שיעור כתיבה בקריאה

לפעמים יש ספרים שהם בית ספר לכתיבה. לא שמונה מפגשים, לא כל יום שני גם אם זה לא מתאים לך, ולא תבואי בדיוק בשמונה לזום, ולא תעבירי ביקורת על אנשים שהכתיבה שלהם לא מעניינת אותך, ולא תחכי בסבלנות לתורך לזרוח. לא. זה הרבה יותר פשוט: יש פה סופר שהשאיר את הפיגומים פרוצים לרוח. אם תעלי שלב שלב בזהירות, תוכלי להתחקות אחרי עקבות הבנייה וללמוד איך הוא עושה את זה. את צריכה לכתוב מה את לומדת, כי נורא קל לשכוח.
(זה לא פוסט נורא מעניין למי שלא רוצה לכתוב, אני מניחה).
(אני אוהבת מאד סדנאות כתיבה. אני אוהבת לקרוא את כל האנשים שבאים לשם. ואני אוהבת מאד את זה שזה בכל יום שני בשמונה בדיוק).

תקציר העלילה

אוטופיה אבניו מספר את סיפור יצירתה, קיומה, קידומה, פריצתה ודעיכתה של להקה בשם אוטופיה אווניו, שהתחילה בסמטאות הסוהו בלונדון בשנת 1967, והוציאה את תקליטה השלישי ב2019.
הלהקה, שלה צליל מוזיקלי אקלקטי שנע בין פולק לפסיכדליה לפופ, מורכבת מארבעה אנשים: דין, הגיטריסט וכותב המלים שהוא גם יפה וגם קשוח וגם ריף רף; גריף, המתופף שכמו דין בא ממעמד הפועלים, ובגלל שבהיסטוריה של המוזיקה מתופפים הם לרוב פחות חשובים גם בספר הזה הוא פחות חשוב; אלף, שהיא אישה, וזה דבר יוצא דופן בתקופה ההיא, וגם כותבת שירים, יוצא דופן 2, וגם מנגנת בקלידים, וגם לא עלינו לסבית, כי אי אפשר סיקסטיז בלי לבטי יציאה מהארון; ג'ספר, שהוא גיסטריסט מחונן, ומשוגע על כל הראש, אבל באמת משוגע, סובל מסכיזופרניה קשה, וגם מהיותו בן ממזר למשפחה עשירה מהולנד.

תמונות רנדומליות של לונדון, כי ברור שגרסה מסויימת שלה הייתה הכוח שהניע את כל האנשים האלו לכיוון אחד

לפעמים יש לך רעיון

לא דיברתי עם דייוויד מיטשל, ואני לא יודעת איך הוא כתב את הספר, אבל לדעתי זה התחיל מרעיון. או ליתר דיוק אוסף של רעיונות.

הרעיון הראשון חייב להיות קשור למוזיקה. נדמה לי שאפשר לסכם אותו במילים: מוזיקה זה כל כך מגניב!

רעיון אחר הוא הרעיון שדיוויד מיטשל אוהב להתעכב עליו: ספרים צריכים להיכתב מנקודות מבט שונות. הוא לא הראשון ולא האחרון בעניין הזה, אבל הוא נציג די מובהק של הדבר הזה, שיש לו שם מקצועי בתורת הנרטולוגיה, אבל אני לא זוכרת אותו (רק המילה פנאופטיקון תקועה לי בראש). הרבה מהספרים שלו כתובים ככה, וכשזה עובד, זו גם דרך טובה להראות שאין באמת מציאות אלא רק את מה שאנחנו תופסים בשכל המוגבל שלנו ויכולים לדווח הלאה. זו גם דרך טובה לעורר אמפתיה כלפי דמויות שונות, משום שאין בעל סמכות שמתאר את העניינים מבחוץ, אלא רק מצבור של דמויות הם בגובה העיניים של הקוראת.

על רעיון שלישי הוא דווקא מתוודה בעיתון:
the idea that a grouping of artists in a particular place at a particular time “can have a genius, where marketing arrangements, business models and of course a pool of hungry young talent in tune with the zeitgeist, just the few times in history, it all comes together perfectly. It never lasts long, it’s soon commoditised and exploited and imitated and it dissipates again until the next time it pops up elsewhere.”

ואם משלבים מוזיקה עם מקום ספציפי ועם כמה אנשים שונים, מקבלים להקה. בדרך כלל, כששומעים על הסטוריה של להקה, אז השלבים הם כאלו:

  1. שומעים על כל אחד מחברי הלהקה בילדותו (נגיד, ג'ון לנון גר עם דודה שלו, ואין לו אבא, אבל אימא שלו חולה עליו. מקרטני דווקא בא מבית טוב).
  2. שומעים על רגע הפגישה (באוטובוס מחוג מתמטיקה, או משהו כזה).
  3. מהרגע הזה מדובר בלהקה. הלהקה עובדת קשה במועדונים שכוחי אל. נוסעת במיניבוס. מטלטלת במטוסים. אבל לחברי הלהקה אין חיים אישיים. אין יותר היסטוריה. אין יותר קשרים אישיים נפרדים. (הם היו באיזה סיבוב הופעות בברים בגרמניה).
  4. הלהקה מצליחה, והמיניבוס מוחלף בלימוזינה או משהו.
  5. הלהקה כל כך מצליחה שהיא נהיית אווילית בצורה שאי אפשר לא לסלוח עליה (יותר פופולריים מאלוהים וזה).
  6. עד שמגיע הקשר האישי שהורס הכל (יוקו)
  7. הלהקה מתפרקת.

באוטופיה אווניו, יש ארבעה גיבורים, שהם ארבעת חברי הלהקה. הספר כולל את כל הההיסטוריה שלהם, שהביאה אותם לנקודה שבה הם מצטרפים ללהקה, וכאן נגמר הדמיון לנרטיב הקלאסי, כי באוטופיה אווניו, חברי הלהקה ממשיכים להתקיים כאנשים לאורך כל הדרך. יש סיפורים על הלהקה, אבל יש להם גם חברים אחרים, משפחה, אהבה, בית. הם אנשים. הם מורכבים יותר מנרטיב פשוט אחד. זה רעיון מושלם לספר.

הרעיון מוביל למבנה

אני ודייויד מיטשל חולקים אהבה למבנים לא קונבנציונליים. לא דיברתי איתו על זה, אבל אם יום אחד אני אפגש איתו, זה בטוח יקרה. מבנה – האופן שבו הסיפור מחולק לפרקים, נקודת המבט של המספר, אורך הנשימה, זמן הסיפר – הוא הדרך של הסופר ליצור את מפת העולם שהוא בונה. להגיד איפה זה כביש ראשי, ואיפה סתם סמטה. או במלים אחרות, מה חשוב ומה שולי.
הספרות באה עם אוסף של מבנים און דה האוס, שבהם את יכולה להשתמש כרצונך בחינם לגמרי (נגיד, מעשייה, טרגדיה, קומדיה), כדי לספר סיפור בלי להטריד את עצמך באיך תספרי אותו. אבל יש גם מבנים פרימיום, כאלו שהם קצת יותר אישיים (אין באמת שום דבר אישי לגמרי בספרות. הכל כבר נכתב ונאמר ונעשה, אבל נגיד אישי כמו תמונה שלך על הקאבר של הטלפון), והם עוזרים כדי להעביר את הנקודה שלך וכדי להגדיל את ההנאה שלך.
במקרה של אטופיה אווניו, הרעיון שלהקה היא עדיין אוסף של פרטים הוא הרעיון המוביל. אם יש ארבעה אנשים, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אז זה פשוט יחסית: מחלקים את ההתקדמות של הנרטיב של הלהקה לחלקים, וכל אחד מחברי הלהקה מקבל פרק בתוך כל אחד מהחלקים. זה מתמטי ויפה. ומה שעוד יותר יפה זה שבגלל שזה מבנה פרימיום פלוס, מיטשל מרגיש חופשי לשבור אותו כשהוא צריך.

יש דברים שצריך להימנע מהם

הבעיה של סופרים, או לפחות הרבה מהם, זה שלא על הכל קל לכתוב. אני לא מתכוונת לדברים הרגילים, נגיד, שגברים לא יודעים לכתוב נשים. אני לא מאמינה בזה. יש חוויות אוניברסליות שכולם יכולים לכתוב. נגיד, אם התקבלת פעם לעבודה שרצית, או לחוג, או אפילו סתם מצאת חברה, את יודעת לכתוב איך זה מרגיש להתקבל ללהקה. את לוקחת את החוויה הבסיסית של לרצות משהו ולהשיג אותו ומשנה קצת את העובדות. אילנה ברנשטיין תמיד אמרה שסופר יודע להפוך כאב ראש לסרטן.
אני מתכוונת לדברים הרבה יותר מינוריים. נגיד, אם מיטשל רוצה לכתוב על אלף (אגב, קוראים לה Elf, לא כמו החייזר) מהלהקה, הוא יכול לכתוב על איך זה לכתוב שירים, על איך זה להיות אאוטסיידר, על איך זה לאבד קרוב משפחה, על איך זה לעמוד מול ההורים שלך שחושבים שהמקצוע שלך הוא לא מקצוע, הוא אפילו יכול לכתוב על מערכות היחסים הדפוקות שלה עם גברים, ועל הרגע המופלא שבו היא מגלה שבעצם נשים זה הקטע שלה. אבל יהיה לו הרבה יותר קשה לכתוב איך זה מרגיש כשמשפילים אותך בתכנית טלוויזיה מול כל העולם רק כי את אישה. סופרים חכמים כמו מיטשל מבינים את החולשות שלהם ומוצאים דרכים לעקוף את הדברים הבעייתיים (נגיד לתאר אותם מנקודות מבט זמינות אחרות).

יש דברים שצריך להכביר בהם

לכל סופר יש את הדברים שהוא אוהב והוא נהנה לדבר עליהם בלי סוף. מיטשל בבירור אוהב מוזיקה. הוא אוהב את הרגע של זיקוק המציאות לכדי שיר. הוא אוהב את השפעות בין מוזיקאים ובין ז'אנרים. הוא אוהב את התרגום של חיי היומיום לשפה של מוזיקה. הוא מבין בזה. ובגלל זה גם רגעים שהיו יכולים להיות שיממון מוחלט, כמו למשל דיונים על אקורדים, יכולים להפוך לרגעים מבדחים או מרגשים. כל מה שצריך הוא לדעת משהו, ולדעת לתאר, ולא להירתע מהמחשבה שהדבר שלך לא מעניין את כולם. זה הפאקינג עולם שאתה פאקינג יוצר.

יש דברים שצריך להתבונן בהם מהצד

ברגע שאתה יוצר דמות, ושם אותה בתוך נרטיב, אתה מכניס את עצמך ואותה לתוך סד של חוקים. אמנם אתה קבעת את החוקים, אבל ברגע שהם נקבעו אסור לך לחרוג מהם. אם הדמויות שלך הן בנות עשרים וקצת, ומגלות את העולם הגדול ואת ההצלחה האמנותית שלהן, הן יטרחנו את עצמן ואת סביבתן בלבטי גיל העשרים, כולל אמיתות עמוקות לכאורה על יחסים, על פוליטיקה, על זהות ועל תפקידה של המשפחה. אי אפשר להימנע מזה, אם אתה באמת רוצה לכתוב על גיל עשרים ומה שהוא מביא איתו. לפעמים סופרים מכניסים לקטעים האלו את כל מה שהם יודעים וחושבים, והתוצאה היא הרצאה לא רלוונטית, ששוברת את החוקים של הספר. לפעמים, אם אתה מיטשל, אתה נותן לדמויות שלך לברבר את ההרצאות שלהן, בלי להתבייש, אבל גם בלי לדחוף את עצמך פנימה, והקוראת יכולה להרגיש איך גם אתה עומד מהצד וסופר את הרגעים שהן יסיימו, אבל בלי להפריע להן. מעט מדי סופרים מצליחים בזה.

יש דברים שצריך להתפלש בהם

יש איזה רגע בספר שבו ג'ספר מדבר על הסכיזופרניה שלו. מיטשל פוצח שם באיזה הסבר מקושקש לגמרי על Psych operation. איזה ניתוח – פיזית ניתוח. לא אנליזה – של הדמות בתוך הראש ככה שהיא לא תפריע לשאר הראש, ואיזו חקירה בנבכי העבר המשפחתי כדי לגלות מתי בדיוק הדמות הזאת נכנסה להיסטוריה המשפחתית. זה מקושקש מהתחת. אבל ניכר שמיטשל נהנה מזה. זה צדדי מספיק כדי שזה לא ישנה לכלום. זה מתיישב יפה עם הפסיכוזה של ג'ספר. זה באמת לא אמור להיות שם. אבל זה הפאקינג ספר של פאקינג מיטשל, והוא עף על זה. אם אני הייתי העורכת לא הייתי מרשה את זה, אבל זה מקסים לדלג על זה בנינוחות.
או למשל סמים. האם יש משהו משמים יותר מאנשים שעשו סמים ומספרים לך על הצבעים שהם ראו, על המלים שממתערבלות להם, על תחושת הכל-יכולות שלהם? רק חלומות של אחרים יכולים להיות משמימים יותר. ובכל זאת, מיטשל אוהב את זה ומיטשל עושה את זה כי זה הפאקינג ספר של פאקינג מיטשל. גם על זה דילגתי.

יש זמן. תמיד יש זמן.

אף פעם לא הבנתי איך אנשים כותבים אפוסים – רומנים עבי כרס שמשתרעים על פני שנות חיים רבות וגיאוגרפיות שונות. אבל אם הבנתי משהו בהקשר הזה מאוטופיה אווניו, העניין הוא פשוט לשאוף, לנשוף, ולכתוב עוד קצת. כל פעם להתקדם מילימטר בחיים של הדמות, ולא לחשוב כל הזמן מתי זה נגמר, מתי כבר אפשר יהיה להפסיק לכתוב. זה ייגמר כשזה ייגמר.

7 thoughts on “שיעור כתיבה בקריאה”

  1. ארכיטקטורה היא דבר הכרחי ברומן רחב-יריעה, אבל לפעמים היא משתלטת על העלילה, או שהיריעה פשוט רחבה מדי עבור כל ארכיטקטורה שהיא. אישית אני מעדיף רומנים ששומרים על אחדות הזמן והמקום, או לפחות על אחד משניהם, על פני כאלה שנפרשים על זמנים ומרחבים. הרבה פעמים מדובר ברומנים מרשימים מאוד, אבל הם לא נוגעים לי בנפש.

  2. וואו זה היה מאלף! מודה ומתוודה שמעולם לא הסתכלתי ככה על ספר – ואולי זה מה שמרמז לי סופית שאין סיכוי שאכתוב בעצמי.

  3. לאחרונה גיליתי את הבלוג שלך ואני נהנית מכל רגע. ולגבי המונח שברח לך על כתיבה מנקודות מבט שונות נראה לי שאת מתכוונת לרשומון. ויש לי פינה חמה ללונדון וחלום כמוס לחיות בה תקופה כך שהתיאורים שלך מזינים את הכמיהה הזאת.

השאר תגובה