רשע ונבזיות

1.

ללב יש שבוע חופש, אז לקחתי יום חופש גם, כדי לעשות איתו כיף. אי אפשר ללכת לשם כי קורונה. לשם דווקא אפשר ללכת, אבל צריך להזמין חודשים מראש. לשם אי אפשר כי קר ורטוב, ומזה כבר נמאס לי. לא ידעתי איך להיות כיפית, ואז הגיעה הודעה ממנהל הקייטנה שהוא נותן לנו עוד יום בחינם, אם אנחנו רוצים. ושאלתי את לב: יום כיף אתי או עוד יום בקייטנת כדורגל?
בקיצור, לקחתי יום חופש כדי לעשות אתי כיף.
ועליתי על האופניים, והגעתי לחדר המנויים בטייט, שנמצא בקומה החמישית, וזה מה שרואים משם.
אכלתי עוגת גזר קרה וטעימה, שתיתי קפה פושר ולא טעים, והודיתי הרבה פעמים על מזלי הטוב שהביא אותי לחיות בלונדון, עם הבעל הזה שעשה מנוי, עם הילד שבוחר בחברים שלו, ועם אופני בוריס שהביאו אותי בדרך עקלקלה במיוחד לקומה החמישית.

אצל טל

היינו אצל טל, כמו שעשינו במרבית אחרי הצהריים בשנות התיכון שלי. הייתה איתנו עוד חברה, שאני לא זוכרת איך קוראים לה. אני זוכרת שהיא הייתה עולה חדשה, או שההורים שלה היו עולים חדשים והיא כבר לא? בכל מקרה, עברית לא הייתה השפה שאיתה היא נולדה. עשינו מה שעושים מתבגרות, כלומר כלום. כלום מלבד לגדול. ואז מצאתי מחברת או פנקס, שלא ידעתי של מי הוא. זה היה מוזר, כי אני חושבת שהכרתי את החדר של טל יותר ממה שהכרתי את החדר שלי. ועלעלתי במחברת, וראיתי כתב עגול, ומלא כוונה, כזה שהתאמצו עליו. ואז שאלתי: ״טל, זה של אחותך הקטנה?״ (אולי גם הוספתי משהו על איזה כתב של ילדה יש לה. בטח הוספתי. לא נהגתי לסתום הרבה. אבל אני לא זוכרת). אני כן זוכרת, בסלואו מושן ולפרטי פרטים, את הפרצוף של החברה האחרת שהייתה איתנו, לגמרי בגילנו, שהמחברת או הפנקס היו שייכים לה. זה היה כאילו נתתי לה אגרוף: הראש שלה נזרק לאחור, השפתיים שלה דיממו, הגוף שלה התכווץ.
אני זוכרת שמרוב שכעסתי על עצמי שפגעתי בה ככה בלי כוונה, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה: תזכרי את זה! ככה זה נראה כשאת מדברת בלי לחשוב! תזכרי את זה!
אבל להתנצל לא התנצלתי. לא חושבת.
סליחה.
(ברור שאני זוכרת איך קוראים לה! נו, באמת, לא צריך להאמין לכל מה שקוראים באינטרנט)

2.

אחר כך הלכתי לתערוכה.
(החיים בלונדון בזמן הקורונה, כך אני מרגישה, הם אחרים ממה שאני מדמיינת את החיים בישראל בזמן הקורונה. אני לא אצלכם, אז אני לא יודעת, אבל עד כמה שאני מבינה, מה שקורה פה יותר קרוב לנורמליות. מותר ללכת ברחוב בלי מסיכה. אנשים רצים בפארק כל הזמן כאילו החיים שלהם תלויים בזה. ובעיקר, ההנחיות למקומות בילוי/תרבות/אוכל/שתייה הן מעומעמות כל כך שכל מקום מפרש את זה כדרכו. בבית קפה שהייתי אתמול החליפו את המסיכות של המלצרים במסיכת פלסטיק קשיח, שנגמרת בדיוק לפני האף, כך שלדעתי היא עושה יותר נזק מתועלת. בבית קפה אחר, צעקו עליי כי הלכתי לשירותים בלי מסיכה, על אף שהייתי לבד באיזור הזה של הקפה ובמרחק שלושה צעדים מהשירותים. במדרג הלחץ הזה טייט מנצח בענק. טייט מודרן הוא מבנה ענק ופתוח, שכל מטרתו הוא לגרום לך להרגיש בלופט מסדרות על פרסומאים מהניינטיז: כלומר, עשיר ובן תרבות, שהעולם פתוח בפניו. והנה, בזמן קורונה, בכל מקום יש חץ. לתערוכה הזאת רק משם. לחנות הזאת רק דרך פה. אם הגעת מחוץ לזמן שהזמנת, עמוד בבקשה באוויר הפתוח והמתן בסבלנות. ואפילו, אם יש אנשים שעולים במדרגות שמיועדות לירידה, עמוד בבקשה כאן – יש מדבקה על בפינת הרצפה – וחכה שהם יעברו. מאד משונה.)
התערוכה היא של ברוס נאומן, שכתוב עליו שהוא עשה מלא דברים כדי לבחון את השאלה מהי אמנות. יש לי סבלנות מועטה לאנשים שבוחנים את גבולות האמנות. זה תמיד נשמע לי כמו: חחחח, נראה אם אני אצליח לשכנע אתכם לשלם לי כסף על זה, פראיירים. איזה סוג של אווילות מעורבת ברישעות, שאי אפשר לצפות בשום תוצר שלה בלי לקחת חלק במשחק.
ובאמת, הכל שם היה חצי יפה וחצי בדיחה על אמנות, אבל בתור בדיחה, זה היה די מצחיק.

רשע

אחרי כל הפעמים שלמדתי שלמלים שאני אומרת יש כוח על אנשים אחרים, החלטתי שאני משתדלת לא להשתמש בו לרעה. אני לא תמיד נחמדה. והרבה פעמים אני מתנשאת. אני יכולה להיות רעה בלי להתכוון. ואני יכולה להתרגז ולהגיד דברים מרושעים. הרבה פעמים אני משתמשת במלים חזקות מדי, שמבטאות את מה שרציתי להגיד, אבל על ווליום שרוצח את עור התוף. אבל כמעט לא יוצא שאני משתמשת במלים שלי ככלי נשק בכוונה ומתוך קור רוח.
כלומר, לפעמים כן. לפני שבועיים או משהו כזה, ישבתי עם ההורים של החברים של לב. הורה אחד דיבר ודיבר ודיבר, וכל הזמן השווה את הילדים. זה יותר טוב בזה, וההוא יותר טוב בההוא. זה הכל היה פנקסני, אכול רגשות קטנות ופרנויה, ובלתי נסבל באופן כללי. אני שונאת שמשווים ילדים ויש לי סבלנות מועטה לאנשים שמרגישים צורך בלתי פוסק באישורים מהסביבה. (יש לי סבלנות מועטה להרבה דברים, אני יודעת). אז הייתי רעה אליו בכוונה, והבהרתי את העליונות של לב, באופן כזה שגרם לכל ההשואה להיראות טיפל׳ה פנקסנית ואכולת פרנויה. (זה היה גם נכון! אבל בכל נסיבות אחרות הייתי סותמת).
זה היה כיף? שאלתי את עצמי אחרי זה. זה לא היה לא כיף, זה בטוח. והאבא הזה הפסיק מייד עם המונולוג התחרותי שלו. אבל זה היה גם דוחה וכוחני. זה היה, בקיצור, כמו לאכול המבורגר. לא התנצלתי.

3.

יצא שבקומה החמישית של הטייט, הייתי צריכה לכתוב מריבה. כי זה מה שקורה בספר שלי עכשיו. אני כותבת מנקודת המבט של הבחור. זה מוזר, אבל זה מה שהספר מחייב, ואני משתדלת למלא את חלקי בצורה לא מביכה. הוא צודק (וגם לא צודק) במריבה הזאת, אבל הוא הולך להפסיד בה, כי זו מערכת היחסים שהוא נמצא בה. בדרך, אבל, הוא צריך להיות נבזי. מרושע. קטנוני. פנקסני. ביותר מדרך אחת.
בעודי יושבת שם וכותבת את זה, גיליתי שאני ממש גרועה בלכתוב את כל אלו. המגבלות ששמתי על עצמי בתור בנאדם, ממש מגבילות לי את הדמיון בצורה בלתי נסבלת.
אולי כולנו נספר על רגעים שהיינו בהם נבזיים ורשעיים. אני כבר התחלתי. (אני לא מעוניינת בשמות או מקומות או שום דבר מזהה. רק בביטויים של הרגש). אני לא אעתיק במדויק, אין מה לחשוש.