רשע ונבזיות

1.

ללב יש שבוע חופש, אז לקחתי יום חופש גם, כדי לעשות איתו כיף. אי אפשר ללכת לשם כי קורונה. לשם דווקא אפשר ללכת, אבל צריך להזמין חודשים מראש. לשם אי אפשר כי קר ורטוב, ומזה כבר נמאס לי. לא ידעתי איך להיות כיפית, ואז הגיעה הודעה ממנהל הקייטנה שהוא נותן לנו עוד יום בחינם, אם אנחנו רוצים. ושאלתי את לב: יום כיף אתי או עוד יום בקייטנת כדורגל?
בקיצור, לקחתי יום חופש כדי לעשות אתי כיף.
ועליתי על האופניים, והגעתי לחדר המנויים בטייט, שנמצא בקומה החמישית, וזה מה שרואים משם.
אכלתי עוגת גזר קרה וטעימה, שתיתי קפה פושר ולא טעים, והודיתי הרבה פעמים על מזלי הטוב שהביא אותי לחיות בלונדון, עם הבעל הזה שעשה מנוי, עם הילד שבוחר בחברים שלו, ועם אופני בוריס שהביאו אותי בדרך עקלקלה במיוחד לקומה החמישית.

אין מה להגיד, לונדון יודעת להיות מאד יפה, כשהיא רוצה.

אצל טל

היינו אצל טל, כמו שעשינו במרבית אחרי הצהריים בשנות התיכון שלי. הייתה איתנו עוד חברה, שאני לא זוכרת איך קוראים לה. אני זוכרת שהיא הייתה עולה חדשה, או שההורים שלה היו עולים חדשים והיא כבר לא? בכל מקרה, עברית לא הייתה השפה שאיתה היא נולדה. עשינו מה שעושים מתבגרות, כלומר כלום. כלום מלבד לגדול. ואז מצאתי מחברת או פנקס, שלא ידעתי של מי הוא. זה היה מוזר, כי אני חושבת שהכרתי את החדר של טל יותר ממה שהכרתי את החדר שלי. ועלעלתי במחברת, וראיתי כתב עגול, ומלא כוונה, כזה שהתאמצו עליו. ואז שאלתי: ״טל, זה של אחותך הקטנה?״ (אולי גם הוספתי משהו על איזה כתב של ילדה יש לה. בטח הוספתי. לא נהגתי לסתום הרבה. אבל אני לא זוכרת). אני כן זוכרת, בסלואו מושן ולפרטי פרטים, את הפרצוף של החברה האחרת שהייתה איתנו, לגמרי בגילנו, שהמחברת או הפנקס היו שייכים לה. זה היה כאילו נתתי לה אגרוף: הראש שלה נזרק לאחור, השפתיים שלה דיממו, הגוף שלה התכווץ.
אני זוכרת שמרוב שכעסתי על עצמי שפגעתי בה ככה בלי כוונה, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה: תזכרי את זה! ככה זה נראה כשאת מדברת בלי לחשוב! תזכרי את זה!
אבל להתנצל לא התנצלתי. לא חושבת.
סליחה.
(ברור שאני זוכרת איך קוראים לה! נו, באמת, לא צריך להאמין לכל מה שקוראים באינטרנט)

2.

אחר כך הלכתי לתערוכה.
(החיים בלונדון בזמן הקורונה, כך אני מרגישה, הם אחרים ממה שאני מדמיינת את החיים בישראל בזמן הקורונה. אני לא אצלכם, אז אני לא יודעת, אבל עד כמה שאני מבינה, מה שקורה פה יותר קרוב לנורמליות. מותר ללכת ברחוב בלי מסיכה. אנשים רצים בפארק כל הזמן כאילו החיים שלהם תלויים בזה. ובעיקר, ההנחיות למקומות בילוי/תרבות/אוכל/שתייה הן מעומעמות כל כך שכל מקום מפרש את זה כדרכו. בבית קפה שהייתי אתמול החליפו את המסיכות של המלצרים במסיכת פלסטיק קשיח, שנגמרת בדיוק לפני האף, כך שלדעתי היא עושה יותר נזק מתועלת. בבית קפה אחר, צעקו עליי כי הלכתי לשירותים בלי מסיכה, על אף שהייתי לבד באיזור הזה של הקפה ובמרחק שלושה צעדים מהשירותים. במדרג הלחץ הזה טייט מנצח בענק. טייט מודרן הוא מבנה ענק ופתוח, שכל מטרתו הוא לגרום לך להרגיש בלופט מסדרות על פרסומאים מהניינטיז: כלומר, עשיר ובן תרבות, שהעולם פתוח בפניו. והנה, בזמן קורונה, בכל מקום יש חץ. לתערוכה הזאת רק משם. לחנות הזאת רק דרך פה. אם הגעת מחוץ לזמן שהזמנת, עמוד בבקשה באוויר הפתוח והמתן בסבלנות. ואפילו, אם יש אנשים שעולים במדרגות שמיועדות לירידה, עמוד בבקשה כאן – יש מדבקה על בפינת הרצפה – וחכה שהם יעברו. מאד משונה.)
התערוכה היא של ברוס נאומן, שכתוב עליו שהוא עשה מלא דברים כדי לבחון את השאלה מהי אמנות. יש לי סבלנות מועטה לאנשים שבוחנים את גבולות האמנות. זה תמיד נשמע לי כמו: חחחח, נראה אם אני אצליח לשכנע אתכם לשלם לי כסף על זה, פראיירים. איזה סוג של אווילות מעורבת ברישעות, שאי אפשר לצפות בשום תוצר שלה בלי לקחת חלק במשחק.
ובאמת, הכל שם היה חצי יפה וחצי בדיחה על אמנות, אבל בתור בדיחה, זה היה די מצחיק.


לא צילמתי את השם של העבודה הזאת, אז אני אמציא: איש עם זקפה, מניאון.

רשע

אחרי כל הפעמים שלמדתי שלמלים שאני אומרת יש כוח על אנשים אחרים, החלטתי שאני משתדלת לא להשתמש בו לרעה. אני לא תמיד נחמדה. והרבה פעמים אני מתנשאת. אני יכולה להיות רעה בלי להתכוון. ואני יכולה להתרגז ולהגיד דברים מרושעים. הרבה פעמים אני משתמשת במלים חזקות מדי, שמבטאות את מה שרציתי להגיד, אבל על ווליום שרוצח את עור התוף. אבל כמעט לא יוצא שאני משתמשת במלים שלי ככלי נשק בכוונה ומתוך קור רוח.
כלומר, לפעמים כן. לפני שבועיים או משהו כזה, ישבתי עם ההורים של החברים של לב. הורה אחד דיבר ודיבר ודיבר, וכל הזמן השווה את הילדים. זה יותר טוב בזה, וההוא יותר טוב בההוא. זה הכל היה פנקסני, אכול רגשות קטנות ופרנויה, ובלתי נסבל באופן כללי. אני שונאת שמשווים ילדים ויש לי סבלנות מועטה לאנשים שמרגישים צורך בלתי פוסק באישורים מהסביבה. (יש לי סבלנות מועטה להרבה דברים, אני יודעת). אז הייתי רעה אליו בכוונה, והבהרתי את העליונות של לב, באופן כזה שגרם לכל ההשואה להיראות טיפל׳ה פנקסנית ואכולת פרנויה. (זה היה גם נכון! אבל בכל נסיבות אחרות הייתי סותמת).
זה היה כיף? שאלתי את עצמי אחרי זה. זה לא היה לא כיף, זה בטוח. והאבא הזה הפסיק מייד עם המונולוג התחרותי שלו. אבל זה היה גם דוחה וכוחני. זה היה, בקיצור, כמו לאכול המבורגר. לא התנצלתי.

זה וידיאו מהתערוכה. בוידיאו רואים את האיש הולך על הריבוע על הרצפה. לעבודה קוראים: Walking in an Exaggerated Manner Around the Perimeter of a Square

3.

יצא שבקומה החמישית של הטייט, הייתי צריכה לכתוב מריבה. כי זה מה שקורה בספר שלי עכשיו. אני כותבת מנקודת המבט של הבחור. זה מוזר, אבל זה מה שהספר מחייב, ואני משתדלת למלא את חלקי בצורה לא מביכה. הוא צודק (וגם לא צודק) במריבה הזאת, אבל הוא הולך להפסיד בה, כי זו מערכת היחסים שהוא נמצא בה. בדרך, אבל, הוא צריך להיות נבזי. מרושע. קטנוני. פנקסני. ביותר מדרך אחת.
בעודי יושבת שם וכותבת את זה, גיליתי שאני ממש גרועה בלכתוב את כל אלו. המגבלות ששמתי על עצמי בתור בנאדם, ממש מגבילות לי את הדמיון בצורה בלתי נסבלת.
אולי כולנו נספר על רגעים שהיינו בהם נבזיים ורשעיים. אני כבר התחלתי. (אני לא מעוניינת בשמות או מקומות או שום דבר מזהה. רק בביטויים של הרגש). אני לא אעתיק במדויק, אין מה לחשוש.

אני עם מסיכה של הביוקר מהטייט, עם הדפס של טרנר.

14 thoughts on “רשע ונבזיות”

    1. אולי את לא כזו, אבל את בטח מכירה או הכרת אנשים כאלה, שהתנהגו כך כלפייך או כלפי אחרים – תשתמשי בזה.
      והתמונה בסוף נראית כמו מחווה ל'צעקה' של מונק:)

  1. בכיתה ד' הייתי בחוג דרמה ואמרתי לילדה אחרת משהו מרושע על המראה החיצוני שלה. האמירה הזו החליקה לי בין השפתיים בלי לחשוב. באמת, אני זוכרת אותה נוצרת באחורי הראש ומחליקה ישירות החוצה בלי להתעכב בדרך בתוך מנגנון החשיבה של מרכז הראש בו אני לרוב בוחנת דברים וחושבת על האם לומר אותם או לא. אחר כך התנצלתי אבל היא עדיין כעסה, והרגשתי כל כך רע במשך שמונה שנים. ידעתי שאני מרושעת. בכל סיטואציה בה עמדתי להתעלות מעל הקרקע מזחיחות נזכרתי שאני בעצם מרושעת, וחזרתי למקום. ואז פגשתי אותה במסיבת סיום תיכון וידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי, וגייסתי את כל היכולות שאין לי ואמרתי לה הי, זוכרת שבכיתה ד' הייתי מגעילה אלייך, אז סליחה על זה. והיא צחקה ואמרה מה כלום או משהו כזה וחיבקה אותי.

    זה קצת סיפור על רגע של רשעות וקצת סיפור על רדיפה. בכל מקרה אולי זה יעזור.

  2. פעם, היתה מישהי שרצתה את קירבתי (טוב, היא היתה חברה טובה. אוף, בכתיבה שלך פה את די מכריחה להודות באמת כולה) – ערב אחד היא באה לבקר אותי, לשם שיחה שבה היא רצתה לדבר על כמה היא פגועה ממני. בצדק. אבל היא רק הספיקה לומר "רציתי לדבר איתך על משהו" וכבר קטעתי אותי במילים "כן, אני יודעת, גם אני מרגישה ככה. אנחנו מבלות יותר מדי זמן יחד, נכון, גם אני חושבת שאנחנו צריכות קצת להתרחק." לא אשכח את ההבעה שלה עד יום מותי. הלם, אלם וכאב. היא מלמלה משהו כמו, "זה לא מה שהתכוונתי להגיד", אבל הרשע הגלוי שהיה על פני היה כל כך נחוש, שהיא רק אמרה שהיא ממהרת לאנשהו ונעלמה. מעולם לא התנצלתי.

    אני חושבת עכשיו על שורה של מקרים, שבהם הייתי אכזרית או חסרת חמלה. טועים לחשוב שאני אדם רך, אימהי ומתחשב, אפילו נחמד מדי. כך לדעתי, כל זה לא קשור לנחמד/ה לא נחמד/ה.

    רק אגיד לסיום, שאני כותבת בשנה האחרונה תסריט, על אישה בפנסיה שפותחת משרד עונשים – לאנשים שסובלים מייסורי מצפון. הם באים אליה ומקבלים עונש, וחווים הקלה. קצת כמו וידוי אבל בנינוח יהודי. זה מעין כתב אישום כלפי הפסיכולוגיה הכל-מכילה. בהתחלה חשבתי שאני כותבת משהו נורא פרטי, אבל בערך עשרה אנשים שקראו את זה, הגיבו בצורה שהדהימה אותי. זמן קורונה, זמן למחשבות בטעם מוסר כליות?

    1. את בהחלט גם אדם רך, אימהי ומתחשב. זה בכל מקרה סיפור טוב ממש. תודה 🙂
      בחיים לא הייתי אומרת על עצמי שאני סובלת מייסורי מצפון. אבל אולי כן?

  3. רק אחד או יותר? פעם הייתה לי חברה שאמרה שהיא צמחונית אבל בעצם אכלה דגים (היום קוראים לזה Pescetarian). כשיצאנו עם חברים אחרים היא התחילה לברבר על זה שהיא צמחונית, היא עצבנה אותי, אז נפלט לי שהיא לא באמת צמחונית והיא אוכלת דגים. לא נשארנו הרבה זמן ביחד…

    1. לדעתי גם אם חייך יהיו תלויים בזה, אתה לא יכול להיות רשע.
      זו לא רשעות באמת, זה סתם עקיצה קטנה. ואני אומרת את זה בתור בחורה שמעידה על עצמה שהיא צמחונית ואוכלת דגים בלי למצמץ 🙂
      יש לך עוד?

  4. אני בדרך כלל מנומס ונחמד ומתחשב אבל לפעמים גם לי יוצא להיות מרושע ונבזי. בד"כ אחרי זה יש לי הרהורי חרטה במשך זמן רב…

  5. הרגשתי שאת מעבירה אלי משהו מהמוזרות של התקופה הזאת בלונדון. בקיץ הייתי בפורטוגול ולא מזמן בבולגריה ולתחושתי בכל מקום יש וייב קורונה אחר אפילו כשהחוקים זהים..

  6. אני חושבת שגודל הנבזות והרוע, כגודל המצפון. בטח יש הרבה מאד אנשים ממש נבזיים ומגעילים, שלא חושבים על עצמם כשכאלה, בגלל שהם לא באמת חושבים באופן כללי…

  7. יצאתי עם מישהו שדווקא ממש מצא חן בעיני
    ושהוא שאל מה אני חושבת על איך שהוא נראה השבתי בנון שלנטיות – ״טוב, יפה אתה לא״
    את משערת איך זה נגמר

השאר תגובה