1
כן, יש קליפים שריגשו אותי. מוזיקה שנגעה בי. שירים שצרחתי. הופעות שרקדתי. פסטיבל אחד של מוזיקה שהימם אותי. אבל אף קליפ לא שינה את חיינו כמו השיר הזה.
2
עוד לא יודעים כלום. אם אתם כאן בשביל הרצף הכרונולוגי והאירועים ההיסטוריים בחיינו. עוד לא יודעים כלום. דברים מתפתחים לחיוב באותה מידה שבה הסבלנות נשחקת. המחזורים של התקווה והסטרס מתקצרים. פעם זה היה שבוע הוא סבבה ואני בלחץ. שבוע הפוך. אחר כך היו כמה ימים שלו וכמה ימים שלי. אחר כך זה היה כבר יום יום. ועכשיו, כשהגן לקראת סיום, הבית אמור להתחיל להיארז, שיחות נעשות למקומות אחסון, חברים מהלימודים שלו מתחילים במסיבות סיום וטיסות הקיץ שלנו מוזמנות עד אוגוסט, נדמה שכל שעה מטלטלת אותנו למעלה ולמטה. הוא יוצא למסיבת פרידה, שנינו בסדר. הוא חוזר, שלוש שעות אחר כך, אחת וחצי בלילה, אני לגמרי ערה ובאקסטזה גמורה ממה שאולי יקרה. אני לא מאמינה שזה אנחנו בתוך התסריט הטוב הזה. עד הבוקר המוקדם אני לא מצליחה לישון כי אני לא יודעת אם זה יהיה מושלם מושלם או רק מושלם. בבוקר, שעתיים אחרי, אני קמה ולב הוא הילד הכי חמוד בעולם, מפטפט שטויות ללא הכרה ומצחיק אותי עם סיפורי אסטרונאוטים שאין להם סוף. אבל בצהריים, אחרי שישנתי ונדב מדווח מהגינה שלב מצא חברה חדשה, הכל נראה לי מטופש ומעייף ואני בורחת אל הספרים והסרטים.
3
כי לא אמורים להגיד את זה. לא אמורים לבקש מחמאה. היא אמורה להגיע כי הצד השני ראה, נכון? אבל הוא לא תמיד רואה והוא גם לא תמיד יודע שלא התחשק לך להכין ארוחת ערב ובכל זאת הכנת ואז לפעמים הוא מחמיא על דבר לא חשוב. שזה נחמד אבל לא מרגש. ולפעמים הוא לא מחמיא על דברים שאחושילינג מגיעה להם מחמאה. ואז את וגם אתה מתחילים לרחוש מבפנים: האם לא מעריכים אותי כראוי? האם אני פה מובנת מאליה? הוא היה פעם כל כך רגיש אליי. אני צריכה להגיד? אבל זה על כך קטנוני. סך הכל הלכתי לסוכנות לשלם את שכר הדירה אפילו שזו לא המשימה שלי. סך הכל שטפתי את הבית. סך הכל גיהצתי. אז אני לא אגיד. הוא כבר אמור לראות. או שאולי הוא יראה בפעם הבאה. הוא יראה בפעם הבאה?
4
אצלנו עכשיו כל מה שצריך לעשות הוא להגיד בקול מתכתי: גיב מי קומפלימנט! והכל נפתר!
אה, זה ולמצוא את הדרך החדשה בחיים שלנו.
את נהדרת ואם לא רואים אותך, את מראה את עצמך שאת זה עושים רק אנשים מצויינים במיוחד