2048

יום רביעי

אתה שומע רגע, אני צועקת לו מהחדר השני, לב התקשר. הוא אמר שהוא מגיע בסופשבוע. אני לא שומעת תגובה, אז אני הולכת לראות מה נדב עושה. חשבתי שהוא במטבח, כי רגע לפני הטלפון, שמעתי את מכונת הקפה. אבל לא, הוא לקח את הקפה למרפסת, הוא עושה משהו במחשב.

מה אתה עושה? אני מציצה לו למסך. אני אוהבת להציץ לו במחשב, כי אף פעם הוא לא מתרגז על זה. הוא לא עונה. רק מחייך אליי. ואני רואה שהוא עוד הפעם עם האתר הזה שלו, maintenant!. מה עכשיו, אני שואלת אותו, מחייכת גם, כי איך אפשר לא לחייך לעניין שלו עם האתר שאוסף את כל המידע על טיולים ואירועים מיוחדים בצרפת. הוא עדיין לא עונה, רק מקרב אותי עוד קצת אליו ואל המסך, מחבק אותי בישיבה. אני רואה את הכותרת: chateau la coste. שבוע הבא יש סיור לילה בגן פסלים עם הארכיטקט שבנה שם את הפסל שאת אוהבת וארוחת ערב. את באה? הוא יודע שאין סיכוי שאסרב לשום ביקור ב-chateau la coste. גילינו את המקום הזה בטיול שעשינו לאביניון בפעם הראשונה שגרנו בניס, לפני שלושים שנה. זה יקב שיש לו גם גן פסלים של כמה קילומטרים ומסעדה והוא נמצא במקום היפה ביותר בעולם. אבל שבוע אחרי זה אנחנו נוסעים ליומולדת שלך, זוכר? מה הקשר? ניסע ללה קוסט, נישן לילה אחד באקס, ונחזור הביתה. לא? יש לך משהו מיוחד בסופשבוע הבא? לא נראה לי, אני עונה, בלי לבדוק. אבל יהיה לנו כוח לנסוע שבועיים ברציפות? הוא מרים אליי את המבט שאומר: את בת מאתיים? אני אשמח לנסוע איתך לשאטו לה קוסט, אני אומרת ומתיישבת לידו. אתה שומע אבל? לב אמר שהוא בא בסופשבוע הזה. יופי, הוא אומר ומתכוון לזה. עם די? לא. הפעם לבד. מה עוד הוא אמר? כלום. דיברנו שתי דקות. הוא היה בעבודה. אוקיי, ומה את עושה? אני בכלל לא פה, אני קמה. אני כותבת. אני רואה איך את כותבת. יש בעיות היום? לא, לא, אני עונה. אני שונאת שהוא מציץ לי למסך. הוא צריך לקרוא את מה שאני רוצה שהוא יקרא, כשאני רוצה שהוא יקרא, לא לפני.

אחרי צהריים אני הולכת להעביר את סדנת הקריאה שלי. למדתי צרפתית כבר פעמיים. פעם אחת לפני שלושים שנה, ועוד פעם כשהגענו לפה עכשיו. עכשיו היינו ממש רציניים: הלכנו לקורס אינטנסיבי שלוקח כמה חודשים, וכל יום אחרי צהריים היינו צועדים מהדירה החמודה שלנו לבית הספר, שנמצא ברחוב Verdi, כמה רחובות מאיתנו, שוברים את הראש כמה שעות, ואז יוצאים החוצה לשתות קפה ליד, בראש רוחש ממלים זרות. אני הייתי יותר טובה מנדב בהתחלה, כי היה לי בסיס כבר וכי כל השנים ניסיתי למצוא את מקומי בתוך השפה הזאת. אבל היתרון שלי התבזבז מהר מאד. אני יכולה לנהל שיחה עם אנשים בבתי קפה ובמסעדות, ואני יכולה אפילו לנהל שיחה בטלה עם השכנים ועם חברים, אבל עדיין לא הצלחתי להרגיש בה ממש בבית. אז עכשיו, כשאני צריכה להעביר סדנה, כמו שאני עושה כבר שנים, אני לא יכולה לעשות את זה בצרפתית, אני לא יכולה להעביר סדנת קריאה ולהיות עילגת, נכון? אז אני עושה את זה עבור כל האנשים שהם כמוני. Expats אוהבים לקרוא לנו. זה כמו מהגרים, אבל עם כסף. יש סביבי כמה חבורות של נשים וגברים בגיל הפרישה, שחיים את החיים שלהם בניס, או בין ניס ללונדון, ואני אוספת אותם, עשרה עשרה, ומדברת איתם על ספרים שאני אוהבת.

יום חמישי

חודש מאי הוא חודש מושלם לריצה בטיילת של ניס. סופסוף גמרו לשפץ אותה שוב. אנחנו גרים ברחוב קטן שנקרא ruelle des pres, בקומה השישית, בדירה עם הגב לים. בחרנו אותה כי היא שקטה וכי בפעם הראשונה שהיינו בה היה קיץ, ולמרות זאת היה בה אוויר נעים, ואור רך, וכי שימח אותי שיש בה נוף יפה למרות שאין בה ים. רואים ממנה את ההר של ניס, והרבה מהגגות שנמוכים מהקומה השישית. לא התלוננו גם על המרפסת, שלא הייתה גדולה, אבל היה בדיוק מה שצריך, פינה אחת בצל ופינה אחת בשמש, ומספיק מקום לשבת בלי להרגיש שמישהו דוחס אותך לקופסה. צריך אמנם ללכת כמה דקות כדי להגיע לטיילת, ולא תמיד יש לי כוח, אז לפעמים אני רצה ברחובות בתוך העיר, אבל אני לא אוהבת את זה. אני מרגישה מטופשת ככה: זקנה בבגדי ריצה, בין כל האנשים שמתחילים את יום העבודה שלהם. אבל היום אני הולכת לטיילת ורצה עד Radisson bleu. זה קצת יותר מחמישה קילומטר.

אחר כך זה השעות שלי במחשב. עברנו לניס כשנדב פרש העבודה. עוד מהפעם הראשונה שגרנו בניס ידענו שנחזור אליה. ואמנם מאז כבר גרנו בכל מיני מקומות יפים, אבל ניס תמיד הייתה עיר שמתאימה לפרישה. בשנים שעברו, נהייתה לנו שגרה של אמצע שבוע. בבוקר, אני מתעוררת לפניו ושותה קפה. אם זה יום של ריצה, אני מתחילה בזה. אם לא, ישר למחשב, לכתוב. החוקים שלי הם שאסור לי לעבור לשום דבר אחר שאני עושה לפני המנה היומית של הכתיבה. לא מיילים מהאנשים של הסדנאות קריאה, לא האתר שלי, לא הרצאות. כלום. קודם כל לכתוב. אחרת העיניים שלי נפקחות יותר מדי אל אנשים אחרים, ואני מאבדת ריכוז. עכשיו אני משתדלת להתרכז באוסף של סיפורים קצרים שקוראים לו: If only we had two days, הוא מספר על כל מיני דברים שקורים לאנשים שנוסעים לחופשה של יומיים. בזמן הזה, נדב עושה את העניינים שלו: הוא מייעץ לחברה שהוא עבד בה לפני הפרישה, ויש לו עוד כל מיני חברות שהוא מייעץ להם, ויש לו את השיעורי יוגה שלו, והוא גם נפגש עם החברים שלו בבוקר לקפה לפעמים.

בצהריים אנחנו תמיד נפגשים לארוחת צהריים. בשעה 12:00 בדיוק, כשהתותח של ניס יורה. כן, אנחנו נהיינו צרפתים בקטע הזה. בשעה רבע לשתים עשרה הבטן שלי מתחילה לקרקר, ואם אני לא אוכלת תוך רבע שעה, אני מתחילה לחשוב שהיום הזה היה צריך להתארגן אחרת. היום נדב הכין סלט קיסר, עם העוף בצד כי אני מנסה להיות צמחונית, למרות שזה עדיין מאד קשה בצרפת. אם אתה גר ליד כל כך הרבה חוות, קשה להאשים אותך שאתה לא מבין מה הבעיה עם בשר.

אחרי צהריים אנחנו הולכים למונופרי ביחד. שנים של מגורים בצרפת לא עמעמו את ההתרגשות שלי מהסופר המופלא הזה. אנחנו קונים את הדברים שלב אוהב שיהיה בבית: סוכריות גומי (בסתר ליבי אני בטוחה שהוא כבר שונא אותן, אבל ממשיך להתגעגע אליהן כי זה מה שאהב כשהיה בן ארבע), הרבה פירות, גבינת comte ודברים למג'דרה, תמיד היה לו עניין עם מג'דרה. אנחנו קונים גם סלמון לארוחת הערב, ואז אני משוטטת בין המדפים כדי לבחור מה בא לי לשים על הבאגט שלי השבוע. אחרי שנים של כעסי סופר, הגענו לפשרה, אני והאיש הקרציה הזה שבדרך כלל אוהב ללכת לסופר רק בשביל משהו מסויים: כשאני משוטטת, הוא יכול ללכת לבחור לנו יין. לא אכפת לי איזה יין הוא קונה, ואין לי כוח לפרצופים חסרי הסבלנות שלו. הבעיה היא שהוא תמיד בוחר יין לפני שאני מסיימת לשוטט, אבל זה בכל זאת מקטין את זמן החיכוך.

בערב זה היום שלנו עם החבורת ארוחת ערב שלנו. פעם בשבועיים או שלושה אנחנו נפגשים, בבית של אחד מהאנשים או במסעדה, ואוכלים ארוחת ערב ביחד. אם אוכלים ביחד, כל אחד צריך להביא משהו. ובכל מקרה, לא תמיד כולם מגיעים, ומותר גם להביא אנשים חדשים, אז לפעמים גם יש מצטרפים חדשים ועוזבים. כי ככה זה ניס, לא גרים בה לתמיד. היום אנחנו צריכים להביא קינוח, וכמו תמיד כשאני צריכה להביא קינוח בעיר שיש בה יותר מאפיות מדהימות ממאפיות גרועות, אני בוחרת לקנות.

יום שישי

לב גר בלונדון והוא מגיע אלינו פעם בכמה שבועות. יש לו טיסה שהוא הכי אוהב: ממריאים בשישי בצהריים וחוזרים בראשון בבוקר. ככה הוא יכול גם להיות עם די בראשון בערב וגם להיות איתנו. הוא גם אוהב לצאת לגלוש עם הקייט שלו בשבת בבוקר. כל עוד לא חורף. בסופי שבוע שהוא פה, אנחנו עושים תמיד את אותו דבר. בבוקר אנחנו קצת מסדרים לו את החדר, שזה החדר שבו אני בדרך כלל כותבת, אבל יש בו גם מיטה נפתחת. אם אנחנו מבשלים לו משהו מיוחד, אז אנחנו הולכים לשוק, לקנות את הדברים שצריך. ואז אנחנו קצת מחכים. כל פעם שהוא טס, זה כאילו גם אנחנו קצת טסים, יש לנו זמן המתנה. ואז הוא בא, ובעצם אנחנו בעיקר מקשיבים לו, ומנסים לא לעצבן אותו. אני חושבת שהוא עבר את הגיל הכי מעצבן, של לנסות למצוא מיהו ומהו. זה ברור שצריך לעשות את זה תוך כדי בעיטה בהורים שלך, אבל בתור ההורים, לפעמים התחשק לי להגיד לו: אוף, תנשום, אל תהיה כל כך בלחץ. מתישהו דברים יתבהרו. אבל לא אמרתי את זה, אני חושבת. כלומר, כמעט אמרתי. רמזתי. וצעקתי גם לפעמים. אבל בסך הכל, נתתי לו לעשות את הדבר הזה של גיל עשרים בעצמו. נדב היה יותר טוב ממני בזה, אני מודה. אבל זה רק כי מתמיד הוא היה יותר טוב עם לב במצבי התקרצצות.

יום שבת

היום שלנו במונקו. לב אוהב את מונקו מאז שהיה בן שלוש. כל פעם שהיינו מגיעים לשם, אני הייתי יותר חמודה, כי איך אפשר לא להיות חמודה כשאת נמצאת במקום הכי מופרך בעולם. וכל פעם שאני הייתי יותר חמודה, הוא נהיה יותר חמוד אפילו מהרגיל. כשחזרנו לפה לפני כמה שנים בכלל לא זכרתי מזה באופן פעיל, אבל באחת השבתות הראשונות נדב הציע שניסע לשם לטייל, ולב ודי באו איתנו. אני חושבת שאין במונקו שום מקום מכוער, ושאם היה כזה כבר היו משפצים אותו או מגרשים אותו בבושת פנים מהעיר. אם כסף הוא לא בעיה, אפשר לפתור כל כיעור, בהנחה שיש לך מאות שנות ארכיטקטורה צרפתית מאחוריך.

כשהגענו בפעם הראשונה הלכנו ישר לשוק שזכרתי מפעם, שיש בו חנות גבינות מעולה ויש בו כיכר נחמדה שאפשר לאכול בה את הגבינה והבאגט. אחר כך הצעתי ללב לקחת אותו למוזיאון של הדגים, שזה המקום שהוא אהב כשהיה קטן. הוא צחק, אבל זרם איתי. לא באמת נכנסנו בסוף, אבל טיילנו בסביבה, והגענו למסעדה שנמצאת עם הגב לארמון ועם הפנים לים. לא סתם ים, ים פתוח, אינסופי. האוכל היה לגמרי רגיל, כמו שיש בכל בראסרי צרפתי. אבל זו הייתה מונקו, והיא הפעילה עלינו את הקסם שלה. מאז, אנחנו הולכים לשם בכל פעם שלב מגיע. זה מצליח כל פעם. גם היום.

 

4 תגובות בנושא ״2048"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s