ביצה דביקה

התמונה הראשית היא של אוליבר ג׳פרס, אחד מסופרי הילדים החביבים עליי בעולם כולו. והתשובה היא: כן! כן! נמאס לי. אמבטיית הקצף החמימה שבה שהיתי ביחד עם המשפחה שלי בשבועות הראשונים, שעליה אני כמובן עדיין מודה ומרגישה בת מזל וכל זה, אמבטיית הקצף ההיא הפכה לביצה דביקה שבה לא משנה איפה מניחים את היד או הרגל, יש שם כבר יד או רגל של מישהו אחר.

זה משעמם אותי אפילו לחשוב על זה, ובטח שלא בא לי לכתוב על זה. אני בטוחה שככה זה אצל כולם, ופירוט יהיה מעניין בערך כמו תיאור מדוקדק של המצרכים שרכשתי אתמול בסופר. ודי, נמאס לי אפילו מכמה שנמאס לי. אין אפילו אור בקצה המנהרה, אם חיים באנגליה, כי אף אחד אפילו לא טוען שיש עזרה בדרך.

רגע אחד שלא חשבתי שאתגעגע אליו

בבוקר זה נראה בסדר. חולצה, ג'ינס, גרביים, נעליים, ז'קט, צעיף ומעיל. כולם במידה המתאימה, נקיים, מגוהצים, איפשהו על הגבול בין "אני יכולה ללבוש " לבין "זה גורם לי להיראות טוב בעולם".

זה היה בבוקר, בערך בשבע. מאז רכבת באופניים לטיוב. נסעת בטיוב. ישבת במשרד. קמת להכין קפה. ישבת לכתוב. אכלת צהריים. הלכת להכין קפה. ישבת להכין קמפיין. אכלת משהו מתוק. הלכת להכין קפה. תיקנת מצגת. דיברת. צחקת. עישנת.

עכשיו השעה היא חמש וחצי אחרי צהריים. החולצה נדבקת לך לגוף. הג'ינס לוחץ מתחת לפופיק. גרב אחד מחליק בתוך הנעל. החבר שלו דווקא בסדר. הז'קט לא באמת מגביל את התנועה של הכתפיים שלך, אבל מרגיש כאילו כן. חם מדי עם המעיל וקר מדי בלעדיו. הצעיף כבר מזמן מקומט בתיק, ליד הקופסה עם שאריות ארוחת הצהריים, האייפאד, בקבוק מים, מטריה ואוזניות.

קבעת עם חברה בפאב בשש וחצי. הפאב נמצא במרחק עשרים דקות הליכה בערך. את רעבה ומתבאסת לאכול בפאב. את בכלל מתבאסת להיות בפאב, כי מה שאת רוצה זה להוריד את החולצה והחזייה והגרב הארור וללבוש פאקינג טרנינג. היית רוצה לנסוע הביתה ולחזור לפאב, כמו שהיית עושה בחיים הקודמים שלך, אבל זה פאקינג לונדון, אז הבית שלך במרחק ארבעים וחמש דקות לכיוון. במקום לסלון שלך, את נכנסת לסניף מעופש של פרט-א-מנג'ה, ואוכלת מרק עגבניות שהוא כל כך בלי טעם, שיש בו טעם ברור של כלום במרקם עגבניות. את אוכלת גם לחמניית בגט קטנה עם משהו. את מהרהרת מדוע בריטים קובעים בפאב אחרי העבודה, ולא אוכלים ביחד בשום שלב של הערב. תיכף את הולכת לפגוש חברה, אבל כרגע יש לך בחילה מיותר מדי קפה ואת קצת מרחמת על עצמך.

מתגעגעת.

סניף פרט מעופש לדוגמה.

מה אני כבר לא קוראת

Friday Black
By Nana Kwame Adjei-Brenyah (Author)

לקחתי את הספר הזה מהספרייה, בגלל שהיה עליו ציטוט מהביקורת הזאת של רוקסאן גיי.

אני תמיד מאמינה לרוקסאן, ובגדול מוכנה לעשות כל מה שהיא אומרת לי. אבל אז התחלתי לקרוא. ננה מספרת על מקום כלשהו, בעתיד, באמריקה, שבה ילדים מקבלים סם שקוראים לו Good כל בוקר. הילדים מהונדסים גנטית כדי לקרוא מהר יותר ולהיות יפים יותר וחדורי מטרה יותר. ילד אחד שלא הונדס גנטית מתקשה להסתגל. עד שהוא מוצא משפחה של מורדים, שנותנים לו ליומולדת עוגת יומולדת, שהיא העוגה הראשונה שהוא אוכל בחייו. בעתיד לא אוכלים עוגות כי זה משמין.

באמת? יש את זה ביותר שיעור חברה בכיתה י״ב? סיפרתי על זה ללב בארוחת צהריים אחת והוא אמר שזה נשמע לו סיפור ממש יפה. זה נכון. זה סיפור ממש יפה אם אתה בן שש. בסדר, ילד חכם בן שש. אז הפסקתי. אני שוקלת לכתוב לרוקסאן מכתב מאוכזב.

רגע שני שלא חשבתי שאתגעגע אליו

בבוקר זה נראה בסדר. חולצה, ג׳ינס, גרביים, נעליים, ז׳קט, צעיף ומעיל חורף. כבר אמצע פברואר, ואת לובשת את המעיל הזה כל יום מאז נובמבר. את לא יכולה לסבול אותו. יש לך בלב חור מיוחד בצורת השנאה שלך למעיל הזה, עם הכיסים שלו שמספיקים כמעט אבל לא לגמרי, עם האורך שלו, שהיה פעם הנכון אבל כבר לא, עם המבריקות שלו, שהייתה חמודה אבל כבר לא. כל בוקר את חושבת להחליף חזרה למעיל החורף הקודם שלך, שהיה אחר לגמרי, עם כיסים שלא הספיקו בכלל, אבל בלי מבריקות ועם מכובדות מרגיעה, אבל אז את נזכרת שיש לך חור אחד מיוחד בלב, מלא בשנאה ירוקה מבעבעת למעיל החורף הקודם שלך, שאותו לבשת במשך שנתיים כל יום. את נזכרת שהבעיה היא בחורף ולא במעיל, מזכירה לעצמך שיש סיבה שאת גרה בלונדון, ושעוד מעט אפריל, ויהיה אפשר אולי להחליף למעיל קיץ. בינתיים רק המחשבה על מעיל קיץ מקפיאה, כי מסביבך יש חמש מעלות. את מהדקת את המעיל סביב הצוואר ויורדת למטה לטיוב. אתרע מזלך ואת צריכה לנסוע בנורת׳רן ליין, שהוא קו צפוף בכל שעה של היום, אבל במיוחד עכשיו, בשעות העומס. את מהדקת גם את תחושת המרחב האישי וגם את התיק שלך אלייך, ונדחקת פנימה. אין מקום לנשום, ובכל זאת יש איש גבוה שקורא עיתון, כאילו מה שכתוב שם יציל את חייו. יש אישה אחת שסוקרת את האנשים סביבה במבט לא מרוצה. האנשים שיושבים עסוקים בלא לראות את המלחמה של האנשים העומדים על מקום. ואז התחושה הזאת מגיעה: אם את לא תורידי את המעיל עכשיו, את תמותי פה במקום. ז״ל. תנצב״ה. חייבת. להוריד. את. המעיל. עכשיו. אין סיכוי אבל. כי אין מקום לזוז. את מתכוננת לעשות את זה בתחנה הקרובה, כשאנשים יירדו ויעלו. אבל הדלת נפתחת ודווקא בתחנה הזאת אין יוצא, מה שאומר שאין בא, כי אין מקום. בתחנה הבאה יורדים שני אנשים, אבל לפני שאת מספיקה להתארגן, עולים עוד חמישה, והמצב שלך עכשיו גרוע יותר מקודם כי הבת זונה שנדחפה ברגע האחרון, מנסה לפלס לעצמה מקום והיא דוחפת לך מרפקים בגב. את בוגרת ערד – ההופעה של משינה, ואת יודעת טוב מאד להיחלץ ממצבי דחיסה שיכולים להרוג אותך, אז את נלחמת בחזרה, וזוכה לקצת שקט מהבת זונה, אבל את כבר לא תוכלי להוריד את המעיל הפעם. את נושמת כמה נשימות עמוקות ואומרת לעצמך: חמש תחנות. זה בערך שבע דקות. תתרכזי בפודקאסט.

מתגעגעת.

גם ככה הרגשתי השבוע

בעיקר את הפחד מלאבד את זה, האמת (תעקבו אחריה, היא מהממת תמיד)

מלים וביטויים שאני אוהבת השבוע

No shit, Sherlock –  יש שני ביטויים בישראלית שאי אפשר לתרגם אותם, כך חשבתי. וואלה ויאללה. מלים נפוצות להחריד עם מגוון שימושים שפשוט אי אפשר להסביר. ואז פתאום מישהו אמר לי בעבודה נו שיט שרלוק, וזה היה לגמרי וואלה, בשימוש מסויים שלה.

Higgeldy piggeldy –  בגלל היכולת של האנגלית לקחת משהו כל כך ישיר, כמו להגיד למישהו שהוא תכל׳ס  מטונף כמו חזיר, לשים מסביב קצת ילדותיות חמודה מתחרזת ומתנגנת, ולהפוך את הכל למשהו עם חותם של מקובלות וקריצה.

Pish – אנחנו רואים סדרה לא נורא טובה בביביסי, על זוג סקוטי שיש לו פונדקאית לא שגרתית. הם גרים בבית מושלם שאי אפשר להפסיק להסתכל עליו, עם קיר אחד שהוא חלון שנמצא על הים, והם כל הזמן רציניים עד דמעות. פתאום הפונדקאית אמרה: I’m going for a pish. מסתבר שזו מילה מקובלת לפיפי אם אתה מגלזגו. לא יודעת למה, אבל זה הצחיק אותי עד דמעות.

מה שמעתי השבוע

FLoodlines – The Atlantic

הוריקן קתרינה היה נקודת מפנה לרעה באמון שרחשו אנשים מניו אורלינס לממשל. האנשים האלו, שחורים ונטושים, עוד האמינו, למרות כל הגזענות המובנית במדינה שלהם, שבשעת צרה מישהו יבוא לעזרתם, כי הם אזרחי ארצות-הברית. ההוריקן והתגובה בעקבותיו הוכיחה להם אחרת. במשך תשעה פרקי הסדרה עוקב וואן נרוויק השני (שחור בעצמו, וזה חשוב בהקשר הזה) אחרי השתלשלות העניינים בניו אורלינס, בעזרת סיפוריהם האישיים של אנשים שנתקעו, אנשים חולצו, מהנדסי סכרים, מגישי תחנות רדיו מקומיות, מפקד המשטרה, מפקד הרשות המיוחדת לאסונות, וכו׳. אני הולכת ברחוב, בורחת מהבית שלי לפיסות דשא מותרות לשימוש, הולכת בתוך מגיפה עולמית ושומעת על סכנה קיומית אחרת. זה מרגיע. וגם עשוי היטב.

מה אני עדיין קוראת, למרבה הזוועה

יש איש אחד שקוראים לו טימותי פריס שהוא סוג של גורו. הוא גורו לענייני כך-תעבדו-פחות. הוא כתב ספר שקוראים לו ״ארבע שעות עבודה בשבוע״ ובו הוא מסביר איך אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו מעבודה, גם מבחינה הפרקטית של למצוא דרכים להרוויח יותר בפחות זמן, וגם מהבחינה הנפשית של לשחרר את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו מהתלות בעבודה. הכל הגיוני, ואני בעד, ואני מעוניינת, ואני גם מועמדת מושלמת, כי בחיים שלי לא זיהיתי את עצמי עם העבודה שלי. אבל הוא כותב כל כך גרוע!!! הוא איום ונורא! הוא לא יודע לחבר משפט לא מרגיז! זה רב מכר שאי אפשר לקרוא אותו! הפתרון שלי: אני קוראת את הספר מהר מהר עם מרקר ביד, ומדלגת מהר מהר למשפטים החשובים, שאותם אני ממרקרת, כי אז אני גם קצת הורסת את הספר וגם יכולה לקרוא תוך כדי עצימת עיניים.

מה קראתי, והיה נחמד

Elisabeth's Lists: A Family Story by Lulah Ellender

תיאור יפה של חיים של דיפלומטית צעירה בשירות הממלכה מתחילת המאה ועד אמצע שנות החמישים, עם הרבה הרהורים על רשימות והתפקיד שלהן בחיים שלנו. במיוחד אהבתי לקרוא את התיאור של חופשת לידה כפי שהתרחשה פעם, אצל אנשים עשירים יחסית באנגליה. אפשר רק לומר שהילד גולגל אליה אחרי ארוחת הבוקר, ומגולגל אליה שוב אחרי שנחה את שנת הצהריים שלה. לייק.

מה אני קוראת עכשיו

הגיליון החדש של גרנטה. אני כל כך אוהבת את המגזין הזה.

באתר שלהם יש מבצע קבוע של ספר דיגיטלי ב-99 פי. כך הגעתי לאליזבת. בימים שבהם אני לא מרשה לעצמי לקנות ספרים, אני בדרך כלל מרשה לי מהרשימה הזאת. כי 99 פי זה לא נחשב כל כך, וגם ספר דיגיטלי אפשר להחביא 🙂

7 thoughts on “ביצה דביקה”

  1. את כותבת מקסים…לא מגיבה בדרך כלל אבל תמיד קוראת…ועכשיו אקרא את Elizabeth list…

  2. תיאורי הגעגועים נהדרים ומצחיקים אבל עדיין לא הבנתי איך אפשר לערוג למשהו כל כך איום ונורא.
    אגב " תיאור מדוקדק של המצרכים מהסופר"- הוציאו לאחרונה ספר חדש של ז'ורז' פרק שנקרא "לקרוא\למיין" חלקו מסות נחמדות, וחלק הרבה יותר מדיי גדול ממנו הוא רשימות חסרות תוחלת של מתכונים שהכין, הדברים שעל שולחנו והעתקת המלל מתוך קטלוג לבגדי ילדים. אם כך, אולי ידיעות ספרים ימצאו חן ברשימות המכולת שלך.

  3. מעניין…. אהבתי מאוד את השורה הזו: …."את מהדקת גם את תחושת המרחב האישי וגם…."

  4. את מעולה כתמיד. מילה על רוקסן גיי: גם אני אוהבת אותה, מאוד. אבל בדיוק בדיוק השבוע התאכזבתי מספר שהיא המליצה עליו, וזו לא הייתה הפעם הראשונה. אין מנוס מלהכניס אותה לרשימה השחורה של הממליצות.
    (הולכת לבדוק את הפודקאסט על ניו אורלינס. אם הוא הצלחה את נכנסת אצלי לרשימת הזהב של הממליצות) (נו פרשר)

  5. מאוד נהננו בשנה שעברה מהביקור בניס. אמנם לא יצרנו ואף לא טרחנו ליצור קשר עם יהודים או ישראלים או בתי הכנסת, אבל ובהחלט התידדנו עם מקומיים מהמגרב, במסעדות הנפלאות, שוטטנו ברחוב הראשי הגדול.
    אולי נחזור אליה, מי יידע?

השאר תגובה