מחבר: meitalsha

לא קל

שנה בדיוק. 365 ימים. 52 שבועות. 12 חודשים עברו מאז שנחתנו בלונדון עם חמש מזוודות וניסינו למצוא את עצמנו. הלומי חמישה שבועות מחוסרי בית בישראל, בקור שהיה נראה בלתי סביר באוגוסט, יצאנו משדה התעופה והתחלנו לחפש את האובר שלנו. אפילו זה לא היה קל. ואני חושבת שזה הדבר הראשון שלמדתי על לונדון. לא קל. לא שבתל אביב תמיד קל, או שבניס תמיד היה פאי לימון עם מרנג שרוף בדיוק במידה הנכונה. לא היה. אבל בלונדון בהחלט לא היה קל. חצינו כמות עצומה של מכשולים, שבפני עצמם נראים כמו בדיחה בספר מהספרייה; אי אפשר לשכור דירה בלי חשבון בנק, ואי אפשר לפתוח חשבון בנק בלי כתובת קבועה של דירה ששכרת; צריך לשלוח את הדרכון למשרד הפנים כדי לקבל הארכה לויזה, אבל צריך לשלוח את הדרכון למשרד הפנים כדי לקבל סבסוד על הגן, אבל זה לא אותו משרד הפנים, אז אי אפשר ביחד. כל מיני דברים כאלה, שכל אחד בפני עצמו הוא דביליות מושלמת, וביחד הם הופכים לגיהנום.

וואו, כמה

בסוף מצאנו את האובר והגענו לדירה, והדבר השני שלמדתי על לונדון היה: וואו, כמה. הדירה הייתה בקומה השלישית, והשקיפה על סביבתה. ואי אפשר היה שלא להבחין בכמה! כמה בניינים רבי קומות! כמה אנשים! כמה לונדון! ואחר כך הצטרפו: כמה אזורים! כמה אנשים! כמה רכבות! כמה מקומות עבודה אפשריים! כמה מוזיאונים! כמה ספרים! כמה ספרים! כמה ספרים! כמה פארקים! כמה חדרי כושר! כמה מסעדות! כמה בתי קפה! כמה רחובות! כמה אנשים! כמה אוטובוסים! כמה אנשים! כמה ג׳אנק פוד! כמה עושר! כמה עוני! כמה ספרים זולים! כמה ברי יין! כמה פאבים! כמה בגדים! כמה פארקים! כמה הופעות! כמה הצגות! כמה חנויות! כמה בירוקרטיה! בלונדון יש שפע. שפע מהכל. שפע שנדמה שלא נגמר ולא ייגמר. השפע הזה הוא כמו סם: אפשר בקלות להתמכר אליו, ולהינשא על גלי החדשנות שבו, עד שברגע אחד את מתנתקת ממנו, ולא מבינה איך אפשר לצרוך כל כך הרבה, ולמה לא נותנים לך קצת שקט. ואז את שואפת אוויר בבית רגע, וצוללת חזרה, ושוב לא מבינה איך יכולת להתנתק מהסם.

אחרי ש

אז צריך למצוא דירה, ורק אחרי זה אפשר לחפש גן. אחרי שלב יתרגל לגן, אפשר למצוא עבודה. אחרי שאני אמצא עבודה, אפשר להתחיל לחפש עבודה טובה לנדב. אחרי שנמצא עבודה טובה לנדב, נחשוב שוב על הדירה שלנו ונראה אם אנחנו רוצים להישאר בה עוד שנה. אחרי זה לב כבר צריך לעבור לבית ספר וצריך למצוא לו בית ספר. אחרי הדירה, צריך למצוא חברים. אחרי הפגישה הראשונה באה הפגישה השנייה. אחרי הפגישה השנייה באה הפגישה השלישית. ברביעית או בחמישית אפשר אולי לדעת האם מדובר בחברות. אחרי החברים צריך למצוא מקום טוב ללמוד צרפתית. אחרי זה נוכל לדעת לאילו חופשות אנחנו יכולים לנסוע לשנה הבאה.

כל הזמן מרחף באוויר איזה רגע דמיוני שבו החיים שלנו יחזרו למסלולם. ועד שהרגע הזה יגיע צריך לחכות. ולחכות. ולעשות עוד דברים מרגיזים. ולחכות. ואי אפשר להתחייב לכלום. ואי אפשר להתחיל שום תהליך עמוק של היקשרות. אנחנו לא פה. וגם לא שם. אנחנו בינתיים. אנחנו לפני. אנחנו עוד מעט. אנחנו בזמן מעבר. ויש בזה יתרונות כנראה,שקשורים בחיים בהווה, אבל יש בזה גם תחושה מאד מרגיזה של החיים שעוברים לידינו, בזמן שאנחנו מתרגלים.

שנה

החיים שלנו בהחלט היו במסלול. הכל התנהל בדיוק איפה שבחרנו, בשלושה רחובות בתל אביב, עם גיחות למקומות אחרים. וזרקנו את הכל כי רצינו לגור במקום אחר. כי אני לא יכולתי לדמיין את עצמי נעה באותם מסלולים מגיל ארבעים ועד המוות. כי חשבתי שזה לא יכול להיות שגמרתי לגלות. כי חשבתי שזה לא יכול להיות שזה כל מה שיש. כי חשבתי שאין שום בעיה: אנחנו פשוט ניקח אותנו ונעביר למקום אחר.

ומה שגיליתי יותר מהכל, אני חושבת, שאנחנו לא תכנת מחשב, ולא מלים במעבד תמלילים ואי אפשר לעשות לנו גזור והדבק. אי אפשר לגזור אותנו מחיים שלמים שארגנו במשך כל החיים, ולשים אותנו במקום אחד, ומייד חיים שלמים ייארגו סביבנו.

זה החוסר הגדול ביותר בתיאום ציפיות מצידי עם העולם, אני חושבת. אני דמיינתי שבשנה נוכל, בשקדנות ובסבלנות ובמאמץ, לבנות את רחוב ביאליק בלונדון, ולהמשיך משם, לכיבוש העולם. זה לא עבד. כי למה שיעבוד? ועכשיו אני חושבת: לאן אנחנו ממהרים, בעצם?

1.

קראתי עכשיו את הטבלה המחזורית, ממואר יפה ביותר וביזארי ביותר שלא ברור לי איך בכלל נכתב מתי שהוא נכתב, כי אפילו עכשיו הוא מרגיש חדשני. בכל מקרה, פרימו לוי הכניס שם, בפרקים על עופרת וכספית, שני סיפורים בדיוניים שכתב כשהיה צעיר.
הסיפור על עופרת הוא על מישהו שהמקצוע שלו הוא לחפש עופרת במקומות נסתרים בעולם ולגלות לתושבים המקומיים מה עושים איתה, תמורת ממון רב כמובן. האיש הזה מחפש איזה מקום ששמע שיש בו הרבה עופרת, וכל פעם שהוא שואל עליו אנשים, הם מספרים לו נסים ונפלאות על המקום הרחוק הזה. הוא אומר: ״בפנים חתומות הייתי שומע את כל זה, אך בקירבי הייתי פורץ בצחוק רם, שכן די סבבתי ברחבי העולם לדעת שכל הארצות דומות לארצך: עם זאת, גם אני בשובי הביתה משתעשע בהמצאת כל מיני מוזרויות על הארצות שהייתי בהן; ואילו כאן מספרים נסים ונפלאות על ארצי…״

2.

הסיבה האמיתית שהתלהבתי מהעבודה שלי עוד לפני שהתקבלתי אליה היא כיכר אחת, שנמצאת בדרך בין הטיוב למשרד.
על צלע אחת שוכנת כנסיית כל הנשמות (בלי צחוק), עם צריח מחודד מאד ויפהפה, שהיא בשבילי כמו מגדלור, כי כל פעם שאני יוצאת מהטיוב אני אבודה מחדש, והיא עוזרת לי למצוא את הכיוון הנכון. אני רוצה להיכנס אליה, שאוכל לספר עליה לאבא שלי, אבל עוד לא עשיתי את זה.

על הצלע השנייה שלה יש את המפקדה של הביביסי. אני יודעת שזה ילדותי, אבל כל פעם שאני יכולה אני עוצרת לשתות קפה בקפה המעפאן שם רק כדי להסתכל על אנשים שעובדים בביביסי, שהם, וזה ידוע, יותר חכמים, כשרוניים וקוליים מכל האנשים סביבם, כן, אפילו המאבטחים.

 

בקצה הצלע השנייה יש פסל של ג׳ורג׳ אורוול. אני לא יודעת עליו הרבה, על ג׳ורג׳, אבל אני כן יודעת שהוא היה חייל בבורמה, ושם הוא כתב איזה ספר חשוב נגד מלחמות. שהוא היה איש שמסתדר בכל מקום, עם עניים ועם עשירים. ושהוא כתב על איש אחד שיודע למצוא בדיוק את הפינה הנכונה בחדר כדי להסתתר ממכשיר הטלוויזיה שהוא גם מקלט וגם משדר, וכך המשטר מרגל אחריך (שזה קטע שאהבתי ממש ב-1984, שקראתי שובושובושוב, בגיל המתאים וזה). הפסל הוא פסל של איש הולך, והוא נראה לגמרי בתנועה, ויש בו שילוב של כל האנשים האלו, של בוגר צבא, ביחד עם גבר רגוע, שיודע לשבת בפאב עם כל אחד, ויודע לינוק מהסיגריה שלו בדיוק למשך הזמן המספיק כדי לטעת בך את ההרגשה שהוא מקשיב לך, ותיכף יספר אנקדוטה מצחיקה. אני יודעת שיום אחד גם אני וג'ורג' נשב בפאב והוא יספר לי על בורמה, וזה די נחמד שיש לך את ג'ורג' אורוול בתור חבר בדרך לעבודה.

3.

פרומו לוי הזכיר לי שזה לא יכול להיות שהבריטים כל כך שונים מאיתנו. ובשבועיים שעברו גיליתי שזה לא שהם לא מדברים בעבודה, זה פשוט לוקח להם יותר זמן לעבור משלב השיחה המנומסת לשלב השיחה האמיתית.
בכל המסגרות שהייתי בהם בחיים, הביקורת הכי קשה והכי עקבית שקיבלתי הייתה שאני לא חושפת מספיק מעצמי. אני לא אוהבת ללכת עם הלב שלי על השרוול, ואם מישהו רוצה לשמוע אותי מדברת באמת, הוא צריך להתאמץ ולהוכיח לי שהוא יודע להקשיב. ללהג סתם על הא ודא אני יודעת ממש טוב, עם כל מיני סוגי אנשים. אבל לדבר אני עושה רק עם אנשים שאני יודעת שיכולים להכיל את זה.
זה לא איזה משהו שאני המצאתי, קוראים לזה Introvert, ואני לגמרי הנורמה שם, אני חושבת, ואנחנו מככבים בהרבה ספרי עזרה עצמית לאחרונה, בתוך עולם שהופך להיות יותר ויותר צעקני, ובו המאבק על תשומת הלב הופך להיות יותר ויותר עיקש ונואש. כן, זה לא יתרון חברתי מדהים, אבל בכל הספרים מספרים שאנחנו מעולים בדברים אחרים (נגיד בקריאת ספרים).
ולכן, כשהבנתי שיש סיכוי שהגעתי למקום הנכון, לאומת ה-Interoverts, ראיתי באור אחר את כל הבדיחות הישראליות על בריטים, וקצת התרגשתי, מודה, כי אולי הגעתי למקום הנכון.

4.

בשבוע שעבר הלכנו כולנו למשהו שקוראים לו Pub Quiz, עוד תופעה בריטית. מה חושבים כשמדמינים טריוויה בפאב? אני דמיינתי הרבה אנשים שיכורים, כרוז שצועק שאלות שלעולם לא אדע לענות עליהן, ותשובות שנזרקות לאוויר.
מסתבר שמדובר במשהו הרבה יותר מסודר. במשך שלוש שעות ישבתי בקרב סקטור ההשקעות של לונדון. זה היה ערב התרמה לבית החולים לילדים, שהתחיל כראוי בסרטון מרגש על עבודה הקודש של בית החולים. חברת הפקה סידרה מפות יפות על שולחנות עגולים במבשלת בירה לשעבר. המזגן פעם בעוז. עשרות גברים לבנים, שנראו בדיוק כמו אותו דבר, ברמות שונות של עושר, ניסיון וגיל (קורלציה מלאה בין המשתנים האלו), ולצידם כמה נשים וכמה שחורים, ישבו ושתו הרבה הרבה הרבה בקבוקי יין.
הכרוז, מנכ"ל של חברת השקעות, ומהעשירים ביותר בקרב האמידים, הנחה את הערב ושאל שאלות כמו: "איזה חטיף מחבילת Celebrations גרם לאדם להאמין שהוא זוכה ברוזי בסדרת הטלוויזיה Love Island" או "בסדרת הטלוויזיה לילדים ששודרה בביביסי בשנות השמונים, הגיבור הראשי גר בסל פיקניק, איך קראו לדמויות האחרות?" או "איזה מלך היה באנגליה בזמן מלחמת המשהו באמריקה". לא רק שלא ידעתי אף אחת מהתשובות, ולא רק שלא הבנתי הרבה מהשאלות, כל התשובות נכתבו על דפים בדיסקרטיות רבה, כדי שהשולחנות האחרים לא יעתיקו, כך שאפילו לא שמעתי מה הניחושים שלנו. בסוף כל סבב, והיו שמונה כאלו, באה דיילת חיננית ואספה את התשובות לשולחן הניקוד. השולחן שלנו היה מרוגש מאד, ומיטב המוחות ב-Boring money שיתפו פעולה ברצינות רבה (יש שם כמה דוקטורים, כך שמדובר בחבורה שבהחלט למדה משהו בחיים שלה). אני תרמתי תשובה אחת שלמה ונכונה לשאלה: "מי הדמות התנכית שספגה צרות בזו אחר זו", והרגשתי הכי יהודיה שיש.
זכינו במקום שני.

5.

תקראו את "הטבלה המחזורית".

1.

במים הרדודים רובצים ההורים, כמו סוסי יאור בצבעים עליזים. הם מדברים על בית הספר שמתחיל בקרוב, על חופשות קיץ, על העבודה. הם די מרוצים, כי המים בטמפרטורה מושלמת, והם סוף סוף הגיעו למעמד הבכיר בבריכה: ההורים שצריכים להיכנס למים עם הילדים, אבל לא צריכים לעשות כלום חוץ מלשכשך, ומדי פעם לצעוק להם שלא יתרחקו.

במים היותר עמוקים מתרוצצים הילדים: לב, הקטור, דקסטר ומיילו. הם חזק ב-"כוח פיג'יי", והם מחליפים ביניהם מי תהיה ינשופונת, הדמות הנשית היחידה בסדרה, ומי יצעק יותר חזק: Cause in the night, we saved the day. בסוף הם מתפשרים על זה שכולם יהיו גקו, "ילד גיבור על בעל חליפת לטאה פעילת לילה. בעל יכולת הסוואה, כוח מוגבר והידבקות למשטחים" (ויקיפדיה). (מישהו חייב לערוך את הערך הזה!).

אבא של הקטור הוא רופא מרדים. הוא גבוה. הוא בלונדיני. השיער שלו תמיד מסופר כמו שצריך. הדיבור שלו רך במידה. הוא באמצע תהליך הכשרה שנמשך 16 שנים, והוא מסביר שהוא התחיל ב-2004 כאילו הוא מדבר על אתמול. הוא נראה כמו שרוליק של הבריטים, מרוב שאי אפשר להבדיל בינו לבין קפטן נבחרת אנגליה במונדיאל. קוראים לו פול.

אבא של דקסטר הוא שף והוא במקור מאוסטרליה. הוא בחור חתיך וסטלן, כמו שאפשר לצפות מאוסטרלים, שמדבר ממש לאט ורק את הדברים הברורים מאליהם. קוראים לו אדם.

פתאום אדם דאג. דקסטר התרחק, ואדם אומר שהוא לא יודע לשחות, וכדאי שהוא ילבש מצופים. פול, חניך מצטיין של בתי ספר פרטיים באנגליה, האיש שיכול בגפו להבהיר איך נשמעת בריטיוּת, אמר: Getting No Air Is a Strong Motivation to Stand-Up in the Pool.

2.

חדר אחד, עשרה מטר על שלושה, הקירות שלו צבועים ורוד, שהוא בכמה טונים צעקני יותר מוורוד בזוקה. על הקירות, לוחות לבנים, מלאים בטבלאות של משימות. בתוך החדר, צוות השיווק והמכירות של Boring money. שישה אנשים, שרק אחד מהם הוא גבר, שמגיעים בשמונה וחצי לעבודה, והולכים בחמש וחצי (בריטים אומרים: Eight half או Five half, וכל פעם שהם אומרים את החצי הפיסח הזה, בלי ה-ו', אני שמחה, לא יודעת למה). הם עושים את שלהם במחשבים שלהם, ולא מדברים כמעט. בענייני עבודה, לפעמים הם מחליפים כמה משפטים. אשת המכירות, שהיא בחורה אירית חמודה ביותר שאני רוצה להיות חברה שלה, מדי פעם מלחששת לטלפון. מלבד זאת, שקט, עובדים. יום אחד התרגזתי על מישהי בליבי כי היא הקלידה יותר מדי ברעש. אין הפסקות צהריים. ואין הפסקות קפה משותפות. ואין הפסקות השעה-ארבע-נמאס-לי-בואו-נדבר. פשוט עובדים. ביום שישי בשעה ארבע, מישהו פותח בירות, יין תוסס וג'ין טוניק, כולם אומרים צ'ירז, וחוזרים לעבוד, עם דרינק ביד.

3.

יוצאים מהבית, פונים שמאלה, והולכים כמה דקות בעלייה. ואז יש סופרמרקט ענקי מימין. יורדים במדרגות מסריחות נורא שאני שונאת. לא חייבים לרדת בהן, אבל זו דרך קצרה יותר. מגיעים לחניון ואז לרחוב. מעבר לפינה יש קפה קטן, שקוראים לו Café Ole, והכיעור שבשם הזה מכה בי כל פעם. ואז מגיעים ל-Clapham Junction. 17 רציפים של רכבות לכל כיוון. התחנה העמוסה ביותר באירופה, כך טוענים השלטים בה.

מהרגע הזה, אין לי גוף. גם לאחרים אין גוף. הגענו לתחבורה הציבורית. אל-מקום, שבקצהו מחכה העבודה, או הבית. באל-מקום יש יותר אנשים מכפי שראוי, אבל הם כולם רק רוצים להגיע לעבודה, או הביתה. הם לא דוחפים. ולא ממששים. ולא תופסים יותר מקום ממה שהם חייבים. הם מכווצים את עצמם, וסוגרים את כל החושים האפשריים. העיניים עצומות, אם אפשר. אם לא, תקועות בעיתון או בספר או בטלפון. האזניים מלאות באזניות מגדלים וסוגים שונים. נגד חוש הריח אין מה לעשות. חוש הטעם במצב ניתוק. הם מחכים, כדי שמשהו יקרה והם יגיעו לעבודה, או הביתה. בדרך הם יורדים או עולים, ברגל, במדרגות נעות, במעלית, הולכים ברחובות, מחליפים אמצעי תחבורה, אבל הם לא שם. הגוף שלהם הוא חלק מהמכונה הגדולה שנקראת תחבורה ציבורית, והראש שלהם הרחק, במקום בטוח יותר.

4.

בשבוע הראשון בעבודה הייתי במשימה: למצוא את הדרך שלי. בינתיים, כל מה שאני יודעת הוא: Getting No Air Is a Strong Motivation to Stand-Up in the Pool.

 

The Guilty Feminist

קצת אחרי שהגעתי ללונדון התחלתי להקשיב לפודקאסט מדהים שקוראים לו The guilty Feminist. זהו סטנדאפ פמיניסטי שמנהלת אישה גדולה ומצחיקה שנקראת דברה פרנסיס-וויט. בסטנדאפ שלה היא מארחת נשים שונות ממקצועות הבידור, והן מדברות בצורה מצחיקה על נושא אחד שקשור לפמיניזם בכל פרק (הכל קשור לפמיניזם, בעצם, אז הכל יכול להיות: מגורים משותפים, מוזיקה, סיפור, הגירה, דברים שאנחנו חושבות שהם נורמליים, הם כמה מהפרקים שהקשבתי להם). זה אף פעם לא לגמרי רק מצחיק, כי פמיניזם זה דבר מדכא ת'חיים, אבל בפרקים טובים יש איזון נעים בין הדיכאון לבידור.

החלק האהוב עליי נמצא בפתיחת כל פרק ונקרא: I'm a feminist but… ובו כל אחת מתוודה על חטאיה הפמיניסטיים של השבוע (אני פמיניסטית, מספרת פרנסיס-וויט באחד הפרקים, אבל השבוע ראיתי שברק אובמה התחיל לעקוב אחרי האינסטגרם שלי, וחשבתי מה תהיה השאלה שאוכל לשלוח לו בפרטי, והגעתי למסקנה שאני פשוט אתלבש כמו מרילין מונרו ואקליט לו את Happy birthday mister president).

אחרי שהקשבתי לכעשרים פרקים, הבנתי פתאום שאני גרה בלונדון ואני יכולה לשמוע את ההקלטה לייב! אז לקחתי איתי את אלעד והלכנו לאולם הזה, שבו היו כשלוש מאות נשים לבנות פמיניסטיות, ואני לא הכרתי אף אחת מהן, ולא הייתי צריכה להתחמק מאף אחת מהן! ואז במשך שעתיים שמעתי סטנדאפ פמיניסטי, והרעתי במקומות הנכונים, והתרגשתי במקומות האחרים, וזה לא היה הסטנדאפ הכי טוב שראיתי, אבל זה בהחלט היה אירוע ששמחתי להשתתף בו, כי מי בכלל ידע שאפש רלאסוף כל כך הרבה נשים פמיניסטיות לבנות במקום אחד, בלי שאף אחת תיעלב בגלל משהו.

תשירי את זה Properly

הבן שלי מדבר אנגלית כמו שבחיים לא חשבתי שאפשרי. אני יודעת שכולם אומרים שילדים לומדים מהר וכל החרא הזה, אבל במשך שנה שלמה בצרפת, הבן שלי גמגם כמה מילים בודדות שלא התחברו למשפטים, ועשה את זה רק אחרי מאמצים ניכרים מצידנו. אני לא בטוחה מה הגורם המכריע להבדל, אבל הפעם הוא ממש מדבר, במשפטים ארוכים ומסובכים, במילים שאני בטוח לא לימדתי אותו. והעיקר, במבטא לונדוני מתנגן, עם דגשים וטעויות תחביר של כושים. אני יודעת שעוד מעט אני אתחיל לדאוג שהוא ישכח את העברית שלו וכל זה, אבל בינתיים אפשר פשוט להקשיב לו ולהתמוגג מנחת, כשאני שרה לו את פזמון ליקינטון כמו באופרה, והוא מתגלגל מצחוק ואז אומר לי: אבל תשירי את זה Properly!

יום בגן החיות

בפארק הענקי לידינו יש גן חיות. הבן שלי לא מת על חיות (במובן, בחיים שלכם לא ראיתם ילד כל כך אדיש לחיות. אם שמים באיזה פארק גור כלבים או אפרוח או כבשה צעירה, כל הילדים מתים מסקרנות ורצון ללטף ולהאכיל, והבן שלי מציץ, אומר: אפרוח, מהרהר ואומר: תראי, הראש של האפרוח נראה קצת כמו טיל. כי כל דבר יכול להיראות כמו טיל. לא יודעת מאיפה הוא מביא את זה, בחיי), ועל כן עבר זמן רב עד שהגענו לגן חיות הזה. ובכל זאת, בשבת האחרונה גררנו את לוק, אחד החברים הטובים של לב מהגן, ואת המשפחה של לוק לגן החיות.

זה אזור לא גדול בפארק שמוקדש לחיות וילדים. יש שם קופים ונחשים ואפרוחים ולמורים ולוטרות וחזירים, ואת לב כל זה עניין כקליפת השום. אבל מה שיש שם באמת, זו התפיסה האנגלית לגבי איך אמור להיראות יום חופש עם הילדים. ביום חופש הזה תמיד תמיד תמיד יש בית קפה להורים, שמוכר גם ממתקים לילדים, והוא מוצל ויש בו שולחנות וכיסאות שאפשר לאכול בהם אוכל מהבית. תמיד יש מתקנים, שהם ייחודים למקום שבו נמצאים, ולא סתם שעתוק של כל גינה אחרת. למשל, בגן חיות בבטרסי יש מסוק וכבאית בגודל אמיתי, שמספקים שעות של הנאה, כמו גם ארגז חול עם משאבות מים והרבה מאד צעצועי חול. תמיד יש איזור של לימוד, שבו מסבירים לילדים בצורות שונות על המקום בו הם נמצאים: איך מציירים חיות בגן החיות, ניסויים מדעיים במוזיאון המדע, ותחנת דואר בגודל מוקטן במוזיאון הדואר. תמיד יש שירותים מותאמים לילדים, שבהם הכל נמוך או שיש שרפרפים, ויש מתקן עם שקיות לחיתולים.

ובעיקר, יש מסביב הרבה ילדים והורים אנגלים, שלא מנסים לעשות את מה שלא אמורים לעשות: העובדים של גן החיות מאכילים את החיות ולא אנחנו, הצעצועים של החול נשארים בחול ולא עוברים לכבאית, ספסלי הפיקניק של בית הקפה לא מיועדים למנגל. זה קונספט מדהים, חייבים לייבא אותו לארץ.

 

1.

הצטנעות היא לא תכונה נורא מושכת בעיניי. אם עשית משהו ואת גאה בו, עופי על זה, צעקי את זה מכל גגות העולם, דעי לעמוד באומץ מול האנשים שישלחו אלייך חצי קנאה במטרה להחזיר אותך למקומך הטבעי, והחזירי להם אותם מצופים בלבה בוערת של אמונה עצמית. אם עשית משהו ואת מתביישת בו, כופפי את הראש, דברי עם עצמך, פתרי את הסוגיה הבוערת בך באמת, ותחזרי אלינו. אם עשית משהו שלא ראוי לשום שבח או גינוי, סתם חיית את החיים שלך, הרגילים והחמודים, אבל את צריכה אהבה, אז תבקשי אהבה, ואל תטריחי אותי בפיאור עצמי ריק מתוכן. אבל הצטנעות, באמת, אנחנו לא סתומים, אנחנו יכולים לראות מתי את אומרת סתם-שמתי-על-עצמי-משהו, אבל מתכוונת תראו-תראו-את-החולצה-שלי.

2.

הצלחתי! מצאתי עבודה!

העבודה הבאה שלי היא בסטרטאפ שקוראים לו Boring money, והוא בעצם אתר שעוזר לאנשים בלי דוקטורט בכלכלה להחליט החלטות נבונות בנוגע להשקעות שלהם. במלים אחרות, יש שם המלצות קנייה על מוצרים פיננסיים כמו פנסיה, משכנתא ו-ISA (דבר בריטי שקשור בהשקעות, ואני עוד לא מבינה עד הסוף). וגם ניסיון לחלק את המשתמשים לשבטים שונים, על פי הגיל והמצב שלהם בחיים, משום שדיבור פיננסי לבני עשרים שונה מדיבור פיננסי לבני ששים. כל זה הם עושים בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, כמו מכון מחקר, בלי פרסומות.

איך הם עושים כסף? קודם כל הם מוכרים את היכולת שלהם לדבר פשוט על כסף לארגונים פיננסיים שרוצים לכתוב ללקוחות שלהם בצורה נורמלית. חוץ מזה, הם חוקרים את כל שוק המוצרים הפיננסיים כדי לתת המלצות, אז הם יודעים לספק מידע על השוק בחתכים שונים גם לארגונים שקונים מהם את הידע הזה.

מה אני אעשה שם? אני אהיה מנהלת השיווק הדיגיטלי. אהיה אחראית על מה שקורה באתר, אדבר עם המתכנת והמעצבת, אעשה קמפיינים בגוגל ובפייסבוק, אייצר תוכן לכל מיני מקומות אחרים כמו הבלוג ומקומות אחרים, ובעיקר, כמו שנראה לי מהראיונות, אעשה סדר: מה צריך עכשיו, מה אפשר לדחות לאחר כך, האם באמת אנחנו חייבים את זה, האם אי אפשר לעשות את זה הרבה יותר פשוט? בגדול, אהיה אני.

איך *את* אמורה לעבוד באתר פיננסי? *את* מבינה בספרות, לא במספרים. ובכן, אני לא המומחית הפיננסית. כמו שלא הייתי המומחית החינוכית באנקורי. אני יודעת להקשיב, להפשיט ולכתוב. הדבר המקסים שהולך לקרות לי כתוצאה מכך שאני אעבוד בבורינג מני הוא שאני אבין במוצרים פיננסיים. זה מרגש אותי במידה לא מבוטלת.

איפה זה? זה באוקספורד סירקל! זה באיזור של אוקספורד וריג'נט סטריט, שזה מרגש מאד, כי הכל שם כל כך יפה וגדול ונוצץ, ויש אותי. באמת, הלכתי לראיונות העבודה ואחר כך הסתובבתי באיזור כמו תיירת, עם מצלמה שלופה, ולא האמנתי שאני הולכת לעבוד באיזור שכל הבניינים בו כל כך יפים ומופרכים, ויש כל כך הרבה עושר מסביב.

3.

הצטנעות בפייסבוק היא אותו דבר רק גרועה יותר. היא תכופה יותר מאשר בחיים האמיתיים, אני חושבת, משום שאנחנו כל הזמן אוספים לייקים, אז כל הזמן אנחנו צריכים לייצר משהו שראוי לשבח או גינוי (אני חושבת על הבלוג ההוא בישראלבלוג, שאני לא מצליחה להיזכר איך קראו לו, שהיו בו פוסטים כמו: היום קמתי. או: היום אכלתי, וחושבת כמה מתוקה וצעירה הייתה המחאה הזו). אבל גם בגלל שז'אנר הכתיבה המכונה "לרשום בפייסבוק" מנחה אותנו ללוות בהתלהבות כל צעד וצעד מתהליך הבנייה של כל הצלחה שלנו, וההתלהבות הכפויה לאורך כל הדרך לא משאירה מקום ראוי להתלהבות כנה מהתוצר המוגמר, אני חושבת.

4.

הצלחתי! מצאתי עבודה! זה לא יקרה יותר:

לפעמים, אחרי שבבוקר אני עם לב ונדב, וכל היום אני בעבודה מהבית – סקייפ בעברית, ושיחות בטלפון ומיילים ומצגות ומסמכים, והכל בעברית – אני יוצאת מהבית לראשונה אחרי צהריים. ואז, ממש לפעמים, אני מרגישה איך אני הולכת ליד הבית שלי ברחוב eversleigh אבל הכל מתעוות, נוצר קרע במרחב, ואני הולכת בתל-אביב, ברחוב שאני לא מכירה, אבל הוא מרגיש לי ביתי, וקרה לו משהו. הבתים, הם נראים כמו בלונדון, ואני מרגישה תחושה איומה של אסון. איש אחד שעובר מולי שותה בשקיקה מבקבוקון קטן של בייליס, ואני בוהה בו, כמו שאסור פה, כי מה פתאום בייליס בתל אביב?

לפעמים נדרשת לי חצי שעה כדי לשים את עצמי ואת הגוף שלי באותו מרחב.

5.

ללב ואבא שלו יש שגרה שמתרחשת פעם בכמה ימים. נדב קונה לו איזשהו קינוח מיוחד: עוגיית שוקולד צ'יפס גדולה במיוחד, או גלידה שבדרך כלל אסור לו, או פה-או-שוקולה בטעם של בית (ניס, לא תל אביב), ואז מתרחש ביניהם הדיאלוג הבא, שאני מתבוננת בו מבעד לעיניים עצומות למחצה כי אני במתח, למרות שאני מבוגרת ויודעת מה נדב קנה:

נדב: יש לי משהו מיוחד בשבילך.

לב (דרוך ומחייך, אבל לא לגמרי בטוח, כי לפעמים זה משהו מיוחד שמעניין רק מבוגרים): מה?

נדב: קישואים.

לב: לא! מה באמת?

נדב: חצילים.

לב: אבא! מה?

נדב (מושיב אותו עליו ומחבק אותו): חצילים וקישואים ברוטב חריף, עם הרבה צ'ילי.

לב (מושך לו באזניים או בחולצה או בכל דבר מטריד אחר): אבא! תגיד לי באמת!

נדב: הנה, אימא תגיד לך: זה באמת חצילים וקישואים ברוטב חריף.

לב: אימא? אמיתי?

אני: אתה מאמין לו? ברור שלא.

לב: אבא! תיתן לי!

נדב מושיט לו את העוגיה.

לב מחייך חיוך שאי אפשר לתאר במילים, משהו שמכיל את האושר של כל העולם כולו, מחולק במספר האנשים שיודעים להרגיש אותו. בגלל עוגיית שוקולד צ'יפס ענקית.

6.

מה לובשים, לעזאזל? אני לא יודעת! ביליתי את כל הדקות הפנויות שלי בשבועיים האחרונים בניסיון לענות לעצמי על השאלה הזו, אבל לא ממש הצלחתי. נדמה לי שמצד אחד יש אותי ומהצד השני את הבחורות מהסיטי, עם הנעלי ספורט על הרגליים ונעלי העקב בתיק, עם היכולת ללבוש גרביונים בלי שהם יחליקו מתחת לשמלה/חצאית (סירייסלי, מה הקטע עם זה?), עם התיק שנמצא על כתף אחת או אפילו על התשעים מעלות של היד הכפופה לפנים ובכל זאת יש בו מחשב, ארנק, נעליים, בגדים לג'ים שאחרי העבודה, לאנצ' בוקס וחומרי איפור והוא שוקל כעשרה קילו. אין לי תשובה, אבל אני הולכת לנקוט בגישה שהביאה אותי עד הלום: אני יכולה להיות רק מי שאני יכולה להיות בכל רגע נתון, אז הם יצטרכו להסתדר איתי. אני ממש בטוחה שהיו נשים גרועות ממני בנשיותן בהיסטוריה של הסיטי. כלומר, בגישה הזאת ובעוד כמה פריטים שקניתי בכל זאת בסיילים שכבר התחילו.

אבל מדברים שם אנגלית! אני יודעת! מדברים שם אנגלית. אוכלים שם באנגלית. מרכלים שם באנגלית. כותבים שם באנגלית. מתייעצים שם באנגלית. משתכרים שם באנגלית. אפילו משתינים בשירותים בשקט בשקט באנגלית. אני יודעת! זה לא שאני לא חושבת על זה כל אחד מהדקות הפנויות שבהן אני לא חושבת מה אני אלבש. איך אני אסתדר? אני לא יודעת. אבל עברתי שלושה ראיונות פלוס משימה באנגלית, ואם אני לא אסתדר בהקשר הזה, אז נראה לי שאני כבר לא אעבוד יותר בלונדון ואסתתר בבית מהבושה עד שארית חיי. לפחות יהיה לי הרבה זמן לכתוב.

7.

אני רוצה להצליח להיות מאושרת ממה שהצלחתי להרף עין שיימשך עד תחילת העבודה מבלי לדאוג. אני רוצה לקחת את החיוך של לב כשהוא מקבל עוגיית שוקולד צ'יפס, ולהבין ממנו איך לשמוח בהצלחה שלי, מקומית ורגעית ככל שתהיה, בלב שלם, בלי לדאוג לעתיד. בזה אני מתרכזת בשבועיים הקרובים, ואני מקווה שלב ילמד אותי איך הוא עושה את זה, למרות שבאמת, אני לא יודעת איך לשאול.

כשאימא ואבא שלי היו מתכוננים לטיול בחו"ל, מייד אחרי כרטיס הטיסה הם היו קונים מדריך טיולים של האיזור. אבא שלי היה קורא אותו, פותח מפה גדולה של האיזור, ואז מכין להם מסלול טיול, על פי הכנסיות שהיה רוצה לראות בדרך, ושאר דברים שהוא הסכים להכניס לתוך הרפטואר של מה שנחשב ראוי לביקור, ועוד חצי יום שהוא החשיב מבוזבז והיה היום של אימא שלי להסתובבות בחנויות.

כשאנשים מהדור שלי צריכים להתכונן לביקור במקום אחר, יש להם את הדבר הארור שנקרא האינטרנט. האינטרנט הוא חמוד לכל מיני דברים, אבל הבעיה שלו שהוא ברוחב אינסופי ובהיררכיה לא קיימת. ולכן, בחורה אחת, שרוצה להכין טיול יומולדת נחמד לבעל שלה, צריכה לעבור מיליון עמודי שטויות של הבית קפה הטבעוני שאתם חייבים לאכול בו במנצ'סטר! שלושה דוכני אוכל רחוב שאתם לא יכולים בלעדיהם במנסצ'טר! עשרים וארבע שעות במנצ'סטר שבהם תוכלו לקנות בכל החנויות שקיימות גם בלונדון, בדיוק באותו סדר! לפעמים היא מוצאת עמוד שאין בו שום סימן קריאה, והפסקה הראשונה שלו כתובה בסדר, והכותרת שלו היא 48 שעות במנצ'סטר, והיא חושבת שהכל בסדר, כי הטיול שלה כבר מוכן בידי מישהו אחר. היא שומרת את העמוד הזה לעצמה, והיא מוכנה.

זה לא נכון. הבעיה בהסתמכות רק על אתרי טיולים היא שרובם לא מביאים שום קונטקסט. כולם יודעים שמנצ'סטר היא העיר התעשייתית של אנגליה, אבל מה עוד יודעים עליה? שיש בה מוזיקה. אחלה. וזהו. שום דבר על ההיסטוריה שלה, לא לפני אלף שנה, ולא לפני מאתיים שנה ולא לפני עשרים שנה. ואז מגיעים לעיר כמו סומא, מנסים למשש את האבנים בקיר, ולהבין מה קורה מסביב.

הדבר שצריך לעשות, ואני אומרת את זה לעצמי העתידית, הוא תמיד תמיד להוריד סיורים קוליים של המקום שהולכים אליו, אם המקום שהולכים אליו הוא עיר. הסיורים הקוליים הם שילוב בין המדריכים של אבא שלי, שיש בהם איזשהו ניסיון לתת תמונה רחבה יותר, ויכולת סיפורית של הדור החדש, והם עולים כסף, אבל הם תמיד מביאים אותנו למקומות שלא היינו מגיעים אליהם בשום מדריך שהיפסטר מטופח זקן עשה.

לשתות בירה

במנצ'סטר יש מאה אלף סטודנטים, ובמנסצ'טר רבתי יש שני מיליון איש. זה אומר שהסתובבות במרכז העיר היא חזרה אחורה בזמן לפסטיבל ערד: המון אנשים נורא צעירים עם צבעים בשיער, פירסינגים, קעקועים, טי שירטס שחורות ואולסטארס.

22 מיליון תיירים מגיעים למנ'צסטר מדי שנה, והתיאוריה שלי היא שהגברים שבהם ישר הולכים לראות כדורגל, והנשים שבהם ישר הולכות לעשות קניות. יש שם יותר קניונים מאשר בראשון לציון, ובמסורת הבריטית המפוארת של הקפיטליזם, מדובר בדיוק בדיוק באותן רשתות שנמצאות בכל רחוב ראשי בלונדון.

נדב לא רואה כדורגל, אני לא עושה קניות, ואנחנו לא בני עשרים, ועל כן היינו צריכים למצוא לעצמנו מקום שלישי, והלכנו לטייל ברובע ההיפסטרים של העיר, שמלא כמובן בחנויות ציוד אמנות שהטאגליין שלהן הוא: Fill the world with artists, גרפיטי מדהימים, ומבצעים משכנעים על קמפרי סודה.

אחרי הקמפרי סודה קצת חפשנו את עצמנו ומצאנו את עצמנו בפאב. להקה שנקראת woosy ניגנה קאברים, והמקום היה מפוצץ באנשים, בעיקר גברים, שהחזיקו ביד פיינטים של בירה מקומית. כולם נענעו בראש כראוי, והזיעה מילאה את החלל. מחוץ לחלל ההופעה היו עוד אנשים שצחקו, שתו, דיברו והתחילו באגרסיביות עם הברמנית. כל הדבר הזה קרה בפאב שממוצע הגילאים בו היה ששים פלוס, כן, כל עשרות האנשים שהיו בהופעה, ועוד עשרות האנשים שהיו בפאב עם חברים שלהם, היו בני ששים פלוס או מינוס. שם אנחנו הרגשנו צעירים.

הספריה של ג'ון רילנדס

דמיינו בניין בסגנון גותי, אבל שנבנה בתקופה הויקטוריאנית. דמיינו קירות גבוהים, קשתות, אריחים בצבעים שונים שמשתלבים זה לצד זה, מסדרונות ארוכים שמוארים בחשמל הראשון בעיר. דמיינו ארבע קומות של אולמות קריאה מפוארים, שבהם סטודנטים בני ימינו עובדים על הלפטופים שלהם. דמיינו הרבה חדרים של ספרים עתיקים שאי אפשר להתבונן בהם כי הם שבירים מדי. דמיינו שני ויטראז'ים ענקיים שמציגים את כל המי ומי בעולם הספרות והאמנות. דמיינו פסל שיש של האדם שלזכרו הוקמה הספרייה, ומולו, בצד השני של אולם הקריאה המופרך, דמיינו פסל שיש של אשתו, שהתעקשה שלא יכתבו את שמה, כי היא רק תורמת הכסף, ולא מושא הזיכרון.

Just another happy day

באחד הימים הלכנו להצגה Happy Days, מאת בקט. היחסים שלי עם התיאטרון הם לא משהו, בגדול, ואני תמיד קצת חשדנית כשאני הולכת להצגה, כי מבחינתי זו הדרך הכי מוזרה לספר סיפור. ואז נכנסנו לאולם, והייתה שם גבעה קטנה, שנראתה קצת כמו חירייה, ובתוכה שני אנשים. וככה התחילו שעתיים של סמואל בקט הולם בי עם פטיש את המחשבה שלו אודות זקנה ונישואים ושגרה ובורגנות. במרכז השעתיים האלו ניצבת אישה, שקועה עד מותניים בחרא, ליטרלי, שלא אומרת כלום בעל משמעות, אבל מפטפטת ללא הרף, וכל מה שיש לה כדי להתמודד עם החיים הוא התיק שלה, ובתוכו הדברים הרגילים: ליפסטיק, מסרק, מראה ואקדח. בכל פעם שנדמה שהיא מתקרבת להגיד דבר מה עמוק, היא מייד מפסיקה, ואומרת לעצמה: Nothing better, nothing worse, just another happy day.

אי אפשר היה לנשום מרוב שהאוויר היה סמיך ממטאפורות, ואלו היו שעתיים של הנאה כה עמוקה ממילים, מתיאטרון, מיופי, מדיכאון, מהיופי של המשחק ושל התפאורה ומציפייה פשוטה למוות של הגיבורה, שאחר כך נשבעתי לעצמי לאהוב תיאטרון מעתה ועד בכלל, ואני ונדב הלכנו ברחובות העיר ומלמלנו לעצמנו: Just another happy day.

1.

בהתחלה זה פשוט להיות או לא לחדול. אם את צעירה, לא זוכרת כמה צעירה, אבל אם את צעירה, ומישהו אומר לא על משהו שהצעת לו, על משהו שרצית, עלייך, כל עולמך חרב עלייך. זו לא מטאפורה, העולם כמו שאת מכירה אותו מפסיק באותו רגע להתקיים. בניינים מתעקמים. שבילים מתפתלים. שמש משחירה. ים גועש. העולם מתקמט. כל מה שכתוב בספרים ונראה בסרטים ונשמע מהחברות שלך אודות פרספקטיבה הוא לא אמין, כי במקרה של האסון הפרטי שלך שום דבר לא יחזור עוד להיות כקדמותו. ובמובן מסויים זה נכון, כי את החוויה הזאת את לא תשכחי.

מישהו. אמר לא. לך.

מרכוס

הגעתי אליו דרך סוכן, בלי שבכלל ראיתי את העבודה במודעות הדרושים. הוא נמצא בצפון לונדון, עמו קבתוך הגטו היהודי, שזו שכונה שנשבעתי לעולם לא להגיע אליה אחרי הניסיון הראשון שלי בה. נסעתי בשבילו שעה ורבע בכל מיני אמצעי תחבורה. גיהצתי שתי חולצות לבנות (אחת של נדב, בטעות. הן שתיהן של חברות יפניות!). למדתי את האתר שלו. ואת הסושיאל מדיה שלו. איך שנכנסתי בדלת הוא איבד עניין. עוד לא הספקתי להיות גרועה בכלום. עוד לא הספקתי להסביר לו במה אני דווקא כן טובה. הוא פשוט לא רצה לשמוע מה יש לי להגיד. הוא הסתכל מעליי. הוא הסתכל מאחוריי. הוא נתן לכפופה לו, שגם הייתה נוכחת והייתה באמת כפופה גם פיזית, להמשיך לשאול את השאלות, ואחרי עשרים דקות הראיון נגמר. כמו דייט, אבל מהניינטיז.

2.

אחרי כמה פעמים, אולי פעם אחת, מי זוכר, כשאת שומעת לא, את מייד מצדיקה את הצד השני. כן, בטח שהוא לא רוצה, כבר אמרו לי לא, ולכן אני כנראה שווה את הלא. כן, בטח שהם לא רוצים את הספר שלי, אני לא באמת סופרת עדיין. כן, בטח שהם לא רוצים לשמוע אותי מדברת, כי אין לי באמת משהו חכם להגיד. ברור שהיא לא רוצה לשכב איתי, אני לא מספיק לסבית. את כל כך לא יכולה להתמודד עם האפשרות של הלא, שאת מייד מבטלת את האפשרות של כן, כדי להיות בצד הבטוח של החיים, שם אין כישלונות.

ג'ו

בהתחלה הכל סבבה. השיחה הרגילה. את מוכנה היטב. השאלות זורמות. התשובות זורמות גם הן. יש אפילו מקום לקצת צחקוקים. ואז פתאום: שאלה סופר ממוקדת, סופר מקצועית, שמשנה לגמרי את טון השיחה. את נאבקת למצוא אוויר, ולמצוא תשובה שתסכם את כל הנושא הזה לשביעות רצון ג'ו ולשביעות רצונך, ואת מתחילה לגמגם. אבל למה דווקא ככה? ג'ו מתעקש. את לוקחת צעד אחורה, נושמת אוויר, מתחילה מהתחלה: מסבירה את התחום, מסבירה את גישתך בתחום, עונה על השאלה. ג'ו אומר: אוקיי. נהיה איתך בקשר.

3.

אחרי זמן מה, את מגלה שבצד הבטוח אין גם הצלחות. התגלית הזאת מרעישה באותה מידה כמו כל התגליות הקודמות, ואת תוהה מה לעשות איתה. כי את הקימוט של העולם את בהחלט ובהחלט שלא מוכנה לחוות שוב. מהצד השני, ההימנעות הזאת גורמת לך להסתכל על אחרים בקנאה, וקנאה זה רגש כל כך כעור ולא אסתטי!

אז את מרשה לעצמך כישלונות קטנים. רק אם מישהו הסתכל עלייך חמש שעות, את שואלת אותו אולי הוא רוצה לשתות איתך קפה, כי את גם ככה ממהרת, אבל אם הוא רוצה, אז את יכולה לפנות לו רבע שעה, ואם לא, אז זה בסדר, כי את גם ככה ממהרת. את יכולה להראות לאחרים מה כתבת, אבל רק אם זה סיפור קצר ולא מעיק שיש בו גימיק ברור וידוע, שאת יודעת שיהלך קסמים על כולם, בין היתר כי את מקריאה את זה בקבוצת כתיבה שהמוטו שלה הוא לפרגן.

זה השלב שבו את לומדת שהלא הוא לא העולם כולו. יש לו גבול שניתן לשרטוט, ואולי אם אפשר לבודד אותו בפינה שלו, הוא יכול להכאיב פחות.

סטיב

את מגיעה לאוניברסיטה בלונדון. מסביבך אצים ורצים מיטב כישרונות העיצוב של עולם המחר, מגניבים וצעירים כאילו תיכף מגיעה הספינה מהוליווד לקחת אותם לארץ מובטחת. את נכנסת לחדר שבתוכו יושב פאנל של אנשים. מול כל אחד מהאנשים ישנם דפים שבהן כתובות שאלות הראיון, וכמה שורות עשויות בוורד, כמו טפסים מהניינטיז.

השאלות מחולקות ביניהם, ואת עונה לכל אחד בתורו, בסבלנות ובאריכות, שעולות לך בדמים, כי הבריטים כל כך אוהבים מלים מיותרות, ואת כל כך לא. את חושבת שאם יש שם שלושה אנשים, אחד יכול לסכם והשניים האחרים יכולים לנהל איתך שיחה אמיתית, כזאת שבה יש חילופי דברים, אבל לא: הם שלושתם כפופים על הדפים וכותבים כל מילה שאת אומרת. הם מתנצלים על כך, אבל ממשיכים לעשות את זה. את בעצם מדברת על הפדחת שלהם. אפשר לדעת עד כמה הם זקנים לפי המרחק שהם צריכים מהכתוב.

את מנסה להגיד לעצמך שאין ברירה, ככה עושים פה ראיונות, אבל זה עדיין ממש מבאס אותך, שאת משתדלת כל כך לתת להם שואו טוב, והם רק רוצים שתסכמי להם את השיעור ותגידי להם מה הכותרת.

4.

אם אפשר לשרטט גבול סביב הלא, אז אולי אפשר לפנות מקום בשבילו בתוך הלב. אולי בשאלות מסויימות, הלב יכול לעמוד בכל השלבים של הבקשה: עמדת המבקשת, הציפייה לתשובה, חוסר הוודאות שתמיד גדול יותר מהצד של המבקשת, השמחה של הכן, הכאב של הלא.

זו תחושת שחרור מדהימה: לפנות מקום ללא. אם אפשר להתמודד עם זה, אז אפשר לעשות המון המון דברים בלי שהם יהיו קטלניים: לנסות לעשות מגזין ולהיכשל עוד לפני שיצא גיליון אחד, לשלוח עשרות מיילים למרצים בחודש ולבקש מהם לדבר ב-12 דקות, לשלוח ספר שכתבת בדם יזע ודמעות במשך ארבע שנים לכל הוצאות הספרים בישראל, להציע הצעות שנראות קצת משונות בפגישות של העבודה.

אפשר לשמוע כן ואפשר לשמוע לא, ואחרי ששומעים את הלא, אפשר להתקפל לרגע מכאב, להרגיש אותו חודר עד לבטן הרכה, להפעיל את שריר ההישרדות, לנשום עמוק כמה רגעים, אולי קצת גלידה או טעמי או עוגת גבינה בתחתית, ויאללה, הלאה. מההתרגשות, חשבתי שאני חסינה ללא.

דיוויד

לפעמים הגעת גם למקומות נפלאים. בניין בלב הסיטי, בקומה הראשונה המטה של לגו בלונדון, בקומה העשירית את מתראיינת. בחוץ סופת שלגים חמורה. את נמצאת בתוך משרד ששלושת קירותיו שקופים, ועוברות כמה דקות עד שאת מצליחה להתנתק מהחלון ולהתרכז בראיון. החברה מנהלת הון של כמה מילארדים של פאונדים ומשקיעה אותו בעסקים חברתיים, שעוזרים לכלכלה ולחברה בעת ובעונה אחת. את נמצאת מול דייויד ומרכוס (לא אותו אחד), וגם להם יש דפים עם שאלות מודפסות ושורות עשויות בוורד. גם הם כותבים כל מילה שאמרת, אבל הם מספרים לך די הרבה על החברה, ועל היחסים ביניהם, ועל עבודת היומיום, ולרגעים קצרים זה מרגיש כמו שיחה נורמלית. את יוצאת משם בהרגשה מעולה, ומרשה לעצמך לדמיין דמיונות של מה יקרה אם תעבדי שם, בחברה מגניבה, בבניין מגניב, בלונדון. האם אי פעם תוכלי להפסיק לחייך.

את? את היית סבבה, אבל היה מישהו עם ניסיון יותר רלוונטי ממך.

5.

ואחרי עשרת אלפים לא, מגיע הרגע שבו את יכולה להרשות לעצמך להתבונן על הלא בפיכחון, ולנסות לנתח אותו בכלים אנליטיים שאינם קשורים ברגשות. את יכולה לקרוא שוב את הטקסט שתכתב, ולגלות את הפגמים שמנעו ממנו להתקבל, ולא לבכות אותם, אלא לרשום לך אותם במחברת הלא-ככה-כותבים שלך. את יכולה להסתכל על החברה מניס, ולהבין שלא נהייתן חברות בסוף לא כי את עשית משהו לא בסדר ולא כי היא עשתה משהו לא בסדר, אלא כי נהייתם חברות הכי טובות שהאופי המשותף שלכן יכול היה לאפשר. את יכולה להתבונן על ראיון עבודה שלא הצליח ולחשוב: התשובה הזאת הייתה תחילת ההתדרדרות, ואחר כך התשובה הזו והזו. הייתי צריכה להגיד כך וכך, ואפילו ליישם את המחשבות האלו בראיון העבודה הבא! כמה את גאה בעצמך על זה.

הנחת יסוד?

אם נדמה שכל המראיינים שלי היו גברים, התשובה היא שזה כמעט נכון. היה רגע שהתראיינתי לשתי עמותות, שם כולן היו נשים. על פי מה שראיתי, יש את עולם השיווק המסחרי, שמנוהל ומאוכלס בידי גברים, ויש את עולם השיווק לעמותות, שבו מרוויחים בערך עשרת אלפים פאונד לשנה פחות, שמאוכלס בידי נשים. זה לא שינה עד כה, כי לאף אחד מהם לא התקבלתי.

6.

זה היה נחמד אם היה משהו בחיים שהוא לינארי, נכון? משהו שאפשר להגיד עליו שהוא מתקדם מנקודה ראשונה לשנייה ושלישית וכן הלאה, וההתקדמות בו היא תמיד קדימה והלאה. זה יכול היה להיות נחמד, אבל אני לא חושבת שזה המקרה. אני חושבת שאחרי כעשרה ראיונות עבודה לא מוצלחים, אני חוזרת לעמדת הספיגה המקופלת. אני יכולה לעמוד בזה בהחלט, אבל ניתוח רציונלי? לא. רק שיניים חשוקות, ומחשבה אחת: בראיון הבא אני אצליח.

אחד הדברים הכי מדהימים בלונדון הוא כמה שהיא ענקית. זה סביר ללכת קילומטר עד תחנת רכבת שתביא אותך אחרי מסע של חצי שעה למקום שמרוחק עשרה קילומטר מאיפה שהיית קודם, שעדיין נמצא לגמרי בתוך לונדון. או לטייל במורד הרחוב, ולגלות בסופו שהלכת שני קילומטרים. או לצאת לשיטוט סתם ככה, ובסוף היום, ברגליים דאובות, להבין שהלכת 15 קילומטר. הגן של לב נמצא במרחק של 1.3 קילומטרים מהבית. במונחים של תל אביב, זה אומר שהיינו רושמים אותו לגן בכיכר רבין בעודנו גרים ברחוב ביאליק, שתי שכונות אחרות לגמרי בעיר.

אני מתה על זמן ההליכה הזה. רוב הזמן אני לא אמורה להיות במקום כלשהו בדיוק בזמן. לעבודה שלי לא אכפת אם אני מתחילה אותה בשמונה או בתשע או בתשע וחמישה, ואפילו הגן של לב הפך להיות מין מקום כזה שאפשר להגיע אליו בכל זמן שהוא בין חמש לחמש וחצי, ובכך הסיר מעל כתפיי את אחד הדדליינים הנוקשים ביותר בחייה של כל אימא. זה אומר שאני יכולה, אחרי שמילאתי את חובות העבודה שלי, לשוטט בכל מקום שאני רוצה, ולהקשיב לדברים באוזניות שלי, ושלא משנה כמה ימים אני אעשה את זה ברציפות, תמיד יש עוד מקום שאוכל ללכת אליו.

וככה גיליתי את הפודקאסטים ואת האודיובוקס. אני יודעת, אני באיחור של כמה שנים, אבל שוחחנו על FOMO כבר בפוסט הקודם, אז תהיו קשובים. אז מול העיניים שלי מתחלפים בתים ויקטוריאנים במגדלי ענק במבני ציבור מפוארים, מהסוג המט לנפול או מהסוג המתוחזק, בבתי כלבו ענקיים במסעדות בפארקים בנהר, ובאוזניים שלי יש רצף של נשים חכמות, שמלמדות אותי דברים:

• חנה רוזין ואליס שפיגל – שתי המנחות של הפודקאסט Invisibilia, שכל פרק שלו הוא בום בלב ובראש, שמדבר על הכוחות הבלתי נראים שמעצבים את חיינו (כמו למשל ההנחה הרווחת בחברה מוכת הדאטה שלנו שכל דבר ניתן לחיזוי על ידי מודלים ממוחשבים, שנתקלת שוב ושוב בקרקע המציאות כשמנסי לחזות גורלות של אנשים)
• רבקה סולניט – שכתבה ספר מדהים על שיטוטים והליכות שנקרא wanderlust, ובו היא דנה בכל ההצטלבויות האפשריות של הליכה עם כלכלה, פוליטיקה, מגדר, ספורט, ביולוגיה, אמנות וכו', שיום יבוא ואולי אכתוב עליו פוסט שלם ואמיתי.
• דברה פרנסיס וויט – האישה מאחורי הפודקאסט The guilty feminist, שבו היא דנה ביחד עם אורחות בכל שבוע בנושא אחר שקשור לפמיניסטיות ולכוחות שמעצבים אותן (אולי אפשר לזהות פה דגם שמתאים למודל מתמטי). כמו למשל, מונוגמיה, פוליטיקה, זהות, השוואות. אני מוצאת את עצמי הולכת וצוחקת בקול ברחובות, במיוחד מהפינה הפותחת כל פרק, שנקראת: I'm a feminist but, שבה כל הפמיניסטיות בתכנית מתוודות על רגעים בלתי פמיניסטיים בעליל.
• ג'ין אוסטין – כאן אני ממש באיחור, אבל הקשבתי לגאווה ודעה קדומה, ובגלל כל הנוף האנגלי הזה מסביב, זה היה כמו להיכנס לתוך הסיפור, והייתי יוצאת מהבית רק כדי להקשיב לספר בהליכה, והרגשתי ממש כמו שהרגשתי כשהייתי קטנה שהייתי קוראת ספרים וחושבת מי אני רוצה להיות. אני בטוח ליזי. אני יודעת שכולן חושבות ככה, אבל אני בטוח.
• סופרות שונות – עכשיו אני עמוק בתוך פודקאסט שנקרא UNDERGROUND: TALES FOR LONDON, שבו סופרים וסופרות שונות קיבלו קו של הטיוב, וכתבו עליו סיפור. הפער בין הסיפורים – בצורה, בקצב, בתוכן, בעולם ההתייחסות – הוא פשוט מדהים ומשובב לב, בעולם שבו נדמה שהכל חייב להיות אחיד וייצוגי.

הדוכסית הכעורה

וככה הגעתי יום אחד לנשיונל גלרי. אמרתי לעצמי, נשיונל גלרי, בטוח יש עליה פודקאסט, או אודיובוק בחינם, או סיור קולי, או משהו שיכול להסביר לי מה אני רואה. וככה הגעתי לסיור אידיוטי קצת, שעוקב אחר נשים שמצויירות במוזיאון. אידיוטי לא בגלל הנושא, דווקא נושא מעניין, אלא כי הנשיונל גלרי זה מקום עצום, והסיור הקולי מתייחס לכעשר מהן, אבל בלי לציין איפה הציורים האלו נמצאים, וכך את אמורה לשוטט בין החדרים וכל אישה שאת רואה לבדוק האם היא מוזכרת או לא. חווית משתמש מאד קלוקלת. אבל! כך הגעתי לדוכסית הכעורה.

ציור שצייר Quentin Matsys בשנת 1513 ובו מופיעה האישה הכעורה ביותר שהוא יכול היה לדמיין. לא ברור האם זאת אישה אמיתית שחולה במחלה מיוחדת שמעוותת את העצמות, או פשוט פרי הדמיון שלו והמחקר שלו על כיעור. אבל בתוך עיר הנאותות, בתוך הגלריה הלאומית לגברים מפונפנים ונשים עטויות משי, שהרשרוש של שמלותיהן נשמע מבעד לקנבס גם אחרי שלוש מאות וארבע מאות שנה, בפורמט שנראה כמו כל ציור אחר שעומד לידו מאחוריו או מצדדיו, מסתתר חומר נפץ: אישה-קופה, מכוערת, שלובשת (כך אומרים בפודקאסט של הנשיונל הגלרי) בגדים שלא באופנה, מפגינה את הציצים המקומטים שלה, ומעיזה להחזיק בידה פרח. זה לא סתם פרח. זה פרח שמעיד שהיא פעילה מינית. שהיא מחפשת חתן-קוף. אני מתה עליה.

עברתי לתל אביב כשהייתי בצבא. שיננתי את עכבר העיר, כמו אחרונת הקלישאות. כאב – כרטיסי אשראי בלבד. שמות של מועדונים. שמות של ברים. שמות של מסעדות. לא היה לי כסף לנסות שום דבר ממה שהעיר הגדולה הציעה לי. אבל לאט לאט אני התבגרתי והתחלתי להרוויח יותר כסף. להכיר יותר אנשים. לבדוק מה העיר הזאת יודעת להציע. וזה היה מטלטל ומערער ומדהים.

ואז גדלתי. ואחרי כמה זמן, תל אביב קצת שיעממה אותי, זו האמת. אז עשיתי ילד וחשבתי שזה הסוף של ההתרגשות שלי. אבל טעיתי. כי לונדון. כי פאקינג לונדון. כל מקום שאני הולכת, פתאום מתגלה עוד מקום שאפשר ללכת בו.

הקדשתי את חיי האינטלקט שלי לספרות. עשיתי תואר ראשון. עשיתי תואר שני. כתבתי ספר. אני כותבת על ספרים. התחברתי עם סופרים. ועם סופרות. ובכל זאת, כשהגעתי ללונדון, גיליתי שאני לא יודעת כלום. כלום. שיש לי עוד ערימות שלמות של ספרים שממתינים להתגלות. קלאסיקות של פה שלא הגיעו לישראל. טראש לונדוני. מתיימרים ספרותיים שכל מי שמחשיב את עצמו מכיר. סופרים תקופתיים שלרגע היו ה-דבר. סופרות מהדרג השני שאני חייבת להכיר, אבל מעולם לא שמעתי עליהן אפילו. מיליון חנויות ספרים. קומה אחת. שתי קומות. חמש קומות. בכל צ'ריטי שופ יש קיר שלם מלא בספרים יד שנייה, שאני לא יכולה לרפרף עליהם ולהגיד: קראתי, קראתי, קראתי, מעניין, כמו שקורה בישראל. לא. אני צריכה להתעכב. לקרוא את המאחורה. להבין את ההקשר. להשקיע זמן. וכל זה רק בספרות, עאלק העניין שלי. ולא דיברתי עוד על אמנות, תיאטרון, בלט, היסטוריה, גיאוגרפיה, טיולים, הרצאות, סיורים, ארכיטקטורה, מוזיקה, קולנוע, מועדונים, מסעדות.

אפשר לחטוף FOMO רק מלמנות את רשימת הנושאים שאפשר להרגיש FOMO כלפיהם. אבל למרבה המזל, כבר שיננתי את עכבר העיר. אני יודעת שכרטיסי אשראי כואבים, אבל אני יודעת גם שאין שום צורך ב-FOMO. את מספיקה מה שאת מספיקה, ומה שאת לא מספיקה את לא מספיקה. גם את וגם העיר לא צריכות לעמוד בשום צ'ק ליסט שמוכיח שאתן ראויות. חיי המשפחה מגינים עלייך מהשיגעון ואת יכולה לנסות הכל במנות מדודות היטב של חופש.

ואני מנסה. החוק שלי הוא לפחות פעם בשבוע stage diving – רחוב חדש. חוויה חדשה. בית קפה שלא הייתי בו. מסעדה שלא אכלתי בה. חנות שנמצאת בדרך מהגן אבל אף פעם לא נכנסתי אליה. פינה שהמליצו עליה באיזה ספר, וצריך לנסוע בשבילה ארבעים וחמש דקות. הנפילה היא אף פעם לא כואבת מדי, וההרגשה היא כמו להיות ילד בן ארבע: פעורת עיניים ומצעירה באופן קיצוני.

דברים מדהימים שאפשר לעשות בלונדון – 1

לפני זמן מה פגשתי במיטאפ ישראלי שבארץ היה מנהל בית ספר, ופה הוא לא. הוא פה עם אשתו שעושה פוסטדוק ועם שלושת ילדיהם. איפה הם גרים? הם גרים במעונות סטודנטים למשפחות. אני יודעת מה אתם חושבים: מיטות קומותיים, סקביאס, ריח של אקונימיקה, קירות עירומים, רהיטים מאיקאה, פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. כן, יש שם פתקים צבעוניים בגרפיקה מוגזמת על לוחות שעם. וכל השאר לא.

מדובר בבניין ויקטוריאני מפואר, שיש בו פאב, ספרייה לילדים, אולם נשפים (אני לא מגזימה. זה אולם נשפים אמיתי), חדר אוכל, ספרייה למבוגרים שהיא בעצם מרחב עבודה משותף, פתק שמודיע מהן ההופעות הקרובות ב-royal albert hall שאפשר להירשם אליהן במחיר של שבעה פאונד, כי לבית יש שם תא משלו, ובעיקר גינה משותפת, ששייכת לתושבי הבית בלבד.

כשאסף סיפר לי על הגינה לראשונה, חשבתי על מעונות עובדים. הייתי עוברת שם כשהלכתי על פרישמן, בדרך לבית שלי במאפו. תמיד דמיינתי את הרגע שבו המקום תפקד כמעונות עובדים באמת. כשהאימהות היו קוראות מהמרפסת לבוא לאכול שניצל, כשבערב הגברים בגופיות והאימהות בשמלות היו יורדים למטה עם אבטיח ובירה וסיגריות, כשהשכן מהקומה הראשונה חמק לשכנה מהקומה השלישית, כשהילדים היו נפגשים למטה כדי להתעלל בחלש, כשהיו שם חיים של מעונות. כשאני הייתי שם, לעומת זאת, היו שם כמה פרחים נבולים למחצה מאחורי גדרות צבועות לבן, ושקט ושממה.

אבל הגינה של goodenough house היא לא כזאת. היא ענקית. ויש בה מגרש טניס. וגינת חול. וצעצועים. וארבעה מנגלים במרכזה. וספסלים. ובעיקר היא ירוקה ופרחונית כמו שרק גינה באנגליה יכולה להיות. ואנחנו היינו שם כדי לחגוג את יום העצמאות לישראל עם כמה משפחות ישראליות אחרות. אין הרבה מה להגיד על המפגש עצמו, בעיקר כי אני מרגישה שמפגשים של משפחות חוזרים על אותה נוסחה תמיד: ההורים קצת עייפים, הילדים קצת משועממים, האוכל טעים, הלאות היא לאות, והדיבורים קצת מבודחים מדי, נזהרים מדי, מבודדים מדי. אבל הגינה סביבנו, הייתה פשוט מושלמת מכל זווית: מזג האוויר, הדשא, הצעצועים, הנינוחות, השהייה בחלל עם המשפחות האחרות שלא מהחבורה שלנו. הכל.

1.

שקט. דממה. איש לא מתקשר. אישה לא שולחת מייל. איש לא מתעניין בלינקדאין. אישה לא מבררת בפייסבוק מסנג'ר. אף אחד לא חוזר אליי כבר כמה שבועות.

אני, לעומת זאת, פותחת כל בוקר את המייל שלי, עוברת בקפידה על כל המיילים שמודיעים לי שיש 16 מודעות חדשות ל-digital marketing manager באתר כלשהו, מסננת את אלו שרלוונטיות, מניחה אותן ברשימת המשרות להגיש, מפנה שעה ביום שלי לבחינת האתר של החברה שאליה אני מגישה היום, משנה את קורות החיים שלי קצת שיתאימו לבנאדם המדומיין שאני חושבת שהם מחפשים, מנסה לדמיין לי איך יהיה לי לעבוד שם, מסתכלת על תמונות של הצוות ומנסה להבין מי מהם יוכל להיות חבר שלי, מרגלת גם בפייסבוק ובאינסגרם ובלינקדאין כדי להבין האם הם יותר חברה של 16 סוגי קורנפלקס או כזאת של תביאי את הכפית שלך מהבית גברת, מנסחת קצת אחרת את מכתב הפנייה, עונה על שאלון האפליה המתקנת האחיד והמרגיע שמבקש לדעת האם אני כושית האם אני לסבית האם אני נוצריה האם אני נשואה האם אני אוהבת את המין שלי ככה או ככה וכל זאת בנייטרליות של מכונה לכאורה, ושולחת.

ומחכה.

2.

לפני כמה שבועות דווקא הגיע מייל. הגן של לב הזמין אותי לאירוע לכבוד יום האישה.
לאירוע קראו Yummy Mummies והוא כלל:

• prosecco (שזו פשוט הדרך הבריטית להגיד יין לבן זול מספיק כדי לצרוך בכמויות ויקר מספיק כדי לא להיחשב עני)
• מורה לסלסה (!)
• כיבודים (crisps, שזה בעצם תפוצ'יפס, שזה המאכל הלאומי הבריטי. כל בריטי אוכל בממוצע 150 שקיות מהחרא הזה בשנה. הם אוכלים את זה בבוקר. הם אוכלים את זה בצהריים. הם אוכלים את זה בערב. מבוגרים. ילדים. במוזיאון. בפאב. בעבודה. בבריכה. איפה שיש בריטי, יש קריספס. ויש גם בכל הטעמים האפשריים, וגם כאלו דוחים במיוחד שאינם אפשריים. בכל סופר שהייתי בו היה מעבר שלם מוקדש לקריספס).

אמרתי, מה כפת לי. הלכתי. ובכן, הגיעו 15 אימהות לערך, והעלו אותנו לחכות ליד חדר המנהל, בזמן שהפכו את החדר של התינוקות, שמלא בכיסאות עם מגשים וסינרים מרוחים בפירות מרוסקים, לרחבת ריקודים. בינתיים אנחנו למעלה עשינו מה שאימהות בבריטניה עושות: דיברנו עד כמה הגן יקר, ועד כמה זה בלתי אפשרי, וספרנו את הימים ביחד עד לבית ספר, שאולי יעלה פחות. וירדנו למטה, והיו שם כ-25 בקבוקי יין. והתחלנו לשתות. והמורה לסלסה צעקה: תשתו. תשתו. שתוכלו לרקוד. וחילקה אותנו למובילות ומובלות, והתחלנו לרקוד סלסה. כן, גם אני רקדתי. סלסה. רומבה. ממבו. דה שיט.

וזה היה די כיף, לא נעים להגיד, והרוחות התלהטו, ולמרות שהיינו בחדר תינוקות, עם טינופת זערורית מרוחה על כל הקירות והרצפה והאוויר, ולמרות שכולן סביבי היו סטרייטיות (אני חושבת), הייתה אפילו טיפ טיפה אווירה מינית מרעישה. כלומר, עד הרגע שבו פיונה, סגנית מנהל הגן, הוציאה גלילים של נייר טואלט, חילקה אותנו לקבוצות, וציוותה על כל קבוצה להכין לדוגמנית אחת מתוכה שמלה מנייר טואלט. תקליט השחרור חרק ונעצר. לפחות בשבילי. האימא לשלושה שהיא גם מורה למתמטיקה דווקא עפה על זה, וצעדה על המסלול כשפיסות נייר טואלט מביכות נופלות מאחוריה, כאילו זה היה הרגע שלה ביום הזה.

אבל רגע לפני שהוא חרק, התחלנו לדבר, כלומר באמת. קייט סיפרה שאחרי הרבה זמן אצל מעסיק שהיא לא אהבה בתוך מנהלת שיווק, שהרגישה שהוא מנצל את היכולות שלה, אבל לא מעריך אותה מספיק, היא יצאה לדרך חדשה כעצמאית, ועכשיו יש לה כבר כמה לקוחות חתומים ואפילו המעסיק שכר את שירותיה כעצמאית, והיא מאד נרגשת מזה. רוזה, שהיא רופאה, ונשואה לרופא, ובחיים לא ראיתי אותה עושה תנועה שאינה במקומה, או אפילו מחייכת חיוך מלא, ויש לה שני ילדים, אחת מהם בת כמה חודשים, סיפרה שעם כל הכבוד להנקה, בערב היא צריכה את הג'ין טוניק שלה, כי אחרת היא תשתגע. אימא של איילה (זו לא החיה שהיא אימא של במבי, מה לי ולה אלא צוקי לבי אלא מעיין חיי, אלא Ayla), שבאה ישר מהעבודה בשמלה אדומה, גרביונים שחורים ונעלי עקב, חוקי הסיטי קשוחים כנראה בענייני נעלי עקב בפרט ונראות נשית ראויה בכלל, סיפרה עד כמה קשה לה שהיא עובדת במשרה מלאה, מה שאומר שהיא לא רואה את הילדים שלה לפני שש בערב כל ימות השבוע, ושמילא רגשות האשמה, לזה היא כבר רגילה, אבל זה אומר שגם לה עצמה אין זמן לעצמה אף פעם אף פעם. יצאנו משם עם שקית קטנה עם לק בשני צבעים ומסכה לפנים, כי עם כל הכבוד לשחרור, יש פשוט דברים שנשים תמיד רוצות, אבל גם עם ערוצי תקשורת פתוחים.

3.

דווקא היו שני מקומות שהזמינו אותי לראיון. לאחד מהם קוראים לוקמיה UK, עמותה שדווקא לא מפזרת סרטן דם ברחבי הממלכה, אלא עוזרת לחולים ולבני משפחתם. והייתי שם בראיון אחד, שבו המנכ"לית בכבודה ובעצמה ראיינה אותי. ובראיון שני. ובראיון שלישי. והסברתי שוב ושוב למה אני רוצה לעבוד שם. והבאתי דוגמאות מופרכות מהעבר שלי כדי להסביר שאני בהחלט יכולה לדאוג לאתר (רציתי לצעוק: אני מנגבת נזלת לאתרים כבר מגיל עשרים! אין שום דבר מוזר שהאתר שלכם עושה בגלל המפתח המפגר שלו שלא ראיתי כבר!). וכן, אני יודעת גם לענות לטלפון וגם לכתוב מיילים באותו יום. וכן, אני באה מישראל, אנחנו לא מפסיקים לעבוד במקום שבו נפסק הטייטל שלנו. ואפילו עברתי את האימה הגדולה מכולן: כתבתי מכתב לדוגמה באנגלית, על נייר, בלי שום מתקן שגיאות כתיב באופק (זה לא פייר, רציתי לצעוק! זה כמו מבחן במתמטיקה בלי מחשבון! אבל כתבתי). וסיפרתי כמה אני יצירתית. ומשתפת פעולה. ונחמדה. ועניינית. ומנהלת פרוייקט מהמעלה הראשונה. ולא צעקתי כלל, ועניתי את כל התשובות הנכונות, והסתרתי את כל התשובות הלא-נכונות (זה תמיד יותר קשה לי). כל זאת, למרות שלא רציתי לעבוד שם, כי הארגון קטן מדי בשבילי, ואני רוצה לפגוש אנשים.

ואז מישהו אחר, עם ניסיון בעמותות בבריטניה, קיבל את המשרה.

אפילו שלא רציתי אותם, הם היו צריכים לרצות אותי.

4.

(אלעד, אל תקרא את החלק הזה, זה סתם יבאס אותך. סליחה.)

צ'ימימנדה אדיצ'י כתבה את הספר אמריקנה, שהוא ספר על מישהי שבאה מניגריה ללמוד באיזה קולג' יוקרתי בארצות-הברית, ומגלה שהיא שחורה. בניגריה היא הייתה מהמעמד העליון ופריבילגית, ושחורה כמו כולם. בארצות-הברית היא פתאום נהייתה האישה הזאת שהיא ממש לא פריבילגית, ואנשים מניחים עליה הנחות בגלל צבע העור שלה. זה מחרפן אותה, והיא כותבת על זה בלוג בשם עט שהופך להיות ממש פופולרי ומחזיר לה חלק מהמעמד האבוד שלה, ולמרות זאת היא חוזרת לניגריה, בגלל אהבה. זה ספר מעולה, שבגללו כל פעם שאני רואה אישה שחורה פה, אני מסתכלת על השיער שלה (הגיבורה בספר טוענת שאישה שחורה לא יכולה פשוט להסתובב בעולם עם השיער שלה. היא צריכה ליישר אותו, או לשים לו תוספות, או לשזור אותו לצמות. אחרת זה כאילו היא יצאה מהבית בלי חזיה. מתצפיות פה, היא צודקת). הספר זכה להצלחה בינלאומית אדירה, ומאז צ'יממנדה, על פי חשבון האינסטגרם המעולה שלה, מטיילת ברחבי העולם, גורפת פרסים, מתלבשת במיטב האופנה הניגרית (השיער שלה תמיד אסוף בהידוק רב, כך שאי אפשר לראות האם היא בעצמה מטפלת במלאכותיות בשיער שלה), ומדברת על שחורוּת.

רני אדו-לודג' היא בלוגרית וסופרת שחורה מאנגליה, שהוציאה בשנה שעברה את ספר הביכורים שלה שנקרא: Why I'm no longer talking to white people about race. לא קראתי אותו, כי אני מרגישה שהתשובה ברורה וכוללת שלוש מילים: כי הם סתומים. אבל הוא ממש מצליח פה, והיא כמו שאוהבים להגיד, קולו של דור. או מגזר. למותר לציין שהיא אישה שחורה שלא מחליקה, לא שוזרת ולא מוסיפה לשיער שלה.

שני כוחות הטבע האלו התאחדו בערב אחד ב-Royal Festival Hall ב-South Bank Center. הלובי היה מלא מפה לפה בנשים שחורות. קצת נשים לבנות (כמוני. אני יודעת. אני יודעת שפלשתי למסיבה לא לי). טיפה גברים שחורים. וממש מתי מעט של גברים לבנים (אלוהים, לא הבנתם כלום?). כשנכנסנו כולנו לתוך האולם, לא נותרו מקומות ריקים ובאוויר היה חשמל.

יש במה גדולה באולם הזה, שמתאימה לקונצרטים קלאסיים עם כל התזמורת או להופעות מחול קלאסי עם כל הרקדניות, ובאותו ערב ישבו בו שתי נשים בלבד (ושני צללים – המתורגמניות לשפת הסימנים). ושתי הנשים האלו התחילו לדבר, וזה היה כאילו מגנט גדול הופעל בבמה, וכל 2500 הנשים שישבו באולם, הפכו לנוזל מתכתי שצ'יממנדה ורני הפעילו.

הן דיברו על שנאה – צ'יממנדה סיפרה שהיא ראיינה את מישל אובמה, והרגישה שזה מפסגות הקריירה שלה לראיין אישה כל כך מדהימה, ובין שאר מכתבי השטנה שקיבלה היה אחד שכותרתו הייתה: מווווושל אובמה. ובפנים היה כתוב: מישל אובמה היא פרה ואת פרה כי ראיינת אותה. ורני אמרה: לפעמים, גזענות זה דבר מעליב רק כי הוא כל כך סתום. הקהל שאג מצחוק; הן דיברו על ספרות, וסיפרו איך כל שרשרת המזון שניזונה מהן – עורכים וסוכנים ומו"לים – מנסה לשכנע אותן להכניס ניואנסים בכתיבה שלהן, להיות יותר מעודנות, יותר חיוורות, ואיך הן צריכות להתעקש על כך שמותר להן להשמיע את קולן בשיח כוחן. הקהל מחא כפיים בסערה; הן דיברו על אמפתיה – צ'יממנדה סיפרה שהיא מנסה להבין את הגזענים, על ידי כך שהיא משווה לנגד עיניה את הפריבילגיות שלה כאדם עשיר בניגריה, ומבינה כי אם מישהו היה מציע לבטל את כל המנקות של העולם, היא הייתה די מתרעמת, אז היא יכולה להבין למה לבנים רוצים לשמור על הכוחות שלהם. היא התגלתה בשיא אנושיותה, ורני, לראשונה באותו ערב, לא הגיבה בשום דבר מצחיק, והייתה שתיקה של יראת כבוד באולם, כי זה דבר אחד להיות אקטיביסטית חדורת מטרה ודבר אחר להיות בן אדם. ואז צ'יממנדה בעצמה הצילה את המצב, כי היא לא רק סופרת מעולה אלא גם פרפורמרית מצויינת ומבינה קהל ושתיקות, ואמרה: טוב, בלי לחץ, הייתי מוותרת על המנקה אם הייתי חייבת. הקהל שאג מצחוק של הקלה.

כל הערב הזה היה ערוצי תקשורת פתוחים ונשים.

5.

פגשתי גם את סלין, אימא של ואדים וליאו, שהוא החבר הכי טוב של לב בגן, כי הוא דובר צרפתית ורק קצת אנגלית. היינו במבוך איום, בתור חדר גדול, שכולו ספוגים מצופי בדי פלסטיק בצבעים חזקים, והוא מלא בשקי אגרוף, ומגלשות, וכדורי פלסטיק, ורשתות, ולמרבה הזוועה הוא מספיק גדול כדי להכיל גם מבוגרים. תוך כדי שטיפסנו והתגלשנו והרמנו והרגענו, דיברנו על החיים במדינה זרה (הם הגיעו מבלגיה בערך כשאנחנו הגענו מניס) בינות לאימא בואי תראי, maman, regarde moi, אימא, ואדים נפל, אימא, תעזרי לעלות, אימא אני צמא, אימא יש לי פיפי. והבנתי משהו: נשים הן קבוצת ההתייחסות הכי חזקה ומיידית שלי, ולא משנה מי הן, כי החוויה שמשותפת לנו, העמידה החזקה בדלת הבית, עם הפנים החוצה, כדי שלא ידחפו אותנו בחזרה פנימה ויסגרו אותה, מי בכוונה כדי להצר את צעדינו ומי מתוך רצון לשותפות מועילה, ומי מתוך עיוורון, העמידה הנואשת הזאת מחברת בין כל האימהות שדיברתי איתן בשנים האחרונות.

הצורך הזה לעמוד על המשמר, להספיק במרווחים, למלא שלל תפקידים, יוצר שיחות בהולות של גילוי לב, שיחות שבהן בשעה וחצי של מפגש, קטוע למרווחים של ארבע שניות, צריך להספיק לצעוק צעקה לעזרה, צעקה של סולידריות, שהכרחית כדי להמשיך לעמוד בדלת הבית ולעמוד על המשמר.

6.

זה לוקח זמן, הם אומרים לי. כולם אומרים לי. זה לוקח זמן למצוא עבודה. זה בשפה זרה. במדינה זרה .בתרבות זרה. הם סנובים. הם איטיים. זה לוקח זמן.

אין לי זמן. אבל זה לא משנה: אם ערוצי התקשורת פתוחים, מתישהו זה יקרה.