שלושה רגעים

Dirty Pig

באנגליה, לפחות באיזורים שאני מסתובבת בהם, יש חית מחמד לאומית. קוראים לה NHS – National health service. בישראל יש את "מערכת הבריאות". יש לה אישיות דומה ל-"מס הכנסה" או ל-"ביטוח לאומי" – אזורים של מסכנים שהלוואי טפו טפו אמן שלא נצטרך להסתובב בהם, שכל פוליטיקאי ששכל בראשו יברח מהם. ה-NHS לעומת זאת הרבה יותר דומה לכנרת. מדווחים בחדשות מה המצב איתה. מעודדים אותה. שמחים בהצלחותיה. ועצובים בכשלונותיה. בוריס ג'ונסון שבדיוק מתלוצץ עם רופאיו עשה הון פוליטי לא מבוטל מלהבטיח שאם רק נפסיק להזרים כסף לאיחוד נוכל להזרים אותו לה-NHS. כמובן שגם מדובר במערכת בריאות ציבורית אמיתית, ששינתה לחלוטין את כללי המשחק, ועדיין מוצעת בחינם לגמרי לכל מי שכף רגלו דורכת במדינה הזאת, והיא התפרצות מושלמת של סוציאליזם במדינה קפיטליסטית לעילא.

יש איזה קטע שתופס תאוצה בבתים עם ילדים בגיל מסויים, שבמסגרתו הילדים מציירים קשת על פי מיטב יכולתם, כותבים עליה "תהיי בריאה, NHS", או "אנחנו איתך, NHS", או "תודה רבה, מלאכים קשובים ויפים של NHS", ותולים בחלון. ילדים אחרים שמשוטטים לרגע בחוץ יכולים לשחק את המשחק האהוב "זהה את הבית שבו כלוא ילד בערך בגילך, שאולי היית רוצה לשחק איתו, אבל פחחח". הילד הפרטי שלי הקשיב לרגע, הביט עליי בבוז תהומי, והמשיך להתמסר עם עצמו בכדור. כשניסיתי להעלות את הרעיון שוב, רק מתוך תחשות חובה שלא ברור מאיפה קפצה עליי להציע לו רעיונות לשעת יצירה שאני יודעת שהוא שונא, הוא אמר: "אימא, אמרתי לך כבר שלא. אני לא בבית ספר!"

השבוע הלכתי ברחוב, וראיתי ציורים בגיר על הכביש, שנפוצים אצלנו בשכונה, במסגרת יום הכיפור האינסופי שמתרחש עלינו. זו הייתה שעת יצירה בוורוד-צהוב-לבן-כחול חיוורים, והיא כללה את האלמנטים המתבקשים: עננים, קשת, לבבות, שמש, פרחים, ואיחולי ברכה ל-NHS האהובה. ואז, קצת בצד, בכתב יד בלתי ילדותי, אימא או אבא שאיבדו את זה כתבו, באותו גיר ורוד תמים: Wash your hands, you dirty pig!

זה כל כך הצחיק אותי, שלא יכולתי לצלם. אבל הנה צילום אילוסטרציה ממדרכה אחרת בשכונה.

יום שלישי

ביום שלישי בערב איבדתי את זה. לא יכולתי לחשוב על דקה אחת יותר עם לב. או עם נדב. או עם עצמי. או עם הספר שאני קוראת. או עם הטלוויזיה. או בחצר. או במטבח. או באמבטיה. או בלישת בצק. או בחיתוך ירקות. או בערבוב רוטב לסלט. או בשטיפת כלים. או בתליית כביסה. או בתוך הבית. או בדרך לפארק. או בדרך לפארק השני. או בתור בסופר. או בתור לסופר האחר. או בהזמנת סופר הביתה. או במשחק טאקי. או מול המחשב. או בכלל. לא יכולתי לחשוב על רגע אחד יותר שבו אני יכולה לבלות במצב הנוכחי. מספיק. עד כאן זה הגיע לי, ויותר.

אבל נגמרה הבחירה. ברגע מסויים, כל המבוגרים חזרו להיות ילדים, והם לא יכולים ממש לבחור מה הם עושים. הם צריכים להיות בבית שלהם, או קרוב לבית שלהם (קראתי השבוע ידיעה בחדשות על גבר נתפס נוהג במרחק מאתיים וארבעים מייל מהבית שלו, ואמר: סליחה, הלכתי לסופר. השוטר לא נורא התרשם מהתירוץ ונתן לו קנס. הזדהיתי עם הבורח, האמת, ולראשונה בחיי הצטערתי שאין לי אוטו), עם האנשים שהם גרים איתם. מזל שעדיין יש אלכוהול.

פעם ראיינתי את מרית בן-ישראל למגזין "מצית", שאיתמר ורוני ואני ניסינו להקים, אבל לא הצלחנו להוציא אפילו גיליון אחד. היא דיברה שם על אמנות המיצג ועל כמה ששעמום הוא חלק מרכזי בו. השעמום נובע, לטענתה, מכך שהאמנים חוזרים שוב ושוב על אותה פעולה, כדי לאפשר להם להתנסות ולנו לחרות את הפעולה בזיכרון. התוצאה היא משהו אנטי מסחרי, שבטווח הקצר גורם לנו סבל, אבל בטווח הארוך מלמד אותנו משהו. מאז אני משכנעת את עצמי לחשוב ששעמום הוא מרי. כשמשעמם לך אתה עושה פעולה אקטיבית נגד הבידור, נגד הסחות הדעת, נגד הלהעביר זמן. לפעמים זה עוזר לי להתגבר על התחושה הלא-נעימה ששעמום מייצר.

ביום שלישי זה לא עבד.  

(באתר של מרית אפשר למצוא את הראיון בשלמותו. הוא מעולה, ולא בגללי. ואם הולכים לשם, אפשר לקרוא עוד מלא מרית, וגם, אפשר להתבונן בסקרנות באיזור התגובות באתר שלה. אין דבר כזה בכל האינטרנט, לדעתי).

קלאפהאם קומון

קלאפהאם קומון משתרע על פני כמעט קילומטר רבוע. יש בו הרבה דשא, במת תזמורת אחת, שני בתי קפה (סגורים), הרבה מסלולי ריצה, מסלול אופניים אחד, מגרש סקייטנבורד ושלושה אגמים. על פי ויקיפדיה, החל מ-1790 התחילו לבנות סביבו בתים נאים לאנשים אמידים, ביישוב שהיה אז מחוץ ללונדון. מאז, לונדון גדלה וקלטה לתוכה את היישוב הקטן, שיחקו בו קריקט, והומואים נהגו להסתובב בו כדי לחפש הומואים אחרים, בתקופה שזה עוד היה עניין (עד היום יש גיי וילג' די רציני במעלה הרחוב). היום בכל רגע נתון אפשר למצוא בו: ילדים שמשחקים כדורגל, כמה הומלסים, צעירים ששותים אלכוהול עם סנדוויץ דלוח מאיזה סופרמרקט (זה נתון מדהים על קלאפהאם קומון: אין לידו שום Pret-A-Manger), ויאמי מאמיז בבגדי ספורט מעוצבים עם כוס קפה רב-פעמית מלאה בקפה אורגני, שמחזיקות ביד אחת סטייקים מהקצביה המופרכת וביד השנייה בימבה.

קלאפהאם קומון נמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית שלי, ואני די מחבבת אותו, אם כי אני מעדיפה את בטרסי פארק, שגם מגיע עד התמז, גם יש פה אגם מושלם, גם פיצה טעימה באמת, וגם הוא בדרך לצ'לסי. בעיקרון, אני מגבילים את היציאות שלנו מהבית לספורט ולסופר. אבל כמה אפשר לרוץ? זה כל כך משמים! אז השבוע לבשתי בגדים רגילים, הקשבתי לפודקאסט, והחלטתי להקיף את כל הקומון. הלכתי וראיתי אביב לונדוני יפהפה והרבה אנשים שברחו ממני. הלכתי והלכתי. וחשבתי שתיכף אצא מהפארק, בפינה הרחוקה מהבית שלנו, ואחזור דרך הרחובות הרגילים. אבל אז קלטתי שהלכתי לאיבוד בפארק ובעצם אני ממש קרובה הביתה! זה היה כל כך כיף ללכת לאיבוד! יש יתרונות בלהיות סתומה מרחבית.