אמבטיית קצף

אני שוחה בתוך אמבטיית קצף. אני חושבת שנכנסתי לפה לפני שבוע. אולי יותר, מי יודע. בתוך מי האמבט החמימים שורים עוד שני אנשים. הם רוצים ממני דברים. אני רוצה מהם דברים. אחר כך אנחנו מוותרים. מתמסרים למים. לריח של הקצף. מסתכלים בתמיהה רבתי על עובדות החיים: אם שלושה אנשים אוכלים כל היום בבית, האוכל נגמר ממש מהר. אם שלושה אנשים שוהים בתוך אמבט חמים (מהסוג מהטאפורי, לא הסוטה), הטמפרטורה מצטננת, וצריך שוב להזרים מים חמים. ואז קרים. ואז חמים. אם לא עושים כלום, אם רק מתבוננים בתמיהה, אז לפעמים נדמה ששום דבר לא קרה. אני אוהבת אותך. אתה אוהב אותי. אנחנו אוהבים אותו. הוא אוהב אותנו.

השעה כבר 7:00!

צריך לעבוד! צריך לעבוד כי יש לך יום עבודה שלם לפניי, ויש לך עכשיו שעתיים של עבודה רצופה. מהר! לקרוא את המסמך הארוך שאת אמורה לשלוח למלא אנשים. לחשוב על האנשים האלה. מה כואב להם בדרך כלל בעבודה שלהם. מה כואב להם עכשיו בעבודה שלהם. מה ההבדל בין מה שכואב להם עכשיו לבדרך כלל. איך את יכולה לעזור להם עכשיו יותר מבדרך כלל. איך את יכולה להפוך את המסמך הזה, שהוא כבד ומיושב בדעתו, למשהו קצת יותר קופצני, אוורירי וכמעט בידורי. מהר! תחשבי! השעה 7:45! את שוב רעבה!

לא לחשוב!

לא לחשוב כמה מתים הצטרפו היום באנגליה. ולא בישראל. בטח לא באיטליה או בספרד. לא לחשוב כמה מתים בכלל. איזו מין מחשבה זו? מה היא עוזרת לך? מה זה משנה כמה מתים יש? ואם יש מאה אלף? יש לך משהו לעשות בנידון? מה זה בכלל מאה אלף? זה הרבה? זה מעט? כל אחד הרי זה מיליון וגם כלום. לכי לעבוד, יותר טוב לך.

השעה 9:00

את והבן שלך עומדים מול הטלוויזיה, מחכים בשקיקה לג'ו וויקס – הכוכב של הבידוד. מורה לחנ"ג, שעומד בסלון ריק מחפצים, ומקפץ עם מיליון ילדים והורים מכל העולם, כל בוקר בתשע שעון לונדון למשך חצי שעה. הוא נראה קצת דביל – אולי זו רק התסרוקת והלבוש – ואין שום דבר מיוחד בתרגילים שלו, אבל חצי שעה של להתקפל קטן קטן ואז לקפוץ גדול גדול ולצעוק פיקאצ'ו עובדת כמו קסם על אימא וגם על בן.

לא לחשוב!

לא לחשוב כמה הבן שלך מתגעגע לחברים שלו. כמה הוא מתגעגע לחצר של הבית ספר. כמה הוא מתגעגע לשעות מנוהלות היטב, בין משחק ללמידה. לא לחשוב על כמה אין שום מבוגר שיכול לעשות שטויות כמו ילד בן שש. לא לחשוב על כמה זה יכול להיות מפחיד, אם הכל מתווך לך דרך עיניים ושכל של אנשים אחרים, לדעת שהעולם משתנה, ולא לדעת בכמה ואיך. לא לחשוב כמה הבן שלך יודע על מוות. לא לחשוב! לכי לעבוד, יותר טוב לך.

השעה 9:30

הילוך שני. שיחות זום ארורות. ועוד שיחות זום ארורות. אחד מכם בפינת האוכל, עם הגב לספרייה והפנים לריבוע השמש מתקרת הזכוכית. אחד מכם בפינת העבודה שהקמתם בחופזה בחדר השינה, עם הגב לספרייה והפנים לקיר לבן, שעכשיו יש עליו גלויה קטנה ובה פורטרט עצמי של לוסיאן פרויד, שנדב פעם קנה לי בטייט בריטיין. כשעוד היה טייט בריטיין, והיה לנו מנוי. לב ביניכם, מנסה למצוא מה לעשות עם עצמו, איך להפריע בלי להפריע, איך להעביר את היום בכיף. הוא קופץ על המיטה שלכם. הוא מתייאש. הוא הולך לקרוא ספר. הוא מתייאש. אחד מכם עושה הפסקה ומשחק איתו רבע שעה. עוד שיחת זום. את מרחמת עליו ומפסיקה לעבוד לרבע שעה, כדי לעשות איתו בחוברת צביעה. הוא מתייאש. הוא רואה טלוויזיה. הוא מתייאש. הוא מעתיק מהספר של הכדורגל למסמך וורד, כי זה מרגיש לו דומה למה שאתם עושים. הוא מתייאש. הגיע הזמן לארוחת צהריים.

לא לחשוב!

לא לחשוב שעברו שלוש שעות מתחילת היום. לא לחשוב עוד כמה יש עד שהיום הזה ייגמר. לא לחשוב עוד כמה ימים יש עד שכל הדבר הזה ייגמר. לא לחשוב איך בכלל זה יכול להיגמר. לא לחשוב על מה זה משנה אם יום ראשון או שני או שלישי היום. לא לחשוב איך תבדילי בין הסופשבוע לשבוע עצמו. לא לחשוב כמה זמן את עוד יכולה להחזיק מעמד בתוך האמבט החמים, לפני שהעור בידיים שלך יתחיל להתקלף, ולחשוף קרעי בשר מדממים. לא לחשוב!

ארוחת צהריים

השמש הבריטית הייתה נחמדה מאד כל השבוע. בבוקר עוד קר, אבל בצהריים אפשר לגרור את השולחן המתקפל הקטן אל מרכז החצר, להסיע אליו כיסאות, ולאכול ארוחה משפחתית בנחת. סלט עם רוטב שהכנו. דג בתנור. מגד'רה. קפה. עוגה. השמש בפנים, והזמן נוזלי ודביק, כמו שעונים של דאלי תחת שמש יוונית. אפשר לעצום עיניים. להרגיש את הנוכחות של נדב בכיסא ממול. לשמוע את לב צוחק מאיזו שטות. ולא להסתכל על השעון. היום כבר גשם וברד.

לא לחשוב!

לא לחשוב מתי באמת ניסע שוב ליוון, ונעלה על מעבורת שתיקח אותנו בין איים, והפעם נוכל לחלוק עם לב בורקס תרד יווני שמנמן? לא לחשוב על מתי ניסע ביחד כולנו ליפן, ונוכל לעבור ממקום למקום ולראות דברים שאף אחד מאיתנו לא ראה, ולהרגיש שוב שווים בינקותנו, כמו כשהרגשנו בפעמים הראשונות שנסענו מחוץ לניס? לא לחשוב על מתי ניסע להודו, כמו שחלמנו לעשות הקיץ, לשכור בקתה בהרים, ולהפוך את הזמן לנוזלי ודביק. לא לחשוב על איך בכלל נוכל לנסוע שוב אי פעם! לא לחשוב!

השעה 13:30

הילוך שלישי ואחרון להיום. יש לך עוד בערך שלוש שעות של עבודה. שני זומים. אחד מסמך. אחד קמפיין. כמה מיילים. סקיצה לאתר שאת חייבת למצוא בה את כל השגיאות עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. אחד ילד שכבר איבד את כל הסבלנות והרצון הטוב שלו. בעל אחד שיום העבודה שלו עוד ארוך יותר. סבלנות קצרה. ובשנייה אחת את מבינה: לא הכל יכול ללכת ביחד. במשולש הזה יש יותר מדי צלעות. את מוצאת פתרון: הקמפיין יכול לחכות למחר, המיילים יכולים להיות קצרים יותר, ואם תיכנסי למצב טורבו, את תמצאי את כל השגיאות באתר ברגע. את מניחה את הילד מול הטאבלט, מפעילה את האוזניות, שמה את עצמך על פול ספיד, ותוך שעתיים אפשר לומר שהכל בסדר. להיום. מחר זה מחר.

לא לחשוב!

לא לחשוב על מה יהיה אם לא תצליחי לעשות את כל מה שאת אמורה לעשות בעבודה. לא לחשוב על האם יחשבו שאת מתרשלת בתפקידך בגלל המצב. את לא מתרשלת. הם לא חושבים ככה. הכל בסדר. את לא צריכה לדאוג לעבודה שלך. וגם לא לעבודה של נדב. במקום לדאוג מתרחישי אימה של מה יקרה אם יפטרו את שניכם, יותר טוב שתגידי תודה על זה שעד כמה שאת יודעת כרגע אתם רחוקים מאד שניכם מפיטורים. יש כל כך הרבה אנשים בחרדה כלכלית כרגע. כל כך הרבה, שזה כואב לך בבטן לחשוב על זה. אל תחשבי על זה!

השעה 16:30

הו, אפשר להניח לשעון. אפשר לקחת את לב לשחק כדורגל בפארק. לעמוד בתור לסופר. לבדוק אם יש ביצים. או קמח. או עגבניות בקוביות. אפשר לקנות לו כל פרי שהוא רוצה. אפשר גם לפנק אותו ביוגורט אוכמניות. אפשר ללכת יד ביד ולשמוע שטויות על החיים של שחקן הכדורגל אגווארו. אפשר לתכנן איתו פוסטר ענק ענק של אגווארו שנכין ביחד מגזירי נייר של אגווארו, שיהיה כל כך גדול שהוא יהיה יותר גדול מהדלת של החדר שלו, כמעט בגודל האמיתי של אגווארו האמיתי. תתארי לך שיום אחד נוכל לנסוע למנצ'סטר, ואני אוכל להיכנס לטאנל של השחקנים, ולתת יד לאגווארו, ולהיכנס איתו יחד למגרש? תתארי לך! כי אני הרי אגווארו! זה יהיה מצחיק שיהיו שם שני אגווארו! נכון אימא? נכון! מה כפת לי. אפשר להמשיך ככה לנצח.

הו, שמונה בערב

אפשר לחשוב על מה שרוצים. פאק איט אול, אני רואה טלוויזיה.

***

אם רק מתבוננים בתמיהה, אז לפעמים נדמה ששום דבר לא קרה. אני אוהבת אותך. אתה אוהב אותי. אנחנו אוהבים אותו. הוא אוהב אותנו.