ארבעיםפלוס

מה שבא לי לכתוב זה מניפסטו בזכות שנות הארבעים, משהו שאפשר יהיה להדפיס בפוסטרים ולהדביק על לוחות מודעות, מעל המוליך כלבים, ומתחת לשיעורי פסנתר. אבל מה שבא לי לכתוב זו ברכה לעצמי ליומולדת, פוסט שיזכיר לי את מה שאסור לשכוח בגיל 42. מעניין מה ייצא בסוף.
תמונה: Portrait of a Middle-aged Woman, Antoine Claudet, 1855.

1. הגוף

יש לי רגליים קצרות מדי. הן לא מידקקות מספיק בקרסוליים. התוצאה היא רגליים של איכרה פולניה מסרטי שואה, עם חצאית בד מטונפת ומעליה סינר, שאיכשהו תמיד מקלפת תפוחי אדמה וצועקת על ילד להיכנס או לצאת. יש לי בטן. כרס. עגולה. כזאת שגורמת למורות ליוגה לשאול אם אני בהריון. כזאת שנראית כמו כרס בירה של איכר פולני (הם בכלל שותים בירה?) שמעמיס שקי פחם (מלח?) לאיזו עגלה. כזאת שתמיד גרמה לי לתהות איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתה לי. יש לי ידיים קטנות מדי, של ילדה, כאלו ששום לק בעולם לא יוכל להפוך לידיים של אישה ענוגה ורכה. אני לא אישה ענוגה ורכה.

לפני זמן מה פגשתי את רוזה והיא אמרה שהיא השמינה, ואז היא תיקנה את עצמה: ״לא, אני יודעת שאני לא שמנה. רק שיש לי משקל שאני מרגישה בו בנוח, ואני קצת מעליו. את יודעת איך זה״, והעיפה מבט לעברי. אין לי מושג על מה היא מדברת. הפעם האחרונה שהרגשתי בנוח עם המשקל שלי הייתה בטוח לפני שחגגתי בת מצווה, בגלל שאני זוכרת בבירור שלבשתי את החולצה של הבת מצווה והסתכלתי על הצורה שבו הכפתורים שלה התעגלו במקומות הלא נכונים (חליפת מכנסיים (!) בצבע ירוק מנטה (!) עם חולצה משובצת בשחור ירוק בגוונים שונים – האיטייז היו יופי של עשור!). מאז אני תמיד תמיד תמיד שמנה מדי. תמיד.

אחרי שהיא אמרה את זה חשבתי על זה שוב; האם אני עדיין חיה עם התחושה המתמדת שאני שמנה מדי? האם זה מפריע לי באותה אינטסיביות שפעם זה הפריע לי? האם זה עדיין גורם לי לא להסתכל במראה? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה חשבתי האם משהו לא הצליח לי בגלל שאני שמנה מדי? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה משכתי למטה את הטישירט שלי והבטתי מסביבי בחשש שמישהו ראה את התנועה המתמדת הזו? מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הסתכלתי על המכנסיים שלי ושנאתי אותם כי הם לא במידה הנכונה?

ופתאום הבנתי: הכל סבבה עם הגוף שלי. אנחנו חיים בשלום. כן, עדיין לא גוף של פרסומות, אבל גוף. מתפקד. מתענג. בריא. חמוד סך הכל.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

2. סקס

סליחה, יותר מדי הורים קוראים פה. בהזדמנות אחרת.

3. אני

אני זוכרת בבירור איך מרגישה שנאה עצמית רצינית. אני זוכרת את הכעס והסלידה שאפשר לחוש כלפי האופן שבו את מדברת, האופן שבו את כותבת, האופן שבו את נושמת, האופן שבו את מתלבשת, האופן שבו את חברה, האופן שבו את בת זוג, האופן שבו את יורדת במדרגות, האופן שבו את מקלידה, האופן שבו את רוכבת על האופנוע, האופן שבו הבטן שלך וגו׳.

זוכרת כאילו זה היה אתמול את האופן בו השנאה העצמית הזאת הופכת להיות החלון היחיד שלך אל העולם. כל מה שאת רואה ושומעת וחווה עובר דרך הפילטר של לא-טוב-בכלל, ומורעל באופן שאינו ניתן להיפוך, כך שהמציאות החיצונית הופכת בלתי רלוונטית, וכל מה שזורם לך בעורקים זה דם שחור ומבעבע גופרית. אם אני מתרכזת מספיק, אני יכולה להרגיש גם עכשיו, בעודי כותבת, את הרצון לפשוט את העור כדי ללבוש עור של מישהו אחר.

אבל כבר שנים לא הרגשתי ככה. כבר שנים שכל מה שאני עושה הוא רק משהו אחד ממה שאני, ואין לו שום משמעות הרת גורל. כבר שנים שבחוויה שלי מילות התואר שבהן אפשר לתאר אותי הן בצבע ירוק ואדום לסירוגין. כבר שנים שאני יכולה אפילו לראות שיש אנשים שגרועים ממני בכל מיני דברים, שיש גם מציאות אובייקטיבית שאי אפשר להתעלם ממנה, שיש אפילו דברים טובים להגיד עליי בלי קשר להשוואות לאנשים אחרים.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

4. האחרים

אני זוכרת במעומעם חרדת מה-יחשבו עליי. חרדות מעורפלות או ריאליסטיות על מה צריך להגיד כדי להיות שייכת, על מה קורה למי שלא שייכת, על גבולות ההשפעה של להיות יוצאת דופן, על כמה זו בחירה שלי – להיות יוצאת דופן או חלק מהחבר׳ה, על כמה אני יכולה ומוכנה להקריב למען זה.

ליעד כל הזמן מזכיר לי שפעם אמרתי: ״אנשים, אני כבר לא עובדת אצלם״. וכן, אני זוכרת הרבה יותר בבירור את החדווה של לעשות דווקא. דווקא לא להיות שייכת. דווקא לעשות מה שאסור. דווקא להגיד מה שכולם מפחדים להגיד. דווקא ללבוש מה שכאילו אני לא אמורה ללבוש.

אבל כבר שנים שאני לא חרדה ולא עושה דווקא. יש אותי, מי שאני, כמו שאני, ויש אחרים, מי שהם, כמו שהם, ואני מנסה לקיים דיאלוג עם מי שבא לי לקיים איתו דיאלוג, ומתעלמת ממי שלא בא לי לקיים איתו דיאלוג, וכל הצדדים חיים עם המצב הזה בשלום, בנחת ובשלווה.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

5. הזמן

אני לא זוכרת את הרגע שבו הבנתי ששבוע הוא לא יחידת הזמן הארוכה ביותר בעולם. אני לא זוכרת מתי הבנתי שלפתח חיים חדשים בעיר חדשה יכול, עלול, עשוי, לארוך יותר משנה. אני לא זוכרת מתי הבנתי שאפשר לפגוש מישהו פעם בכמה חודשים ועדיין להחשיב אותו חבר טוב. אני לא זוכרת מתי הבנתי שלא תמיד צריך לדחוק בעצמך לעשות יותר, לעשות מהר, לעשות בכוח.

אני לא זוכרת מתי, אבל אני יודעת שזה קרה מתישהו אחרי גיל ארבעים שהבנתי שאני כאן עכשיו, לא מחר, ולא אתמול, ואין מה להצטער על מה שלא עשיתי, ואין מה לכעוס על מה שלא אספיק. רק להשתדל לעשות מה שבא לי עכשיו.

מי ידע שאפשר בכלל להרגיש ככה?

ארבעים פלוס

ועל כל זה, כך אומרת התרבות, אני אמורה לוותר בשם עור חלק ואי-מחויבות? פחחח!

15 thoughts on “ארבעיםפלוס”

  1. אחד ההרהורים הכי יפים שקראתי! את פשוט כותבת נפלא.
    את בפייסבוק?
    אפשר לפרסם מה שכתבת?
    בכל מקרה…מאד אהבתי.
    חנה רוה

  2. מיטל, איזה פוסט יפה. חלק מרכזי של איך שאני חווה את עצמי בימים אלו הוא בתור מישהי שהולכת לכיוון המקום שאת מתארת. טוב לראות אותך מנפנפת מראש הגבעה.

  3. חוץ מהזדהות עמוקה, גרמת לי לרצות להראות את הפוסט הזה לבן שלי, בן 14.5.
    אם הייתי יכולה, הייתי מראה אותו גם לעצמי בגיל 14.5. ובגיל 20. ובגיל 30 גם (נדמה לי… כבר לא זוכרת…)

    1. קודם כל מזל טוב. כיף לקרוא, ואני מאוד מזדהה. מדהים איך עצם הזמן החולף מכניס פתאום את הדברים לפרופורציות. קראתי פעם שעשו מחקר וגילו שבני ובנות 40 מאושרים באופן מובהק יותר מבני ובנות 20, וחלק מזה אפשר בהחלט לזקוף לזכות התחושות שתיארת.

  4. זה נהדר ויפיפה.
    מוזר, אלה דברים דומים לתחושות שהיו לי עם גיל שלושים (ובעיקר אחרי שהבת שלי נולדה). עכשיו אני רוצה לקרוא את הפוסט הזה שוב עוד עשר שנים ולראות מה ישתנה.

השאר תגובה