תיירים בריביירה

1.

השנה הייתה 2008. אני ונדב, עדיין לא זוג, בילינו ביחד חודש בלאוס. אין הרבה מקומות על מפת התיירות הישראלית בלאוס, ואחד מהם הוא ואנג ויאנג, עיירה קטנה שכולם מגיעים אליה. לא ממש ידענו למה, אבל זרמנו. הגענו לשם והבנו ששני דברים הפכו את הנקודה הספציפית הזאת על המפה לנקודה ראויה לציון; הראשון הוא שיט אבובים בין ברים על גדות המקונג. דמיינו חבורת צעירים וצעירות, לבושים מעט ככל יכולתם, נושאים על גבם אבובים עד לוואן מטונף נהוג בידי מקומי, ואז זורקים עצמם למים עכורים, ונסחפים להם ממקום אחד שמוכר אלכוהול למקום אחר שמוכר אלכוהול, עד שהם נשמעים ומתנהגים כמו פרודיה על צעירים שיכורים בכל הזמנים ובכל המקומות. נשמע כמו שחזור גיהנומי במיוחד של טיול שנתי. תודה. האטרקציה השנייה במקום היא שקרית אפילו יותר: בתי קפה שמציעים ג'וינטים, שייקים ופרקים אינסופיים של "חברים" בשידורים חוזרים. אפילו ב-2008 "חברים" היתה בת 100, והמחשבה של לשבת במקומות האלו כל היום ולהחליף בדיחות סטלה עבשות עם בריטים תוך כדי צפייה בטלוויזיות ענקיות להפתיע גרמה לי דיזנטריה.

אז עשינו מה שאנחנו תמיד עושים בעיתות של שפע פנאי ומעט מחוייבויות (אז עוד לא ידענו שזו תהיה דרך ההתמודדות שלנו עם תכנונים תיירותיים שלא עלו יפה): הלכנו למלון הכי יקר באיזור, השקפנו על הר צבוע ירוק מלא חיים, וקראנו ספרים. פעם ביום ירדנו למטה לאכול סלט פפאיה חריף מאד מאד. פעם ביום נדב ירד למטה לבד להביא לנו שייק אננס לחדר מהדוכן בפינה. ובשאר היום קראנו, צילמנו את ההר ושלשלנו (רק אני. חריף אף פעם לא הסתדר טוב עם הגוף שלי). אלו היו שלושה ימים מושלמים.

The gorgeous landscape of Vang Vieng
ואנג ויאנג. למה בכלל צריך משהו חוץ מלהסתכל על הערפל גולש על המדרונות?

2.

תיירות היא פשוט שקר. כל מדינה צריכה את הכסף של התיירים. כל עיר בתוך המדינה צריכה את הכסף של התיירים. אז כולם נוקטים באסטרטגיות שיווקיות כדי להאדיר את מה שיש להם. לפעמים יש להם מעט והם מדברים הרבה, כי הם מבינים שהם צריכים לתפוס חלל בתוך ים המלל שהוא התיירות. לפעמים יש להם הרבה, והם אומרים על זה הרבה, אבל משתמשים בדיוק באותן מילים כמו אלו שיש להם מעט. בתור תיירת, היכולת שלי להבדיל בין הרבה למעט מראש, בטח במדינה שאני לא יודעת עליה כלום, היא כמעט בלתי קיימת.

3.

כשלב היה בן שנתיים לערך היה לנו סופשבוע בלי הרבה דברים לעשות. איכשהו ראיתי בפיד שלי בפייסבוק איזה אירוע שקראו לו בשם טיפשי של קופירייטינג ילדותי. משהו כמו: תפוזים ונהנים. או אולי: תפוזים עם מעט אחוזים. או אולי: תפוזים וסוסים. משו כזה. זה היה באיזה מקום ליד רחובות. לפעמים יש לי קטע כזה שאני מרגישה צורך לראות מקומות חדשים, אז הכרחתי את כולנו לנסוע. הנה, לוקחת אחריות בלי בעיה. זה אני הבאתי אותנו לשם. הגענו לשם. אכן היה דוכן עם תפוזים למכירה. וגם עוד ירקות. ודוכן עם מיץ תפוזים למכירה. והיו גם שני סוסים, שעמדו באורווה, ואפשר היה לתת להם קש. ואפילו ללטף אותם. הם הסריחו מקקי, כמו חיות רגילות. וזהו. זה כל מה שהיה שם. אין לי דרך לתאר את חוסר העניין שלב הפגין. נו, קורה. הגענו למקום משמים. כבר חשבנו לנסוע משם חזרה הביתה, לשנת צהריים מתוקה, אבל לב גילה את המלגזה. הוא ישב עליה, בלי להגיע לשום ידית או כפתור, והיה מבסוט מאד מאד ולא הסכים ללכת הרבה זמן. ואנג ויאנג, גרסת 2015.

old-forklift-1531130_960_720
מלגזה. להמחשה

4.

עכשיו יש את Monaco. ואת Èze. ואת Villefranche-sur-Mer. ואת Grasse. ואת Cannes. ואת Antibes. ואת Saint Paul de Vence. ואת Ventimiglia (העיר האיטלקית הכי קרובה לגבול צרפת), וכל זה רק הערים שבמרחק נסיעה בתחבורה ציבורית של פחות משעה מאיתנו. על כל אחת מהן כתובים דברים במדריך הטיולים בפרובנס שגנבתי פעם (בלי כוונה! פשוט הכנסתי לתיק) באיזה AIRBNB שגרנו בו ליומיים באביניון. אבל לך תדע. כי בעצם הן כולן מאד יפות. וכולן נראות בדיוק אותו דבר. טוב, לא בדיוק. לפעמים ההר מימין והים משמאל. ולפעמים הפוך. לפעמים הביסטרו המומלץ הוא במורד רחוב Joffre ולפעמים דווקא עדיך להיכנס לחנות היין במעלה Rue de france. אבל בגדול, אותו דבר. יופי בלתי מופרע, עצל ונינוח.

וליד הערים יש המון פארקים לאומיים. אני חשבתי פארק לאומי: בסדר, יש גם אחד ברמת גן. אפשר לשכור אוטו, להכין פיקניק (הדבר המושלם ביותר בצרפת הוא להכין פיקניק: באגט מהמאפייה, גבינות ויין מהסופר, ירקות שטופים עם סכין מתקפלת צרפתית למשעי, קרואסון שוקולד מהמאפייה גם, סלט תפוחי אדמה למהדרין, ויאללה), ולבלות שם יום. ואז הגענו לאחד מהם. התחלנו ללכת בתוך היער. היה שם מסלול טיול בן שלוש שעות. ואחר כך אגם. ונהר. ועוד שלושה מסלולים. ואיזור לילדים עם מתקנים. וכל זה בשטח שאי אפשר להקיף ברגל. לך תדע איפה בכלל להתחיל? אכלנו את הפיקניק בשולחנות הפיקניק ליד החניה.

004
פיקניק עצלנים, אחרי הגלידה, לפני האקווריום, בספוט החביב עליי ביותר עם השותף המושלם שלי למונקו

5.

בסופשבוע האחרון מצאתי את האירוע De ferme en ferme 2017, שזו התמונה שלו שם למעלה. חשבתי לי: חוות פתוחות. אפשר לנסוע. להכין פיקניק (איזה דבר מושלם זה להכין פיקניק בצרפת). בטח נגיע שוב לאיזה "תפוזים ונהנים". נשב על מלגזה. נאכיל קצת סוסים. נשאף קצת אוויר מחוץ לחנויות המהודרות של ניס. נחזור הביתה שבעים ומרוצים.

אבל צרפת היא צרפת. היא לא ישראל. אין בה שום מחסור בחוות אמיתיות שמגדלות חיות ואוכל. אין בה שום מחסור בשטחים ירוקים שאפשר באמת לטייל בהם. אין בה שום מחסור, בעצם (כל עוד אתה מהצבע הנכון, עם הדרכון הנכון, ויש לך כסף, כמובן).

אז זה התחיל בעיר עתיקה מושלמת, שיש לה שם אבל אין שום צורך לזכור אותו, עם בית קפה אחד סגור, והרבה סמטאות שהן בעצם מלכודת אינסטגרם, כי אפשר לצלם כל אחת ואחת מהן, ולקבל את המזיגה המושלמת בין קווים ארכיטקטוניים מודעים לעצמם לבין יערות פראיים בתוך פריים אחד. המשיך בנסיעה בכביש מאד מאד מאד צר, בתוך יער עצום, וצוקים שנראו כמו דיונות של חול. ואחריו הליכה של אולי קילומטר לצד נחל בלתי חשוב, שבטח לא כתוב בשום מדריך תיירות, אבל פיכה בכל זאת בנעימים מאד לצד הפרחים היפים והפרפרים שלגדותיו. ואז הגענו לאירוע עצמו: חווה של עיזים (אני שונאת גבינת עיזים. יש לזה טעם של קקי, אני מצטערת). כל העיזים היו בתוך מתחם אחד מוצל וסגור, שאי אפשר היה לראות ממנו כלום. לצידם עמד איש צרפתי מאד שדיבר על איך עושים גבינות ומה העיזים אוכלות (עד כמה שהבנתי). וזהו. אז אחרי שטיילנו בסמטאות, ונסענו ביערות, והלכנו בנחלים, הגענו לכלום. את הפיקניק המושלם עשינו על האוטו.

025

אני מאד אוהבת את צרפת. אבל לא מבינה אותה כלל.

2 תגובות בנושא ״תיירים בריביירה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s