1374 מילים על כתיבה

1

אחרי שנרגעתי מהפרסום של "שתיים" התחלתי לכתוב את הספר השני שלי. ידעתי שזה יהיה ספר על בדידות, שזה נושא שמעסיק אותי מזמן (גם על זה אני מתכננת פוסט מתישהו), וגם על אינטרנט (כי זה נושא שלא מעסיק מספיק את הספרות בעברית. לא מתוכנן שום פוסט בנושא. זה כל מה שיש לי להגיד עליו). והלכתי לכתוב. אני כותבת מהר כשאני כבר יושבת לכתוב, אבל אני לא כותבת הרבה. וזה לקח אני חושבת שנתיים, ובסוף היו לי ביד שלוש נובלות שונות מאד אחת מרעותה, אבל שבעיניי השלימו מעגל שלם של מחשבה שלי על בדידות.

ושלחתי אותן. קודם כל לחרגול, שם הוצאתי את "שתיים". ואלי הירש העורך אמר שהן צריכות עבודה וגם הסביר לי איך לעבוד עליהן, והיה ממש מוכשר ונחמד כהרגלו. ועבדתי עליהן עוד. ואחרי עוד זמן הן היו מוכנות. אבל אלי הסביר לי שבחרגול לא מוציאים נובלות.

אז שלחתי אותן שוב. לכל ההוצאות שאני חושבת שרלוונטיות לספר. קיבלתי תשובות. התשובות התחלקו לשני חלקים; אף פעם לא דבר טוב. החלק הראשון היה שאני כותבת יפה. שזה היה נחמד. החלק השני היה שנובלות זה לא טוב. חלק אמרו שנובלות זה לא טוב נקודה. חלק אמרו שנובלות זה לא טוב עכשיו. וזה היה מכעיס. מאד.

אז כעסתי.

301395_10150354533939339_622757370_n
תמיד הזדמנות טובה להיזכר בכריכה שציירה ענבל וולף ל"שתיים"

2

אני מחשיבה את עצמי פרח ספרות. יום אחד אני אהיה סופרת. אבל אני לא חושבת שמישהו שהוציא ספר אחד הוא כבר סופר. זה דורש יותר תרגול מזה. כמו שבלרינה לא נחשבת בלרינה רק כי היא הופיעה בפעם הראשונה בחייה בלהקה. בראש שלי בערך בספר השלישי את נהיית סופרת. עד אז את מתמחה.

ואני חושבת שסופר זה מקצוע. לא תחביב. לא משהו להעביר את הזמן. לא טיפול פסיכולוגי ציבורי. אבל אני גם חושבת שלמרבה הצער נולדתי בתקופה ובמקום שהמקצוע הזה הוא מקצוע שלא משלמים בו כסף. בעיניים שלי יש דיסוננס חמור במלים האלו: מקצוע שלא משלמים בו כסף, אבל אף פעם לא הצלחתי ליישב אותו, אז פשוט הנחתי לו להיות דיסוננס.

אני גם חושבת שאדם צריך כסף כדי לחיות אני אוהבת לחיות בנעימים. אני אוהבת לא לחשוב על כסף. אני לא טובה בלהוריד את רמת החיים שלי כדי להרוויח פחות. למרבה המזל, אני יכולה לעשות את זה, ואני יכולה לעשות את זה בתנאי שאני לא עובדת בכתיבה. אני בטח לא מסתמכת על הספרות שלי כדי להתפרנס. אבל גם לא על כתיבה בתשלום של דברים אחרים. הפסקתי עם זה בינתיים. אני כותבת בתשלום רק אחרי שהמשכורת החודשית שלי כבר מובטחת ממקורות שבימינו נחשבים ראויים לתשלום הגון.

3

סטיבן קינג כתב ספר שקוראים לו "עונות מתחלפות". זה ספר מדהים בכל מיני דברים, אבל בעיקר בסבלנות של קינג. יש שם ארבע נובלות (כן, נובלות) שכל אחת שונה מרעותה מאד וכל אחת מציירת עולם שלם, מסקרן, תובעני וסגור. קינג כתב לספר הזה אחרית דבר (ויקיפדיה מספרת שזה קרה ב-4 בינואר 1982) ובה הוא סיפר על ההוצאה של הספר. והוא כתב שבאיזשהו שלב הוא הבין שהוא הגיע ל"עמק המוות של הכותבים. נובלות שבין 25,000 ל-35,000 אלף מילה". זה ציטוט מהזיכרון. אבל הציטוט הזה חי מאד בזיכרון שלי. כי הוא עמד שם, פאקינג סטיבן קינג, לא אני, בפאקינג אמריקה, לא ישראל, בפאקינג 1982, לא בימי האינטרנט שהרס את התוכן בתשלום, ואמר שנובלות זה עמק המוות. ואז הוא סיפר שהוא שכנע את העורך שלו לתת לספר שם אחד, לכתוב כותרות קשורות לכל אחת מהנובלות, ולהוציא אותן. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. הספר הזה מפורסם משום ששלוש מהנובלות בו הפכו לסרטים הוליוודים מצליחים, ללמדכם וללמדי שנובלות הן לא בהכרח זוועה ספרותית.

4

בגלל זה, כשאנשים שואלים אותי מה אני עושה, אני אף פעם לא אומרת סופרת. כי סופרת זה מה שאני עושה כשאני מפנה לזה את הזמן. בשאר הזמן אני אדם עם עבודה רגילה: אחראית הדיגיטל של אנקורי, וזה מה שאני מספרת להם. אני עושה את זה כי אני מדמיינת את התגובה שלי לתשובה: אני סופרת. התגובה האמיתית שלי, שאני אף פעם לא אומרת בקול, היא: אז ממה את חיה? אפשר להניח לדיסוננס, אבל לא תמיד הוא מניח לך.

בשלושה חודשים שעברו מאז שאנחנו בניס, יצא לי להיות בהרבה שיחות היכרות מצחיקות/משמימות שכאלו: מאיפה את? למה בעצם באת דווקא לניס? (התשובה המקובלת, שתדעו, היא מזג האוויר. איזה עולם זה שאנשים בוחרים להגיע למקום לפי מזג האוויר בו לעולם לא אבין). מה את עושה? ובשיחות האלו, בכל פעם שאמרתי: אני עושה שיווק דיגיטלי לרשת חינוך, התגובה הייתה: אה, נחמד. שזו תגובה בסדר, אבל גם היא קצת משמימה.

ואז, באחת הפעמים, בשביל לגוון לעצמי קצת, ובגלל שאנשים בשיחות כאלו אף פעם לא אומרים דברים רעים ולא שואלים אותך שאלות מציקות, זה מנוגד למזג האוויר המנומס ולגבינות, אמרתי: אני סופרת. והשיחה מייד התגלגלה למקומות אמיתיים: של שאיפות ספרותיות, של קריאה, של סופרים אהובים. דברים שאני אוהבת להקשיב להם (כשלעצמי, אני אף פעם לא יודעת מה להגיד. כל הסופרים שאהובים עליי מרקדים מולי בשורה ומסתירים לי את המחשבה, ואני נבהלת להגיד מישהו ולא להגיד את השני, אז אני פשוט בוחרת במקום את השאלה: מה הספר שאת קוראת עכשיו).

אז המשכתי. כל פעם ששאלו אותי מה את עושה, אמרתי: אני אחראית שיווק דיגיטלי וסופרת. וכל פעם העניין של הסופרת הצית זיק של עניין בשיחה וזיק של וידוי בשיחה. אני יודעת שכולם כותבים, אבל לא ידעתי שכולם כותבים. אפילו אנשים שעושים MBA בעיר עם מזג האוויר!

author-889357_960_720
סופרת, על פי מאגרי תמונות. אני לא נראית ככה

5

לפני זמן מה, כשעבדתי במשך שנה בתור מורה לספרות בסטודיו אנקורי, יצא לי להיפגש עם אשכול נבו לחמש דקות. הוא היה נחמד בצורה יוצאת מגדר הרגיל, ואני התביישתי בצורה יוצאת מגדר הרגיל כי בחיים לא קראתי ספר שלו. ולמרות שאני לא נוהגת לדבר על עצמי כסופרת, זה יצא לי. וגם יצא לי כל העניין עם הנובלות. ואשכול נבו, שאפשר להגיד שהוא יותר מהז'אנר של סטיבן קינג מאשר מהז'אנר של דרור בורשטיין, נניח, הסתכל עליי בשלווה, חייך את החיוך המקצועי שלו (ידעתי את זה כי ישר היו לו קמטים בדיוק לפי החיוך, כי הוא עשה אותו מיליון פעם) ואמר: אז תרמי. תעשי כאילו אלו לא נובלות, אלא חלקים מספר.

6

בצרפת יש חנויות ספרים מדהימות. באמת מדהימות. לא בית קפה עם חנות ספרים, שנורא נעים לשתות בו קפה ולכתוב. לא חנות ספרים שהיא גם חנות צעצועים וגם חנות הדפסי משי וגם חנות ניירות שכיף לכתוב עליהם. חנויות ספרים מדהימות. יש בהן המון המון ספרים. הן מסודרות בצורה שנעים לגשת בה אל המדפים. הן נינוחות. ויש בהן ספרים יפים יפים מכל הסוגים. ספרי בישול עם צילומים מדהימים. ספרי ילדים במגוון מטורף של צורות, גדלים וסגנונות איור. ספרי טיולים בכל גודל. ומדפים על גבי מדפים של ספרות יפה.

ואני לא יכולה לקרוא שום דבר מזה.

זה מתסכל בטירוף.

אבל זה גם מעודד: כי בתקופה שבה אני חיה, למעשה ממש במדינה שבה אני חיה כרגע, יש עולם שבה סופר הוא מקצוע אמיתי. שמשלם כסף. יש סיכוי לבטל את הדיסוננס.

7

עוד לפני שנסענו, התנאים בשלו והחלטתי שאני אעבד את שלוש הנובלות לספר. נפגשתי עם ארנה קזין לייעוץ (דבר שאני ממליצה עליו מאד. עצם הנוכחות של ארנה מרגיעה את הדיסוננס. בשבילי, ארנה תמיד משדרת: זו שאלה לא רלוונטית. ספרות זה חשוב נקודה) והחלטנו: נובלה אחת נשארת בחוץ. שתיים יעובדו ככה שיתאימו אחת לשנייה, ושני קטעים חדשים יתווספו.

8

נדב לימד אותי הרבה דברים בחיים שלי, אבל הדבר הכי חשוב שהוא לימד אותי זה: תגידי מה את רוצה. למעשה, זה היה הדבר שגרם לי להתאהב בו מהתחלה. נדב יודע מה הוא רוצה, והוא אומר את זה. לא בעלבון כלפי אף אחד. לא בדרישות בלתי מתפשרות. לא באגרסיביות. הוא יודע מה הוא רוצה, כי הוא חשב על המצב, והוא החליט. אחרי שהוא מחליט מה הוא רוצה, הוא ניגש לברר מה צריך לעשות כדי להגיע לזה. אם יש קשיים, הוא משנה את מה שהוא רוצה בהתאם לקשיים או משנה את הקשיים ככה שיתאימו למה שהוא רוצה. הוא עושה את כל זה בהרבה מחשבה ונדיבות. אני נדהמת כשאני רואה את זה בחיים האישיים שלנו, וכשאני שומעת על זה בעבודה שלו, הלסת שלי נשמטת. כי זה תמיד עובד לו. תמיד.

זה לוקח הרבה זמן ללמוד להגיד מה את רוצה. בלי לחשב מה תהיה התגובה. בלי לחשוב מי יצטרך להקריב מה. בלי לחשוב על הדרך להשיג את זה. בלי לחשוב האם זה ריאלי. פשוט להגיד מה את רוצה, ורק אחרי זה להמשיך הלאה.

2.png
נדב, מחליט מה הוא רוצה

9

אז אמרתי לו: תשמע, יש הרבה חנויות ספרים בצרפת. אולי זה באמת מקצוע? אבל אני רוצה גם עבודה נורמלית! אני לא רוצה להיות רק סופרת! זה מביך! (ניהלנו אי אילו שיחות בנושא בעשר השנים האחרונות. הוא מקבל תקציר).

והוא אמר לי: ברור שזה מקצוע. תסיימי כבר את הספר שלך. (ניהלנו אי אילו שיחות בנושא בעשור האחרון. גם אני מקבלת תקציר).

10

וככה יצא שנדב הציע לי לנסוע לסופשבוע כתיבה כדי לסיים את הספר. ואני אמרתי כן, כי ככה הוא לימד אותי. ופחדתי מוות, ונסעתי, והתרגשתי מוות, והייתי בודדה מוות, וככה יצא שסיימתי את הטיוטה של הרומן השלם ואני יושבת פה, מלהגת, ואוכלת גבינה קונטה.
התכוונתי בכלל לכתוב על הסופשבוע הזה, אבל יצא לי משהו אחר. לא נורא. בפעם הבאה.

שני רגעים

טורינו

מה שאני אוהבת בלטייל עם רוני ולירון זה שלא אכפת להן. לא אכפת להן באיזה רחוב נלך. לא אכפת להן באיזה מוזיאון נבקר. לא אכפת להן לאיזו כנסייה ניכנס. לא אכפת להן מתי נצא, מתי נחזור, מה נאכל, כמה קפה נשתה, לאילו חנויות ניכנס וכמה נקנה, אם בכלל. למעשה, רשימת המטלות שלהן בטורינו ביומיים שהיינו בה יחד הסתכמה בשתי מסעדות שהן רצו לאכול בהן (אפילו בזה לא עמדנו). לי, בגדול, לא אכפת גם, אבל אני אוהבת ארמונות. ולא אכפת ביחד עם לא אכפת לי עושה טיול מושלם, שכל המחלוקות בו נפתרות עוד לפני שהן נוצרות.

אז שוטטנו. יצאנו לכיוון אחד, להן הייתה מפה די ברורה של העיר בראש, לי אף פעם אין כזו. בהקשר הזה, אני דג זהב בור ונטול דאגות. ואחרי שהלכנו בכיוון אחד זמן מסוים, עצרנו להתייעצות: ישר, שמאלה או ימינה. זה היה התפקיד שלי. ימינה, הייתי אומרת. רק כי איזה שלט נצנץ בהמשך הרחוב, או כי הבניין שמולו עמדנו סקרן אותי מספיק כדי לראות גם את הכיוון השני שלו, או כי בכיוון מסויים נראה הומה ובכיוון השני ריק. ושוטטנו. והלכנו. ושוטטנו. ראינו רחובות יפים ורגועים, ראינו חנויות מעוצבות, ראינו בניינים יפים וישנים, ראינו עיטורים על בתים, ראינו חשמליות, ראינו אנשים לבושים יפה, ראינו.

ונהייתי רעבה. וזה עוד משהו שצריך לדעת עליי: אני דג זהב נטול דאגות עד שבבת אחת אני נהיית רעבה. וכשאני רעבה, לא מעניין אותי כלום. אין לי שום שאיפות גסטרונומיות, ואין לי שום שאיפות סוציאליות, ואין לי שום רצון מלבד להשקיט את הרעב. אני ממותה שועטת. תשאלו את נדב, אני עוברת מטמורפוזה אמיתית: כי באמת לא אכפת לי כלום מלבד להשקיט את הרעב. סיפור מפורסם מספר על כך שעמדנו בתור למסעדה יוקרתית בברצלונה, אחד כזאת שקראנו עליה באינטרנט, וראינו באינסטגרם, ובחנו את המנות ואת התפריט ואת המחירים, וסימנו כיעד תיירותי. סוף סוף הגענו אליה בצהריים של אחד הימים, והסתבר שיש תור של חצי שעה בערך, ואני הכרזתי שלא אכפת לי כלום, יש לי בתיק סוכריות גומי ואני הולכת לאכול אותן עד שיתפנה לנו שולחן.

אבל בכל זאת, גם ממותה יודעת שהמחיר של שוטטות הוא שלא תמיד את נמצאת במרחק יריקה מהאוכל שלך. וגם ממותה יודעת שלא את כל מה שאפשר לעשות לנדב אפשר לעשות לרוני ולירון, אפילו שלא אכפת להן. אז רק הודעתי שאני רעבה, וכיביתי את כל המערכות שלי, כדי לצמצם צריכת אנרגיה. והן התדיינו בינן לבינן, ואמרו דברים, אולי אפילו עניתי דברים, והלכנו לפה, והלכנו לשם, אבל אני לא יודעת, כי אני כיביתי את מערכת הקלט והן נפתחו כשנכנסנו

למקום.

Margutte Polenta da Strada.

דוכן של פולנטה (הצילום מתוך עמוד הפייסבוק שלהם). דמיינו שווארמיה קטנה, כולל הכיעור העיצובי. עכשיו, תוציאו את כל הסלטים והריח של הטיגון. במקום עמוד השווארמה שימו מכונה שמוציאה פולנטה! כמו מכונה של פרוזן יוגורט, אבל היא מוציאה פולנטה נוזלית למדי, חמימה, עם מרקם מושלם, שבכיפוף המוט הנכון מוציאה את האושר הזה לתוך קערית חד פעמית. עכשיו תסתכלו על השולחנות בר, שניים או שלושה, לא יותר, שימו עליהן פלייסמטים מנייר עם פרסומות באיטלקית, שימו במקרר את השטויות הרגילות של קולה וסודה וזה, פלוס בירה איטלקית, שימו בחוץ עשר מעלות חום, ותחזרו פנימה, כי צריך לבחור את התוספות על הדבר המושלם הזה, תוך כדי שאתם עומדים בתוך ריח נעים של איטליה, עגבניות מתבשלות עם בצל ושום. אני בחרתי רוטב עגבניות שכפי שנהוג אפשר לכנות אותו חרפרף. רוני לקחה איזה בשמל או משהו כזה עם פטריות כמהין. ולירון לקחה בולונז. ועל כל אחת מהקעריות פיזרה האישה הנחמדה שמחזיקה ביחד את מוט האלוהים פרמז'ן. והקטע הוא שהאישה עם מוט האלוהים ידעה בדיוק את המינון הנכון של פולנטה ותוספת. וידעה בדיוק את המינון הנכון של פרמז'ן. וידעה בדיוק את המינון הנכון של התנחמדות והתרחקות.

וזה היה רגע. רגע של אושר מוחלט.

התכוונתי לכתוב על עוד רגע, אבל נהייתי רעבה מדי. הולכת להיות ממותה.

צי'ק צ'אק

1

בגדול, אני לא מאמינה למבוגרים. אני יודעת שאני כבר מזמן במבוגרים, ואני אפילו לוקחת עליי את האחריות הכרוכה בכך בגבורה גדולה (כן, מגיע לי פרס על זה), אבל אני עדיין לא מאמינה להם. במיוחד לא כשהם מדברים על ילדים. רובם, כשהם מדברים על ילדים, ולמרות כל גישת הילד-הוא-המלך של עשרות השנים האחרונות, פשוט מטייחים דברים. ובגלל זה, ממש לא האמנתי להם כשהם אמרו שילדים לומדים שפות בקלות. צ'יק צ'אק, את לא תשימי לב והוא ילמד צרפתית. הוא ידבר יותר מהר ממך. כמה חודשים וזה עובר.

2

כמה לב מדבר בעברית?

באחד מהמבצעים הנועזים שלו, כשהוא הלך על החלק התחתון של הגדר, שנמצא בגובה חמישה סנטימטר מהרצפה, והביט למטה בפחד אבל המשיך בגבורה עד סוף הגדר, אמרתי לנדב: הוא כזה בן.

לב: מה אמרת שם?

אני: כלום

לב: סליחה, אימא, חשבתי שאת מדברת עליי. לא שמתי לב שאת מדברת לאבא.

3

אני יודעת למה הם עושים את זה. זה כמו החופשת לידה. הם אומרים את זה כי הם צריכים להגיד משהו, כי הם לא יכולים פשוט לשתוק. בחופשת לידה, את מטורפת מהורמונים, דואגת לצרכיו של יצור תובעני במיוחד, שלא מדבר איתך (או בכלל), מסתובבת בבית בלי חזיה, או בחוץ בחזיה עם מגיני פטמות, לא מבינה איך זה קרה שנתלשת מהעולם הרגיל והמוכר שלך, עם כל הדברים שפעם מזמן עשית, לטובת כוכב הלכת אימהות, שבו אין יום ואין לילה, רק קקי גב נוזלי וגזים. אין להם איך לנחם אותך, כי אין איך לנחם, זה מעבר שאת צריכה לעשות בעצמך עם עצמך, אז הם אומרים לך: יום אחד את תשכחי שזה היה. זה עובר צ'יק צ'אק.

4

הדבר שהכי הפחיד אותי זה במעבר לצרפת (מלבד עניינים רפואיים אצל הנשארים בארץ) הוא שלב יהפוך למפלצת. דמיינתי את זה עשרות פעמים: אני ולב חוזרים מהגן, אחרי שהוא היה במקום שבו הוא לא יכול לדבר במשך שמונה שעות, והוא ירצה משהו אווילי של ילדים בני שתיים וחצי: שאני אתן לו לטפס על עמוד החשמל, או שאני אסביר לו בדיוק בדיוק מה זה מים, או שאני ארשה לו לבדוק בעצמו ובנחת ממה עשויים מעברי חצייה. ואני אתעקש שלא. ואז, הכעס, התסכול, הדממה הכפויה ישלימו את הטרנפורמציה: ברחוב רחב ושקט כמו באירופה, בינות אנשים שאומרים פרדון ומוסיפים אקסקיוז מוא ומתבלים בחיוך מתנצל אם הם בטעות עושים צעד לא מודע למרחב הפרטי שלך, לב יתחיל לצרוח: לא! לא! אני רוצה! אבל אני רוצה! ואף יגדיל לעשות וישתטח על הרצפה כמיטב המסורת של קומדיות מהסוג הזה, והפנים שלו יהפכו אדומים, והלשון שלו תגדל ותגדל והצרחה שלו תתחזק ותתחזק ואני אצפה בו הופך למפלצת.

5

כמה לב מדבר צרפתית?

1. פומפייר – הוא מתכוון לכבאי.

2. רוז' – אדום

3. ג'ון – צהוב

4. בלו – כחול

5. פוליס

6

ואז זה קרה בפעם הראשונה כשהיינו לבד. לב רצה משהו. לא זוכרת מה, אבל בטח לבדוק מה קורה כששוכבים על הכביש, או אולי את השוקולד העשירי שלו או משהו, ואני אמרתי לא. והתעקשתי. והוא רץ רחוק ממני, בוכה, וצרח עליי: אל תבואי לפה! אני לא הולך איתך! אני לא הולך איתך בכלל! ופשוט שאג שם ברחוב האירופאי הרחב והשקט שאגות בלי מלים.

ואם הוא היה ילד אחר, הוא היה מפלצת. אבל הוא היה הילד שלי. כועס. מתוסכל. קצת מצחיק, אם לומר את האמת. מעצבן ממש. אבל אהוב. והתיישבתי על המדרכה ואמרתי לו: אני אחכה לך עד שתגמור לכעוס. וישבנו שם רחוקים אחד מהשנייה די הרבה דקות, בזמן שהוא נרגע ואני נרגעתי ויכולנו לחזור הביתה. וזה היה אחד מהרגעים שבם קיבלתי אישור מהממשלה של כוכב הלכת אימהות שאני בסדר. וזה היה, למרות הפחד, רגע משמח, שאם לא הייתי שמה לב היה נבלע בעיסת הצ'יק צ'אק שלהם.

(שאחריו באו כמה וכמה רגעים מפלצתיים פחות סיפוריים)

7

.אז בינתיים עברנו לשפה שלישית, שהוא ממציא.

לחרבן מכאן עד לשם, ובחזרה, לנצח

 

1.

זה כל מה שרציתי. קפה במקום חדש. בגט מונח על צלחת יפה. חמאה טעימה שמוגשת עם סכין למריחה. וגם את מה שלא רואים: הדרך לבית קפה על האופניים שלי, שעליהם יש מושב ללב, שנוסע אתי תמיד, גם בלי לב. ופעמוני הכנסייה, עכשיו מצלצלים 11. ורחובות עם אנשים שעסוקים בענייניהם, אפילו שברחוב הזה (ובעיר הזאת) נדמה שענייניהם תמיד סובבים סביב קניות. אפשר להניח שמחוץ לרחוב הזה יש להם גם עניינים אחרים. ואותי, מסתכלת. זה לא הרבה, אבל זה מה שרציתי.

2.

"כשגרים בחו"ל, אז כל פעם שיוצאים מהעבודה נמצאים בחו"ל"
הדס לנדב

בכל החודשים שבהם רקחנו את המעבר הזמני הזה זה היה המשפט שדחף אותנו קדימה. תארו לכם, לצאת מהעבודה, הדבר הכי מונוטוני ושגרתי בעולם, ולהיות בחו"ל, להיכנס לתוך ג'ימבורי מלא כדורים צבעוניים למבוגרים. איך אפשר בכלל לסרב לזה? אזה דברים רעים יכולים לקרות בג'ימבורי הזה? בכל החודשים האלו לא הצלחתי לחשוב על דבר רע אחד שיכול לקרות. ידעתי על הבדידות, ועל הזרות, ועל איבוד רשת התמיכה. ידעתי את כל זה, וזה לא השתווה אפילו קצת לאפשרות של לצאת מהבית ולהיכנס לג'ימבורי.

3.

אבל לא חשבתי על זה: ))<>((

מה זה? זה אמוטיקון שאומר: לחרבן מכאן עד לשם, ובחזרה, לנצח. (pooping back and forth, forever).

זה מתוך הסרט "אני אתה וכל השאר", שבו רובי ילד בן 6, מצ'וטט (זה חוקי עוד להגיד את המילה הזאת?) עם אישה מבוגרת באינטרנט ושולח לה את האמוטיקון הזה. היא לא בקיאה בעולם המונחים של ילדים בני 6, באותה מידה שרובי לא בקיא בעולם המונחים שלה. וכך יוצא שרובי קובע איתה פגישה בפארק, ושניהם נמצאים בחוסר אוריינטציה מוחלט אחד כלפי השני. שניהם מגיעים, ובגלל שזה סרט של מירנדה ג'ולי ולא של HBO, היא לא רוצחת אותו ומחביאה את גופתו, וגם אין שום מוזיקה דרמטית בזמן שהיא מנסה למכור אותו לרשת של עברייני מין. היא עושה את מה שאישה נורמלית הייתה עושה: היא נותנת לו נשיקה על הלחי ושולחת אותו הביתה, כדי שהיא תוכל ללכת הביתה ולהרהר בחייה עד כה.

אז אנחנו רובי. כל הזמן. אנחנו עיוורים וחירשים וסומים באפילה לגבי רשת המסמנים שנפרשת לפנינו. חלק אנחנו כמובן יודעים, כי לא באנו עכשיו מבקתה בהרי תימן, אבל כל מה שהוא מעבר למה שתיירים עושים, דורש הסתגלות. ודורש הבנה. ודורש כיאורוגרפיה חדשה שתאפשר לנו להשתלב בכיאורוגרפיה הכללית של העיר. ומי בכלל רוצה להיות רובי בגיל 40? לא בשביל זה עברתי כבר את כל שנות העשרים המייסרות, כדי להגיע למקום שבו הכל ברור לי כבר?

למשל? למשל בתי הקפה. באיזור 11:30 בצהריים המלצרים מתחילים להניח על חלק מהשולחנות מפות נייר, סכו"ם וכוסות. זה הסימן שהגיעה השעה לאכול צהריים. כי יש שעות, גבירותיי ורבותי, לא כל אחד פה עושה מה שבא לו. בשולחנות האלו לא שותים קפה. כי עכשיו צהריים, כאמור. אתם מוזמנים לאכול את מנת היום. או לבחור מנה אחרת מתפריט האוכל. אבל קפה תשתו בבקשה במקום אחר. אותו דבר אבל הפוך קורה אחרי צהריים. מפות הנייר מוכנסות, מקופלות, וממתינות לתורן ביום הבא. והשולחנות חוזרים להיות שולחנות טובים לשתייה. עכשיו אפשר גם אלכוהול.

אחרי שמבינים את זה, קל מאד להשתלב בזה, אבל דרוש הרגע הזו שבו מישהו מפענח לך את הסימן: ))<>((.

4.

וכך יוצא שהמשפט "כשאתה גר בחו"ל, בכל פעם שאתה יוצא מהעבודה אתה בחו"ל" מקבל משמעויות חדשות. בחוץ זה לא רק ג'ימבורי עם כדורים צבעוניים מונעי נפילות, אלא גם אולפן ללימוד שפה, משרד של רשות ממשלתית עתיר בירוקרטיה (מתים על הטפסים המצחיקים שלהם), מסיבת פופ אפ במקום שבו את לא יודעת עדיין איפה השירותים וגם קניון. זה משמח, אבל גם הרפתקני וחקרני ומעייף.

5.

וכל זה גורם לי כל הזמן לחשוב על הקומיקס הזה שאורי שם בפייסבוק שלו:

comics
לכו לראות אותו. הוא מקסים ממש

שבעיקרון אומר: די כבר עם הדרישה הזו לאושר. זה הכי לא סביר. במקום, תנסי לחיות.

ואני חיה, לעזאזל. לגמרי חיה!

לעוף

1

הייתי לקראת סוף הריצה של אותו בוקר כשהבנתי את זה. הזריחה בדיוק התחילה, ואני הייתי עם הגב לים ועם הפנים לנמל, בירידה. מולי היו הרבה יאכטות מטורפות וספינות מטען גדולות, משמאלי הר עם טירה ופארק ומימיני שמיים שעברו מכחול עמוק של סוף הלילה לוורוד של תחילת היום. לקראת סוף הריצה כל האנשים שרצים בטיילת מקבלים את אותה זווית של הרגליים, כאילו שלא חשוב איזה מרחק הם יעברו, כל עוד הרגליים שלהם ימשיכו לזוז, זה נחשב שהם הצליחו. זה כנראה נכון. אבל רציתי לבדוק איזו תחושה פנימית שהייתה לי, שאם רק ארחיב את הצעדים שלי, אם רק המרווחים בין כפות הרגליים שלי יגדלו, אוכל לרוץ למרחק, אוכל ממש להתעופף.

2

כן, אני רצה. קצת. כמה דקות בכל פעם. ואז קצת הולכת. ואז ממשיכה לרוץ. הכל על פי הוראות שנאמרות לי מהאוזניות, בידי איש שמעולם לא פגשתי, וגם לא באמת קיים, אבל אני בטוחה שהוא היה קוורטרבק ושיש לו שיער בלונדיני, והוא גדול ושרירי וכל מה שאני שונאת בגברים, ושהייתי פשוט מתעבת אותו, לו הייתי פוגשת אותו. אבל הטיילת כל כך יפה ורחבת ידיים ומזמינה, והמאמץ הקטן שאני עושה כל כך מרחיב את הלב, שאני רצה. מתישהו אכתוב על זה בהרחבה.

3

ואז הבנתי: אני כן חולמת על תעופה. הרבה שנים זה הטריד אותי, לא כמו האם אני שמנה או האם אני חברותית וטובת לב, אבל הטריד אותי שאנשים אחרים חולמים על לעוף ואני לא. זה הרגיש לי צר, ומדוכא, וכלוא ואני מחזיקה מעצמי מלאת דימיון. ובאותה שנייה, הבנתי שאני עפתי בחלום מיליון פעמים. זו לא תעופה באוויר כמו סופרמן, עם הידיים פרושות לצדדים והמבט מרחף, גבוה מעל הבניינים. לא. זה יותר כמו קפיצה שלעולם אינה נגמרת. היא תמיד מתרחשת בתוך מקום סגור, הרבה פעמים במורד מדרגות. בחלום אני קופצת גבוה, ואז מושיטה עוד רגל קדימה ובמקום לנחות, ולעשות את כל העניין עם כיפוף הברכיים וקליטת הזעזוע של משקל הגוף, אני פשוט ממשיכה לעוד קפיצה ועוד קפיצה, בלי לגעת בקרקע באמצע. ובחלום זה מרגיש כל כך אפשרי, שלרגע לא חשבתי על זה. אף פעם לא התעוררתי בהשתוממות או הרגשתי צורך לדבר על זה. פשוט איכשהו, בגוף שלי, אני ידעתי שאני יכולה לעוף. עד אתמול ידעתי שאני יכולה, במקרה הצורך. זה היה כמו משנה צבע בטאקי. אתה לא משתמש בו עד שאתה חייב.

4

זה תמיד הזכיר לי גראנד ז'טה, שזה צעד בבאלט. הרבה פעמים זה בא בסוף: שסה, פה-דה-בורה, גראד ז'טה. או ככה:

כל המילים האלו הן בצרפתית ואני מכירה אותן בלב, מהילדות שלי, מלאת הבאלט. וככל שאני מתקדמת בלימודי הצרפתית שלי אני מבינה שהן מילים אמיתיות, לא של באלט, אל של השפה, ואני פוגשת אותן ככה פתאום, באמצע שיעור על ההטייה המשונה של הקבוצה השנייה של הפעלים, לא משנה. ופתאום המורה אומרת טומבה, ואני יודעת מה זה! אני יודעת כמו שאני יודעת מילה בעברית!

הפעם האחרונה הייתה סוטנו (soutenu).

בבאלט זה הרגע הזה ליד הבר, שאת אוספת את כל כולך, עולה על כריות האצבעות לרלווה, ואז מסתובבת לצד השני של הבר, וממשיכה את התרגיל בצד השני. זה רגע של עצירת נשימה, של הכנסת הבטן, של כיווץ עצמי. ופתאום גיליתי בשיעור האחרון, שזו גם המילה למשלב שפה רשמי. כמו לחנוט את עצמך בחליפה ועניבה. איזו התאמה מושלמת!

5

פתאום אני נזכרת שיש סיפור כזה של סופר צ'כי שמוטי המליץ לי עליו. צ'אפק? על האיש שקפץ גבוה? והיה משהו עם משטרה?

6

אז גראנד ז'טה, אבל בלי לנחות, וגבוה באוויר, כמו רקדנים מקצועיים. והייתי בטוחה שאני יכולה. ולא ידעתי שאני בטוחה. וגם לא ידעתי שאני לא יכולה. וברגע אחד הכל התגלה לי. ולא ידעתי אם לשמוח על זה שגם לי יש אופק ודימיון או להתאכזב שאיבדתי את משנה הצבע שלי. בכל זאת, יכול היה להיות שימושי.