באגט קפוא!!

1

דמייינו טיב טעם בינוני בתל אביב. עכשיו תוציאו ממנו את כל הירקות, הפירות, המדפים בגבהים שונים, המעדניה והמקררים של הגבינות והנקניקים. כל הרעש הויזואלי? לפח. את כל הקירות תצבעו בלבן קרם אחיד. על הקירות תתלו פוסטרים בצבעי פסטל וטיפוגרפיה אחידה. עכשיו, לאורך הקירות ובשבילים מסודרים מאד ורחבים מאד בתוך החלל הכניסו מקפיאים בגובה המותניים, כאלו שאתה חייב לעבור לידם כדי לראות מה יש בתוכם. מרגיש קצת כמו חדר מתים? אתם מתקרבים. אל תשכחו קופה, מסודרת לעילא, עם עוגיות ושקיות מסוגים שונים, ממותגות כמובן, וכן צידניות. מה קיבלתם? קיבלתם סניף ממוצע של פיקאר (בניס, לפחות. לא יודעת מה קורה בערים גדולות).

מה זה פיקאר? פיקאר זו רשת מזון ענקית, שלפי ויקיפדיה, ב-2015 היו לה 900 סניפים ברחבי העולם ובערך 700 מוצרים שונים. מה הייחוד שלה? ובכן, כל האוכל בה קפוא. כן, קפוא. היא שולטת על 20 אחוז מתחום המזון הקפוא בצרפת כולה.

מה זאת אומרת 700 מוצרים קפואים? ובכן, רשימה חלקית (רק מה שאנחנו קנינו בה): ברוקולי, פלפלים חתוכים, תרד, אפונה ירוקה, פיצה, פיצה עם נקניקיות, טרטר סלמון, קוסקוס עם ירקות ונקניקיות מרגז, עוגת גבינה ניו-יורק, באגט חצי אפוי, מאפה תפוחי אדמה עם בשר ושעועית ירוקה ברוטב חרדל, גיוזה, פלאפל עם טחינה, עוף בקארי, אורז בסמטי עם ירקות, פילה סלמון עם פירה ירקות ירוקים. (יש גם רגלי צפרדעים קפואות, ברור).
והשוס? כל הזמן המוצרים מתחלפים. כל כמה חודשים יש עונה חדשה, עם נושא מרכזי חדש וארבעה חמישה מקררים עם מוצרים חדשים. הפעם אנחנו באמריקה, אז יש בייגלס ואת הפיצה נקניקיות המופרכת הזאת (עם גבינה בקיפול של הבצק בשוליים) והמבורגר וכל אייקון אמריקאי שהם הצליחו לחשוב עליו.

זה טעים? ובכן, זה קפוא. יש לזה טעם של אוכל של מטוס (כפי שהיטיבה לנסח אחותי). אפילו צרפתים לא יכולים להפוך אוכל קפוא לאוכל אמיתי, אבל הם בהחלט הכי קרובים שאפשר לדמיין. זה לא דומה לארוחת טלוויזיה של אמריקאים מהאייטיז. אני חושבת שהאריזה המוקפדת וחווית הקנייה העתידנית תורמים לתחושה זה משהו שהוא אמנם התפשרות, אבל לא ויתור על איכות.

מה עוד? זה זול. אפשר לקנות שם מנה עיקרית + קינוח + שתייה ב6-7 יורו.

ואנשים קונים? לא, אי אפשר לתאר. הם קונים כאילו היו האומה הכי פחות גורמה בעולם. הם קונים כאילו זה לגיטימי. גם אנחנו קונים כמה דברים בשבוע, אבל השמועה מספרת שלצרפתים אמיתיים יש צידנית פיקאר ממותגת בבית (כדי שחס וחלילה לא יפגמו באיכות המוצרים הקפואים בדרך הביתה. בסיפור התאגידי של פיקאר יש מישהו ששולט על הטמפרטורה מהצמח ועד המקפיא). השמועה האחרת מספרת על ארוחות פיקאר; כאלו שצרפתים טובים שמזמינים את החברים שלהם ומקפידים מאד על היין מהאזור הנכון, אבל פורסים את הדבר הזה ברוב התכוונות וטקס. וכאן בניס, אם מגיעים בסוף השבוע, רואים אנשים מצטיידים; קונים עשרה חמש עשרה פריטים, שיהיה להם מה לאכול.

picard
מתוך אתר פיקאר

2

באגט זה טעים. זה מאד טעים. יש גם כל מיני סוגים: הסוג שאין בו כמעט רך, הסוג שיש בו יותר רך, הסוג הכפרי עאלק, הסוג הרגיל. ויש גם הרבה מאפיות. בניס, רק העיר החמישית בגודלה בצרפת, במרחק שלוש דקות הליכה מהבית, אני מכירה לפחות שש מאפיות, שמוכרות את כל סוגי הבאגט, ביחד כמובן עם לחמים, עוגות וקרואסונים.

אבל מה הקטע? באגט זה טעים לחצי יום. זה עולה 90 יורו-סנט, וזה לא לחם שאמור להישאר למחר. קונים. אוכלים. ביי.

זה נחמד, אני לא אומרת, אבל כל בוקר צריך לקנות את החרא הזה כדי לאכול ארוחת בוקר. כלומר, לצאת מהבית בבוקר מוקדם, לבושים וערוכים, ללכת לתרגל שני משפטים בצרפתית, ולחזור עם הדבר הזה בבית השחי. זה סוג של השתעבדות לאורח חיים שמקדש טריות ואיכות. אני בעד ביזאריות. אבל הדבר הזה הוא קצת גדול עליי, אני מודה. לנו לפעמים יש באגט טרי ולפעמים באגט חצי אפוי, שמכניסים לתנור לכמה דקות ויוצא בסדר. לא כמו המקור, אבל לגמרי בסדר.

3

ב"עפיפונים" של רומן גארי, אחד המתנגדים החזקים של הנאצים, הוא שף. השף דופרה. השף דופרה הוא ערמומי. מצד אחד הוא מאכיל את הנאצים ומלמד אותם את המסורת הצרפתית. ומצד שני הוא ניסה להתאבד כששמע שהנאצים עלו לשלטון. הגיבור של הספר טוען שהשף דופרה והמסעדה שלו הם אלו שמחזיקים את המסורת הצרפתית. לא רובים, לא ספרים, לא צבא, לא מחתרת – מסעדה. זה לא סתם שהצרפתים ידועים דווקא באוכל שלהם. הוא באמת חלק כל כך נכבד ממה שהוא צרפת.

romain
צרפתייה עם רומן גארי. לא ידעתי שהוא היה חתיך

4

המון עוגות משוגעות וטעימות ובלתי סבירות יש בכל פינה של הרחוב. קרואסון חמאה ושוקולד ושקדים, מאפה תפוחים, מקרונים, מאפה תרד, פאן בנייה (זה ייחודי לניס, אני חושבת. זה בעצם לחמניה גדולה עם טונה ועגבניות וחסה ומיונז. זה נשמע סתם. אבל זה מושלם), גריסיני, עוגת פלאן (דוחה!) והמון המון קרם בצבעים שונים.

אבל עוגת גבינה אפויה או לא, עם בסיס של בצק פריך קשיח למדי – את זה אין.

בגלל זה קניתי את זה בפיקאר, אל תחשבו שאני פראיירית.

5

ועוד לא אמרתי כלום על מסעדות, אבל נהייתי ממש ממש ממש רעבה.

6

אז אני לא יודעת. מי הם, הצרפתים? האנשים שמוכנים לקנות אוכל קפוא כחלק משגרת היומיום שלהם, או אלו שמקפידים לאכול לחם שהוא בן פחות מחמש שעות? כנרת אומרת שזה קשור לדורות. שנות השישים הביאו איתן מהפכת סטודנטים ואחריה אף אחד לא למדה לבשל מאימא שלה, כי אימא שלה הייתה עסוקה בלהיות חופשייה ולעשן. מאמינה לה. אבל עדיין לא מבינה.

חריטות על גלגל העין

1.

הייתי בת 20, אחרי צבא, והייתי בתאילנד. עם חברה. באי קו-סאמט. גרנו בבקתות על הים, שהיו אפופות לטאות וחול, וביום רבצנו על החוף, חצי בצל, חצי בשמש, קראנו ספרים ואכלנו אוכל תאילנדי לתיירים. אבל הרגע שאני מכוונת אליו קרה מוקדם בבוקר. התעוררתי ראשונה, כמו תמיד, אבל לשם שינוי, לא חיכיתי שמישהו אחר יקום, לא חיכיתי שיהיה יום באופן רשמי כדי להתחיל אותו, לא תהיתי מה כתוב בלונלי פלנט שאנחנו צריכות לעשות היום. לבשתי בגד ים, ירדתי בשביל הקצר, ראיתי שאין איש בסביבה ונכנסתי למים, שהיו חמימים כראוי ולא מפחידים כראוי. אחר כך יצאתי מהמים. לא היו לי לא טלפון, לא מגבת, לא קרם הגנה, לא ספר, לא מים, לא אבטיח, לא כלום. נשכבתי על החול והקשבתי לגלים והרגשתי את השמש מייבשת אותי.

2

ממש לפני השינה אני לא אוהבת לחשוב על היום שהיה לי. אם אני חושבת על היום שהיה לי תמיד יש לי משהו להגיד לעצמי. בזה היית סבבה. את זה לא היית צריכה להגיד. את זה דווקא כן היית צריכה להגיד. לא הספקת את זה. מחר תעשי את ההוא. חפירות. זה לא טוב לשינה. זה טוב לערות. ממש לפני השינה אני אוהבת לחזור למשהו שחרוט לי בגלגל העין. משהו שהצליח להסתנן מעבר לכל מנגנוני הביקורת, משהו שהיה כל כך טוב, והתבוננתי בו כל כך לעומק, שאני לוקחת אותו איתי. נגיד, תאילנד, כשהייתי בת 20, והלכתי לשחות לבד מוקדם מוקדם בבוקר.

3

הדירה שלנו באהרונסון הייתה הדירה שהכי אהבתי בחיים שלי כאדם בוגר. בחדר השינה שם היו חלונות גדולים, שהשקיפו לעבר הבית ממול, אבל אם הוצאת את הראש מהחלון וכמעט נפלת החוצה, אפשר היה לראות טיפה של ים. אף פעם לא עשינו את זה, כי על החלונות הגדולים היו תלויים וילונות גדולים וכבדים, שהדיירים הקודמים הכריחו אותנו לקנות בהרבה כסף, ומאז צברו אבק וטינופת במשך כל שהותנו שם. באהרונסון, כל פעם לפני השינה, עצמתי את העיניים וחשבתי על וילונות לבנים קלילים, שמתנפנפים ברוח קלה. ידעתי שהם ביוון, למרות שבפעמים הקצרות שהייתי ביוון גרתי בכלל במלון, מאחוריהם היה החוף בתאילנד, אפילו שזה לא הגיוני.

הדברים שחרוטים על גלגל העין לא קבועים שם לנצח. הם מטשטשטים לאורך הזמן (יש כאלו שאני שומרת במיוחד לימים קשים, שאני יודעת שיהיה לי קשה להירדם), מצ'תקמקים עם השימוש, וחדשים נוצרים. לא לעיתים קרובות. אי אפשר לעיתים קרובות.

4

תמיד חשבתי שזה קשור בים. בנוף. באיזה שקט של טבע והווה. ואז קראתי את זה.
כתבה: שרון אולדס. תרגמה: שירה סתיו (בקרוב, ספר שלם של שירים כאלו!)

shira

5

ואז הבנתי שגם הרגליים של לב חרוטות שם, על הגלגל. לא יודעת למה דווקא הן. הן רכות ועגולות, ולא דומות במאומה לא לאלו שלי ולא לאלו של נדב, והן כל כולן שלו, טופפות בבית במהירות, מקפצות על המיטה, ומטפסות על הכתפיים של נדב, וסקרניות סקרניות ועדינות עדינות. וככה מצאתי את עצמי עומדת רבע שעה ב-C&A ליד הדוכן של השש תחתונים בתשע יורו, כי לא יכולתי להפסיק לדמיין את הרגע הזה בבוקר, שבו צריך לנזוף בו בעדינות שיפסיק רגע לחלום ולפטפט ויכניס את הרגליים הקטנטנות שלו לתחתונים, כדי שאפשר יהיה להתקדם עם הסידורים של הבוקר, ואחת אחת הן מושחלות למקומות המתאימים ואפשר לנשק אותן, רוב הפעמים, ופשוט לא הצלחתי להחליט האם הוא יאהב יותר את התחתונים של ספיידרמן או של ספידי מקווין, כי כפות הרגליים שלו בראש שלי היו כה רכות ולא החלטיות. ורק אחרי כמה דקות ארוכות התנערתי ונזפתי בעצמי: אין לזה שום חשיבות. אפס. את קונה לו תחתונים כל שלושה חודשים. והלכתי לקופה עם ספיידר מן.

תגובתו של הבעל

היסטוריה

לרגל יום האישה, כתבה אשתי פוסט על עייפות, על זמן ועל גידול משותף של ילדים. בגלל רגישות הנושא, היא שלחה אותו קודם להערות שלי. היתה לי הערה קטנה אבל בגדול כמובן שלא היתה לי שום בעיה עם פרסומו, כמו שאין לי בעיה עם אף אחד מהפוסטים האחרים בבלוג, שחושפים מגוון חלקים בסך הכל אינטימיים של החיים שלנו. הבעיה שלי התחילה עם התגובות בפייסבוק.

נשים רבות, משכילות ומרשימות, בחרו לפצוח בשרשת של תגובות ילדותיות. עצב, דמעות ודיכאונות, בשורה אחת, מטולטלת מעוולות העולם ומלוות באמוטיקונים בוכים. באמת?

פוליטיקה

אז דיברתי על זה עם השותפה הכי טובה שלי, מיטל. היא הסבירה לי שמעבר למקרה שלנו, שורש הבעיה היא שהעולם לא מעריך מספיק עבודה של נשים, משלם להן פחות, ובכלל שבמקצוע שלה, שקשור במילים, אין סיכוי להתפרנס. אני מסכים עם כל מילה. רבים מחברינו המשותפים עוסקים בתחום התוכן, רבות מהן בכלל חברות. אני הראשון להסכים שאנשי תוכן, סופרים, וכיוצא באלה מקצועות שבהם לא מרוויחים מספיק או שהמדינה המחורבנת מחלקת אותם לחלקיקי משרות (הם לא אותו דבר, אני יודע, עצרו את הדכאונות), צריכים להתפרנס בכבוד. אגב, מהיכרותי המוגבלת עם אנשים בתחום הזה, אני מעריך שפערי השכר בהם לא דרמטיים. לא היתה אצלי אישה אחת במחלקה שהרוויחה פחות מעמית גבר, או קיבלה שקל אחד פחות בבונוס בגלל שהיא אישה. תבדקו אותי.

יחסים

אני בא מבית פמיניסטי מאוד. 3 נשים, 2 גברים. גם אם התיאוריה לא היתה החזק שלו, הפרקטיקה כן. כשהאחיות שלי רצו ללמוד בבתי ספר מיוחדים ונחשבים, שלחו אותן לשם. כשאחותי הקטנה הלכה להיות קצינת חימוש, אבא שלי הסיע אותה בכל יום ראשון.

כמו שכתבה מיטל, ההסכם בזוגיות שלנו הוא שלכל אחד יש את הכישרונות שלו, והם שווים. ולכן כשהגענו למצב בחיים שלא היינו חייבים שנינו לעבוד במשרות מלאות, ואפשר היה לפתח כישרונות מחוץ לעבודה, או ביזמות פרטית – הלכנו על זה. העסקה הייתה ברורה – כיף, הגשמה אישית והשקעה בקריירה עתידית, בתמורה לוויתור על מיצוי כושר ההשתכרות שלנו (מיטל כתבה אחרת, אנחנו לא מסכימים בנקודה הזאת).

בינתיים הזמן זז. מי שעבד במשרה מלאה הרוויח יותר, מי שלא, הרוויח יותר משהרוויח קודם, אבל עדיין פחות. במשך הזמן הזה עברנו דירות, שינינו תפקידים, ואיחדנו את 3 חשבונות הבנק שלנו לאחד – שבו נמצא תיק ההשקעות שלנו, תיק ההשקעות של לב, וגם ההלוואה שלקחנו ביחד לקראת הלימודים שלי. כשלב נולד, העניין הכלכלי השפיע על החלוקה של הטיפול בו.

אז מיטל צודקת.

זה נכון. אני לא בבית מספיק. אני לא נמצא עם לב כמה שהייתי רוצה. אני לא מעביר אחרי צהריים בגינות (את אלה של צרפת אני ממש שונא). נסעתי השנה יותר פעמים לבד ממה שנסעתי ב-8 השנים האחרונות שלנו ביחד. אבל יודעות מה? זה החלק הכי גרוע בלהיות אבא צעיר.

אבות צעירים לא מבלים מספיק עם הילדים שלהם. הם לא מבלים מספיק עם בנות הזוג שלהם. חופש התנועה שלהם הוא מדומיין. הוא חופש מבאס מאוד שנמצא בתחום הצר מאוד שבין להכין ארוחת בוקר, להספיק לעבודה או ללימודים בזמן, לחזור לפני ארוחת ערב, בתקווה עם כמה שפחות משימות. זה משאיר לנו, בגדול, שאריות. ילד שהתעורר בשש בבוקר, אמא שבילתה את אחר הצהריים בגינה, מעט מאוד זמן של ערות וחיוניות משפחתית סבירה. החוויה שלנו היא FOMO תמידי, ואנחנו אף פעם לא במקום הנכון. מסיבת פורים בגן? קורס operations. סרט עם אימא אחר הצהריים? finance. חופשת לידה מהעבודה? סירוב מוחלט (לא רשמי, אבל מוחלט). תשאלו אבא במשרה מלאה מתי היו לו שעתיים עם עצמו.

האם המצב יכול היה להיות הפוך? אני רוצה להאמין שכן. האם הבחירה שלנו לא להשתכר יותר היא, מה שנקרא, פריווילגית? בטוח שכן. האם יש לה השלכות על חלוקת הזמן שלנו? בהחלט. המזל שלנו הוא שאנחנו מדברים על זה ומתכננים ביחד. זה לא ככה אצלכן? נגבו את הדמעות ולכו לדבר עם הבעלים שלכן.

יום האישה שמח.

עייפות, לפעמים

אקסיומות

את הבית הזה מממנים, בגדול, שני אנשים. אחת טובה בכתיבה ואחד טוב בלגרום לאנשים לעשות מה שהוא מבקש מהם (תכננתי התנצלות שמסבירה שזה שאני טובה בכתיבה לא אומר שכל מה שאני כותבת אני מרוצה ממנו, אבל על הזין, אני טובה בכתיבה נקודה). (לו נדב היה כותב את הפוסט הזה, גם הוא בטח היה מסביר מה זה בדיוק אומר, אבל אפשר להבין גם בלי: הוא מנהל מעולה. אני כותבת את הפוסט, אני לא צריכה להתנצל שככה אני חושבת).

בבית הזה, אין העדפה לכישרון אחד. שני הכישרונות שווים בגודלם. כל פעם שהוא רוצה לכתוב משהו חשוב הוא מתייעץ איתי. בכל פעם שאני צריכה לגרום לאנשים לעשות משהו, אני מתייעצת איתו.

בבית הזה אין העדפה לאדם אחד. אין מישהו שהאושר שלו נחשב יותר מהאושר של מישהו אחר. אם מישהו מרגיש מקופח בעניין הזה, אפשר לסמוך על כל אחד מאיתנו שירים דגל, כמו שאומרים בשפה של האנשים שגורמים לאחרים לעשות מה שהם רוצים.

בעולם הזה, בגדול, משלמים יותר אנשים שיודעים לגרום לאנשים לעשות מה שהם רוצים על פני אנשים שיודעים לכתוב. זה לא קרה במקרה, זה לא כוח טבע. זה קשור מאד מאד לפטריארכיה ולסדר העדיפויות שלה.

אנחנו מעדיפים למקסם את יכולת ההשתכרות המשותפת שלנו. אנחנו אוהבים ספרים, מגזינים, אוכל טעים, אלכוהול בשפע, בגדים יפים וטיולים, לא בהכרח בסדר הזה, ולא בהכרח בסדר כלשהו. למעשה, אנחנו מעדיפים את הכל ביחד.

היסטוריה

בהתחלה שלנו כל האקסיומות האלו עבדו ביחד בשמחה. למרות שנדב צעיר ממני בשש שנים כמעט שלמות, הוא תמיד הרוויח יותר ממני (בסדר, היו כמה חודשים ב-2008 שבלי להיוועץ בו הכלכלה העולמית קרסה). אני הרגשתי עם זה בסדר, והוא הרגיש עם זה בסדר, כי כל אחד הרוויח כמה שתכננו באקסל המשותף, וכי כל אחד מאיתנו עבד בעבודה שבה בחר, וזה לא דבר של מה בכך בכלל. מה שהיה חשוב הוא שההכנסה המשותפת שלנו הייתה מספיקה כדי שאני אוכל להרגיש כמו האדם העשיר ביותר בעולם והוא יוכל להרגיש שהוא יכול לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה.

המפץ

ואז לב נולד. פתאום היינו צריכים גם להיות הורים, ולקבל החלטות כלכליות שלא תלויות רק בנו, אלא גם מתחשבות בצרכים של אדם קטן, שאנחנו אחראיים על החינוך וה-well being שלו.

ופתאום, בלי להודיע מראש, ובלי שאוכל להתכונן לזה, הכישרון שלי היה שווה פחות. הוא היה שווה פחות לא כי אני לא אמרתי לעצמי מספיק מול המראה: את סופרת (כמו שמנסים לרמוז כל מיני ספרי עזרה עצמית לסופרים), ולא כי נדב תפס עליי תחת (כמו שהוא היה אומר לי בהתחלה הרבה: ראית פעם מישהו שניסה להגיד לך מה לעשות ויצא בחיים?). הכישרון שלי היה שווה פחות כי שעת עבודה שלי שווה פחות, ופתאום מספר שעות העבודה המשותף שלנו היה חשוב כמעט כמו כמות הכסף שקיבלנו בסוף כל חודש.

הרווחתי פחות, ומישהו צריך היה להישאר עם לב, ולכן הכי הגיוני שאני אשאר עם לב, בלי קשר להעדפה שלי או של נדב, ובלי קשר למה שאני מאמינה בו בחינוך ילדים וניהול משפחה. זה פשוט היה עניין טהור של מספרים (שמאחוריו כמובן העדפה בכלל לא טהורה של מקצועות מסויימים על פני אחרים).

זו הייתה הכאפה הכי חזקה שקיבלתי מהעולם כפמיניסטית. אף מבט מגעיל ברחוב, אף שריקה מבהילה באמצע הלילה, אף פעם שבה צעקו אליי: "היי, לסביות, אפשר להצטרף?", אף רגע של אימה כשהבנתי שנשארתי במשרד לבד בלילה עם האיש שהמילים שלו מעוררות בי אי נחת גדולה, אף רגע של עצבים טהורים שמתרחש בכל פעם שמישהו פונה אליי ב"בנות, מה תרצו?", אף אחד מאלו לא היה גדול יותר מהרגע שבה הבנתי שבשביל העולם אני שווה פחות מנדב.

ככה מרגישה הסללה: העולם מוביל אותך בעקשנות ובנחישות לנתיב שיש לו הסברים הגיוניים לכאורה, אבל הוא לא בהכרח זה שהיית בוחרת בעצמך, ואת מרגישה את הבפנים שלך נקרע בין הרצון להיות אדם הגיוני בעולם לבין תחושת הבטן שלך שזועקת משהו אחר לגמרי.

nadav velev
ילד בעבודה של אבא

רעשי משנה

ומאז, אני אחראית על לוח הזמנים של לב. להביא לגן. להוציא מהגן. להישאר בבית כשהוא חולה. לזכור להביא בגדים להחלפה לגן. לבחור את הגינה שנלך אליה אחרי צהריים. לדאוג לפעילות אחרת בימים מסויימים כדי שאני לא אמות משיעמום בגינה (אין לי ספק שבגן מאיר יש קבר אחים נסתר של הורים שמתו, פשוט נפלו במקומם ונקברו, משעמום). לקבוע עם חברים ועם האימהות שלהם. לקחת בזמן מהגינה כדי שנגיע הביתה לפני שהרעב של הערב יפרוץ וישבש לילד את המוח (הוא ירש ממני את חוסר היכולת המוחלט להתמודד בכבוד עם רעב, אז במובן הזה החלק הזה דווקא הוגן). ובעיקר, לדעת שמהשעה 15:30 עד השעה 20:00, הזמן שלי שייך בהכרח למישהו אחר.

בישראל, היו עוד אנשים מבוגרים סביבנו שעזרו לנו. אפשר היה לקרוא להורים שלי. להורים שלו. היו דודות. היו שכנות שהן חברות. בהתאמה, האחריות על הכתפיים שלי קטנה, לא סתם קוראים לזה רשת ביטחון.

כשעוברים מדינה, אז זה יודע כל אחד שחושב על זה, רשת הביטחון נעלמת. אין יותר ערבים שבהם אפשר להזמין את הדודה ולצאת לשתות. אין יותר חמישי שלב נשאר לישון אצל ההורים שלי ואנחנו יכולים לישון עד מתי שנרצה. אין. יש אותי.

העייפות

אבל אם חוזרים לאקסיומות שעל פיהן מתנהל הבית הזה, אפשר להיזכר שבתוך הבית פנימה, הכישרון שלי הוא שווה ערך לכישרון שלו. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו צריכים למצוא לי את הזמן כדי שאני אוכל לעשות את מה שאני טובה בו, עם ובלי קשר למקום העבודה שלי. זה הדבק החזק של הבית הזה: כולם ערבים לכולם.

איך עושים את זה? בדרכים הידועות: לפנות בוקר, בערב, כשנדב בא מהעבודה מוקדם, כשאני עובדת פחות ממשרה מלאה, כשההורים עוזרים, כשאני בורחת לסופי שבוע. יש הרבה דרכים כדי לוודא שזה קורה, וזה תמיד קורה, כי אתם לא רוצים לדעת מה קרה לבנאדם האחרון שרצה להגיד לי מה לעשות.

בישראל, זה היה יותר קל. אני עבדתי פחות. זה אומר שהוא היה אחראי להכניס לבנק מדי חודש הרבה כסף, ואני הייתי אחראית יותר על ענייני הבית. יש לזה גם יתרונות. ילדים ישנים צהריים, וגם אימהות יכולות. לפעמים, בין לבין, אימהות אפילו יכולות למצוא לעצמן זמן לעשות סתם דברים כיפיים.

אבל פה, הזמן שלי תמיד נחצב בעקשנות. אני צריכה לקבוע עם נדב מתי הוא בא מוקדם כדי שאני אוכל ללכת. אני צריכה לתמרן את העבודה שלי ככה שיישאר לי זמן לכתוב. אני צריכה לקום מוקדם כדי שאני אוכל לצאת לרוץ. אני תמיד זאת שצריכה למצוא את המעקפים, את הפרצות, את השביל הלא-סלול.

ונדב? הוא פשוט הולך לעבודה או ללימודים. ברור שהוא משתדל לבוא הכי מוקדם שאפשר. ברור שהוא משתדל לעשות כל מה שאפשר כדי להיות שותף מלא. ברור שהוא צריך להודיע אם משהו בלו"ז שלו חורג ממה שתוכנן מראש. אבל בגדול, הכישרון והעיסוק שלו הוא אקסיומה, הנקודה שממנה מתחילים. והעיסוק שלי? הקצפת, המקום שבו מסיימים. הוא אדון לזמן שלו. ואני אדונית לזמן של כולם. זה לא קשור אלינו ולא אליו או אליי. זה קשור לעולם ולדרכים בהן הוא מתנהל.

לפעמים, זה עובד טוב וכולם מרוצים. ולפעמים, אני כל כך עייפה מזה, כל כך עייפה מהנחישות והעקשנות, שאני רוצה להיות גבר.

חצי שנה – מקבץ אירועים

1

השבוע, לפני שישה חודשים, נחתנו בניס. רועדים מפחד ועם שלוש מזוודות בגודל מקרר, לקחנו את עצמנו למלון בו ישנו בלילה הראשון. שמנו את לב במיטה, ואני ואבא שלו יצאנו למרפסת לנסות לנשום רגע. אני הייתי מפורקת לגמרי מהתרגשות. נדב נאלץ להיות זה שמחזיק (אי אפשר שניים ביחד מפורקים, זה ידוע). הוא שלף כמובן את הנשק הסודי, ג'ין וטוניק, ואנחנו עמדנו במרפסת בקומה גבוהה, שמשקיפה לעבר מרפסת של אחד הבניינים, שתינו ג'ין טוניק מכוס של מלון לצחצוח שיניים, וניסינו לראות דרך הלילה את העתיד שלנו.

2

השבוע, בשיעור צרפתית, למדנו על שותפים לדירה. ראינו שלוש דקות מסרט צרפתי על בחור צרפתי שמנסה להיכנס כשותף לדירה בברצלונה, בחד עם ספרדייה, גרמני, אנגלי ואמריקאית. אחר כך המצאנו לעצמנו דמויות, וכל פעם מישהו אחר היה השותף שמנסה להיכנס לדירת שותפים בה חברים כל התלמידים האחרים. ככה יצא שבמשך כחצי שעה, מישהו בחדר דיבר צרפתית. לפעמים, המישהו הזה היה אני. ולא רק זה, לפעמים אפילו מישהו צחק ממה שאמרתי, וזה לא היה כי נשמעתי כמו גידמת בדרכה לאוורסט.

us

3

לפני השינה, מדי לילה, מככבת אצלנו הפינה: איפה היה כיף היום. כמובן שלב עוד לא יודע מה זה היום, והוא שולף רשימת אירועים לא רלוונטיים, עמומים לעיתים, ומדוייקים עד רמת הפסיק בפעמים אחרות. בכל מקרה, השבוע, לילה אחד:

הוא אמר: לי היה כיף שבאת לקחת אותי מהגן. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות שם יותר.

אני (המומה מהמונולוג הלא צפוי): למה?

הוא: אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות במקום שמדברים בו עברית.

אני: אבל אתה כבר מבין את מה שיודית אומרת, לא?

הוא: אני מבין כשהיא מדברת עברית. אמרתי לעצמי שכשנחזור לישראל אני מקווה שיבנו מחדש את גן טניה ואני אלך לשם.

אני (מתה מתה מתה מבפנים): אני גם מקווה בשבילך שמה שאתה רוצה יקרה. אתה רוצה שאני אשיר לך עכשיו לילה לילה?

4

בשבוע שעבר, קבעתי ללב מפגש חברים עם ילד מהגן שלו. אימא של הילד עובדת בשיווק באינטרנט והיא מדברת קצת אנגלית. נפגשנו בגינה, והדבר הראשון שלב עשה היה להבהיר שהוא לא מעוניין כלל לשחק עם הילד, ששיחק עם ילדים אחרים בגינה. הוא קיבל מאימא של הילד שוקולד, התיישב לידינו בשמחה והאזין ברוב קשב למה שדיברנו. אנחנו, בינתיים, בתערובת של צרפתית, עברית ואנגלית, במשפטים קצרים וכמה שפחות מסובכים תחבירית (בכל זאת, בצרפתית יש לי רק הווה, עתיד קרוב, עבר קרוב והווה מתמשך) דיברנו על החיים. על למה עברנו, על למה הם פה, על אחים, על אחיות, על געגועים, על אימהות, על יוקר המחייה, על חילוניות מול דתיות, על מסורת, על יחסים עם הבעל. כיסינו נגיעה ראשונית בכל הנושאים האלה בארבעים וחמש דקות כולל הפרעות של ילד נופל ילד בוכה ילד רוצה שאנדנד אותה בנדנדה, כמו שרק נשים יודעות. בפעם הבאה נוכל להתחיל לדבר.

5

ביום ראשון, סבתא וסבא חזרו לארץ אחרי שהם היו פה שבוע. לב היה עצוב ממש, וגם אימא שלו התעצבה. אני תמיד מתעצבת כשנוסעים אורחים. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות זה שאם מתעצבים, אפשר ללכת לספרייה. הצעתי את זה ללב והוא שמח מאד. בספריית הילדים, הוא הסביר לי בחשיבות רבה שכאן אסור לאכול את הבננה שאכלנו ושאם רוצים לקרוא, אז אסור לשבת באיזור של המשחקים. ואחר כך, במשך שעה וחצי, קראנו כל מיני ספרי ילדים שכתובים בצרפתית אבל הוקראו בעברית, כולל אחד מצחיק במיוחד שקוראים לו: "תגידי, את ישנה", שמתאר בדייקנות מופתית שיח עם ילדים בני 3, וממנו לב צחק מכל הלב, ואמר בחדווה גוברת והולכת: "למה עוד לילה? כי השמש עוד לא זרחה!" (הילד חופר לאימא שלו בארבע בבוקר. אימא שלו עונה בסבלנות שקיימת רק בספרים. המאיירת עושה פלאים מעל הראש של הילדים, ומדברת היישר לליבן של אימהות, עם הפרצופים שהאימא עושה בעודה מנסה לחזור לישון).

6

בשבוע שעבר נפגשתי במקרה עם אליסון, הפמיניסטית חמורת הסבר שזכורה מהפוסט על מועדון הקריאה "קוראים בריביירה". עשינו ביצ'ינג נשי ספרותי על מארגנת מועדון הקריאה הנוכחי. סיכמנו באמירה שכל הכבוד לה שהיא עושה דברים ומקיימת את מועדון הקריאה הזה. אמרתי לה: בואי נעשה משלנו. בשנייה אחת הייתה לנו תכנית שלמה של מה נעשה, איפה נעשה ומתי. ואז נתקלתי פנים אל פנים במושג הזמן בתרבויות שונות. באפריל, היא אומרת לי, אני לא פה, אני בארצות הברית אצל ההורים. במאי אני באירלנד, אצל חברים. אפשר להתחיל ביוני, למרות שגם מתישהו אימא שלי תמות ואני אצטרך להיות כמה חודשים בארצות הברית. ברור שמייד הבעתי תנחומים ועניין באימא שלה, אבל בלב חשבתי: את מתכננת איתי פעילות לעוד חצי שנה?

7

השבוע, נדב למד כל כך הרבה, שאני לא חושבת שראיתי אותו לגמרי ער. אולי הייתה איזו שעה כזאת, ואנחנו בילינו אותה בלנסות לחשוב איך נגיע לליון, שם נמצאת השגרירות הפולנית שתספק ללב דרכון פולני.

8

אתם יכולים אולי לשקלל את כל זה לכדי ציון על מחצית השנה הראשונה? כי אני נתתי לנו ציון די טוב בראש, אבל אני עדיין מודאגת בלב. אני מרגישה שנחוצה פה חוות דעת שנייה.

פרשייה בריביירה

1

אן הייתה מתוחה במיוחד לפני הערב על הספר "בדרכים" מאת ג'ק קרואק במועדון הקריאה "קוראי הריביירה" בניס. היא בעצמה נסעה בכביש 66 בעקבות הספר, כשהתחילה לנהל את חדר החדשות באחד העיתונים במערב המדינה. היא גם הייתה בערב מיוחד בבוסטון, שבו דיבר אלן גינסברג, נציג דור הביט. כל זה היה מזמן, לפני שהפכה לפרילנסארית, עברה לצרפת, לימדה אנגלית הרבה שנים בפריז, והשתקעה בניס, שם, יחד עם עשרות כלובי ציפורים שמפוזרים בדירה שלה וחתול, היא מנהלת את מועדון הקריאה. מזמן, אבל לא מספיק מזמן כדי שהיא תשכח שבין החפצים המועטים שהביאה ממולדתה היא טרחה לסחוב איתה גם דיסק כפול שנקרא the beat generation, ובו קטעים נדירים של הקלטות נציגי הדור ושירים שכתבו.

היא הייתה מתוחה כי אליסון, היסטוריונית אמנות אירית, שעשתה את הדוקטורט שלה בצרפת ומאז נשארה בה, הביעה דעה קולנית מאד במייל ולפיה היא ממש בשום פנים ואופן לא מוכנה כי מועדון הקריאה יעסוק בספר הזה, שהוא כל כולו מיזוגניות ושנאת נשים, "והאופן שבו הוא חושב שהכל מותר לו והוא יכול פשוט לחלוף במדינה ולהשתמש בנשים כרצונו הוא בלתי נסבל, ואני לא מתכוונת לחגוג את זה". אן הייתה יכולה פשוט להגיד לאליסון שתישאר בבית ותבוא בפעם הבאה, שבה נקרא את הספר האירי Amongst Women שאליסון בעצמה הציעה ואף תנהל את הדיון, אבל לא אישה כמו אן תוותר בכזו קלות. היא זיהתה חוסר הסכמה, היא זיהתה פמיניזם מהסוג הלא חביב עליה, והיא הייתה חייבת לטפל בו.

לצידה היא גייסה את צ'ארלי; אמריקאי כבן שישים, רופא לשעבר, שמחבב מאד את הכיפה הבוכרית שהוא חובש לראשו בכל עת, את הבנדנה האדומה שהוא קושר סביב צווארו, את קבקבי העץ השחורים שלו ואת דור הביט, שאף היה הנושא של עבודת המחקר בתואר השני שלו במדעי הרוח. צ'ארלי מבין אותה, כי גם צ'ארלי, ביחד עם בת זוגו טרי, נסעו בכביש 66 וגם הם מבינים שדור הביט היה משהו אחר, משהו ראוי לחגיגה.

כל השלושה נפגשו לארוחת צהריים מתוחה, במהלכה אליסון הסבירה את עמדתה שוב ושוב ושוב. צ'ארלי מחבב נשים מכל סוג, הוא חושב שהן יצורים מושכים, ומוכן להקשיב להן בכל עת, גם אם לעיתים הוא בורח למחוזות הפנטזיה תוך כדי. אן, לעומת זאת, מחבבת כל מי שמקשיב לה, ואליסון עמדה בסתירה חמורה להנחיית היסוד הזאת. ארוחת הצהריים לא עלתה יפה. אליסון נשארה בבית. צ'ארלי הגיע מוכן להנחות את הדיון. אן הגיעה מוכנה עם רוח קרב ודיסקים.

התמונה בראש הפוסט: מתוך ספר הבישול של דור הביט, באדיבות הספרייה של ניו-יורק.

vue-de-ma-chambre-sur
כאן יושבים בקיץ, אבל עכשיו

2

חורף. מועדון קוראי הריביירה מתכנס בחדר ההסבה של מלון אלינטון, מלון נחמד במרכז העיר. יש אח עם עצים בכאילו. יש תמונות של ענקי ג'אז על הקירות. יש כורסאות וספות. יש משקאות מהבר של המלון, והיום, באופן מיוחד, בפינות החדר נתלו דיוקנאות מודפסים של כל החבורה: ג'ק קרואק, ניל קסידי, אלן גינסברג וויליאם בורוז, ולצידם מפה שעליה מודגש כביש 66.

אני יושבת בפינה: לא הספקתי לקרוא את כל הספר, וגם ככה, אני מרגישה שעם כל האמריקאים האלו, אני באתי יותר לשמוע מאשר להשמיע. צ'ארלי פותח את הדיון וממשיך לספר על המסורת של סיפורי המסעדות באמריקנה, מתחיל בהקלברי פין ותום סויר ומגיע עד תלמה ולואיז. יש לו קול רועם ובטוח, וישיבה של מדריך טיולים: מישהו בטוח בעצמו, שמוכן גם להקשיב לאחרים, אם הם מספיק מעניינים. הוא מספר סיפורים יפים.

ביל, עוד אמריקאי, שהיה בחיים בתקופת דור הביט (סליחה שאני נשמעת פה צעירה מגילי, אבל אני גרועה בחשבון, ולרגע לא הבנתי איך זה יכול להיות שהוא עוד פשוט יושב פה, זקוף וחד לשון), מספר על הפער הבלתי נתפס בין אמריקה של שנות ה-50 – ניקסון, וסדרות טלוויזיה שמציגות רק משפחות מושלמות ומחייכות, התפתחות הפרברים וההתגייסות הלאומית לחיים בסגנון אחד – לבין אמריקה של דור הביט, ואיך דור הביט ייצג משהו אחר, שכולם כל כך כמהו אליו. הוא מדבר לא כמו איש ספרות, אין לו הרבה מלים נרדפות או משפטים מפותלים, אלא כמו אבא מסדרות על שנות החמישים.

מארי, מורה אמריקאית בפנסיה, טובת לב שמאד לא אוהבת סיפורים עצובים, לא יכולה להפסיק להתפעם מהחופש, מהחירות, מההיצמדות להווה. הם פשוט אף פעם לא מתלוננים, היא אומרת, אף פעם. הם רטובים, קר להם, הם מלאים בבוץ, והם חושבים על עוד חמש דקות כשהם יצליחו לחמוק מהמשטרה. ואני, רק קצת קר, לא יוצאת מהבית. היא חמודה מאד כשהיא אומרת את זה ומנופפת בהתרגשות בידיים עם לק אדום מוקפד, ואז היא קמה להקריא קטעים מהספר.

ואת, פונה אליי צ'ארלי, מה את חושבת על הספר. אהבתי אותו, אני אומרת, בדיוק בגלל החופש שמארי כל כך אוהבת. למרות שאני מסכימה עם אליסון. אי אפשר היה לדמיין את הספר הזה לו ג'ק היה ג'קי. אי אפשר לדמיין נשים יושבות פה בכיסא הנהג, רק בכיסא הנוסעת. אבל למי זה חשוב, אן קוטעת אותי, כל מה שאני יודעת זה שהייתי שוכבת גם עם ג'ק וגם עם ניל. יש בי פמיניסטית מחנכת רדומה, וכל פעם שאומרים לי דברים כאלו, היא מתעוררת. היא התעוררה גם הפעם, הסתכלה על אן בנינוחות ואמרה: הייתי שוכבת שם עם כולם, זה לא אומר כלום. האווירה בחדר מתחממת. אבל, ממשיכה המחנכת, השאלה היא מה היה קורה לי אחרי שהייתי שוכבת איתם. האם הייתי יכולה להמשיך במסע, שיכורה ופראית, או שהיו משאירים אותי מאחור, כי כבר לא צריך אותי.

עבורי, אומר ארון, הומו בריטי שלובש וסט, שעבד כמה שנים כמורה לספרות בסינגפור, והוא כל כולו חדות ספרותית מבריקה, ודיבור של מורה לספרות, ניל קסידי הוא מוזה. הוא מקריא קטע שבו מסופר על ציור של ניל על הקיר, עם זין ענקי. אי אפשר להתייחס אליו כמו אל בנאדם אמיתי, ואני חושב שגם ג'ק לא מתייחס אליו ככזה, הוא הופך אותו למשהו שלא יכול להתקיים בחיים, ולכן הוא דמות כל כך נהדרת.

אן מרגישה צורך להשמיע לנו הקלטות נדירות. צ'ארלי לא מוותר לה וקוטע אותה: נשמע אותן ברקע, זה יהיה מעולה. אי אפשר להתנגד לצ'ארלי, אפילו אם את אן, ואן מסכימה, אבל יוצאת לעשן. צ'ארלי ממשיך ושולף מתיק ה-Freitag שלו (זה מותג גרמני שעושה תיקים ממודעות פרסומת ממוחזרות. זה גורם לו להיראות כמו נציג אותנטי להחריד של דור הביט) את the howl. הוא קם מהישיבה פשוקת הרגליים ומתחיל להקריא בקול הרועם שלו. הוא מעביר את הספר לארון, שקורא את הטקסט רצוף הגסויות הזה בהנאה שקטה, ואחריו מארי, עומדת עם כל המטר שישים שלה, ומקריאה בקול גדול ושמח, וכולם נסחפים אחריה. צרפתיה אחת, שזו הפעם הראשונה שלה, שוברת את השיניים אבל לא מוותרת. אני שותקת. מוניקה, איטלקיה עם מבטא בריטי על העוקם, קוראת בהקפדה יתרה. אחריה טרי, אשתו היפה של צ'ארלי, קוראת בחיוך רחב ובנינוחות של מי שכבר הרשימה סלונים רבים בעברה.

וככה, היללה ממשיכה להישמע, וכולם מרוצים, ומוחאים כפים, ושורקים שריקות, ושמחים מאדמאד.

3

בחוץ, אחרי הכל, צ'ארלי ואן מעשנים אתי סיגריה. הם מספרים לי על כל העניין עם אליסון. הם קוראים לה בשמות שפמיניסטיות לא אוהבות. אני שותקת. המחנכת הפמיניסטית שבי חזרה לישון.

4

ואחר כך, באיזה בר-מסעדה ניסאי טיפוסי, אני ומארי וצ'ארלי וטרי וארון שותים דרינק קטן שאחרי ערב סוער. אני מקבלת מנה משולשת של ג'ין טוניק, וגאה מאד בספרות הזאת שלי.

שנאה. עצמית

1

הרצון לגור בחו"ל הוא בעיניי תמיד גם הרצון לריסטרט. תוכנה כלשהי במערכת הפסיקה להגיב והיא זקוקה לאתחול כדי להגיב שוב. גם אם זו לא הסיבה המרכזית שבשמה עוברים לגור בחו"ל, תמיד יש שם משהו שמקווה כי הנוף הזר, האנשים השונים והזעזוע שהמערכת סופגת יפעפע פנימה, כאילו שמשהו מחוץ לעור שלך יכול לזחול פנימה, משהו יוכל לגרום לך להפסיק לשחק שוב ושוב את הדמות המעייפת והמשמעממת ששיחקת עד כה, ולפתע לגלות בעצמך דברים חדשים, להשיל מעצמך עורות נחש ישנים ובלויים.

2

אני זוכרת את הרגע הראשון שבו גיליתי מהי שנאה עצמית. הייתי בת בערך 12. עד אז אני לא זוכרת שהייתה לי איזושהי מחשבה על עצמי לעצמי. אמרו לי שאני יפה וחכמה וחמודה, והייתי יפה וחמודה וחכמה. גם הרגע הזה התחיל ממשהו שמישהי אמרה לי. את צריכה להתחיל לחשוב על דיאטה, היא אמרה. היינו במדרגות לאנשהו, והיא אמרה את זה בלי אפילו להסתכל עליי, כבדרך אגב. ואני הבטתי מטה, אל עצמי, כדי לראות על מה היא מדברת, ואני זוכרת שלבשתי טרנינג ורוד ורך מאד מאד שקיבלתי מההורים שלי מלונדון, ופתאום ראיתי אותה: את הכרס שלי. ופתאום קרה לו רגע גן עדן שכזה. בלי אפילו ליהנות מטעמו האלוהי של התפוח, אני הפכתי מודעת לעצמי ומודעת לכרס שלי, וגורשתי מגן עדן. ומאותו רגע, בכל מיני גלים של גאות ושפל, היא הייתה אתי: השנאה לגוף שלי.

3

לפני כמה שנים גרתי בברלין לכמה חודשים. נדב היה בארץ ואני ורוני גרנו לחודש בדירה באזור שחשבנו שהוא האזור הנכון של העיר. אחת מאיתנו ישנה בכל רגע נתון על מזרון בסלון והמקלחת הייתה מזוויעה: משהו מטונף למדי, שתוכנן באופן בלתי סביר ככה שבכל רגע משהו שם היה משפריץ לכיוון הלא נכון. הייתה איזו זווית שאם דחקת עצמך אליה, ומיהרת מאד מאד, אז לא כל רצפת המקלחת הייתה מתמלאת מים, אלא רק חלקה. זה היה לגמרי בסדר, כי אני הייתי בפאקינג ברלין, עבדתי בחצי משרה מהארץ, ולו לא היה את הדבר מצמית הלב הזה של געוגעים לנדב, הכל היה מושלם. ובכל זאת, כשנדב בא לבקר, רציתי שנהיה לפחות חלק מהזמן בנחת, בלי לדאוג לפטריות רגליים.

אז הזמנתי לנו מלון ללילה אחד. אני זוכרת שהבטתי בתמונות של המלון הזה הרבה זמן לפני שהזמנתי אותו. זה היה אחרי כמה שנים של AIRBNB והמחשבה על מלון הייתה משונה. הוא גם לא היה הכי זול (גם לא הכי יקר). אבל בעיקר הוא היה יפה להחריד. הוא נראה כמו מוזיאון לעיצוב ביחד עם מסעדה שיקית. הוא נראה כאילו אם אשן שם, אהיה יותר מדי נכונה.

זה היה מלון Q בברלין, שהוא אחד מכמה וכמה וכמה מלונות בעולם שהם Design hotels. מה הם Design Hotels אני לא יודעת בדיוק להסביר. נגיד בתיאור של המלון שבו אנחנו נמצאים עכשיו כתוב: מלון לאוהבי עיר, שכבר קונים את הקפה שלהם בסחר הוגן ואת השאריות שמים בקומפוסט. אני חושבת שזה תיאור די ממצה. אלו בדרך כלל מלונות לא זולים, אבל גם לא יקרים באופן שמוציא אותם מתחום הסביר פלוס, שמעוצבים ככה שאנשים כמונו ירגישו בהם כל כך בנוח שהם לא ירצו לצאת מהם. זה אומר שיש בהם את הבר או המסעדה הנכונים, ויש בהם מיטה נוחה, מקלחת גשם, בקבוקים קטנים של מותגי סבון שנדב מכיר, ובעיקר הם לא מרגישים כאילו מישהו רוצה להפוך אותך לראג'ה שמן שלא זז מהמקום ורק רוצה שיפנקו אותו. אלא כאילו מישהו מזמין אותך לשהות נוחה במיוחד בעיר שהוא אוהב, ומספק לך את כל מה שדרוש לך, כולל אופני עיר.

GRAFT-Hotel+Q-014.jpg
hotel Q

4

אני קוראת לה שנאה עצמית, כי אני זאת שיורה אותה וזאת שמקבלת אותה, אני נמצאת בשני קצות המקל הזה. אבל בעצם היא ממש לא מיוצרת באופן עצמי. אני יודעת את זה עוד לפני שהתחלתי ללמוד פמיניזם. אני יודעת שיש כוחות בעולם – כבירים, טמירים ונעלמים לכאורה – שרוצים שאני ארגיש ככה, מכל מיני סיבות כלכליות ותרבותיות. אני יודעת את זה כל כך עמוק בלב, שזו הסיבה האמיתית לכך שספרי הפמיניזם האקדמיים שקראתי בחיים שלי לא הרגישו כמו תיאוריה. הם הרגישו כמו חלק מהיומן שלי, שנכתב בידי נשים אחרות. הפער הזה, בין יומן אישי לבין ספר אקדמיה, רק חידד אצלי את התחושה שאם כל כך הרבה נשים חכמות מדברות על אותה חוויה ראשונית מכל כך הרבה כיוונים שונים, ובכל זאת מכוונות בדיוק לאותה חוויה שאני מכירה כל כך טוב, משהו כאן חייב להיות אמיתי.

5

הרגע הכי מדכא ששנאה עצמית מופיעה בו הוא הרגע שבו כל השאר נכון. אני זוכרת אותה מופיעה למשל במלון Q. נדב הגיע אחרי כך וכך זמן שלא ראיתי אותו (חודש?). היינו בסיומו של שבוע שלם ביחד. היינו במלון מדהים. הייתה לנו מקלחת שקופה, שרחוקה שלושה צעדים מהמיטה שלנו. היה קר כל כך בחוץ, שכבר החלטנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, מלבד לבר של המלון. הכל היה מושלם. ובכל זאת, כשהלכתי להתקלח (לא יודעת למה אפילו מקלחת שקופה באמצע החדר כל כך ריגשה אותי. אולי זה היה קטע כזה של "פסיכופת אמריקאי", של משהו כל כך לא פרקטי שהוא חייב להעיד על עושר מנוול), המחשבה הראשונה שלי הייתה שחבל שאני לא יותר רזה.

אני מיומנת כבר בשנאה עצמית, ויודעת להדחיק אותה טוב, ויש לי דרכים שונות להעלים אותה שאפילו אינן הדחקה אלא סתם רציונליזציה, וישר אמרתי לעצמי: שום דבר לא היה משתנה בחוויה שלך כרגע אם היית יותר רזה. ואפילו צדקתי. ובכל זאת, כשמשהו כזה מופיע ברגע מושלם, הוא מוריד.

כמובן שהיא מבאסת בכל רגע שהיא מופיעה. שמנה מדי. טיפשה מדי. לא יודעת להגיד את הדבר הנכון. משונה מדי. לאורך השנים היו לה הרבה ביטויים. היא יכולה להתרכז בסיבה אחת, או יכולה לחלוש על מערך שלם של סיבות לכך שאני ראויה לשנאה. אבל היא שם.

6

עכשיו מצאנו את עצמנו שוב במלון כזה. הפעם מחוץ לעיר. יש כל מיני סיבות לכך, אבל העובדה היא שלפני יומיים שוב הייתי במקלחת גשם, עם מותג סבון אקולוגי. והיא לא באה. לא רק שהיא לא באה, אלא אפילו הייתי מבסוטה על עצמי אש. פשוט עמדתי שם ונהניתי מהמים בזרם הנכון בטמפרטורה הנכונה.

מוזר.

ויותר מזה, רפרפתי אחורה בזיכרון, ולא הצלחתי להיזכר מתי היא באה לאחרונה. לא הכל היה דבש ותותים. היו רגעים של בדידות. רגעים שבהם הרגשתי שהקרבתי את הזוגיות שלי על מזבח ההרפתקנות. רגעים שבהם הרגשתי כמו אימא איומה. רגעים שבהם הרגשתי שאני רוצה לעזוב הכל ולנוח מתחת לשמיכה. אבל אני לא זוכרת את הרגע האחרון שבו הרגשתי שמשהו מזה קרה כי אני שמנה מדי או מכוערת מדי או טיפשה מדי. (לפני מחזור לא נחשב. ברור שזה לא נחשב. זה הורומונלי. דה).

7

אני חושבת שזה בגלל צרפת. כלומר, ברור שאני פשוט התבגרתי, וכמה בחורה יכולה להשקיע בלשנוא את עצמה? 27 שנים זה בהחלט מספיק. אבל אני חושבת שזה גם בגלל צרפת. ואם יורשה לי להיות רדודה, זה בגלל הבגדים בצרפת.

בניס כולן לבושות היטב. יש בחורות צעירות. ויש בחורות בגילי. ויש נשים מבוגרות. אבל הן כולן (טוב, ברור שיש גם שלא. אבל הן ממש המיעוט שבמיעוט. והן בטח תיירות), לבושות בבגדים שמתאימים להן. ובגלל שכולן לבושות בבגדים שמתאימים להן, החנויות מלאות בבגדים שמתאימים לכל מיני גילאים. בתל אביב הכרתי חנויות שמתאימות לגיל עשרים פלוס, חנויות שמתאימות לנשים מבוגרות ממני, ולגיל שלי היו רק חנויות יקרות ממש, שלא באמת יכולתי להרשות לעצמי לקנות בהן. קניתי בהן מדי פעם, כשנחה עליי רוח הבזבוז. אבל לרוב, פשוט לא מצאתי את הדבר הנכון בשבילי. התהייה הזאת, מה אני אמורה ללבוש שלא יראה כאילו אימא שלי או הבת שלי קנו, מלווה אותי כבר כמה שנים. והנה, מצאתי כמה חנויות שיש בהן בגדים שהם נכונים בשבילי. ולפעמים זה אפילו במחיר הנכון בשבילי.

פמיניסטיות אומרות תמיד שצריך רול מודלס. נשים שתרצי להיות כמוהן. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות צרפתיה. אני אוהבת לכלוך. ובלגן. וצעקות. וקללות. אבל המודל הזה, של נשיות נינוחה בכל גיל, ללא ספק מרחיב אופקים.