יציבים של אדמת לוס אנג'לס, במעגלים של חשיכה מעובה, בחיפוש אחר מקום חניה משל עצמך, עוד למטה ולמטה. אני מאמינה שיש שם תשעה מעגלים, או קומות, בגיהנום כלי הרכב הזה. בסופו של דבר, אתה מוצא מקום חניה לרכב שלך במציאות האפלה, כושל לעבר המעלית, ונוסע מעלה מהר יותר מהיציאה של דנטה מהפורגטוריום.

למרות שעדיין אינך בפורגטוריום. המעלית נפתחת אל רציף שבו אפשר לתפוס רכבת חד מסילתית (Monorail) במעלה הגבעה אל המוזיאון. גם בדיסילנד יש רכבת כזו, ולמרות שבביקורי הראשון בגטי חשבתי שזו מחווה נחמדה לפארק שעשועים התאום, בלבלנו את כולם בכך שהלכנו בכביש הצמוד כרבע מייל עד למוזיאון. הגובה נמצא ביחס ישיר למצב הכלכלי באזורים האורבניים של קליפורניה, כך שלמרות שהמטרה המוצהרת של גטי הייתה לאפשר לאנשים להתבונן באמנות, קודם הם חנו, ואז הם התבוננו במבצר מלא הוד של הגטי שניצב שם למעלה, ואז כשהגיעו למעלה, בצמתים מסויימים הם זכו לנקודת המבט של המיליארדר. הפורגטוריום הוא המוזיאון עצמו. שם אפשר לחוות את התרגול המשחרר של חווית האמנות, הרבה מאד אמנות, מהעת העתיקה עד לראשית המאה ה-20, חדר אחרי חדר של קישוטים ופורטרטים וטבע דומם וציורים….

7 תגובות בנושא ״מה נסגר עם החניה?"

  1. זה באמת קטע יפהפה. והוא כל כך מדוייק לכל חווית כבישים ועיר, שניסיתי להבין אם כבר קראתי או חשבתי משהו דומה בעבר. הייתי בלוס אנג'לס במשך חודשיים בקיץ 2014, ולא אהבתי אותה, ולא הצלחתי להבין למה. הניתוח והרפרנסים שלה עושים מבארים לי את זה מעט.
    שלושת הנקודות מבשרות פוסט המשך- תרגום?

    Liked by 1 person

  2. נראית בהחלט מהממת. לא הכרתי את שמה עד עכשיו, ולא זיהתי בוויקפדיה שלה איזה מהספרים הוא על שוטטות…
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%A7%D7%94_%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%99%D7%98

    בכל אופן הנושאים בקטע שתירגמת מזכירים לי קצת את זימל (העיר הגדולה וחיי הנפש- ממש מומלץ) וגם קצת את המסה של דיוויד פוסטר וואלס "משהו כיפי לכאורה.." על שיט התענוגות שהוא השתתף בו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s