היום שבו נסיך מצרי הציל את המצב

למה אני אימא טובה

  1. יש לי סבלנות כמעט אינסופית להקריא ספרים.
  2. אני מעולה בלראות סרטי ילדים, ולחבק ממש חזק כשהבכי מתקרב. בקולנוע, אני גם ממש טובה בלהגיד: פופקורן מתוח ומלוח ביחד בבקשה (אל תשאלו, סטייה של בריטים).
  3. אני ממש סבבה בלהכין ביחד עוגה.
  4. אני יודעת תמיד איפה הגרביים השחורים.
  5. לרוב, אני גם יודעת איפה המכנסיים התרמיים.
  6. אני זוכרת שאתמול נגיד יום הספר הבינלאומי, ועל כן כל הבית ספר מתחפש לדמויות מספרים, ואני שואלת מספיק זמן מראש למה הוא רוצה להתחפש כדי ממש להספיק לקנות תחפושת.
  7. לא אכפת לי בכלל כמה הוא אוכל, כל עוד אני לא צריכה להאכיל אותו עוד שעה שוב.
  8. מעולם, גם לא כשהוא היה בן יומיים, לא חשבתי שאני היחידה שיודעת מה טוב בשבילו.
  9. בדרך כלל, אין לי שום בעיה להגיד לא בלב שלם, בלי לעשות מזה דרמה. וזה אומר שרוב הזמן אין לי גם שום בעיה להגיד כן בלב שלם, בלי לצפות לפרסים.
  10. אני כל כך גרועה בלצייר ובלפסל ובלרקום ולעשות כל דבר שנחשב יצירה, שכל מה שיוצא לנו הוא תמיד ממש סבבה בעיניי.
  11. אני סבורה שחול של ים זה דבר שיש להתחפר בו.
  12. אני שמחה בכל צעד שהוא עושה לקראת העצמאות שלו.
  13. אני עדיין יודעת לקרוא את רוב המחשבות שלו.

למה אני רק אימא טובה דיי

  1. אין לי סבלנות כלל למקומות של ילדים. שונאת גנים ציבוריים. מקבלת פריחה ממחשבה על לונה פארק. ואם זה מקום שהאסתטיקה בו היא מפוקפקת והמוזיקה רועשת, אין שום סיכוי שאני אגיע אליו.
  2. אני לא טובה כלל בלהימרח על הספה ולהתחבק ליותר מדי זמן. בכלל, אני סבורה שבית זה דבר שיש לצאת ממנו עד השעה עשר בבוקר, ולא משנה באיזה יום ומה מזג האוויר בחוץ.  
  3. אני שונאת כדורגל.
  4. אני לא יודעת, וגם אף פעם לא ידעתי, להבין מתי הוא רעב. כשהוא נהיה גרמפי וצעקן, אני תמיד קודם כל מסתכלת בשעון. אם זו שעה שנדב אומר שלב תמיד רעב בה, אני מציעה אוכל. אם לא, אני תמיד מניחה שהוא סתם גרמפי וצעקן.
  5. מעולם, גם לא כשהוא היה בן יומיים, לא חשבתי ש״ריח של תינוק שיש להסניף״ זה דבר בעולם. תינוקות מריחים מקקי, או חלב חמוץ, או מגבונים.
  6. פעם בכמה זמן אני צריכה הפסקה מהאימהות.
  7. לא התאהבתי בו מייד כשהניחו אותו עליי. גם לא חודש אחרי.
  8. אני לא סובלת שאומרים לי מה לעשות.
  9. אני מאמינה באמונה שלמה ומוחלטת שאם החלטתי שמשהו הוא יותר מדי בשבילי, אז הוא יותר מדי בשבילי.
  10. פעם בכמה זמן, כשאני צריכה הפסקה מהאימהות, אז אני צועקת די הרבה.

לפעמים אני צריכה הפסקה מהאימהות

זה קשור בכל מיני דברים שאני מוכנה ולא מוכנה לוותר עליהם. בכל מיני משאבים שאינם בלתי נדלים של רוך והכלה. בכל מיני מחשבות שיש לי בראש על מי אני.

פעם הייתי מתבאסת על זה, אבל כאמור, די השלמתי עם מי שאני. אז לפעמים אני נוסעת לכמה ימים.

אני מתרגשת ממש כשאני מזמינה כרטיס טיסה. ואז חווה פניקה קלה בשבוע לפני, כי איך אני אסתדר בלעדיהם, ואיך הם יסתדרו בלעדיי, ומה אם בכלל לא יהיה לי כיף, ומה אם בכלל יהיה לי יותר מדי כיף. ואז אני נוסעת לשלושה ימים, ובסך הכל חוזרת די מאופסת, עד כמה שאני יכולה.

ואתמול הייתי אמורה לנסוע. שלושה ימים בברלין. זה מה שתכננתי בהם:

  1. תערוכה של מונה. מאנה? מישהו מהם.
  2. לשתות עם רוני ולירוני
  3. לשתות עם אספי ולירוני ועלמא
  4. לכתוב
  5. לכתוב
  6. לכתוב
  7. לעשות שיעור יוגה עם אורן
  8. לכתוב
  9. לאכול מלא דברים חמים
  10. ללכת למאפייה בפרנצלאואר ברג עם הדברי קינמון המשוגעים האלו
  11. לכתוב
  12. לא, ואני חוזרת, לא! לשמוע על כדורגל.  

אבל אז, ביום רביעי, כשקראתי חדשות, ועוד חדשות, ועוד כל מיני חדשות, הבנתי שזה יהיה ממש אידיוטי לנסוע. וגם ממש אידיוטי לא לנסוע. אבל יותר אדיוטי לנסוע. אז לא נסעתי.

לב

  • לב אוהב לקרוא.
  • לב אוהב עוגות ועוגיות וגלידה (פחות שוקולד).
  • לב אוהב את קווין, ואת הקלאש, ואת הביטלס, ואת מרי פופינס ואת הפסקול של קאטס וגם את דודו טסה.
  • לב אוהב את מקס ואת דיוויד ואת קייל.
  • לב אוהב פיצה ונקניקיות ושניצלים ומרק אפונה ואורז עם שעועית ומרק קובה ופיש אנד צ׳יפס.
  • לב אוהב שיעורי קוד עם אבא שלו וללכת לבריכה עם אימא שלו.
  • לב אוהב להיות ילד טוב, הוא אוהב להיות בתוך החוקים, ולצאת מהם רק כשזה לגמרי בסדר. אם צועקים עליו, הוא קודם כל נעלב, אבל אחר כך הוא מנסה להבין למה. אם צעקו עליו בלי שהוא מבין למה, הוא נעלב שבעתיים.
  • לב לא אוהב כדורגל. לב משוגע על כדורגל.

כמה לב אוהב כדורגל

היום בבוקר, באוטובוס בדרך לבית ספר, לב לקח את העיתון החינמי, כמו כל בוקר. הוא פתח את מדורי הספורט, כמו כל בוקר. כמו כל בוקר, הוא קרא בעצמו את כל המשחקים הצפויים להיום ולסופש, את כל השחקנים שיפתחו או לא יפתחו, את הסיבות לכך שהמאמנים בחרו את השחקנים האלו ולא את האחרים. ואז הוא הגיע לטור דיעה. בדרך כלל, אני מקריאה את אלו.

טור הדיעה הבוקר בעיתון מטרו עסק בהפסד של ליברפול נגד וואטפורד בליגת העל. הכותב, דווא בחור חמוד, פתח בסיפור על 1982. הוא סיפר איך הוא והחברים שלו היו מתכנסים מדי ערב בסלון מיוחד שהייתה בו טלוויזיה, וצופים, בצפיפות רבה מהרצוי, בקלטת וידאו חבוטה של אי.טי. הוא המשיך וסיפר איך הוא נזכר בתחושה הזאת השבוע, כשכולם עזבו את כל מה שהם עשו כדי לראות את וואטפורד מביסה את ליברפול. למרות שמה שקרה בפועל לא קרוב לנחיתה של חייזר או לסרט מופתי, אלא קבוצה אחת שהפסידה במשחק. ליגה. אחד.  

אין שום סיכוי שלב יכול להבין את המטאפורה הזאת, אז פשוט הסברתי לו שליברפול ניצחו כבר כל כך הרבה, שכל הפסד שלהם מרגיש כמו קסם. ואז לב אמר: "זה לא נכון. זה באמת קסם. הם היו בדרך לעקוף את ארסנל, שלפני 16 שנה לא הפסידו אף משחק במשך 49 משחקים. אז אם זה לקח כל כך הרבה זמן לעקוף את זה, זה באמת כמו קסם".

זה כמה לב אוהב כדורגל.

אתמול

בבוקר, סיפרתי ללב שאני לא נוסעת. לב בכה. הוא רצה לבלות שלושה ימים עם אבא שלו, שהוא אבא יותר טוב ממה שאני אימא. אני בכיתי (בסתר). רציתי לבלות שלושה ימים עם אימא שלו, שהיא לפעמים לא אימא שלו (וגם נעלבתי).

הלכתי לעבודה. אירחתי ארוחת בוקר חשובה עם בכירים בעולם הבנייה הבריטי. קידמתי את האתר החדש שלנו. הצגתי את פעילות המרקטינג ברבעון האחרון. שוחחתי עם מנהל המכירות על הפעילות הקרובה שלנו. עשיתי כל מיני דברים שלא היו מול המחשב, ולכן דרשו ממני הרבה כיווץ איברים פנימיים.

חזרתי מותשת.

אני אימא כבר שש שנים, ולכן אני יודעת שיש ימים שרק צריך לעבור אותם. בשש השנים האחרונות גיליתי שבניגוד למה שאפשר לחשוב, הרבה יותר קל לעבור ימים כאלו אם נותנים ללב את השליטה. אז אמרתי לו שהיום נעשה את מה שהוא רוצה. וזה מה שהוא אמר:

"יש לי רעיון מעולה, אימא. נחגוג גם בבית את יום הספר הבינלאומי" (הוא מדבר באנגלית, כמובן).

"רעיון טוב. איך נחגוג?"

"את תתחפשתי למטילדה, ואני אשאר כדורגלן, ואז נעשה מסיבת ריקודים".

"וואו. אני לא זוכרת איך מטילדה נראית".

"יש לה שמלה כחולה כהה. אבל זה לא ממש משנה. את יכולה סתם ללבוש שמלה".

וככה יצא שהגענו הביתה, אכלנו עוגה. ולב הלך לחפש בארון שלי שמלה. הוא מצא שמלה כחולה, ואני לבשתי אותה, והסכמנו שנעשה שיר שיר: הוא בוחר שיר ואז אני.

הוא בחר שירים של הקווין ושל הקלאש ושל מרי פופינס. אני בחרתי שירי דיכאון מנעוריי בשנות התשעים. הוא רקד אתי קצת. ואז התאמן בלהיות שוער. אני רקדתי איתו קצת. אבל בעיקר עצמתי עיניים ורקדתי עם עצמי. הרגשתי איך המוזיקה והילד שלי והבית שלי באופן כללי עוזרים לי להתגבר על הרחמים העצמיים.

ואז הבן שלי הלך לספוטיפיי, מצא את הפלייליסט הרשמי של ליברפול, ושם לנו שיר על הנסיך המצרי, שחקן הכדורגל מו סאלח. וזה הרגע שבו הכל נהיה כל כך מטומטם שלא יכולתי להפסיק לצחוק.  

חמישה דברים יפים נורא

Box-E

בחוץ, בריסטול. עיר שנראית כמו מנצ׳סטר פלוס נוף ירוק: הרבה צעירים שהולכים לאוניברסיטה, בניינים בני מאתיים ושלוש מאות חמורי סבר, ופיתוח עכשווי, כדי שיהיה איפה לשים את כל הרשתות של המסעדות, ואת המוזיאון הכי יפה לאמנות מודרנית שראיתי מחוץ ללונדון.

הטמפרטורה: 2.

בפנים, מסעדה. מסעדה בתוך קונטיינר. שלושה שולחנות וחצי ומטבח. באתר כתוב: חסכנו כסף וידענו שכשנגיע ליעד, נקנה תנור. פאקינג מילניאלז!

בשולחן אחד יושבים:

  • ילד אחד בסוודר מצמר אלפקה, שנמצא פה בשביל שני דברים: הקינוח, והחדר במלון, שבו אפשר לעשות מלחמת כריות.
  • אישה אחת, בת 42, שזו חגיגת היומולדת שלה, והיא לבושה בסוודר תואם מצמר אלפקה (בצבע חום, כי ככה חלי אמרה). היא נמצאת פה כי היא אוהבת שהבעל שלה מארגן לה סופשבוע הפתעה ליומולדת. כי היא אוהבת שהבעל שלה בוחר מסעדות. כי היא אוהבת את הבעל שלה ואת הילד שלה. והיא אוהבת ממש הרפתקאות.
  • איש אחד, שקנה שני סוודרים תואמים מצמר אלפקה, שארגן סופשבוע שלם על כל הפעילויות שבו, והוא שולט בדינמיקה כמו שרק הוא יודע. הוא נמצא פה כי הוא אוהב אוכל טעים ואותנו.

חם ונעים ויש ריח של אוכל. היין, כתום ונטורל. אף אחד לא ממהר לשום מקום.

והאוכל מגיע, והוא בדיוק ככה! מחמם וקצת עוקצני, שמח בחלקו, ומכוון ליצירת דינמיקה שמזכירה שולחן מטבח חם ונעים שבו איש לא ממהר לשום מקום.

פאקינג מילניאלז – הם מבינים דבר או שניים באשליות, זה בטוח.

טיוטות למשפחה / אסף דבורי

אסף דבורי כתב ספר! אני לא מבינה בשירה, ולא יכולה לכתוב עליה ביקורת מנומקת. וגם לו הבנתי בשירה, אני לא יכולה לכתוב ביקורת מנומקת על ספר של אסף. הוא חבר שלי. הוא חבר שלי כבר כל כך הרבה זמן, שאנחנו יכולים לא לדבר ולא להתראות במשך חצי שנה, ואז אנחנו נפגשים בתחתית, ותוך שעה וחצי אני ישר יודעת שפגשתי את אסף, כי בתוך הראש שלי יש גרסה מוקטנת של האופן שבו אסף רואה את העולם.

אני לא יכולה לכתוב ביקורת מנומקת, אבל אני יודעת שזה ספר יפה נורא. במרכזו הספר שני הורים. מהגרים. הוא כועס. הוא חושב שכולם עובדים עליו. היא שותקת. נגררת. מובילה. עושה כמיטב יכולתה. באמצע – ילד. שמנסה להכיל את הכאב שלהם, מבלי לשכוח את הכאב שלו. שמנסה להכיל את הכאב שלהם בלי לברוח. שמנסה להכיל את הכאב שלהם בלי לשנוא. ובתווך – השפה, שפה שהיא תמיד מכשול, אבל גם מקפצה. השפה שבספר הזה היא דמות בפני עצמה, כמעט גיבורה ראשית. ובין כולם מתרוצץ הטירוף: כל אדם הוא לעצמו וכל השאר הם אולם מראות של תעתועים.

התוצאה היא אנחה מתמשכת, כאב לב, מהסוג שאמנות טובה יכולה לגרום: לב שהוא לא שלך ובכל זאת הוא כואב לך בידיים.

ובסוף הספר, הפתעה! אסף כתב מחווה לז׳ורז׳ פרק פינת חזי לסקלי. פתאום אפשר לצחוק.

כריכה מהממת פלוס

Death of England

ביום שבו בריטניה יצאה מהאיחוד האירופי יעל ואני הלכנו לראות הצגה שנקראת Death of England. זוהי הצגת יחיד על מייקל, ילד מגודל בן כ-30, צעקני, שיכור, חובב סמים ובחורות, מאסקס, שמנסה לעבד את המוות – וגם את החיים – של אבא שלו. אבא שלו היה גזען, שיכור, תומך ברקזיט, וחובב כדורגל מושבע. או בקיצור, אנגליה, והמוות שלו מאפשר למייקל לחשוב מחדש על כל העניין הזה שהיה אבא שלו בחיים שלו.

את מייקל משחק שחקן מושלם שיודע להחליף דמויות בקצב מסחרר, ומי שכתב את המחזה שם לו בפה ניתוח חד, מרגש, מכאיב, ומצחיק לאללה של אנגליה. כל זה מתנהל בקצב של ״הבית הלבן״, במבטאים שונים, ועל במה שבעצמה נראית כמו שילוב בין פאב, מגרש כדורגל וכנסיה.  

כל החפצים הרלוונטיים נמצאים בארונות מוגבהים שמקיפים את הבמה, וביניהם בולדוג צעצוע שמייצג את אחותו ותנור מאפים שמייצג את כל הדברים הטובים שמהגרים שחורים הביאו איתם לאנגליה: אוכל טעים.

אפשר לכתוב הרבה על האופן שבו אנגלים מדחיקים את הגזענות של עצמם, על האופן שבו כל תומך ברקזיט שהכרתי יודע לנאום נאומים שלמים על האופן שבו ברקזיט לא קשורה ללאומנות, אבל אפשר פשוט לשים את הכל בתוך פה של בנאדם שהוא פשוט גס מדי מכדי להיות מנומס.

זה לא פשוט להיות מהגרת באנגליה, אבל על הבמה הכל נגמר בטוב, ואני ויעל הלכנו לאכול דמפלינגס טעימים, ולנסות להדחיק את העובדה שלא, יש הרבה שלא חושבים שאנחנו שייכות לפה.

ההצגה הכי טובה שראיתי בחיים שלי, אני חושבת

Feel Free

ונפתח בוידוי, שמרגיש לי כאילו כבר התוודיתי אותו, אבל מי יודע. פעם חשבתי שאני לא אוהבת את זיידי סמית. היא הרגישה לי כמו זיוף. כמו פאקינג מילניאלס שמנסים להיות כל כך פוליטיקלי קורקט שהם לא יכולים לדבר בלי לתמוך באיזה מיעוט. אבל מאז קראתי כמה וכמה דברים מרהיבים ממש שלה, והאחרון שבהם הוא Feel Free – אסופת מאמרים שבה היא פשוט זיידי סמית, והיא חולקת את התובנות שלה על העולם בכל מיני נושאים: אמנות, ספרות, מיעוטים, ואירלנד. המאמרים לא נכתבו כדי להיאסף, ועל כן אין ביניהם קשר ישיר, והם לא אחידים ברמתם, אבל זיידי עצמה היא כל כך קולית, כל כך חכמה, כל כך אוהבת ספרות וכל כך לונדונית, שבא לי להתחתן איתה. בנוסף, אני מקשיבה לספר באודיבל, שם קוראת אותו אחת בשם ניקי אמוקה-בירד, שיש לה קול כל כך מתוק, ומבטא כל כך יפה, והיא עושה בו שימוש כל כך מושכל, שבא לי להתחתן גם איתה. וככה אני הולכת ברחובות לונדון ונותנת לשתיים האלו להשקות אותי בידע, ואני מרוצה, כל כך מרוצה.

כריכה שקצת אומרת: אין לנו כח לזה.

בריכה עירונית

הרבה דיברו על הספר הזה, של אדוה בולה. אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה שבו את נשאבת לתוך ספר עד שהוא מכלה את כולך, מלקק את השפתיים בהנאה, וממשיך ביומו. בולה כתבה שש נובלות על נשים בגילאים שונים (גם כאשר גיבור הסיפור הוא לכאורה גבר). הן כולן שחקניות בהווה או בעבר. הן כולן הולכות לבריכה. הן כולן מתמודדות עם הדבר הזה שהוא נשיות לא צעירה, שמחוזק בידי העובדה ששחקניות הן תמיד סוג של היפר-נשים, שנבחנות תמיד על ידי המראה שלהן, הנשיות שלהן, והיכולת שלהן לתחזק מערכות יחסים עם גברים שמחליטים עליהן. התוצאה היא כמובן הרסנית בכמה וכמה דרכים שונות, שהן כולן מכאיבות, מרגשות, ובעיקר מעוררות הזדהות עמוקה. לרגעים חשבתי שאולי אני כתבתי את הספר הזה בלי שידעתי.

בונוס: עוד כריכה מהממת פלוס.

ארבעיםפלוס

מה שבא לי לכתוב זה מניפסטו בזכות שנות הארבעים, משהו שאפשר יהיה להדפיס בפוסטרים ולהדביק על לוחות מודעות, מעל המוליך כלבים, ומתחת לשיעורי פסנתר. אבל מה שבא לי לכתוב זו ברכה לעצמי ליומולדת, פוסט שיזכיר לי את מה שאסור לשכוח בגיל 42. מעניין מה ייצא בסוף.
תמונה: Portrait of a Middle-aged Woman, Antoine Claudet, 1855.

1. הגוף

יש לי רגליים קצרות מדי. הן לא מידקקות מספיק בקרסוליים. התוצאה היא רגליים של איכרה פולניה מסרטי שואה, עם חצאית בד מטונפת ומעליה סינר, שאיכשהו תמיד מקלפת תפוחי אדמה וצועקת על ילד להיכנס או לצאת. יש לי בטן. כרס. עגולה. כזאת שגורמת למורות ליוגה לשאול אם אני בהריון. כזאת שנראית כמו כרס בירה של איכר פולני (הם בכלל שותים בירה?) שמעמיס שקי פחם (מלח?) לאיזו עגלה. כזאת שתמיד גרמה לי לתהות איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתה לי. יש לי ידיים קטנות מדי, של ילדה, כאלו ששום לק בעולם לא יוכל להפוך לידיים של אישה ענוגה ורכה. אני לא אישה ענוגה ורכה.

לפני זמן מה פגשתי את רוזה והיא אמרה שהיא השמינה, ואז היא תיקנה את עצמה: ״לא, אני יודעת שאני לא שמנה. רק שיש לי משקל שאני מרגישה בו בנוח, ואני קצת מעליו. את יודעת איך זה״, והעיפה מבט לעברי. אין לי מושג על מה היא מדברת. הפעם האחרונה שהרגשתי בנוח עם המשקל שלי הייתה בטוח לפני שחגגתי בת מצווה, בגלל שאני זוכרת בבירור שלבשתי את החולצה של הבת מצווה והסתכלתי על הצורה שבו הכפתורים שלה התעגלו במקומות הלא נכונים (חליפת מכנסיים (!) בצבע ירוק מנטה (!) עם חולצה משובצת בשחור ירוק בגוונים שונים – האיטייז היו יופי של עשור!). מאז אני תמיד תמיד תמיד שמנה מדי. תמיד.

אחרי שהיא אמרה את זה חשבתי על זה שוב; האם אני עדיין חיה עם התחושה המתמדת שאני שמנה מדי? האם זה מפריע לי באותה אינטסיביות שפעם זה הפריע לי? האם זה עדיין גורם לי לא להסתכל במראה? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה חשבתי האם משהו לא הצליח לי בגלל שאני שמנה מדי? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה משכתי למטה את הטישירט שלי והבטתי מסביבי בחשש שמישהו ראה את התנועה המתמדת הזו? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הסתכלתי על המכנסיים שלי ושנאתי אותם כי הם לא במידה הנכונה?

ופתאום הבנתי: הכל סבבה עם הגוף שלי. אנחנו חיים בשלום. כן, עדיין לא גוף של פרסומות, אבל גוף. מתפקד. מתענג. בריא. חמוד סך הכל.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

2. סקס

סליחה, יותר מדי הורים קוראים פה. בהזדמנות אחרת.

3. אני

אני זוכרת בבירור איך מרגישה שנאה עצמית רצינית. אני זוכרת את הכעס והסלידה שאפשר לחוש כלפי האופן שבו את מדברת, האופן שבו את כותבת, האופן שבו את נושמת, האופן שבו את מתלבשת, האופן שבו את חברה, האופן שבו את בת זוג, האופן שבו את יורדת במדרגות, האופן שבו את מקלידה, האופן שבו את רוכבת על האופנוע, האופן שבו הבטן שלך וגו׳.

זוכרת כאילו זה היה אתמול את האופן בו השנאה העצמית הזאת הופכת להיות החלון היחיד שלך אל העולם. כל מה שאת רואה ושומעת וחווה עובר דרך הפילטר של לא-טוב-בכלל, ומורעל באופן שאינו ניתן להיפוך, כך שהמציאות החיצונית הופכת בלתי רלוונטית, וכל מה שזורם לך בעורקים זה דם שחור ומבעבע גופרית. אם אני מתרכזת מספיק, אני יכולה להרגיש גם עכשיו, בעודי כותבת, את הרצון לפשוט את העור כדי ללבוש עור של מישהו אחר.

אבל כבר שנים לא הרגשתי ככה. כבר שנים שכל מה שאני עושה הוא רק משהו אחד ממה שאני, ואין לו שום משמעות הרת גורל. כבר שנים שבחוויה שלי מילות התואר שבהן אפשר לתאר אותי הן בצבע ירוק ואדום לסירוגין. כבר שנים שאני יכולה אפילו לראות שיש אנשים שגרועים ממני בכל מיני דברים, שיש גם מציאות אובייקטיבית שאי אפשר להתעלם ממנה, שיש אפילו דברים טובים להגיד עליי בלי קשר להשוואות לאנשים אחרים.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

4. האחרים

אני זוכרת במעומעם חרדת מה-יחשבו עליי. חרדות מעורפלות או ריאליסטיות על מה צריך להגיד כדי להיות שייכת, על מה קורה למי שלא שייכת, על גבולות ההשפעה של להיות יוצאת דופן, על כמה זו בחירה שלי – להיות יוצאת דופן או חלק מהחבר׳ה, על כמה אני יכולה ומוכנה להקריב למען זה.

ליעד כל הזמן מזכיר לי שפעם אמרתי: ״אנשים, אני כבר לא עובדת אצלם״. וכן, אני זוכרת הרבה יותר בבירור את החדווה של לעשות דווקא. דווקא לא להיות שייכת. דווקא לעשות מה שאסור. דווקא להגיד מה שכולם מפחדים להגיד. דווקא ללבוש מה שכאילו אני לא אמורה ללבוש.

אבל כבר שנים שאני לא חרדה ולא עושה דווקא. יש אותי, מי שאני, כמו שאני, ויש אחרים, מי שהם, כמו שהם, ואני מנסה לקיים דיאלוג עם מי שבא לי לקיים איתו דיאלוג, ומתעלמת ממי שלא בא לי לקיים איתו דיאלוג, וכל הצדדים חיים עם המצב הזה בשלום, בנחת ובשלווה.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

5. הזמן

אני לא זוכרת את הרגע שבו הבנתי ששבוע הוא לא יחידת הזמן הארוכה ביותר בעולם. אני לא זוכרת מתי הבנתי שלפתח חיים חדשים בעיר חדשה יכול, עלול, עשוי, לארוך יותר משנה. אני לא זוכרת מתי הבנתי שאפשר לפגוש מישהו פעם בכמה חודשים ועדיין להחשיב אותו חבר טוב. אני לא זוכרת מתי הבנתי שלא תמיד צריך לדחוק בעצמך לעשות יותר, לעשות מהר, לעשות בכוח.

אני לא זוכרת מתי, אבל אני יודעת שזה קרה מתישהו אחרי גיל ארבעים שהבנתי שאני כאן עכשיו, לא מחר, ולא אתמול, ואין מה להצטער על מה שלא עשיתי, ואין מה לכעוס על מה שלא אספיק. רק להשתדל לעשות מה שבא לי עכשיו.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

ארבעים פלוס

ועל כל זה, כך אומרת התרבות, אני אמורה לוותר בשם עור חלק ואי-מחויבות? פחחח!

פלסטלינה חומה

קודם כל לקרוע.

לקרוע את כל מה שקושר אותי למקום הישן. לקרוע, כדי שאני אוכל לצוף באוויר. אם לא אצוף באוויר, איך אוכל להתחבר למקום חדש? אם לא אשכח לרגע, רק לרגע, איך זה בדיוק בדיוק מרגיש לאכול בורקס בשוק הכרמל, בספסל ההוא ליד המנזר, את הרגע המדויק שבו התרד והמלפפון החמוץ ורסק העגבניות מתערבבים, איך אוכל לפנות מקום לרגע הזה שבו את במסיבת כריסמס, אחרי הרבה בקבוקי יין, וכולם פתאום מתחילים לדון בשיא הרצינות בענייני עבודה? אם לא אטשטש את האופן שבו עלייך לעמוד על שלך כל הזמן כל הזמן כל הפאקינג זמן, איך אוכל ללמוד את האופן שבו עלייך להתאפק להתאפק להתאפק עד בלי די? לקרוע את מה שעודף, שיהיה מקום לחדש

ואז לבלוע. לבלוע הכל

את עכשיו. את כל הפרטים של מה שקורה עכשיו. סניקרס לבנות. מכנסי ג׳ינס שחושפות נים רגל. חיוך במקום תשובה. להוציא לבנאדם אחר את החלב מהמקרר רק כי את קרובה יותר. לשלם לאופניים עירוניים. להידחף בין מיליון אנשים בלי לגעת באף אחד מהם. ליגת העל בכדורגל. הרגע שבו מותר להפסיק לחייך ומותר לענות

ואת פעם. מה היה. מתי. עם מי. רומנים של וירג׳יניה וולף עוזרים. מוזיקה של הקלאש. שייקספיר. היסטוריה פשוטה. גיאוגרפיה בסיסית. מגפת הדבר. בונקרים של מלחמת העולם השנייה. ספרי ילדים על השריפה הגדולה. סטנדאפיסט של מיעוטים שבכלל לא ידעת שהם מיעוט. דרמות תקופתיות בבי.בי.סי. לבלוע, ולדעת שלעולם לא תוכלי ללמוד עשירית ממה שאת יודעת על המקום הישן. לדעת, ולא להתייאש

ואז לבקר במקום הישן

בהתחלה, את חוזרת בלי למצמץ. רק נחתת בשדה התעופה ואת ישראלית, בת המקום, ואת יודעת איך נוסעים מפה לפה, איך עונים, איך מחייכים, איך צועקים, איך נוהגים, את יודעת הכל. כולל המוזיקה, העיתונים, הספרים, הסרטים, המקומות בעיר, המקומות מחוץ לעיר, אפילו הנוף והשמש ומזג האוויר הם בדיוק אותו דבר. כי מה, כרגע היית פה, עבר מצמוץ זמן ועוד מצמוץ, ושוב את פה, בבית שלך

ועכשיו, בפעם הראשונה, את חוזרת והכל מעורר מצמוץ. מי זאת הייתה האישה הזאת, שהלכה ברחוב אחד העם והרגישה שהיא יכולה לעשות הכל, אפילו לעבור לגור בחו״ל? מי זאת הייתה האישה הזאת, שקנתה ספרים בחנות המגדלור, והרגישה שהיא יודעת מספיק? מה זה הרחוב הזה? לאיפה הוא מוביל? למה האנשים האלה צועקים עלייך? (פתאום נדב שולף עליהם צעקה בחזרה, שאת לא יודעת מאיפה היא באה, איך הוא יודע מה להגיד כל כך מהר?) איפה תל אביב היפה שהייתה שלך, ומי החביא אותה מאחורי מקום מלא פינות שחושפות את אחורי הקלעים? איך זה יכול להיות שאין מקום אחד, מלבד בתים של קרובים, שמגיש לך נחמה? פעם כל זה היה שלך? מי היית אז? מה חשבת? ואיך יכול להיות שעשית עבודה כל כך מוצלחת של מחיקה, ששכחת אותך

אז מי את, בעצם

ואם את לא של פה, ולא של שם, אז מאיפה את? את באמת קונה את השקר הזה של בת הכפר הגלובלי? ברור שלא. אז מה? את מהאוויר? לא. פשוט גם משם וגם מפה. זה מוזר. כן, אני יודעת שזה מוזר. זה מה יש בינתיים. אבל לא אכפת לי מהבינתיים. את מהגרת, גברת, את צריכה ליצור את הזהות של עצמך. ואם את לא יודעת מי את, אז מה? ככה תישארי? בתוך המישמש הדביק הזה לנצח?

ואז להמשיך את הביקור במקום הישן.

אחרי כמה ימים של שיחות אינטנסיביות, של פגישות ועוד פגישות ועוד פגישות, של נוכחות עירנית ומתמדת, של חיבוקים שמחים, של אוכל שטרחו והכינו עבורך, או שטרחת והגעת כדי לאכול, הקולטנים שלך נכנסים למצב ספיגתיתר. המערכת הפנימית שלך עוצרת ואת מתחילה, בשקט, בחרכים שבין האהבה שמרעיפים עלייך, להסתכל מסביב ולתהות: האם ייתכן שאי פעם גרת במקום אחר? האם ייתכן שכל הלונדון הזה היה רק חלום? לא! את מתמרדת, ומתחילה למנות בינך לבינך את הרחובות שסובבים את הבית שלך, את הדרך לבית ספר, את שבילי האופניים בדרך לעבודה, את הסיבוב הקבוע בריצה שלך בפארק, את בתי הקפה ואת העוגות שיש בהם, את כל הדברים שמוכיחים לך שיש את לונדון, ואת חלק ממנה, כמו שאת חלק מפה, והקול של אריק אינשטיין פתאום באמצע היום, בשירים מסויימים, עדיין גורם לך לדמוע כי את כל כך רחוקה. כל הדברים יוצאים מהראש שלך ונכנסים לתוך הראש שלך, ועושים פלסטלינה אחת חומה ענקית, ואת אומרת לעצמך: מחר. מחר נחשוב עוד. בינתיים נאכל

שתי רשימות וסיפור

דברים שאני אתגעגע אליהם באבטלה

  • חדר הכושר שלי הוא חדר הכושר הכי עלוב בכל לונדון, שיש בה, בספירה מדוקדקת, כששת אלפים מיליון ואחד חדרי כושר. המכשירים מיושנים וחלקם מוחזקים במסקנטייפ. השטיח מטונף. יש סט אחד של משקולות. הבריכה היא חמישים אחוז פיפי. והמלתחות כל כך דוחות שרק המחשבה על להתקלח בהן גורמת לי לפלאשבקים ליומיים שביליתי ביער יתיר, וביתר דיוק לרגע הספציפי ההוא שבו גיליתי הרבה זוגות עיניים של בנים מהכיתה מציצות עלינו. אבל זה כל כך כיף ללכת לשם, כי אף אחד לא מצפה ממך לכלום, אף אחד לא חושב עליך כלום, אף אחד לעולם לא מסתכל עליך, ואין שום תחרותיות. אפילו לא אפס קצה. זה רק את, הגוף שלך, האוזניות, וארבעים וחמש דקות של ריכוז במשהו שאין לו מלים, אבל יש לו הרבה תחושות.
  • הרגע שבו הדלת נטרקת בסערה. לב קם. לב קרא. לב אכל. לב התלבש. לב צחצח שיניים. אבא קם. אבא שתה קפה. אבא הכין לכולם ארוחת בוקר. אבא התקלח והתלבש. הבגדים לשיעור ספורט בילקוט. המחשב וארוחת הצהריים בתיק. עברנו חצי פלייליסט בוקר של ספוטיפיי. עברנו משחק כדורגל סוער בבלון באמצע הסלון. עברנו עדכון קצר של מה צפוי ביום של כל אחד. דיברנו מה נעשה אחרי בית ספר, ומתי בדיוק מי יאסוף. הדלת נטרקה בסערה, ושקט. שקט. יש ספה. יש ספרים. יש קפה. יש ארוחת בוקר של בית. מושלם.
  • בתי קפה בלונדון. כולם. אוהבת את כולם.
  • עד אתמול חשבתי שכל אחד חושב שהפארק ליד הבית שלו הוא הפארק הכי טוב בלונדון. זה קצת כמו חומוסיות ותל אביב יפו, ברור שמה שהכי קרוב אליך הוא היחיד ששוה את הטרחה. אבל אתמול דיברתי עם מישהו, שכבר לא גר בקלאפהאם, והוא הסכים אתי שבטרסי פארק הוא הפארק הכי טוב בלונדון. יש בו עלים בכל הצבעים, כמתחייב. הוא מספיק גדול בשביל שאפשר יהיה לרוץ סביבו רק פעם אחת. יש בו את הנהר. יש בו בית קפה על אגם. יש בו פיצה מושלמת. יש בו דוכן של האגן דאז. יש בו משתלה של פגועי נפש, שבה אפשר לקנות צמחים מושלמים בזול. אם נוסעים דרכו באופניים, אז תוך חמש דקות אפשר להיות בצ'לסי. יש בו מלא מקום למשחקי כדורגל. יש בו מזרקה ענקית. אפילו הגן שעשועים שיש בו הוא יחסית נסבל (כלומר, עד כמה שגני שעשועים יכולים להיות נסבלים). בקרוב, רק בסופי שבוע.
  • אני אקח ביום שני, ואתה תיקח בשלישי. לא. אתה תיקח ברביעי. ואני אחזיר בחמישי. לא. אני אקח בשני ושלישי ואתה תיקח ותחזיר בחמישי, אתה יכול? איזה כיף היה שלא היה את זה למשך שלושה חודשים. איזה חרא זה לבזבז כל כך הרבה מהזמן שלך עם בעלך בסידורים.
  • באמצע הסלון יש מכשיר שחור וגדול ומלבני. אם מדליקים אותו, קורה איזה קסם, ופתאום הזמן מאבד מחשיבותו. יש שרואים בכך סם, אבל קוק טלווזיוני בצהריים זה כל כך כיף.

הסיפור של מיטל מוצאת עבודה

מיטל בדרכה לעשות נטוורקינג

יום אחד קמה מיטל בבוקר ואמרה לנדב: אני יודעת שהיום אני אמורה ללכת למיטאפ של Israeli Tech parliament ולנסות למצוא עבודה. אבל אני לא הולכת. זה תחת. זה רחוק. זה קר. ואני שונאת נטוורקינג. ברור שאת הולכת, הרעים נדב בקולו.
בערב הלכה מיטל, בקור, בחושך, לבד, לקצה השני של העיר, כדי לנסות לקושש עבודה. הגיעה למקום, פשטה את המעיל. פשטה את הצעיף. פשטה את הכפפות. פשטה את הג'קט שמתחת למעיל. לקחה כוס יין ואמרה שלום לאיש הראשון שעמד לשמאלה.
שלום, אמר האיש, אני מנכ"ל של סטרטאפ ואני מחפש מנהלת שיווק.
שלום, אמרה מיטל, אני מנהלת שיווק שמחפשת סטרטאפ.
קבעו מיטל והאיש ראיון עבודה למחרת בצהריים.
הגיעה מיטל לראיון העבודה מוכנה ומזומנה להעיף אותו מעליה, כי מה לה ולחברה שבונה מערכות בינה מלאכותית בתחום הבניין. למרבה ההפתעה קידם את פניה מנהל מכירות בן ששים, שהיה כולו ניסיון סבלני ואדיבות. אחריו הגיע המנכ"ל, כולו צעירות מחושבת וזהירה. ואחרי שעה וחצי השתכנעה מיטל שהיא רוצה לעבוד איתם.
בדרכה הביתה באוטובוס ממקום העבודה שקרוב יותר לבית שלה ממה שיכלה לדמיין קיבלה מיטל חוזה למייל.
וזהו סוף הסיפור סוף-טוב הקצר של מיטל מוצאת עבודה.

דברים שלא אתגעגע אליהם באבטלה

  • בתי קפה של לונדון. אני שונאת את כולם. ביליתי בהם כל כך הרבה שעות של שליחת קורות חיים ומכתבים נלווים.
  • זמן. כל כך הרבה שעות בזבזתי בלחכות שמישהו יתקשר. שאקבל מייל חשוב. שמישהו ייפגש אתי. שנדב יחזור מהעבודה. ואפילו שיגיע שלוש ורבע המחורבן ואוכל לאסוף את לב מהבית ספר. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
  • משהו תיכף יקרה. משהו לא יקרה. אני שמחה שאני קצת בחופש. אני שונאת להיות קצת בחופש. אני אמצא עבודה שאני אשמח ללכת אליה. אני אמצא עבודה שתשלם משכורת, אבל היא תהיה לא כך כך טובה. אני אצליח לכתוב ספר עד אז. אני לא אצליח לכתוב ספר עד אז. אני אצליח ללמוד מהחיפוש הזה משהו. אני לא אצליח ללמוד מהחיפוש הזה משהו. אוף, כל כך הרבה אי ודאות שמובילה למחשבות טורדניות, שמובילות למחשבות מטא על מחשבות טורדניות!
  • וכמובן, רקרויטרים. אנשים בני עשרים ושתיים, שזו העבודה הראשונה שלהם בחיים, והם מבזבזים את הזמן שלך, ששווה אפס שקלים, בניג'וסים ושיחות טלפון בדיוק ברגע שבו החלטת שזה הזמן הנכון למנוחת הצהריים הקדושה שלך.

קרע באישיות

1.

נכון האנשים האלו שלא יוצאים ביום שבו הם צריכים לקום מוקדם או שיש להם משהו חשוב ביום שלמחרת בשעה כלשהי? לא אני.
מכירים את האנשים האלו שאם יש להם רעיון לשיתוף פעולה עם מישהו, הם חושבים עליו שבועות וחודשים לפני שהם פונים לבנאדם השני ושואלים אותו מה דעתו? לא אני.
מכירים את האנשים שאם יש מישהו או מישהי שהוכיחו שהם לא ראויים לאמון, הם לעולם לא יתנו בהם אמון שוב? לא אני.
מכירים את האנשים שלא יקחו את המשפחה שלהם למדינה חדשה, בשפה חדשה, שבה הם לא מכירים כמעט אף אחד, אלא אם כן יש להם משהו מובטח ומסודר, או לפחות ניצוץ של הבטחה, במקום אחר? לא אני.
מכירים את האנשים שבכל פעם שהם לוקחים את הסיכון הם חושבים עליו? הם מעריכים את הגודל שלו, את ההשלכות האפשריות שלו? הם חושבים גם על תוצאות חיוביות אפשריות, ועל הסיכוי שהסיכון הזה יביא איתו. על דרכים להעריך את הסיכוי מול הסיכון. הם מנסים לכמת, לבחון, למזער נזקים, להגדיל את הסיכויים, להתייעץ. לא אני.

משתפת פעולה

זה השם בעברית שמצאתי לנו ביני לביני: משתפות פעולה (הרגע הקודם בסיפור כאן).
כל יום שני אנחנו מדברות. לכל אחת יש עשר דקות לספר מה היה בשבוע שעבר ומה היא מתכוונת לעשות השבוע. כל אחת מאיתנו מקפידה לשים ברשימה לא רק דברים שצריך לעשות אלא גם דברים שמרחיבים את הלב והנפש.
עד כה, הדברים שחשבנו עליהם בשביל להרחיב את הנפש היו משותפים, וכך יצא שהיינו ביחד בתערוכה ושאנחנו הולכות לעוד אחת ממש השבוע.
עברו רק שלושה שבועות, אז מוקדם לומר, אבל מסקנות ביניים של הניסוי עד כה:
אם חושבים רגע, ומדברים על זה רגע, אפשר אולי להיות רגועים לרגע.

2.

כי מהי זקנה, שהיא כמובן הצעד לפני המוות? האם זהו עניין של עור? של סקס? של ספה? של חשבון בנק? של משכנתא? לא. זו עמידה במקום. הסתיידות. עצמות פריכות. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
ומהי הערכת סיכונים? עמידה במקום. חשש. חוסר פעולה. דפיקות לב מואצות תוך כדי ישיבה על ספה.
מ.ש.ל.

מקור: ויקיפדיה

סיפור לידה

אתמול הלכתי לשתי הופעות סטנדאפיסט מוצלחות, אחת מהן במיוחד, של ג׳וסי לונג (Josie long). ג׳וסי, שקצת נראית כמוני, ילדה לפני 13 חודשים את הבת שלה, והיא מדברת באריכות על הלידה. היא עושה את זה לפי הנרטיב המקובל: כמה שעות צירים, כמה פתיחה, מתי היא הלכה לבית חולים, איך היא התמודדה עם הצירים, היו או לא תפרים. היא עושה את זה כמובן גם לפי הנרטיב המקובל בסטנדאפ: הצבת זרקור ענק על המקומות שבהם נהוג לדלג קדימה (כמו למשל הרגע הזה שבו הראש כבר יצא, אבל שאר הגוף לא, ומחכים עוד רגע, בזמן שכולם מסתכלים באי נחת מסביב ומנהלים סמול טוק הזוי). וחשבתי לי שאיזה דבר מגניב זה סיפורי לידה, שהם תמיד בנאליים ויוצאי דופן במידה שווה, ושזה דבר שרק נשים יכולות להכיל: משהו שבאופן מוחלט אי אפשר לתת לו ציון ולדרג אותו, משהו שמתקיים גם בספירה החד פעמית וגם בספירה היומיומית.
הלכתי עם אורי, מנטור הסטנדאפ שלי בעיר, והוא אומר שיש לה ספיישל שווה בנטפליקס.

3.

יש תחושה משותפת בין שני דברים גדולים – לידה והגירה – שעשיתי בשנים האחרונות. התחושה מתבטאת בכאב. כאב גדול, בלתי נסבל, שמתרכז בין הגרון ללב לבטן, והוא עמוק וחד וקבוע. הכאב הזה מריץ בראש ללא הרף את המילים: מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת להביא ילד לעולם? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? יש לך עכשיו ילד פה, לבד, רק את והוא, והוא שוב בוכה. את לא יודעת מה הוא רוצה. אם הוא עייף, כרגע קם. אם הוא רעב, כרגע ינק. אם צריך להחליף לו חיתול, נראה שהכל בסדר. ואין עם מי לדבר שלא דיברת כבר. ואין על מי להפיל את האחריות. זו את. זו אשמתך. ואחריותך. ואת. מה עשית????!
מה עשית כשהחלטת לקחת את הילד שלך שהבאת לעולם ולשים אותו ליום שלם במקום שבו הוא לא מבין דבר? מה היה רע לך בקיום הקודם שלך? את לא יודעת איפה לשים את הכאב של הבכי שלו בבוקר. של הפנים שלו, עדיין רטובים מדמעות, כשאת אוספת אותו. של הבעל שלך, חוזר אחרי יום שלם של לימודים בשפה חדשה, עם מאה איש חדשים, בדרך לעתיד לא ברור. של עצמך, שאין לך בנאדם אחד להתקשר אליו, שלא נמצא במרחק אלפי קילומטרים ממך. אין על מי להפיל את האחריות הזאת. זאת אחריותך. ובאשמתך. זאת את. מה עשית????!
זאת תחושה איומה, בדיוק כמו הרגע בסרטים מצויירים שבהם הגיבור מבין שהוא רץ אל מעבר לקצה הצוק, האדמה נשמטה, ועכשיו זה רק הוא ואלוהי הדיו. צריך כוחות של ברזל כדי לזכור שהתחושה הזו לא נצחית, שהיא דבר חולף. וצריך זיכרון של ברזל כדי לזכור שהייתה סיבה לכך שעשית את מה שעשית. וצריך אמונה של ברזל בעצמך כדי לדעת שאם עשית את זה, הייתה לכך סיבה טובה.
אחרי שמגייסים את כל צבאות הברזל הללו, אפשר לחשוב מהו בדיוק הקרע הזה בלב? מה מתקיים משני צידי הקרע? אני חושבת שמדובר בקרע של אישיות. בתוך הפאזל המפואר שהוא את צריך לפנות מקום לפיסה חדשה, שכתוב עליה ״אימא״ או ״מהגרת״, וכדי לעשות את זה צריך לחתוך קצת בפינות של כל שאר האישיויות שלך, וזה כואב. זה אחושילינג כואב.
כן, בסדר, זה תהליך שהוא גם מרפא. ומגדל. ויוצק תחושת חיות עצומה, שמגרגרת בך לזמן ארוך. שמעתי.

אני יודעת שהוא קטן. זה לא עוזר לי. (מקור: ויקיפדיה)

ועכבר

בעודנו יוצאים מהסטנדאפ בדרך הביתה, ראינו עכבר חום מגעיל מגעיל מגעיל מתרוצץ על הרציף של התחתית. קשה לי להסביר את האדישות שבה אנשים בלונדון מתייחסים לעכברים. מבחינתם זה יותר יומיומי מג׳וקים בקיץ בתל אביב. קשה לי יותר להסביר כמה אני שונאת אותם, וכמה מספיק שאני רואה קצה של זנב ארוך כדי להרגיש גל גועל עצום ותחושת אין אונים מרפת ידיים. התרחקתי. משכתי בכתפיים. וחשבתי: לפחות זה לא בבית שלי.
חזרתי הביתה. הלכתי לשירותים. נחשו מי הציץ עליי מהפינה? שתי נקודות!! עכבר חום מגעיל מגעיל.
מה עשיתי? אני אגיד לכם מה עשיתי? הרמתי את המכנסיים תוך כדי שאגה מקפיאת דם שיצאה ממני בלי להתכוון וברחתי מהמקלחת, תוך שאני טורקת את הדלת אחריי.
מה הוא עשה, העכבר החום המגעיל מגעיל? אני אגיד לכם מה הוא עשה. הוא ברח מהמקלחת, מתחת לדלת שסגרתי אחריי!!
מה אני עשיתי? רצתי למעלה, לחדר השינה, סגרתי את הדלת אחרי, שמתי את השמיכה מעל הראש, ולא יצאתי ממנה עד הבוקר.
נדב הצייד האמיץ יטפל בזה, אין מה לדאוג. בינתיים אני בבית קפה. ייתכן שאשן פה. אעדכן.

4.

לחיפוש עבודה יש פוטנציאל גדול להפוך לחיפוש אישיות. כי הוא מעורר את כל השאלות הגדולות: מי אני? מה אני עושה עם הזמן שלי? מה אני רוצה לעשות עם הזמן שלי? איפה אני רואה את עצמי באמת בעוד חמש שנים? מה אני רוצה להשיג? מה כבר השגתי?
לא חשבתי שאני יכולה להתמודד שוב עם הכאב הזה, עם הקרע באישיות. מעט מדי זמן עבר מהפעם האחרונה, שגם היא הייתה קרובה מדי לזו שלפניה.
ועל כן, ביני לביני, החלטתי לעשות משהו חדשני: להיזהר. להיזהר עליי.
לשים לב מתי שליחת קורות החיים הופכת ממשימה משמימה למשימה מעוררת חרדה, ולעצור.
לשים לב מה הם הימים שבהם קשה לי יותר להיות בבית לבד, ולצאת מהבית. או לקבוע עם חברים. או לדבר בטלפון עם מישהו.
לחשוב על דברים אחרים, יפים ומעוררי השראה, שאני יכולה למלא בהם חלק מהימים שלי כדי שלא להישאב לתעלת ״חייבת למצוא עבודה״ באופן בלעדי, ולבצע אותם.
ללכת לרוץ יותר, לא כי אי פעם אהיה כבר כוסית יותר, אלא כי אי ודאות עושה שמות בדיבור שלי עם הגוף שלי. להגיע לחדר כושר ולהבין שבעצם היום האימון הוא רק עשרים דקות, כי זה מה שהגוף שלך יכול.
לחשוב מתי אני צריכה לדבר עם אנשים על הקשיים שלי, ולמצוא את האנשים הנכונים בזמן הנכון לדבר איתם על זה.
לדעת מתי אני צריכה להיות עוד עם עצמי, גם אם ביליתי את כל היום עם עצמי.
לדעת מתי אני צריכה לשבת מול הטלוויזיה שעתיים ולאכול שלוש חתיכות בקלוואה אמיתית מטורקיה שהאורחים החמודים שלנו הביאו לנו, ולעשות את זה.
לדעת מתי שעתיים זה לא מספיק, וארבע אולי ישביעו אותי.
לדעת מתי אין לי יכולת לקרוא ספרים אמיתיים, ולא לחשוב "אוי ואבוי, אני כבר ממש סתומה".
לא להסתכן, לא להתרברב, לא ״לא אכפת לי״, לא ״לא משנה״, לא ״מה כבר יכול לקרות״, לא ״הכי חשוב זה לנצל כל דקה כדי למצוא עבודה והשאר יחכה לזמן אחר״.
לא. רגע. לחשוב קצת עליי. ולעטוף בצמר גפן. לא לתמיד. לא עד המוות. לא בחנק. לרגע. בעדינות. בתשומת לב.
קונספט כל כך מרענן, תאמינו לי!

רעבתנות

תקציר הפרקים הקודמים

פיטרו אותי. מצאתי מישהו לעבוד איתו בתור יועצת שיווק. התחלתי. זה היה גרוע בשבילי. המחשבה היחידה שהצלחתי לחשוב הייתה: פאק דיס שיט, אני בת 42, זה לא בשבילי. התפטרתי. חשבתי שאני אתחיל לעבוד בחברה אחרת, בתפקיד שרציתי, עם אנשים שנראים נחמדים. חיכיתי וחיכיתי לתשובה. בסוף הגיעה תשובה. היא הייתה שלילית. אז אני מתחילה הכל מחדש, את שליחת קורות החיים, את הדיבור עם המגייסים, את הראיונות, את החולצה הלבנה המגוהצת. הכל.
בתוך כל זה יש לי מלא זמן פנוי. גם אם מנכים את זמן האימהות, את זמן ניהול הבית, את זמן החרדה, את זמן הספורט, את זמן חיפוש העבודה ואת זמן הדיכאון הפשוט, יש לי מלא זמן פנוי. אז אני פשוט בולעת סיפורים. הנה כמה מאלו שבלעתי לאחרונה

ימים נוראים


עינב טוב הלב הזמין אותי לראות איתו הקרנה חגיגית של ימים אחרים, בפסטיבל הקולנוע של לונדון. אני משערת שמי שגר בישראל שמע על הסרט הזה, אבל מדובר בסרט שעוקב אחרי יגאל עמיר, בתקופה שקדמה לרצח רבין, ועד הרצח עצמו. הסרט מציע נרטיב יחסית הגיוני, שאומר משהו כמו: יגאל היה ועודנו בנאדם, ולכן יש מגוון סיבות שדווקא הוא, ודווקא אז, רצח את יצחק רבין. אם אנחנו רוצים להראות את מגוון הסיבות הזה, אז נקודת המבט של יגאל צריכה לעמוד במרכז הסרט, ודרכה נתבונן בעולם סביבנו ונקריין אותו.
חלק מהסיבות נשמעות מפחידות עד היום, כמו המנטרה שיגאל חוזר עליה לאורך כל הסרט ומקבלת חיזוק מהרבה אנשים סביבו: ארץ ישראל, עם ישראל, תורת ישראל, שהיא השילוש הקדוש של הציונות הדתית הלוחמנית בסרט. יש כמה סיבות שנשמעות כמו קיטש הוליוודי קלאסי, של אימא שמאמינה בבן שלה יותר מדי עד שהוא חושב שהוא המשיח שיגאל את כולם. ויש כמה סיבות כל כך מקושקשות, שלא לגמרי הבנתי למה הן מקבלות זמן מסך כל כך רב, כמו היחסים של יגאל עם החברה שלו שלפני מרגלית.
התוצאה בכללותה היא כל כך אפקטיבית, כל כך ישראלית, כל כך אפוקליפטית, וכל כך נטועה במציאות שהיא בדיונית אבל אמיתית, שברגעים האחרונים של הסרט, קיוויתי שהוא לא ילחץ על ההדק. הוא דווקא כן לחץ, ולכמה רגעים חזרתי ממש ליום שבת ההוא, שחזרתי מסרט בקולנוע עם חברה, ושמעתי מה שקרה, ואחרי כל הסטיקרים של נוער מרצ שחילקנו ביחד, הרגשתי את האדמה רועדת.

דרך צלחה, נוח


בערך בזמן של רצח רבין הייתי בתקופה שחשבתי שכל בנאדם צריך שתהיה לו רשימה מוכנה של ספרים שהוא הכי אוהב. אחרי הרבה דיונים ולבטים הגעתי לשילוש הקדוש שלי, מקורי כמו הדוק מרטינס הכחולות מטאליות שהיו לי והייתי בטוחה שאין לאיש מלבדי בעולם:
1984.
התפסן בשדה השיפון.
יומולדת שמח, נוח.
יש לי תואר שני בספרות, ועל כן אני יכולה להוכיח כל טענה שאני רוצה. ואני יכולה לכתוב עכשיו 1000 מילה, או 5000, שידברו על המניעים הנסתרים ועל סיבות העומק לרשימה הזאת, אבל הסיבות האמיתיות, לפחות מה שאני זוכרת ממרחק הזמן, לכך יומולדת שמח נוח היה שם הן כאלה: זה היה ספר מצחיק (תמיד פולני היה ברשימת עשרת הגדולים, רק כדי להראות את סוג ההומור שהיה לי אז). זה היה ספר על פילוסוף בטלן, ארוך רגליים, שמסתובב בתל אביב (כל מה שאי פעם רציתי להיות). זה היה ספר על אישה שלא רוצה ילדים (זה מה שהייתי, ואולי עדיין).
דרך צלחה, נוח, הוא הספר השלישי בסדרה, והוא מספר על אשתו של נוח, על הסרטן שהיה לה, על המוות שלה, על הדרך שבה המשפחה המצחיקה הזאת מתמודדת עם הסרטן שהיה לה, ועל פילוסוף אחד בטלן, ארוך רגליים וקצת שמן (אני גם לא בת 17 כבר), שבתגובה למוות של אשתו, ולתקופה הארוכה שבה חיה עם סרטן (זו באמת לא אישה שאפשר לכתוב עליה ״נאבקה במחלת הסרטן״. אשתו של נוח תמיד עשתה מה שהיא רצתה, והיא בהחלט לא נאבקה. היא חיה. והסרטן חי איתה. עד שהיא הפסיקה לחיות), הוא עוזב את שני ילדיו הבוגרים בארץ, ונוסע להודו, כדי להתעמק בפילוסופיה יוונית, לברוח מהמקומות שהוא מכיר, ולמלא את עצמו בדברים אחרים, זרים, שוחקים, מסתירי מציאות. נו, אפילו נוח, אדם שידוע ביכולות ההתעלמות שלו מהמציאות, לא יכול להתעלם מדבר כזה. אבל הוא בהחלט מנסה. והוא עדיין מצחיק. ועדיין יודע להסביר רעיונות פילוסופיים מורכבים כך שישמעו כאילו הם רכילות מהשכנה. ועדיין מציע נחמה אחת פשוטה: אם אתה אדיש לקלישאות, אתה יכול להשתמש בהן כרצונך.

Judy


ג׳ודי גארלנד הייתה ילדה שחקנית, שנגרסה במגרסות הוליווד באחת התקופות הקשוחות ביותר שלה. היא ישנה באולפן. היא הייתה נתונה למרותו של מפיק הוליוודי שהיה חזק כמו אלוהים. היא לא אכלה כמו שצריך. היא לא ישנה כמו שצריך. חייה היו תלויים בכדורים שונים שוויסתו את מצב הרוח ואת הגוף שלה. היא הייתה אישה בעולם אחושילינג של גברים. ואז היא גדלה להיות כוכבת בקנה מידה שאי אפשר להתעלם ממנו. אבל היא עדיין הייתה גם הילדה שהיא הייתה, ועל כן היא הייתה כוכב פגום. הסרט עליה מתמקד בשנה האחרונה לחייה, ובסיבוב ההופעות שהיא עשתה בלונדון, ממש רגע לפני שהיא מתה. רנה זלווגר משחקת אישה כל כך מוכה, שאפשר להאמין לכל דבר שהיא עושה, ולבכות בנחת על כל צער אנושי שהוא.

גרנטה 148


גרנטה הוא מגזין הספרות שאני הכי אוהבת בעולם. זוכרות שפעם, לפני האינטרנט הארור, אפשר היה לסמוך על מישהי חוץ מעצמך שתסנן החוצה את הזבל ותגיש לך מבחר של דברים שהם מספיק מפתיעים כך שאת לא היית מגלה אותם בעצמך, וגם מספיק איכותיים, כדי שלא תצטרכי להתייאש מכך שכל מי שקרא איזה אות בחיים שלו חש צורך גם לכתוב אותה (כולל את עצמך כמובן)? אז זה מה שגרנטה עושה. זה מגזין ערב כרס למדי, ובו הרבה סיפורים קצרים, קצת שירים (דילגתי לגמרי) ויומן מצולם אחד. הם כולם ראויים וכתובים היטב. הם ערוכים היטב. הם יפים למראה. מוטבע עליהם תו תק של איכות, כזה של פעם, גם אם לא כולם לטעמי.
אבל היה שם סיפור אחד שבלט מעל כולם. סיפור על רוסיה בתחילת הקומוניזם, ועל ההתפכחות מהחלום, ועל האופן שבו כל אחד, אם הוא רוסי מספיק, יכול למצוא לעצמו את הדרך להתקמבן בתוך הקמבון הכללי שהוא רוסיה הסובייטית. זה סיפור יפה ועצוב ומצחיק במידה שווה, ומה שהכי טוב, אפשר לקרוא אותו גם באינטרנט הארור הזה.
https://granta.com/the-line/

Losers


באופן טבעי במצב הרגשי שבו אני נמצאת, שבו אני תמיד פסע אחד מלהיות הלוזרית הזאת שלא מוצאת עבודה, ועל כן היא יכולה לאסוף את הילד שלה כל יום בשלוש ורבע עם סנדוויץ׳ ובננה, ולהקדיש זמן משותף לאפיית פאנקייקס עם קישוטים של צעצוע של סיפור 4, אני מזדהה מאד עם סיפורים של לוזרים. וזו סדרה דוקומנטרית מושלמת של נטפליקס, עם פרקים בני חצי שעה בערך, שכל אחד מהם מתמקד בלוזר אחד, או בסיפור אחד של לוזריות, ואיך בעצם כולנו תמיד פסע אחד מלוזריות, ופסע אחד, שווה בגודלו, מניצחון גדול.

Hurt body & other stories / Carmen Maria Machado


אוסף של סיפורים קצרים שיצא ב-2017 וכתבה כרמן, שאני לא יודעת עליה כלום מלבד העובדה שמדובר בספר הראשון שלה. כרמן היא קוסמת של מלים, באמת, והיא מצליחה ליצור עולם שלם בתוך כמה פסקאות. ואז היא נוקשת באצבע צרדה ומעלימה את העולם המציאותי תחת עולם מדומיין. ואז היא מוציאה מהשרוול מפית רטובה, מנגבת את הדמיון, ומשאירה זכוכית מלוכלכת, שהיא חציה מציאות חציה בדיון. לקול מחיאות הכפיים של הקהל היא מכניסה יד לתוך הזכוכית, משמיעה קול נפץ, ומראה את היד שלה, נקייה מדם, ועמוסה בעקבות זכרונות שהיו או לא היו. זה התיאור הכי מדוייק שהצלחתי לסיפורים שלה, והם יפים עד כדי אנחה.
אפשר לשמוע אותה מקריאה את אחד מהם פה, באדיבות גרנטה:
https://granta.com/granta-reads-carmen-maria-machados-husband-stitch/

Northanger Abbey

זו טירת לימסור באירלנד. אפשר לשכור אותה להנאתכם הגותית, ושם צילמו את הסרט

האנגלים אוהבים מסורת, הם אוהבים את הריח שלה כשמזליפים עליה בושם כדי לרענן אותה. ועל כן הן אוהבים ליצור סדרות של ספרים שמחדשים ספרים שכבר היו. כתבתי על שייקספיר פה, אבל יש גם סדרה שעושה קאברים לג׳יין אוסטין.
קראתי ספר אחד של ואל מקדרמיד, שמחדשת את Northanger Abbey. אני אוהבת את ואל מאד מרחוק מאז שתרגמתי ספר שלה לעברית. אבל הספר הזה הוא גרוע כל כך, שקראתי אותו וכל עמוד נשפתי בבוז, ואמרתי לנדב: אני לא מאמינה שאני קוראת את החרא הזה. אז הוא אמר לי: אז תפסיקי! ואני אמרתי: לו, זה חרא כל כך מרהיב שאני חייבת לקרוא אותו. אני חייבת להבין איך נכשלים בכזאת יסודיות. אל תקראו את הספר הזה.
אבל אז קראתי את ג׳יין אוסטין המקורי באותו שם, וזה ספר כל כך מעולה, שבו גייין אוסטין עושה משהו שהיא לא עושה בספרים אחרים: היא מנסה להיות מצחיקה. בספרים האחרים היא רק מתארת בהומור אנגלי יבש מיובש את החיים סביבה, והחיים סביבה הם מצחיקים, ועל כן הספרים שלה הם מציאותיים ומצחיקים. בספר הזה היא מתמקדת בז׳אנר ספרותי – גותיקה – ומשתמשת בכל הכישרון שלה, וברוך השם לא חסר לה, כדי לחקות אותו ולעשות ממנו צחוק. התוצאה היא שילוב בין קורס מזורז בגותיקה אנגלית של המאה ה-19, דיון מעמיק בהשפעה של ספרות על החיים ורומנטיקה בשקל עשרים. דרך מעולה להעביר ארבע שעות בדרכים, בהנחה שמקשיבים לספר קולי.

התמונה בראש הפוסט:

  • כותרת: untitled‏
  • יוצר: DRAW‏
  • תאריך: 2013/2013‏
  • Physical Location: Rua das Murtas, Lisboa, Portugal‏
  • מיקום יצירה: Rua das Murtas, Lisboa‏
  • Technique: Graffiti‏
  • Description: Three melting faces with crazy eyes looking for something in dispair .‏
  • סוג: Graffiti‏
  • זכויות: © CML | DPC | José Vicente 2013‏
  • אמצעי: Wall‏

Action!

1.

קוראים לה לורן. עמדנו אחת ליד השנייה, נבוכות מינוס החשש מהמבוכה, במפגש ליזמים חברתיים במתנ״ס המושלם ליד הבית שלי. אני כבר לא יזמית חברתית ולא הייתי צריכה לעשות שום נטוורקינג, אבל אני יודעת שהטריק הכי טוב כשנבוכים הוא פשוט להגיד: היי, אני מיטל. עוד לא נולד הבריטי/צרפתי/איטלקי/ספרדי שיודע להגיד את השם הזה כמו שצריך, אז תמיד קונה לי כמה דקות של שיחה.

היא כירואוגרפית, כך היא אמרה, והיא עושה עבודות מבוססות מקום ובהשתתפות קהל. היא סיפרה עוד ואני הקשבתי ואז הצעתי לה לעזור לה עם השיווק.

2.

ונפגשנו. בקפה של המתנ״ס. אני חושבת שהיא בסוף שנות הארבעים לחייה. היא רזה, אבל לא שברירית. יש לה שיער צבוע בצהוב, ונטייה לגרד את קצה האף שלה באצבע המורה. הפה שלה והקמטים סביבו מסגירים שהיא עישנה פעם, אבל גם את העובדה שלא היו לה חיים קלים.

עשרים דקות אחרי היא סיפרה לי שהיא גדלה עם אבא אלכוהוליסט. שאחר כך היא עברה למשפחת אומנה. זו בהחלט לא הפעם הראשונה שהיא סיפרה את זה, והיא יצאה מהארון הזה ביובש. היא הייתה נסערת כי מתרגש עליה איזה משבר כלכלי לא צפוי, וכל הדיבור שלה הסגיר מישהי שמבלה הרבה במסגרות טיפוליות וטיפוליות למחצה.

ואחרי הפרטים המסעירים, היא לקחה שלוק מהתה בחלב שלה, נשמה עמוק, ואשכרה שאלה אותי: איך עבר השבוע שלך? כאילו אנחנו בדינמיקה קבוצתית מוזרה של שני אנשים, ואז שתקה. שקלתי ללגלג על השאלה, אבל בעצם, למה? ופתאום הבנתי: אף פעם לא חשבתי על השאלה איך היה השבוע שלך. אני יכולה לענות על מה שלומך די בקלות. אני יכולה לענות על: על מה את חושבת. אני יכולה לענות על: מה קורה? אבל שבוע זה זמן קצר מדי מכדי לדבר בכלליות וארוך מדי מכדי להיצמד לפרט אחד. אז אמרתי דברים והיא הקשיבה, וכיאה לבוגרת מעגלים מסוגים שונים היא לא הגיבה, ולא הציעה, ולא ניסתה לפתור, רק הראתה שהיא מקשיבה, ואמרה כל מיני: זה נשמע מאד מבלבל.

זה באמת בלבל אותי, וכבר רציתי ללכת, אבל היא המשיכה לדבר על פלסטינים ולבקש הסברים מיודעת ח״ן, ואז היא אמרה: לא באתי כדי לדבר על שיווק, את לא צריכה לחכות שזה יגיע, באתי כי נראית לי נחמדה.

3.

ונפגשנו שוב. הפעם היא הביאה מחשב, ושלחה לי מראש את האתר שלה, שאני אוכל להסתכל ולבוא מוכנה. היו לה שאלות מאד הגיוניות. היו לי הערות. היו לי מחמאות. הייתה לנו שיחה מקצועית ביותר. בסופה אמרתי לה, כמו בשיחה מקצועית: את רוצה שנקבע לך דדליין? והיא, בוגרת מסגרות טיפוליות למחצה, אמרה לי: כן, אני תיכף אומרת לך מה אני אעשה עד מתי.

ואז אמרה: אז עכשיו כשאת ה-Action partner שלי, את רוצה שאהיה ה-Action partner שלך? זה קצת ריגש אותי, אף פעם לא היה לי אקשן פרטנר. ואמרתי מייד כן! אז כן, יש לי אקשן פרטנרית (איך לעזאזל קוראים לזה בעברית?). עכשיו אני רק צריכה לחפש את האקשן.

4.

התמונה של מונק, יקיר הבית החדש, והיא נקראת The girls on the bridge, 1901

They are just baby queens

1.

ג'יימי הוא קצת נמוך. יש לו עיניים כחולות, שמסתכלות על העיניים הכחולות שלי כמעט באותה גובה, אבל שלו יותר דומות לים שמקיף אי יווני, גדולות יותר, עם גוונים של כחול כהה ובהיר שמשחקים בינם לבין עצמם. יש לו שיער ארוך, עד אחרי הכתפיים, שאסוף כמעט תמיד בקוקו. יש לו סנטר רבוע, ועור לבן, מגורה עד אדמומיות בגילוח מתמיד בסכין קהה מדי.
ג'יימי הוא זונת תוכן. כמו כולנו, זונות התוכן, הוא מחזיק בראש שלו עשרות מבנים לוגיים אפשריים לטקסט, מאות פתיחות אפשריות לכתבות, ואלפי טריקים שהופכים את הכתיבה עבורו למשחק מחשב. אם הוא כמוני, ואני חושבת שהוא זונת תוכן טובה ממני, הוא יכול לכתוב על הכל. אם יש לך בראש כבר את מתקן הרנטגן שמאפשר לך להפשיט את הטקסט ולהלביש אותו כרצונך, ברור שכל השאר הם פרטים שאנשי מקצוע אחרים – אנשים שמבינים בפיננסים, בהיסטוריה, במילקי, במים מינרליים, בתזונה, בביג דאטא, בחינוך – יכולים לספק לך, ואתה צריך רק לשבץ במקומות המתאימים. במקום שבו הכרתי אותו הוא הקשיב לאנשים שמדברים על השקעות, וחוקרים אנשים אחרים שמבינים בהשקעות, רשם לעצמו כמה מלים בפנקס, ואחרי כמה שעות הפיק טקסט קוהרנטי ואנושי, שהפך את כל עניין ההשקעות למשהו שאנשים יכולים לקרוא.
בהפסקות הסיגריה ג'יימי מדבר על מישל, חברה שלו. הוא לא אוהב אותה, או לפחות חושב שהוא לא אוהב אותה, אבל הוא לא יכול להיפרד ממנה, כי הם בדיוק חתמו על חוזה לדירה, ואין לו כסף לעבור לדירה חדשה. יש לו חוב מימי הלימודים הלא-רחוקים שלו, ולמרות שהוא אוכל כל יום רק במקדונלדס, או סנדוויץ שהוא מכין בעצמו מלחמניות ונקניק שהוא קונה בסופר ביחד עם קריספס, ולובש בגדים שמישל תופרת לו מבדים נועזים, הוא עדיין לא מצליח לשמור על רמת בזבוז שתאפשר לו להחזיר את החוב במהירות שבה הוא היה רוצה. כל פעם שאישה צעירה עוברת ברחוב הוא עוקב אחריה במבט, וחושב כל מיני דברים, אבל אומר רק דברים נחמדים. בכלל, ג'יימי, כשהוא לא מתרשע על מישל, אומר רק דברים נחמדים.

2.

בלילות ג'יימי הוא דראג קווין.
סתם. בניינטיז, או אפילו בתחילת שנות האלפיים, אפשר היה לכתוב משהו כזה.
בימינו לבנאדם אסור שיהיו לבנאדם ד'יי ג'וב, שבו הוא קצת סובל, ונייט ג'וב, שבו הוא מגשים את השאיפות שלו. כי אסור לנו לסבול יותר בעבודה, נכון? אנחנו צריכים להיות מרוצים. מסופקים. מאותגרים. לבטא את עצמנו. למסגר את השאיפות שלנו. חלילה לנו להשתעמם, להימרט קצת בפינות משגרה.
אסור לנו גם שיהיו לנו לילות. זמנים שכאלו שבהם אנחנו לא מתקדמים. לא לומדים. לא עוסקים בקריירה שנייה או שלישית. לא משפרים את התדמית שלנו. לא מוכרים את עצמנו. ולא את היצירה שלנו. ולא את החלומות שלנו. שעות מתות, אפשר לומר שהן מתו.
אז ג'יימי הוא דראג קווין גם בימים. הוא לא לובש בגדי נשים, ולא מדבר כמו שמדברים ב-rupaul's drag race, ואפילו לא הומו. אבל בימים הוא מדבר על הדמות שלו, שיש לה שם מתחכם שאני לא זוכרת, אבל היא קשורה כמובן לערכים. פעם הוא היה איזו התחכמות על referendum, יצר ראש ענקי של תרזה מיי שאותו הוא הלביש על המותניים, ועשה בדיחה מברקזיט. עכשיו הוא עובד על הזווית של התחממות גלובלית – ה-דבר של 2019 – והדמות שלו לובשת תלבושת שלמה עשויה מפלסטיק שהוא אוסף. בימים הוא מרגל אחרינו, מלקט בקבוקוני סויה קטנים ממגשי הסושי החד-פעמיים, מתלבט בקול בנוגע לאיזה בקבוק מיץ יוקרתי שמישהו קנה, מראה לנו תמונות של קסדה עשויה שברי כוסות פלסטיק שהוא עובד עליה, משמיע לנו שירי פופ ששרה איזו דראג קווין מפורסמת מהסבנטיז, שולח לכל המשרד לינק למשאל אונליין שבו אנחנו בוחרים את השם החביב עלינו מבין שלושה.

The other monarchy (Source: FB page)

3.

לג'יימי יש גיג. מילה מכוערת. אבל אנחנו אוהבים את ג'יימי, כי אי אפשר שלא לאהוב את ג'יימי, ואנחנו באים למקום שבו ג'יימי מופיע, ביחד עם דראג קווינס וקינגס אחרים.
אנחנו מתאספים על הגג במשרד, עם בקבוקי יין שקנינו בסופר, עניבות ותיקי האיפור של הנשים האחרות. יש להן נצנצים. יש להן אודם כחול וירוק. יש להן הזדמנות להתחפש, והן מרוצות.
ההופעה של ג'יימי היא איומה. הקסדה נופלת לו כל הזמן על הראש. הוא לא מצליח לזוז בנעלי העקב שלו, שגדולות עליו בשתי מידות, כך סיפר לנו אחר כך. הוא לא זוכר את המילים. הוא מאחר להיכנס לריקוד שהמציא. כל מה שיכול להשתבש, משתבש.
לפניו ואחריו יש כל מיני הופעות אחרות. דראג קווין זה מושג די נרחב, וכל אחת מהמלכות מפרשת אותה כרצונה, ויש שם כמה מלכות מאד מצחיקות ומאד עצובות.

4.

"השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים"

מארק טווין, על התנוונות אמנות השקר

5.


המופע נגמר. אנחנו יוצאים החוצה, ממשיכים לשתות ומעשנים סיגריה. ג'יימי מגיע. הוא מזיע לגמרי, וחצי ערום. כולנו מחבקים אותו.
הם משקרים לו בצורה יפהפיה. בהרחבה. בפירוט. בקומה זקופה. מחמיאים לו על המלים. על הריקוד. על הלבוש. הם מוצאים פרטים קטנים שאפשר להיצמד אליהם ללא חשש מבוכה. הם אומרים מלים גדולות שאפשר להסתתר מאחוריהן מבלי פחד התגלות. הן מתארים דברים שראו מבלי להצמיד לתיאור שום מילת שיפוט. הם מוסרים לו מה שהוא גרם להם להרגיש. הם רוקדים ריקוד שבטי, אחיד, רב-קפלים, שנטוע היטב בהיסטוריה, שכל כולו העלאת קורבן לאל הנחמדות. כולם משתתפים במאמץ מבלי לתאם זאת מראש, ומבלי להותיר בצד אף אחד.
מהר מהר אני מוציאה מהתיק גליל גדול של מסקינטייפ שחור ועבה ואוטמת לעצמי את הפה הישראלי הישיר הגס והמטונף שלי. אסור לי להוציא מילה. אסור לי להתפרצף. אסור לי לעשות תנועה שלא במקומה. זה כל כך יפה, אני חייבת ללמוד גם.

6.

אחר כך, ברכבת הביתה, בחברה יותר מצומצמת, אני לא יכולה להתאפק יותר, ואני אומרת: היו שם כמה מופעים קצת עצובים. זו הייתה הגרסה הכי רכה שהגעתי אליה, וגם עליה עבדתי כשעה.
אחת מהן מסתכלת עליי בחיבה, ואומרת לי: They are just baby queens.

על התנוונות אמנות השקר / מארק טווין

מארק טווין כתב את הקטע הזה עבור פגישה של מועדון ההיסטוריה והעתיקות של הרטפורד קונטיקט ב-1880. כמו אורוול, הוא גם הצליח לתפוס במדויק פיסה מהאופי האנגלי. הופיע במקור כאן.

תבינו, אני לא מתכוון לומר שמנהג השקר סבל ניוון או הפרעה כלשהם – לא, משום שהשקר, כמעלה, כעיקרון, הוא נצחי; השקר, כיצירה, כנחמה, כמקום מפלט בזמני מצוקה, התפילה הרביעית, המוזה העשירית, חברו הטוב ביותר והנאמן ביותר של האדם, הוא על זמני, ולא יכול להיעלם מעל פני האדמה, בעוד המועדון הזה ממשיך להתקיים עליה. התלונה שלי נוגעת להתנוונות אמנות השקר. אף אדם בעל תבונה, אף אדם בעל רגשות נכונים, לא יוכל להרהר בשקרים הגמלוניים והמרושלים של ימינו בלי להתאבל על הזנייתה של אמנות כה נעלה. אל מול הקהל הותיק שלנו פה אני כמובן נוגע בנושא הזה בביישנות: כמו עוזרת בית זקנה שמנסה ללמד אימהות בישראל ענייני פעוטות. לא מתאים לי לבקר אתכם רבותיי – שכולכם מבוגרים ממני – ובכירים ממני, בהקשר הזה – ואם נדמה פה ושם שאני עושה זאת, אני בטוח שברוב המקרים זה יקרה ברוח של הערצה יותר מאשר האשמה; אכן, אם בכל מקום הייתה מקבלת האמנות הנעלה שבנעלות הזו את תשומת הלב, את העידוד, את השימוש המודע ואת ההתפתחות שהיא זוכה לו במועדון הזה, לא הייתי צריך להגות את הקינה הזו, או לשפוך דמעה אחת. אני לא אומר זאת כדי להחניף: אני אומר זאת ברוח של הכרה צודקת ומלאת הערכה. (חשבתי בנקודה זו להזכיר שמות ולתאר דוגמאות, אבל הזהירו אותי להימנע מהפרטי ולהגביל את עצמי לכללי).

מארק טווין על פי בקווית' (ויקיפדיה)

אין עובדה מבוססת יותר מכך ששקר הוא הכרח הקיום בנסיבות שלנו – המסקנה שמדובר במעלה מובנת מאליה. שום מעלה לא יכולה להגיע למלוא היעילות שלה ללא טיפוח זהיר ונחוש – ולכן, מובן מאליו שיש ללמד אותו בבתי הספר – אפילו בעיתונים. איזה סיכוי יש לשקרן הבור והבלתי מטופח אל מול המומחה המשכיל? איזה סיכוי יש לי אל מול עורך דין? שקרים הוגנים, זה מה שהעולם צריך. לפעמים אני חושב אם לא היה עדיף לנו לא לשקר כלל מאשר לשקר באופן בלתי הוגן. שקר עקום ובלתי מדעי הוא לפעמים חסר תוחלת כמו האמת.

עכשיו, בואו נראה מה אומרים הפילוסופים. שימו לב לאמרה הנכבדת: ילדים ושוטים אומרים תמיד את האמת. הדדוקציה היא פשוטה – מבוגרים ואנשים חכמים לעולם לא אומרים אמת. פרקמן ההיסטוריון אומר, "עקרון האמת עלול בעצמו להגיע לאבסורד". במקום אחר באותם פרקים הוא אומר, "אמרה ישנה היא שאין לומר אמת כל הפעמים; ואלו שמצפונם החולה מדאיג אותם מספיק כדי לחלל את האמרה הזו באופן קבוע, הם אימבצילים וטורדניים". מילים קשות, אבל נכונות. אף אחד מאיתנו לא יוכל לחיות עם דובר-אמת שגרתי, אבל תודה לאל, אף אחד מאיתנו לא צריך. דובר אמת שגרתי הוא בפשטות יצור בלתי נסבל; הוא לא קיים; הוא מעולם לא היה קיים. כמובן שיש אנשים שחושבים שהם לעולם לא משקרים, אבל לא כך הדבר – והבורות הזו היא אחד הדברים שמפילים כלימה על מה שאנחנו מכנים ציוויליזציה. כולם משקרים – כל יום; כל שעה; ערים; ישנים; מתוך חלום; מתוך שמחה; מתוך אבל; ומי ששומר על לשונו במנוחה, הידיים, הרגליים, העיניים והגישה שלו יפגינו הונאה, ובאופן מכוון. אפילו בדרשות, אבל זו אמירה מובנת מאליה.

בארץ רחוקה בה גרתי פעם הגברות נהגו להסתובב ולבקר חברות, תחת ההנחה האנושית והחביבה שכולם שמחים לראות זה את זה, וכשהן היו חוזרות הביתה, הן היו קוראות בקול שמח: "ביקרנו שישה עשר בתים, וארבעה עשר מתוכם היו ריקים" – ולא התכוונו לומר שהם מצאו משהו חשוב בגנות אותם ארבעה עשר בתים – לא, זו רק הייתה דרכן להגיד שהם לא היו בבית, והאופן שבו אמרו זאת הביע את הסיפוק המלא שלהן מהעובדה הזאת. העמדת הפנים שלהן ולפיה הן היו מעוניינות לפגוש את אותן ארבע עשרה גברות – ואת שתי האחרות שאיתן היה להן קצת פחות מזל – היא הצורה השגורה והמעודנת ביותר של שיקור, שאותה אפשר לתאר כסטייה מהאמת. האם היא מוצדקת? בהחלט. זו סטייה יפהפיה ואצילית, משום שמטרתה היא לא לגרוף רווחים, אלא לתאר את העונג שהן חוות במשותף עם שישה עשר הבתים האלו. מפלצת האמת ישרת הנפש הייתה פשוט מצהירה, או אפילו רק ממלמלת, כי היא לא רוצה לראות את האנשים האלה, והיא הייתה מתנהגת כמו תחת, וגורמת כאב בלתי הכרחי. לאותן גברות באותה ארץ רחוקה היה אלף דרכים נעימות לשקר, מתוך התכוונות עדינה, והן העידו על האינטליגנציה שלהן והיוו תעודת כבוד ללבבות שלהן.

הגברים באותה ארץ רחוקה היו שקרנים, כל אחד מהם. אפילו המה-נשמע שלהם היה שקר, משום שלא היה אכפת להם מה שלומך, אלא אם כן היו קברנים. לשואל הרגיל שיקרת בתגובה; משום שלא ביצעת הערכה מודעת למצבך, אלא ענית תגובה סתמית, ולרוב טעית בצורה ניכרת. שיקרת לקברן, ואמרת שבריאותך מתרופפת – שקר ראוי לכל שבח, משום שהוא לא עלה לך דבר ושימח את האדם האחר. אם זר הפריע לך, אמרת בלב שלם: "אני שמח לראות אותך", ואף הוספת "חבל שאנחנו לא קניבלים וזו לא שעת הארוחה". כשהוא הלך, אמרת בצער "אתה חייב ללכת?" והמשכת "נתראה בקרוב", אבל לא גרמת נזק, משום שלא הונית אף אחד ולא גרמת כאב, ואילו האמת הייתה גורמת לשניכם אי-נחת.

גילברט וג'ורג' בסטודיו (מקור)

אני חושב שכל ההונאה האדיבה הזאת היא אמנות מתוקה ואוהבת, ויש לטפח אותה. השלמות המלאה של הנימוס היא רק מבנה יפהפה שבנוי, ממסד ועד טפחות, מערימה מלאת חן ומוזהבת של שקרים נדיבים ולא-אנוכיים…

שקר פוגעני הוא לא דבר ראוי לשבח; וכך, באותה מידה, היא האמת הפוגענית – עובדה שנחקקה בחוק לשון הרע.

בין השקרים הנפוצים האחרים קיים גם השקר האילם – ההונאה שמתרחשת כאשר מישהו פשוט שותק ומסתיר את האמת. סוחרי אמת עקשניים רבים מתחפרים ברהבתנות הזו, ומדמיינים כי אם לא יאמרו דבר שקר, אזי לא ישקרו כלל. בארץ הרחוקה הזו בה גרתי פעם, גרה נפש חביבה, גברת שהצרכים שלה תמיד היו טובים וטהורים, והאופי שלה בהתאם. יום אחד סעדתי איתה ארוחת ערב, והערתי הערתי סתמית ולפיה כולנו שקרנים. היא נדהמה, ואמרה ״לא כולנו, בוודאי״. זה קרה לפני שכולנו הכרנו את האופרה פינהפור, ולכן לא הגבתי כמו שבוודאי הייתי מגיב בימינו, אלא רק אמרתי, ״כן, כולנו – כולנו שקרנים. אין שום יוצאים מן הכלל״. היא נראתה כמעט נעלבת, ״למה, אתה כולל אותי?״. ״בהחלט״, אמרתי, ״אני חושב שאת אפילו מומחית בכך״. היא אמרה, ״ששש, הילדים!״ החלפנו את הנושא לטובת הילדים, והמשכנו לדבר על דברים אחרים. אבל ברגע שהילדים יצאו מהחדר, הגברת חזרה בלהיטות לנושא ואמרה, ״יש לי חוק בחיים, לעולם לא לומר שקר; מעולם לא הפרתי אותו, ולו במשפט אחד״. אמרתי, ״אין לי שום כוונה לפגוע בכבודך או לפגוע בך, אבל באמת ששיקרת כמו עשן מהרגע שהתיישבתי פה.

המנהג הזה גרם לי כאב רב, משום שאני לא רגיל בכך״. היא ביקשה דוגמה, רק משפט אחד. אז אמרתי:

״ובכן, הנה עותק של הטופס שבית החולים אוקלנד שלח לך בידי האחות שבאה הנה כדי לטפל באחיין שלך, שחלה במחלה מסוכנת. הטופס כלל כל מיני שאלות בנוגע להתנהלות האחות בזמן המחלה: ״האם היא אי פעם ישנה בזמן המשמרת שלה? האם היא אי פעם שכחה לתת תרופה?״ וכך הלאה. בית החולים הזהיר אותך להיות זהירה מאד ומפורשת מאד בתשובותייך, משום שרווחת השירות דורשת שהאחיות ייקנסו או ייענשו בעקבות הפרת ההוראות. אמרת לי שהיית מאד מרוצה מהאחות הזאת – שיש לה אלף מעלות ורק מגרעת אחת: גילית שאת לא יכולה לסמוך עליה לעטוף את ג׳וני במספיק שכבות חמות בזמן שהוא חיכה באוויר הקריר שהיא תסדר עבורו מיטה חמה. מילאת את הטופס הזה, ושלחת אותו בחזרה לבית החולים עם האחות. איך ענית על השאלה ״האם האחות הזניחה אי פעם את החולה כך שהוא עלול היה להצטנן?״ בואי, הכל כאן בקליפורניה נקבע בהתערבות; אני שם עשרה דולר לעשרה סנט ששיקרת בתשובה לשאלה הזאת״. היא אמרה, ״לא שיקרתי; השארתי את השאלה הזאת ריקה!״. ״זה אותו דבר – שיקרת שקר אילם; השארת את התשובה כך שאפשר שישתמע ממנה שלא מצאת כל פגם בעניין״. היא אמרה ״הו, זה שקר? ואיך אני יכולה לדבר על מגרעת אחת ויחידה, כשהיא כל כך טובה? זה היה אכזרי״. אמרתי, ״תמיד צריך לשקר, אם זה יכול להועיל; הדחף שלך היה מוצדק, אבל השיפוט שלך גס; הבעיה הזו נובעת מנוהג לא אינטליגנטי.

עכשיו הביטי בתוצאות של הסטייה הבלתי מקצועית שלך. את יודעת שווילי של מר ג’ונס חולה מאד במחלת השנית; ההצלחה שלה הייתה כל כך נלהבת שהאחות נמצאת שם ומטפלת בו, ובני המשפחה המותשת ישנים שינה עמוקה ובוטחת מזה ארבע עשרה שעות, והותירו את יקירם באמון מלא בידיים הקטלניות האלו, משום שאת, כמו ג׳ורג׳ וושינגטון הצעיר, שמרת על המוניטין שלה. אם אין לך מה לעשות, אני אבוא מחר, שנוכל ללכת ללוויה ביחד, משום שבאופן טבעי את ודאי חשה עניין מיוחד במקרה של ווילי, עניין אישי, למעשה, בדיוק כפי שחש הקברן״.

סינדי שרמן (מקור)

לא אמרתי כל זאת לשווא. כבר במהלך הדברים היא עלתה לכרכרה ונסעה במהירות שלושים מייל לשעה לכיוון האחוזה של הג׳ונסים כדי להציל את מה שנותר מווילי ולומר כל מה שידעה על האחות הקטלנית. וכל זה היה בלתי הכרחי, משום שווילי לא היה חולה; אני בעצמי שיקרתי. אבל באותו יום, למרות הכל, היא שלחה מחדש את הטופס לבית החולים, ומילאה את התשובה שהותירה ריקה, ובה הצהירה על העובדות בצורה הישרה ביותר האפשרית.

עכשיו, אתם מבינים, הבעיה של הגברת לא הייתה שהיא שיקרה, אלא שהיא שיקרה בחוסר זהירות. היא הייתה צריכה לומר אמת באותו רגע, ולפצות את האחות במחמאה ערמומית במקום אחר בטופס. היא יכלה לומר, ״מבחינות מסויימות האחות הזאת היא מושלמת – כשהיא במשמרת היא לעולם לא נוחרת״. כמעט כל שקר קטן ונחמד היה מוציא את העוקץ מהאמת הבעייתית אך ההכרחית הזאת.

השקר הוא אוניברסלי – כולנו עושים זאת. ולכן, הדבר החכם לעשות הוא לאמן את עצמנו בהתמדה לשקר מתוך מחשבה, מתוך שיקול דעת; לשקר מתוך כוונה טובה, ולא רעה; לשקר לטובת אחרים, ולא לטובתנו; לשקר שקר מרפא, נדבני, אנושי, ולא אכזרי, פוגעני או מרושע; לשקר בחן ובנועם, ולא בצורה משונה וגמלונית; לשקר בבטחה, ביושרה, במישרין, בראש מורם, ולא בגמגום, בייסורים, בהיסוס, כאילו אנחנו מתביישים במטרתנו הטובה. ואז נוכל להיפטר מהאמת הנחשבת והקטלנית שמרקיבה את האדמה; ואז נוכל להיות נהדרים וטובים ויפים, ותושבים ראויים בעולם שבו אפילו אימא אדמה משקרת, מלבד כשהיא מבטיחה מזג אוויר נתעב. ואז, אבל אני רק תלמיד חדש וחלש באמנות הנשגבת הזאת; אני לא יכול ללמד את החברים במועדון הזה מעבר לכך.

וברצינות רגע, אני חושב שיש צורך רב בבחינה מלומדת של איזה שקרים כדאי ורצוי לספר, מכיוון שכולנו חייבים לשקר וכולנו משקרים, ומאילו שקרים כדאי להימנע – וזה הדבר שאני חש שאני יכול בוודאות להותיר ידיו של המועדון המנוסה הזה – גוף בשל, שאותו אפשר לכנות בהקשר הזה, מבלי להיקלע לחנפנות בלתי ראויה, גוף של אמני שקר ותיקים.