שתי רשימות וסיפור

דברים שאני אתגעגע אליהם באבטלה

חדר הכושר שלי הוא חדר הכושר הכי עלוב בכל לונדון, שיש בה, בספירה מדוקדקת, כששת אלפים מיליון ואחד חדרי כושר. המכשירים מיושנים וחלקם מוחזקים במסקנטייפ. השטיח מטונף. יש סט אחד של משקולות. הבריכה היא חמישים אחוז פיפי. והמלתחות כל כך דוחות שרק המחשבה על להתקלח בהן גורמת לי לפלאשבקים ליומיים שביליתי ביער יתיר, וביתר דיוק לרגע הספציפי ההוא שבו גיליתי הרבה זוגות עיניים של בנים מהכיתה מציצות עלינו. אבל זה כל כך כיף ללכת לשם, כי אף אחד לא מצפה ממך לכלום, אף אחד לא חושב עליך כלום, אף אחד לעולם לא מסתכל עליך, ואין שום תחרותיות. אפילו לא אפס קצה. זה רק את, הגוף שלך, האוזניות, וארבעים וחמש דקות של ריכוז במשהו שאין לו מלים, אבל יש לו הרבה תחושות.
הרגע שבו הדלת נטרקת בסערה. לב קם. לב קרא. לב אכל. לב התלבש. לב צחצח שיניים. אבא קם. אבא שתה קפה. אבא הכין לכולם ארוחת בוקר. אבא התקלח והתלבש. הבגדים לשיעור ספורט בילקוט. המחשב וארוחת הצהריים בתיק. עברנו חצי פלייליסט בוקר של ספוטיפיי. עברנו משחק כדורגל סוער בבלון באמצע הסלון. עברנו עדכון קצר של מה צפוי ביום של כל אחד. דיברנו מה נעשה אחרי בית ספר, ומתי בדיוק מי יאסוף. הדלת נטרקה בסערה, ושקט. שקט. יש ספה. יש ספרים. יש קפה. יש ארוחת בוקר של בית. מושלם.
בתי קפה בלונדון. כולם. אוהבת את כולם.
עד אתמול חשבתי שכל אחד חושב שהפארק ליד הבית שלו הוא הפארק הכי טוב בלונדון. זה קצת כמו חומוסיות ותל אביב יפו, ברור שמה שהכי קרוב אליך הוא היחיד ששוה את הטרחה. אבל אתמול דיברתי עם מישהו, שכבר לא גר בקלאפהאם, והוא הסכים אתי שבטרסי פארק הוא הפארק הכי טוב בלונדון. יש בו עלים בכל הצבעים, כמתחייב. הוא מספיק גדול בשביל שאפשר יהיה לרוץ סביבו רק פעם אחת. יש בו את הנהר. יש בו בית קפה על אגם. יש בו פיצה מושלמת. יש בו דוכן של האגן דאז. יש בו משתלה של פגועי נפש, שבה אפשר לקנות צמחים מושלמים בזול. אם נוסעים דרכו באופניים, אז תוך חמש דקות אפשר להיות בצ'לסי. יש בו מלא מקום למשחקי כדורגל. יש בו מזרקה ענקית. אפילו הגן שעשועים שיש בו הוא יחסית נסבל (כלומר, עד כמה שגני שעשועים יכולים להיות נסבלים). בקרוב, רק בסופי שבוע.
אני אקח ביום שני, ואתה תיקח בשלישי. לא. אתה תיקח ברביעי. ואני אחזיר בחמישי. לא. אני אקח בשני ושלישי ואתה תיקח ותחזיר בחמישי, אתה יכול? איזה כיף היה שלא היה את זה למשך שלושה חודשים. איזה חרא זה לבזבז כל כך הרבה מהזמן שלך עם בעלך בסידורים.
באמצע הסלון יש מכשיר שחור וגדול ומלבני. אם מדליקים אותו, קורה איזה קסם, ופתאום הזמן מאבד מחשיבותו. יש שרואים בכך סם, אבל קוק טלווזיוני בצהריים זה כל כך כיף.

הסיפור של מיטל מוצאת עבודה

יום אחד קמה מיטל בבוקר ואמרה לנדב: אני יודעת שהיום אני אמורה ללכת למיטאפ של Israeli Tech parliament ולנסות למצוא עבודה. אבל אני לא הולכת. זה תחת. זה רחוק. זה קר. ואני שונאת נטוורקינג. ברור שאת הולכת, הרעים נדב בקולו.
בערב הלכה מיטל, בקור, בחושך, לבד, לקצה השני של העיר, כדי לנסות לקושש עבודה. הגיעה למקום, פשטה את המעיל. פשטה את הצעיף. פשטה את הכפפות. פשטה את הג'קט שמתחת למעיל. לקחה כוס יין ואמרה שלום לאיש הראשון שעמד לשמאלה.
שלום, אמר האיש, אני מנכ"ל של סטרטאפ ואני מחפש מנהלת שיווק.
שלום, אמרה מיטל, אני מנהלת שיווק שמחפשת סטרטאפ.
קבעו מיטל והאיש ראיון עבודה למחרת בצהריים.
הגיעה מיטל לראיון העבודה מוכנה ומזומנה להעיף אותו מעליה, כי מה לה ולחברה שבונה מערכות בינה מלאכותית בתחום הבניין. למרבה ההפתעה קידם את פניה מנהל מכירות בן ששים, שהיה כולו ניסיון סבלני ואדיבות. אחריו הגיע המנכ"ל, כולו צעירות מחושבת וזהירה. ואחרי שעה וחצי השתכנעה מיטל שהיא רוצה לעבוד איתם.
בדרכה הביתה באוטובוס ממקום העבודה שקרוב יותר לבית שלה ממה שיכלה לדמיין קיבלה מיטל חוזה למייל.
וזהו סוף הסיפור סוף-טוב הקצר של מיטל מוצאת עבודה.

דברים שלא אתגעגע אליהם באבטלה

בתי קפה של לונדון. אני שונאת את כולם. ביליתי בהם כל כך הרבה שעות של שליחת קורות חיים ומכתבים נלווים.
זמן. כל כך הרבה שעות בזבזתי בלחכות שמישהו יתקשר. שאקבל מייל חשוב. שמישהו ייפגש אתי. שנדב יחזור מהעבודה. ואפילו שיגיע שלוש ורבע המחורבן ואוכל לאסוף את לב מהבית ספר. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
משהו תיכף יקרה. משהו לא יקרה. אני שמחה שאני קצת בחופש. אני שונאת להיות קצת בחופש. אני אמצא עבודה שאני אשמח ללכת אליה. אני אמצא עבודה שתשלם משכורת, אבל היא תהיה לא כך כך טובה. אני אצליח לכתוב ספר עד אז. אני לא אצליח לכתוב ספר עד אז. אני אצליח ללמוד מהחיפוש הזה משהו. אני לא אצליח ללמוד מהחיפוש הזה משהו. אוף, כל כך הרבה אי ודאות שמובילה למחשבות טורדניות, שמובילות למחשבות מטא על מחשבות טורדניות!
וכמובן, רקרויטרים. אנשים בני עשרים ושתיים, שזו העבודה הראשונה שלהם בחיים, והם מבזבזים את הזמן שלך, ששווה אפס שקלים, בניג'וסים ושיחות טלפון בדיוק ברגע שבו החלטת שזה הזמן הנכון למנוחת הצהריים הקדושה שלך.