זקנה – האנתולוגיה

100

אני יודעת שזה מוזר לחשוב על זה בזמן מגיפה עולמית, אבל רובנו נמשיך לחיות. כלומר, אם נצליח לא למות מהחנק שמשרה עלינו העבודה בשולחן שנמצא במרחק של שלושים סנטימטר מהמיטה, שנמצאת במרחק שני מטר מהבית ספר (סגור), במרחק ארבעה מטר מהמשרד של הבעל (סגור), ובמרחק חמישה מטר מהמטבח (פתוח לרווחה), אז אנחנו כנראה נמשיך לחיות. לפי מחשבון באינטרנט (דרך טובה להגיע לכל נתון שאתה רוצה להגיע אליו) אני הולכת לחיות עד גיל 92. סתם, לא יודעת עד מתי, אבל יש לי עוד מלא שנים. מלא! אני צריכה להמשיך לחשוב איך אני רוצה שייראו החיים שלי. כבר כתבתי על זה פעם.

Photo by Suzy Hazelwood from Pexels

זקנות

כל היום מראים לנו איך אנחנו אמורות להיראות. כל היום מסבירים לנו איך אנחנו אומרות להישמע. כל היום טוחנים לנו מה אנחנו צריכות לעשות ולא לעשות. שזה מעצבן, אין מה להגיד, אבל לא מבעית כמו השתיקה הדקה שממלאת את החדר כשאנחנו הופכות זקנות. אף אחד לא מדבר על זקנות. זקנות זה הדבר הזה שלא קיים במרחב הציבורי, אלא אם כן היא במקרה ניצולת שואה וחורף, חולה במסדרון או ענייה מרודה.

ככלל, זקנים הם האנשים האלו, שאנחנו מעוניינים לשמור מפניהם מרחק. בזמן מגיפה עולמית, אלו האנשים שאנחנו רוצים שיישארו בבתים שלהם, רצוי במרחק של יותר משני מטר. לפני ואחרי מגיפה עולמית, אלו האנשים שאנחנו לא רוצים להקדיש להם משאבים, לא רוצים להכיר במצוקות שלהם בצורה ממסדית, בצורה שתאפשר להם להיות חלק ממרקם החיים שלנו. אלו האנשים שעדיף לשים בנפרד, אחד עם השני, ולתת להם להסתדר, ואם חייבים, אפשר להביא אנשים ממקומות אחרים שיראו את הגוף שלהם, שיטפלו בו, שיסעדו אותו.

כל זה נכון שבעתיים על זקנות. ראשית זקנות, קצת כמו מכשפות, חיות הרבה שנים, וצריך לטפל בהן הרבה שנים, וצריך להקשיב להן ולצרות שלהן הרבה שנים. שנית, הגוף הנשי הוא תמיד הרבה יותר בעייתי. שלישית, נשים תמיד הרוויחו פחות, אם בכלל, כל השנים ועכשיו הן פשוט עניות יותר ונזקקות יותר, ולכן מכבידות יותר עלינו, האנשים הצעירים, יותר או פחות, שנושאים בעול.

Photo by Rene Asmussen from Pexels

20

בזמן שאנחנו מתעלמים מהזקנות ומהזקנים, כל יום אנחנו קצת יותר מעריצים את התחת של ילדים וילדות בני עשרים. זה כיף להיות בת עשרים! אבל על מה בדיוק אנחנו מעריצים אותם? על הטכנולוגיה? על הכסף? על העור? והאם לנצח אני אמורה לרצות לחזור לגיל שבו כל יום נראה לי הרה גורל? זה מאד לא טוב לעור הפנים שלי. הרבה יותר הגיוני להיות בת ארבעים פלוס ולדעת שאת בת ארבעים פלוס ולשמוח בזה. כמו שהרבה יותר הגיוני להיות בת ששים פלוס, ולשמוח בזה. לא?

Woman at Coney Island 1939-41, printed 1976 Lisette Model 1906-1983 Purchased with funds provided by the Photography Acquisitions Committee 2010

להסתכל קדימה

אז אני לא רוצה להיות נוסטלגית לגיל עשרים או שלושים שלי, ואני רוצה להסתכל קדימה באומץ. אבל אני לא יכולה להאמין למה שהספרים הרגילים והטלוויזיה וקולנוע מספרים לי על הזקנה, כי הם עמוק בתוך המיץ של הערצת הנעורים האווילית. ואני פמיניסטית, אני יודעת שאני צריכה להתאמץ כדי לשמוע את הקולות שממעטים לשמוע. והקולות שאני רוצה לשמוע הן של נשים זקנות, או כאלו שחושבות על זקנה, והן מספרות לי על דרכים אחרות למסגר את הגיל, דרכים אחרות להתפתח, דרכים אחרות לחשוב על השנים שחולפות.

אז אני מכריזה על פרוייקט

הפרוייקט הוא אסופה של טקסטים שאינם בדיוניים, אודות זיקנה והאופן שבו החברה מתייחסת אליה. הטקסטים האלו יגיעו מהוגות שונות ממקומות אחרים (למשל, סוזן סונטאג, אורסולה לה גווין, רבקה סולניט ואחרות) שיתורגמו לעברית, וגם מטקסטים ישראליים מקוריים שייכתבו לצורך הפרוייקט, או שנכתבו בעבר ויכונסו תחת קורת גג אחת.
בתור התחלה גייסתי לפרוייקט הזה את מיכל לסטר, שהיא חברה שלי, וגם מנהלת עמותות, וגם אחת שיודעת לגרום לדברים לקרות. ביחד אנחנו בשלב התחלתי של איסוף חומרים לתרגום, ושאלות ארציות יותר (כמה טקסטים יהיו? איפה זה ייצא? איך זה ייראה? מה בדיוק הפורמט?) עדיין לא התבררו עד הסוף.

ואנחנו צריכות עזרה בבקשה

היכרויות – אנחנו מחפשות טקסטים לא בדיוניים (מסה או ממואר) שנכתבו על זקנה בידי נשים בשפות אחרות. אנחנו מתכוונות לטקסטים של עד ארבעת אלפים מילה שהשכילו אתכן, שריגשו אתכן, חידשו לכן, ואתן רוצות שכולם יכירו.
הנה, למשל, טקסט של סוזן סונטאג, שהוא בדיוק מה שאנחנו מתכוונות אליו. והנה למשל טקסט בעברית, של ארנה קזין, שהוא בדיוק מה שאנחנו מתכוונות אליו.
מכירות כאלו? ספרו לנו עליהם כאן.


קריאה – אנחנו מניחות שאחרי שנשלח את הקול קורא הזה לכמה וכמה וכמה חברות שלנו, נגיע לרשימה של טקסטים שצריך לקרוא ולהחליט מה דעתנו עליהם. אנחנו מחפשות קוראות שיעזרו לנו למלא דו"ח לקטורה על הטקסטים ולספר לנו האם הם ראויים לקריאה. הטקסטים האלו יגיעו לוועדת עריכה (שבינתיים כוללת את רוני גלבפיש וארנה קזין ואותנו), שתחליט על עתידם.
רוצה לקרוא בבוא העת? ספרי לנו על זה. אנחנו פה.

דברים שאנחנו לא יודעות – אם את חושבת על דרך טובה לממן את הפרוייקט הזה, מו"לית שבדיוק מתעניינת בזה, מענק שמחכה לנו ואנחנו לא מודעות לו, או סתם רוצה להגיד שזה נשמע לך אחלה, אנחנו פה.

התמונה הפותחת מתוך הספר The Family Silver של מייקל קולינס.

30 thoughts on “זקנה – האנתולוגיה”

  1. היי, יופי של פרויקט!
    יש טקסט מקסים של רות בונדי שנקרא "האני המצומק" (יש לי אותו בפורמט PDF אם תרצו), וזכורים לי גם קטעים מקסימים של וירג'יניה וולף (על אף שלא הגיעה לגיל זקנה…) וגם של סימון דה בובואר. אוכל לחפש אותם. בטח במהלך היום יעלו לי עוד רעיונות 🙂

    1. בטח שנרצה! האני המצומק זה שם מעולה. ואם תיזכרי בשאר, אז בבקשה תגידי.
      לסימון זה בובואר יש ספר שלם שנקרא coming of age, לזה את מתכוונת?

      1. בשמחה! אין לי מושג אם אפשר להעלות קבצי PDF בתגובות, אבל אם תשלחו לי את המייל, אוכל להעביר בפרטי. לגבי סימון דה בובואר, מכירה את הספר הזה אבל אותו דווקא עדיין לא קראתי. התכוונתי לספר "מוות רך מאוד" שמדבר על הזיקנה וסיום החיים של אמא שלה. הוא עדין ורגיש ומלא תובנות בעיני.

  2. בדיוק רציתי לכתוב בבלוג שלי על המרדף של בחברה שלנו אחרי נעורים נצחיים. זה כבר נהיה מוגזם. אני אכתוב על זה בקרוב

  3. מציעה לפנות לד"ר אסנת ברתור שערכה כמה שיחות מרתקות ברדיו (60 החדש בכאן תרבות) על זקנה בתנך.

  4. this chair rocks- מאת אשטון אפלווייט. זה ספר שיצא בשנה שעברה ויש גם הרצאת טד ובלוג שווה לבדוק. מאוד מעניין ופותח את הראש.

השאר תגובה