חמש מחשבות

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – בגדים

סך הכל, שמתי לב בזמן האחרון, לא הרבה השתנה בבגדים שלי ב-25 שנה האחרונות. איזשהו ג׳ינס ואיזושהי חולצה. עדיף לא צמודה. אם צריך, ג׳קט. מעיל עור זה ממש אחלה. נעלי ספורט. או מגפיים בלי עקבים. נכון, בשנים האחרונות אני יכולה צעיף ואפילו שמלות, בלי להרגיש כאילו אני מתחפשת, ואם הייתי בת עשרים הייתי חושבת שזה מהפך מוחלט, אבל תודה לאל אני לא בת עשרים.

אבל בתוך הדבר הפשוט הזה – ג׳ינס וחולצה – התחוללו כמה דרמות גדולות שמקיפות אספקטים של החיים שכתבו עליהם ספרים: התבגרות, זקנה, שייכות מגדרית, דיאטה, ספורטיביות, הגירה, מעמד חברתי, מעמד כלכלי – דברים שלקח לי שנים לתרגם ממחשבות לחנות בגדים.

כשהקורונה הארורה פרצה לחיינו הרגשתי שאני שולטת בסיטואציה: היו לי בגדים של עבודה, קשים כראוי אבל כאלו שהרגשתי בהם בנוח בכל מיני סוגים של סטרטאפים, וידעתי איפה לקנות אותם, וידעתי לאיזה עונה הם שייכים, וידעתי מה הם משדרים עליי לעולם והכל הסתדר סבבה. היו לי גם בגדים של בית, ובגדים של השכונה, וכל אלו נכנסו בתוך שלוש מגירות וחצי ארון תלייה.  

ואז הכל השתנה, ואני מבינה שיש דברים חשובים מזה בעולם, אבל בת-אדם צריכה כל פאקינג בוקר להתלבש, ואין שום דרך לעשות את זה בלי להרגיש מפגרת. בכל זאת, אני עובדת בחדר השינה שלי, והבנאדם היחיד שאני פוגשת באמת רוב הימים כבר ראה אותי יולדת, אני לא בדיוק צריכה לשמור איתו על פאסון. מהניסיון שלי זה לוקח לפחות שני חורפים, שני סתווים, שני אביבים ושני קיצים כדי להרגיש בנוח עם ארון הבגדים שלך. מי יודע איך לעזאזל ייראה יום העבודה שלי עד אז?

בתמזה ובברייטון אפשר ללבוש מה שרוצים

דברים שאני חושבת עליהם – במה אני טובה ואיך זה קשור לעבודה שלי

לאחרונה הקשבתי לוובינר על ניהול קריירה, שהעיקר שלו היה שאי אפשר יותר לעבוד קשה ולקוות לטוב. פעם אפשר היה להיות עובדת פשוטה, לעבוד היטב, להתקדם לסגנית מנהל, לעבוד היטב, להתקדם למנהלת, לעבוד היטב להתקדם ליותר מנהלת, ואז לפרוש. אבל היום, גם אין לנו עצבים לכל השגרה הזאת, גם אנחנו עובדים בחברות שלא קיימות לכל כך הרבה שנים, גם שוק העבודה מתגמל אותנו הרבה יותר כשאנחנו עוברים, וגם יש בפנינו אפשרויות חדשות של להחליף קריירה, לגוון קריירה או סתם לפתח עיסוק צדדי, שעליהן אנחנו צריכים להחליט בעצמנו.

כדי לנהל את הקריירה שלך, את צריכה לדעת במה את טובה. אף פעם לא הייתי טובה לדעת בדיוק במה שאני טובה. אז הלכתי לאיזה אתר שיש בו שאלון, וזה מה שהוא אמר עליי.

יש לך אמונה בסיסית בשפע: ככל שאת נותנת יותר, את מקבלת יותר. ואת אחת האנשים הנותנים ביותר סביבך. הגאונות שלך היא בהפחת רוח חיים: את נותנת השראה לאחרים לעשות יותר עם מה שיש להם, כסף, משאבים, כישרון או רעיונות. לא משנה עם מי את מתקשרת – הצוות שלך, לקוח, הבוס שלך, הילד שלך, הבעל שלך – את גאונה בלתת לאנשים סביבך מוטיבציה לשרת את המטרה שלהם. את עקשנית, ותמיד חושבת במי את יכולה להיעזר כדי לתקן סיטואציה סבוכה או להחיות מטרה אבודה. את לא מוותרת.

אם שמים רגע בצד את העילגות – וחייבים לשים בצד את העילגות. לרגע. רק לרגע –  זה ממש נכון! אני מקווה שזה לא נכון רק כי כל תשובה מנוסחת ככה שהיא מחניפה לאגו של מי שקורא אותה. אבל אם לא, זה ממש נכון! אני עוד לא יודעת מה זה אומר שהדבר הבא שלי צריך להיות, אבל זה ממש נכון!

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – במקרה

נגיד יצאת מהמשרד והלכת לקנות לעצמך משהו מתוק. את חושבת על מאפינס אוכמניות בגיילס, אבל במקרה יש ריח טוב במרקס אנד ספנסר. את נכנסת פנימה, ומתאכזבת קצת, כי את כבר מכירה הכל. אבל אז עוברת בשדירה של היוגורט ומגלה שמישהו המציא יוגורט מאפינס אוכמניות. כבר היום שלך יותר טוב.

או נגיד את באופניים, בדרך למשרד, ופתאום את רואה אישה אחת מבוגרת, עם שיער מושלם, לבושה בחליפת אדידס של קארי, הגיבורה של Country life (הסדרה שנדב הכי אוהב, שעוקבת אחרי החיים המשמימים בעיירה קטנה באמצע אנגליה, והגיבורה שלה היא לסבית משועממת וקצת מפגרת ומצחיקה לאללה). ישר היום שלך יותר טוב.

את נגיד את באה לאסוף את לב, ואת עומדת עם שאר ההורים בחוץ, ומישהו במקרה קורא את הספר שכרגע סיימת לקרוא, ואת יכולה לדבר איתו.

או אפילו נגיד ללכת למקום שיש בו זרים, אנשים שעד עכשיו לא הכרת, ואז עשויה או עלולה להכיר תוך כמה שעות.

כל זה – אין יותר. אין יותר במקרה. זה הכל מתוכנן. לא יותר מדי מראש, כי בכל זאת, אבל העולם שלנו כל כך הצטמצם, שכל אפשרות של במקרה נותרה בידי הנגיף.

בית מהשכונה שלי שהיה יכול להסתדר היטב עם הגיבורה של הספר

דברים שאני חושבת עליהם – לחרוש את עצמות המתים

אני קוראת ספר מאד יפה ומאד מאד משונה שנקרא באנגלית ״Drive your plow over the bones of the dead״, שכתבה סופרת פולניה בשם אולגה טוקרצ׳וק, שהיא זוכת פרק נובל לספרות. במרכז הספר אישה זקנה – אני קוראת עכשיו מלא על נשים זקנות, אולי אפילו רק על נשים זקנות – שגרה במקום שכוח אל בפולין, מקום שהוא כל כך שכוח אל, שבחורף נשארים בו רק שלושה אנשים. הסיפור מתחיל בכך שאחד מהשלושה האלו מת, והשניים האחרים מחליטים שאי אפשר להשאיר אותו ככה כמו שהוא, לא מסודר ולא מכובד, למשטרה, אז הם מלבישים אותו בחליפה ומסדרים קצת את הבית המטונף שהוא גר בו, והיא מגלה שהוא נחנק מעצם של אייל שהוא צד בצורה לא חוקית קודם. היא מחליטה שמי שבעצם רצח את האיש הזה היו החיות, שרצו להתנקם בו על זה שכל השנים הוא צד אותן. זה הפרק הראשו, חורפי ומוזר כמו ערבות פולין, ומשם הכל רק נהיה מוזר יותר.

דברים שאני לא אוהבת בשגרה החדשה שלי – הערכת סיכונים

לפני מיליון שנה עשיתי הרצאה ב-12 דקות שנקראה ״גם היום יצאת לא בסדר!״. מעולם – גם לא עכשיו – לא הצלחתי לצפות ביותר מ-20 שניות של הוידיאו הזה, אז אני לא יודעת איך אני נשמעת שם, והאם זו הרצאה טובה, אבל מה שניסיתי להגיד שם הוא שכל הזמן אנחנו נדרשים לבחור דברים יותר ויותר מסובכים.

למשל, תפוחי אדמה. פעם היה סוג אחד, וקנית אותו כי זה מה שהיה. אחר כך היו סוגים שונים של תפוחי אדמה למאכלים שונים. אחר כך היו תפוחי אדמה אורגנים ולא אורגנים. אחר כך היו תפוחי אדמה מזנים מהונדסים גנטית וזנים שאינם מהונדסים גנטית. אחר כך היו תפוחי אדמה שגדלו לוקאלית וכאלו שלא גדלו לוקאלית. תפוחי אדמה מהסופר או מהשוק. תפוחי אדמה חדשים או כאלו שהם שארית הפליטה ממקום אחר. כל פעם שאתה קונה תפוח אדמה, בתור צרכן של המאה ה-21, אתה אמור לחשוב על כל אלו, לשקלל את כל הגורמים השונים, ולקבל החלטה. וזה רק תפוח אדמה. מה קורה אם מכפילים את האחריות שמטילים עליך לכל אספקט של החיים? מה שמקבלים הוא שאתה תמיד אשם במשהו, ואם אתה מתווכח את הבנאדם הלא נכון בפייסבוק, תמיד הוא יכול להגיד לך באיזה עניין אתה צבוע או פשוט לגמרי מסוכן!

כל זה קורה, ככה אני חושבת, שמטילים יותר ויותר אחריות על הצרכן הבודד, ככל שיותר ויותר רשויות וארגונים מתנערים מהאחריות הזאת. אתה הוא זה שאמור לבדוק את הערך התזונתי, את הערך הסביבתי, את הערך הכלכלי ואת הערך החברתי של כל מה שאתה צורך, וזה גם בלתי אפשרי וגם בלתי נסבל.  

הקורונה הארורה עשתה את אותו דבר להערכת סיכונים. ברור שהאנשים שאמורים להיות אחראים על הסיטואציה לא ממש מבינים מה הם אמורים לעשות או סתם לא בא להם לעשות את זה, וכך הבנאדם הרגיל, נגיד אני, אמור להחליט מה נחשב מסוכן בשבילו ובשביל בני ביתו ומה אפשר להמשיך לעשות כרגיל. טיוב – זה טוב או לא? רכבת עילית? ואוטובוס? ולהיות במוזיאון? או ללכת לסופר? בית ספר זה בטוח טוב, אבל צהרון? חברים זה בטוח טוב, אבל בפארק או בבר? בלתי נסבל.

7 thoughts on “חמש מחשבות”

  1. לעבוד מהבית כל הזמן זה לא פשוט… פתאום אני שמח יותר שאני נוסע למשרד כל יום (אם כי הייתי מעדיף לעבוד מהבית לפחות כמה ימים בשבוע).
    מאוד שמחתי לראות את ההרצאה – כי פתאום רואים אותך 🙂 לצערי הסאונד ממש גרוע אבל נראה לי שהעברת את הרעיון טוב. זה הזכיר לי את מה שנאמר בסדרה "המקום הטוב" (the good place) – אף אחד כבר לא מגיע למקום הטוב (גן עדן) כי כל דבר שאנחנו עושים פוגע במישהו.

    מצטער לומר שמה שקיבלת מהשאלון נשמע לי כמו קשקוש גנרי שמנסה לגרום לכולם לחשבו שזה מתאים להם. נכנסתי לאתר אבל החלטתי לא לתת להם את כתובת המייל שלי, אז אני לא יודע אם הייתי מקבל אותו אבחון…

    שנה טובה!

  2. בדיוק נכנסתי לבידוד. נחשפתי אצל הקוסמטיקאית ואני אכולת אשמה על לקיחת סיכון שלכאורה לא הכרחי. ותיארת באופן מדויק את הסיבה לכך שבחרתי לעבוד מהמשרד ולא מהבית גם כשיכולתי.

  3. אוהבת את הראש שלך. ממש הנהנתי בחזקה כשכתבת 'תודה לאל אני לא בת עשרים', והיו עוד לפחות ארבע נקודות הזדהות חזקות, במיוחד הקטע של ה'במקרה'. בדיוק בשביל 'במקרה' כאלה אני כותבת בלוג. לפעמים ה'במקרה' כל כך מדהים שאין ברירה אלא לחלוק. ועדיין יש לי 'במקרה' כאלה, כי כל מגע אנושי, אפילו בטלפון או בזום יכול ליצור 'במקרה' כזה. אבל נכון, הרבה פחות.

השאר תגובה