תגובתו של הבעל

היסטוריה

לרגל יום האישה, כתבה אשתי פוסט על עייפות, על זמן ועל גידול משותף של ילדים. בגלל רגישות הנושא, היא שלחה אותו קודם להערות שלי. היתה לי הערה קטנה אבל בגדול כמובן שלא היתה לי שום בעיה עם פרסומו, כמו שאין לי בעיה עם אף אחד מהפוסטים האחרים בבלוג, שחושפים מגוון חלקים בסך הכל אינטימיים של החיים שלנו. הבעיה שלי התחילה עם התגובות בפייסבוק.

נשים רבות, משכילות ומרשימות, בחרו לפצוח בשרשת של תגובות ילדותיות. עצב, דמעות ודיכאונות, בשורה אחת, מטולטלת מעוולות העולם ומלוות באמוטיקונים בוכים. באמת?

פוליטיקה

אז דיברתי על זה עם השותפה הכי טובה שלי, מיטל. היא הסבירה לי שמעבר למקרה שלנו, שורש הבעיה היא שהעולם לא מעריך מספיק עבודה של נשים, משלם להן פחות, ובכלל שבמקצוע שלה, שקשור במילים, אין סיכוי להתפרנס. אני מסכים עם כל מילה. רבים מחברינו המשותפים עוסקים בתחום התוכן, רבות מהן בכלל חברות. אני הראשון להסכים שאנשי תוכן, סופרים, וכיוצא באלה מקצועות שבהם לא מרוויחים מספיק או שהמדינה המחורבנת מחלקת אותם לחלקיקי משרות (הם לא אותו דבר, אני יודע, עצרו את הדכאונות), צריכים להתפרנס בכבוד. אגב, מהיכרותי המוגבלת עם אנשים בתחום הזה, אני מעריך שפערי השכר בהם לא דרמטיים. לא היתה אצלי אישה אחת במחלקה שהרוויחה פחות מעמית גבר, או קיבלה שקל אחד פחות בבונוס בגלל שהיא אישה. תבדקו אותי.

יחסים

אני בא מבית פמיניסטי מאוד. 3 נשים, 2 גברים. גם אם התיאוריה לא היתה החזק שלו, הפרקטיקה כן. כשהאחיות שלי רצו ללמוד בבתי ספר מיוחדים ונחשבים, שלחו אותן לשם. כשאחותי הקטנה הלכה להיות קצינת חימוש, אבא שלי הסיע אותה בכל יום ראשון.

כמו שכתבה מיטל, ההסכם בזוגיות שלנו הוא שלכל אחד יש את הכישרונות שלו, והם שווים. ולכן כשהגענו למצב בחיים שלא היינו חייבים שנינו לעבוד במשרות מלאות, ואפשר היה לפתח כישרונות מחוץ לעבודה, או ביזמות פרטית – הלכנו על זה. העסקה הייתה ברורה – כיף, הגשמה אישית והשקעה בקריירה עתידית, בתמורה לוויתור על מיצוי כושר ההשתכרות שלנו (מיטל כתבה אחרת, אנחנו לא מסכימים בנקודה הזאת).

בינתיים הזמן זז. מי שעבד במשרה מלאה הרוויח יותר, מי שלא, הרוויח יותר משהרוויח קודם, אבל עדיין פחות. במשך הזמן הזה עברנו דירות, שינינו תפקידים, ואיחדנו את 3 חשבונות הבנק שלנו לאחד – שבו נמצא תיק ההשקעות שלנו, תיק ההשקעות של לב, וגם ההלוואה שלקחנו ביחד לקראת הלימודים שלי. כשלב נולד, העניין הכלכלי השפיע על החלוקה של הטיפול בו.

אז מיטל צודקת.

זה נכון. אני לא בבית מספיק. אני לא נמצא עם לב כמה שהייתי רוצה. אני לא מעביר אחרי צהריים בגינות (את אלה של צרפת אני ממש שונא). נסעתי השנה יותר פעמים לבד ממה שנסעתי ב-8 השנים האחרונות שלנו ביחד. אבל יודעות מה? זה החלק הכי גרוע בלהיות אבא צעיר.

אבות צעירים לא מבלים מספיק עם הילדים שלהם. הם לא מבלים מספיק עם בנות הזוג שלהם. חופש התנועה שלהם הוא מדומיין. הוא חופש מבאס מאוד שנמצא בתחום הצר מאוד שבין להכין ארוחת בוקר, להספיק לעבודה או ללימודים בזמן, לחזור לפני ארוחת ערב, בתקווה עם כמה שפחות משימות. זה משאיר לנו, בגדול, שאריות. ילד שהתעורר בשש בבוקר, אמא שבילתה את אחר הצהריים בגינה, מעט מאוד זמן של ערות וחיוניות משפחתית סבירה. החוויה שלנו היא FOMO תמידי, ואנחנו אף פעם לא במקום הנכון. מסיבת פורים בגן? קורס operations. סרט עם אימא אחר הצהריים? finance. חופשת לידה מהעבודה? סירוב מוחלט (לא רשמי, אבל מוחלט). תשאלו אבא במשרה מלאה מתי היו לו שעתיים עם עצמו.

האם המצב יכול היה להיות הפוך? אני רוצה להאמין שכן. האם הבחירה שלנו לא להשתכר יותר היא, מה שנקרא, פריווילגית? בטוח שכן. האם יש לה השלכות על חלוקת הזמן שלנו? בהחלט. המזל שלנו הוא שאנחנו מדברים על זה ומתכננים ביחד. זה לא ככה אצלכן? נגבו את הדמעות ולכו לדבר עם הבעלים שלכן.

יום האישה שמח.

עייפות, לפעמים

אקסיומות

את הבית הזה מממנים, בגדול, שני אנשים. אחת טובה בכתיבה ואחד טוב בלגרום לאנשים לעשות מה שהוא מבקש מהם (תכננתי התנצלות שמסבירה שזה שאני טובה בכתיבה לא אומר שכל מה שאני כותבת אני מרוצה ממנו, אבל על הזין, אני טובה בכתיבה נקודה). (לו נדב היה כותב את הפוסט הזה, גם הוא בטח היה מסביר מה זה בדיוק אומר, אבל אפשר להבין גם בלי: הוא מנהל מעולה. אני כותבת את הפוסט, אני לא צריכה להתנצל שככה אני חושבת).

בבית הזה, אין העדפה לכישרון אחד. שני הכישרונות שווים בגודלם. כל פעם שהוא רוצה לכתוב משהו חשוב הוא מתייעץ איתי. בכל פעם שאני צריכה לגרום לאנשים לעשות משהו, אני מתייעצת איתו.

בבית הזה אין העדפה לאדם אחד. אין מישהו שהאושר שלו נחשב יותר מהאושר של מישהו אחר. אם מישהו מרגיש מקופח בעניין הזה, אפשר לסמוך על כל אחד מאיתנו שירים דגל, כמו שאומרים בשפה של האנשים שגורמים לאחרים לעשות מה שהם רוצים.

בעולם הזה, בגדול, משלמים יותר אנשים שיודעים לגרום לאנשים לעשות מה שהם רוצים על פני אנשים שיודעים לכתוב. זה לא קרה במקרה, זה לא כוח טבע. זה קשור מאד מאד לפטריארכיה ולסדר העדיפויות שלה.

אנחנו מעדיפים למקסם את יכולת ההשתכרות המשותפת שלנו. אנחנו אוהבים ספרים, מגזינים, אוכל טעים, אלכוהול בשפע, בגדים יפים וטיולים, לא בהכרח בסדר הזה, ולא בהכרח בסדר כלשהו. למעשה, אנחנו מעדיפים את הכל ביחד.

היסטוריה

בהתחלה שלנו כל האקסיומות האלו עבדו ביחד בשמחה. למרות שנדב צעיר ממני בשש שנים כמעט שלמות, הוא תמיד הרוויח יותר ממני (בסדר, היו כמה חודשים ב-2008 שבלי להיוועץ בו הכלכלה העולמית קרסה). אני הרגשתי עם זה בסדר, והוא הרגיש עם זה בסדר, כי כל אחד הרוויח כמה שתכננו באקסל המשותף, וכי כל אחד מאיתנו עבד בעבודה שבה בחר, וזה לא דבר של מה בכך בכלל. מה שהיה חשוב הוא שההכנסה המשותפת שלנו הייתה מספיקה כדי שאני אוכל להרגיש כמו האדם העשיר ביותר בעולם והוא יוכל להרגיש שהוא יכול לעשות כמעט כל מה שהוא רוצה.

המפץ

ואז לב נולד. פתאום היינו צריכים גם להיות הורים, ולקבל החלטות כלכליות שלא תלויות רק בנו, אלא גם מתחשבות בצרכים של אדם קטן, שאנחנו אחראיים על החינוך וה-well being שלו.

ופתאום, בלי להודיע מראש, ובלי שאוכל להתכונן לזה, הכישרון שלי היה שווה פחות. הוא היה שווה פחות לא כי אני לא אמרתי לעצמי מספיק מול המראה: את סופרת (כמו שמנסים לרמוז כל מיני ספרי עזרה עצמית לסופרים), ולא כי נדב תפס עליי תחת (כמו שהוא היה אומר לי בהתחלה הרבה: ראית פעם מישהו שניסה להגיד לך מה לעשות ויצא בחיים?). הכישרון שלי היה שווה פחות כי שעת עבודה שלי שווה פחות, ופתאום מספר שעות העבודה המשותף שלנו היה חשוב כמעט כמו כמות הכסף שקיבלנו בסוף כל חודש.

הרווחתי פחות, ומישהו צריך היה להישאר עם לב, ולכן הכי הגיוני שאני אשאר עם לב, בלי קשר להעדפה שלי או של נדב, ובלי קשר למה שאני מאמינה בו בחינוך ילדים וניהול משפחה. זה פשוט היה עניין טהור של מספרים (שמאחוריו כמובן העדפה בכלל לא טהורה של מקצועות מסויימים על פני אחרים).

זו הייתה הכאפה הכי חזקה שקיבלתי מהעולם כפמיניסטית. אף מבט מגעיל ברחוב, אף שריקה מבהילה באמצע הלילה, אף פעם שבה צעקו אליי: "היי, לסביות, אפשר להצטרף?", אף רגע של אימה כשהבנתי שנשארתי במשרד לבד בלילה עם האיש שהמילים שלו מעוררות בי אי נחת גדולה, אף רגע של עצבים טהורים שמתרחש בכל פעם שמישהו פונה אליי ב"בנות, מה תרצו?", אף אחד מאלו לא היה גדול יותר מהרגע שבה הבנתי שבשביל העולם אני שווה פחות מנדב.

ככה מרגישה הסללה: העולם מוביל אותך בעקשנות ובנחישות לנתיב שיש לו הסברים הגיוניים לכאורה, אבל הוא לא בהכרח זה שהיית בוחרת בעצמך, ואת מרגישה את הבפנים שלך נקרע בין הרצון להיות אדם הגיוני בעולם לבין תחושת הבטן שלך שזועקת משהו אחר לגמרי.

nadav velev
ילד בעבודה של אבא

רעשי משנה

ומאז, אני אחראית על לוח הזמנים של לב. להביא לגן. להוציא מהגן. להישאר בבית כשהוא חולה. לזכור להביא בגדים להחלפה לגן. לבחור את הגינה שנלך אליה אחרי צהריים. לדאוג לפעילות אחרת בימים מסויימים כדי שאני לא אמות משיעמום בגינה (אין לי ספק שבגן מאיר יש קבר אחים נסתר של הורים שמתו, פשוט נפלו במקומם ונקברו, משעמום). לקבוע עם חברים ועם האימהות שלהם. לקחת בזמן מהגינה כדי שנגיע הביתה לפני שהרעב של הערב יפרוץ וישבש לילד את המוח (הוא ירש ממני את חוסר היכולת המוחלט להתמודד בכבוד עם רעב, אז במובן הזה החלק הזה דווקא הוגן). ובעיקר, לדעת שמהשעה 15:30 עד השעה 20:00, הזמן שלי שייך בהכרח למישהו אחר.

בישראל, היו עוד אנשים מבוגרים סביבנו שעזרו לנו. אפשר היה לקרוא להורים שלי. להורים שלו. היו דודות. היו שכנות שהן חברות. בהתאמה, האחריות על הכתפיים שלי קטנה, לא סתם קוראים לזה רשת ביטחון.

כשעוברים מדינה, אז זה יודע כל אחד שחושב על זה, רשת הביטחון נעלמת. אין יותר ערבים שבהם אפשר להזמין את הדודה ולצאת לשתות. אין יותר חמישי שלב נשאר לישון אצל ההורים שלי ואנחנו יכולים לישון עד מתי שנרצה. אין. יש אותי.

העייפות

אבל אם חוזרים לאקסיומות שעל פיהן מתנהל הבית הזה, אפשר להיזכר שבתוך הבית פנימה, הכישרון שלי הוא שווה ערך לכישרון שלו. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו צריכים למצוא לי את הזמן כדי שאני אוכל לעשות את מה שאני טובה בו, עם ובלי קשר למקום העבודה שלי. זה הדבק החזק של הבית הזה: כולם ערבים לכולם.

איך עושים את זה? בדרכים הידועות: לפנות בוקר, בערב, כשנדב בא מהעבודה מוקדם, כשאני עובדת פחות ממשרה מלאה, כשההורים עוזרים, כשאני בורחת לסופי שבוע. יש הרבה דרכים כדי לוודא שזה קורה, וזה תמיד קורה, כי אתם לא רוצים לדעת מה קרה לבנאדם האחרון שרצה להגיד לי מה לעשות.

בישראל, זה היה יותר קל. אני עבדתי פחות. זה אומר שהוא היה אחראי להכניס לבנק מדי חודש הרבה כסף, ואני הייתי אחראית יותר על ענייני הבית. יש לזה גם יתרונות. ילדים ישנים צהריים, וגם אימהות יכולות. לפעמים, בין לבין, אימהות אפילו יכולות למצוא לעצמן זמן לעשות סתם דברים כיפיים.

אבל פה, הזמן שלי תמיד נחצב בעקשנות. אני צריכה לקבוע עם נדב מתי הוא בא מוקדם כדי שאני אוכל ללכת. אני צריכה לתמרן את העבודה שלי ככה שיישאר לי זמן לכתוב. אני צריכה לקום מוקדם כדי שאני אוכל לצאת לרוץ. אני תמיד זאת שצריכה למצוא את המעקפים, את הפרצות, את השביל הלא-סלול.

ונדב? הוא פשוט הולך לעבודה או ללימודים. ברור שהוא משתדל לבוא הכי מוקדם שאפשר. ברור שהוא משתדל לעשות כל מה שאפשר כדי להיות שותף מלא. ברור שהוא צריך להודיע אם משהו בלו"ז שלו חורג ממה שתוכנן מראש. אבל בגדול, הכישרון והעיסוק שלו הוא אקסיומה, הנקודה שממנה מתחילים. והעיסוק שלי? הקצפת, המקום שבו מסיימים. הוא אדון לזמן שלו. ואני אדונית לזמן של כולם. זה לא קשור אלינו ולא אליו או אליי. זה קשור לעולם ולדרכים בהן הוא מתנהל.

לפעמים, זה עובד טוב וכולם מרוצים. ולפעמים, אני כל כך עייפה מזה, כל כך עייפה מהנחישות והעקשנות, שאני רוצה להיות גבר.

חצי שנה – מקבץ אירועים

1

השבוע, לפני שישה חודשים, נחתנו בניס. רועדים מפחד ועם שלוש מזוודות בגודל מקרר, לקחנו את עצמנו למלון בו ישנו בלילה הראשון. שמנו את לב במיטה, ואני ואבא שלו יצאנו למרפסת לנסות לנשום רגע. אני הייתי מפורקת לגמרי מהתרגשות. נדב נאלץ להיות זה שמחזיק (אי אפשר שניים ביחד מפורקים, זה ידוע). הוא שלף כמובן את הנשק הסודי, ג'ין וטוניק, ואנחנו עמדנו במרפסת בקומה גבוהה, שמשקיפה לעבר מרפסת של אחד הבניינים, שתינו ג'ין טוניק מכוס של מלון לצחצוח שיניים, וניסינו לראות דרך הלילה את העתיד שלנו.

2

השבוע, בשיעור צרפתית, למדנו על שותפים לדירה. ראינו שלוש דקות מסרט צרפתי על בחור צרפתי שמנסה להיכנס כשותף לדירה בברצלונה, בחד עם ספרדייה, גרמני, אנגלי ואמריקאית. אחר כך המצאנו לעצמנו דמויות, וכל פעם מישהו אחר היה השותף שמנסה להיכנס לדירת שותפים בה חברים כל התלמידים האחרים. ככה יצא שבמשך כחצי שעה, מישהו בחדר דיבר צרפתית. לפעמים, המישהו הזה היה אני. ולא רק זה, לפעמים אפילו מישהו צחק ממה שאמרתי, וזה לא היה כי נשמעתי כמו גידמת בדרכה לאוורסט.

us

3

לפני השינה, מדי לילה, מככבת אצלנו הפינה: איפה היה כיף היום. כמובן שלב עוד לא יודע מה זה היום, והוא שולף רשימת אירועים לא רלוונטיים, עמומים לעיתים, ומדוייקים עד רמת הפסיק בפעמים אחרות. בכל מקרה, השבוע, לילה אחד:

הוא אמר: לי היה כיף שבאת לקחת אותי מהגן. אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות שם יותר.

אני (המומה מהמונולוג הלא צפוי): למה?

הוא: אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות במקום שמדברים בו עברית.

אני: אבל אתה כבר מבין את מה שיודית אומרת, לא?

הוא: אני מבין כשהיא מדברת עברית. אמרתי לעצמי שכשנחזור לישראל אני מקווה שיבנו מחדש את גן טניה ואני אלך לשם.

אני (מתה מתה מתה מבפנים): אני גם מקווה בשבילך שמה שאתה רוצה יקרה. אתה רוצה שאני אשיר לך עכשיו לילה לילה?

4

בשבוע שעבר, קבעתי ללב מפגש חברים עם ילד מהגן שלו. אימא של הילד עובדת בשיווק באינטרנט והיא מדברת קצת אנגלית. נפגשנו בגינה, והדבר הראשון שלב עשה היה להבהיר שהוא לא מעוניין כלל לשחק עם הילד, ששיחק עם ילדים אחרים בגינה. הוא קיבל מאימא של הילד שוקולד, התיישב לידינו בשמחה והאזין ברוב קשב למה שדיברנו. אנחנו, בינתיים, בתערובת של צרפתית, עברית ואנגלית, במשפטים קצרים וכמה שפחות מסובכים תחבירית (בכל זאת, בצרפתית יש לי רק הווה, עתיד קרוב, עבר קרוב והווה מתמשך) דיברנו על החיים. על למה עברנו, על למה הם פה, על אחים, על אחיות, על געגועים, על אימהות, על יוקר המחייה, על חילוניות מול דתיות, על מסורת, על יחסים עם הבעל. כיסינו נגיעה ראשונית בכל הנושאים האלה בארבעים וחמש דקות כולל הפרעות של ילד נופל ילד בוכה ילד רוצה שאנדנד אותה בנדנדה, כמו שרק נשים יודעות. בפעם הבאה נוכל להתחיל לדבר.

5

ביום ראשון, סבתא וסבא חזרו לארץ אחרי שהם היו פה שבוע. לב היה עצוב ממש, וגם אימא שלו התעצבה. אני תמיד מתעצבת כשנוסעים אורחים. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות זה שאם מתעצבים, אפשר ללכת לספרייה. הצעתי את זה ללב והוא שמח מאד. בספריית הילדים, הוא הסביר לי בחשיבות רבה שכאן אסור לאכול את הבננה שאכלנו ושאם רוצים לקרוא, אז אסור לשבת באיזור של המשחקים. ואחר כך, במשך שעה וחצי, קראנו כל מיני ספרי ילדים שכתובים בצרפתית אבל הוקראו בעברית, כולל אחד מצחיק במיוחד שקוראים לו: "תגידי, את ישנה", שמתאר בדייקנות מופתית שיח עם ילדים בני 3, וממנו לב צחק מכל הלב, ואמר בחדווה גוברת והולכת: "למה עוד לילה? כי השמש עוד לא זרחה!" (הילד חופר לאימא שלו בארבע בבוקר. אימא שלו עונה בסבלנות שקיימת רק בספרים. המאיירת עושה פלאים מעל הראש של הילדים, ומדברת היישר לליבן של אימהות, עם הפרצופים שהאימא עושה בעודה מנסה לחזור לישון).

6

בשבוע שעבר נפגשתי במקרה עם אליסון, הפמיניסטית חמורת הסבר שזכורה מהפוסט על מועדון הקריאה "קוראים בריביירה". עשינו ביצ'ינג נשי ספרותי על מארגנת מועדון הקריאה הנוכחי. סיכמנו באמירה שכל הכבוד לה שהיא עושה דברים ומקיימת את מועדון הקריאה הזה. אמרתי לה: בואי נעשה משלנו. בשנייה אחת הייתה לנו תכנית שלמה של מה נעשה, איפה נעשה ומתי. ואז נתקלתי פנים אל פנים במושג הזמן בתרבויות שונות. באפריל, היא אומרת לי, אני לא פה, אני בארצות הברית אצל ההורים. במאי אני באירלנד, אצל חברים. אפשר להתחיל ביוני, למרות שגם מתישהו אימא שלי תמות ואני אצטרך להיות כמה חודשים בארצות הברית. ברור שמייד הבעתי תנחומים ועניין באימא שלה, אבל בלב חשבתי: את מתכננת איתי פעילות לעוד חצי שנה?

7

השבוע, נדב למד כל כך הרבה, שאני לא חושבת שראיתי אותו לגמרי ער. אולי הייתה איזו שעה כזאת, ואנחנו בילינו אותה בלנסות לחשוב איך נגיע לליון, שם נמצאת השגרירות הפולנית שתספק ללב דרכון פולני.

8

אתם יכולים אולי לשקלל את כל זה לכדי ציון על מחצית השנה הראשונה? כי אני נתתי לנו ציון די טוב בראש, אבל אני עדיין מודאגת בלב. אני מרגישה שנחוצה פה חוות דעת שנייה.

פרשייה בריביירה

1

אן הייתה מתוחה במיוחד לפני הערב על הספר "בדרכים" מאת ג'ק קרואק במועדון הקריאה "קוראי הריביירה" בניס. היא בעצמה נסעה בכביש 66 בעקבות הספר, כשהתחילה לנהל את חדר החדשות באחד העיתונים במערב המדינה. היא גם הייתה בערב מיוחד בבוסטון, שבו דיבר אלן גינסברג, נציג דור הביט. כל זה היה מזמן, לפני שהפכה לפרילנסארית, עברה לצרפת, לימדה אנגלית הרבה שנים בפריז, והשתקעה בניס, שם, יחד עם עשרות כלובי ציפורים שמפוזרים בדירה שלה וחתול, היא מנהלת את מועדון הקריאה. מזמן, אבל לא מספיק מזמן כדי שהיא תשכח שבין החפצים המועטים שהביאה ממולדתה היא טרחה לסחוב איתה גם דיסק כפול שנקרא the beat generation, ובו קטעים נדירים של הקלטות נציגי הדור ושירים שכתבו.

היא הייתה מתוחה כי אליסון, היסטוריונית אמנות אירית, שעשתה את הדוקטורט שלה בצרפת ומאז נשארה בה, הביעה דעה קולנית מאד במייל ולפיה היא ממש בשום פנים ואופן לא מוכנה כי מועדון הקריאה יעסוק בספר הזה, שהוא כל כולו מיזוגניות ושנאת נשים, "והאופן שבו הוא חושב שהכל מותר לו והוא יכול פשוט לחלוף במדינה ולהשתמש בנשים כרצונו הוא בלתי נסבל, ואני לא מתכוונת לחגוג את זה". אן הייתה יכולה פשוט להגיד לאליסון שתישאר בבית ותבוא בפעם הבאה, שבה נקרא את הספר האירי Amongst Women שאליסון בעצמה הציעה ואף תנהל את הדיון, אבל לא אישה כמו אן תוותר בכזו קלות. היא זיהתה חוסר הסכמה, היא זיהתה פמיניזם מהסוג הלא חביב עליה, והיא הייתה חייבת לטפל בו.

לצידה היא גייסה את צ'ארלי; אמריקאי כבן שישים, רופא לשעבר, שמחבב מאד את הכיפה הבוכרית שהוא חובש לראשו בכל עת, את הבנדנה האדומה שהוא קושר סביב צווארו, את קבקבי העץ השחורים שלו ואת דור הביט, שאף היה הנושא של עבודת המחקר בתואר השני שלו במדעי הרוח. צ'ארלי מבין אותה, כי גם צ'ארלי, ביחד עם בת זוגו טרי, נסעו בכביש 66 וגם הם מבינים שדור הביט היה משהו אחר, משהו ראוי לחגיגה.

כל השלושה נפגשו לארוחת צהריים מתוחה, במהלכה אליסון הסבירה את עמדתה שוב ושוב ושוב. צ'ארלי מחבב נשים מכל סוג, הוא חושב שהן יצורים מושכים, ומוכן להקשיב להן בכל עת, גם אם לעיתים הוא בורח למחוזות הפנטזיה תוך כדי. אן, לעומת זאת, מחבבת כל מי שמקשיב לה, ואליסון עמדה בסתירה חמורה להנחיית היסוד הזאת. ארוחת הצהריים לא עלתה יפה. אליסון נשארה בבית. צ'ארלי הגיע מוכן להנחות את הדיון. אן הגיעה מוכנה עם רוח קרב ודיסקים.

התמונה בראש הפוסט: מתוך ספר הבישול של דור הביט, באדיבות הספרייה של ניו-יורק.

vue-de-ma-chambre-sur
כאן יושבים בקיץ, אבל עכשיו

2

חורף. מועדון קוראי הריביירה מתכנס בחדר ההסבה של מלון אלינטון, מלון נחמד במרכז העיר. יש אח עם עצים בכאילו. יש תמונות של ענקי ג'אז על הקירות. יש כורסאות וספות. יש משקאות מהבר של המלון, והיום, באופן מיוחד, בפינות החדר נתלו דיוקנאות מודפסים של כל החבורה: ג'ק קרואק, ניל קסידי, אלן גינסברג וויליאם בורוז, ולצידם מפה שעליה מודגש כביש 66.

אני יושבת בפינה: לא הספקתי לקרוא את כל הספר, וגם ככה, אני מרגישה שעם כל האמריקאים האלו, אני באתי יותר לשמוע מאשר להשמיע. צ'ארלי פותח את הדיון וממשיך לספר על המסורת של סיפורי המסעדות באמריקנה, מתחיל בהקלברי פין ותום סויר ומגיע עד תלמה ולואיז. יש לו קול רועם ובטוח, וישיבה של מדריך טיולים: מישהו בטוח בעצמו, שמוכן גם להקשיב לאחרים, אם הם מספיק מעניינים. הוא מספר סיפורים יפים.

ביל, עוד אמריקאי, שהיה בחיים בתקופת דור הביט (סליחה שאני נשמעת פה צעירה מגילי, אבל אני גרועה בחשבון, ולרגע לא הבנתי איך זה יכול להיות שהוא עוד פשוט יושב פה, זקוף וחד לשון), מספר על הפער הבלתי נתפס בין אמריקה של שנות ה-50 – ניקסון, וסדרות טלוויזיה שמציגות רק משפחות מושלמות ומחייכות, התפתחות הפרברים וההתגייסות הלאומית לחיים בסגנון אחד – לבין אמריקה של דור הביט, ואיך דור הביט ייצג משהו אחר, שכולם כל כך כמהו אליו. הוא מדבר לא כמו איש ספרות, אין לו הרבה מלים נרדפות או משפטים מפותלים, אלא כמו אבא מסדרות על שנות החמישים.

מארי, מורה אמריקאית בפנסיה, טובת לב שמאד לא אוהבת סיפורים עצובים, לא יכולה להפסיק להתפעם מהחופש, מהחירות, מההיצמדות להווה. הם פשוט אף פעם לא מתלוננים, היא אומרת, אף פעם. הם רטובים, קר להם, הם מלאים בבוץ, והם חושבים על עוד חמש דקות כשהם יצליחו לחמוק מהמשטרה. ואני, רק קצת קר, לא יוצאת מהבית. היא חמודה מאד כשהיא אומרת את זה ומנופפת בהתרגשות בידיים עם לק אדום מוקפד, ואז היא קמה להקריא קטעים מהספר.

ואת, פונה אליי צ'ארלי, מה את חושבת על הספר. אהבתי אותו, אני אומרת, בדיוק בגלל החופש שמארי כל כך אוהבת. למרות שאני מסכימה עם אליסון. אי אפשר היה לדמיין את הספר הזה לו ג'ק היה ג'קי. אי אפשר לדמיין נשים יושבות פה בכיסא הנהג, רק בכיסא הנוסעת. אבל למי זה חשוב, אן קוטעת אותי, כל מה שאני יודעת זה שהייתי שוכבת גם עם ג'ק וגם עם ניל. יש בי פמיניסטית מחנכת רדומה, וכל פעם שאומרים לי דברים כאלו, היא מתעוררת. היא התעוררה גם הפעם, הסתכלה על אן בנינוחות ואמרה: הייתי שוכבת שם עם כולם, זה לא אומר כלום. האווירה בחדר מתחממת. אבל, ממשיכה המחנכת, השאלה היא מה היה קורה לי אחרי שהייתי שוכבת איתם. האם הייתי יכולה להמשיך במסע, שיכורה ופראית, או שהיו משאירים אותי מאחור, כי כבר לא צריך אותי.

עבורי, אומר ארון, הומו בריטי שלובש וסט, שעבד כמה שנים כמורה לספרות בסינגפור, והוא כל כולו חדות ספרותית מבריקה, ודיבור של מורה לספרות, ניל קסידי הוא מוזה. הוא מקריא קטע שבו מסופר על ציור של ניל על הקיר, עם זין ענקי. אי אפשר להתייחס אליו כמו אל בנאדם אמיתי, ואני חושב שגם ג'ק לא מתייחס אליו ככזה, הוא הופך אותו למשהו שלא יכול להתקיים בחיים, ולכן הוא דמות כל כך נהדרת.

אן מרגישה צורך להשמיע לנו הקלטות נדירות. צ'ארלי לא מוותר לה וקוטע אותה: נשמע אותן ברקע, זה יהיה מעולה. אי אפשר להתנגד לצ'ארלי, אפילו אם את אן, ואן מסכימה, אבל יוצאת לעשן. צ'ארלי ממשיך ושולף מתיק ה-Freitag שלו (זה מותג גרמני שעושה תיקים ממודעות פרסומת ממוחזרות. זה גורם לו להיראות כמו נציג אותנטי להחריד של דור הביט) את the howl. הוא קם מהישיבה פשוקת הרגליים ומתחיל להקריא בקול הרועם שלו. הוא מעביר את הספר לארון, שקורא את הטקסט רצוף הגסויות הזה בהנאה שקטה, ואחריו מארי, עומדת עם כל המטר שישים שלה, ומקריאה בקול גדול ושמח, וכולם נסחפים אחריה. צרפתיה אחת, שזו הפעם הראשונה שלה, שוברת את השיניים אבל לא מוותרת. אני שותקת. מוניקה, איטלקיה עם מבטא בריטי על העוקם, קוראת בהקפדה יתרה. אחריה טרי, אשתו היפה של צ'ארלי, קוראת בחיוך רחב ובנינוחות של מי שכבר הרשימה סלונים רבים בעברה.

וככה, היללה ממשיכה להישמע, וכולם מרוצים, ומוחאים כפים, ושורקים שריקות, ושמחים מאדמאד.

3

בחוץ, אחרי הכל, צ'ארלי ואן מעשנים אתי סיגריה. הם מספרים לי על כל העניין עם אליסון. הם קוראים לה בשמות שפמיניסטיות לא אוהבות. אני שותקת. המחנכת הפמיניסטית שבי חזרה לישון.

4

ואחר כך, באיזה בר-מסעדה ניסאי טיפוסי, אני ומארי וצ'ארלי וטרי וארון שותים דרינק קטן שאחרי ערב סוער. אני מקבלת מנה משולשת של ג'ין טוניק, וגאה מאד בספרות הזאת שלי.

שנאה. עצמית

1

הרצון לגור בחו"ל הוא בעיניי תמיד גם הרצון לריסטרט. תוכנה כלשהי במערכת הפסיקה להגיב והיא זקוקה לאתחול כדי להגיב שוב. גם אם זו לא הסיבה המרכזית שבשמה עוברים לגור בחו"ל, תמיד יש שם משהו שמקווה כי הנוף הזר, האנשים השונים והזעזוע שהמערכת סופגת יפעפע פנימה, כאילו שמשהו מחוץ לעור שלך יכול לזחול פנימה, משהו יוכל לגרום לך להפסיק לשחק שוב ושוב את הדמות המעייפת והמשמעממת ששיחקת עד כה, ולפתע לגלות בעצמך דברים חדשים, להשיל מעצמך עורות נחש ישנים ובלויים.

2

אני זוכרת את הרגע הראשון שבו גיליתי מהי שנאה עצמית. הייתי בת בערך 12. עד אז אני לא זוכרת שהייתה לי איזושהי מחשבה על עצמי לעצמי. אמרו לי שאני יפה וחכמה וחמודה, והייתי יפה וחמודה וחכמה. גם הרגע הזה התחיל ממשהו שמישהי אמרה לי. את צריכה להתחיל לחשוב על דיאטה, היא אמרה. היינו במדרגות לאנשהו, והיא אמרה את זה בלי אפילו להסתכל עליי, כבדרך אגב. ואני הבטתי מטה, אל עצמי, כדי לראות על מה היא מדברת, ואני זוכרת שלבשתי טרנינג ורוד ורך מאד מאד שקיבלתי מההורים שלי מלונדון, ופתאום ראיתי אותה: את הכרס שלי. ופתאום קרה לו רגע גן עדן שכזה. בלי אפילו ליהנות מטעמו האלוהי של התפוח, אני הפכתי מודעת לעצמי ומודעת לכרס שלי, וגורשתי מגן עדן. ומאותו רגע, בכל מיני גלים של גאות ושפל, היא הייתה אתי: השנאה לגוף שלי.

3

לפני כמה שנים גרתי בברלין לכמה חודשים. נדב היה בארץ ואני ורוני גרנו לחודש בדירה באזור שחשבנו שהוא האזור הנכון של העיר. אחת מאיתנו ישנה בכל רגע נתון על מזרון בסלון והמקלחת הייתה מזוויעה: משהו מטונף למדי, שתוכנן באופן בלתי סביר ככה שבכל רגע משהו שם היה משפריץ לכיוון הלא נכון. הייתה איזו זווית שאם דחקת עצמך אליה, ומיהרת מאד מאד, אז לא כל רצפת המקלחת הייתה מתמלאת מים, אלא רק חלקה. זה היה לגמרי בסדר, כי אני הייתי בפאקינג ברלין, עבדתי בחצי משרה מהארץ, ולו לא היה את הדבר מצמית הלב הזה של געוגעים לנדב, הכל היה מושלם. ובכל זאת, כשנדב בא לבקר, רציתי שנהיה לפחות חלק מהזמן בנחת, בלי לדאוג לפטריות רגליים.

אז הזמנתי לנו מלון ללילה אחד. אני זוכרת שהבטתי בתמונות של המלון הזה הרבה זמן לפני שהזמנתי אותו. זה היה אחרי כמה שנים של AIRBNB והמחשבה על מלון הייתה משונה. הוא גם לא היה הכי זול (גם לא הכי יקר). אבל בעיקר הוא היה יפה להחריד. הוא נראה כמו מוזיאון לעיצוב ביחד עם מסעדה שיקית. הוא נראה כאילו אם אשן שם, אהיה יותר מדי נכונה.

זה היה מלון Q בברלין, שהוא אחד מכמה וכמה וכמה מלונות בעולם שהם Design hotels. מה הם Design Hotels אני לא יודעת בדיוק להסביר. נגיד בתיאור של המלון שבו אנחנו נמצאים עכשיו כתוב: מלון לאוהבי עיר, שכבר קונים את הקפה שלהם בסחר הוגן ואת השאריות שמים בקומפוסט. אני חושבת שזה תיאור די ממצה. אלו בדרך כלל מלונות לא זולים, אבל גם לא יקרים באופן שמוציא אותם מתחום הסביר פלוס, שמעוצבים ככה שאנשים כמונו ירגישו בהם כל כך בנוח שהם לא ירצו לצאת מהם. זה אומר שיש בהם את הבר או המסעדה הנכונים, ויש בהם מיטה נוחה, מקלחת גשם, בקבוקים קטנים של מותגי סבון שנדב מכיר, ובעיקר הם לא מרגישים כאילו מישהו רוצה להפוך אותך לראג'ה שמן שלא זז מהמקום ורק רוצה שיפנקו אותו. אלא כאילו מישהו מזמין אותך לשהות נוחה במיוחד בעיר שהוא אוהב, ומספק לך את כל מה שדרוש לך, כולל אופני עיר.

GRAFT-Hotel+Q-014.jpg
hotel Q

4

אני קוראת לה שנאה עצמית, כי אני זאת שיורה אותה וזאת שמקבלת אותה, אני נמצאת בשני קצות המקל הזה. אבל בעצם היא ממש לא מיוצרת באופן עצמי. אני יודעת את זה עוד לפני שהתחלתי ללמוד פמיניזם. אני יודעת שיש כוחות בעולם – כבירים, טמירים ונעלמים לכאורה – שרוצים שאני ארגיש ככה, מכל מיני סיבות כלכליות ותרבותיות. אני יודעת את זה כל כך עמוק בלב, שזו הסיבה האמיתית לכך שספרי הפמיניזם האקדמיים שקראתי בחיים שלי לא הרגישו כמו תיאוריה. הם הרגישו כמו חלק מהיומן שלי, שנכתב בידי נשים אחרות. הפער הזה, בין יומן אישי לבין ספר אקדמיה, רק חידד אצלי את התחושה שאם כל כך הרבה נשים חכמות מדברות על אותה חוויה ראשונית מכל כך הרבה כיוונים שונים, ובכל זאת מכוונות בדיוק לאותה חוויה שאני מכירה כל כך טוב, משהו כאן חייב להיות אמיתי.

5

הרגע הכי מדכא ששנאה עצמית מופיעה בו הוא הרגע שבו כל השאר נכון. אני זוכרת אותה מופיעה למשל במלון Q. נדב הגיע אחרי כך וכך זמן שלא ראיתי אותו (חודש?). היינו בסיומו של שבוע שלם ביחד. היינו במלון מדהים. הייתה לנו מקלחת שקופה, שרחוקה שלושה צעדים מהמיטה שלנו. היה קר כל כך בחוץ, שכבר החלטנו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, מלבד לבר של המלון. הכל היה מושלם. ובכל זאת, כשהלכתי להתקלח (לא יודעת למה אפילו מקלחת שקופה באמצע החדר כל כך ריגשה אותי. אולי זה היה קטע כזה של "פסיכופת אמריקאי", של משהו כל כך לא פרקטי שהוא חייב להעיד על עושר מנוול), המחשבה הראשונה שלי הייתה שחבל שאני לא יותר רזה.

אני מיומנת כבר בשנאה עצמית, ויודעת להדחיק אותה טוב, ויש לי דרכים שונות להעלים אותה שאפילו אינן הדחקה אלא סתם רציונליזציה, וישר אמרתי לעצמי: שום דבר לא היה משתנה בחוויה שלך כרגע אם היית יותר רזה. ואפילו צדקתי. ובכל זאת, כשמשהו כזה מופיע ברגע מושלם, הוא מוריד.

כמובן שהיא מבאסת בכל רגע שהיא מופיעה. שמנה מדי. טיפשה מדי. לא יודעת להגיד את הדבר הנכון. משונה מדי. לאורך השנים היו לה הרבה ביטויים. היא יכולה להתרכז בסיבה אחת, או יכולה לחלוש על מערך שלם של סיבות לכך שאני ראויה לשנאה. אבל היא שם.

6

עכשיו מצאנו את עצמנו שוב במלון כזה. הפעם מחוץ לעיר. יש כל מיני סיבות לכך, אבל העובדה היא שלפני יומיים שוב הייתי במקלחת גשם, עם מותג סבון אקולוגי. והיא לא באה. לא רק שהיא לא באה, אלא אפילו הייתי מבסוטה על עצמי אש. פשוט עמדתי שם ונהניתי מהמים בזרם הנכון בטמפרטורה הנכונה.

מוזר.

ויותר מזה, רפרפתי אחורה בזיכרון, ולא הצלחתי להיזכר מתי היא באה לאחרונה. לא הכל היה דבש ותותים. היו רגעים של בדידות. רגעים שבהם הרגשתי שהקרבתי את הזוגיות שלי על מזבח ההרפתקנות. רגעים שבהם הרגשתי כמו אימא איומה. רגעים שבהם הרגשתי שאני רוצה לעזוב הכל ולנוח מתחת לשמיכה. אבל אני לא זוכרת את הרגע האחרון שבו הרגשתי שמשהו מזה קרה כי אני שמנה מדי או מכוערת מדי או טיפשה מדי. (לפני מחזור לא נחשב. ברור שזה לא נחשב. זה הורומונלי. דה).

7

אני חושבת שזה בגלל צרפת. כלומר, ברור שאני פשוט התבגרתי, וכמה בחורה יכולה להשקיע בלשנוא את עצמה? 27 שנים זה בהחלט מספיק. אבל אני חושבת שזה גם בגלל צרפת. ואם יורשה לי להיות רדודה, זה בגלל הבגדים בצרפת.

בניס כולן לבושות היטב. יש בחורות צעירות. ויש בחורות בגילי. ויש נשים מבוגרות. אבל הן כולן (טוב, ברור שיש גם שלא. אבל הן ממש המיעוט שבמיעוט. והן בטח תיירות), לבושות בבגדים שמתאימים להן. ובגלל שכולן לבושות בבגדים שמתאימים להן, החנויות מלאות בבגדים שמתאימים לכל מיני גילאים. בתל אביב הכרתי חנויות שמתאימות לגיל עשרים פלוס, חנויות שמתאימות לנשים מבוגרות ממני, ולגיל שלי היו רק חנויות יקרות ממש, שלא באמת יכולתי להרשות לעצמי לקנות בהן. קניתי בהן מדי פעם, כשנחה עליי רוח הבזבוז. אבל לרוב, פשוט לא מצאתי את הדבר הנכון בשבילי. התהייה הזאת, מה אני אמורה ללבוש שלא יראה כאילו אימא שלי או הבת שלי קנו, מלווה אותי כבר כמה שנים. והנה, מצאתי כמה חנויות שיש בהן בגדים שהם נכונים בשבילי. ולפעמים זה אפילו במחיר הנכון בשבילי.

פמיניסטיות אומרות תמיד שצריך רול מודלס. נשים שתרצי להיות כמוהן. אני לא בטוחה שאני רוצה להיות צרפתיה. אני אוהבת לכלוך. ובלגן. וצעקות. וקללות. אבל המודל הזה, של נשיות נינוחה בכל גיל, ללא ספק מרחיב אופקים.

החיים. לופ

1

לרגע אחד בחיים הייתי מורה. בשנה הזאת היה ילד. הוא לא אהב מלים, אבל בגוף שלו הייתה מלא חוכמה. אפשר להגיד שהוא היה חתיך, והוא היה, אני מניחה, לו הייתי בת 15, אבל בשבילי, מהדור של ההורים שלו, הוא היה יותר מחתיך, הגוף שלו היה מלא בתובנות. פשוט במערכת היחסים בינינו לא הייתה לו שום הזדמנות להפגין את התובנות האלו. ובגלל שהדו-שיח בינינו כלל אותי מרצה ואותו משתעמם, הוא הפריע מלא. ובז לי. ובז למקצוע. יום אחד הוא הגזים, ומצאתי את עצמי בשיחה איתו אחרי השיעור. שאלתי אותו מה נוכל לעשות כדי שנוכל לכבד אחד את השני, והוא הסתכל על סרטונים של פעלולי אופניים במחשב בזמן שאני דיברתי ולא אמר כלום. טוב, זה היה כישלון, מלמלתי לעצמי כשסיכמנו איכשהו את השיחה והלכתי משם. אבל! בשיעור שאחרי זה, הוא הסתכל עליי. והסתכל על הטקסט. לא שהיה לו משהו להגיד, או שהוא ממש קרא את הטקסט, אבל הוא נתן לזה הזדמנות והערכתי את זה.

אחרי כמה שיעורים קראנו ביחד, אני וכל הכיתה, את כל הצרות שבעולם, של אייזק אסימוב; סיפור עצוב נורא על רודנות איומה, שנמשך הרבה יותר מטווח הקשב של הכיתות שאני הכרתי. הכיתה הייתה חסרת נחת באופן מיוחד, ולי נמאס באופן מיוחד, ולכן עליתי על הכיסא (אם אתה רואה את "ללכת שבי אחריו" 250 אלף פעם כשאתה בן 15, משהו בכל זאת נשאר איתך), ואמרתי לכולם לעלות על הכיסא. לא היה לי מושג מה אני הולכת להגיד, אבל קיבלתי את תשומת הלב שלהם. ואז אמרתי: אנחנו הולכים לנסות להרגיש מה קורה כשמישהו שהוא לא אתה אחראי על כל תנועה שלך. הילד הזה, החכם בגוף, עלה על השולחן וקפץ גבוה. ואני אמרתי: עכשיו כולם תעשו רק מה שהוא עושה. והוא הוביל את כולם לריקוד מכני סבלני ומעורר יראה על השולחנות בכיתה (סליחה, האנשים שאחראים על הציוד), בזמן שאני כתבתי על הלוח עוד ועוד כללים משוגעים שמגבילים את התנועה שלהם, והוא המשיך להתייחס לכללים הנכתבים ולמגבלות של תנועה על שולחן. איכשהו, עם אבא שלי מדבר אליי באחורה של הראש (הוא דיבר אליי הרבה בשעות ההוראה שלי. כלומר, לא הרבה. אבא שלי אף פעם לא מדבר הרבה. אבל היה לו את המבט הנכון ברגעים הנכונים לפעמים), הצלחתי לעצור את זה בזמן, ולהגיד: ככה זה מרגיש, להיות אדם בעולם כזה. והלכנו הביתה.

2

עד הרגע הזה, עם הילד הזה, לא האמנתי בתהליך. תרגמתי שבעה ספרים וכתבתי כמעט שניים. אפשר היה לחשוב שאני יודעת משהו על תהליך. אבל אני לא חושבת על תרגום או על כתיבה ככה. אני פקידה רוסיה, אני חושבת עליהם במונחים של משימות. היום אני צריכה לתרגם 1500 מילה. היום אני צריכה לכתוב 1000 מילה, או את הסצינה הזאת.

אנשים שמדברים על תהליך, כך חשבתי, בעצם רוצים להגיד שאתה צריך לנסות משהו הרבה פעמים, עד שבסוף אתה מצליח. אבל אני יודעת שלא תמיד אתה מצליח. החיים הם לא ספר ולא סרט, ולא תמיד מעגלים נסגרים בכזו חביבות סלחנית כשמגיעים לעמוד האחרון. אבל מול העיניים שלי הילד הזה עבר תהליך.

צריך להיות כנים: התהליך היה קצר, הוא לא הוביל אותו רחוק, אני חושבת, מבחינת לימודי הספרות שלו, ואחרי כמה זמן, ידעתי שהשנה הולכת להסתיים והפסקתי לעקוב אחרי הקווים שהתהליך שרטט, ואני לא יודעת מה קרה מאז.

אבל צריך גם להיות כנים: משהו בכל זאת קרה שם. הוא קרה במשך יותר משיעור אחד. אני לא יודעת לכמת את חשיבותו וגם לא לתמלל את נקודת ההתחלה והסוף שלו, אבל אני יודעת, בלי מילים ובלי מספרים, שהייתה שם צעידה, כזאת שמתחילה רחוק יותר ומסתיימת קרוב יותר.

3

אם מתחילים להאמין בתהליכים, אז פתאום הרבה דברים נראים כמו תהליך. ומעבר למקום חדש כולל אינספור תהליכים, במיוחד אם מסתכלים על שלושה אנשים שונים: לימודי הצרפתית שלי, הניסיונות שלי ברכישת חברים, ההיטמעות שלי במרחב, ההסתגלות שלי לסטטוס חדש בעבודה ישנה, ההסתגלות שלי לכתיבה בקונסטלציה שונה מהרגיל, ההסתגלות של לב לגן, ההיטמעות של נדב בכיתה בת 90 סטודנטים דוברי אנגלים ממיליון מדינות שונות, ההסתגלות שלו למעמד של סטודנט, המעבר חזרה לעולם העבודה. אפשר להמשיך לנצח.

זה ממכר, להסתכל על כל אחד מהתהליכים האלו בנפרד. כי אם מתבוננים ממש טוב, אפשר לראות כל הזמן צעדים קטנים קדימה, ואחרי כמה צעדים, קפיאה במקום לזמן מה, ואז שוב צעדים קטנים קדימה. אם מחברים את התהליכים הקטנים של כל אדם לעצמו, אז אפשר לראות איך הוא נהיה לאט לאט לאט משהו אחר. כמו פילטרים על תמונה; אם שמים פילטר ועוד פילטר ועוד פילטר, התמונה נהיית משהו אחר. ואם מבינים שאנחנו משפחה, והתהליכים שכל אחד עובר משפיעים על התהליכים שכל האחרים עוברים, זה בכלל נהיה כוורת רוחשת פעילות, שכל הזמן אוספת עוד ועוד דבש ודברים טובים אחרים.

casket
את רואה, לב יגיד פעם לאיזו בחורה או בחור, בקופסה הפרחונית זאת אימא שלי. היא פעם רצה חצי קילומטר ואחר כך שניים וחצי

4

אפליקציית הריצה הנוכחית שלי היא מאד דברנית. (כמובן שאחרי שכתבתי את זה כאן הפסקתי לרוץ לקצת זמן. היו עניינים גופניים, אבל הם לא העניין. לא סתם אמרתי על קפיאה במקום. בתאדם מגיעה לנקודה שבה היא מרגישה בטוחה לדבר על משהו, ישר היא חייבת רגע לברוח הצידה. ברחתי הצידה, אבל אני יודעת שזה זמני). בכל רגע נתון יש שם איזו בחורה (אין לי ספק שהן צובעות לבלונד. אני בטוחה בזה כאילו ראיתי אותן) שאומרת מלים של מאמנות. לא זוכרת בעל פה, אבל זה נשמע משהו כמו:

בוקר טוב, נפלא שהצטרפתם אלינו היום. אני רוצה שתתחילו לרוץ, ותחשבו על המטרה שלכם. אני רוצה שתחשבו על הסיבה שבגללה התחלתם לרוץ. זה לא משנה מה זה: אתם רוצים לרדת במשקל, להיות חטובים, להיות חזקים, לרוץ מהר יותר, לרוץ רחוק יותר. אני רוצה שתחשבו על הגרסה הטובה יותר של עצמכם. זה מה שאתם עושים פה היום, אתם מניחים רגל אחרי רגל, והופכים את עצמכם לאדם טוב יותר.

זה ממשיך ככה בלופ של מלים נרדפות לנצח.

הסכנה שבהתבוננות בתהליך כל הזמן היא שלאט לאט אתה מרגיש כמו מאמנת כושר בעצמך. למי אכפת מכל ההתקדמות הזאת לעבר אדם טוב יותר? את מי זה מעניין כמה מילים בצרפתית אני יודעת? עוד רגע כולנו מתים וקאפוט. מה זה השטויות האלו של אדם טוב יותר? בתכריכים לא רק שאין כיסים גם אין מקום לתעודות כבוד. גם ככה כל המטרות שלנו הן כאלו שאנחנו הצבנו, והן ארעיות וקלות לערעור כמונו. זה כל כך פתטי בכלל לחשוב שזה משנה משהו אצל מישהו.

5

אבל העניין הוא, הבנתי בשבוע האחרון, כל הזמן כל הזמן כל הזמן לשנות את הפוקוס, את מרחק ההתבוננות על הסובייקט. אם מתמקדים ממש ממש אפשר לראות תהליך. אבל ככה אי אפשר לחיות. אם מתרחקים ממש ממש, אפשר לראות את החיים על סופיותם, אבל ככה אי אפשר לזוז. אז צריך לזכור את המטופשות של הכל כאילו לא היה הספר הלבן של המאמנות, ולרוץ לעבר כל מה שבא לנו, כאילו לא היו תכריכים. זה אפשרי בכלל?

ארבעה דברים בלונדון

פינקתי את עצמי ב-48 שעות בלונדון. לא הייתה סיבה אמיתית, מלבד העובדה שאני יכולה. לא הייתי צריכה לכתוב. ולא הייתי צריכה לפגוש אף אחד באופן מיוחד. אבל בלי שידעתי, הגוף שלי היה צריך עיר. היה צריך להיות באוטובוס בפקק בשתיים בלילה. היה צריך לנשום גופים אחרים בתור. היה צריך את העומס החושי הבלתי נסבל הזה של עיר אמיתית. הוא שידר לי לונדון לונדון בלי הפסקה איזה חודש, אני אמרתי לונדון לונדון, וכרטיס הטיסה הגיע. 48 שעות שלי לבד, בלי שום מגבלות. ואלו הם שלושת הדברים המעולים שעשיתי בלונדון.

1. The Manor

mushrooms
כזה דווקא לא אכלנו. מתוך אתר המסעדה

קודם כל אורי לקח אותי ל-the manor, שהמבקרת החכמה של הגרדיאן אומרת עליה שהיא מסעדה שצריך לכתוב עליה: פשוט לכו. אבל אם אני אנסה בכל זאת לתת איזה תיאור: אז מדובר במסעדה שבה האוכל נחלק בין לשלושה סוגים: הדברים שאתה יודע מה תקבל, הדברים שאתה יודע מה תקבל אבל מופתע מזה, והדברים שאתה לא יודע מה תקבל. ואני אדגים. למשל, דברים שאתה יודע מה תקבל: לחם מחמצת. לחם מחמצת כולם מכירים, ואני בכל זאת באה ממדינת המאפיות, אבל לחם מחמצת מעולה ממש, שהוא קריספי במידה שלא פוצעת לך את החיך אבל גם רך במידה שהוא מרגיש כמו כורסה נוחה, אין הרבה. אפילו לא בצרפת. ליד הלחם מקבלים חמאה. הגיוני. אבל אז מגיע הדבר מרשימת הדברים שאתה יודע מה תקבל, אבל בכל זאת מופתע: על הלחם מפוזרים גרגרים פריכים של עור תרנגולות פריך. אתה יכול לדמיין איך מרגיש עור פריך של תרנגולת אם תגרר אותו, אז זה לא שאתה בחוסר ידע, אבל ההפתעה היא הפתעה. במיוחד אם במחשבה אתה צמחוני, כמוני, והגרגרים האלו הופכים קצת לסטייה, כי אתה בוודאות יודע שאפשר היה להחליף אותם במשהו אחר, פחות מת. והרשימה השלישית, והארוכה ביותר במסעדה המעולה הזאת, היא רשימת הדברים שאתה לא יודע מה תקבל. למשל, BBQ Hereford Denver, roasted beetroots, buckwheat & horseradish. את חושבת סטייק. את חושבת סלק. את חושבת כוסמת. מה את מדמיינת? צלחת של ארוחה עסקית. סטייק (בטח הוא יהיה עשוי טוב, את חושבת, למרות שמה את מבינה בסטייקים), ולידו סלקים צלויים על כוסמת, ובטח רוטב חריף משוח בגאווה על הצלחת. אבל זה ממש ממש ממש לא מה שאת מקבלת. את מקבלת צלחת בצבע קרם ועליה כל מיני דברים בסגול. הם בערך באותו גודל, נתחי הסלקים ונתח הבשר, ומעליהם פירורים פריכים (כן, יש איזה תמה בעניין) של כוסמת. והחזרת? היא בכלל בת טעם, בת לוויה, רוח רפאים במנה.

אכלנו, אני חושבת, שלושת רבעי תפריט, שתינו, את זה אני יודעת בוודאות, מעט מדי, ודיברנו, אני שוב בטוחה, בנעימים מאד מאד.

מושלם.

2 – Mad Muse

אלעד לקח אותי ל-Tate Modern, שהוא מבנה ענקי ומופרע שאני מאד אוהבת, למרות שלא הייתי בו הרבה זמן. בתוך המוזיאון ויתרנו על תערוכות הקבע והלכנו ישר לראושנברג. והלכנו שם והסתכלנו על דברים, אבל אני אדבר ישר על זה:

כן, בריכת מתכת ובה אלף גלונים של בטון מעורבב בהמון המון המון מים. הסמיכות דומה לסמיכות של מעדן חלב בטעם מוקה. כל הדבר הזה מחובר למערכת סאונד, כך שהסאונד יוצר הדהוד שיוצר בועות בתוך המעדן החלב. זה נראה כל כך טעים, שקראתי באיזה מקום שכשהמיצג הזה הוצג לראשונה ב-1968, אנשים הכניסו ידיים, וקפצו! פנימה, עד שהיו צריכים לעצור הכל ולשים זכוכית ושומרים מסביב, כדי לוודא שהבטון יישאר עם עצמו. מהצד השני, זה נראה כל כך לא טבעי, וזה בא כמה חדרים אחרי רישומים של ראשונברג על פי הקומדיה האלוהית של דנטה, שזה נראה כמו נהר באחד משערי הגיהנום, שכרגע פולט בועות קטנות, אבל תיכף יפלוט אש ותמרות עשן, ואתה תישאב פנימה לנצח נצחים.

מושלם.

3 – Borough Market

 

crowds_shopping_at_borough_market_south_london_-_geograph-org-uk_-_1522109
התמונה: וויקיקומונס

 

הבובואים** של העולם אוהבים מאד שוקי אוכל. הם יכולים לאכול אוכלים מכל העולם, שעשויים ממצרכים טריים, שבטח גודלו אורגנית, ולטעום מיליון דברים במחירים קטנים יחסית, בלי להרגיש שהם מנצלים אף הודי ועם הרבה תמונות שאפשר להעלות לאינסטגרם. מעולות וחד פעמיות. אז בברלין יש את Markt Halle Neun ובלונדון יש את Borough Market, שבו יש גם מצרכים טריים, כדי שתוכל לעשות את הקארי הטבעוני שלך בעצמך. ויקיפדיה מספרת שהוא בכלל קיים אלף שנה, ושהמבנים שבהם הוא מתארח היום הם מהמאה ה-19 (הם באמת נורא יפים). אני כאילו צוחקת על זה, אבל זה נורא נורא נורא כיף, כי גם אני, אי אפשר להתחמק מזה, בובואית. פשוט אחרי כמה זמן, אחרי האוכל ההודי הטבעוני שאכלתי, ואחרי עוגת עקיצת הדבורה בסגנון גרמני שקנינו לאחר כך, ואחרי הפאד תאי של אלעד, ואחרי שהצצתי לתוך אחורה של מאפייה, ואחרי שאלפי אנשים התחככו בי, התחלתי להרגיש רצון עז להחריב את COS ולגרום להתאבדות המונית.

** חיפשתי בגוגל בובואים, כדי לתת לינק להסבר. והתוצאה הראשונה הייתה אני, מלהגת על בובואים. קצת מביך, אבל הנה.

4 – New Business

new-business

רז לקח אותי למסיבה במקום שקוראים לו The ovel space, שבו, מכל הדיג'יאיים שבעולם ניגן נדב, שהיה מורה איתי בסטודיו אנקורי, ומנגן מוזיקה אלקטרונית שכיף לשמוע. מסביבנו היו היפסטרים חמודים, אני הייתי על השילוב המנצח: אקמול, חום ובירה, הסאונד היה מעולה, ואנחנו, שבכלל לא מכירים, רקדנו כאילו אנחנו בכלל לא נבוכים מזה, כי בעצם באמת לא ממש היינו. קשה למצוא אנשים ללכת איתם למסיבות, כי הם צריכים להיות מצד אחד אנשים קלילים, כאלו שיוכלו שלא לחשוב על כמה קר בחוץ ועל כל מה שצריך להספיק מחר, ומצד שני הם צריכים להיות מספיק כבדים ומחושבים שאת תדעי שאם את הולכת לשירותים, מישהו יחכה לך להיות דלת הכניסה חזרה למסיבה עם הבירה החדשה ויהיה לו מושג כללי איפה את במרחב, כדי שלא יקרו לך דברים שקורים לבחורות. אין הרבה אנשים כאלו, ורז, לא רק שהוא היה כזה, הוא אפילו ידע להוביל אותנו דרך השבעים ושניים אוטובוסים שבהם נסענו כדי להגיע חזרה לשכונה המצחיקה שהם גרים בה.

מושלם.

תודה, אלעד ורז ואורי (ותמיד גם לנדב). וגם לי, תודה. את חמודה לפעמים.