מה פרויד רוצה

ללמוד לקרוא, 1998

אחד השיעורים הראשונים שהיו לי באוניברסיטה נקרא יסודות הקריאה האקדמית, או משהו מהז׳אנר הזה. לימדה אותו רוני הלפרן, שהייתה אז בתחילת דרכה כמרצה. (חיפוש גוגל מהיר שעשיתי עכשיו מראה דבר מוזר: שום דבר על רוני מאז 2015 או משהו כזה. אני מקווה שהכל בסדר איתה). (עכשיו עשיתי חיפוש קצת יותר ממוקד, ועדיין אין עליה כלום. משהו קרה שם!). (אני סוטה מהנושא, אבל עכשיו סקרנית!). (דרושה פסקה חדשה).
נרשמתי לקורס בחוסר סבלנות, כי מי צריך ללמד אותי לקרוא? אני יודעת לקרוא מגיל ארבע ( או כך לפחות מספרת האגדה המשפחתית). הדבר היחיד שאני טובה בו הוא לקרוא. אז מה עכשיו ילמדו אותי?
ובאמת, בהתחלה, למדנו כל מיני שטויות: איך קוראים טקסט אקדמי בצורה מהירה, איך מחפשים בספרייה, איך כותבים תשובה. דברים כאלו שהיו בעצם חזרה על שיעורי הבעה בתיכון. רוני היא מורה מצויינת. היא מסודרת. היא לבושה בבגדים יפים שכיף להסתכל עליהם. ויש לה הבעות פנים חזקות שריתקו אותי ממש. ולמרות כל מעלותיה, היא לימדה אותי לקרוא, ואני, איך לומר, טיפל׳ה זלזלתי.
אבל אז התחלנו ללמוד טקסט אחד במשך כמה שיעורים. הטקסט היה ״מה רוצה האישה?״ של פרויד. מאמר מכונן ביסודות הפמיניזם שאותו קראנו בהתחלה כפשוטו, ורוני נתנה לנו לדבר על מה הבנו ממנו. ואז, שיעור אחרי שיעור, הסתכלנו על כל אחד מהיסודות שעליהם הוא בנוי, וראינו איך הכל שם רעוע, מיזוגני ובהחלט לא ״נייטרלי ומדעי״ כמו שפרויד היה רוצה שנחשוב.
אני זוכרת שיצאתי מהשיעורים האלו עם עיניים פקוחות לרווחה ועם שתי תחושת חזקות. האחת הייתה: וואו, מי ידע שאוניברסיטה יכולה להיות מקום כל כך מדהים! השנייה הייתה: וואו, איזה חרא הפרויד הזה. אני לא מאמינה שהוא שינה את העולם.

ללמוד לפעול, אוקטובר 2012

רותו מודן ואני נפגשנו בבית קפה. זה היה אירוע מאד מרגש מבחינתי, כי הייתי כבר אז מעריצה ותיקה של רותו. התחלנו לדבר ורותו הייתה מצחיקה וחכמה ויפה ומלאת סטייל וכל מה שחשבתי שהיא תהיה. ומכל הדברים שהאישה הזאת יודעת לעשות, היא בחרה לדבר ב-12 דקות על הדרך הכי טובה שהיא מצאה לנהל זמן. מבחינתי, כאחת מאחראי התכנים ב-12 דקות, היא הייתה יכולה גם לעלות על הבמה ולשתוק, אז שמחתי שיש לה נושא, אבל זה לא בדיוק מה שציפיתי כשהגעתי לפגישה שלנו.
ההרצאה פה למעלה, ואתם מוזמנים לראות אותה, אבל וזו תמצית השיטה כמו שאני זוכרת אותה:

  • זכרי היטב – זמן הוא משאב אחושילינג יקר. שמרי עליו!
  • עשי רשימה – כתבי ברשימה דברים שאת רוצה שיקרו. אלו יכולים להיות דברים גדולים וחשובים (להיות מאיירת מפורסמת), דברים קטנים ושטותיים (אני רוצה ראש גשם במקלחת) או כל דבר באמצע. את לא מראה את הרשימה לאף אחד, אז אל תדפקי חשבון
  • עשי כל יום דבר אחד לקראת משהו אחד מהרשימה – לפחות דבר אחד. אבל רק למען מטרה אחת. לא גם תעבדי שיהיה לך כסף לראש גשם וגם תעבדי קשה על איור כדי שתהיי מאיירת מפורסמת. לא. דבר אחד לקראת מטרה אחת.

ופתאום, כבר לא תהיתי האם באמת היא הולכת לדבר על הנושא הזה ב-12 דקות. היה ברור שזו שיטה טובה ושהיא נקנתה בדם, יזע ודמעות. זו הייתה תגלית כל כך מהפכנית בשבילי, שאני זוכרת שבכיתי. ככה, מול אישה זרה, שהולכת לדבר ב-12 דקות, אני בכיתי. לא היה לי אפילו ילד, אז אני לא יודעת למה חשבתי שניהול הזמן הוא כל כך מסובך, אבל אני זוכרת שהתרגשתי ממש. אני גם לא זוכרת אם הסתרתי את הדמעות, אז סליחה, רותו, אם הבכתי. בדרך כלל מול מרצים עתידיים של 12 דקות הייתי הכי קולית.
(רותו התרגשה ממש ביום של ההרצאה, והייתה קצת פחות קולית ממה שהייתה בבית הקפה. ולכן, אני חושבת שההרצאה לא טובה כמו שהיא הייתה אמורה להיות. אבל בעיניי זה לא פוגם בגאונות של השיטה עצמה).
ומאז אני נושאת בליבי את העצה הזאת. לאחרונה, חשבתי הרבה על האנתולוגיה של הזקנות, והגעתי למסקנה שאני פשוט צריכה להוסיף אותה לרשימה שלי, ואז לעשות דבר אחד בכל יום. ומאז, אני קוראת בכל יום מאמר אחד בנושא זקנה.

(ללמוד לקרוא, 1998)

היום הראשון שלי באוניברסיטה היה יום שני. הסמסטר התחיל בשיעור שחייה, שבו הייתה מורה סמכותית, שאמרה לנו: לקפוץ למים. ואז היא אמרה לנו: לשחות. ואז היא הלכה. או ככה לפחות אני זוכרת את זה. זה היה כיף.
ואז, בעיניים אדומות, רעבה כמו חיה, אבל מתקמצנת על האוכל בקפיטריה, הייתי גוררת את עצמי לחדר 144 בגילמן. זה חדר של הרצאות גדולות, ובשעה 10:15 הייתה עולה על הבמה חנה נוה. פרופסור חנה נוה. במשך שעה וחצי היא דיברה לכאורה על ״נוסעים ונוסעות – סיפורי מסע״. בעצם, מה שהיא לימדה שם היה לקרוא. לקרוא את המחבר, על כוונותיו, כשלונותיו, התרבות שלו, והאמצעים שבהם הוא משתמש, לתוך הטקסט. להפוך את הספרות ממשהו טבעי שקרה, למשהו שמישהו עשה. חנה היא מרצה מצויינת, למרות שאין לה בגדים שכיף להסתכל עליהם, ולמרות שפחות אכפת לה מי בדיוק מבין אותה ומי לא. ובכל שיעור, הסתכלתי מסביב, ולא האמנתי למזלי הטוב, שזה מה שאני עושה עכשיו. זה היה נראה לי כמו מעשה חתרני וכמעט ראוי לעונש: להבין ככה ספרות לעומק.
זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בבית, בין גיקים אחרים של ספרות, ואני חושבת שכל שיעור התקשרתי לאימא שלי – המורה לספרות האולטימטיבית – ובטח אמרתי כל מיני מילים, בזמן שכל מה שרציתי להגיד היה: אימא! את לא מאמינה! יש עוד אנשים כמונו!

אחרי השיעור הייתי הולכת לסוראסקי, ומתה שוב מהתרגשות. זו תמונה של האוניברסיטה, וזו לא אני, אבל לא לגמרי לא אני.

ללמוד לכבד, 2020

אז אני קוראת כל יום מאמר על זקנות והתחלתי לגלות נושאים בתוך הנושא של הזקנות. ואחד מהם הוא פאקינג פרויד. אותו פאקינג פרויד מלפני 20 שנה, שכבר אז היה ברור שהוא חרא שהמשיג את העולם באופן נייטרלי עאלק, על פי האופן הצר שבו הוא הבין את העולם.
מסתבר שפרויד חשב שאנשים אחרי גיל מסויים – אני חושבת שחמישים היה הרף העליון שלו – הם כבר לא גמישים מספיק כדי לעשות אנליזה. בסך הכל, כך גורסת התיאוריה שלו, האירועים המשמעותיים בחיים שלנו מתרחשים בילדות, וכל מה שקורה אחר כך הוא שחזור של הדפוסים שנתקבעו בנו, או התרה של הדפוסים, במקרה של אנליזה מוצלחת. אבל כשאנחנו מגיעים לגיל 50, אז כבר קאפוט עלינו, אין לנו כבר את היכולת לפתח דפוסים חדשים. כל מה שיש לנו זה להיאנח על הגוף המידלדל ולגנוח מחרטה.
המאמרים שאני קוראת הם תיאורי מקרה של כל מיני נשים בגילאי 80 פלוס שהצליחו, ממקום מושבן בבית הזקנים או בביתן שלהן, לפתור משהו שהם לא הצליחו בעבר. להסתכל על נקודה בקיר שהם ראו כבר טריליון פעם ולהסתכל עליה מזווית חדשה. במלים של ספרות, הן הצליחו לעשות לעצמן הזרה. וההזרה הזאת, הזווית החדשה של ההסתכלות, מאפשרת להן לקרוא חלק מהסיפור של החיים שלהן מחדש, להסביר לעצמן משהו שהן לא הצליחו להסביר לעצמן עד כה. זה כל כך משמח ומלא תקווה, שכמעט שוב בכיתי מהתרגשות. שוב הייתי בבית קפה, אבל הפעם הסתרתי.
(יו, אני מקווה שאני באמת מבינה את מה שאני קוראת שם, ולא עושה פה עוול לאיזו תיאוריה).

תמונה ראשית: הבית של פרויד, מויקיפדיה

14 thoughts on “מה פרויד רוצה”

  1. אוף, ההתרגשות של המפגש הראשון עם האקדמיה, או לפחות עם אקדמאיות מסוימות שגורמות לך להבין שעד עתה הלכת עם סכי עיניים ושהעולם הרבה יותר רחב מכפי שחשבת או ידעת עד עתה. אני מקנאה בסטודנטים שנה א' שעוברים את החוויה שתיארת. זוכרת אותה היטב מעצמי, את התחושה של מי שמצאה את הבית האמיתי שלה, את המקום שבו חושבים וחושבים בצורה ביקורתית.

  2. תענוג לקרוא את מה שאת כותבת. הולכת להכין רשימה. ושאלה, איפה אסופת המאמרים על זקנות וזקנה?

    1. יש כל מיני חוקים לרשימה, שאני לא לגמרי זוכרת, אבל אם תסתכלי בהרצאה של רותו אז תראי.
      והאסופה עוד לא קיימת. אנחנו עובדים עליה 🙂

  3. כל כך מעניין אותי העיסוק שלך בזקנה. אני שם בפנים כבר:) אני נרשמת ראשונה לרכישת הספר:)

  4. פרויד היה תפוס בסטיגמות תרבותיות של זמנו. אמנם היה פורץ דרך, אבל הרבה מהקביעות שלו הן בבירור שגויות.
    התרשמתי מהזכרונות שלך מהאקדמיה… הלימודים שלי היו שונים מאוד (מדעי המחשב כעתודאי)

  5. יש הרבה דברים טובים וחשובים שפרויד אמר, חשב, גילה. אבל יש גם דברים שהם שטות גמורה וגם באמת מיזוגנים לגמרי. וגם אני מכירה בנות ששים, שבעים ושמונים פלוס שעברו התפתחויות מופלאות בטיפול או אימון.
    מכירה ומזדהה עם התחושה הזאת של "וואו" ושל צעיף שמוסר מעל העיניים ככשומעים מורה או מרצה מדבר על משהו שממש מדבר אלי, מתחבר לי, מובהר לי פתאום

השאר תגובה